יסורי איוב

פרק ראשון: הקבצנים

(א)

מישתה בבית איוב. סוף הזלילה. האורחים שרועים מפוטמים וחסרי כוח. על השולחנות מגובבים שיירים.

איוב מה זה אדם שבע?

אדם שבע זה אדם גמור, אבוד.

לְמה עוד יש לו לקוות?

הכל מלא, סתום, חתום,

רובץ ללא תנועה, נושם בקושי,

חש שהחיים הם אבן על הלב,

יאוש נורא מזה אין לתאר!

מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.

אבל מה קורה אחרי שעתיים?

אחרי שעתיים היאוש יאוש,

אם כי פחות מוחלט, האופק מתבהר.

האדם אומנם לא זז, בבטן עוד לוחץ,

אך הנשימה קלה יותר.

ואחרי ארבע שעות?

אחרי ארבע שעות גם אל הבטן

מתחילה לזחול תקווה. לא קרקור

של תיאבון עדיין, אבל מתגנבת איזו מחשבה,

והאדם, אשר לפני שעה שכב לו על הגב כמו צב,

תוקע גיהוקים מיוסרים אל התיקרה,

מתעורר קצת, מתהפך לו על הבטן,

מעביר את מלאכת התקיעה אל אחוריו:

מי אמר שהחיים הם אבן?

ואחרי שש שעות?

אחרי שש שעות האבן נעשתה ציפור?

כי החיים קלים, ססגוניים, פרושי כנפיים,

בבטן ציוצים דקים, והאדם שוב מנתר לו רענן וער,

דואה בפה רטוב אל השולחן.

אדם חדש נולד כל שש שעות!

אורחת הרווחתי. אני בשש שעות

נולֶדת פעמיים לפתות.

(ב)

משרת אדוני, הקבצנים מבקשים לגשת לשולחן.

איוב ברוך אתה ה' הזן את הכל. שייכנסו.

[נכנסים הקבצנים, מסתערים על השולחן, מגרמים את העצמות]

קבצן עצמות. רק עצמות מגורמות.

חושבים שזהו סוף הארוחה? טעות!

אין עצם שפיצחו ומצצו

ולא צפון בה משהו נוסף.

לא כמוכם אנו מוצצים,

אתם שהתפטמתם בבשר

ונפרדתם מן העצם בליקוק חפוז;

אנחנו בדבקות, בחריצות, בכוונה גדולה,

כמעט מתוך דמעות. ותתפלאו

כמה שומן ולחלוחית עוד יש.

נכון שחלק מן הלחלוחית

הוא הרוק שלכם.

אבל אדרבא, למצוץ עצם

שהיתה בפיו של איש שבע -

זה לא רק העצם, זה גם היחוס.

[מסיימים ויוצאים]

(ג)

משרת אדוני, הקבצנים של הקבצנים מבקשים רשות לגשת לשולחן.

איוב מה!! סיבוב נוסף על גל העצמות הזה?!

ברוך אתה ה' הזן את הכל. שייכנסו.

[קבצנים חלשים ובעלי מום נכנסים ומתנפלים על השולחן]

קבצן א' עצמות משן שניה. שיריים

של שיריים. אין דבר,

מה שנמצץ והשביע פעמיים

לא יאכזב גם בשלישית.

נכון, אין מח, אין שום לחלוחית,

אבל העצם, לעומת זה, כבר טחונה,

רכה ומתפוררת, דייסתית ממש,

ומוכנה לאכילה.

אנחנו זוללים לנו דייסה חמה של עצם,

את כל היתר עושה כבר הקיבה.

קבצן ב' ולפעמים קורה שנשכחה בכל-זאת איזו עצם,

עם קצת מח ושומן, הלוא קבצני הצמרת עם הזמן

מפתחים להם הרגלים של אדונים אמיתיים,

פה מוצצים ברשלנות, שם פוסחים על משהו,

ואז באים אנחנו...

[הם מוצאים לפתע עצם זנוחה כזאת, רבים עליה. אחד מנצח ולועס אותה. האחרים מביטים בו. מסיימים ויוצאים]

(ד)

משרת אדוני, הקבצן הקבצני של הקבצנים של כל הקבצנים מבקש רשות לגשת לשולחן.

איוב מה הוא יאכל, את השולחן?!

ברוך אתה ה' הזן את הכל. שייכנס.

[נכנס הקבצן הקבצני, ישיש תשוש ומט ליפול, צונח אל השולחן]

קבצן קבצני ריק. אין אפילו עצם. אבל גם לוא היתה,

איך הייתי מגרם? אין לי שיניים.

מזונותי מבוססים על כך שלפעמים

אחד מקבצני המעמד הבינוני

בולע את העצמות מהר מדי,

עצם נתקעת בגרונו והוא מקיא.

את הקיא אני יכול לבלוע בלי ללעוס,

גם לעכל בלי קושי את מה שהוא

ממילא כבר חצי מעוכל.

ואם עוד מתמזל לי המזל, אני מוצא בקיא

גם חתיכת תפוח אדמה או סלק לשעבר.

נכון, זה לא קורה הרבה, לכן אני

תמיד תשוש, נוטה למות מרוב חולשה.

בכל-זאת - מתרגלים. ועם קצת אורך רוח

מישהו הרי סוף-סוף מקיא. כן, איכשהו חיים. יש אלוהים,

פָּה-רָה-פִּים-פִּים-פִּים, פָּה-רָה-פִּים-פִּים-פִּים,

אולי יקיאו לי בדרך, פָּה-רָה-פִּים-פִּים-פִּים.

[יוצא]

(ה)

איוב מה ראינו? נס? או דרך טבע?

עצם תרנגולת פירנסה תריסר,

האחרון גם שר.

שני דברים ראינו, זה ברור:

ראשית, יש אלוהים!

אורחים ברוך הוא וברוך שמו!

איוב שנית, אלוהים נותן!

אורחים אמן! ואמן!

פרק שני: מבשרי העוני

(א)

איוב והאורחים מנמנמים. נכנס מבשר עוני אי'

מבשר עוני א' בשורה רעה, אדוני.

[פאוזה]

אדוני, בשורה רעה.

[אך איוב מנמנם. המבשר מרים קולו]

אדוני, בשורה רעה מאוד.

בשורה מאוד מאוד רעה.

[מטלטל את איוב]

סלח לי, אדוני, שאני מתעקש, אבל ככה זה

עם בשורות רעות - אני לא המצאתי את זה -

זה שמבשרים לו ישן בדרך-כלל, זה תמיד קורה בלילה,

ואז באים ומעירים אותו כדי שלא יאבד חלילה

אף רגע של חיים בלי ידיעת האסון.

[מטלטל את איוב ביתר חוזקה]

אדוני, יש לי בשורה רעה מאוד,

היא מיועדת לאוזניך, היא שלך,

עלי לתת לך אותה, לא יעזור פה כלום!

איוב אל תצעק, אני מעכל!

מבשר עוני א' ואיך תעכל את זה, אדוני?

ברעש-אדמה נפל והתמוטט כליל

מיכרה הברזל שלך בלבנון.

מאה ושמונים עבדים נקברו חיים.

איוב [מזדקף על כסאו, המום]

תכחיש! אם יש בך זיק אנושי - תכחיש!

מבשר עוני א' ואם אכחיש -

תקפוצנה האבנים במיכרה שלך

ותעמודנה זו על זו מחדש?

איוב מיכרה ברזל קטן שלי!

מיכרה קטן שלי בלבנון!

ככה מרגיש אדם שתלשו לו פתאום

יד ורגל. מיכרה הברזל היה מחצית רכושי.

[קם]

מבשר עוני א' לאן, אדוני? מה שצריך להיעשות - נעשה.

המשטרה חוקרת. מנהלי הפנקסים של אדוני

מאזנים את החשבונות. הפרקליטים של אדוני

מנסחים לאוצר הקיסרות ברומא את התביעות המתאימות.

הקיסר הרי ערב אישית להשקעות שנועדו לפיתוח ממלכתי.

[יוצא]

איוב הנה קרה לי הדבר אשר תמיד

קורה לאחרים.

קרה לי הנורא מכל.

נורא מזה הרי לא יתכן.

ואם כולנו נתבעים לתת

את מנת חלקנו בסבל וביסורים -

הנה אני נתתי אח חלקי.

תודה לאל, עכשיו אני נקי.

(ב)

[נכנס מבשר עוני ב']

מבשר עוני ב' בשורה רעה, אדוני.

איוב כבר בישרו.

מבשר עוני ב' מי? חשבתי שאני הראשון...

איוב כבר היו פה לפניך.

מבשר עוני ב' על כל פנים, כשיגיעו ידיעות נוספות

מאלכסנדריה, יודיעו לך מייד.

איוב אלכסנדריה?!

מבשר עוני ב' אלכסנדריה, ודאי שאלכסנדריה.

איוב מה קרה באלכסנדריה?

מבשר עוני ב' אמרת שבישרו לך...

איוב מה קרה באלכסנדריה?! מה קרה באלכסנדריה?!

מבשר עוני ב' סופת ענק. נמל אלכסנדריה הוצף.

המספנות שלך קרסו במים, ספינותיו

נופצו אל הסלעים.

איוב מה אני?! מְשׂחֵק במהתלה?!

כאן החיים שלי! חיי, חיי!

המספנות והספינות האלה שהרסת לי בהבל פה

היו החצי השני של רכושי! עכשיו אין כלום!

[פאוזה]

הכל?! כלום לא נשאר?! אתה בטוח?!

[פאוזה]

שני מפעלי חיים, שני ילדים אהובים

אשר הולדתי וטיפחתי וגידלתי. מה ילדים?! -

אני, עצמי ובשרי, ידי ורגלי וחלבי ודמי! הלוא את עצמי

נתתי שם, את שנות נעורי ובגרותי הכי טובות! הרגו אותי!

שחטו אותי! ביתרו את נבלתי לשניים!

אני קבור, חציי מחוץ במעבה מיכרה ברזל בלבנון,

חציי באלכסנדריה, טבוע בנמל!

[פונה לצאת]

מבשר עוני ב' לאן? מה שצריך להיעשות - נעשה.

המשטרה חוקרת. מנהלי הפנקסים של אדוני

מאזנים את החשבונות. הפרקליטים של אדוני

מנסחים לאוצר הקיסרות ברומא את התביעות המתאימות.

הקיסר הרי ערב אישית להשקעות שנועדו לפיתוח ממלכתי.

[יוצא]

איוב קודם חשבתי שקרה לי הנורא מכל!

טעיתי, זה קרה עכשיו.

[לאורחים]

סילחו לי, הכל מתמוטט.

אני חייב ללכת ללישכה שלי.

[פונה לצאת]

(ג)

[נכנס מבשר עוני ג']

איוב יש לך אולי בשורה רעה בשבילי?

מבשר עוני ג' כן.

איוב [נבהל]

סלח לי, התלוצצתי.

מבשר עוני ג' אני לא.

איוב לבנון?

מבשר עוני ג' לא, אדוני.

איוב אם ככה, אלכסנדריה.

מבשר עוני ג' לא, אדוני.

איוב משהו נוסף?

מבשר עוני ג' כן, אדוני.

איוב [צוחק]

אין לי משהו נוסף, אין לי

עסקים יותר. לך, בשׂר עכשיו

בשורות למישהו אחר.

מבשר עוני ג' לא, לך.

איוב למישהו אחר.

מבשר עוני ג' רק לך.

איוב לי אין כלום. שני מבשרים לפניך

כבר מחקו הכל.

מבשר עוני ג' אדוני, שמע...

איוב אל תעכב אותי. עלי לגשת אל הפרקליטים

כדי לגבות את הערבות מקיסר רומא.

מבשר עוני ג' לזה בדיוק נוגעת הבשורה.

איוב משהו קרה לפרקליטים?

מבשר עוני ג' הפרקליטים בסדר.

איוב אם ככה... מה?

מבשר עוני ג' רומא. הפיכה צבאית.

איוב בן-אדם! על מה אתה מדבר!

הפיכה ברומא?! הקיסר לא יתן!

מבשר עוני ג' הוא כבר נתן.

איוב לא כל עוד הוא חי!

מבשר עוני ג' זה נכון. לכן הוא מת.

איוב מת או חי - הוא לא יתן!

[פאוזה]

מת?! קיסר רומא?! אין קיסר?!

האיש הכי נצחי בעולמנו, שני שלישים

מסחר הברזל והעופרת, שמונה עשיריות

מיצור הברזל והעופרת, קופת הפלדה

של האימפריה, הקרן הגדולה, האינסופית,

שאנו, בני-תמותה רק הריבית-דריבית שלה - הוא מת?!

אם הוא מת - מי חי?! מי חי?!

[פאוזה]

נשאר לי עוד מיגרש אחד שקניתי פעם

ביפו, לא רחוק מהנמל... זה כל מה שנשאר...

מבשר עוני ג' הקיסר החדש החליט גם...

איוב ...אוכל להקים עליו חנות...

מבשר עוני ג' ...לגבי כל הקרקעות במקומות האסטרטגיים...

איוב ...חנות לא גדולה... מין קיטון...

מבשר עוני ג' על החרמה מוחלטת...

איוב ...אפילו דוכן...

מבשר עוני ג'...ללא פיצוי כספי.

איוב ובכן, אפילו לא דוכן.

[פאוזה]

מה אומרים על כך הפרקליטים שלי?

מבשר עוני ג' אין לך פרקליטים, אדוני.

איוב מה אומרים מנהלי הפנקסים, הפקידים?

מבשר עוני ג' אין לך מנהלי פנקסים, אין לך פקידים.

איוב אגש ללישכה שלי לברר הכל בעצמי.

מבשר עוני ג' אין לך גם לישכה, אדוני.

איוב זו הלישכה שלי! שם הכיסא שלי,

שולחן העבודה האהוב עלי,

כל הצעצועים הקטנים שלי...

מבשר עוני ג' כבר לא שלך.

איוב לעזאזל אתך! אל תגיד לי "לא שלך!"

מי אתה?! מי אתה ומה אתה -

"כן שלך, לא שלך" - לעזאזל אתך!

מבשר עוני ג' אדוני גם לא נמצא במצב

שהוא יכול לדבר אלי ככה.

איוב מה?!

מבשר עוני ג' ותנמיך את הטון.

איוב [מרים ידו עליו]

משרת! כלב!

מבשר עוני ג' [הודף אותו]

כלב אתה בעצמך. כלב עשה אותך.

כלב האבא שלך. כלבה האמא שלך.

כלב בן כלב. טפו!

[יורק בפניו. יוצא]

(ד)

[האורחים נסוגים לאט ויוצאים]

איוב אתם הולכים? כן, מאוחר, לילה טוב לכם.

הצרה היא שפתאום נעשה מאוחר. כי אחרת

יכולנו עוד לשבת, להעלות לנו בנחת זכרונות:

זוכרים איך פעם, לפני חמש דקות, הייתי איש עשיר?

זה לא היה מזמן כל-כך, חמש דקות. זוכרים?

כמו בעל-בית התהלכתי על האדמה. ופעם, לפני חמש דקות,

מי חלם לקרוא לי כלב או לירוק לי בפנים?!

[פתאום הוא מתייפח. מפסיק]

כן - הצרה היא שפתאום נעשה מאוד מאוחר.

חמש דקות, זוכרים? היו זמנים.

[אחרוני האורחים משתמטים ממנו ויוצאים. הוא נשאר לבדו]

פרק שלישי: המוציאים-לפועל

(א)

נכנסים המוציאים-לפועל.

ראש המוציאים אנו פקידי ההוצאה-לפועל. אתה פושט-רגל.

באנו לעקל את כל אשר לך,

למעט אותך עצמך, גוף ונפש,

ובגדיך התחתונים.

[לשאר המוציאים-לפועל]

קחו את השולחנות, קחו את הכסאות, קחו את הספסלים,

קחו את הצלחות, קחו את הכוסות, קחו את המזלגות,

קחו את הסכינים, קחו את הכפות, קחו את הקערות,

קחו את האילפסים, קחו את הצנצנות, קחו את הבקבוקים,

קחו את הפקקים, קחו את חולצי הפקקים, קחו את הקופסאות

של חולצי הפקקים, קחו קחו, קחו את הפמוטים, קחו את המנורות,

קחו את המפות, קחו את המפיות, קחו את המגבות,

קחו את הספות, קחו את השטיחים, קחו את המרבדים,

קחו את האגרטלים, קחו את העציצים, קחו את הקישוטים,

קחו את הפרגודים, קחו את הווילונות, קחו את החלונות,

קחו את התריסים, קחו את הזגוגיות, קחו את המסגרות,

קחו את הבריחים, קחו את המנעולים, קחו את המפתחות,

קחו את הדלתות, קחו את המרצפות, קחו את התיקרה, קחו את הקירות,

ואם שכחתי משהו - מבלי לפגוע בזכויות - קחו גם אותו.

[המוציאים-לפועל מרוקנים את האולם ומפשיטים את בגדי איוב מעליו, מלבד בגדיו התחתונים]

איוב שכחתם את שיני הזהב!

יש לי גם שיני זהב בפה!

[פוער את פיו]

ראש המוציאים אל תהיה מגוחך.

אל תנסה לעשות מאיתנו מפלצות. כולנו רק בני-אדם,

כולנו חוזרים הביתה לאשה, נעלי-בית וצלחת מרק חם.

[המוציאים-לפועל יוצאים]

(ב)

איוב עירום יצאתי מבטן אמי, ואמי יצאה עירומה מבטן אימה,

וזה מתוך זה אנו יוצאים בצמרמורת, שורה ארוכה, עירומה.

"מה אלבש?" שאלה אמי בבוקר, אך עם רדת היום

עירומה אל הבור נשאתיה. עכשיו גם אני עירום.

[ראש המוציאים-לפועל מתגנב פנימה, ניגש לאיוב, לופת אותו בגרונו, מוציא צבת]

ראש המוציאים פתח את הפה ואל תשמיע הגה,

אם לא - תמות!

[איוב פוער פיו לרווחה. ראש המוציאים עוקר את שיני הזהב. איוב עומד לצעוק מחמת הכאב]

שן אחת, שתיים, שלוש...

לא, אף הגה! בלע את הצעקה!

כואב לך? הפה שותת דם?

נשוך את השפתיים! בלע את הצעקה!

עזור לי לסיים פה עבודה יפה וחלקה.

[יוצא. איוב צועק בלי קול]

(ג)

איוב בנַי ובנותי, ילדים שלי,

הנה היד מתוכה האכיל אתכם אבא.

כמו קוסם שלף לכם מן היד הזאת

שפע בלתי נדלה, לחם ודבש וחמאה,

כל מנעמי העולם, כל המתיקות הרבה

אשר חשבנו שלא תיגמר לעולם. והנה נגמרה.

פג הקסם, היד ריקה ועכשיו היא פשוטה אליכם:

בני ובנותי, מזל-טוב! נולד לכם אבא חדש!

הביטו בו, כמה מחמם את הלב, כמו תינוק,

הוא עירום, הוא בוכה ומרטיב, חסר ישע,

גם שיניים אין לו. קחו אותו על הידיים,

נענעו אותו, האכילו אותו בדייסה וחלב,

שירו לו שיר-ערש שיִשן, הוא כה זקוק לאהבה וחום.

הוי, ילדים שלי, היד ריקה, האבא שנתן איננו,

אבא חדש נולד לכם - אבא לוקח! מזל טוב!

פרק רביעי: מבשרי המוות

(א)

נכנס מבשר מוות א', עומד מול איוב ושותק.

איוב הבית ריק. גם אין לך הליכה נמרצת

של מי שבא לקחת משהו.

הידיים שלך מושטות אלי בהיסוס,

אתה רוצה לומר לי דבר-מה.

[פאוזה]

לוא היתה לך בשורה קשה בשבילי,

היית עומד מולי עמידה נוקשה.

כיוון שאתה משתדל מאוד להיות אנושי,

אני מבין שהבשורה היא לא קשה, היא נוראה.

[מתקרב אליו]

היית מיטיב אתי יותר לוא הבטת בי במבט צונן.

לעיניים כאלה, רוויות חמלה והשתתפות בצער

יש במצב שלי רק משמעות אחת...

[ופתאום נפלטת מפיו אנקה]

מי מהם?!

מבשר מוות א' הבכור. באמצע סעודת הצהריים. מסב אל השולחן.

פתאום היכה בבית משב כביר של רוח. אש

במהירות הקיפה את כל פינות הבית וטיפסה למעלה.

מבחוץ שמעו את זעקות הפחד והיסורים של הלכודים בחדר!

עד שגוועה האש, גוועו גם כל הזעקות.

[נכנסים שני נושאי אלונקה שעליה גופה מכוסה שמיכה. מניחים אותה על הארץ ויוצאים עם מבשר מוות א']

איוב הנה בני הבכור. התינוק שהיה נרדם על כתפי

שליו ובוטח. התינוק שהיה קורא לי בלילה "אבא!"

וידע שאבוא, וארים אותו אל חיקי. וכשהתרוצץ בחדר

וזעק, אפוף עשן, וכל השנים פתאום נשרו ממנו

כמו קליפה, והוא היה שוב ילד מבוהל,

"אבא!" הוא קרא לי, "אבא, אבא!" הוא צעק ולא הבין

איך זה בשרו שהוא יקר כה לאביו עולה באש,

ו"איפה אבא?" הוא קרא לי "אבא, אבא!"

הנה בני הבכור. פניו מופנים אלי, אך כבר צופים אל

משהו אשר מעבר לי, כאילו, מאוכזב, פנה לי עורף והלך

לו הלאה, משאיר אותי לשאת לבד את כובד אשמתי.

(ב)

[נכנס מבשר מוות ב']

איוב אין לי כוח להכיל בשורות נוספות.

נשארו לי שתי בנות ובן. רחם עלי.

מבשר מוות ב' ירחם עליך אלוהים שלקח ממך

גם את שתי בנותיך.

באותה סעודת צהריים שערך בנך הבכור,

ליד אותו שולחן, אליו הזמין, כמסתבר

את כל אחיו ואחיותיו.

[נכנסים ארבעה נושאי אלונקה עם שתי אלונקות שעליהן שתי גופות מכוסות שמיכות, מניחים אותן על הארץ ויוצאים עם מבשר מוות ב']

איוב בנותי, ילדות שלי, אני עדיין רק בתחילת הצער

על אחיכן הבכור. עכשיו הגעתן אתן, שתי ילדות מתות,

וגם אתן תובעות בעקשנות אילמת את מנת הצער שלכן. כמו פעם,

כשהייתן קופצות על צווארי עם שובי הביתה,

צוהלות, צווחות, מקשקשות בלי הרף, מנשקות אותי

בשפתיים חמות על לחיי, והבל פיכן רענן כל-כך,

וקוראות: "אבא, הבט על השמלות החדשות שלנו!"...

"אבא!" אתן קוראות לי עכשיו, "הבט איך אנו שוכבות

בלי לזוז! איך איננו נושמות!

אבא, אתה חושב שזה יעבור לנו כמו כל מחלות הילדות?

מתי, אבא? מתי נקום? מתי נצא לגן? מתי ירשה לנו הרופא

לראות שוב את השמש? ואם לא נקום, אבא,

בכה על חיינו! בכה על ימי הפז של ילדותנו,

שהיו הכנה לאושר הגדול, ואיפה הוא, אבא, האושר הגדול?!"

אבל רגע, בנות שלי, חכו, עוד לא גמרתי עם אחיכן הבכור,

איך יספיק לי הצער לכולכם? הלוא גם אם איהפך

ללפיד בוער של צער וחרון, כמה זמן אוכל לבעור?

כמה זמן אוכל לצעוק "מתו לי בני הבכור ושתי בנותי,

מתו לי בני הבכור ושתי בנותי...!" הארץ כה גדולה

והשמיים רחוקים, ולי יש רק גרון אחד לצעוק, גרון אחד!!

ועוד לא שכחתי גם את הצער על אובדן רכושי היקר,

ואני אהבתי גם את רכושי,

הוי רכושי וכספי, הוי ילדי ילדי, הוי כמה

עבודה של צער פה מוטלת עלי!

[פאוזה. ולפתע]

הוא הזמין אליו לסעודה את כל אחיו ואחיותיו?!

בן-זקוני גם הוא היה שם, ליד אותו שולחן?!

(ג)

[נכנס מבשר מוות ג']

מבשר מוות ג' לא. בן-זקוניך לא היה שם.

הוא איחר להגיע...

איוב יש לי בן!!

מבשר מוות ג' ...והמוות חיכה לו בדרך. ברעש-אדמה

סלע ניתק מראש הר, התגלגל אל השביל מתחתיו

ומחץ את העוברים בו, ביניהם בנך.

[נכנסים שני נושאי אלונקה שעליה גופה מכוסה שמיכה. הם מניחים אותה על הארץ ויוצאים]

אולי ינחם אותך לדעת שהמוות היה מיידי.

לא היו יסורים ולא פרפורי גסיסה.

[פאוזה]

אולי ינחם אותך לדעת שהאסון הוא לא רק שלך.

עוד אנשים נהרגו, ביניהם חתן וכלה, וכמה ילדים.

[פאוזה]

אין לי נחמות אחרות בשבילך.

[יוצא מבשר מוות ג']

איוב בן-זקוני, היקר מכולם, הצער על כל אחד מכם

צריך היה להציף אותי כליל. הצער על ארבעתכם

הוא משהו שאין לי כוח לשאת.

לפיכך, בן-זקוני, אני דוחה מעלי את בשורת מותך

למועד מאוחר יותר. מי יתן ואזכה ליום

בו יהיה בי כוח למלאכת הצער המפרכת גם עליך.

עכשיו אומר רק זאת: ברוכים הבאים.

כולם חזרו. הנה הם כל ילדי.

ילדים שלי, ילדות שלי, חזרתם הביתה.

ושוב מלא הבית כמו פעם. ברוכים הבאים.

(ד)

[איוב יושב דומם מול הגופות. הגירוד תוקף אותו, תחילה במקום אחד, כמעט בלתי מורגש. הוא מתגרד בהיסח-הדעת. הגירוד אינו מרפה. הוא מתגרד שוב. הוא מתחיל לחוש בגירוד באיזורים שונים של גופו. יסורי הגירוד גוברים. הוא מתגרד כאחוז תזזית. הוא קורע מעליו את בגדיו התחתונים כדי שייקל עליו להתגרד. הוא מתפלש עירום על הארץ, מתגרד ומחכך גופו בקרקע. לפתע בוקעות מפיו צווחות חיה איומות. הוא מתפלש וצווח עד אפיסת כוחות. הוא נותר על ארבע, מייבב חלושות, אחר-כך נופל על הארץ, מצטנף כעובר ושוכב ללא ניע. עווית חולפת מדי פעם בגופו]

פרק חמישי: הידידים

(א)

נכנסים ידידיו של איוב, אליפז, בלדד וצופר, רואים אותו מרחוק.

אליפז אנחנו מחפשים איש ושמו איוב.

אנחנו ידידיו הטובים ביותר. שמענו

שקרה לו אסון. באנו לנחם אותו.

[איוב אינו מגיב]

בלדד אנחנו מחפשים איש ושמו איוב.

אנחנו ידידיו הטובים...

צופר חברים, הרי זה ידידנו איוב.

[שלושתם עומדים רגע נדהמים. מתקרבים אליו לאט]

אליפז איוב, כאן ידידיך, אליפז, בלדד וצופר.

איוב [נוהם מיסורי הגירוד]

הגירוד! הגירוד! כל העור בוער!

מה שמפריע לי להיות אדם מאושר -

זה הגירוד בלבד! רק הגירוד!

ואני אומר לכם, רבותי החיות המתגרדות,

אלמלא הגירוד - כל העולם היה נראה אחרת.

כי על מה יתלונן אדם - הכל מושלם. עולם יפה

ומאוזן כל-כך, חיים, מתים - זו דרך העולם, רק הגירוד

עוכר את השימחה. אתם יודעים מה גרם

לנפילת קיסר רומא? הגירוד. קיסר רומא הרים יד

וגירד את האף ובכך הפקיר את הצוואר.

שימעו לבעל ניסיון:

בין האדם לבין האושר חוצץ רק הגירוד.

[שלושת הידידים בוכים חרש]

(ב)

איוב למה אתם בוכים? גם לכם מגרד?

אליפז ידידנו הטוב איוב, אל תגנה אותנו

על שלא הוכינו במכה הנוראה שלך.

כמוך, גם אנחנו, נתונים לזעם אלוהים

או לחסדו, ולוא היה האלוהים פוגע בי,

אני הייתי מתגרד עירום שם במקומך,

אתה היית כאן עומד ממול

ומשתתף בצערי, לבוש.

בך בחר האלוהים לסבול,

בנו - להביע תנחומים.

ידידַי, עכשיו נקרע גם אנו את בגדינו, נשים אפר

על ראשינו, ונתפלל בהכנעה לאלוהים.

[שלושת הידידים יושבים מול איוב]

איוב מה אלוהים?

מה לחורבן חיי ולאלוהים? אם אלוהים עשה זאת,

מה המישחק שלו? מה החוקים שלו? על מה

החזיר לי את בנַי פגרים ביום אחד,

על מה מוטט את מיכרותי בלבנון, על מה טיבע

את ספינותי באלכסנדריה, על מה הפיל לי את קיסר רומא מכסאו?!

ועל מה, אולי תסבירו לי, העניק לי לקינוח גם

את הגירוד?! על מה הוא מעניש אותי, האלוהים?! זה גמול,

זה צדק אלוהי?! לא, ידידי, עולם שבו נמצא איוב

אינו מכיל את אלוהים!

אליפז ידידנו איוב, אין דבר רחוק מאיתנו יותר

מן הרצון להטיף לך מוסר במצבך הנוכחי.

איננו שוכחים לרגע שלנו טוב עכשיו -

אם כי מי יודע עד מתי - ולך רע.

אנחנו רחוקים גם מלנסות לרמוז

שאלוהים מעניש אותך על חטאיך. מי לא יודע

שאיוב צדיק? ובכל-זאת. יש כאן "ובכל-זאת":

פשפש מעט בעצמך. אולי חטאת פעם? לא?

נסה להיזכר, זה הזמן. לא? גם לא לפני הרבה שנים?

אף פעם? טוב, נניח. אולי עמדת לחטוא? לא?

גם זה לא? טוב, נניח. אבל אולי חטאת רק במחשבה?

אפילו לא במחשבה? נניח. הרבה "נניח" יש פה.

זה באמת עושה אותך צדיק, ואם צדיק,

אולי האלוהים רק מעמיד אותך בניסיון, כפי שניסה

צדיק אחר, את אברהם, וכמו לאברהם יגמול לך

אחר-כך פי שבעים ושבע?

מי יידע את מחשבות האל? כי בתוכנית האלוהית

אנחנו הקווים, ואלוהים, הוא לבדו,

רואה את התוכנית כולה.

לאדם חשבון קטן, אחד ועוד אחד, צלחת ומטפחת,

ואלוהים מעל יושב ומסכם את כל המטפחות,

את כל הצלחות, את השמיים והארץ.

הבט בעולם... אל תקרע חלקים ממנו,

הבט בו כולו. ראה כמה נכון, כמה צודק הוא.

העולם האדיר והיפה, החובק כל, שאל תוכו

ניגרים חיינו כמו המים הנוצקים מן הכד החשוך

ופורצים פתאום החוצה אל שדה פתוח, והנה אדמה, הנה שמיים,

הנה עצים ועליהם פירות, וציפורים מקננות בהם,

עולם כביר וססגוני, עולם מלא פגעים, אבל מלא גם בתרופות ונחמות,

עולם מוכר לנו כמו בית, אך גם מלא תעלומה וסוד,

עולם בו את האפלה מקיף חישוק גדול של אור.

איוב, נחוץ גודל-נפש להקיף במבט

את העולם כולו. אם יש בך גודל-נפש -

זו שעתו. קום, צא מתוך יסוריך והאמן באלוהים!

איוב ידידי הטוב, אתה מענה אותי!

אתם מדברים אתי על הצדקת האלוהות,

הוכיחו לי תחילה את הצדקת האנושות,

אל תענו אוחי. תנו להתגרד בשקט.

לא מכיר את חסד הבריאה. לא מכיר את אלוהים.

בלדד היכרת אותו כשהיה לך טוב.

איוב כשהיה לי טוב - היה לי טוב. עכשיו

רע לי, לא מכיר את אלוהים.

אליפז האם אלוהים קיים כאשר אנו מאושרים

ונעלם כאשר נעלם לו אושרנו?

האם אלוהים הוא בועת סבון,

בהבל פינו ננפח אוחו,

ובאצבע קטנה נפוצץ אותו?

אנשים מעונים כמוך, ואף יותר ממך,

קראו אליו ביגונם. הם לא מצאו סתירה

בין הסבל לבין אלוהים.

כי מי אתה עם כל סבלך?! ממרחק של מאה אמות כבר לא שומעים

את זעקותיך. ממרחק של אלף אמות אתה נראה

כמו נמלה. אתה מתאר לעצמך איך אתה נראה

במבט מן הכוכבים?!

איוב שיודו הכוכבים בקיומו של אלוהים! שיודה מי

שמושגיו על צדק ועוול מסתדרים! מי שמרגיש

שזרועות אלוהים חובקות אותו - שיתחבק עם אלוהים!

אני קטן ועיוור, ומגשש בציפורני כחפרפרת

במחילה אפלה. בחושך אני חי, באפלה גמורה,

ועל האור אני שומע רק סיפורים!

אליפז העיוור לא מכיר את השמש,

אבל יודע שהיא קיימת.

אחה שקוע בגירוד, אבל יודע

מתחת לעורך שאלוהים קיים.

איוב לא! אני קיים! אתם קיימים!

ההבדל בינינו קיים! אלוהים לא קיים!

הגירוד על עורי קיים! המוות של בני קיים!

אובדן כל הרכוש שלי קיים! מה שאין לי - זה מה שקיים!

בלדד אתה יהיר מאוד, אתה יודע? קצת צניעות.

אל תחשוב שאם אתה סובל

ואנחנו מגלים את מלוא ההבנה לסבלך

אתה גם צודק.

יש דמגוגיה של אדם שבע, אך יש גם

דמגוגיה של סובלים ומעונים.

ולא הכל מותר לך, לא, עוד לא הכל!

אתה חושב שאם תצעק השכם והערב "הגירוד שלי קיים!"

זה מבטל את אלוהים. עולמך כיום הוא הגירוד -

יפה. לאלוהים יש סבלנות ורוחב-לב. הוא לא כועס.

אתה לא המתגרד הראשון שהוא רואה.

לי אין רוחב-לב של אלוהים. אני אדם קצר-רוח!

לא ניתן לירוק על הקדוש לנו!

איוב אני משקיף על העולם דרך הגירוד -

דרך מה מסתכלים עליו אתם?

דרך הבטן? הנחת? השומן? עומדים

על הבסיס האיתן של החיים שלכם,

חשים אדמה מוצקה מתחת לרגליכם,

איך תבחינו בעובדה שהכל נוזל, בנוי על מים?

אתם זקוקים לשומר על הכספות שלכם,

ומיניתם לשם כך את אלוהים:

לי כבר אין כספת - אני פטרתי מעולמי את אלוהים.

צופר ידידַי, מתוך גרונו של רֵענו איוב

מדברת צעקה נוראה. עיני רענו איוב

מעורפלות מדם ומדמעות, איך יראה

את אלוהים? תנו לו יום-יומיים,

העולם שוב יתבהר לו, בזאת אני בטוח,

כי בנפש האדם, כמו באגם, שוקעים הרוגז, התלאות,

ובמים הצלולים שוב משתקפת בבואת האלוהים.

עכשיו נלך. נשאיר אותו

להתבודד עם יגונו. נשוב מחר.

(ג)

בלדד אינני בטוח שאשוב. נדבר גלויות:

ההתפלספות על אלוהים לא התחילה היום.

הנימוקים בעד ונגד ידועים. אך אני מדבר עכשיו

לא על פילוסופיה, רק על החיים. חיי יום-יום,

שאנו, בני-תמותה - עם כספת, בלי כספת - מנהלים

בתוך חברה שומרת חוק וסדר. כן, חוק וסדר.

מי נותן לחיינו פשר? מי מעניק משמעות לחוקינו?

בחברתנו - אלוהים הינו המשמעות. אם אלוהים אינו קיים -

לחיים אין משמעות, החוק הוא ריק,

חלול, בלי טעם ובלי פשר. אם אלוהים אינו קיים -

לגנוב או לא לגנוב, זה היינו הך.

איוב אתה פוחד מגנבים. לשם כך אתה מטיל

על הסבל שלי את משא המשמעות.

אבל מה המשמעות מלבד הסבל? אני מתגרד ומתגרד

ומנסה לחפור בסבל ולמצוא בו משמעות.

ואני אומר לכם: בתוך הסבל לא טמון דבר, רק סבל!

ואני רואה רק סבל ממלא את העולם!

וכל גוש סבל, מורכב מאלף רסיסים

של סבל, וכל רסיס של סבל בנוי אף הוא

ממיליוני פרודות של סבל!

הסבל קיים! אני קיים! אתם קיימים!

ההבדל בינינו קיים! אלוהים לא קיים!

בלדד אתה לא קיים! אתה לא קיים!

אף אחד הנמנה עם חברתנו

לא ינבל את פיו כנבלה! גם לא לרגע!

לא כל עוד הוא נמנה עם חברתנו!

איוב "חברתנו"?! איזו חברה היא "חברתנו"?!

[מצביע על הגופות]

הנה חברתי. איתם אני חי ומתחבר. להם ולי -

לחברתנו - אין מקום לאלוהים!

בלדד תצטופפו ותמצאו מקום! ארבעה פגרים

ודלפון מוכה שחין לא ימליכו

ולא ידיחו אלוהים!

לך קל. אתה מדבר מתוך יתרון של אדם שאין לו מה להפסיד.

לי יש. אני לא הוכיתי כמוך. אני צריך להמשיך לחיות.

ולא קל להחזיק בלי הרף בידיים את המתח הרופף

של החיים. וגם אני עייף, גם אני רוצה לצנוח ארצה

לתופף באגרופים על החזה ולצרוח ולבכות. אבל אני שם רסן.

לא אתן לך לשבת ולצעוק אין אלוהים! לא אתן לך, לא אתן!

איוב לא תיתן?! מה תעשה לי?! תכרות

את לשוני?! תהרוג אותי?! בבקשה, מותר לך:

אין אלוהים! אין אלוהים! אין אלוהים!

[צעקותיו נשמעות כמו נביחות כלב, מה גם שהוא צועק בכורעו ארצה]

בלדד הביטו בכלבו של אלוהים, רובץ על ארבע

לרגלי האלוהים ונובח: "אין אלוהים!"

אלוהים מניף רגל ובועט בפניו של הכלב, אך הכלב

רואה את המגף בלבד ומיילל: "אין אלוהים!"

איוב כמה הולמת אותך העמידה הזאת עם המגף

מוכן לבעיטה מול פני. אתה במיטבך. אף פעם

לא נראית לי שלם כל-כך עם עצמך. וכל הדיבורים

לא היו אלא מבוא למגף. נולדת לבעוט - אז בעט!

(ד)

צופר אבל ידידַי, מה עם הרחמים?

לא רק מידת הדין היא אלוהית, אלוהיים

הם גם הרחמים, שכחתם? מי אנחנו

שנחמיר מאלוהים? מי אנחנו שנשפוט אותו?

האיש טובע, ואנו על החוף לא נושיט לו יד?

[מתקרב אל איוב]

בעולם הזה בו כולנו רק

יתומים מבוהלים המחפשים את אבינו,

איך שכחנו את רחמי האב על בניו?

ואתה הרובץ תחתינו

ומתגרד על ערימת פגריך

איך שכחנו את רחמי אביך עליך?

[כורע לצד איוב]

איוב אבי? כן, היה לי פעם אבא.

צופר ואתה קראת אליו בלילה כשחלמת חלום רע.

התעוררת מבוהל ושטוף זיעה במיטתך וקראת: אבא!

איוב אבא! אני קראתי: אבא!

צופר והוא תמיד היה שם, הוא ניגש אליך וגהר מעליך,

והרים אותך בזרועותיו למעלה, מול פניו,

ואתה חשת בנשימתו החמה על פניך.

איוב [דמעות מתחילות לזלוג מעיניו]

אבא...

צופר ואתה כבשת את פניך המבוהלים בצווארו

ועל שפתיך הסתמן חיוך של הקלה,

ושוב היתה נשימתך קצובה, ואתה נרדמת.

איוב [מתייפח]

אבא... אבא... איפה הוא, אבי?

צופר [חובק את איוב בזרועותיו] שם, למעלה.

איוב אני הילד הקטן שלו, ורע לי.

חלמתי חלום בלהות במיטתי...

צופר הוא שומע אותך. חלמת

חלום רע, קְרא אליו.

איוב חלמתי חלום רע, אבא,

ואני מבוהל ושטוף זיעה...

צופר הושט אליו את ידיך.

איוב [נושא ידיו למעלה]

קח אותי בזרועותיך ואטמון פני בצווארך...

צופר הוא מושיט אליך את ידיו, אתה לא רואה?

איוב עיני מעורפלות מדמעות...

צופר הוא עונה לך. אתה לא שומע?

איוב בן, נדמה לי שאני שומע. הוא עונה לי.

ועכשיו אני יכול גם לראות בבירור

את ידיו שלוחות אלי.

צופר הוא לא יעזוב אותך לעולם.

הוא מחבק אותך...

איוב הוא מחבק אותי... אני מרגיש

שעכשיו הוא מחבק אותי...

[ופתאום הוא פורץ ביבבה מרה]

אבא, ראה מה קרה לי, אבא!

ראה מה קרה לי בעולם הזה

שאליו הבאת אותי בשימחה!

ראה מה קרה לילד שלך!

ראה מה קרה לשימחה!

צופר חלמת חלום, כבר אמרתי לך,

העולם הוא בועת חלום.

איוב [נרגע לאט לאט]

כן, חלום. רק חלמתי חלום.

צופר ועכשיו התעוררת בזרועות אביך,

והוא מנענע אותך לאט,

למעלה, הרחק מעל העולם,

כוכבים מפה, ירח משם,

בשלווה ובשקט, ועיניך עצומות

ואינך פוקח אותן עוד לראות...

איוב [כשעיניו עצומות]

ואינני פוקח אותן עוד לראות...

[ושימחה חרישית מתחילה להציף אותו]

אבא חי, אבא לא מת,

מערש מותו קם לו אבי,

ככה יקומו גם בני ובנותי,

כי העולם הוא חלום, רק בועת חלום,

והמוות, כמו שלג, נמס בחום.

שלום לסבל, שלום ליסורים,

שלום לגוויות ילדי המתים,

אני שוב תינוק מכורבל בחיק אבא,

מעל העולם, נישא לי למעלה,

בשלווה ובשקט, עיני עצומות,

ואינני פוקח אותן כלל לראות...

[צופר מערסל אותו בחיקו]

נדנד אותי, אבא, נדנד אותי, ככה...

צופר קרא לו, דבר אליו: אבינו שבשמיים...

איוב אבינו שבשמיים...

צופר היושב במרומים...

איוב היושב במרומים...

צופר בתך אפקיד רוחי...

איוב בידך אפקיד רוחי...

צופר ובצל כנפיך אחסה...

איוב ובצל כנפיך אחסה...

צופר שִמעה קולי...

איוב שִמעה קולי...

צופר תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני...

איוב תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני...

צופר כי אתה טוב וסלח ורב חסד...

איוב כי אתה טוב ו9לח ורב חסד...

צופר כי עליון על כל הארץ ה'.

איוב כי עליון על כל הארץ ה'.

[פאוזה]

אליפז ידידי, הביטו, השמיים נפתחים.

ראו מה גדלה אהבתו אלינו,

כי קרא לנו בני האלוהים.

אהובי, הרי בנים לאלוהים אנחנו!

והשמיים נפתחים.

פרק שישי: החיילים

(א)

נכנסת קבוצת חיילים חמושה, בראשה קצין.

קצין בשם הקיסר החדש, קיסר רומי הגדולה ומושבותיה,

זה דבר הקיסר: אני אלוהים. כלומר, הוא, הקיסר. אין אלוהים

מבלעדי הקיסר. כל התפילות, הקורבנות לאלוהים אחרים -

אסורים. הפולחן הדתי במקדש - אסור. צלם אלוהים החדש

יחליף כל צלם אחר. אין כוהנים, אין לוויים,

אין רבנים, אין חזנים, אין גבאים. אלוהים החדש

ישלח גבאים משלו.

כי זה דבר הקיסר: אלוהי היהודים בטל ומבוטל.

כל המאמין בו כופר בעיקר ומורד במלכות.

לחיזוק האמונה החדשה ולשם הבהרת העניין:

כל המאמין באלוהי היהודים יקבל שיפוד בישבן.

[בהפקה הראשונה היתה כאן ההפסקה]

(ב)

קצין [לאליפז]

אתה, גש הנה.

[אליפז ניגש אליו]

אלוהי היהודים קיים או לא?

[פאוזה. לחיילים]

האיש הזה הוא מורד במלכות.

הושיבו אותו על השיפוד.

בלדד חיילים נכבדים, למה אתם מסיקים

מסקנות חפוזות כאלה על סמך השתיקה שלו,

שנבעה מהתרגשות גדולה לרגל עליית קיסרנו החדש,

שכולנו נמנים עם עבדיו המסורים ביותר?

קצין [מורה על אליפז]

ההתרגשות עברה לו? אנחנו מחכים לתשובה.

בלדד אליפז ידידי, אתה ודאי זוכר כיצד,

כאשר באנו לכאן לפני שעה וראינו

את גודל האסון שהתחולל על ראש איוב רענו,

כיצד אמרת לי: עולם דחוס בסבל שכזה, נקי מאלוהים.

[פאוזה]

חיילים נכבדים, כולם כאן יאשרו,

הוא אמר לנו: אין אלוהים.

קצין אנחנו רוצים לשמוע את זה מפיו.

בלדד [לקצין, בשקט]

נלך הצידה. הוא יאמר מה שתרצו,

אך לא בנוכחות כולם.

קצין הווידוי הוא פומבי, זו החלטת הקיסר.

בלדד אליפז ידידי, החיילים הנכבדים רוצים

שתחזור על דבריך הקודמים.

[פאוזה. הוא מחבק את אליפז]

אליפז ידידי, בבואך לחשוב על הנושא באופן מעמיק,

חשוב, לא רק על ילדיו המתים של איוב, חשוב גם

על ילדיך שלך, הם חיים. חשוב גם על שדותיך שלך, הם מחכים לקציר.

תבואה נפלאה עלתה השנה בשדותינו, מה? חשוב על הבית שלך,

חשוב על ארוחת הערב, ארוחת הערב הנפלאה כחום יום עמל,

על נעלי-הבית וכוס היין, הפטפוט עם ידידים מסביב לשולחן,

השיגרה היפה של חיינו. שיגרת הימים, העונות,

החגים. כבר שחית השנה בים? כבר חיממת העונה את עצמותיך

בשמש על החול הרך? אליפז ידידי,

האם תאכל הערב את ארוחת הערב הדשנה, הנפלאה,

או שיאכל אותה כל העולם - רק לא אתה?!

אליפז [בוכה איתו]

ספר לי עוד. על הילדים ספר לי.

בלדד כמו פרי על עץ, אתה הגזע האיתן

עליו תלויים הלבבות האדומים של ילדיך. הלוא

השיפוד הגס שיפלח את בשרך יחלוף גם בבשרם הרך.

לכן הם יחכו לך. אליפז, אני עכשיו הפה של ילדיך,

הפה הקטן והמתוק הנפער בתמימות אין קץ מול אימת העולם,

שמע, איך הפה הזה צורח! האם תניח לשיפוד להינעץ?!

אליפז הוי ילדים שלי, פיות קטנים ומתוקים!

בלדד הוי אבא, שמע את היבבות אשר בוקעות

מפיותינו הקטנים, המתוקים. שלא כמו ילדיו

הקפואים לנצח של איוב, גופנו חם, לא מאוחר עדיין,

הפסיעה האחרונה ממנה אין לסגת לא נפסעה עוד,

אל תפקיר אותנו, אבא!

למות למען אלוהיך, אבא, זה קורבן גדול,

עכשיו אנחנו קוראים לך להקריב קורבן

יותר גדול: לחיות למען ילדיך!

אליפז [בוכה עוד קצת, מוחה דמעותיו]

מתוך הדברים שאמרת, בלדד ידידי, בצורה כל-כך מוחשית,

נגעה אל לבי הקריאה להקריב קורבן.

לא השמש, התבואה, לא ארוחת הערב, אשר אומנם שעתה כבר

מתקרבת ובאה, זאת אני חש על-פי התיאבון הגובר,

כי אם שוועת יקירי, אשר אליה לא אוכל להפנות עורפי,

היא בלבד הביאה אותי לאחר מחשבה יסודית למסקנה

בלתי נמנעת:

[לקצין]

אין אלוהים.

(ג)

קצין [לבלדד]

אתה. גש הנה.

[בלדד ניגש אליו]

אלוהים שלך קיים או לא?

בלדד מעולם לא הסתרתי את דיעותי מעיני הציבור.

עמדתי תמיד, ואני שב ועומד, על חשיבותו

של הסדר והחוק החברתי.

אין ספק, הניסיון התמים להעמיד ביסוד הסדר החברתי

את אלוהים שבשמיים היה הכרחי כשלב מעבר היסטורי

בהתפתחות האנושית. אלוהים היה שלב בסולם,

אמצעי לעלות אל שלב גבוה יותר, שָם הקיסר.

אומללים האנשים התקועים באמצע, באחד משלבי הסולם!

מאושרים הם אלו שהגיעו למעלה, אל ראש הסולם,

שם עומד עכשיו גם אני, מציץ מתחת שולי גלימת הקיסר

וקורא מתוך הכרת תודה: אין אלוהים!

(ד)

קצין [לצופר]

אתה.

צופר [ניגש אליו]

יש אלוהים...

קצין [לחיילים]

הושיבו אותו...

צופר ...בישבן שלי.

קצין מי?

צופר אלוהים.

[פאוזה]

קצין אתה קצת מסבך לי את העניינים.

מצד אחד אתה טוען שיש אלוהים,

כלומר, אתה אינך כופר בקיומו. מצד שני,

אני לא אידיוט לחשוב שאתה באמת מאמין בו

אם אתה תוחב אותו לישבן. מצד שלישי, אם אלוהים

קיים בכל מקום, ברור שהוא קיים גם בישבן, כלומר,

אתה שוב מאמין בו. מצד רביעי, אם אתה מאמין בו,

אין כבר מקומות אחרים לייצג אותו חוץ מישבן מטונף?

בקיצור: או שאתה עושה ממני צחוק, או שאתה מנסה להתבדח

על מנת למצוא חן בעיני השלטון:

אבל לי יש הוראות מדוייקות, ואני צריך ממך

חשובה פשוטה לשאלה פשוטה: אלוהים קיים או לא?

צופר "תשובה פשוטה לשאלה פשוטה", אהה,

איזה חוש הומור צבאי-נצחי...

[טופח מעשה ידידות על שכם הקצין. הקצין חובט בפניו. צופר נופל ארצה, דם ניגר מאפו. הוא קם, עדיין מנסה להתלוצץ על מנת להציל את כבודו, מתרה בהומור באצבע לעבר הקצין]

שובב, מה? שובב...

[מנסה שוב לטפוח על שכם הקצין, הלה חובט שוב בפניו, צופר נופל ארצה, קם, ניגש לקצין, מתרומם בקושי, מתרה בו שוב בליצנות באצבע]

שמע, עוד עלולים לחשוב

שיש בינינו איזה ויכוח...

[הקצין חובט בו בשלישית, מפילו ארצה]

חברים, איזה מרץ היום...

[הקצין עט עליו להמשיך ולחבוט בו. צופר אינו יכול עוד ופורץ בבכי מר תוך זעקה]

אין אלוהים! אין אלוהים!

הרי כולנו רואים שאין אלוהים, נכון?!

(ה)

[הקצין פונה לצאת עם חייליו. פתאום מבחין באיוב המכורבל על הריצפה. ניגש אליו]

קצין אתה. קום. אלוהים שלך קיים או לא?

איוב טיפש חביב, אתה לא רואה שהוא

שולח ידיו לחבק אותי?

קצין [לחיילים]

הושיבו אותו על השיפוד.

צופר [לקצין]

אל תבזבז את זמנך היקר

על החורבה האנושית הזאת.

האיש יצא מדעתו בגלל אסון כבד -

הוא לא אחראי למעשיו ולדבריו.

קצין בדחן, יש לך נטיה לדבר יותר מכפי שנחוץ.

ובכלל, ממתי שיגעון הוא תירוץ? למשוגע אחד

בכפר סמוך, אשר טוען שהוא בנו של אלוהים

יש כבר שנים-עשר שליחים. אז מה? גם הם

משוגעים? וככה יישב צבא הקיסר על התחת

ויניח לכל העולם בנימוק שזהו בית-משוגעים?

ואומר לך עוד משהו בגילוי-לב: האנשים שלי

צמאי בידור, עוד לא ראו היום בשר על השיפוד:

ומנקודת מבט של השיפוד, ישבן שפוי או משוגע

זה היינו הך.

צופר איוב ידידי, זמן לפקוח עיניים.

חלמנו קצת שיש אלוהים,

עכשיו התעורר, קום לסבל שלך, לכאב מאתמול.

נבח, נבח אל השמיים הריקים,

נבח כמו קודם "אין אלוהים!", כי כלום לא השתנה,

וזכור את המוות, זכור את העוני,

זכור את התפלשותך באדמה, את הגירוד,

ובעיקר - זכור את השיפוד!

איוב אבל ידידי הנאמן צופר, למה אתה

כל-כך נרגש? מה קרה?

מתו למישהו ארבעת ילדיו והוא בוכה?

אתם יודעים שמלמעלה, מחיקו של אלוהים,

אדם בוכה נראה כמו מתעטש? התכריכים -

כמו ממחטות? הצער, השימחה - כל התנועות

דומות, ודי מגוחכות? מלמעלה, ידידי,

הכל משעשע.

מי יפריד ביני לבין אבי?

מי יוריד אותי למטה

מחיקו של אלוהים?

קצין הוא צודק. עיזרו לו לעלות אל חיק האלוהים על השיפוד.

(ו)

[צופר מוציא מכיסו כסף, מושיטו בחשאי לקצין]

צופר קח חמישים דינרים ושחרר אותו.

קצין אתה מנסה לקנות את הצבא... בזול?

צופר [מחזיר את הכסף לכיסו]

אני מצדי ניסיתי.

קצין נסה מחיר כפול. אולי תצליח.

צופר [מביט לעבר אליפז ובלדד. הם אינם מגיבים]

לא. זה שווה לי לא יותר

מחמישים. ניסיתי ככל שאדם

מנסה. מצפוני שקט.

קצין [כועס, מורה על איוב]

הושיבו אותו סוף-סוף על השיפוד!!

(ז)

[החיילים מפשקים את רגלי איוב ומקרבים אליו את השיפוד]

סמל מצאתם את פי הטבעת? כן, במרכז. יפה.

את הכניסה לתחת, כמו שאומרים,

ימצא גם העיוור בלילה בלי ירח.

חייל אי אפשר לטעות בריח.

סמל ועכשיו להכניס פנימה, לתחוב, כן, ככה.

איוב אהה! הישבן! הישבן! הו, אלוהים!

הישבן, הישבן! אלוהים, הישבן!

קצין כל הווייתו של האיש הזה

מרוכזת עכשיו בישבן.

כל קשרי המשפחה, היצר,

הרגשות, האמונות והדיעות

מתערבלים אצלו למין עיסה חסרת צורה,

לערפל כבד, שמתוכו מבליח, כמו אור של מגדלור

הכאב הנורא בישבן.

עם עליית השיפוד בחלל הבטן

ימוג בערפל גם הכאב בישבן,

יפנה את מקומו למוקדי הוויה חדשים.

איוב אהה! המעיים! המעיים! הו, אלוהים!

המעיים! המעיים! אלוהים, המעיים!

קצין עכשיו הוא סוחב, כאמור, את אלוהים

מן הישבן אל המעיים.

צופר [זועק]

הכחש את אלוהים, איוב!

אמור שאלוהים איננו!

הכחש את אלוהים!

[החיילים מרימים את השיפוד שעליו משופד איוב ותוקעים את בסיסו באדמה]

איוב אבא, הם נושאים אותי אליו על מוט ברזל.

מעל מוטות וצלבים וחניתות ומוקדי אש הם מרימים אותנו,

זרועותינו פשוטות, אל אבותינו. אני נוסע אל אבי

רכוב על סכין! מה איומה הנסיעה, אך מה גדול החסד,

מה מתוקה המנוחה המחכה בסוף הדרך בחיק אבי!

[הוא משתתק]

(ח)

[שלושת הידידים עומדים ומביטים באיוב על השיפוד]

בלדד הביטו איך הוא מסתכל בי. עיניו המיוסרות

ננעצות בי בחוצפה של אדם שחייבים לו משהו.

מה יש? מה עשיתי ומה אני חייב?

והאם שיפוד בבטן עושה אותך פתאום צדיק?

ומה אתה מביט בי מלמעלה, ממרומי השיפוד,

בגאווה כזאת? אלוהים, שאתה מאמין בו,

לא אוהב את בעלי היוהרה. אלוהים, שאתה מאמין בו,

אוהב אותי, השפל, הירא, הנמוך מעשב, הבוץ.

אני הנני הבוץ האנושי הרך אותו לשים לאמונות גדולות.

ולוא אני הייתי יושב שם במקומך

על השיפוד ונועץ בך אח מבטי, מה אז?

היית בא לשבת במקומי? אם כך, מה ההבדל?

ומה הטעם? ומה היה משתנה אז בעולם? ומה אני

עומד בכלל ומצטדק? מישהו חייב לך?

אז סלק כבר את התחנונים האלה מעיניך!

כבר אמרתי לך: אתה הוא אתה ואני - אני!

שמעת? אתה הוא אתה ואני - אני!

אתה הוא אתה ואני - אני!

עצום כבר את עיניך! או הסב אותן אל השמיים,

נבלה! חפש בשמיים את האבא שלך,

צעק לשמיים ובכה לשמיים,

לך לבכות בחיק אלוהים שכאן על הארץ

איבדת את המכנסיים!

[שלושת הידידים יוצאים. איוב קורא אחריהם:]

איוב אל תשאירו אותי לבד עם אלוהים!

ידידי, אל תשאירו אותי

לבד עם אלוהים!

פרק שביעי: הבדרנים

(א)

נכנס מנהל הקרקס

מנהל לא חבל על האיש הזה? לא חבל

על הופעה כזאת שמתבזבזת בלי קהל?

על כל הכרטיסים הפוטנציאליים שצועקים בלי קול

כמו נשמות של ילדים שלא נולדו?

ואני כבר לא מדבר על הערך החינוכי שיש להופעה כזאת

בפני ציבור אשר עדיין מתלבט אם אלוהים קיים או לא.

ניהלתי קרקסים מוסיקליים בערי הבירה

החשובות ביותר של אירופה.

לא אגזים אם אומר שניהלתי את אירופה.

יש לי חשפנית, יש לי גמדים,

יש לי מיטבח צרפתי, משקאות ומוסיקה לריקודים,

מה שחסר לי זה בדיוק ישבן לוהט על שיפוד.

חמש מאות דינרים לקופת הקיסר

תמורת הזיכיון להכליל את האיש הזה

בהצגת הקרקס שלי.

קצין לוא היה הקיסר מוכר כרטיסים בעצמו,

היה הקיסר עושה לפחות חמשת אלפים.

מנהל איך? אתה צוחק? את החלק של התקיעה על השיפוד

עם הורדת המכנסיים וצווחות הפחד וכל ההשפלה והגיחוך,

שהוא הנתח הכי עסיסי, כבר הפסדנו.

המוט עמוק בבטן, יש לו עוד בקושי שעה של יסורים שקטים!

כמה כרטיסים, אתה חושב, תמכור לשעה אחת

של יסורים מופנמים? ומי מעוניין היום לראות

אדם סובל בשקט? הקהל, כפי שידוע, משלם

בשביל לשמוע קצת זמירות.

קצין האיש הזה יחיה עוד שש-שבע שעות,

ועם זימרה, אולי אפילו עד הבוקר.

מנהל איפה הזימרה עכשיו?

קצין הוא נח.

מנהל נח? באמת? ומישהו מבטח אותי נגד

שטף-דם פתאומי או שבץ שעלול לבוא בכל רגע?

קצין שטף-דם בחלל הבטן - כן:

אבל עד שהמוט יעבור את הסרעפת,

אם בכלל, לכיוון הלב...

מנהל אני לא מבין גדול באנאטומיה.

קצין שלושים אחוז מהכרטיס לקרקס, שלושים לקיסר.

מנהל וארבעים הנותרים?

קצין גם אני בן-אדם.

מנהל אם ככה, ארבעים לקרקס, ארבעים לקיסר,

ועוד עשרים לבן-האדם.

קצין לא פחות מארבעים לבן-האדם.

מנהל שמע, כולנו בני-אדם.

קצין אני לא מבין גדול בפילוסופיה.

מנהל די, חמישים אחוז לקרקס, חמישים לבן-האדם.

קצין ולקיסר?

מנהל הקיסר לא מספסר בישבנים.

קצין אתה צודק.

[תוקעים כף]

מנהל [פונה לקהל]

קהל נכבד, הנה שקעה השמש, תם

עוד יום עמל של מיקח ומימכר,

עכשיו, בדרככם הביתה אל המרק ותפוחי-האדמה,

אל תשכחו לזרוק תפוח-אדמה קטן לנפש.

הגפתם את התריס? כיביתם את האור?

נעלתם את החנות? -

גבירותי ורבותי, חמש דקות לאמנות!

(ב)

[שחקני הקרקס נכנסים ומקיפים את איוב. ביניהם גמד וחשפנית. הגמד מחזר אחרי החשפנית ושר]

גמד פעם, כשהייתי בגיל שלוש,

גיל כל-כך נחמד,

איש לא חשב אותי לקטן

ואיש לא קרא לי גמד.

העתיד היה משותף לשנינו,

לשנינו שווה בשווה,

לך חיכה הרבה אושר באופק,

וגם לי - אושר דומה.

אבל את גדלת והשארת אותי הרחק הרחק מאחור,

והיום פנייך מגיעות לשמיים, ופני מגיעות לך לחור.

אל תקראי לי גמד,

קיראי לי ילד נצחי,

כי לבי כה סוער וכה חם,

ועדיין נשמר בי כל להט הדם,

וכל-כך הרבה רגש, כל-כך הרבה רוך,

ואולי תשמחי לדעת שיש לי גם זיין ארוך.

חשפנית הייתי כמה שנים טובות באפריקה,

ואני יודעת מה זה ארוך. אני גם יודעת

מה זה קשה. החור שלי, אם אפשר לומר,

כבר מותאם למידות של אפריקה,

ואני לא אשחיל לתוכו אטריות.

והרי לכם, רבותי, התוצאה הכי חשובה

של החיים באפריקה.

גמד אל תשפטי אותנו על-פי קנה-המידה של אפריקה.

אנחנו חיים באסיה. שיפטי אותנו על-פי אסיה.

[החשפנית רוקדת ומתפשטת לעיני הגמד. כשהיא נותרת עירומה היא בודקת את אבר-המין המזדקף שלו]

חשפנית ובכן, גם על-פי קנה-המידה האומלל של אסיה,

הריני להפריך בזאת את הטענה המקובלת

כאילו ברא אתכם הטבע על דרך הניגוד:

גוף קצר עם זיין ארוך. לא, הטבע

דפק אתכם עד הסוף: גוף קצר וזיין קצר

וחיים קצרים. ומה אצלכם בכל-זאת ארוך?

הסבל, כמובן. הסבל שלכם הוא ארוך ארוך וקשה.

[מביטה באיוב, מעבירה מבטה על השיפוד]

כאן אני רואה דווקא משהו ארוך שיכול להתאים לי

גם על-פי קנה-המידה של אפריקה.

[החשפנית מפשקת רגליה, מצמידה ערוותה אל השיפוד, משפשפת וגונחת מתענוג, כמו בתגובה לאנקות היסוריס של איוב התקוע למעלה כשרגליו מפושקות לצדדים. פרכוסיהם וגניחותיהם מזכירים מראית-עין של מישגל, שבו השיפוד משמש כביכול אבר-מינו של הגבר]

איוב [ביסורים]

אבא... אבא...

חשפנית [בעונג]

אמא'לה... אמאילה...

[והיא שרה תוך השתפשפות במוט]

בין הרגליים יש לי חור שחור,

בין הרגליים יש לי חור שחור,

מי יסתום לי את החור,

מי יביא לשם קצת אור,

מי יכניס לי מלפנים

עד שייצא לי מאחור.

בין הרגליים יש לי חור שחור...

גמד [מאונן ושר]

אל תקראי לי גמד...

[ושני השירים מתמזגים זה בזה בתנועה ובתרועה גדולה]

(ג)

[השיפוד פולח את ריאותיו של איוב. הוא מתקשה לנשום]

איוב אהה! אוויר! הו, אלוהים!

אוויר! אוויר!

מנהל מה אתם עומדים כמו גלמים?!

אין בכם זיק אנושי?!

תנו לו מים - עלינו להאריך עוד קצת

את יסורי גסיסתו,

המון קהל עוד צובא על הפתחים!

קצין מאוחר. השיפוד עבר את הסרעפת

וחדר אל הריאות.

איוב אין אלוהים -

הורידו אותי מן השיפוד! אין אלוהים!

קצין מאוחר מדי, חבר. המוות

היכה בך שורש. לך

עם המוות!

איוב אוויר... אין אלוהים...

אני נשבע לכם שאין אלוהים!!!

קצין חבל. בעד אותו מחיר יכולת למות

אדם עם עקרונות.

איוב הורידו אותי מהשיפוד!

אין אלוהים - וזה סופי!

(ד)

[שני ליצנים עולים על סולם משני צדי איוב, מאפרים ומקשטים אותו כליצן]

ליצן פתטי "זה סופי" הוא אומר, ואין מי שיזכיר לו

כמה דברים סופיים הוא כבר חרץ בחייו.

כי מה זה אדם? הנה לכם אדם:

פעם הוא אמר יש אלוהים, ופעם הוא נבח אין אלוהים,

פעם בכה בני בני, פעם צווח הישבן הישבן,

בערב היו לו יונים צלויות בפה, עם שחר מוט ברזל מאחוריו,

זה ששר, עכשיו הוא בוכה, עוד מעט וישתוק.

אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,

או מה שהוא בוכה עכשיו, או מה שישתוק בעוד רגע?

האם הוא הזכרונות שלו, האם הוא התקוות שלו,

האם הוא מה שהוא עושה, האם הוא מה שעושים לו,

האם הוא הצעקה האחרונה שהוא צועק על ערש מותו,

או הצעקה הראשונה בין רגלי יולדתו?

האם הוא כל הערבוביה הנוראה, המגוחכת

בין שתי הצעקות האלה?

אם ככה, איפה החוט המקשר בין הכל,

איפה החוט, ומהי פה המשמעות?

אז מה זה אדם? ומה זה חיים?

והחוט, רבותי, העיקר: איפה החוט?

ליצן ציני "מה זה אדם? מה זה חיים?"

מה זה זבוב? מה זה טחורים?

מה איכפת לנו איפה החוט?

מה איכפת לנו מה זה אדם?

מה איכפת לנו לעזאזל מכל העולם?!

גבירותי ורבותי, אתם רואים עכשיו

אדם נופל מגג בניין גבוה.

ידיו פשוטות לצדדים, הוא מתהפך באוויר,

צעקתו המרוסקת מהדהדת בחלל,

וכך, מתרחקים מעט אחורה לבל יותז הדם על בגדיכם,

אתם עומדים ומביטים מהופנטים בנפילה,

על פניכם תערובת של תשוקה ושל אימה

לקראת הרגע הנחרץ והבלתי-חוזר שבו נחבט הגוף באדמה.

אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות,

רק צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות.

(ה)

[איוב מחרחר הרהורי גסיסה]

מנהל [לאיוב] אתה לא תעזוב אותי באמצע נכון?

אתה נראה לי הגון, אתה הלחם של ילדי

למחר. הקשב איך הם קוראים לי אבא... אבא...

אתה לא תגזול פת-לחם מפי ילדי, נכון?

קצין מאוחר. זה המוות.

מנהל הוא יכול למשוך עוד שעה בקלות.

קצין אני לא מלמד אותך לאלף פילים,

אתה אל תלמד אותי להריח מתים.

עשר שנים אני חי כשהמוות, כמו קוף קטן,

יושב לי על כתפי ומשחק לי באוזן.

רבותי, זה המוות.

[מושיט ידו לכסף. המנהל נותן לו את חלקו]

איוב המוות? המוות בעצמו? אז זה הרגע המפורסם

עליו שמעתי כה רבות? הגיע?

[הקצין והחיילים יוצאים. המנהל מנסה להעסיק את איוב ולא לתת לו לשקוע אל מותו]

מנהל הי! בן-אדם! מה אחה חושב עכשיו?

יש אלוהים? רואים שם משהו? יש? או סתם

חור שחור, מותאם לפי קנה-המידה של אפריקה?

אה? בן-אדם, ספר לנו! ספר לנו! ספר לנו!

[הוא חובט בו נואשות]

ליצן פתטי האיש הזה נמצא עכשיו הרחק למעלה מאיתנו.

הוא כבר יודע משהו שאנו לא יודעים.

אבל הוא לא יאמר דבר. הוא כבר שרוי עכשיו

בגובה המסחרר בו לא מכירים עוד אף אחד, כל המישורים

והגבעות מאחוריו, תולדות חייו ומעשיו, האנשים והכלים

אשר ריתקו אותו אל העולם, כולם ניתקו ממנו,

אפילו מזרועות אביו ההדוקות סוף-סוף נשמט, השאיר אותן

הרחק תחתיו, עכשיו רק הוא לבד, לבד, עטוף כמו כהן גדול

בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו,

גם אנו נתעטף בה.

איוב [בשארית כוחו, בלחישה]

מה זה אדם על שיפוד?

אדם על שיפוד זה אדם גמור, אבוד.

יאוש נורא מזה אין לתאר;

מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.

[קיא ודם פורצים מפיו. הוא מת]

מנהל [בכעס]

"להתבהר!" לא יכולת לחיות עוד שעה?!

"להתבהר!" טפו!

[יורק על גוויית איוב. הקרקס והקהל מתפזרים ויוצאים]

פרק שמיני: המתים

(א)

נכנס הקבצן הקבצני של הקבצנים של כל הקבצנים. מלקק את הקיא של איוב.

קבצן כמו שכבר אמרתי: עם קצת אורך-רוח

מישהו הרי סוף-סוף מקיא. כן, איכשהו חיים. יש אלוהים.

פָּה-רָה-פִּים-פִּים-פִּים, פָּה-רָה-פִּים-פִּים-פִּים,

[יוצא]

(ב)

[המתים שרים]

המתים אבל יש רחמים בעולם.

ואנחנו עוד ננוח.

כך נחים המתים

בדומיה, באורך-רוח.

על הבשר יעלה עשב,

הצעקה תימוג ברוח;

אבל יש רחמים בעולם,

ואנחנו עוד ננוח.

[סוף]