הנשים האבודות מטרויה
מחזה על-פי אֶוּריפּידֵס
הדמויות
אֲגַמֶמְנוֹן, מלך אַרְגוֹס, מפקד צבא יוון
אוֹדיסֵיאוּס, מלך איתָקָה, מצביא בצבא יוון
מֶנֶלָאוֹס, מלך סְפַּרְטָה, מצביא בצבא יוון
נֵיאוֹפְּטוֹלֶמוֹס, מלך תֵסַאליה, מצביא בצבא יוון
טַלְתִיבְּיוֹס, שליש בצבא יוון
הֵקוּבָּה, מלכת טרויה, שבויה בצבא יוון
קָסַנְדְרָה, בת הֵקוּבָּה, שבויה בצבא יוון
אַנְדְרוֹמָכֵה, כלת הֵקוּבָּה, שבויה בצבא יוון
אַסְטִיַאנַקְס, בן אַנְדְרוֹמָכֵה, ילד, שבוי בצבא יוון
הֵלֶנָה, אשת מנלָאוֹס, שבויה בצבא יוון
חיילים מצבא יוון
שבויות מטרויה
המחזה מתרחש במחנה היוונים, למבואות טרויה החרבה. בפני המצביאים היוונים המכונסים יחד מובאות השבויות מטרויה.
פרק ראשון: הקינה
ניאופטולמוס האמן הגדול מלמעלה משרטט בשלווה קווים אחרונים
לתמונת המלחמה: תִּמרת עשן מעל בית חרֵב,
שמלה מתגוללת בעפר, אישה, שׂערה פרוע,
נדחפת בידי חייל אל הכיכר.
הנה גם כלב מתעסק בקרביה
של נִבלת אדם נרקבת.
מושלמת התמונה כדת.
והנשים באות ונאספות כאן לכיכר.
נשים, נשים, הלחוּת המתוקה, המחניקה,
ממנה צומחות כל פטריות הרעל של נפשנו.
הֵקוּבָּה, אשתו של פְּרִיאָמוֹס מלך טרויה,
מהבוקר אלמנתו! אִמם של הֶקְטוֹר ופָּאריס,
הנסיכים הגיבורים, מהבוקר אִמם השַכּוּלה;
גבירת הממלכות, תפארת העולם, מהבוקר
שלולית קטנה ומרופשת של דמעות,
יריקת קבצן לצד הדרך.
בתה של הֵקוּבָּה, קָסַנְדְרָה. אומרים על המטורפת
שניחנה בכוחות נבואיים. קסנדרה, מה יהיה סופי?
[קסנדרה שותקת.]
לא כלום. רואָה את הנולד, אין ספק.
כלתה של הֵקוּבּה, אַנְדְרוֹמָכֵה. אשת הקטור,
מהבוקר אלמנתו. הבוקר הזה לא היטיב
עם חיי הנְשוּאים. יש לה ילד קטן, אַסְטִיַאנַקְס.
אתמול עוד נשקף לו עתיד! מהיום בעל עבר.
בן חמש, ועיסוקו – העלאת זיכרונות.
הֵלֶנָה, הלנה היפה, הצימוק שבעוגה, זו
שבגללה אירע הכל, אשת מֶנֶלָאוֹס מלך ספּרטה
היושב עימנו כאן, בגדה בבעלה עם פאריס,
ברחה עימו לטרויה, סירבה לחזור, ובשֶלה
אסף מנלאוס את כל בעלי בריתו, ובראשות
המלך אֲגַמֶמְנוֹן עלה על טרויה להחריבה עד היסוד;
שכּן כאן, לא על פוליטיקה דוּבּר, רק על כבוד.
פני הלנה, הפנים שהשיקו אלף ספינות,
עם רדת היום הזה ישיקו, אני חושש, תולעת.
ועוד נשים, נשים, נסיכות החצר, גבירות,
כולן שכולות ואלמנות טריות, חמות,
הפרס הגדול של חיילי הצבא המנצח.
הי, גבירות, לִמדוּ להיות צל לגוף אחר,
לִמדוּ להיות מי שהעולם לא בשבילו נוצר.
הנה עולָה האש ומתגברת. העיר בלהבות.
אין טרויה, רבותי. רשמית: איננה. מושלמת התמונה.
קומי, הֵקוּבּה – זמן לשאת קינה.
הקובה אכן, מצביאי יוון המנצחים, כיליתם סעודה נאה,
תור הלפתן הגיע. ואנו הלפתן בסעודתכם.
ואתה, קְצין-טקס מסודר ומצוחצח, מלצר של מלחמות,
אולי תייעץ לי גם ממה להתחיל את הקינה?
מהעשן המיתמר מעל ארמוני בטרויה, שעימו
נמוגים בשמים המואדמים כל חיי?
מפּריאמוֹס בעלי המת? משני בנַי שנועדו לשאת
בבוא היום את אביהם לקבר, ועתה הם נקברים
ביום אחד איתו? או מבנותי וכלתי הלכודות איתי,
אשר מבין רגליהן ישתתו הלילה דם וזירמת
חיילים שיכורים, "הפרס הגדול", כפי שקראתָ להן?
ואולי אפתח מהצפוי לי בעתיד? למי תיתנו
אותי למשרתת? על איזה חוף נוכרי אושלך,
אני, מלכה וגברת? ומה יהיה טיבו של אדוני?
האם יכה אותי? האם ישפיל? ובפתח חדרה
של איזו גבירה ארבץ על הסף, מחכה
לקריאתה להנעיל את סנדליה, לשמש את גופה,
שפחה זקנה, חורקת, רהיט מרהיטי הבית הישנים?
שבויה א ואני? מבט אחרון בפני ילדַי המתים, ואחר-כך
למיטתו של מי? שפתי שנישקו את תלתלי תינוקי
שאבד לי, ייטָמנו בשׂער ערוותו של יווני שיכור!...
שבויה ב לָמה את בוכה? מה הם הולכים לעשות לנו?
שבויה א ששש, ילדה שלי, הם לא יהרגו אותנו, הם רק
ייקחו אותנו לארץ אחרת, רחוקה; מגעגועים אני בוכה...
שבויה ב אִם לִגלוֹת – אז לאתונה! רחובותיה, כך שמעתי,
מרוצפים זהב, ומקדשיה עצומים:
אם שפחה – לפחות אראה עולם.
שבויה ג ואני הבאתי איתי קצת פּוּךְ וכוֹחַל, זו צידת האשה
היוצאת אל העולם: בנות, לִמדוּ לפסוע בצעד טופף,
הנה כלי נשקכן: נענוע עכוז, שָד מזדקר, חיוך מזמין...
שבויה א אותי אי אפשר לאלץ לשכוח את בעלי וילדי בבת-אחת,
אך אצל גבר סבלני, אם יהיה לי, אשכח אותם לאט.
שבויה ב אני פוחדת! אמרת שזהו חלום!
נורא הוא החלום הזה, כמוהו לא חלמתי עוד...
שבויה ג חייכי... חייכי...
שבויה ב מתי אקיץ ממנו? כשצעקתי בחלום הלילה,
תמיד בא אבא ואסף אותי בזרועותיו;
הנה אני צוֹוחת, רועדת ומזיעה – איפה
זרועותיו של אבא? מתי אתעורר?! מתי אתעורר?!
שבויה ג חייכי אל המבַשׂר, הנה הוא בא כמו סרסור של בית זונות,
חייכי כי המצב נואש מכדי לבכות, שמרי את דמעותייך לשמחות.
פרק שני: חלוקת השלל
טלתיביוס הֵקוּבּה, אני טַלְתִיבְּיוֹס. באתי אליך פעם בשליחות
מטעם צבא יוון הצר על טרויה. היית מלכה אז.
היכרנו בזמנים טובים יותר, אולי מוטב לא להזכיר אותם,
שכן לא בלב קל ולא בזחיחות הדעת אני מביט עכשיו בקלונך:
מה שקרה לך מתנוסס כמו מופת וסמל לגורל כולנו.
גם התפקיד אשר הוטל עלי עתה רחוק מלהרנין את לבי.
אני הוא שאבשר לכל אחת מכן שפחתו ופילגשו
של מי תהיה, ולאן היא תילָקח.
שבויות לאן נילָקח? לאן? זונות ושפחות של מי נהיה?
הקובה יש רוך ורגישות בדבריך, טַלתיבּיוֹס: האם גם באו
לידי ביטוי בפני המצביאים? הביקשת עלינו רחמים?
טלתיביוס לא, הֵקוּבּה. אני שליח. רגשות הם עניין פרטי.
הקובה כן, עכשיו אני נזכרת. שליח. התרפסות ומורך-לב
הזכירו לי אותך מייד.
למצוא חן בעיני כולם – זו מידתך הטבעית.
אבל אמור לי תחילה מה יעלה בגורל קסנדרה בתי!
לה אני דואגת יותר מלכולן, היא כוהנת אפולו,
בתולה, אחוזת קדחת שיגעון; כולנו נסתדר,
האדם הוא יצור מסתגל, אך קסנדרה, היא חיה
בעולמות רחוקים, אפלים, משולה לתינוק.
מה יהיה על קסנדרה בתי?!
טלתיביוס ניתנה לאגממנון.
הקובה משרתת לאישתו הספרטנית?! – הה, ילדה מסכנה!
טלתיביוס לאגממנון עצמו. למיטתו, יותר נכון.
קסנדרה תהיה פילגשו.
הקובה היא מקודשת לאפולו! איש לא יעז
לחלל את צניעותה!
טלתיביוס אפולו? אולי. נכנס בה איזה שֵד, כן,
אך היא לכדה את עינו של אגממנון.
יש קשיים, אך אגממנון רוצה.
האם לא תברכי את טוב מזלה על שנבחרה לשמש
יצוע של מלך? חשבי מה קלה העבודה שלה.
יכולה היתה לכבס סדינים מלוכלכים בגב כפוף
עם הנץ החמה. תחת זה עם הנץ החמה עוד תישן,
שדיה מעוכים תחת כפות ידיו של פטרון רב-כוח.
היא תהיה זו שתלכלך סדינים, עליהם
ישברו את גבן שפחות אחרות, מכוערות ממנה.
הקובה ובתי השנייה, פּוֹליקְסֶנָה, זו שהפרדתם ממני?
למיטתו של מי פּוֹליקְסֶנָה?
טלתיביוס למצבתו של אכילס.
הקובה מצבתו?
טלתיביוס לשמור עליה.
הקובה מה זה? נוהג יווני שאינני מכירה?
טלתיביוס היי שקטה. בתך שקטה אף היא.
הקובה מה פירוש "שקטה"? היא חיה?!
טלתיביוס היא חופשייה מסבל, דאגותיה נגמרו.
הקובה ואַנדרוֹמָכֵה כלתי? אשתו של הקטור בני,
למי היא ניתנת?
טלתיביוס נבחרה בידי בנו של אכילס, ניאוֹפּטוֹלֶמוֹס.
הקובה ואני, שכולי קמטים ושיבה, ואינני
כשרה עוד למיטה, מה יהא עלי?
טלתיביוס שפחה לאוֹדיסיאוּס, מלך איתָקה.
הקובה אהה! לאודיסיאוס!ָ
לשודד הדרכים אודיסיאוס! הגנב הקטן אודיסיאוס,
השׂם ללעג כל חוק ומוסר, ההופך כל גן פורח
לאדמה חרוכה, בוגד, רוצח, שקרן מלידה...
אודיסיאוס [מכה אותה]
היזהרי, כלבה זקנה. חלפו הזמנים בהם יכולת
לומר כל שעולה על דעתך. לִמדי לסנן את מחשבותייך,
לומר לאדונך דברים יפים בלבד, כמה יפֶה,
כמה צודק הוא. לִמדי לשתוק. לִמדי לשרת בדומייה.
הלא רואה את: למעמדך אין זכר. גם גילך
לא נחשב. כלום לא נחשב. כלום.
הקובה לכם העושר והכוח, לכם הנעורים,
ולי הקור והעוגמה.
תורכם לעמוד על גג העולם ולבעוט,
תורי לצנוח מטה, אל התהום.
שבויות ואנחנו? אנחנו? למי נימָסר אנחנו?!
טלתיביוס אשיב ביושר. עתידכן צבוע לא בדיוק בוורוד:
אתן בתורכן, אחת אחת, תימסרנה לידי
אנשי הצבא, לכפוף גב או לפשׂוֹק רגליים,
הכל לפי בחירת אדוניכן החדשים.
אם ברק יהיה בעיניכן ומגרה השָד, תהיו פילגשים.
אל גופיכן יתנפצו מדי לילה גלי תאווֹת עכורים.
וכשיתרפט בשרכן וייסָחט השָד עד תום,
בין החדרים תיגָררוּ, סחבות חיות, לשַמש
בעבודות הבית הבזויות. כך עד המוות.
אז תושלכו לבור בלי שם, בלי מצבה, בלי בכי.
טרויה, זה מחיר הסוף.
כולכן, חוץ ממך, הֵלֶנָה. את תמותי קודם.
בסוף היום הזה תמותי.
שבויות עכשיו! הִרגוּ את הזונה עכשיו!
עיר ויושביה נמחו בגלל חיוך זונה;
כעת תור החיוך להימחות! הִרגוּ את הזונה עכשיו!
טלתיביוס בסוף היום, לפני ההפלגה, ביד מנלאוס
בעלה הנבגד. זה רצונו של מנלאוס.
פרק שלישי: קָסַנְדְרָה
אגממנון עכשיו אני רוצה את קסנדרה. הלבישו לי
את קסנדרה כמו זונה. שימו עליה בגדים נוצצים,
קשטו אותה בעדיים זולים. עשו אותה יפה
במין יופי עובר לסוחר: שׂבעתי כוהנים, תנו זונות!
קסנדרה ברכו אותי. אני הולכת למיטה עם מלך.
לָךְ, אמי, היו הבכי והקינה על מות אבי,
על אחַי הנרצחים ועל טרויה שעלתה בלהבות,
אבל עכשיו התנחמי, כי לבתך האיר המזל פנים:
אני הולכת למיטה עם מלך!
אמא, שכחי את אסונך, רִקדי! רקדו ושירו, אחיותי,
לכבוד קסנדרה: למיטה עם מלך! עם מלך למיטה!
הקובה הה, קסנדרה בתי, המכה הנוראה שנחתה
על ראשינו לא ריפאה את מוחך הקודח:
אל תהום השפלתו את פוסעת בחיוך.
קסנדרה בחיוך, אמא, רק בחיוך. למיטה עם מלך. כי המלך הזה
ימצא אותי כלה נוראה מהלנה. הלנה הוציאה אותְךָ
למלחמה, אגממנון: אני אשיב אותך ממנה אל שבעתיים
הרס וחורבן. אתה מלך מנצח, אך אני זונה של מפסידים.
בוא אל זרועותי, אגממנון. אישתך כמונו מתעלסת עכשיו
עם זה שהפקדת לשמור על ביתך. בין גניחת עונג למשנֶהָ
אני שומעת אותם אורגים את רשת אובדנך.
אתה תמות, לכן החיוך. ובנך ירצח את אמו על מותך,
לכן החיוך. כל בית אַטְרֵיאוּס יימחק מעל פני האדמה.
בוא, בוא לזרועותי, אגממנון, כי עוד סיבה לו, לחיוך:
גם אני, בבואי איתך לאַרגוֹס, אירָצַח איתך.
הה, איזה משתה דמים סוחף, שבו מלחמת עשר השנים
בטרויה היתה רק הפתיחה! לכן, אגממנון, החיוך!
הקובה די, בתי! שִתקי! כאן רוצחים בעד פחות מזה!
אגממנון אני מאמין לָךְ. אני מאמין שהאלים באמת
דוברים מגרונך. מיום שהקרבתי לשחיטה
את ילדתי האהובה איפיגֶניה, ועוד אלפי
קורבנות אחרים למען הניצחון הזה – הונף אי-שם
גרזן מעל ראשי; וכל השאר – הוא רק עניין של זמן.
אני גזר-דינֵך ואת גזר-דיני, קסנדרה. לא מלך ושפחה
אנחנו בחיבוק הזה, כי אם שני ענפי עץ כרותים
שהושלכו למים, ונישאים אט-אט בזרם אל שפך הנהר.
קסנדרה קח אותי כבר, אגממנון, מהר! על סף מותי אחגוג
את כלולותי, גווייתי הערוּמה תושלך לצד גופתך המרוטשת...
הנה היא, אhשתך, יוצאת מפתח הארמון, שמלתה
כבר רוויה בדמך, על שפתיה חיוך זוועה כוזב,
מאחורי גבה הסכין המיועדת לי...
כן, הסכין לטושה, אני באה, רק אוריד את כל עדיי הכהונה,
הגלימה, הצמידים, הצעיפים, הטבעות, למה לי כל אלה,
רימו אותי הקישוטים, אם יודע האל רק לקחת –
למה לנו אל; קחו, קחו את הגוף הערוֹם הזה
שלא חוּלל עדיין, טַנפו אותו ברפש ובדם...
הו אלי, יהיה לפחות המוות קל, לא פרפורים וקצף,
ייחלש הדופק לאיטו עד שידום, כמו שקיעה שלווה לתוך שינה...
אם ככה, למה הפחד, קסנדרה? כולם מתו,
מתו, העיר חָרְבָה, עכשיו תורך...
אה, הרקב, הרקב, סירחון בשרי הנרקב בבור!...
לא-לא, אני צועקת כעת לא מפחד, רק להזכיר
לעדות: היתה ילדה, קסנדרה, היא לא חייתה!...
ובחוץ עוד תזרח השמש, ניחוח הים
כה חריף, ובלילה יפרטו על קתרוֹס...
אמי, אמי, לשווא נולדנו ועשינו תוכניות,
לשווא השקֵית אותי חלב חם וכיסית אותי בלילה,
ללא תכלית נרקמו חיי, ובלי תכלית הם נפרמים עכשיו.
אגממנון "לשווא, לשווא"! מה, ממרחק של זמן, לא נראה לשווא?!
כמה חסר-תכלית הוא לדבר על חוסר-התכלית!
קסנדרה הו אנשים, הגורל. צבעי האושר כה עזים,
ואך נגיעה קטנה, כמו החלקת מטלית לחה על לוח,
וכבר נמחית כל התמונה! הנה, מה שכל-כך מכאיב.
מצביאים [שרים] בשדות הקטל הגדולים השארנו אח ורֵע,
הוי גברים, הלילה יכַסֵם לעד,
שקעו אבק וצעקה, והעולם רוגע,
כה רבים יצאנו, חזרנו כה מעט.
אישה, בשיר קינה, תרדים תינוק בזרועותיה,
שנייה עוד מחכה, רק שׂערה מלבין לאט!
בשדות הקטל הגדולים השארנו אח ורֵע,
הוי גברים, הלילה יכַסֵם לעד.
פרק רביעי: פּוֹליקְסֶנָה
הקובה האם הגיע גם זמני ללבוש בגד שק? להתחיל בעבודות
הבית הבזויות? הָביאו לי את כלי הניגוב והצחצוח!
היכן גיגית הכביסה? – אטביע בה את סערת לבי!
תנו לְבָנים צוֹאים – חסד אחרון למלכות טרויה!
או, אולי, אודיסיאוס, עלי עוד לחכות ולראות קודם
מה יעלה בגורל בתי השנייה והאחרונה, פּוֹליקְסֶנָה?
עוד בתי פּוֹליקסנה נותרה לי, מה תעשו אתה?
אנדרומכה הניחי לפּוֹליקסנה, הֵקוּבּה. הניחי לה כשם שהיא נחה.
הקובה אני רוצה לדעת מה יעלה בגורל בתי פּוֹליקסנה!
אנדרומכה האם את זקוקה למילים מפורשות?! איש לא יכול עוד
לעצב את גורלה, כי גורלה נחתם, הופקע מיד אדם.
טלתיביוס פּוֹליקסנה נבחרה להישחט על קבר אכילס
כדי לרַצות את רוחו בדם בת מלך טרויה.
רוח אכילס הזועפת לא הניחה לנו
להשיט מכאן את ספינותינו אלמלא הקורבן הזה.
הקובה אהה, פּוֹליקסנה, פּוֹליקסנה, גם עלייך נגזר למות!
רצח על רצח על רצח, ללא תכלית וקץ!
אודיסיאוס, עלי לשאול אותך שאלה
לפני הוצאתה של פּוֹליקסנה להורג...
אנדרומכה הֵקוּבּה, פּוֹליקסנה מתה!!
הקובה לא מתה! לא נחרץ עוד גורלה! אודיסיאוס
גם הוא נוצר ברחם אישה, גם הוא אב לילדים,
אודיסיאוס יקשיב קודם כל לְמה שיש לי לומר לו!
אודיסיאוס, אתה חב לי את חייך. ודאי תזכור
איך באת פעם לרַגֵל בטרויה. התחפשת לקבצן.
לבוש קרעים הוֹפַעתָ, פניך מרוחים בטינופת,
דם קרוש על זקנך המדובלל.
אודיסיאוס אני זוכר את המקרה. צלקותיו נחרתו בבשרי.
הקובה אבל הלנה חדרה במבטה את התחפושת
ואמרה לי מי אתה. רק לי גילתה.
אודיסיאוס כן, הייתי בסכנת מוות.
הקובה כמה נמוך ומתרפס כרעת ברך לפני וביקשת על חייך.
אודיסיאוס ידי קפאה על שולי שמלתך.
הקובה נתון היית לרחמַי. עבד שלי היית אז.
אתה זוכר גם מה אמרת לי?
אודיסיאוס אמרתי? כל מה שיכולתי. הכל כדי לחיות.
הקובה כן, היטבת להתחנן. ואני היא שנתתי לך
את חייך. אני שיחררתי אותך לחופשי.
אודיסיאוס הודות לך אני חי.
הקובה הודות ללב האם שבי. כשהיבטתי בך מלמעלה,
ראיתי את בני מתחנן לחיים.
ואותו לב אֵם שבזכותו אתה עומד כאן,
נשבר כעת לרגליך: האם תוכל להתנכר לו?
אנדרומכה הֵקוּבּה, מאוחר!
הקובה הבט בעיני וענה לי: זה הגמול שאתה גומל לי?
ואולי תאמר שאתה אישית היית מוותר
על ההרג, אך העם דורש?!
אהה, העם, העם, אשר אותו לא שואלים,
ואשר בשמו עושים אתם, המדינאים,
את מעשי הפשע הגדולים שבעולם!
האם יש עוד נבָלה שלא נעשתה באיצְטְלָה של רצון העם?!
כי באלו נימוקים תצדיק את המוות הזה?!
המלחמה נגמרה, המתים נחים על משכבם,
האם לא די דם נשפך פה על אדמת טרויה?!
האם אין מספיק מתים בעולם גם בלי מות פּוֹליקסנה?!
ורוח אכילס, האם לא רָוותה דיה בדם בעלי ובנַי?!
או אולי נחוצה לכם עוד נקמה, עוד דם,
אם כך, למה פּוֹליקסנה?! מה לבתי ולאכילס המת?!
מי הכאיב לו פחות, מי נגע פחות לגורלו
של אכילס מבתי האומללה?!
אם נקמה אתם מחפשים – קחו את הלנה!
באתם לטרויה בגללה, היא המנאפת, דִרשוּ
אח דם אכילס ממנה! הִרגוּ את הלנה!
לא, אודיסיאוס, אל תענה לי, עוד לא גמרתי,
עלי לכרוע ברך לפניך כפי שכרעת אתה לפנַי –
הנה, על ברכי, ידי קופאת על שולי בגדך, כמו ידך אז
על שולי שמלתי, מבקשת את גמולי: חיים תמורת חיים.
אודיסיאוס, כל מה שאיבדתי חי עדיין בה,
היא אוצר זיכרונותי, טרויה שאבדה לי, משפחתי,
הַשאֵר לי אותה ולוּ כשריד, מזכרת עלובה ביד פליט...
ולך יש כוח, אודיסיאוס, אך לבך רחום!
אתה לא תפגין את כוחך מול אישה זקנה שבורה
חסרת-כל, הן יחלוף הכוח פעם,
הבט בי, קח דוגמה, בשעה אחת גזה
תפארת הֵקוּבּה בעשן, נותרה רק יד מושטת...
אגממנון, אתה המצביא, לצידך שוכבת בתי קסנדרה!
מה תיתן לי, אדון, בתמורה ללילות האהבה שלך איתה?
אלו שילומים עבור כל הרוך הצפוי לך במיטה
נקבל ממך היא ואני? הוֹכח שנוֹעמים לך
ליטופיה, וזרוֹק לי תגמול קטן...
בני-אדם, שִמעוּ פעם ללבכם,
כולכם אבות, כולכם בנים לאמהות,
אתם תחוננו אותה, הוי מצביאי יוון חכמי התחבולות,
הלא תמצאו סדק אחד קטן בחומת המוות הגדולה,
דרכו תוכל פּוֹליקסנה בתי למלט את נפשה!
אתם לא תהרגו את בתי פּוֹליקסנה, אתם לא
תהרגו את בתי פּוֹליקסנה, אתם לא תהרגו!
אנדרומכה הֵקוּבּה, הם כבר הָרגו.
הקובה הרגו?! הרגו את פּוֹליקסנה?! האם לכך התכוונת, טַלתיבּיוֹס,
כשאמרת לי "היא חופשייה מסבל, היא שקטה, דאגותיה נגמרו"?
טלתיביוס כן, הֵקוּבּה.
הקובה וכל המילים הללו הובילו סחור-סחור למילה אחת: "הרגו"?
טלתיביוס כן, הֵקוּבּה. איננו יכולים לשנות עובדות;
נשארו לנו המילים לשחק בהן.
הקובה המלים. אשד מילים ניתך מפי –
לשווא. הרגו את בתי.
אודיסיאוס, התבזיתי לרגליך לחינם. ואתה צפית מלמעלה
במחזה שבו נשבר לב אֵם לרסיסים ושתקת.
מה היו לכם זעקותי, בידור ללוחמים בתום הקרב?!
מתי תבינו סוף-סוף שגם יומכם יגיע?!
אודיסיאוס דבריך, הֵקוּבּה, זעזעו את לבי. שתקתי מפני שמול שֶצֶף
מילים כאלה נאלם פי דום. עכשיו את יודעת. והתנחמי מעט,
אם תוכלי, בדברי אלה: גם לו היתה פּוֹליקסנה חיה,
לא יכולתי לשנות את גזר-דינה. על-כן אל תייסרי עצמך
במחשבה שמא יכלו תחנונייך, לוּ באו במועד, להועיל.
אני מבטיח לך: כלום לא היה עוזר. גורל בתך היה המוות.
גם אל תתחרטי על דמעות התחינה, הִפכי אותן לדמעות אֵבל,
ואת כריעתך על ברכייך נַצלי להשתוחחות של קינה.
הקובה פּוֹליקסנה מתה. פּוֹליקסנה ומוות. כמה פעמים
יהיה עלי למלמל "פּריאמוֹס מת, הקטוֹר מת, פּאריס מת",
עד שיוטבע בלבי הצירוף: הם ומותם.
ועתה גם פּוֹליקסנה. פּוֹליקסנה מתה.
לכי, פּוֹליקסנה, הצטרפי אל שורת הגוויות שבלבי, שִכבי דומם.
אך לא: היא קמה, היא הולכת, חיה, נושמת, צוחקת,
אני משכיבה אותה – היא קמה, אני מכסה – היא מבצבצת:
לכי, שכבי כבר, פּוֹליקסנה, שכבי, אין לי כוח להשכיב עוד מתים,
שכבי לך דומם, שִכבוּ כולכם, הירגעו ותנו מרגוע גם לי.
הביאו לי את גופת בתי לכאן.
אני רוצה לרחוץ אותה ולעטוף אותה
בתכריכים במו ידי.
טלתיביוס כיוון שלא עוסקים כאן בחיסכון בצער, וגם הדמעות
כבר שפוכות, הנה, הֵקוּבּה, נצלי את דמעותייך
למטרה נוספת, ושמעי את האמת על מות בתך.
אוֹמַר לך רק במאמר מוסגר – גם אני בכיתי.
וכך היה המוות:
כל הצבא, מסודר בשורות, הקיף את קבר אכילס.
פּוֹליקסנה הוּבלה לאט אל המקום בידי בנו ניאוֹפּטוֹלמוֹס,
משמר חיילים מלווה אותה כדי לאחוז בה בעת ההוצאה לפועל.
כשהגיעו אל הקבר עצרו. הכוהן הרים קערת זהב
אליה נועד להינגֵר דמה של פּוֹליקסנה השחוטה.
"שקט בַּשוּרוֹת!" אני צעקתי, וכל המחנה דמם.
ניאוֹפּטוֹלמוֹס נשא עיניו למעלה והתפלל:
"רוח אבי המת, שְתי את דם הבתולה הטהורה,
נסיכת טרויה, והִתְרַצי לנו, ותני לרוח לנַשֵב
במפרשי ספינותינו כדי שתישָׂאנָה אותנו הביתה, ליוון".
כך התפלל, וכל הצבא בלחש אחריו. אחר הוציא חרבו
מנדנה המוזהב, הֵניפהּ באוויר, מתנוצצת לאור השמש,
ורמז לשומרים לאחוז בפּוֹליקסנה. אך היא הקדימה ואמרה:
"חכו, יוונים. תנו לי למות חופשייה. אני בת לזרע מלכות,
לא אמלט, מרצוני אגיש צוואר לסכין: רק תנו ואמות חופשיה".
"שחררו אותה!", זעק הצבא, ואגממנון ציווה לשומרים
להרפות ממנה. ואז, בתנועת גאווה מלכותית לפתה
את צווארון שימלתה וקרעה אותו לצדדים בכוח רב כל-כך
עד שנפרם הבד עד מותניה, מגלה לעין השמש
את שדיה הלבנים, היפים, הבוהקים לאור השקיעה ביופי אלוהי.
אז כרעה על ברכיה ואמרה: "הַכּוּ, אני מוכנה!"
עוד רגע היתה דממה, ואז עברה נְהָמָה כבושה בקרב החיילים,
מראה השדיים הצחורים מול הסכין המתנוצצת בּילַע עליהם
את דעתם, הֵעיר בהם יצר פִּראי ואפל, וכאיש אחד,
כאילו סופה איומה עברה במחנה, הסתערו על פּוֹליקסנה,
רעבי בשר אישה, צמאי דם, שטופי תאווה עמוקה,
לפתו את בשרה, משכו בשערה, גוררים אותה, קורעים אותה,
מתנפלים עליה לחבקה ולמעכה, ובלי לשעות לקריאות המפקדים שיסעו
את בשרה של פּוֹליקסנה לגזרים, ועד ששככו הרוחות
לא היתה עוד גווייה, כי אם נתחי בשר תלוש, וקרביים מפוזרים,
וידי החיילים, רועדות עדיין מתשוקה מטורפת, מגואלות בדם פּוֹליקסנה.
כך הסתיימו חיי בתך פּוֹליקסנה עלי אדמות.
הקובה לוּ שאלו אותי אתמול מהי אֵם מאושרת, הייתי עונה:
מי שבניה גדֵלים, עתירי מזל ונכסים, נישאים באושר
ומולידים צאצאים ורודי-לחי. לוּ תשאלו אותי היום
מהי אֵם מאושרת, אומר: הזוכה לקבור את בניה שלמים.
פרק חמישי: אַנְדְרוֹמָכֵה
אנדרומכה פּוֹליקסנה מתה, ועניין לנו עם המוות: ובכל זאת –
בת מזל היא, הכל מאחוריה.
הקובה לא, אַנדרוֹמָכֵה. אל תדברי כך. יש לך בן.
כל עוד את חיה, וגם אם נוראים חייך, יש לך תקווה.
אנדרומכה אני מאמינה שלהיות פגר מת, הרי זה כמו לא להיוולד בכלל.
חשבי על הברכה הטמונה בכך: המתים אינם חשים דבר,
גם לא בָּרע אשר אוּנה להם. אילו יכלו לצחוק, היו צוחקים
מלוא-פה על סבלם אשר שפכו עליו דמעות בחייהם,
אך הם גם מעֵבר לצחוק, כה מושלמת היא מנוחתם.
פּולֹיקסנה מתה. והרי זה כאילו מעודה לא ראתה את אור היום
שבו חשכו עיניה. טרויה, משפחתה, חייה, שמה –
כולם זרים ורחוקים, כמו לא נגעו לה מעודה.
וכך היא נחה, פטורה מן העולם וחובותיו: וכמו כל המתים,
פטורה מן האימה הנוראה שבכולן: אימת המוות.
אני, החיה, זוכרת כל רגע ורגע את האושר
שהיה לי ונלקח, ושמי וגורלי בוערים בי כמו כווייה:
אַנדרוֹמָכֵה, אלמנת הקטוֹר, שפחה נחרפת.
הקטוֹר, אתה היית לי כל מה שלב אישה יכול לשאוף אליו.
באתי אליך בתולה, את כל נפשי ומאודי לך הענקתי,
האלים עדַי, אין בי יותר: עכשיו, מרוקנת, עלי לחצות את הים,
לשמש כשפחה במיטת ניאוֹפּטוֹלמוֹס בן אכילס, איך אוכל?
איך לחיות מעכשיו את החיים האלה? וברבוץ גופו של אדוני החדש
על גופי, ובהכות ירכיו על ירכי, מה לחוש? לבגוד באהבתי
האחת והיחידה אשר היתה לי מעולם? או לעצום עינַי בכוח,
לתת לשנאה ולמרירות לכווץ את פני, להיות שנואה, מוכה?
לראות את בני אַסְטִיַאנַקְס נבעט כעבד בידי בניה של גבירתי?
את מקוננת: "פּוֹליקסנה מתה!", ולי –
קינה אחרת: אַנדרוֹמָכֵה חיה!
הקובה אַנדרוֹמָכֵה, ילדה אהובה, אשת בני האהוב המת,
אני, אמו השכּוּלה של הקטוֹר, אומרת לך בלב נשבר:
למען הקטוֹר – שכחי את הקטוֹר.
הקטוֹר לא היה. חייך הקודמים לא היו. צְפי קדימה,
צַייתי לאדונך החדש, כן, רכשי את לבו לאהבך, חייכי אליו,
ולוּ בכוח. כך ייטב לך ולנלווים אליך. חשבי על בנך,
למענו עשי זאת, אני אישה זקנה, חיי תמו, אך אַת
צעירה עוד ויפה, ובנך אַסְטִיַאנַקְס ילד, כל שיני החלב עוד בפיו,
ומשפל המדרגה בו נמצאות עכשיו אנחנו יכול גלגל הגורלות
להתהפך רק לטובה, והוא יתהפך, אַנדרוֹמָכֵה, האמיני!
האמיני! פִּתחי לאַסְטִיַאנַקְס את שער העולם, ואולי, כשיגדל, עוד ישיב פעם –
הן רק הוא לבדו נותר לעשות זאת! – את תפארת טרויה!
פרק שישי: אַסְטִיַאנַקְס
טלתיביוס אל תשנאי אותי, אַנדרוֹמָכֵה. כפי שנוכחת לדעת,
אני עצמי אינני מחליט כלום. אני רק שליח.
אנדרומכה המכות הנוראות ביותר שהוכינו מתחילות
במלות הפיוס הרכות שלך, טַלתיבּיוֹס.
טלתיביוס יש בזה משהו. יש לי עוד בשורה,
והיא הנוראה מכל עבורך.
אנדרומכה אני מוכנה למות.
טלתיביוס היא נוגעת לבנך.
אנדרומכה תפרידו בינינו? תשלחו אותו לשרת אדון אחר?
טלתיביוס איש לא יהפוך את בנך לעבד.
אנדרומכה יישאר פה לבדו על חורבות טרויה?
טלתיביוס מתחת לחורבות.
אנדרומכה בכלא?
טלתיביוס קבר.
אנדרומכה ילד שלי!
טלתיביוס יוּצָא להורג. הנה, עכשיו את יודעת.
אנדרומכה אַסְטִיַאנַקְס יוצא להורג?! ילד בן חמש?!
טלתיביוס כך פסקה מועצת המלחמה של צבאנו. זרע הקטוֹר
לא יוכל לחיות. בית המלוכה של טרויה יושמד.
לפיכך בנך אַסְטִיַאנַקְס יושלך מעל חומת טרויה
למטה אל התהום – למוּת.
עכשיו תני לנו את בנך, אנחנו נהרוג אותו. קבלי
את הגזירה, היי נבונה: אַת אם, לבך לב אם,
אך בעולם יש לא רק אמהות.
אל תלפתי את בנך. אל תשקרי לעצמך שבכוחך
למנוע את הבלתי-נמנע. אין לך בתבל כולה
תוֹמך; את אבודה, את מחבקת ילד מת.
ואם מתביישת את למסור אותו ללא מאבק – חִשבי:
אינך אישה ברברית, את נסיכה: איש לא יגנה אותך במעמדך –
להפך – אם תינתקי ממנו כך בפשטות, באצילות המתחייבת,
בהרכנת ראש משלימה עם הגורל.
ועוד דבר: אל תנאצי את חיילינו. ראית את הצבא –
כמה חמום-מוח הוא. אם תגדפי, לא יובא ילדך לקבורה.
אם תהיי שקטה ותקבלי ברוח נמוכה את הצפוי לך,
תזכה גווייית ילדך לטקס הלוויה ולקבורה.
ואולי גם אַת עצמך, בשל אסונו המחריד,
תמצאי את היוונים מכאן ואילך רכים יותר כלפיך.
אנדרומכה אַסְטִיַאנַקְס בני הפעוט, הם כבר מדברים עליך כעל גווייה.
אַסְטִיַאנַקְס – גווייה! ילד אהוב, אוצר יקר מכדי שיוכל
להתקיים בעולם הנתעב הזה, גדוּלת אביך היא גזר-דין מותך:
פעמוני כלולותי היו גם פעמוני אשכבתך.
האם גם אתה בוכה עכשיו? האם גם אתה תופס
מה עומדים לעולל לך? אצבעותיך לופתות בכוח
בשמלתי, ולי אין כוח להושיע אותך: נגזר עליך שתעלה
על החומה, שם תפשוט מעליך את חייך הקטנים
כפי שפושטים מעיל, ותצנח ערוֹם אל מותך.
אסטיאנקס אמא, אל תיתני להם
לקחת אותי! אל תתני להם להפיל אותי מן החומה! מה עשיתי,
לא שברתי כלום! שיחקתי בחצר
בשקט! אל תתני להם לקחת אותי!
הקובה הקשיבו לילד הזה! ממנו אתם פוחדים?! אֵם רצוצה
וילד פעוט, פליטי עיר חרבה – הם מאיימים על יוון?!
הקשיבו לו! מה הוא רוצה?! – לשחק בחצר! התינוקות
נולדים עניים; גמיעת חלב, ממתק, צעצוע בפרוטה – וראו
כמה מאושרים הם! הלא נשארנו בתוכנו כולנו תינוקות!
חַפּשׂוּ את התינוק אשר בכם! הקשיבו לילד הזה!
אגממנון גם לי היתה ילדה קטנה, שמה היה איפיגֶניה.
אנדרומכה היכן הוא גלגל הגורלות שלך עכשיו, הֵקוּבּה?! לאיזו טובה
הוא יתהפך עכשיו?! איפה שער העולם הנפתח לאַסְטִיַאנַקְס,
איפה תפארת טרויה שישיב, ושיני החלב שלו, הֵקוּבּה, מתי יתחלפו?!
הקובה לא אתן לכם לקחת אותו! לא אתן!
קִרעוּ את ידי, לא אתן!
אסטיאנקס אמא, אל תיתני להם לקחת אותי! אמא, אמא!
אנדרומכה אַסְטִיַאנַקְס בני! בני! ילדי! אַסְטִיַאנַקְס!
הקובה הלא לזעקות כאלה של אם ובנה ייבָּקעו השמים!...
לא נבקעו?! עוד לא?! לפחות צריכות היו
ידיכם האוחזות בילד לקפוא!...
לא קפאו ידיכם?! הן ממשיכות ללפות?! אבל הלב,
מוכרח היה שיעבור בו, זו הפעם בלבד, רפרוף אחד של חסד!
חסד, חסד, רפרוף של חסד, מוכרח היה, מוכרח...
אנדרומכה תנו לנו עוד רגע לפרידה. לא אֶראה אותו עוד.
רק מבט אחד, תמונה אחרונה לטמון בלב.
ילד אהוב, חיבוק אחרון חזק מכולם, גוף חי וחם,
שמחת חיי! ריח גופך מתוק כל-כך! לשווא, לשווא
היו צירי הלידה, לשווא הינקתי אותך וחיתלתי אותך
בחיתולים לבנים ושמרתי על ערשך בלילות, הכל היה לשווא!...
אהה, הטעם המופלא של מגע גופך, לעולם לא אֶרווה אותו:
לוּ רק ידעתי מראש כמה קצרים יהיו ימינו יחד –
הייתי מתחילה את הפרידה הזאת מיום היוולדך.
יוונים, בַּרבָּרים, אבות הפשע והאכזריוּת, מי הוא זה מביניכם
אשר יעז לנפץ חיים כאלה אל הסלע מתחת לחומה?!
הלנה, לא בצלם האל נוֹצַרת, כי בצלם הקללה והשנאה;
יפי פנייך הרג את בני, יפי פנייך עשה שפְּנֵי בני יתכסו,
מרוסקים, בדם! יפי פנייך הביא כיעור נורא על העולם!
קחו אותו, פראי אדם, אִסרוּ אותו, השליכו אותו,
הִרגוּ אותו, הקץ, הקץ, וקחו גם אותי;
מיטת כלולותי החדשה ניצבת איתן על ארונות מתים!
טלתיביוס בוא, ילד. תמו טקסי הפרידה. אמך כבר מקוננת עליך.
נסה לראות זאת כך: ירד הערב. חושך.
עת לישון. עוד מעט – ותירדם.
יש השׂשׂים יותר ממני למלאכות כאלה:
אני נולדתי לעשות את המוטל עלי.
[טלתיביוס והחיילים יוצאים עם אסטיאנקס. השבויות שרות לילד המתרחק.]
שבויות תם יומך, ילד, תם העולם,
הערב הנה יָרַד,
כדור משחק היה לך,
נשמט מידיך, אבד.
עוד ישוב בחלום העולם שאיבדנו,
כמו צעצוע נשכח, ישן:
עצום עיניים, שים ראש בחיקי,
נאמר לילה טוב, נישן.
מתוקים היו, ילד, חייך,
אך מתוק מהם החלום,
ומה שהובטח עם שחר –
יתמלא בשנתנו עד תום.
עוד ישוב בחלום העולם שאיבדנו,
כמו צעצוע נשכח, ישן:
עצום עיניים, שים ראש בחיקי,
נאמר לילה טוב, נישן.
[טלתיביוס והחיילים חוזרים עם גוויית אסטיאנקס.]
טלתיביוס בדרכנו חזרה עצרנו ליד הנחל, רחצנו
את הגוף הקטן, מָחינו את כתמי הדם.
הנה, חסכנו לכן תפקיד נוגה. עכשיו
נותר רק לעטוף אותו. בבקשה מכן,
עשו זאת מהר, הזמן קצר,
ומפרשי הספינות כבר מתוחים.
הקובה ראש קטן, עטור תלתלים, גן פורח בו שתלנו
אמך ואני בוקר-בוקר אינספור נשיקות:
פעם הבטחת לי, שפתיך צמודות אל לֶחיי:
"סבתא, כשתמותי אגזור תלתל משׂערי, ואניח
על קברך לאות כי אזכור אותך לעולם".
הֵפרת אח הבטחתך, ילדי, ואני היא הטומנת
אותך בקבר, ואני היא שאזכור אותך.
ועוד אזכור: גם הזוכרים יישָכחוּ.
לא היה לו מקום בעולם. בעולם שבו
הורים קוברים את בניהם, לא היה לו מקום.
פרק שביעי: הלנה
הקובה הִרגוּ אותה! הִרגוּ סוף-סוף את המפלצת!
ערוות דמים, ראו איזה נהר של דם
זרם כבר בין רגליה, ועוד הדם ניגר!
הִרגוּ סוף-סוף את המפלצת!
טלתיביוס כן, הֵקוּבּה, אם תוכלי להתנחם בזה:
הנה הגענו אל גולת כותרת מחזה
הייסורים של מלחמת היוונים בטרויה.
עשר שנים נפלו חיילי יוון בגלל הלנה: טרויה
נפלה בשל הלנה: עכשיו תור הלנה ליפול.
שבויות דם הלנה! דם הלנה! יִשְׁפּכוּ את דם הלנה!
מה יפים חיינו – דם הלנה! דם הלנה!
מה בכלל צריך אדם מלבד פת לחם, ספל מים,
וטפטוף קטן של דם מצוואר הלנה?!
מנלאוס אני מנלאוֹס, מלך ספרטה. אישתי היא היפה בנשות תבל,
וזהו היום המאושר בחיי: היום אהפך לאלמן.
הגבר, פּאריס, אשר בא אל ביתי כאורח ופיתה
את אישתי ונמלט איתה, כבר שילם את המחיר.
הוא מת. ארצו תל חוֹרבוֹת.
והאישה, אישתי, זו שאפילו את שמה אני בוש
להעלות על שפתי, עומדת מולי, שללי במלחמה.
בידי נתן אותה הצבא לעשות בה כטוב בעיני:
להרוג אותה, אם ארצה, או לקחתה לספרטה כשבויה.
הקובה הרוֹג אותה עכשיו, מנלאוֹס, אל תחכה. הרוֹג אותה
לפני שמבט עיניה יָמֵס את לבך.
מנלאוס ימי הלבבות הנמסים חלפו ואינם.
הקובה אל תיקח אותה כשבויה, מנלאוס,
כי היא אותך תלכוד בשבי!
מנלאוס שקט, הֵקוּבּה! הרי אמרתי שהחלטתי להרוג עכשיו!
הלנה אם ככה, מנלאוֹס, לשם מה כל הפתיחה הזאת?
להפחיד אותי? עשר שנים לא נפגשנו, עשר שנים
שמעת את דברַי דרך מתווכים ושליחים, חלקם
מסלף אותם בשוגג, חלקם בזדון,
האם לא תהיה סקרן לשמוע פעם,
ולוּ האחרונה, את הדברים מפי?
הקובה אל תיתן לה לדבר, מנלאוֹס!
הלנה ממתי אתה, מלך ספרטה, מניח לזקנה הזאת, שפחה,
אֵם אויבך בנפש, שונאת היוונים, להורות לך:
הרוֹג! אל תיקח! אל תיתן לדבר!
אהבתי אותך פעם, מנלאוֹס, ואני אוהבת אותך היום!
יצחק מי שיצחק, אתה בתוך-תוכך יודע זאת.
חטאתי בבשר. כן, הבשר חלש, ובשרי אינו נעלה
מבשרכם, הגברים, אך הלנה אינה בשר בלבד, ובהיחבק גופה
בזרועות פּאריס, נותרה הלנה שלך. על הבשר אני כורעת ברך
ומתחננת לסליחה: על נפשי אני עומדת מולך זקופה ונקייה.
היא קוראת לי מפלצת, המפלצת הזקנה. דם היא רוצה.
שים לב כמה חסכנית היא בדם בניה, וכמה פזרנית
בדם אישתך. עשר שנים חייתי במחיצתה. היטבתי להכיר
את הנחש. אין אהבה שלא הרעילה: כעת, בפרפור חיים אחרון,
תטיל את שארית ארסה באהבת מנלאוֹס להלנה.
היא קוראת לי מחריבת טרויה! אבל האם לא נחרבו
חיי עם טרויה יחד? האם לא הייתי אני כדור משחק
בידכם, הגברים? פני יפות, האם אני יצרתי אותן?
הלא הייתי לכם ראי, הקרנתי מתוכי את כל היופי והכוח
שאתם נתתם בי: אתם, הגברים, שולטים בנו,
ואנו, הנשים, שפחות; האין זה עוול משווע שתציגונו
שַליטוֹת על גורלכם כאשר תחפשו שָׂעיר לעזאזל?!
הקובה היא מדברת על הבשר, "הבשר רצה, הבשר חטא", כאילו היו
היא ובשרה שני יצורים נפרדים. אם כך, הלנה, למה
את רועדת על בשרך כל-כך בבוא עליו הקץ?!
אצל פּאריס קראת לתשוקתך "אהבה", פה, אצל מנלאוֹס,
את קוראת לאהבתך "תשוקה"! ואני אומרת לך, זונה,
את ובשרך, נפשך ואהבתך – עיסה אחת של טינופת!
וכך היה המעשה, ואני אחזור עליו עד שייחר גרוני:
פּאריס בני היה עלם שובה-לב; לבך, לב מנאפת, הלך
שבי אחריו. פּאריס בני היה לבוש מחלצות זהב; לבך
הלך שבי גם אחר זהב. למנלאוֹס בעלך היה ארמון צנוע;
בטרויה, כך שמעת, ההיכלות מפוארים יותר;
ובכן, שלום, מנלאוֹס – ברוך הבא, פּאריס!
במלחמה עצמה, כשהוטתה הכף לטובת יוון, פתאום נזכַּרת
בגעגועים במנלאוֹס! וכשגברה יד טרויה, שכחת את מנלאוֹס,
התרפקת על פּאריס. עקבת אחר המאורעות, צָפית בנטות
המזל פעם לפה, פעם לשם, ואת תמיד איתו, עם המזל,
לא דבֵקה בכלום, לא בחוֹבה, לא ברגש, לא בנאמנות ויושר,
רק איכשהו תמיד-תמיד נדבֶּקת למזל.
עשר שנים היית עימנו, האם ניסית להימלט? ואם אהבת
כל-כך את בעלך, וחשת כבולה בטרויה, האם ניסית
לשים קץ לחייך? מישהו מצא אותך פעם מהדקת
חבל לצווארך או מקרבת להב פגיון לחזך?
לא, הלנה, חזך וצווארך ידעו רק תמרוקים. כי האמת היא
שיכולת ללכת. אני, בהיותי מלכה, הפצרתי בך לנטוש את טרויה.
"לכי", אמרתי לך, "בני ימצא אישה אחרת לאהוב,
לכי, אני אעזור לך להגיע אל הספינות היווניות
ולסיים עבורם, כמו עבורנו, את המלחמה הארורה הזאת".
ההצעה לא קסמה לך. קסמה לך טרויה, קסמה לך גם יוון.
אהבת לראות איך העולם כולו יוצא מדעתו בגלל הלנה.
עכשיו בלי שמץ של בושה את מעזה לשבת כאן, עדיין
בבגדי מלכות, להתבונן זקופה, כמו משקיפה מן היציע,
באסונם של אחרים. היכן לבך? הארץ מלֵאה נשים בוכות,
היכן בכייך? היכן השק והאפר על ראשך, היכן ברכייך
לכרוע עליהן, לזחול, להתחנן, רועדת, על חייך?!
כל מי שיש לו פֶּה צועק, רק את שקטה?!
הוי מנלאוֹס, זה דברי האחרון אליך: היית גבר
בקרבות, הֱיֵה ראוי לחתום את ניצחונך כגבר;
כמו שמוחים בַּעֲקֵב הנעל יריקה בחול, מְחֵה את הזונה!
מנלאוס תִפסוּ בשערותיה, אחתוך את הצוואר הזה!
הלנה לא יהיה לך יותר צוואר כזה, מנלאוֹס!
מנלאוס לא יהיה, לא יהיה! כמה חבל
שצוואר כזה שייך ללב כזה!
הלנה נַשֵק אותו נשיקת פרידה. יִראה
העולם: כאן היתה פעם אהבה.
מנלאוס אני מנשק לא אותך, כי אם את זיכרונותי.
הלנה לא ייוותרו לך אלא זיכרונות בלבד.
מנלאוס תהיינה אחרות, הלנה.
הלנה תהיינה אחרות, אך לא תהיה הלנה.
מנלאוס וקחי עוד נשיקה גם מזה!
[מעביר להב סכינו על צווארה.]
הלנה דם! רָצַח אותי! רָצַח אותי!
מנלאוס עוד לא! היא צועקת, כלומר: היא חיה!
הקובה עוד שיסוּף אחד! עמוק יותר!
הַעֲמֵק, מנלאוֹס, בסכין!
מנלאוס העמיקי, יד!
הלנה לא בסכין! חנוֹק! במו ידיך! תן לצווארי לחוש
עם צאת נשימתי האחרונה את מגע ידיך!
[מנלאוס משליך את הסכין, לופת צווארה.]
ככה. כן. כמו חיבוק. מוות בחיבוק. מה עדינות ידיך.
טיפות דמי מטפטפות מבין אצבעותיך, אהובי,
כאילו הֵסרת מעל אוזנַי לפני השינה עגילים אדומים.
[מנלאוס מסיר ידיו מצווארה.]
קח אותי איתך כשפחה. אם תתחרט פעם ותסלח,
לא מאוחר יהיה זה לסליחה.
אם תהרוג עכשיו – אין דרך חזרה.
מנלאוס אין דרך חזרה בכל מקרה.
הלנה לפחות תוכל להשתמש בבשרי. הרי אתה
חומד את הבשר הזה, ולמה תגרע מעצמך
הנאת בשרים גדולה הנופלת לך שלל במלחמה?
מנלאוס כן, חומר למיטה בלילה יש פה.
הקובה אבוד! הוא לא יהרוג!
מנלאוס ביום תגורי בדיר החזירים.
הלנה או לצידך בארמון.
מנלאוס לעולם לא.
הלנה ואתה רוצה שאאמין שעשר שנים צר מנלאוֹס
על טרויה עבור שפחה בין השפחות? מיהו מנלאוֹס,
נער פותה בן שלוש-עשרה שלא ראה שמלת אישה?!
מנלאוס נימוקים על נימוקים! יש לך עוד? הבי נימוקים,
כַּבּי את אש הייסורים שלי בשטף נימוקים!
הלנה ועשר שנים ניזון היית במה? בכעס? כעס חי
יומיים, חודש! געגועים היו אלה, אהובי,
שכססו בך עת ארוכה כל-כך!
מנלאוס פעם אהבתי אישה אחת, היא כה דמתה לך.
הלנה מנלאוֹס, אדם חזק אינו פוחד לסלוח. ואל תחשוש
מפני מה שיאמרו האחרים. הם דואגים לא לך,
כי אם לשעשועיהם, דם הם רוצים, אחר-כך יטפחו על שכמך,
"אכן, נהגת בכבוד, בכבוד". וילכו להם הביתה,
מותירים אתכם שניכם בחדר: אתה והכבוד.
הלנה היא שלך, אם רק תיקח אותה.
מנלאוס אני כל-כך עייף.
הלנה בוא אל חיקי.
מנלאוס ניצחון כזה, רק על מנת לומר: אני נכנע!
הלנה ילד נזוף שלי. אני בִּיישתי ואני אנחם.
תמיד ידעתי שהסיפור שלנו לא נגמר עדיין:
פּאריס, כל השאר, היו דמויות-מישנה, צללים ברקע,
במחזה שצמד גיבוריו מואר עוד ופועל.
מנלאוס אחים, אני לוקח אותה איתי ליוון. נדמה לי
שלמדה את לקחה. אנשים משתנים עם הזמן,
מתבגרים, מתפכחים, מי בינינו לא שגה אף פעם ותיקן?
אחים, אני לוקח אותה איתי ליוון. עשר שנים
היתה אישתי הלנה כלואה בשבי האויב וחיכתה לי,
עכשיו אנו שבים הביתה, אל ערש כלולותינו הישן.
אחים, ניסיתי לנהוג בכבוד; אך הוא אינו משׂביע, הכבוד.
חיינו כה קצרים – אל תגַנוּ את הבוחר לחיות.
[חבוק בזרועותיה של הלנה.]
הלנה! הלנה! עשר שנים בהן התייפח לבי
מתחת לשריון! עשר שנות עמל
לכבות שריפה יוקדת שהיתה עזה ממני!
פרק שמיני: הֵקוּבָּה
הקובה לפני רגע רצית לחתוך את גרונה, הנה הסכין!
מנלאוס אה?
הלנה מנלאוֹס, תן לי אותה למשרתת.
מנלאוס היא כבר ניתנה לאוֹדיסיאוּס.
אודיסיאוס מנלאוֹס, קח אותה.
הלנה משרתת! הביאי מגבת לנגב בין הרגליים!
נסגר המעגל, הסוף: מנגבת הזרע הניגר
מערוות רוצחת ילדייך. מכאן עד סוף ימייך
אהיה לך סכין נצחית מתהפכת בלבד, עדות חיה
ללעג שהתל בך הגורל.
לִמדי לומר: כן, הלנה גבירתי.
הקובה כן, הלנה גבירתי.
הלנה לִמדי להשתחוות. עמוק יותר. התכופפי היטב.
לִמדי להיות לי רהיט, חפץ מחפצַי.
הקובה אכן, גורל...
הלנה ןלִמדי גם לשתוק, להיות אילמת. הקץ לַנאומים
הארוכים, להשתפכויות הרגש והתפרצויות הבכי.
משרתת חייבת לשרת; רגשות נועדו לאדונים.
הֵקוּבּה, אינך עוד גיבורת העלילה הזאת. נדחַקת הצידה.
מעתה, בעלילת חיי, בעוד אני צוחקת ורוקדת ודורכת,
את תהיי נכנסת ויוצאת על בהונות, מביאה כיסא,
פורשׂת מפה על השולחן ברקע הלא-מוּאָר של הבמה.
הקובה כן, הלנה גבירתי. אהיה נכנסת ויוצאת, הלנה גבירתי.
הלנה הַראי לנו. הגישי ממתקים.
הקובה כן, הלנה גבירתי. הנה, הלנה גבירתי.
הלנה לעולם לא עוד דיבורים על עצמך, רק
על חיי האדונים בלבד. הנה, דברי.
הקובה עור הלנה גבירתי כה חלק ורגיש
לעקיצות היתושים, אני מאוד מודאגת,
אסור לה לישון בקיץ בלי כילה...
טלתיביוס הֵקוּבּה, היית רוצה שנציב דבר-מה על קבר פּריאמוֹס?
הקובה פּריאמוֹס?
טלתיביוס בעלך המת.
הקובה המת? הלנה מדאיגה אותי, אסור לתת ליתושים...
טלתיביוס כי עוד מעט נעלה כולנו לספינות.
הקובה אם כך, עלי למהר לארוז את שמלותיה...
טלתיביוס וגם על קברי ילדייך, הקטוֹר, פּאריס...
הקובה ...כי אם תתקמטנה השמלות, איך תופיע למשתה
שייערך, אומרים, על הסיפון הלילה?
טלתיביוס אני טַלתיבּיוֹס, זוכרת? אני הוא שבישרתי לך
את כל הבשורות האיומות.
הקובה גבירתי הלנה עסוקה עכשיו, היא לא מקבלת אורחים.
טלתיביוס הֵקוּבּה...
הקובה הֵקוּבּה מתה.
טלתיביוס מתה?
הקובה לא ידעת? שוכבת ליד פּריאמֹוס, הקטוֹר, פּאריס,
פּוֹליקסנה, אַסְטִיַאנַקְס, ועוד אלפי-אלפי אחרים,
חלקם מעל האדמה, חלקם תחתיה, כולם מקיפים
אותה שלֵווים, והיא ביניהם, לבושה שמלת משי, שלֵווה.
כך הם קופאים, דרוכים, כמו בנשף מחולות
רגע לפני הינתן למנגנים האות.
טַלתיבּיוֹס, שתוֹל עץ על קברה
של הֵקוּבּה, אם תזדמן לשם.
טלתיביוס אני אדם זקן. אינני מזדמן עוד למקומות.
הקובה זכור אותה לפעמים.
טלתיביוס עוד מעט אמות, הזיכרון ימות איתי.
פרק תשיעי: הנשים
ניאופטולמוס האמן הגדול מלמעלה משלים קו אחרון
לתמונת המלחמה: אַתן, שארית הנשים
והבתולות הוכרזתן הפקר לצבא המנצח.
אישה-אישה תילקח ביד זה שייקח אותה.
נשים, נשים, העיסה הרכה, הבְּצֵקית, ממנה
נלוש את מפלצות חלומותינו הכבדים.
הנה, כמו שני פרצופים לו, לגבר: האחד,
פני התינוק החלקים, המתרפקים על חזה אמו,
מבקש חלב, ממתק, לְטיפה, כאילו כל עולמו תלוי
בקוֹרט אהבה. והשני, פרצוף החייל השב מן המלחמה,
מפוחם, משוח דם, מתנפל על האישה, שלל ביזתו,
קורע את בשרה בשנאה איומה וּנְהמה צרודה,
כאילו ביקש לכבות בו איזו דליקה יוקדת
שהוא עצמו אינו יודע את פשרה.
האש כבתה, והנה הכל רק אפר.
[סוף]