כתבים

הנאחזים

מחזה בשתי מערכות

הדמויות

מיכאל, קיסר מודח

קונסטנטין, דודו, שר ויועץ מודח

זוֹאֶה, קיסרית, אשת מיכאל

פַּפְלָגוֹן, שר צבא

קָלָפֵטֶס, שר צבא

אב קדוש

טבח

איש בהמון א

איש בהמון ב

איש בהמון ג

איש בהמון ד

אישה בהמון

אישה שכולה

מסמא

אישה רעולת פנים

קבצן עיוור

שליח ראשון

שליח שני

שליח שלישי

שליח רביעי

שליח חמישי

המון, שומרים, חיילים

 

מערכה ראשונה

 

[על מזבח צר בהיכל התפילה עומדים, מזיעים וקרועי בגד, מוקפים המון, מיכאל וקונסטנטין.]

איש בהמון א בדומייה הזאת אין לטעות.

היא מבשרת רע.

היא צפצוף השקט

שלפני הרצח.

גם בי אין לטעות.

בבוקר הייתי איש,

ובערב אהיה איש,

עכשיו אני המון.

אני מחכה בעיניים לטושות,

ששני אנשים נושמים

יפסיקו לנשום.

איש בהמון ב [נדחק]

אבל מי ההוא... מוּכּר לי...

איש בהמון א זה הקיסר המהולל שלנו, מיכאל,

שעד היום מאושר היה מי שהצליח

לנשק את בהונות רגליו.

איש בהמון ב הקיסר!... אני לא מאמין!...

איש בהמון א שליט הקיסרות העצומה

המשתרעת על חצי תבל.

איש בהמון ב אלוהים אדירים, זה באמת הוא!

ראיתי את הדיוקן שלו על מטבעות,

ופסלים שלו בכיכרות העיר,

ועכשיו, פתאום!...

[נופל על גחונו לפני המזבח.]

איש בהמון א למה אתה נופל?

איש בהמון ב הוא...

איש בהמון א הבט, יש לו גוף כמו לך,

עיניים מתחננות כשרע לו,

ופה פעור כשמחניק לו,

וכשהוא מבוהל כהוגן על חייו –

מופק ממנו סירחון גדול.

איש בהמון ב [מרים ראש, מתרומם על ברכיו]

והשני...

איש בהמון א הדוד שלו, יועץ הכתר, קונסטנטין.

איש בהמון ג למה לא הורגים אותם? למה מחכים?

איש בהמון א הם אוחזים בקרנות המזבח,

איש לא מעז לחלל את הקודש.

איש בהמון ג אני הייתי פשוט קורע אותם מן המזבח בשבריר שנייה...

איש בהמון א נסה.

איש בהמון ג הייתי מנסה כמו כלום, אבל לך תדע,

אולי לא כדאי, השד יודע, בכל זאת,

לא נעים, מזבח, אלוהים, אני יודע?...

טבח [משמיע ממרחק קריאה רמה וממושכת]

הוד קיסרותך!

[מיכאל זוקף ראשו. הטבח נדחק בהמון ומתקרב.]

אני הייתי הטבח שלך, זוכר?

מיכאל עזור לי.

טבח הייתי רוצה.

רחמים מתעוררים בי

כשאני רואה אדם גדול במצוקה.

איזה ארוחות!... כמה אכלתם!...

גדוּלה כזאת!...

פעם הכנסת לי סטירה.

לא עשיתי כלום,

אתה פשוט פרצת למטבח כמו רוח

והכנסת לי סטירה.

עשרים שנה הזעתי בשבילך במטבח,

הכנתי לך מאכלים טעימים

כדי שיהיה לך מה לחרבן;

חירבנת כהוגן על כולנו.

אי, הוד קיסרותך, איזו סטירה!

וידך נגעה בלחיי, נגעה, הנה, כאן.

מיכאל עזור לי.

טבח אנשים, זה הקיסר שלנו!

כמה בשר אכל אצלי!

איש בהמון ג רואים!

טבח הוא הקיסר שלנו!

איש בהמון ג אני הייתי הקיסר של אמי!

המון תִלשוּ אותו! קִרעוּ אותו!

נַתקו אותו מן המזבח!

טבח את הקיסר שלנו?

לגעת בבשר של הקיסר שלנו?

מיכאל [זועק]

קְרא לאב הקדוש! בקולו הם ישמעו!

טבח לאב הקדוש, מייד!

[תוך כדי צאתו, לעומדים לידו.]

ואיזו יד קשה יש לו,

סטירה כזאת בחיים לא קיבלתי.

האוזן מצפצפת עד היום.

[יוצא. איש בהמון ב קם על רגליו, עדיין מביט במיכאל בתימהון.]

איש בהמון ב אני לא מאמין!...

איש בהמון א שנים ליקקת את האדמה שהוא דורך עליה,

רעדת בלילות מסוכניו ושוטריו,

עכשיו, בוקר אחד, בלי אתראה מוקדמת,

העולם מתהפך, אתה מקבל רשות רשמית

לפרק לו את הצורה, מזמינים אותך

לפשק לו את התחת, אם תרצה,

לנעוץ כלונס בפי-הטבעת, להכניס, להוציא...

איש בהמון ב אלוהים אדירים!

כלונס בפי-הטבעת של הקיסר!

איש בהמון א היית רוצה?

איש בהמון ב אלוהים אדירים!...

איש בהמון ג "אלוהים אדירים" ו"אלוהים אדירים" –

היית רוצה?

איש בהמון ב למה?... זאת אומרת, למה לא?...

אם אפשר... אם נותנים...

איש בהמון ג צ'יק-צ'ק להכניס, להוציא!...

אם רק לא המזבח הקדוש הזה

שנתקע לנו כמו קוץ בת... –

טפו, יסלח לי אלוהים! –

לוּ רק לא הייתי פוחד

מהגיהינום, הייתי כבר...!

אי, חיים ארורים!

[נכנס הטבח, מוביל את האב הקדוש העיוור.]

אב קדוש הובלת אותי בבהילות אל המזבח.

אני שומע המון אנשים.

לא חג היום.

טבח אב קדוש, הקיסר כאן.

אב קדוש איפה?

טבח על המזבח.

אב קדוש הקיסר מיכאל?

טבח ודודו, קונסטנטין.

אב קדוש מה הם רוצים?

טבח מקלט.

איש בהמון א לוּ ראית אותו, אבי.

לוּ רק זכית לראות.

אב קדוש תאר לי.

איש בהמון א ממחלצות הקיסר לא נשאר כלום.

מכבוד הקיסר לא נשאר כלום.

ממורא הקיסר לא נשאר כלום.

נשאר בשר ערום, רועד ומלוכלך.

מיכאל זה נכון, אבי,

קולפו ממני כל הקליפות,

אני אימה קרושה מפני המוות.

זה כל-כולי: נצמד אל האבן הזאת,

יונק ממנה חיים. אם אֶנתק – אמות.

אב קדוש למה הם רוצים להרוג אותך?

תשע שנים עוללת נוראות,

מעשי אכזריות שלא היו כמותם;

למה התעוררו דווקא עכשיו?

מיכאל הגליתי את אישתי זוֹאֶה, אבי,

שלשום, על לא עוול בכפה.

למחרת בבוקר כבר צבא

כל העם על ארמוני.

נכון, שגיתי!

אבל אלוהים עֵדִי שכבר שגיתי ושגיתי בחיי –

ואיש לא צייץ.

בערב החזרתי אותה מן הגלות –

העם המשיך לצור על הארמון.

בבוקר יצאתי לגזוזטרה – העם שם.

התחלתי לדבר אל לב העם – העם לא זז.

ציוויתי לחלק לעם מתנות –

העם חטף את המתנות ודרש עוד.

נתתי עוד – העם החל לנוע לעבר הארמון.

פקדתי על הצבא להבריח את הדלתות –

העם הסתער על הצבא.

פתאום ראיתי את הצבא יחד עם העם

רץ אלי, אל הארמון.

ברחתי עם משמר הראש דרך פתח סתרים בגן,

וכשהסבתי את פני אחורה –

ראיתי את העם והצבא, וגם משמר הראש,

כולם רצים אחרי!...

[נכנס המון נוסף.]

איש בהמון ד מיכאל!!

מיכאל אני!

[רעד חולף בו.]

עד עכשיו קראו לי הוד קיסרותך...

אבל אני לא כועס...

איש בהמון ד למה שתכעס?

עד עכשיו קראו לך הוד כי היית הוד.

לא עוד. חזרת למה שהיית.

מיכאל מה?

איש בהמון ד נוד.

מיכאל [מנסה לגחך]

למה שאכעס... ממש משורר...

איש בהמון ד העם הכתיר את זוֹאֶה אישתך לקיסרית.

מיכאל [הגיחוך סר מפניו]

הכתר לזוֹאֶה, לי האשפתות.

המון המוות! המוות!

מיכאל אבי, כאן ההיכל שלך,

אתה לא תיתן לפגוע

בעומד על המזבח הקדוש הזה.

אב קדוש קָרבו אותי אליו.

[מקרבים אותו למזבח. הוא מושיט את ידו, מיכאל תופס בה ומנשקה.]

מיכאל אבי, אתה לא תיתן להמון להרוג אותי!

אב קדוש [מעביר את ידו לאט על פניו]

הנה הראש, הנה הפנים,

הנה הפה שציווה לנקר את עיני.

טבח גם לי הכניס פעם...

מיכאל אבי!... אבי!... מקום קדוש!...

אישה שכולה [מחייכת, כמו סהרורית]

לו רק יכולתי לנשק שוב את שפתיו...

אישה בהמון למה קדוש המקום הזה

יותר מקדושת הכאב שלה?

הבט בה, במטורפת:

בעל היה לה וילד קטן,

את שניהם הרגו החיילים שלך!...

מגף מסומר מחץ את פני הילד שלה!...

אישה שכולה רק עוד פעם לנשק את שפתיך, ילד,

שהיו פעם שלי...

אין דבר שאשאף אליו בעולם,

רק לנשק את שפתיך, ילד,

שהיו פעם שלי...

[שרה.]

ושפתיך, היכן הם, היכן הם עכשיו,

התפזרו לכל רוח בעולם הרחב,

ואין עוד, אינן השפתיים האלה,

אינן עוד שפתיך, ילד.

מיכאל אבל המזבח, אבי,

אתה לא תיתן לחלל

את קדושת המקום הזה!...

אישה שכולה רק עוד פעם לנשק את שפתיך, ילד,

שהיו פעם שלי...

טבח [מתייפח]

גם לי הכניס פעם סטירה כזאת...

מיכאל על הכל אוכל לענות אם תיתנו לי;

ואם לא תיתנו לי – על הכל אוותר;

רק תנו לי ללכת מכאן בשלום.

אב קדוש "תנו לי" ו"תנו לי" ו"תנו לי".

איך חשבת, אדוני, שייתנו לך,

ועל סמך מה שייתנו לך?

מה מגיע לך? הלא יש לשלם.

מה רצית, לשחוט בחינם?

מיכאל הייתי הקיסר... אחרים עשו...

אני בכלל לא ידעתי...

ועל הבעל והילד שלך, גברת,

בכלל לא ידעתי, זיכרונם לברכה...

ואם עשיתי... לא יותר מאחרים...

רק אוֹמַר...

בהיכל התפילה הקדוש הזה,

בָּרֵיח שנשכח ממני עם השנים,

ריח שעוות הנרות,

וריח גווילי הספרים העתיקים,

והאוויר העומד של מקום

שכל מאורעות העולם חולפים מחוצה לו

ואין בו תמורה, רק תמיד אותו נר דולק בשקט

ואיש כורע בלחישה...

במקום הזה – מחילה מכולכם.

אב קדוש אומרים שגם הדוד פה,

למה הוא לא פוצה פה?

איש בהמון ד הוא בכלל עושה במכנסיים,

אב קדוש, הוא לא יכול להוציא מילה.

אב קדוש קונסטנטין!

קונסטנטין כ...כ... כ... א... א...

איש בהמון א הביטו בו, בזקֵן, הזדקן לו גם האומץ!

איש בהמון ד על מה אתה רוצה עוד לשמור, קונסטנטין?

קונסטנטין א... א... א...

איש בהמון ג ברשותך, אב קדוש,

ננתק את הנבלים מן המזבח.

אב קדוש [עיניו זולגות דמעות]

רשותי? אני פונה אל רשותי ותובע:

אנא, רשות, הרשי להרשות אותך.

אני מפציר בך בשם האנושי שבנו,

בשם כל הטבוחים והשחוטים,

בשם בעלה וילדה של האישה הזאת,

בשם עיני המנוקרות –

לא נתונה רשותי. רשותי לא מרשה.

זה המזבח, ולא תיפול שערה

משערות ראשו של האוחז בו.

אישה שכולה רק עוד פעם לנשק את שפתיך, ילד...

[חובטת את ראשה בקיר, פוצעת את עצמה.]

מיכאל אבי, עכשיו אמוֹר להם שייתנו לנו ללכת!...

[פאוזה.]

אבי!... אמור להם!... אבי!...

[פאוזה.]

כבר התייאשתי מן העולם,

אין איש שבו אוכל לבטוח,

מלבד אישה אחת, שלה עוללתי

את הרעות הגדולות מכל;

אותה אני אוהב, והיא אותי,

וחרף כל מה שקרה ושיקרה,

גורל שנינו שזור זה בזה –

זוֹאֶה, אישתי האהובה.

טבח אדוני, אישתך הקיסרית שם,

ביציע, צופה בך מלמעלה.

מיכאל [קם על רגליו, משקיף אל היציע, קולו רועד]

אל אישה אהובה ביציע,

מהבעל התלוי על פי תהום.

[נושא קולו.]

אישה, אני אדונך, הקיסר מיכאל,

משוח בחסד האל ושליט האימפריה –

אני מצווה עלייך כפי שציוויתי תמיד:

גשי לכאן מייד עם חייליך וחלצי אותי.

עשי מה שאומרים לך!

[נכנס שליח ראשון.]

שליח ראשון כששמעה אותך הקיסרית מצוֶוה עליה,

חלף רטט בעמוד שדרתה –

קול האדון המוכר!

ומייד הרכינה ראשה בנכונות לציית.

מיכאל ידעתי! היא תציית!

שליח ראשון אז הרימה שוב ראש ואמרה בשקט:

"חלפו הזמנים שהרעמת פקודות".

מיכאל חלפו הזמנים, כן. יפה.

זה היה רק אתמול,

אך כבר קוראים לזה "זמנים"...

יפה. יפה.

[ופתאום הוא נופל על ברכיו, נושא קולו אל היציע.]

זוֹאֶה, אישתי היקרה, נפלתי.

עשר שנים חלקנו מיטה –

ראי את הגוף שחיבקת בלילות.

זכרי את הלחישות שלחשנו זה לזו באוזן,

ואיך צחקנו כשבִּתֵנוּ, בגיל שנה וחצי,

למדה לומר "לא":

"קוֹקוֹ, לכי לישון!" – "לא!",

"קוקו, אִכלי מלפפון!" – "לא!",

"קוקו, אל תאכלי מלפפון!" – "לא!",

איך צחקנו... קיסריוֹנת כזאת!

בת שנה וחצי משתינה על העולם כולו –

ומקנחת ב"לא, לא, לא!"...

[מנסה לצחוק.]

זוֹאֶה שלי, לְמה את מחכה?

[נכנס שליח שני.]

שליח שני הקיסרית שמעה את תחנוניך,

אבל הקיסרית רוצה לתקן

אי-אלה אי-דיוקים:

את המיטה לא חלקת איתה,

חלקת איתה אגן ירכיים

לרגעים, באקראי;

היא פרקדן ובפישוק, מצייצת, לא משׂמחה –

אתה רוכב עליה וגונח, לא מצַער.

שאר הזמן ישבה בחדריה,

שומעת מחדריך אותן גניחות

על ציוצים אחרים.

הקיסרית זוֹאֶה רוצה בהזדמנות זו גם להעיר:

לא רק בתכם המשותפת קוֹקוֹ,

כי אם גם היא,

למדה מתישהו במרוצת חייה

לומר את המלה "לא".

מיכאל [מתייפח]

הוי גברתי הקיסרית זוֹאֶה,

משוחה בחסד האל ושַליטת האימפריה –

הביטי רגע ממעוף הנשר שלך למטה,

סְחָבַת אדם מוטלת לרגלייך,

עיסה של בוץ ובְכי,

הרימי את כף רגלך מבלי לרמוס אותי,

פסעי מעל ראשי והותירי אותי חי!

[נכנס שליח שלישי.]

שליח שלישי בגלל ההמולה סביבה,

שמעה הקיסרית את הטון,

לא את הנוסח,

של דבריך האחרונים.

[קונסטנטין מיילל בפחד.]

קונסטנטין היא לא שמעה, חזור על תחנוניך!

מיכאל [מתייפח, נושא קולו ברמה]

הוי גברתי הקיסרית זואה,

משוחה בחסד האל ושליטת האימפריה –

הביטי רגע ממעוף הנשר שלך למטה,

סְחָבַת אדם מוטלת לרגלייך,

עיסה של בוץ ובְכי,

הרימי את כף רגלך מבלי לרמוס אותי,

פסעי מעל ראשי והותירי אותי חי!

עכשיו שמעתְ את הנוסח?

שמעת "סְחָבַת אדם"?

"מוטלת לרגלייך" שמעת?

"עיסה של בוץ ובְכי"?

[מכה ראשו בריצפת המזבח. נכנס שליח רביעי.]

שליח רביעי הקיסרית בכתה הרבה.

גם עכשיו היא בוכה.

לא מצַער עליך. כל הדמעות שבעולם

לא יספיקו לה – לבכות על עמה,

אחר-כך על בתה ומשפחתה,

ובְמָקום אחרון, אם תישאר לה דמעה,

על עצמה.

[קונסטנטין משמיע יבבה. מיכאל אוסף את ראשו שלו בידיו בייאוש.]

את כל אלה הקדימה הקיסרית

כדי לומר לך שהיא תציל אותך.

אם תעזוב את המזבח,

ילווה אותך משמר חיילים לספינה על החוף –

משם תצאו לגלות, אתה, מיכאל,

ודודך קונסטנטין, יועץ הסתרים שלך.

הקיסרית שואלת אם תסכימו

להפליג לגלוּת עד יום מותכם,

להיעלם, להישכח,

כאילו לא הייתם מעודכם.

מיכאל כאילו לא היינו?

כן. אני מאוד עייף.

וכלום לא ישווה עוד בעינַי

לעונג המתוק להישכח.

תנו לנו ללכת. לא היינו.

[מתעשת לפתע, לשליח הפונה ללכת.]

חכה! מי יערוב לנו?

קונסטנטין מה? מה אמרת?

מיכאל שמעת מה אמרתי:

מי יערוב לנו שלא נֵירָצַח

לאחר שנעזוב את המזבח?

[קורא בקול לעבר היציע.]

קיסרית חנונה, מעומק ליבנו הפצוע

אנו מודים לך על חסדך.

כמו שהואלת לומר,

נפליג, ניעלם, נישכח.

רק עוד עניין קטן – הביטחונות.

מי יערוב לנו שנצא מכאן בלי פגע?

[נכנס שליח חמישי.]

שליח חמישי "ביטחונות?" שואלת הקיסרית.

ממנה, מזוֹאֶה, אישתך היקרה,

שעשר שנים חלקה איתך מיטה?

ראה את הגוף שחיבקת בלילות.

זכור את הלחישות שלחשתם זה לזו באוזן,

ואיך צחקתם כשבתכם, בגיל שנה וחצי,

למדה לומר "לא":

"קוֹקוֹ, לכי לישון!" – "לא!",

"קוֹקוֹ, אִכלי מלפפון!" – "לא!",

"קוֹקוֹ, אל תאכלי מלפפון!" – "לא!",

איך צחקתם... קיסריוֹנת כזאת!

בת שנה וחצי משתינה על העולם כולו –

ומקנחת ב"לא, לא, לא!"...

די לך בביטחונות האלה,

או צריך עוד?

קונסטנטין שמעת! חלקה איתך מיטה!

"קוֹקוֹ, לכי לישון!",

"קוֹקוֹ, רוצה מלפפון!" –

אמור לה שהסכמנו ונלך מכאן!

מיכאל [צוחק צחוק מר]

ולמה זיעה קרה שוטפת את גופי?

קונסטנטין היא אמרה שנצא בשלום! היא אמרה!

"לגלוּת", זו המילה שלה!

מיכאל אני, שכל מילה שלי התכוונה להיפוכה,

איך אסמוך עכשיו על מילה?

קונסטנטין מה הברירה שלנו?

[לשליח.]

אמור לה שאני מסכים!

קונסטנטין מסכים, תגיד לה!

שליח חמישי אתה הדוד, אתה פה רק הסֶפח לעסקה.

ההחלטה היא שלו.

קונסטנטין [למיכאל]

אמור לו שאנחנו מסכימים!

מיכאל אל תדחף אותי, דוד, ואל תלחץ עלי,

הגיע הזמן שתחדל לנשוף בעורף!

נושף ונושף ונושף!

אלמלא העצות שלך,

עוד הייתי עכשיו על הכיסא בארמון!

תשע שנים לוחש לי באוזן, בוקר-בוקר,

יורק לתוכה בינתיים את פירורי

ארוחת הערב של אתמול עם ריח שום!

לֵך, לך לגורלך עם השום ועזוב אותי!

קונסטנטין אמור לה שאתה מסכים!

אמור לה שאתה מסכים!

מיכאל [תופס בצווארו]

אידיוט, זו מלכודת-מוות!

קונסטנטין וכאן, על המזבח, לא מלכודת-מוות?!

עד מתי נשכב כאן וניאחז בציפורניים?

כאן נגור, על ההדוֹם הזה?

ואיך נאכל? ואיך נעשה את צרכינו?

מיכאל [צוחק]

מכנסי כבר רטובים לגמרי.

[הודף אותו מעל פניו, מפיל אותו על המזבח.]

אתה יודע, כשאנו מתכתשים –

אני שוכח את הפחד.

כאן, פסיעה על פסיעה, שוב יש זירה,

ומשהו להתעסק בו, ומישהו

להלום בפניו ולירוק עליו.

כאן, על רגל אחת, הממלכה כולה!

[ההמון צוחק בבוז, שורק, מוחא כף. מיכאל קד קידה מבודחת.]

איך היה? נהניתם? יש לנו עוד!

נשמח להופיע פה עד גיל תשעים,

הביאו גם את הנכדים!

[לקונסטנטין.]

הירגע, דוד.

[לשליח החמישי.]

אמור לה שאני מסכים.

[נכנסת זואה, חייליה מפלסים לה דרך בהמון, עומדת מול המזבח, מתבוננת במיכאל.]

מיכאל מה לא ראית מן היציע

שבאת לראות מקרוב?

הפצעים? הלבוש הקרוע?

מבט הכניעה בעיניים?

ראי לך לרוויה.

זואה תן לי יד.

מיכאל [מהסס]

היא מלוכלכת.

זואה אתה זוכר כמה אהבתי אותך

כשחזרת ממסעות הציד שלך,

רציתי אותך לפני הרחצה, עם דם ובוץ.

מיכאל רצית אותי? לשליח שלך אמרת...

זואה אין דבר שלא אוֹמַר בשעה שאני כועסת,

ואין דבר שלא אסתור בשעת אהבתי.

תן לי יד.

[מיכאל מהסס.]

לא באתי לבזות אותך,

כי אם להיפרד ממה

שכל-כך אהבתי פעם.

לא תהיה לי אהבה אחרת.

אתה תיסע מכאן, וכשתלך –

תיקח גם את חיי.

מיכאל [בוכה]

כן, אלך. לא נתראה עוד.

אם תעמדי בדיבורך,

נצא מכאן בשלום, אני ודודי,

נפליג לאי בודד,

שם נחמם את עצמותינו,

במדורה קטנה של זיכרונות.

זואה לא אשכח אותך. תן לי יד.

[מיכאל מושיט לה את ידו מן המזבח.]

ונשיקת פרידה. לשמור לי למזכרת.

מיכאל אהובתי, אהבת נעורי,

מה לא אעשה

להשיב את הגלגל אחורה?

את חושבת שנוכל?

נוכל להיות מאושרים?

הנה, נעצום עיניים, נתנשק,

ובאורח פלא יגוזו הימים הרעים,

כל העוול והרשע שעשיתי לא יהיו,

ההמון כאן יחייך, ימטיר פרחים,

ואני אהיה טוב, רק טוב, טוב!...

זואה נשק אותי, למען פעם.

חזק, באומץ,

כמו הגבר שהיכרתי.

[מיכאל גוהר אליה מן המזבח לנשק אותה על שפתיה. שניים משומרי ראשה מתלחשים.]

איש בהמון א ראה, היא תנשק אותו

נשיקה שוקקת, ממושכת,

ראשו יהיה סחרחר,

וברגע שרגליו יינתקו מן המזבח –

יתפסו אותו מאחור...

[מיכאל מתנשק עם זואה, מתנודד על מקומו.]

איש בהמון ב עכשיו! רגליו ניתקות...

[מיכאל שומע אותו, ניתק בבת-אחת מזואה, נסוג לאחור על המזבח, צועק.]

מיכאל לא, רגלי לא ניתקות!

רגלי עוד נטועות על המזבח!

אהה, המילים שלך, הנשיקות שלך,

אין דבר שמאחוריו לא מסתתר דבר אחר!...

[זואה ושומריה נסוגים ונעלמים.]

הבנת, דוד? לא ארפה מן המזבח הזה!

באבן הזאת אני נועץ את ציפורני,

את האבן הזאת אני מנשק.

אבן אהובה שלי, אמי, אישתי,

איתך אני נשאר, איתך אחיה!

[נופל על המזבח בפישוט ידיים, מנשק אותו בבולמוס.]

המון קִרעוּ אותו מן המזבח!!

אב קדוש לא!!

[בבת-אחת מתנפל ההמון על מיכאל וקונסטנטין וקורע אותם מן המזבח.]

איש בהמון א איך ברגע אחד נקרע הקרום הדק,

פתאום אין מקום קדוש,

אין אלוהים, אין מורא אלוהים,

הלכו כל חיטוטי הנפש וזיבולי המוח –

נותרה היד הנשלחת להרוג!

[מיכאל וקונסטנטין צורחים ומייבבים.]

מיכאל למה חיכיתם יום שלם?!

למה נתתם לנו לחכות?!

קונסטנטין כ...כ... כ... א... א...

[מתעלף.]

איש בהמון ב זה לא הוגן!

איש בהמון ד כן, מה אוֹמַר לך, ההגינות,

מה קורה איתה בזמן האחרון,

אין ביקוש, או מה?

מיכאל אלוהים, רחם עלי, הנה המוות,

הנה היד המונפת,

הנה היד העומדת לנחות ולחבוט,

ואחריה הכאב הנורא...

איך זה מכים, אני לא מבין...

למה לא הרגתי את כולכם כשעוד יכולתי!...

אלוהים, תן לי מוות מהיר וקל,

תן לי לישון לפני שאחוש בכאב!...

[נכנסים פַּפְלָגוֹן ושומרים, נאבקים בהמון, מצליחים לאחוז במיכאל וקונסטנטין.]

פפלגון פנו דרך!

הקיסרית זוֹאֶה הבטיחה!

הקיסר לשעבר מיכאל,

ודודו, השר לשעבר קונסטנטין,

ייצאו לגלות ללא פגע!

קונסטנטין [מתעורר]

מה? עוד חיים?

פפלגון מוליכים אתכם לספינה.

מיכאל היא לא שיקרה?

הנשיקה לא היתה כוזבת?

קונסטנטין [צוהל]

עוד על האדמה – עוד לא תחתיה!

עוד פה! בהווה! בשמש המתוקה!

ברוח! באוויר! יום ועוד יום!

הוי מחרוזת הימים! הוי חיים!

לחיות! לחיות! לחיות!

[פפלגון והשומרים מוציאים אותם.]

המון רִדפוּ! הדרך לנמל ארוכה!

אל תיתנו להם! הִרגוּ אותם!

הרגו! הרגו! הרגו!

[ההמון דולק אחריהם, ליד המזבח נותרים האישה השכולה, האישה בהמון, הטבח והאב הקדוש.]

אב קדוש הלך הפה שציווה לנקר את עינַי?

אישה שכולה לו רק יכולתי לנשק את שפתיו...

טבח גם לי הכניס פעם סטירה כזאת...

וסתם, לא עשיתי כלום...

כשאני עושה חשבון כמה בשר...

אישה שכולה [שרה]

ושפתיך היכן הם, היכן הם עכשיו,

התפזרו לכל רוח בעולם הרחב...

אישה בהמון אי, הלב נשבר, מגף מחץ את פני התינוק שלה...

אב קדוש המילה האחרונה – למגף.

 

[סוף מערכה ראשונה]

 

 

מערכה שנייה

 

[בכיכר העיר מובלים מיכאל וקונסטנטין בידי משמר המגן עליהם מן ההמון. קבוצת חיילים עומדת בדרכם.]

איש בהמון א גם בדומייה הזאת אין לטעות.

היא מבשרת רע.

אחות לדומייה ההיא.

אין לטעות גם בי.

אני אחיו התאום של ההוא.

סיעה אחת של שומרים

מבקשת להוליך אל ספינה בנמל

שני אנשים.

סיעת חיילים אחרת

חוסמת את דרכה כאן,

בכיכר העיר.

ומעניין אם שני אנשים נושמים

ימשיכו לנשום עד הנמל,

או יגמרו לנשום בכיכר.

איש בהמון ב מי החיילים החוסמים את הדרך

לשומריה של הקיסרית זוֹאֶה?

איש בהמון א אלה חייליה של הקיסרית תיאוֹדוֹרָה.

איש בהמון ב הקיסרית היא לא זוֹאֶה?

איש בהמון א זוֹאֶה היא אישתו של מיכאל,

ובתוקף זה רואה עצמה

יורשת את כתרו;

אבל הצבא, כשחיפש אמתלה חוקית

להפיל את מיכאל,

הכתיר את אחותה, תיאוֹדוֹרָה,

שישבה בגלות,

שהיא בתו של הקיסר הקודם,

ולפיכך מזרע מלכותי.

איש בהמון ב אבל אם זוֹאֶה אחותה,

הרי גם זוֹאֶה בתו של הקיסר הקודם.

איש בהמון א על זה באו המדייקים ומצאו,

שזוֹאֶה אחותה-למחצה ולא מאותו אב.

איש בהמון ג ועל זה באו המדקדקים ואמרו,

מרבה חרא – מרבה זבובים.

[נכנס קָלָפֵטֶס, מתייצב בראש החיילים]

קלפטס מי כאן הממונה?

פפלגון אני.

קלפטס מכר ישן. פַּפְלָגוֹן.

פפלגון שלום לך, קָלָפֵטֶס.

הִשמנת.

קלפטס מתבהמים.

פפלגון למה עצרתם אותנו?

קלפטס רְאֵה את העניין, הוא לא פשוט,

ואתה אדם מבין עניין.

שב.

פפלגון אני ממהר איתם לנמל,

הספינה מחכה.

קלפטס אני מכיר אותך, מכר ישן.

אומרים – עושה, הראש בקיר.

הלא הסתערנו כתף אל כתף

מול הטורקים.

מי לא מכיר את פּפלגוֹן.

שב.

[פפלגון ממשיך לעמוד. קלפטס מושיט לו קנקן.]

שְתֵה.

[פפלגון אינו זז.]

רְאֵה, זה העניין: זואה ומיכאל.

מיכאל מחלל – זואה רוקדת,

מיכאל מקלל – זואה רועדת;

קַלֵף את זואה ותמצא את מיכאל.

ואל תשלה את עצמך,

גם אם יִגלה לאי בודד בקצה העולם,

הוא ימשוך בקצה שפמו –

היא תפשק רגליים,

והעולם חוזר לקדמותו.

חכה, אל תענה לי.

נניח אפילו שמאסה בו סופית,

הנה צץ עוד עניין תיאודורה,

התובעת אף היא את הכתר.

זואה תעדיף את הכתר

עם הספחת מיכאל,

על פני בלי הכתר

עם הספחת תיאודורה.

מכל אלה נובע דבר אחד:

מיכאל הולך לגלוּת,

יום, חודש, שנה –

אבל הוא ישוב;

אתה רוצה אותו כאן מחדש?

פפלגון זה לא עסקי. תפקידי לקחת

את מיכאל וקונסטנטין לספינה.

קלפטס תפקידך לחשוב, פּפלגוֹן.

על ארצך, על גברתך זואה,

ולא במקום האחרון – עליך.

פפלגון ועל מי אתה חושב, קָלָפֵטֶס?

קלפטס על ארצי, על גברתי תיאודורה,

ולא במקום האחרון – עלי.

[לוחש באוזנו.]

ועל מה שטוב לענייננו.

פפלגון ומהו ענייננו?

קלפטס מי יודע.

[פאוזה.]

תן לי אותו, פּפלגוֹן.

תאמר שלא עמדת מול ההמון.

פפלגון [שולף חרב]

תצטרך להרוג אותי

לפני שתניח יד עליהם!

קלפטס חכה, למה ישר מתרתח?

הלא הסתערנו כתף אל כתף

מול הטורקים!

פּפלגוֹן, פּפלגוֹן, איזה איש אתה,

תמיד תמהתי איזה מין איש אתה.

[תופס בו ומחבק אותו.]

תבין, אתה מוקף,

על מה אתה מגן?

חשוב בהיגיון,

כולנו רוצים בטובת הקיסרות.

שב.

[פפלגון ממשיך לעמוד. קלפטס, חרש.]

אני מבטיח לך,

הם יגיעו חיים לספינה,

אתה, רק זרוק לי עצם.

פפלגון מה אתה רוצה?

קלפטס שב.

[פפלגון ממשיך לעמוד.]

שְתֵה.

פפלגון שתיתי.

קלפטס לגימה סמלית.

פפלגון [שותה]

מה אתה רוצה?

קלפטס [חרש]

את העיניים.

אז נהיה בטוחים:

הוא לא ישוב לכס הקיסר.

מיכאל [לשומרים]

למה לא ממשיכים ללכת?

[לקונסטנטין.]

מלכודת!

[לפפלגון.]

למה אתה לא מדבר?

[פפלגון ממשיך לשתות.]

נלך! למה לא הולכים?

מה אתם זוממים שם?

למה אתם לא עונים?

יש לכם זמן, מה?

יש הרבה זמן לזה שמחליט

על חייו של מישהו אחר!

קלפטס כן, דווקא יש זמן,

ואנחנו עכשיו בצד המחליט,

ואתה בצד המוחלט,

וזה חדש בשבילך, ועצביך

פוקעים, אבל תתרגל,

אתה יודע למה? –

כי אין לך ברירה.

מיכאל קחו אותנו לספינה!

זואה אישתי הבטיחה,

כל העולם שמע!

היא הבטיחה!

קחו אותנו לספינה!

פפלגון [מזנק אליו, תופס בצווארו]

יש איש אחד שאומר פה דברים

עם סימן קריאה בסופם, זה אני!

אתה רק שואל, הבנת?

אתה רק תמה, אתה

רק חרד לדעת "מה יהיה?",

"לאן?", "מתי?", "אחיה?", "אמות?"!

תפקידי לדעת מה יהיה איתך;

תפקידך לחכות רועד עד שאגיד לך!

[מרפה ממנו, מתיישב. מיכאל מביט בקלפטס.]

מיכאל פעם זחלת לרגלַי.

קְרָא לזואה אישתי!

קלפטס אישתך, באמת איפה אישתך,

היא עכשיו מתרחצת אולי,

או אוכלת ארוחת ערב,

או כבר השתרעה על המיטה –

עם מי, אין לדעת –

מישהו הלוחש כעת באוזנה

בדיחה מפולפלת, שממנה,

ממש ברגע זה, היא צוחקת –

מה זה צוחקת, מתגלגלת מצחוק! –

ותוך כך נחשפות שיניה הלבנות,

ופיה הלח מרוק של תשוקה

נפשק אל זה המבדח את ליבה,

שלא כמו פיך, היבש מרוב פחד.

[פפלגון צוחק. קלפטס מצטרף לצחוקו.]

שְתֵה.

פפלגון [שותה]

עין אחת.

קלפטס אתה צוחק עלי?

שתיים זה הכל,

אחת – לא כלום.

[פפלגון מסב פניו אל מיכאל.]

מיכאל אתה אדם הגון, קרא לאישתי!

[פפלגון מחזיר פניו ממנו ומחווה לקלפטס תנועת הסכמה. קלפטס מחבק אותו.]

קלפטס פּפלגוֹן, פּפלגוֹן, איזה איש אתה,

תמיד תמהתי איזה מין איש אתה.

פפלגון [עגום]

צלופח, שמרוב התפתלויות

תופסים אותו לפעמים גם ישר.

מיכאל איפה השעות היפות על המזבח.

האבן שנתנה לי אשליה:

העולם יציב, כלום לא יקרה.

[עוצם את עיניו.]

אעצום עיניים, אני לא פה,

אני בנשיקתה של זואה על שפתי.

אני עדיין בהבטחתה "תן לי יד",

"לא אשכח אותך", "תן לי יד".

[תוך כדי דיבורו נכנס המסמא, מבעיר אש ומלבן מטילי ברזל. מיכאל ממשיך, עיניו עצומות.]

דודי קונסטנטין, אתה עוצם עיניים?

קונסטנטין לא.

מיכאל אתה מאמין להבטחות?

קונסטנטין לא.

[פאוזה.]

מיכאל דודי קונסטנטין, מה אתה רואה?

קונסטנטין איש מדליק אש.

מיכאל דודי, אתה זוכר את ההפלגה

בקיץ, בים שקט,

פתאום תלם מים נפתח,

לווייתן יפה, כסוף-כחלחל, אדיר...

קונסטנטין זוכר.

מיכאל איך התפלאנו.

קונסטנטין כן, איך.

מיכאל אבל לא פחדנו.

קונסטנטין לא.

מיכאל החיים נראו יפים וכבירים.

קונסטנטין כן.

מיכאל צעקתי: "הקפיאו את הרגע,

נתגעגע אליו".

קונסטנטין כן.

מיכאל אבל הלווייתן לא הקשיב,

המשיך לשוט, חג סביבנו פעם-פעמיים,

שוֹבֶל מקציף מאחוריו, ונעלם.

קונסטנטין כן.

[פאוזה.]

מיכאל דודי קונסטנטין, מה אתה רואה?

קונסטנטין האש דולקת. האיש שׂם בה מטילי ברזל.

מיכאל דודי קונסטנטין,

ואת יום הולדתי הארבעים אתה זוכר?

קונסטנטין זוכר.

מיכאל איך צחקנו.

קונסטנטין כן, איך.

מיכאל ואיזה נשים היו.

קונסטנטין איזה, כן.

מיכאל חשבנו שיהיה עוד יום-הולדת,

ועוד יום-הולדת עד קץ הימים.

חשבנו שזה יימשך לנצח.

קונסטנטין כן.

[פאוזה.]

מיכאל דודי קונסטנטין,

מה רואים עכשיו?

קונסטנטין מיכאל אחייני,

למה אתה לא פוקח עיניים

ורואה בעצמך?

מיכאל חושב שכדאי לי?

קונסטנטין חושב שלא.

מיכאל אם כך, לשם מה?

קונסטנטין כי זה יגיע אליך

אם תפתח או לא.

מיכאל [רועד]

מה יגיע?

קונסטנטין מה שאני רואה,

ומה שאתה יודע.

מיכאל לא. לא.

[פאוזה.]

דודי קונסטנטין,

למה אתה שותק?

קונסטנטין כבר אמרתי מה שהיה לי לומר.

מיכאל קודם, כשפסענו לכאן,

פחדת יותר ממני, ייללת.

קונסטנטין פסעתי וייללתי,

ואז, בפסיעה אחת מסוימת –

אין לי מושג למה היא ולא אחרת –

כמו ברק היכה בי אור גדול,

וראיתי את חיַי כולם,

ואת החידלון המקיף אותם,

כמו אוויר,

תנועת אוויר זורם לתוך אוויר,

היינו-הך אחד גדול.

עכשיו המטילים מלובנים כהלכה באש,

ונראה לי שהרגע מגיע

בין אם תפתח את עיניך

או תשאיר אותן עצומות.

מיכאל [פוקח את עיניו]

אני לא מאמין.

כשאמרת, לא האמנתי;

עכשיו אני רואה בעיני,

ועדיין לא מאמין.

[קלפטס מתקרב למיכאל וקונסטנטין.]

קלפטס את הבטחת הקיסרית זואה לא נפר.

אתם תועלו חיים לספינה, בחושך.

מיכאל בלילה?

קלפטס לא, בחושך.

כי תחילה נעוור את עיניכם.

מסמא מי הראשון, אדוני?

קונסטנטין אני אהיה הראשון.

מסמא אל תכעס. תפקיד.

אל תזכור לי לרעה.

ועכשיו אקשור את ידיך ואת רגליך.

קונסטנטין לא צריך.

מסמא כולם נרתעים כשמגיע

הברזל המלובן לגלגל העין.

קונסטנטין לא אזוז.

[המסמא מביט בשאלה אל פפלגון, זה מאשר בניד ראש.]

מסמא שְכַב על הארץ ופְשוֹט ידיים.

זה כואב, אבל שיא הכאב

הוא רק לרגע,

כל מה שאחר-כך הוא הקלה.

[קונסטנטין שוכב פרקדן, ידיו פשוטות. המסמא מעוור אותו בברזל המלובן. הוא גונח חרש, מפרכס רגע. המסמא שוטף את פניו במים ועוזר לו לקום. פונה למיכאל.]

תורך.

מיכאל כשעומדים לשלול את אור עיני,

אני נוכח שעד עכשיו

לא ראיתי כלום,

ויש כל-כך הרבה.

מסמא אתה מגזים.

יש, אבל לא כל-כך הרבה.

מיכאל אפילו כאן, בכיכר הזאת,

הבתים סביב, השמים,

עלה, ציפור, אפילו גרגר אבק.

הייתי רוצה לשאוב

את כל העולם לתוכי.

אהה, יופיו של העולם, איפה היית?

מסמא [מתקרב אליו]

אל תכעס. תפקיד.

אל תזכור לי לרעה.

ועכשיו אקשור את ידיך ואת רגליך.

מיכאל [רועד, מצביע על קונסטנטין]

הייתי רוצה להיות כמוהו.

מסמא אבל אתה רועד.

מיכאל כן. כל-כך הרבה כאב עוללתי –

שליבי צריך להיות גס בו;

אבל כיוון שראיתי גם

כמה כואב כשכואב –

אני פוחד עד עמקי נשמתי.

לא ראוי לחיות, אך בלי אומץ להרפות;

הגוף רועד, בעוד השכל מתבייש.

מתי תנחת גם עלי,

דודי קונסטנטין, כמו ברק,

תחושת ה"היינו-הך"?

[נאבק בשומרים. הם מכניעים אותו. המסמא כופת את ידיו ורגליו. נכנסת אישה רעולת פנים, מוסרת פתקה לפפלגון. הוא מעיין בה, פונה למסמא.]

פפלגון חכה! תן לה לגשת אליו!

אישה רעולת פנים [ניגשת למיכאל. חרש, באוזנו]

מיכאל, אם תביט היטב

שם, למעלה,

תראה אותה בחלון.

מיכאל עיני מעורפלות. מי?

אישה רעולת פנים זואה, אישתך.

היא צופה בך.

היא ביקשה ממני לבוא אליך

ולמסור לך מילות פרידה אלה:

"מיכאל, אהובי מפעם, אהובי לתמיד,

אני כבר הוריתי למפקד המשמר

שלא לעוור אותך.

האיש הנורא רק יקרב

את המטיל המלובן לעיניך,

על מנת לרצות את עיני ההמון,

ואתה תעצום אותן ותצעק

כאילו צרבו בך באמת.

אני שם למעלה, בחלון,

צעיף אדום על כתפי.

חפש אותי במבטך,

כשאוריד את הצעיף ואנפנף בו –

זה יהיה האות בינינו".

[יוצאת. מיכאל מתאמץ לרכז מבטו למרחק.]

מיכאל איפה? שם? מה רואים?...

הכל רחוק כל-כך ומטושטש...

חלון... הנה חלון...

חלון... או כתם על הקיר?...

הנה דמות בצעיף...

והצבע, נדמה צהוב... לא, כתום...

לא, סדין לבן תלוי לייבוש

על חבל מגזוזטרה ישנה...

לא, מה קורה לי... ממש חלון,

ובו דמות אישה עטופה צעיף אדום...

נדמה לי שצעיף אדום זז...

או אולי רק נדמה לי...

אבל לא נדמה לי, הוא זז...

או רק נדמה לי... לא, הוא זז.

[למסמא.]

הייתי קיסר, התר את הכבלים.

מסמא קודם פרפרת.

מיכאל כבר לא.

פפלגון התר את כבליו, הוא היה קיסר.

[המסמא מתיר את כבליו. מיכאל מביט אל הנקודה הרחוקה.]

מיכאל זואה, אישה אהובה,

ככל שאני נחלש וראייתי מתערפלת,

אני סומך עלייך יותר.

חולשתי עשתה אותי ילד.

כשאמי היתה מבטיחה לי שלא אמות,

האמנתי לה.

אני קטן ואַתְּ אמי עכשיו.

צריך להבין את הקטנים,

צריך להבין את חסרי הישע

הצונחים לתהום ובידם צעצוע.

היום אני יודע כמה אבודים כולנו.

[למסמא.]

אני מוכן.

[מביט למעלה. לעצמו.]

היא מנפנפת בצעיף... הו זואה!

מסמא שְכַב על הארץ ופשוֹט ידיים.

[מיכאל שוכב פרקדן על הארץ, מביט אל הנקודה ההיא. המסמא גוהר עליו עם שני מטילי ברזל ותוקע אותם בשתי עיניו. מיכאל צווח ומתפתל.]

מיכאל אהה!! לא!! הצעיף!! הצעיף!!

היא נפנפה בצעיף האדום!!

[המסמא שוטף את פניו במים ועוזר לו לקום, משתחווה בפני מיכאל וקונסטנטין.]

מסמא ואתם סִלחוּ לי. תפקיד.

[יוצא.]

קלפטס עכשיו אין צורך להגלות אותם.

הם לא יפגעו באיש,

איש לא יפגע בהם.

פפלגון כן, עבורם העסק תם ונשלם.

וככה זה קורה.

לפעמים אתה אומר,

אין דברים כאלה.

והנה הם, מול עינינו.

קלפטס והבט, איזו הפתעה!

הקיסרית זואה והקיסרית תיאודורה

עומדות שם מחובקות!

ודאי הסכימו על חלוקת השלטון ביניהן.

נראה שימי שלום הגיעו.

פפלגון קָלָפֵטֶס, אני לא מבין כלום.

קלפטס פַּפְלָגוֹן ידידי, מה יש להבין?

פפלגון אולי אתה צודק.

קלפטס [לחיילים]

זִרקוּ איזה מעיל ושמיכה למסכנים,

נחזור למחנה.

[החיילים והשומרים עומדים רגע ללא ניע, אחר יוצאים עם פפלגון, קלפטס. הטבח מרים שתי סחבות מן הקרקע המרופשת, מוסר להם.]

טבח קחו, אדונים.

זה לא מה שפעם,

ובכל זאת – משהו.

וכל טוב. עד כמה שניתן.

[יוצא. אישה שכולה ניגשת למיכאל.]

אישה שכולה אתה הילד של מישהי?

איפה אמך?

מי פצע אותך, מי הכאיב לך,

הנה, אקח מטפחת, אנגב...

[שרה.]

רק עוד פעם לנשק את שפתיך, ילד...

איש בהמון ד די, גברת, "שפתיך, שפתיך"... די.

מיכאל הַכו.

[פאוזה. משתררת דממה.]

איש בהמון א בדומייה הזאת אין לטעות.

היא זו שלאחר הכל,

עצירת נשימה של גועל

מהול ברחמים.

גם בי אין לטעות.

הייתי המון, עכשיו אני

איש בדרך הביתה.

מה שבאתי לראות –

ראיתי די להיום.

[ההמון מסתלק מלבד האישה השכולה. היא עומדת רגע, אחר-כך מתקרבת שוב למיכאל וקונסטנטין.]

אישה שכולה אבל אני מוכרחה לפחות לשיר...

בכל רגע דורכים על שפתיים חדשות,

וגם אם העולם עייף, העולם צריך לשמוע...

[שרה.]

והיכן החיבוק שחובקתי בחושך,

שממנו נברא בכאב של אושר,

בכאב של שמחה ודמעות ופלא –

זוג השפתיים האלה.

 

רק עוד פעם לנשק את שפתיך, ילד...

[קולה נחנק. מיכאל מטה את ראשו, מחכה למכתה. היא עומדת עוד רגע מולו ויוצאת. לילה יורד. שלג. מיכאל וקונסטנטין, עיוורים, עומדים לבדם בכיכר השוממה, מתכרבלים בסחבות, מנסים להתגונן, לשווא, מפני הקור. נכנס קבצן עיוור.]

מיכאל מי שם?

קבצן עיוור עיוור. נדבה.

מיכאל גם אני עיוור.

קבצן עיוור אף פעם לא נתקלתי בך.

מיכאל הייתי קיסר.

קבצן עיוור לא מכיר. אני ממחלה. נדבה.

מיכאל אין לי.

אתמול עוד הייתי קיסר.

קבצן עיוור לא מכיר.

מיכאל מאמין לי שהייתי קיסר?

קבצן עיוור מנין לי?

מיכאל על סמך אמון, על סמך זה

שאומרים לך ששנינו בני-אדם.

קבצן עיוור ואיך אדע?

מיכאל מה איכפת לך להאמין,

מה תפסיד?

קבצן עיוור אפסיד הרבה.

[יוצא. פאוזה. מיכאל פונה לקונסטנטין.]

מיכאל לאן עכשיו?

קונסטנטין יש בית מחסה לעניים לא רחוק מכאן.

אני מכיר אותו, אני הקמתי אותו.

ויש משפחה אחת טובת-לב שאני מכיר,

גם הם גרים בסביבה.

מיכאל אז נלך?

קונסטנטין הלכתי די. אני נשאר כאן.

מיכאל טוב, אתה מתבייש לבקש.

ללילה אחד,

אני לא הייתי מוצא בזה פגם.

אתה לא רוצה?

לפחות נמצא פה מחסה בכיכר, בכניסה לאחד הבתים.

נלך?

קונסטנטין הלכתי די. אני נשאר כאן.

מיכאל בן-אדם, שלג, קר.

בסוף נקפא.

קונסטנטין לך, אם אתה רוצה.

ייתנו לך משהו לאכול וקורת גג.

אני לא הולך מכאן.

מיכאל לא אלך בלעדיך.

אני פוחד.

אתה לא תעזוב אותי יותר, דוד, נכון?

[פאוזה. בוטש ברגליו, משפשף ידיו מקור.]

קודם ראיתי כאן עץ.

לפחות נעמוד תחתיו.

קונסטנטין איפה?

מיכאל נחפש אותו.

[מיכאל מדשדש, מגשש אחר העץ, מוצא אותו.]

מצאתי.

טוב לאחוז בעץ הזה.

יותר טוב מן המזבח.

ההוא היה אבן מתה,

זה עץ חי, רתוק היטב

לאדמה בשורשים חיים...

קונסטנטין [מדשדש, מגיע לעץ]

כן, זה עץ חזק וטוב.

מיכאל [מתיישב לרגלי העץ]

אם אתה שואל עלי,

אני יושב.

[פאוזה.]

דוד, אתה פה?

קונסטנטין כן, ילד.

מיכאל מה אתה עושה?

קונסטנטין חושב. זמן לשאלות הגדולות.

מיכאל אצלי המחשבות קופצות כמו חצץ בקשקשן.

כשאמרו לנו שיעוורו אותנו, נורא נבהלתי,

אחרי זה נורא שמחתי שלפחות נחיה.

אמרתי: גם בלי עיניים אפשר לנשום,

לתפוס פה ושם איזו הנאה, אפילו לצחוק.

אחר-כך היתה לי פתאום תקווה שהעיניים יישארו.

אחר-כך מפח-נפש. אחר-כך כאב לי.

אחר-כך קמה בי טינה. אחר-כך התביישתי.

אחר-כך נזכרתי בשיר אחד מילדותי, לא יודע למה.

אחר-כך הייתי רעב. עכשיו קר לי. הכל מעורבב.

[בזמן דיבורו של מיכאל מסיר קונסטנטין את הסחבה שהתעטף בה, מגלגל אותה לחבל, לופת את העץ, מטפס, כורך את החבל סביב הענף, אחר-כך תוחב את ראשו בלולאה.]

דוד?

קונסטנטין כן, ילד.

מיכאל מה אתה עושה?

קונסטנטין מחפש אגוז או פרי על העץ.

מיכאל אה, גם אתה כבר רעב.

אני רואה שחזרו אליך החיים.

איך תמצא פרי, חורף עכשיו.

ננוח פה קצת,

אחר-כך נלך לבית המחסה שהזכרת.

[פאוזה.]

דוד?

קונסטנטין כן, ילד.

מיכאל אתה פה?

קונסטנטין כן, אני פה.

[פאוזה.]

מיכאל [פתאום צוחק]

החיים משונים, יש להם איזה כוח משלהם.

לא ירחק היום, שוב יתעורר בנו חשק לזונה;

מזונה נרצה שוב לקפוץ לכס הקיסר;

מכס הקיסר – הוֹפּ, נתאווה לכבוש את הוֹדוּ...

[קונסטנטין תולה את עצמו, גופו צונח באוויר.]

מה זה היה?

רוח חבטה במשהו,

או מישהו במרחק טרק איזו דלת כבדה...

[נשען על גזע העץ, מתכרבל בסחבה.]

עכשיו אֶשן לי קצת, אחליף כוח,

"אעצום עיניים" כמו שאומרים...

[משתרע, גופו מתרפה, דיבורו נעשה כבד.]

הנה הטרקלין, הנה הממתקים,

הנה כל הדודים והדודות,

הנה החיוכים, האושר,

התחושה שהעולם הוא טוב,

ששום דבר רע לא יכול לקרות

אלא באגדות, וכאן אצלנו, טוב,

אפילו טוב מאוד.

[נרדם.]

 

[סוף]