שאלות ותשובות בנוגע למוות

א. מדוע בוכה האלמנה?

לפני הצהריים בא ידיד המשפחה, איש גוץ וזריז, לבשר לאישה את מות בעלה בבית-החולים לפנות בוקר. אזהרותיו ואיומיו של בעלה שהוא חולה אנוש ושהנה הוא עומד למות בכל רגע, דברים שהיה משמיע זה שנים מספר מדי יום ביומו בקול יבש ומרוחק באוזני אישתו, התאמתו סוף-סוף, ולולא מת עכשיו היתה, ללא ספק, הבעת פנים של אדם שצדק טבועה בפניו.

אישתו היתה באה לבקרו בכל יום אחרי הצהריים בבית-החולים, ובעומדה ליד מיטתו היתה קופצת בזריזות מרגל לרגל, אם מתוך חרדה עצבנית לגורל בעלה, אם מתוך קוצר-רוח, בשל מצב המחלה המתמשך ללא קץ וכבר נמאס עליה, ואם מתוך ניסיון לעודד את רוחו של בעלה על-ידי הדגמת תנועות חיוניות. מכל מקום, בשל קפיצותיה הקטנות האלה נקראה בפי אחיות בית-החולים בשם "רקדנית הפנימית", ומובנו: רקדנית המחלקה הפנימית. החולה השוכב על המיטה הסמוכה למיטת בעלה, שאליו היו מופנים אחוריה של רקדנית הפנימית, בהיות פניה מופנים אל בעלה, נהג להתרגש מאוד למראה ירכיה המתנועעות מעלה ומטה בעת הקפיצות, וכיוון שלא ראה את פניה אלא את עורפה בלבד היה יכול לדמות לעצמו פנים צעירות מאלה שהיו לה (למרות שפניה המציאותיים טובים אף הם עדיין למדי), וכך היה מפיק לעצמו הנאה דמיונית מושלמת, ועד תום הביקור כבר היה נרגש עד כדי כך שהקיא, כי ההתרגשות היתה אסורה עליו, ולא נמצא בו מספיק כוח לשאת אותה, ואחר-כך היה שוכב עד הערב, מצטער על המשחק המסוכן שהוא משחק בבריאות לבו ופוחד פחד נורא.

עתה נסתיים הכל, הבעל מת, מיטתו בבית-החולים נתפנתה, רקדנית הפנימית לא תבוא עוד, ואולי ינצל עתה החולה השכן את ההזדמנות ויחלים סוף-סוף? לא, הוא לא יחלים, הוא שבוי בידי דמיונו, הוא ימצא לו ירכיים אחרות, הוא ימשיך לשחק עם לבו עד שיתפקע.

הגוץ הזריז הופיע ובישר את בשורת מות הבעל, ורקדנית הפנימית שמעה, וכבר היא צונחת לכיוון הספה. אומנם הגוץ הזריז חש לתמוך בה ולמנוע את נפילתה, אך הוא חלש מדי, קטן, רפה-אונים, במשך שנים לא עסק בספורט ולא התעמל ורק היה מעַגֵל את גבו ליד שולחן עבודתו וכמעט לא נשם עד שעוד מעט וחזהו היה מתבטל כליל, ועתה זרועותיו המושטות לתמוך ברקדנית הפנימית חלשות מאוד, וגוף הרקדנית הפנימית כלל אינו נעצר בזרועותיו, אלא מזיז אותן כמו שתי כפפות ריקות, וצונח, כבד ורך, על הספה.

גם אין לו, לגוף שלה, סיבה לחדול מלצנוח, זאת היא חשה היטב עם נופלה (שכן לא התעלפה לגמרי כל עוד אין גופה בטוח על הספה), כי הספה נוחה ונעימה, ואם נגזר עליה להתעלף, הרי שזהו המקום הטבעי, והיא תיקלט בו ברצון. הגוץ הזריז אשר זרועותיו סיימו לפני רגע משימה קטנה בכישלון, ועתה הן שמוטות לשני צידי גופו במתיחות מצטדקת, מסתכל ורואה איך בשר האישה נמעך אל כרי הספה, וכרי הספה נמעכים אל בשרה בהתאמה נהדרת של מישחק מעיכות עדין, היכול להיווצר רק בין צמד ותיק ומנוסה זה בזה, כמו צמד רקדנית הפנימית והספה שלה, למשל.

מתוך המחסה הצונן של ערפל העילפון סוקרת רקדנית הפנימית את חידושי מצבה. כיוון שנולד בה מצב חדש, מצב האלמנוּת, היא רואה אותו כניצן קטן, ובתור ניצן, יהיה מה שיהיה, הריהו רענן ואביבי. באופן זה משתרבבת אל צער האלמנוּת נימה אופטימית, ועוד מעט קט ונימה זו מאיימת להשתלט על המצב כולו.

ובכן, בשר האלמנה שקע בספה, והספה מתנגדת – התנגדות שבמשחק, כמובן – לבשר האישה, והרי לנו מצב חמוד שבו קפיצי הספה מלאים אנרגיה עצורה, והיה אם תקום רקדנית הפנימית מן הספה ישתחרר מעט מן האנרגיה וקפיצי הספה יתרוממו קצת, שואפים נואשות אל בשר האישה שקם מעליהם ופרש לאמבטיה או למטבח. בשעת ההתעלפות מנדנדת קצת רקדנית הפנימית את עצמה, כי הנדנוד מביא מעט מרגוע למתאבל העצל, וקפיצי הספה, אלה העתידים לשווע אליה כאשר תקום, חורקים עתה חריקת עצלתיים, שמחים ומתפנקים באנרגיה הכבושה בהם, כמו חתול מתפנק, ובעצם טוב מחתול, כי הספה, בנוסף להיותה רכה, חלקה, ומתפנקת כמו חתול, ניתנת גם לישיבה ומעיכה מצד כל גופה של הגברת, דבר שחתול רגיל אינו מסוגל לו, שכן אפילו אם תשב עליו אישה רזה הוא ימות חיש מהר, ואם תשב עליו גברת שמנה יהפוך תוך צריחה איומה לשטיח עם פה מרוסק ופעור וקצה מעי משתרבב מתוך פיו כמו לשון אדומה של נחש יורק אש. נוסף ליתרון זה של הספה על פני החתול מלטפת הספה שטחים רבים יותר על גוף הגברת מאלה שמלקק החתול, ולבסוף גם אין הספה בוגדנית וערמומית כחתול, לעולם אינה בורחת מפני הגברת, ומדי היכנס הגברת לחדר היא תמצא אותה באותו מקום, נכונה ורכה, תמימה לחלוטין ומסורה עד בלי די, ממש חתלתול המזרוני.

ובינתיים עומד המבשר הגוץ הזריז בחדר. הוא כילה לבשר את בשורתו, סיים את כישלונו המחפיר בבלימת צניחתה של רקדנית הפנימית, ראה את התפרקדותה על חתלתול-המזרוני, וזה כחמש דקות הוא עומד, מיטלטל בטירוף בין התשוקה להתנפל על רקדנית הפנימית המעולפת, להפשיטה בַּמקום ולתקוע עצמו לתוכה (היחסים שלה עם חתלתול-המזרוני גירו אותו מאוד), לבין הנאמנות למת ולבשורת מותו, עליהם הוא חש עצמו אחראי בלא מעט גאווה. לו היתה רקדנית הפנימית מוותרת על התעלפותה, היה הגוץ הזריז יכול להמשיך ולנבור עוד קצת בבשורתו; למשל, היה מספר לה מה אמרו הרופאים, איך התנהג המת בשעתו האחרונה וכיוצא באלה סיפורים שהיו הופכים אותו לאישיות המרכזית בחדר לשעה מסוימת זו, דבר מאוד נחוץ לו, שהיה מביא לו סיפוק עצום והיה מסיח את דעתו לזמן-מה מעניין התשוקה. אך זו התעלפה לה, והוא נותר כשסיפוריו המתובלים מצטנפים בכאב בתוך בטנו הרגישה, ולא נותר לו בחדר דבר לעשותו מלבד ההתמסרות לתשוקה שלו, ההולמת בתוכו בכוח, ואין הוא מעז להגשימה. הוא ממשיך ועומד בחדר, חלקו האחד יוקד בו לקראת רקדנית הפנימית, בשעה שחלקו האחר כבר משתעשע בעצב העתיד לאפוף אותו כשייצא מן הבית לאחר שלא עשה כלום.

שנים רבות של התלבטות במצבים דומים עברו על הגוץ הזריז, וכך נהרס לבו. הוא חש לעיתים – לא, הוא יודע בוודאות – שקרעים מתוך לבו מתנפנפים ונסחפים בזרם הדם, נוסעים בעורקי הגוף ומבשרים בכל מקום אליו הם מגיעים חורבן וכליה: והאיברים המתבשרים, העייפים בלאו הכי, חדלים לאט ממלאכתם ונתפסים לייאוש קפוא. לעת עתה מסתובב לו הגוץ הזריז בתורת ידיד של כמה משפחות, חומד לו קצת מרגעי האושר והחום שלהן, משתדל להיות נעים ומועיל, ובמיוחד ממתין בסבלנות לרגעים חשובים כמו מחלה או מוות, בהם יצוץ לו לפתע תפקיד מרכזי רגעי, כמו זה הנוכחי, שכמעט היה בידיו ונשמט. (בעבר היה מנסה למלא תפקיד מרכזי גם בחתונות, אך עד מהרה נוכח לדעת שבשמחה יש מתחרים העולים עליו והוא נדחק לשולי העליצות.) אח, לו רק ניתנה לו אפשרות לספר לה מה אמרו הרופאים: דבריהם היבשים מתלקחים לו בקרביים. אך היא בחרה להתעלף, ואנו רוחשים כבוד לרצון האלמנה, במיוחד בימים הראשונים לאלמנותה, בטרם נמאס לנו להתחשב בה.

רקדנית הפנימית, מצידה, חשה היטב במגמת הגוץ הזריז. מייד עם השמיעוֹ את הבשורה, כבר ידעה שהגוץ הזריז מתיימר להיות האישיות החשובה בחדר. על-ידי התעלפותה וצניחתה סיכלה את מאווייו ותפסה לעצמה את המקום המרכזי. כמו כן, לא יכולה היתה שלא להבחין בתשוקתו של הגוץ הזריז לתקוע עצמו לתוכה, היא מכירה אותו, יודעת כמה נכסף הוא לתת פורקן-מה לאהבתו העצורה, אבל כשערכה את שיקוליה בחרה לה במאהב חדש במקומו, הלא הוא העילפון. נכון שאין העילפון מאהב מקובל: הוא, למשל, אינו נתקע לתוך גופה: אך מי זה אומר שהיא רוצה עתה בתקיעות ובתקענים. אין לה עתה בכלל חשק להחדיר לגופה איברים זרים וקשים, המשתפשפים בחלל בטנה ומלכלכים אותה. העילפון, לעומת זאת, מקיף אותה סביב כמו ביד צוננת ומרגיעה, זה שנים כבר לא חשה ליטוף נעים כל-כך. יתר על כן, אין הוא מפריע לה לעבור אל התרדמה, שלא כמאהב רגיל, שלאחר מעשי החיבוק הגס, התקיעה המלכלכת וחירחוריו החנוקים, הוא נותר מוטל לצד האישה, תופס מקום, מתחכך בה, זז ומפרפר, נוחר ומגהק ומקלקל לאישה את שלוות הלילה, דבר העלול לקמט לה את הפנים למחרת בבוקר. המעבר הקל והטבעי מן העילפון אל התרדמה עשוי אף לגרום לגוץ הזריז לחשוב שההתעלפות נמשכת, ולאחר זמן יספר לאנשים עדות מתפעלת: זו התעלפה לזמן ארוך מאוד, עד כדי כך השפיע עליה וגו'.

יחד עם זאת אין מה לדאוג, רקדנית הפנימית יודעת לחיות יפה מאוד, והעילפון הוא לה מאהב ארעי בלבד. לכשתרצה לחיות כמו שצריך היא תדע לעשות זאת.

ובעוד רקדנית הפנימית רובצת מעולפת על הספה, והגוץ הזריז מקיש ברך אל ברך כדי להתאפק ומביא חורבן על לבו, חולף הזמן, ואל החדר נכנסות כמה שכנות המתאמצות לייבב. קשה להן לייבב, כי הנפטר היה אדם סתמי מאוד, על כל פנים בשבילן, וכשהן מפשפשות במוחן ומתאמצות למצוא בו משהו לא סתמי, משהו שחבל עליו, שעשוי להביאן לידי תוגה, עליהן לנפח אותו ולהגדיל אותו במחשבתן, כדי שירגישו שבאמת אבד משהו. אחת מנסה לצייר אותו לעצמה כאדם לבבי, למשל, אם כי ידוע לה שהיה יבש גדול, בעל פנים חתומות: אבל אפילו אם היא מצליחה, בעזרת הדמיון הסלפן, לראות בו אדם לבבי, גם אז אין לה עדיין עילה לראות בו אבידה, כי העולם מלא לבביים מסוגו. שכנה אחרת מנסה להיזכר בו באחד מרגעיו היותר נדיבים, אך לא עולה בידה אלא לראותו עומד עם התיק שלו בחדר המדרגות ופותח את תיבת הדואר לראות אם יש בה מכתבים, וכל כמה שהיא משתדלת למחוק תמונה פושרת זו ממוחה אינה מצליחה בכך, נתקע בראשה ולא יזוז, והרי אי אפשר להתחיל לייבב למראה אדם הפותח את תיבת הדואר. בסופו של דבר פונות השכנות אל חמלתן העצמית וזו משמשת להן, כמו תמיד, מנוף קטן ליבבה, וממנה הן עוברות לצער כללי הכולל גם את המת הנוכחי, עד שהיבבה כבר מבוססת וממשיכה לנוע בכוחות עצמה ללא עזרת הדמיון.

עתה, כשנכנסו השכנות לחדר והן מופקדות באופן טבעי על שלום המתעלפת, נעשית נוכחותו של הגוץ הזריז למיותרת, מה גם שעליו, בתור ידיד המשפחה, לעשות את הסידורים האחרונים הכרוכים בהלוויה. אלו סידורים טורדניים ואפורים, שאין בהם סיפוק ויש בהם רק מאמץ ויגיעה, והגוץ הזריז חש מתוך צער רב כי שעתו הגדולה חלפה לה עם הבשורה שבישר, ומי יודע מתי תזדמן שעה יפה נוספת. רקדנית הפנימית נינוחה בהתעלפותה, כי יודעת היא שכל הסידורים ייעשו עבורה והיא לא תצטרך אלא להוסיף חתימה פה, חתימה שם, יהיה די קל, ולעת עתה היא יכולה לישון בשקט.

היא תתעורר מתרדמתה בין-הערביים, לאחר שינה עמוקה וארוכה, פוקחת עיני אלמנה רעננה מול השכנות. חזר גם הגוץ הזריז והוא מודיע – מנסה להיות שוב אישיות מרכזית בחדר, ללא הצלחה – על מועד ההלוויה למחר. רקדנית הפנימית מניעה בראשה כן-כן.

סלחי לנו על ההתערבות, גברת, אבל מפני מה את מסכימה כל-כך מהר? אם באמת אהבת את בעלך, אם באמת היה יקר לך מכל, מדוע את מסכימה מייד לתחוב אותו לאדמה בלי לבקש בדיקה חוזרת? הרי על מחירי השמלות בחנויות נוהגת את לשאול פעמיים ושלוש, על חשבונות חנות המכולת את עוברת שוב ושוב ואין את חוששת כלל להיראות טרדנית או עקשנית, אדרבה, נעים לך לשאול ולפשפש, ואילו כאן, כאשר המדובר בחיי בעלך, בעלך שהיה בכל זאת בן-אדם, נותנת את אמון בבדיקה חד-פעמית של רופאים הממהרים הביתה לנוח ואינך מקשה שוב ושוב: אולי הוא חי? אולי הוא חי? אין את מוכנה להחזיק בבעלך כמה ימים נוספים על-פני האדמה מבלי לקוברו, מתוך תקווה שיתעורר, שאולי חלמת, אולי יקרה לך נס? אכן, אמון ללא מצרים את נותנת ברופאים, נקשַרת אליהם בעבותות של חיבה גדולה במשך ימי סבלו הממושך של בעלך בבית-החולים. אינך משתדלת, אינך מנסה, אינך מערערת על מותו אפילו בתוך לבך, הכל פשוט כל-כך: הבעל מת – פּיף פַּף, והאישה חיה - קִיצי קִיצי. הרשי לנו, גברת, לומר משהו בשמו של בעלך הדומם: "אישתי, אני הייתי כל-כך קשור אלייך וסמכתי עלייך והפקרתי את עצמי לפנייך מתוך אמון עיוור, כי בטחתי בך שתעשי למעני הכל בשעה שאחלה ואמות. ועכשיו את מקבלת את מותי ללא פקפוק, אחרי שכל ימי חיכיתי לפקפוק הזה שלך. לשם כך התאפקתי במשך כל חיינו המשותפים, חייתי כל העת על סף הבכי מבלי שארשה לעצמי לנצל אפילו פעם אחת את מעמד ההתייפחות המשחררת בחיקך, ומַתִּי עם בכיי אצור בתוכי. ואני הרי התחתנתי כדי לרסן את פחדי האיומים על כתפייך ולנוח – בעיקר לנוח – לצידך בעת האכזבות. אישתי היקרה, אישתי האהובה, אין לי כבר כוח להתנגד, וכשתניחי לי לשקוע באדמה אשקע בה ללא אומר ואתמזג איתה, כפי שחשבתי פעם שאוכל להתמזג אתך".

אור דמדומים בחדר, וכל האנשים המקיפים את רקדנית הפנימית משתדלים לחשוב מחשבות נוגות ולהעלות ארשת רחמים רכה על פניהם הקשים. שעת בין-הערביים הנפלאה, ופתאום פורצת רקדנית הפנימית בבכי גדול, בכי ממושך ורב-עוצמה, המושך אחריו כמו קטר גדול בכיות קטנות מעיני הנוכחים בחדר. כי מתוך תחושת השיחרור, מתוך המתיקות ההשוואתית הכבירה שחש החי מול מת, מתוך הנועם המציף אותה כולה, מתוך הרגשה עמוקה של חיים בריאים הגואים בתוכה, מתפרץ החוצה נחשול רגשות עשיר ונוצץ ורב-זרמים, נחשול אדיר חובק-כל, הסוחף בתוכו גם את קילוח הצער על מות הבעל ומשתמש בו, יחד עם כל שאר הטיפות המתנוצצות, להישקפות זוהרת של החיים.

זהו פשר בכיהּ של האלמנה בחדרה, בין-הערביים, ביום מותו של בעלה.

ב. מה ראה הקברן?

כמו על פני כולנו, כך גם על פני הקברן חולפים מראות רבים ושונים, מן הרגע בו הוא פוקח את עיניו בבוקר, ללא שמחה, כמשרת הפותח דלת, ועד שהוא עוצם אותן סוף-סוף מתוך מפח-נפש בלילה. בפרק הזמן הממושך והמעייף שבו פקוחות העיניים, קולח בעדן מבחוץ אל תוך המוח שטף עז של מראות דלוחים, שלחצו כל הלילה על העפעפיים הסגורים וביקשו להיכנס. (אומנם, גם בשעה שהעיניים עצומות רואה הקברן מראות שונים בחלומות ובדמיונות, אך אלו אינם מראות טריים מן החוץ, אלא תמונות שהצליחו לחדור למוח מכבר, ועכשיו חם להן שם, ומרוב שמחה הן רוקדות ומרצדות בתנועות גסות ושאננות בכל חדרי המוח, ואינן נותנות לקברן להימלט לריקנות.)

מה הם המראות הכלליים החודרים לעיני הקברן במשך היומ? קודם כל ישנו הרקע – הבתים, והרחובות שבהם הולך הקברן. הבתים והרחובות מדגדגים את האנשים מתחת לכפות הרגליים בתנועות דגדוג קטנות ואיטיות, כמעט בלתי מוחשיות, דגדוגים עצלים בעלי אופי זנותי, כי מתקיים פה גירוי חסר-חשק ובסופו של דבר אף לא נעים. גם כותלי הבתים, מבחוץ ומבפנים, שולחים אלינו תנודות-אוויר מדגדגות, ובשעת הלילה אנו, למעשה, שוחים בים-אוויר רוחש ומתנועע, המעלה את לחץ דמנו בדגדוגיו המעוררים, ובעלי שיווי-משקל רופף ייפלו בו מהר מאוד, ויש דוגמאות. עתה נוכל גם להבין מדוע קורה לעיתים שאדם הולך ברחוב, ולפתע, בלא סיבה הנראית לעין, מתפשט על פניו חיוך זימה קטן: הוא מדוגדג!

מלבד הרקע ישנם, כמובן, מראות האנשים עצמם, הנמצאים בתוך הרקע שתיארנו. האנשים נושאים בלי הרף מזון, חפצים, או נשים, ממקום למקום, ללא מטרה מיוחדת, ולכן הם נחשבים לנערים-שליחים של החיים. למשל, אדם נושא בסלו דג מן השוק לביתו, ובערב, בצאתו לבלות, הוא נושא את הדג בבטנו מביתו לתיאטרון, מהו אפוא איש זה אם לא נער-שליח הנושא דג? ולשם מה היו כל ההעברות הללו ממקום למקום? היש בכלל היגיון במסלול ההעברות? לאיש עצמו אין מושג. או, למשל, האיש ההולך עם אישה לבית-קפה. בבית-הקפה מכניסה האישה לבטנה קפה ועוגות, אותם היא נושאת בבטנה בשעה שהאיש נושא אותה על זרועו מבית-הקפה אל חדרו. בחדרו מכניס האיש לאישה כוס יין, כריך, שופך לתוכה זרע, וביחד עם הקפה והעוגות תישא אותם האישה בלילה מביתו של האיש אל ביתה שלה, כשהאיש נושא בזרועותיו אותה, על כל מה שבקרבה, ונהג המונית נושא את שניהם במכוניתו. ואפילו אם אדם אינו אוכל ואינו פוגש אישה, אלא משוטט לו לבדו ברחוב, ידיו ריקוֹת וריקוּת בבטנו, בכל זאת הוא נושא ממקום למקום את המכנסיים שלו, והרי הוא נער-שליח. אכן, עולם פעיל וזריז, מפעל ענק, ללא מטרה וללא מנוחה, של נערים-שליחים אשר יש להם החוצפה לכנות את ההתרוצצות שלהם בשם המסעיר "חיים טובים ומלאים".

בעולם זריז זה מתרוצצות אף עיני הקברן חסרות-מנוחה, נקבעות רגע בדבר-מה ומייד סרות מעליו בהרגשת תפלוּת ושיעמום, נקבעות במשהו אחר, מנסות למצוץ ללא אמונה יתירה את האפשרויות הגלומות בו – בדרך כלל לא גלומה בשום דבר שום אפשרות – וחולפות הלאה, ממצמצות קצת ומסתכלות, ממצמצות ומסתכלות, והעולם המזרים לתוך העיניים מראות דלוחים, מקבל בתמורה מן העיניים הצצות מרופשות, חלשות, מטות ליפול.

המראה הכללי השלישי והאחרון, ואולי החשוב מכולם, החודר מבעד לעיני הקברן הוא מראה העיתון היומי. קשה לתאר את שמחת הנוטל לידיו את עיתון הערב. אין זו שמחה עם פסגות רמות, אין התרגשות המסכנת את הלב! זוהי שמחה עמוקה, יציבה, שמחה מישורית של נעימות חמימה, המתחלקת שווה בשווה בכל חלקי הגוף, בשעה שהוא שוקע בכורסה הנוחה והוא והמוח יודעים שאינם נתבעים לשום מאמץ, להפך, מזומן להם רק עונג שבקריאה נטולת-ריכוז של הרבה מעללים מרתקים וזרויות שקרו לאנשים אחרים, קרקס ענק וצבעוני גדוש עד לסחרחורת בכל אשר תֹאבה הנפש הקלילה, ולא רק זה, אלא שליד העיתון מונחים להם, הפלא ופלא, גם ספל קפה וטבלית שוקולד, והאדם אוכל ושותה מתוך ידיעה ברורה שאם ירצה יוכל לקבל עוד קפה ועוד שוקולד, כך שהוא נטול חששות בעניין זה, וגם בקוראו בדף אחד של העיתון, ברור לו שמחכים לו דברים מרתקים נוספים בדף הבא, ונוצר אצלו מתח קטן, נעים ובלתי מזיק לחלוטין. כדי להגביר במקצת את הנאת המתח יכול הקורא, לפני הגיעוֹ לדף שבו המדור החביב עליו, ללגום שתי לגימות מספל הקפה ולהציץ בחלון, ובדרך זו הוא מותח את עצביו כדי לשעשע את עצמו, והמתח הזה נתון לשליטתו – הוי, חיים עסיסיים! – כי יכול הוא. בכל רגע שירצה להפוך כבר את הדף ולהתנפל על המדור החביב עליו, ואומנם, כעבור שתי לגימות קפה והצצה עיוורת בחלון, הוא הופך את הדף, כי אין לו רצון למתוח את עצמו עד כדי ייסורים, אפילו קטנים, די לו שזיכה עצמו במעט מתח, ועכשיו מייד לפורקן, הוא לא יסבול דחיות נוספות, כי הנה הוא כבר חש צורך במעיו, הוא רגיש מאוד ובטנו ממהרת להגיב, ועתה הוא חייב לנענע קצת את ברכיו, להתגבר על הצורך ולהתאפק, ובעוד הוא מנענע את ברכיו, כבר הוא הופך את הדף, עוצר את ברכיו כדי שלא ירקידו את האותיות מול עיניו, ומבטו קופץ על המדור החביב עליו, כשקרום עיניו קצת מעורפל מחמת הציפייה שהתמשכה. בערך כשעתיים ביום מבלה הקברן עם עיתון הערב. הוא מבלה איתו כמו עם תרנגולת צלויה מוקפת תפוחי-אדמה מטוגנים. תחילה עט הקברן על הנתחים השמנים של העיתון, קורע אותם, טוחן ובולע, אחר-כך הוא מגרם את שיירי הבשר מעל לעצמות, אינו שוכח את הסחוסים, מלקק את העצמות כדי להסיר מהן כל שיכבה שומנית ששרדה עליהן, מפצח את העצמות, מוצצן, מפרקן ולועס אותן תוך מציצה. כעבור שעתיים הוא שומט מידיו את העיתון שבע ויגע ונוטה להתנמנם, והעיתון נופל מידיו על הריצפה, ערימה יבשה עד להבהיל של עצמות מפוצחות. כל הלחלוחית שבידיעות המבהילות והמרתקות, בתמונות המטושטשות של פציעה ומוות ובציורים המצחיקים, וכן במודעות בעלות האותיות החיוורות והמתעלפות המסתירות מאחוריהן דמויות אנשים מתוחים, המצפים לקניית בית, למציאת מישרה או לחתונה עם אישה רכה, דברים שיהפכו להם את חייהם הקשים לטובה, כל הלחלוחית שבאלה נמצצה ומוצתה עד תום, העיתון מחוויר, מתייבש, וכשהוא מפיל אותו לרגליו, מתנפצים דפיו המפורדים על הריצפה. אז בא, כמו מסקנה אחרי האנחה, הגועל העמוק בעקבות השובע השומני, והגועל מחליש את הקברן, והוא שוקע בנמנום, מתוך תחושת לכלוך דביק.

לאחר הנמנום אין הקברן יודע מה יעשה עם עירנותו: לטייל בטבע אין זה בשביל אדם מבוגר בגילו; לחשוב מחשבות לעצמו, הרי זה טמטום; ולישון עדיין מוקדם מדי – ועל-כן לא נותר לו אלא לשוב שנית אל העיתון, וכשהוא מרים אותו עכשיו, במאמץ רב של אחר הנמנום, משמיע הנייר פצפוצי יובש לא נעים, ונדמה שהוא עומד להתפורר בידיו. לאט לאט ובלא חמדה גורר אחריו הקברן היגע את נבלת העיתון המתפוררת אל בית-הכיסא, שם נכונה לו מלאכת-בטן כלל לא קלה. הוא מפתח ביד ליאה את חגורת מכנסיו, מפשיל אותם, יושב בכבדות ובאי-נעימות על המושב הקר ופורשׂ על ברכיו את הנבלה הצהבהבת, עוד רגע או שניים הוא משהה את מאמצי בטנו, אך עוד מעט לא תיוותר לו ברירה והוא ייאלץ לאזור את שריריו למאמץ הכביר היומי, שאינו מותיר בו בדל-כוח להתעסקות נשגבת יותר, אליה שאף בנעוריו. המאמץ הכבד מזרים דם לראשו, עיניו מתאדמות, ובאוזניו עולה קול צפצוף קטן, וממילא נעשית הקריאה קשה ברקוֹד האותיות מול עיניו, והוא זונח את הרעיון לקרוא משפטים שלמים מתוך הנבלה הצהבהבת ומסתפק בקריאה סתומה ומקרית של אותיות והברות. לאחר שראה כמה אותיות והברות בלא שהצטרפו במוחו לכלום, והציץ בתמונות המדינאים והפושעים, ששעתם שיחקה להם באותו יום ושעל-כן התערבבו בתוך העיתון, הוא מחליט לשעשע את נפשו בהשוואת השמות אשר במודעות-האבל למתים אותם קבר אותו יום, והיה אם הוא מוצא בעיתון שם של מת אשר ידיו הניחו בבור באותו יום, פורצת בתוכו מין צהלה מכאנית וחסרת שמחה על שיש לו היכרות אינטימית עם אדם ששמו התפרסם בעיתון.

חולפת כמחצית השעה של מאמץ-בטן (כולל הפסקות מנוחה מרדימות), והתוצאות כה דלות, כה פירוריות, כה בלתי-מלהיבות, ויובש העיתון כבר התערבב בסירחון בית-הכיסא, נבלת-הנייר הצהבהבת הפכה מעמסה כבדה מדי עבור הקברן התשוש, נמאס לו, אישתו מכוערת ומזקינה יחד איתו, קיבתו אינה פועלת כסדרה, אור המנורה הצהוב הקלוש מטריד את עיניו, יש חשק להפנות עורף לחיים האלה, להרפות ולצנוח, אך קודם כל יש לסיים את שרשרת המעשים השיגרתית והטיפשית בבית-הכיסא, וכך התחייבות רודפת התחייבות, ואדם מוצא עצמו משתף פעולה עם חייו נגד מיטב הכרתו.

מקהלת כל כוחותיו ורצונותיו של הקברן פוצחת בזמר עידוד עמום. הוא משליך מידו את העיתון אל מרפסת השירותים הקטנה שמאחורי חלון בית-הכיסא, שם נופלת הנבלה הצהבהבת על הרצפה המטונפת, שם תישאר, תצהיב עוד יותר, תעטה אבק ותתקמט. זהו סופו של המאמץ האדיר של צוות העורכים, העיתונאים ופועלי הדפוס, צוות גדול וענק, מכונה עיוורת שאינה נותנת דעתה לשאלות נעלות של משמעות ושל ערך פעילותה, צוות שאינו נעלב מחורבנו של גיליון העיתון הבודד, כמו זה שאותו השליך הקברן לאחוריו, אלא שוקד לו כבר על הדפסת הגיליון של יום המחר.

אלה הם, בקיצור, שלוש ראיותיו הכלליות של הקברן, המשותפות לו ולכלל האנשים. אך אנו איננו מעוניינים כרגע בראיות כלליות אלה: אותנו מעסיקה הראייה המיוחדת לקברן, ובה נתרכז. שאלתנו היא: מה רואה הקברן בעומדו בתוך הבור? והתשובה: הוא רואה שתי פעמים את שוקי האלמנה, כמובן.

נברר קודם כל את הראייה הראשונה. בהושיט הקברן את שתי ידיו לקבל את חבילת-המת העטופה, ובעוד שריריו אומדים את המאמץ אותו יהיה עליהם להשקיע בנשיאה, רואה הקברן, במבט חטוף  – שכן עליו לשאת מבטו כלפי מעלה – את רגלי האלמנה העומדת מולו על שפת הבור, דהיינו, הוא רואה קרסול, או אם שיחק לו מזלו וחלף משב רוח פתאומי בבית הקברות, פיסת שוק, המגיעה לעיתים עד הברך, ובמקרים נדירים מאוד ומוצלחים מאוד אפילו נתח מן הירך.

שוקי האלמנה לבנות, אפילו אם העונה היא עונת הקיץ, כי במשך החודשים האחרונים, בהם גסס בעלה גסיסה איטית וממושכת בבית-החולים, לא הלכה האישה לשפת הים להתרחץ ולהשתזף. למה לא? והרי היא אוהבת שעורה גוזל את קרינת השמש ומתמלא אנרגיה פרטית וצבע חום בשל, היא אוהבת לטבול במי הים המרעננים ולעמוד בדרכה של הרוח הקלה הנושבת ולהשתמש בה לניגוב גופה. נשים המתגלגלות בדשא, מטיילות ברוח, טובלות במים או מתפרקדות מול השמש, משתמשות למעשה בכוחות הטבע הללו לצורכי ניגוב ועיסוי. בהיתקלנו באישה הרואה את בעלה העייף שב הביתה ממרחק והיא אצה לקראתו צוהלת כדי ליפול לזרועותיו, אנו יודעים כי כוונתה האמיתית היא להתעסות ברוח תוך כדי מרוצה, וכל השאר אינו אלא כסות עיניים, כי לא נעים לה להראות שהיא דואגת עד כדי כך לטיפוחה, נעים לה שיחשבו כי רעננותה ובריאותה באים לה בלי שתקדיש להם מחשבה ומאמץ, אלא סתם כך, בלי משים, ובכלל היא רוצה שיחשבוה למין חתול טבעי, תמים ובלתי מחושב, המופתע בעצמו למראה סגולותיו הטבעיות. ובכן, גם האלמנה לעתיד, בעוד בעלה מחריף ומתחמץ בבית-החולים, ועול משק-הבית מפורק כמעט לחלוטין מעל כתפיה, יכולה ללכת יום-יום לשפת הים, להתקלח באחת המקלחות אשר על שפת הים וללכת ישר משם לבקר את בעלה בעוד גופה חם ומשחים ובין אצבעות רגליה גרגרי חול-ים עדין, אשר ריחו מכה את בעלה ואת שאר החולים השוכבים בחדר מכה מהממת של כליון-נפש. אך היא אינה הולכת לים, כי מקובל שבעוד הבעל חולה, האישה אינה נהנית בפומבי, כדי שיוכלו לרחם אף עליה ולנוד לה בלב שלם, ועל-כן היא צריכה לעשות לה את מעשי העונג שלה בבית, באופן פרטי. כפיצוי על אי-ההליכה לים היא אוכלת מאכלי בצק ובשר רכים וטעימים, עושה לה אמבטיות ומרככת את בשרה במיטה בחוסר מעש, ולעת ההלוויה כבר יש לה שוקיים לבנות-לבנות ורכות כל-כך, המגיבות ברטט אפילו על צליל דק של כינור, עד כדי כך רגישות הן.

הרוח הקלה, המשוטטת לה חופשייה בבית הקברות, מנפנפת מדי פעם בשולי שמלת האלמנה ומגלה, כפי שציַינו קודם, ברך, ולעיתים גם נתח של ירך. כיוון שהקברן עומד בתוך הבור וראשו מגיע עד סמוך לגובה ברכי האלמנה, בשום אופן לא יותר גבוה, עשויה נשיבת הרוח לזכות אותו במבט, שבתנאים מצוינים מן הרגיל עלול להגיע עד לתחתוני האלמנה. התחתונים עצמם לבנים, ורודים או כחולים, כי אֵבל האלמנה לא הגיע עד לבגדיה התחתונים, והיא סומכת על כך שאיש לא יראה אותם בשעת ההלוויה, ובינתיים גם גיבשה לעצמה קצת הנאה מסוד קטן ומתוק-יחסית זה. הקברן, אשר העיף בה את מבטו בעת הושיטו ידיו לקראת חבילת-המת, ואשר זועזע זעזוע יצרי למראה הניגוד בין לוֹבן שוקיה לבין שחוֹר שמלתה, ממשיך ומזדעזע זעזוע יצרי שני למראה הניגוד בין שחוֹר שמלתה, לבין ורדרדוּת תחתוניה. שני ניגודים כהרף-עין, שני זעזועים חמורים, וכל זאת בשעה שעליו להתכונן למאמץ גופני-שרירי קשה. אפילו בלי כל משחק הניגודים, הלוא השוקיים כשלעצמן, רוך על גבי לובן, מזעזעות את הגבר, ויותר מהשוקיים – התחתונים. רבותי, תחתונים. לפעמים נדמה שאין מילים בעולם היכולות להביע את הכוח, העומק, השררה, את המעיין האדיר, שופע העונג העליון והחסד המסנוור, הטמון בתחתוני האישה. יש, מצד אחד, רצון להיכנע לאֵלם, לא לומר מילה, לשכב במיטה ולרעוד בהתרגשות וחלחלה לפני המחשבה הבוערת על התחתונים, עד שכיליון מתוק ישטוף אותנו מכאן, ושוב לא נהיה עוד, כי אין לנו צל-צילה של זכות לחיות, ואפילו המחשבה שלנו על זכות היא משוללת זכויות. ומצד שני, יש מין השתוקקות בלתי נבלמת לתת לעסק הגדול והנורא הזה ביטוי, לתאר אותו, לדבר עליו, להתפלש בדיבורים קודחים ונרגשים לרגלי הגודל וההוד, להיסחף באשד פטפוט נצחי אודות התחתונים, כי אחרת נשתגע.

הביטו בתחתונים: בשעה שהם מונחים בארון, או תלויים על חבל בנפרד מרגלי האישה, הריהם פיסת בד מכוּוצת ברוֹע, עם שלושה חורים זוממים, שני חורים תאומים בינוניים ומעליהם חור אחד ענקי! פיסת בד אפסית שאינה שוקלת כמעט כלום ואין לה כוח ואף לא הופעה מרשימה. אך ראו נא שוב את התחתונים בשעה שהאישה מחליטה לחנון אותם וללבוש אותם לגופה. הבד המכוּוץ מתמתח בגאווה, החורים מתמלאים בִּשתי ירכיים וּבְמותניים, רוח חיים ניפחה בתחתונים, לפתע בולטת הצבעוניות שלהם, הם נלחצים לבשר האישה בהתפנקות של מי שנסלח לו ועכשיו הוא מגשים את מלוא היותו, הם מתחילים לרשרש בפעילות חיים שוקקת, הם נרטבים קצת, מתפקעים קצת, הידד, החיים באים לידי מיצוי עילאי! נדמה, כי אין תחושת חיים המסוגלת להשתוות לתחתונים המלאים מבפנים בבשר האישה, ובאופן מיוחד הכוונה לאותם חלקים המלאים בבליטות המפורסמות, אחת לפנים, הלוא היא בליטת הערווה המרשרשת, ושתיים מאחור, הלא הן בליטות הישבן משני עברי החריץ. מה עוד אפשר להוסיף ולומר על כך? ששני השקעים אשר בשיפולי בליטות הישבן, אלה השקעים המפרידים בין הישבן לירכיים, מתמתחים בשני קווים כשני חיוכים דקים מסתוריים? הקווים המחייכים האלה מעבירים בגבר צמרמורת של זרות ופחד ביחד עם חבלי המשיכה העבותים ביותר, וכגודל הקסם כן גודל החרדה, והתוצאה – שיגעון. זו הסיבה שהגבר המשוגע, בתקוף אותו קנאתו בתחתונים, מנסה תמיד לקרוע אותם מעל גוף האישה ולראות אותם מושלכים ארצה ריקניים מבשרה, מכווצים ומקומטים בשנאה, ללא בשר חם שימלא אותם, נאחזים בכוח ובלהיטות בשרידי ריחות האישה הפגים והולכים מהם. אז מנסה הגבר ללפף את האישה מכל צדדיה, לחקות את תפקיד התחתונים, הוא שואף להיות לה לתחתונים, אך, כמובן, אינו מצליח, הוא טיפש מדי, והשאיפות שלו מבולבלות מדי. הלטיפות הקטנות והמגששות שלו, חיבוקיו המאומצים המעוררים אי-אמון, חוסר הגמישות של גופו הנכרך, ומעל לכל, תקיעתו הבהולה לתוך בטן האישה, בעוד שפתיו מגששות על עטיפת פניה, אלה מוכיחים רצון גולמי לא מחושל, כוונה לא ברורה, שלטון של מבוכה וחוסר-אונים, ולכן הם גם נמשכים זמן לא ארוך. לבסוף יחדל הגבר, ירפה מן האישה ויצנח על גבו, והאישה תעוט על תחתוניה ותמלאם שוב בבשרה. במאבק בין הגבר לתחתוני האישה מנצחים התחתונים. הגבר ישוב להזיותיו הזעירות.

הקברן, שעבר שני זעזועים כתוצאה משני ניגודים חריפים (לובן השוקיים מול שחור השמלה, שחור השמלה מול ורדרדות התחתונים), מתכנן לו כבר בעיני רוחו זעזוע שלישי, לקראת הניגוד האפשרי בין ורדרדות התחתונים לבין אפלוליות הערווה. הוא מכין את לבו החלש לקראת הזעזוע, ומתפלל שלא ייגרם נזק מוחשי לבריאותו על מנת שיוכל להמשיך ולחיות עוד קצת, בציפייה לזעזועים נוספים. יחד עם זה אין דמיונו צר והוא משחק באפשרויות נוספות: אולי שׂער ערוותה בהיר, ואז לא יהיה ניגוד בינו לבין צבע התחתונים, אבל אז יהיה הזעזוע גדול יותר, כי ייווצר מצב שבו תזדעזע הציפייה לזעזוע, וזה חמור יותר מזעזוע סתם, כי כאן מערערים את אושיות הזעזוע באופן עקרוני.

מכל מקום, סידרת הזעזועים מטלטלת את הקברן כהוגן, עיניו נדלקות ומתחילות להעביר לפידים למוח. עוד מעט יעלה ראשו באש, יישרפו לו כל השערות, ועל תיקרת גולגולתו הקירחת יסתלסל רק תלתל קטן של עשן. משׂדה רצונותיו המעובים של הקברן עולה רצון עז לקפוץ ולחטוף את האלמנה, לסחפה עימו אל משרד בית הקברות, ושם, אם ישחקו לו הנסיבות, יפיל אותה על השולחן המתכתי, העמוס מיסמכי מתים. כל זאת, כמובן, בתנאי שאחד מפקידי בית הקברות, הטרודים בזמזום שירים לא שמח, לא ייכנס לפתע אל החדר ליטול לו פיסת נייר או להחזירה, או להיכנס ולצאת סתם מחמת הרגל ההתרוצצות המשרדית. כאמור, המחשבה עולה, אך אין לה עמוד שדרה, היא לא מציאותית, ולכן היא מתרככת ונמעכת עד מהרה מתחת לכובד הנסיבות. גם אם היה המשרד עצמו שומם וריק מכל פקיד מזמזם, הרי האלמנה עצמה מוקפת חיות רעות, בני משפחתה המטים אוזן מחודדת לקולות התייפחותה וגרגוריה ומפענחים אותם בדייקנות כמו גם את נענועי ראשה הכבדים. נוסף לכך הוא עצמו קברן-פועל, לבוש בבגדי עבודה מעופרים, וחיצוניותו אינה הולמת את מעמד האֵבל ואינה מסוגלת לצודד אלמנוֹת. הלא בהופעתו הנוכחית לא היה מֵהין אפילו לגעת בתחתוניה, והוא מספיק מדוכא בשל כך (וגורם נזק ללבו). המצודד הטוב ביותר לאלמנה בשעה זו הוא כמובן אלמן, כי לשניהם יש עתה עסק משותף וחשוך, והאלמן גם לבוש בהידור יחסי לרגל מות אישתו. אך איזו אישה מתה בכלל, ואיפה יש אלמנים? כידוע לכולנו, אין אלמנים, זהו מונח ספרותי בלבד, הבעל מת תמיד לפני אישתו, הוא יודע זאת עוד מצעירותו, וזה מכאיב לו כל-כך ומדאיב אותו ומרגיזו, והוא כה מתקומם נגד גזירה שרירותית ובלתי-צודקת זו, עד שלבו נשבר מרוב חרון-אף וחוסר-ישע, דבר שמביא אותו לבסוף באמת למות לפני אישתו.

עם התמעכות מחשבת תפיסת האלמנה וגריפתה אל המשרד, קמה ועולה מחשבת-מישנה במוח הקברן. זוהי מחשבה נועזת עוד יותר מקודמתה, הלא היא המחשבה הלוליינית להטות ראשו קדימה, לשרבבו בין רגלי האלמנה ולקפוץ מתוך הבור למעלה כך שראשו יחליק מעלה-מעלה בין שוקיה וירכיה, ייעצר בערוותה ויניפה עימו, והאלמנה תיתקע על ראשו כמו על כלונס, והוא יעמוד על רגליו בקושי, ראשו וכתפיו סומכים אותה מלמטה ומכוסים בשולי שמלתה, והיא תינשא למעלה כאילו לקחו אותה אֶבלהּ וצערה והגביהו אותה אל-על לעבר הרוחניות, בעוד קרוביה וידידיה אינם תופסים עדיין מה התרחש, והם משתאים אל התרוממותה הפתאומית, וזוקפים זאת לזכות גודל יגונה, הפועל, זו הפעם הראשונה בחייהם, כמנוף. אחר-כך, בתיתם לבם אל הקברן המשתלשל מתחת לשמלתה, הם משתאים אל הכבוד לו זכתה מידי נציג בית הקברות, מין פרס, אולי תוצאה של הגרלה שנערכה בין המתים, ואולי זכתה גם במכונית? אַי, אַי, מה צר שלא זכה הנפטר לראות את אישתו זוכה בהגרלה בעודו מפרפר בין החיים והמוות.

רק אחרי ההשתאות השנייה יבינו הקרובים אל נכון מה אירע ויחושו בנהמה עמומה להפריד בינו לבין האלמנה, ואולם עד אז יספיק קודקודו של הקברן לפשפש לה כהוגן בין רגליה, חוטמו המחודד יגשש בנחרות תאווה בשׂער ערוותה, יגרום לו לדגדוגי התעטשות, אף שפתיו יצטרפו לגישוש, והוא ילחך את השׂיער הקשה והקצר בלשונו, בעוד למעלה ייפשקו להן שפתי האישה בגלל התרכזות מעייניה בגירוי התחתון, חלק משיניה ייחשפו ויציגו חוט דק של ריר. מי יודע על מה חושבת האישה בשעה כזו, היא מסוגלת לחשוב על כל דבר, הן מישהו מתייגע בין רגליה להשיט את ספינת התענוג שלה, והיא שטה ברוח נוחה, פנויה להרהורים מכל סוג, כי המחשבות המשוטטות של האישה המתענגת שרירותיות, אין להן טעם וסיבה, ובינתיים ייחנק לו הקברן למטה, בין קפלי שמלתה השחורה, מתמרמר על שבמקום כה נחשק בגוף האישה צומח שׂיער קשה. אין זו הפעם הראשונה שהדבר מטרידו: מדוע אין חֵלק זה בגופה חָלָק כמו הישבן וכמו השד? אומנם מצויות נשים שׂעירות-שד ולעיתים אף שׂעירות-אחוריים, אך שם אין השׂיער אלא בבחינת כְּשוּת בלבד, ואפילו בתור שכזה הוא מפריע, כל שכן השׂיער הברזילי של הערווה. על האישה להבין שהגבר רוצה בחלקיה הנחשקים כשהם חלקים ורכים, ואין הוא מעוניין בחיספום השׂיער. די לו בשׂער-ראשה לליטופים שטחיים-התחלתיים, ובעיקר להופעה נאה בתיאטרון ובקולנוע, ואילו בשאר המקומות הוא תובע ביטול השׂיער. (על טענתה של האישה שאף היא אדם בן-חורין בזכות עצמה נענה: אנחנו סובלים מספיק.) יימח שמו של שׂער הערווה, הלוואי שיישרף (כי הגזיזה אינה עוזרת). הבה נפשוט על בתי הנשים בלילה אחד של קיץ, ובעודן ישנות, שרועות פרקדן על מיטותיהן ובשׂער ערוותן לכודה תשוקה, נדליק להן בגפרורים את שער הערווה. עשן וריח שיער לח וחרוך יתפשטו בחלל חדריהן, הן תקפוצנה ממיטותיהן, תרוצנה כה וכה, תצווחנה קצת, ולבסוף – חיש אל האמבטיה להתיז מים קרים על ערוותן הבוערת, בעוד אנו הגברים, קצת חיוורים והלומים מחומרת מעשנו, רצים רגע אחר האישה לבקש ממנה כפרה, וניחָמים על המעשה הפזיז, מקווים מאוד שאין זה אלא חלום ופוחדים מעונש האישה והמשטרה, וברגע שני, עם הכירנו בכך שהמעשה נעשָׂה ולא ייסלח לנו, אנו מנסים להתעשת, הולכים בקרביים צוננים אל המטבח, מנסים להתלוצץ באופן גברי, מעמידים פני לצים פראיים ופותחים בידיים קצת רועדות את המקרר, להוציא משהו להשיב את נפשנו, וזוללים אותו כאילו במשובה רעשנית.

עד כאן מחשבת-המישנה של הקברן, להתנפל על האישה ולהחדיר ראשו בין רגליה וכל מה שכרוך בכך. עד מהרה צונחת לה אף מחשבה זו, מתרפטת ללא תמיכת המציאות ונמרחת על קרקעית המוח. למחשבת-מישנה נוספת כבר אין פנאי, כי הנה קיבל הקברן לידיו את חבילת המת. זו היתה הראייה הראשונה שראה הקברן את שוקי האלמנה.

עם העברת כובד חבילת המת מידי המוסרים העומדים על שפת הבור לידי הקברן העומד בתוך הבור, נאלץ הקברן להתיק מבטו משוקי האלמנה, קודם כל בגלל המאמץ הגופני הגדול הנדרש ממנו עתה ושאינו מניח לו סטייה לעבר יצריו, ושנית משום שבהיותו נושא את חבילת המת בידיו הוא הופך למוקד ההסתכלות של כל אנשי ההלוויה, והם מסתכלים בו בראייה חודרת במיוחד, המבקשת להטיל עליו אף חלק מן האשמה שבמות המת וטמינתו באדמה. על-כן קשה לו וחלילה לו להגניב הצצה אל שוקי האלמנה. מה עושים? מחכים קצת, מתאפקים קצת, מנסים להרפות לרגע קטן מן הרגליים האלה – שהן כל-כך נהדרות דווקא עכשיו – ולהתרכז בחבילת המת, על מנת לחזור אליהן אחר-כך ביתר תוקף. נכון שלא נעים להתאפק, וכבר ראינו קודם אֵילו חיים מלאי התאפקוּת ועצירוּת מנהל הקברן, דומה כי ההתאפקות עומדת ביסוד חייו, אך אין ברירה, מה לעשות, הקברן יודע שהוא חי חיים די זולים, ואת מחירם של רוב הדברים אינו יכול לשלם. הוא מתחיל להוריד את חבילת המת אל קרקעית הבור, פעולה אותה מנסה המת להכשיל על-ידי הפגנת הגולמיות הכבדה ועל-ידי ניסיונו המגושם להישמט. ומשהונחה חבילת המת בקרקעית הבור, מסיים המת את הצגתו האחרונה בעולם זה, הלא היא הצגת שכיבתו הדוממת בתוך הבור לפני סתימתו, הצגה עממית של חוכמת חיים ורגשנות עם עלילה פשוטה וסיום צנוע והצלחה בחוג המשפחה.

הקברן מניח את שורת הלבנים על חבילת המת ומכסה אותו, ועומד ברגליים מפושקות משני צידי חבילת המת, משעין כפות ידיו על אחת מדפנות הבור כדי להיסמך עליהן בהעלותו את גופו מן הבור. ובהשעינו ידיו הוא מפנה מבטו למעלה כדי לקבוע לו מקום פנוי לקפוץ אליו, והמסובים כבר מצטדדים לפנות לו שטח-מה. ואז נתקל מבטו בפעם השנייה בשוקי האלמנה.

הנחת הלבֵנים מפרידה בין המת לבין האלמנה לעולמים. לרגע זה ארבו כל כוחותיה של האלמנה ולקראתו חסכה את עיקר בכיהּ, צעקתה ועֶלפוֹנה. היא מתפרצת קדימה וקוראת דרור לביטויי העצב. היא נאנקת ומנסה להתמוטט, רוצה לקפוץ אל הבור, ולהתחבר אל בעלה, אך נתונה בזרועות תומכיה-מלַפְּפֶיה, כאילו נבצר ממנה הדבר, והיא כאילו כועסת עליהם, ומשקיעה עמל נפשי רב לשכנע עצמה בכעס זה. היא זועקת "תנו לי לרדת אל בעלי, אין לי מה לעשות בעולם לבד!!", והתומך הראשי בזרועה לוחש לה בשקט "אַת לא לבד, את לא לבד", והאלמנה בשלה: "אני לבד, אני לבד!!", ומובן שידה על העליונה, כי היא מגייסת לה צעקות וטלטולי הגוף, בעוד התומך הראשי, בוש בעצמו ובאלמנה, מנמיך קולו ומשפיל ראשו. תפקיד חסר-חן לתומך, טעם תפל בפיו, נמאס לו, ברצון רב היה הודף את האלמנה לתוך הבור, אותה ואת שאר המלווים, ומשאיר לו עימדו אך נערה אחת, אחיינית המת, המתייפחת לה לצד הבור, כבושה בבשר זרוע אִמהּ ומעוררת בתומך הראשי חמדה.

ובראות הקברן מתוך הבור את שוקי האלמנה, והיא צוֹוחת ומנסה להסתער פנימה, הוא מעביר דרך מבטו החי את שוועת המת השקטה, העונה לאישתו מתחתית הבור:

"אישתי, אל תניחי לי לשכב בבור לבדי ואל תכסי אותי באדמה רק מפני שאני כל-כך חלש. אומנם בית הקברות מלא בעלים מתים, אך האם יש צורך שתלמדי דווקא מאלמנוֹת מנוּולוֹת אחרות? אנא, פתחי בנוהג חדש. אני קורא לך ולכל האלמנות האחרות להפסיק לקבור אותנו, ונא להתחיל בי. אין זה נאה, ועוד במעמד זרים, שתשפכי עלי אדמה כשאני נטול כוח לגמרי. תודי שזה מגוחך ולא אופייני לאישה נאמנה. אישתי, מדוע אינך מפסיקה את הקבורה, שולחת את כל המלווים לבתיהם, מרימה אותי בזרועותייך ונושאת אותי בחזרה הביתה, לַבית אותו קניתי לך אני, ושבו רצית, כביכול, לחיות איתי כל עוד היה לי מעט כוח והתאפקתי שלא להישבר ולמות? לא עבר אלא לילה אחד מאז מותי וכבר חסרת-סבלנות את, והינך תוקעת אותי לבור בתנועה מעוגלת ושלמה, כפי שהיית תוקעת לך את סיכת-הראש בשערך לאחר קומך מן השינה, בשבתך מול הראי עם אחוריים מרוככים מחמת הרביצה הממושכת על המיטה החמה, ובעוד אני מסתכל בגבך, מעריץ את המיבנה והתנועות של צלעותייך ועמוד שדרתך, ומכיר לך תודה על כך, כאילו היו המצאתך הפרטית ופרי תיכנונך, שי לחיינו המשותפים. אני לא העזתי להעלות בדעתי אף פעם – אף פעם! – לטמון את הגב הזה, או את אחורייך, או כל דבר אחר משלך בתוך האדמה. אדרבה, אם יש משהו הקשור בעינַי למקור החיים עצמו, לנצחיות, הרי זה בשרך. כי במי האמנתי, באלוהים? אני אדם פשוט, ולא היה לי כוח לתאר במוחי דברים בלתי נראים, גם לא נהניתי מזה: אמונתי התבססה על חלקים קטנים, פשוטים ורכים, ששיאם היו חלקי בשרך, ולכן, כשאני אומר לך שראיתי בבשרך את מקור החיים ואת נציג הנצחיות, אני מבטא באמת את מה שחשתי בשעה שהתקרבת אל המיטה על מנת ליפול עליה, ובשעה שהתרחקת מן המיטה על מנת להתרחץ. חשבתי תמיד, ובכנות, שתנועת ירכייך היא כוח עליון אדיר, ונדמה לי שמַתִּי, בין השאר, מחמת ההתאמצות ואי-היכולת להתמודד עם עוצם ההרגשה הזאת, מה שגרם לפקיעת לבי. אינני מנסה להרוויח זמן, אך אם אפילו מוחלט אצלך לקבור אותי, מה החיפזון? מה הלהיטות? שכחת את עצלנותך? לאן את ממהרת? עם מי תלכי הביתה? אין לי שליטה על שום דבר, איני קובע כלום, אינני יכול להשפיע על המאורעות הקטנטנים ביותר, גם אינפורמציה אינך משאירה לי. מי יערוב לי שירכייך לא יילחצו אל ברכיו של נוסע במונית? אומנם עלול הוא להיות רחב-כתפיים ולבוש כהלכה, אבל אפילו הוא שחוּח ומהוּה במקצת, האין את מכירה לו תודה על היותו נושם, האין את מספרת לו את חרפת מותי, והאין הוא חש עצמו רחב-כתפיים עקב זאת? אני כל-כך תלוי בך, כה חסר-ישע, יותר מאשר בהיותי תינוק, שכן אז יכולתי לפחות למחות בבכי מר, ואילו עתה אני שתקני לחלוטין. אל תפָרשי שלא כהלכה את השקט השורר בבית הקברות בכלל, ואת השקט שלי בפרט, אין זו שלווה, זהו צפצוף דק וממושך של התרסה, זהו צפצוף שאינו נשמע, כי העצב המניע אותו לא יתואר. זה פירושו של המוות לגבינו, ומבחינה זו אכן ניצַחְת, שכן המוות הוא עבורנו שכיבת עינוי נצחית על הגב, בלי יכולת להסב את תשומת לבכם אל צפצופנו. אישתי המנצחת, זכרי אותי, זכרי אותי, אישתי, אומנם רגשות איומים מעורבבים בי עכשיו, אבל אני מבטיח להיות טוב, עוד מעט לא אכעס ולא אתמרמר על שכיסית אותי באדמה, אני אוותר צעד אחרי צעד, רק זכרי אותי, אם אפשר, בבהירות, בעצב מתקבל על הדעת, על רקע נאה ומוסרי, ואם אפשר, כשאת לבדך, נסי לזכור גם את מגע ידי ואת לחישותי, ובעיקר, זכרי אותי לעיתים קרובות, ואם במקרה לא ייצא לך לזכור, לפחות חושי שחסר לך משהו. שלך, באהבה אין קץ, בעלך הקבור".

ובאחת מַתיק הקברן את עיניו משוקי האלמנה, קופץ מתוך הבור, לוקח את אֵת החפירה ומערים עפר לתוך הבור. האלמנה ממשיכה להתנהג כפי שהזכרנו קודם, והקברן מסיים את מלאכת העפר, מהדקו ומיישרו והולך משם. את לבו קוסס הצער, צער החשק הבלום שלו אל בשר האלמנה הלבן, צער של חיים יגעים ומבוזבזים ולא מנוצלים. זה הצער של הראייה הראשונה שראה את שוקי האלמנה, ואליו מתחבר צער הראייה השניה שראה את שוקיה, זה צער הבעל המת, צער המועקה והפרידה של המתים החלשים המותירים מעליהם באוויר הרענן והצח בשר אישה חי ומתנועע, בשר שהיה בזרועותיהם ושהבטיח להם פעם נאמנה כי רק שלהם הוא. ועם שני כדורי הצער בקרבו, פונה הקברן והולך בשביל אל המשרד, כאשר מולו הנה כבר מופיע מסע לוויה נוסף, ארבעה אנשים נושאים את חבילת המת, וקצת מאחוריהם צועדת-נתמכת האלמנה הרפויה, ושתי שוקיה הלבנות, שתי שחקניות פּנטוֹמימה עוטות מסיכות-סיד, קצת רוטטות מהתרגשות לקראת ההופעה מול הבור.

ג. התיתכן הקדמת האבל למוות?

לעיתים לא תכופות יקרה שהאישה טרם הספיקה להתאלמן מבעלה המתקדר והנה צץ במוחה הרעיון לנסוע לאמריקה ולעשות עסקים. כי אכן, לא תמיד יש לה, לאישה, סבלנות לחכות, והגבר תמיד איטי כל-כך, מתבושש לו בנוף החיים עם מחלותיו וספקותיו, מסתובב לו כה וכה ללא טעם ומטרה והוגה הגיגים מסורבלים.

הנה עומד הגבר באמצע החדר ובמוחו צף הגיג: כֶּבֶשׂ. סתם כבשׂ. למה כבשׂ, מניין כבשׂ, זאת לא יידע איש: עומד לו אדם עירוני מבוגר בחדרו וחושב: כבשׂ. וההגיג הסתמי מתבסס ומתרווח לו בראשו ואינו משתלשל או מתקשר או מתחלף להגיג אחר. שעה או שעתיים או יותר ישהה הגיג-הצאן הזה בראש הגבר, אחר-כך יתפוגג לו סתם כך, כפי שהופיע, אולי ישוב מחר, והנה הגיג חדש: קופסה. וגם הגיג זה הופיע בודד, ללא מלַווים ונספחים, ונקבע בראש הגבר. והגבר מפהק פיהוק עצום מחמת הסתמיות והשיממון שבהגיג שלו, ויחד עם זאת נרפה הוא מכדי לגרשו ממוחו, כל-כך ותרן הוא, כל-כך רך לגבי המחשבות. ההגיגים באים אל ראש הגבר מסיבות הידועות רק להם, ואולי גם להם אין סיבה, ואין הם אלא התגשמות רעיונית של פיהוק.

כך מתנהל הגבר שנים ארוכות, והאישה חשה שהניחוח שלה פג ומתבזבז, ועד שהגבר יזוז אל ערש-דווי היא תתפקע כמו אפרסק רקוב. ואִינָה המקרה, או שחייו באמת מתמשכים יותר מדי, או שסבלנות האישה קיבלה קדחת, ויום אחד החליטה, מתוך תחייה חדשה של עליצות וגמישות גֵו, לזנוח את בעלה. בעלה הנדהם מחוויר, הגיגיו החומריים הגסים נעלמים בבת-אחת, אין כבשׂ, אין קופסה, ובמקומם צצה בקרביו גולת ברזל צוננת ובמוחו מופיע הגיג מילולי: "עוזבים אותי!". ההגיג, גם הוא מרוכז בעצמו ואינו משתלשל לכלום, בנוי בצורת מלמול חלול, חוזר ונשנה ומכפיל עצמו ללא הרף בסרט ארוך המתפתל במוח מטה-מטה, מגיע כבר עד לחך העליון ועוד מעט קט וישתרבב מפי ההוגה, ואז גם יישמע המלמול בפועל: "עוזבים אותי, עוזבים אותי".

על רקע חיוורונו הקפוא בולטות שבעתיים תנועותיה החיוניות של האישה, כי היא חופשייה, חופשייה. הצלחתה בנסיעה ובעסקים מובטחת, היא לא טיפשה, היא התקשרה מבעוד מועד בקשר רומנטי לוהט עם גבר-סוכן אמריקני קשיש אך מקסים, קשר רומנטי שכמותו לא ידעה במשך כל ימי חייה המשותפים עם בעלה המתקדר. תולעיוּתוֹ וכזבניוּתוֹ של האמריקני המקסים עתידה להתברר לה לאחר זמן-מה באמריקה, ואינה שייכת לעת זו. לעת עתה הגבר-הסוכן נהדר, מוקף באבזרים אמריקניים חדישים ונאים, כמעט צעצועים, גורם לאישה לצווֹח צווחות התפעלות והשתוממות, ומוכיח הוכחה חיה לגבר הלא-אמריקני את סירבולו המעיק, ובכך הוא מַפרה את שנאתם העצמית של גברים לא-אמריקנים.

דבר דומה קורה לנו כשאנו מעלעלים במגזינים אמריקניים, הגדושים תמונות צבעוניות של גברים ונשים שרויים במצבי נוחיות ועונג מדהימים. המגזין האמריקני שובר את לבנו, הוא מתנפנף לעינינו כנייר מייצג של חיים בלתי-מושגים ובלתי-נתפסים, כתב-אשמה נורא לחיינו הנוכחיים. בשבתנו בחדר ההמתנה של הרופא, עקב החולשה השבועית הנוראה שפקדה אותנו, אנו מעלעלים בינתיים במגזין אמריקני. התכונה הראשונה המנקרת את עינינו היא בריאותם הפורחת של האמריקנים המצולמים במגזין. למה שׂם הרופא חוברות אלה בחדר ההמתנה שלו? האם רוצה הוא ללעוג לנו? להוכיחנו על תשישותנו ולהדגים לעינינו המתערפלות מהי בריאות? דוקטור, אנו חולניים ורגישים, אל תפגע בנו בהציגך מול פנינו את החיים הנהדרים שאותם אנו מפסידים, ואתם, אמריקנים חביבים, אל תוסיפו על סבלנו, לכו לחיות את חייכם הטובים הרחק מעינינו הכלות. אך המגזינים עודם מונחים בחדר ההמתנה, ובהיותנו מתוחים ואחוזי פחד לפני היכנסנו אל הרופא נמשכת אפוא ידנו הרועדת אל המגזין.

האמריקני אשר במגזין יושב לו בכורסה נוחה ליד האח המבוערת יפה בחורף, או יושב בכיסא-נוח ומשקה קר בידו על שפת בריכת השחייה הצוננת בקיץ. כלומר, הוא מנצל כראוי כל עונה, אינו שוכח להחליף בגדים ולנסוע ממקום למקום כדי להשיג את מיטב ההנאה. לא יקרה לו, למשל, שהוא שוכח להסיר את מעיל הצמר החמים, עימו בילה על הר האלפּים באביב, בגבוֹר החום והוא בחוף הריביירה. וכאמור, הוא זוכר לעשות, ועושה, כל מה שמתאים והולם, ובתחום זה הוא מגיע להישגים מושלמים השוברים אותנו. הוא מספר לנו, בדרך עקיפה, וכאילו מבלי להבחין בנו, על חיים עצומים, חֲלָקים ושלמים, האפשריים בעולמנו, שאנו, באי-התאמתנו לחיים ובתקלותינו הממאירות, לא ניקח בהם חֵלק לעולם. במילים פשוטות, האיש הזה מצער אותנו עד בלי די. אל חולשתנו הרפואית נוספים דיכאון כבד ומעין חוסר-חשק להירפא. מה עשית, דוקטור? בעודנו קטנים ומובלים אל הרופא בידי אמהותינו לרגל דלקת הגרון היו המגזינים מלהיטים את תשוקתנו לחיות: אז טרם פיענחנו את מהלך החיים. אך עתה, כשהתבגרנו, עם רפוֹת הלב ונטוֹת החיים לשקוע, צר לנו, כמה צר לנו, וזה כל מה שביכולתנו לחוש. ועוד לפני שיגיע תורנו להיכנס אל הרופא, כבר נַרפה מן המגזין, נסתכל בעייפות סביבנו, ובמוחנו יעלו הגיגים סתמיים כמו הגיגי הבעל המתקדר: מנורה, נעל, תיק.

ובכן, נסעה לה האישה לקראת חיים חדשים, לא לפני פרידה קצרה ורבת-מכאוב, שבמהלכה טמן הבעל שלוש פעמים את פניו בספה בניסיון להימלט ממה שאירע לו כמו מחלום רע, ושבסופה הלכה האישה – כה מוחשית היתה הליכתה – והוא נותר לבדו בחדר ובת-צחוק קלושה ונכלמת על שפתיו. כל הלילה שלאחר הפרידה הוא מתאמץ להסיר מעל שפתיו בת-צחוק לא-ישרה זו, אך כל אימת שהוא נובר בזיכרונו ברגעי הפרידה צצה זו ועולה שוב על שפתיו, מין מאמץ דל ולא מוצלח להעביר את החרפה ואי-הנעימות לפסים של בדיחות-דעת. יש רגעים בהם אין הוא מבקש כבר שאישתו תחזור, הוא רוצה רק למחוק את בת-הצחוק הנכלמת שלו, הגורמת לו הרגשת שפלות עזה, על מנת שיוכל להיות חמוּר-פנים, בהתאם למה שקרה לו. אך גם זה לא ניתן לו, אופיו חלוש כל-כך וחסרה בו מידת העוז הנחוצה כדי לבטא את כאבו על פניו, וכך אינו יכול שלא לפלוט גיחוכים קטנים ומצטדקים, להמעיט בלא הצלחה מחומרת המקרה, ויוצא שהוא שׂם את כאבו וצחוקו גם יחד ללעג ולאי-אמון. בסופו של דבר בת-צחוקו הקלושה מכאיבה לו כמו פצע, והוא משתדל בכל הזדמנות לטמון את פניו במשהו. האם ישוב ויראה את אישתו אי-פעם? לא ידוע. פגישה מתוכננת, בה יתראו פנים אל פנים וילכו זה לקראת זה, פגישה כזאת כבר לא תהיה. אך אולי תבוא פעם לטיול מאמריקה כתיירת אמריקנית ותחלוף על פניו במכונית מהודרת? הבעל דוקר את עצמו בהרהורים ילדותיים כאלה, והגיחוכון אינו מש מעל פניו.

פרישת אישתו מסירה מעליו את הצורך למות במהרה ולאַלמֵן אותה, ולכאורה הוא חופשי עתה, משוחרר לחיות את חייו הקצרים בלאו הכי עד תומם. אך עתה, מה לו לחיות? מוכן היה לקיצור חייו ובלבד שייהנה למות בזרועות אישתו, או לפחות בחדר שבו היא שוהה, בהרגשה נעימה יחסית של גבר שהותיר אחריו אישה עצובה.

שאיפות הגבר מצטמצמות ומצטמקות ככל שנמשכים חייו: הן מתבטלות אחת-אחת, עד שנותרת השאיפה האחרונה, היא השאיפה להשאיר אחר מותו אישה נעצבת – זה השריד האחרון לכוחו. ולמרות שהוא יודע בתוך-תוכו עד מה כוזבת ראיית העצב שהוא רואה על פני אישתו, ושמותו אינו מלוּוה בשום צער ממשי מלבד צערו הוא, הרי התמונה כל-כך מוצאת חן בעיניו, והוא משתעשע בה בעגמומיות בין-הערביים, ואפילו אם אינו אוהב את התמונה אין לו ברירה אחרת, כי זו התמונה שנותרה לו, ומוטב שילמד לאהוב אותה, ובמהירות.

אך כיוון שמעתה נמנע ממנו אף מימושה של שאיפה אחרונה זו, ובחדר שבו עתיד הוא למות לא תימצא שום אישה עצובה, וכנראה שבכלל לא יזכה לגסוס על רקע אישה עם מטפחת-אף, הרי נגזר עליו לגרור את חייו לבדו, חיים שבהם הזיכרון הצורב על אישתו שעזבה אותו עתיד למלא תפקיד מרכזי. לנגד עינינו מופיעה דמותו של אדם מכורסם כל שומניו ושריריו ומעמיד את שארית הווייתו על זיכרון מדאיב אחד. מוחו מתפלג עתה לחתול ועכבר: הזיכרון המכאיב, הוא החתול, רודף אחרי הניסיון לשכוח, הוא העכבר, הנמלט לחורים אפלים בתוך הגולגולת. מובן שחתול-הזיכרון המכאיב מצליח ללכוד בכל פעם את עכבר-הניסיון-לשכוח, ובקודקודו של הבעל מתרחש בלי הרף צַיִד אכזרי, נשמעים ציוץ העכבר וחרחור החתול, נתלש בשר חי, ודם מותז על הכתלים הפנימיים של הגולגולת. אחר-כך תופס חתול-הזיכרון המכאיב את זנבו של עכבר-הניסיון-לשכוח בין שיניו ומנדנד את גוף העכבר באוויר כמו ענבל, וגוף העכבר מקיש על דפנות הגולגולת, ובעל הגולגולת חש בהלמוּת-ראש עמומה מבלי יכולת לפענחה.

בזמן הציד והמשחק בתוך ראשו שוכב הבעל פרקדן על מיטתו, פושט צווארו לפנים, ושרירי פניו מתוחים ופיו פעור בהתמסרות מוחלטת להלמוּת-הראש. נדמה כאילו אינו נוטל חלק במתרחש בראשו, אף אינו מנסה להשפיע על המתרחש, מה לו ולראשו? תנו לו רק לנוח! הוא דומה לבעל אולם תיאטרון אשר השכיר את אולם-הגולגולת שלו להצגת מחזה ציד והתעללות, מחזה שאין לו חלק בהפקתו ואינו שואף אפילו לחזות בו, כי כלל איננו חובב תיאטרון, ולכן הוא עומד מחוץ לאולם בו מוצגת ההצגה, ליד הפתח, מציץ בשיעמום לתוך הקרביים של הלילה, מחכה לסיום ההצגה ומפהק.

אנו מוצאים שאצל רוב בני-האדם מתחוללות הצגות בלי שהם עצמם ייקחו חלק בהן, ישפיעו עליהן, או אף יידעו על התרחשותן. חלק גדול מן ההצגות מופק במוח, אלו ההצגות העדינות והמחוכמות ביותר, בהן נעשים פלאים דמיוניים והבמה עשירה בתחבולות ואמצאות. אולם נוטים לשכוח שהצגות אחרות, אומנם פשוטות וגם גסות יותר, מופקות כל הזמן בחלל החזה והבטן, בלי שנדע על כך. על-פי-רוב אלה הצגות של מחלות קשות וממאירות באיברינו הפנימיים, ואנו מתחילים לחוש בהצגה רק לקראת סיומה המכאיב, המסלק אותנו מן העולם. הצגת הכבד המתנפח, בלוטת הערמונית המתאלחת, או חלוקי האבנים הנזרעים על קרקעית שלפוחית השתן (ולא נגענו כלל בחלל החזה) – אלו קצת מן הדוגמאות למספרים הקרקסיים המתרחשים בתוך גופנו, בלי שנדע על כך דבר וחצי-דבר במשך מרבית זמן ההופעה. אנו כה תמימים, מאחר שחושינו מופנים כלפי חוץ נדמה לנו שההצגות מתרחשות רק מחוצה לנו, ואנו, כגוף אחד, משתתפים בהם. נדמה לנו שהטחול, למשל, הוא איבר מסור, עושה את תפקידיו ואין לו דרישות. אך זו טעות, טעות מרה, הטחול הוא פרא, יש לו רצון ביטוי משלו, ולפתע הוא עושה לנו להטוטים בבטן, וכל איברי הבטן האחרים צוהלים ומוחאים כף, מהם המלהטטים איתו, ובינתיים נגרם לנו נזק ואנו סובלים. רצוי היה שנוכל לסובב את גלגלי עינינו פנימה כדי לראות את ההצגות המופקות ללא הרף בקרבנו. רק כאשר נבין שאיננו גוף מוסכם אחד, ושכל חלק בתוכנו הינו להקה עצמאית ליצנית העורכת לה הופעות משלה, רק אז נבין כמה מפוזרים ומפורדים אנו בתוך-תוכנו, אין לנו על מה לסמוך, אנו צפויים לפירוק בכל רגע ומוטב לנו לחיות בפחד משתק תמידי, מאשר להיות מופתעים יום אחד הפתעה זדונית ולהיראות טיפשים.

ראינו מה קורה לבעל בתוך ראשו. ומה קורה לו בחוץ? בחוץ יש לו בת, היא כבר מבוגרת ונשואה. היא גרה, כמובן, בבית משלה ביחד עם בעלה הכרוך אחריה מאוד, והמצטער בכל בוקר, עם לכתו לעבודה, על שאינו יכול לחזור אליה לחדר השינה אחרי ארוחת הבוקר שהוא אוכל לבדו במטבח וליפול עליה פתאום עם בגדיו, בעוד היא פולטת צווחת אימה והפתעה, והוא מתחכך בה בעונג וחש עצמו הרפתקן. אך לצערו, עליו ללכת לעבודה, ולכן הוא גוהר מעל גבה המופנה אליו ומנשק אותה נשיקה אחרונה, מוצצת ושוקקת, על זרועה.

הבת-האישה אינה ישֵנה, אך עיניה עצומות והיא אינה מגיבה על נשיקתו כדי שלא לתת לו אמתלה להמשיך ולהישאר עמה. כה רב חֶפצה שילך כבר, שירוץ החוצה לעבוד למען הפרנסה, ושיותיר אותה לבד על מיטתה, כה רב חפצה, שהיא חשה צורך להשתין מחמת הציפייה המתוחה.

נשיקתו האחרונה היתה מוצצת דיה כדי להרוותו למשך כל היום כולו, אך למעשה היא פועלת פעולה הפוכה, היא מציתה את תאוותו, ומכאן ואילך הוא מתחיל לבעור. כבר לא נוח לו להזדקף כי קידמת מכנסיו התמלאה בבליטה מציקה, ולכן הוא מוותר על הקימה ונותר כורע על ברכיו ליד המיטה. כל ניסיון לארגן ולסדר את הבליטה בתוך מכנסיו גורם להגדלתה. בכלל, אסור לגעת בבליטה הזו, כל שפשוף ואפילו רפרוף מזניק אותה, ובהרף-עין היא נכפלת ומנהלת מאבק נואש לפרוץ את גבולות המכנסיים. הניסיון לסדרהּ במכנסיו, ביחד עם זכר חום המיטה מן הלילה, השמור עדיין בעצמותיו, וביחד עם מציצת זרוע אישתו בעוד היא שקועה, לכאורה, בשנתה, מעורר את חשקו לחדור בחזרה אל המיטה, להתנער מכל בגדיו ונעליו וללפף את אישתו בקדחת. אפילו ידיעת הבעל שאישתו רק מעמידה פני ישנה משום שהיא מואסת בו, אפילו ידיעה זו תורמת להגדלת הבליטה במכנסיים, עד כדי כך רגישים ומחוכמים עצביה של זו.

הבת-האישה מבינה היטב שכל תזוזה או אנחה קלה שלה מלבים את תאוות בעלה, ולכן היא מתאמצת שלא לנוע ולא לפלוט הגה, מה שמגביר את התרגזותה ואת הצורך שלה להשתין. הבעל, מצידו, תפס יפה מדוע אין היא זזה ואינה פולטת אוויר בקול, והוא מעבד לו בדמיונו את ההימנעות של האישה מתנועה ומקול והופכה לגירוי עז ביותר, ויוצא שהאישה לא הרוויחה כלום (אך אולי היתה זו כוונתה הסמויה?).

מה כובשת וכופתת את הגבר תנועת נדנוד חלקי האישה, חלקי האישה הרכים והגמישים, חלקי הבשר הלולייני התלוי על אנקול העצמות וחונק את עינינו. אך מה גדולה ונעלה ממנה היא תנוחת האישה על מקומה ללא זיע, כשהשדיים והירכיים נחים במקומם הטבעי, צורתם מסתמנת לה באוויר בצעקת-יש אדירה כמו צעקת נוף-טבע מרהיב אפוף אווירה נשגבת ומסתפק בעצמו.

ולפתע, קפיץ-קפוץ, שיגעון-פתע, הבעל לא יכול יותר, הוא מדביק נשיקה סוררת לירכה של האישה, וכבר ידיו מגששות על-פני עורה, מחפשות נקודות לפיתה, ולשונו נמרחת עליה כאילו החליט לסייד אותה בסיד אהבתו הדביקה והמכתימה, שלא לדבר על הלכלוך שהוא עתיד ללכלכה אם רק תניח לו לתחוב אל תוכה את הבליטה הרועמת במכנסיו, וכבר הוא פורם ביד רועדת את כפתורי מכנסיו, הם נשמטים ארצה, נחשפות ברכיים פקות של גבר רגשני, ומול הבליטה המתקשה עומדת עתה רק התנגדותם השטחית של התחתונים.

די, זוהי דרך ממנה אין עוד חזרה, והבת-אישה, כמו בעלה, יודעים זאת. מה רבה חמת האישה. אומנם היא אוהבת את בעלה, אך היא אוהבת אותו במובן זה שהיא אוהבת את מצב היותה נשואה כפי שמקובל, ומצב זה כולל בתוכו גם את הניצנים הראשונים המבשרים את אלמנותה. (כל זאת, כמובן, בתנאי שלא תיסע כמו אמהּ לאמריקה.) עתה היא יודעת שאם לא תעשה מעשה נחרץ לא תיפטר מבעלה למשך כל הבוקר, והוא לא ירוץ לפרנס את הבית. גם הצורך להשתין כבר מציק לה עד ללא נשוא. היא קופצת בבת-אחת מן המיטה והולכת אל חדר הנוחיות מבלי להעיף ולו מבט אחד בבעלה, הכורע ליד המיטה ומנסה להרוויח מראֶה ממושך ככל האפשר של ירכיה ואחוריה, הנשקפים אליו מתחת לכותונת-הלילה.

האישה יצאה מן החדר, נכנסה לחדר הנוחיות ונעלה את הדלת. הגבר נותר כורע על ברכיו בחדר השינה ומנסה להזין את הבליטה הקשה שבמכנסיו במה שראו זה עתה עיניו, דהיינו, בתנועת אחוריה של אישתו היוצאת מן החדר. אך היא אינה נחפזת לשוב, וכך עוברות דקה ושתיים, והֶעדרה מן החדר מחליש את הבליטה אשר במכנסיו, ודמיונו הבוגר, העייף, הלא-רענן, אינו חזק דיו כדי לשמור על קשיות הבליטה עד שתשוב האישה. לכן הוא קם ועומד ומדדה עם מכנסיו השמוטים עד לחדר הנוחיות, ושם הוא עומד ליד הדלת ומנסה לקלוט רחש. כל רחש לא נשמע, האישה כילתה להשתין ועתה היא יושבת לה על האסלה ומחכה לצאת בעלה מן הבית. על ברכיה מונח מגזין אמריקני. את חור המנעול כיסתה במגבת קטנה כדי למנוע מבעלה הישג של הצצה, ואומנם בעלה, שאינו שומע רחש, מציץ מבעד לחור המנעול להזין את עינו במשהו, אך אינו רואה דבר מלבד המגבת. הוא מקיש באצבע נקישה נכלמת על הדלת ומחכה לתגובה. כל תגובה מכל סוג שהוא תסעיר אותו, והבליטה המרוככת אשר בתחתוניו מחכה בקוצר-רוח לסממן שיקוממנה מחדש. אך האישה אינה מגיבה כלל. הבעל מנסה שוב את התחבולה הישנה, דהיינו, להשתמש בחוסר-תגובתה כאמצעי מסעיר, אך באין בשרה המוחשי מול פניו קשה לו הדבר, מה גם שבכלל נעשים הדברים קשים עליו, הוא גבר לא צעיר ולא רענן, רגליו אפילו רועדות קצת מחמת התשוקה הממושכת ליד המיטה, שעליה נוסף גם מאמץ בלימת התשוקה, ותחתוניו כבר רטובים ואישתו בכלל לא להוטה, והעבודה הלא-מענגת מחכה לו בחוץ וקרביו מקבלים מכת צינה מרוב עלבון. הוא מרים את מכנסיו, פורף אותם, לוקח את תיקו והולך אל דלת היציאה. על עורפו, כך הוא חש, מנשבת רוח האלמנוּת הקרה של אישתו האהובה.

זוהי אפוא בתו של הבעל הגלמוד, אשר נזנח בידי אישתו שנסעה לאמריקה. באורח טבעי אספה הבת את אביה הבודד אל ביתה כדי לטפל בו ולדאוג לצרכיו, מה גם שחלה במחלה קשה מייד עם צאת אישתו מן הבית, נתקף בדיכאון כבד וחדל לדאוג לצורכי קיומו.

במשך השבועיים הראשונים מקבל האב אצל בתו אוכל ובגדים נקיים, ומיטתו מוצעת, אך עם חלוף הזמן, וכפי שתיכנן וחזה מוח הבת המושחז, מתחיל האב, המשתרך בבית באפס מעשה, לדאוג לצרכיו במו ידיו, ואף עושה, תחילה מפעם לפעם ואחר-כך מדי יום ביומו, את יתר עבודות הבית. אין צורך לפרט. די אם ייאמר שמה שעשתה עבורו הבת במשך שבועות ספורים, מחזיר לה עתה האב פי שבעה ולטווח יותר ארוך, כלומר, עד יום מותו. אבהותו הולכת ונדחקת, כמעט נשכחת, ובעצם נשכחה כליל, ועל פני השטח צפה ועולה שַמָשוּת-הבית שלו ומוחקת כל יחסים אחרים.

חוק הוא בעולמנו שאם תפקיד או תואר ריקים מתוכן מעשי – הם יישכחו וידהו עד מהרה והאדם יוכתר בתוקף מעשיו בלבד. לדוגמה, אם יחליט דוקטור, כתוצאה מניסיונו, להיות טוב-לב, לעזור לאנשים, ויעשה זאת זמן ממושך ובאופן בלעדי, ייבּוֹל עד מהרה הדוקטורט שלו בעיני הבריות, תבלוט אך העזרה שהוא מגיש, וכולם יתחילו לראות בו עוזר. לאחר שנתיים או שלוש לא יוכל לקבל עוד מישרת דוקטור, אלא רק עוזר לדוקטור, כלומר אסיסטנט, ולאחר חמש שנים לא יהיה אפילו עוזר לדוקטור, אלא ייחשב לעוזר סתם, ויהיו לו קשיים למצוא מישהו שלו יוכל להתמנות לעוזר. כך גם עניין האבּהוֹת. אביה של אישה מבוגרת ונשואה – אבהותו מתנוססת כתואר ריק, כי כבר אין הבת צריכה שאביה יפרנס אותה ויאכיל אותה ויעמיס אותה על כתפיו. על-כן היא דוחקת את האבהות הצידה, ובהיזכרה בשַמָשוּיוֹת שהיה אביה עושה בשבילה בעודו אב, היא מנסה לחדש אותן לצרכיה, והפעם ללא גינוני אבהות.

קליפת האב הדקה נושרת, כפי שנשרה לפניה קליפת הבעל, ולנגד עינינו מתגלה הבשר העירום והרוטט של השַמָש. אך הבת פיקחית, ובאותם מקרים שבהם נוח לה לזכור כי אביה הוא גם אב, אין היא מהססת לעשות זאת: למשל, כשמגיע הקיץ והיא נשארת בבית עם אביה, המנקה את הדירה, ומתחבטת בבעיה אם תוכל להתהלך בבית ללא חזייה למרות גבריותו של המנקה. כאן נכנס גורם האבהות ופותר את הבעיה, כי לבת אין מה להתבייש מול אביה, היא רשאית להתהלך לפניו עירומה, הרי היא ילדתו האהובה שהיה עושה לה אמבטיות בינקותה, ועל כן אף עתה היא חולפת על פניו בחדר, חזה מגולה והיא מפטירה: "אבא'לה, אבא'לה". הדבר נותן גושפנקה מלאה לשדיה העירומים. כך אינה צריכה לסבול מחום הקיץ בדירתה, ופטמותיה יכולות לגעת במישרין באוויר ולזלול אותו. והאוויר צוחק.

עם כל זאת, אין הבת יכולה להימלט מן ההרגשה המציקה שהיא-היא המטפלת באביה כל הזמן ושהוא נופל עליה לטורח, מסתובב ללא הרף מול עיניה, דמותו נמאסת ונרקבת בדמיונה, שתיקתו צורמת, כפיפותו חצופה, די, אין היא יכולה עוד, קחו אותו ממנה, אין לה חיים פרטיים, הבית מלא עד לבלי הָכֵל את האיש השחוח הזה ואת דומייתו המעיקה. נוסף לכך הולכת תועלתו ומתמעטת, שכן לאט-לאט סר כוחו, הוא מזדקן, מתרופף, עוד מעט לא יוכל כבר לעשות כלום, ואז ינסה לנצל אותה, את הבת, והיא כל-כך לא אוהבת נצלנים, היא אוהבת שהיא חופשייה, שלא כופים עליה כלום, שכל דבר מסודר ונקי ומונח במקומו, והיא עושה מה שהיא רוצה, ואין לה שום התחייבויות, בהחלט כלום.

נוכחות אביה מתחילה לגרום לה להלמות-לב מוגברת, בלילות אין היא יכולה להירדם מעוצם ההתמרמרות שלה. לבה מתכווץ בה עד לכאב נורא, הוא נסחט, ומה מטפטף ממנו אם לא רגשות עוול וקיפוח, מהולות בטיפות דמה, דמה היקר. אוי, הורגים אותה, אביה המנוּול עומד לה בגרון. כמה אין זה הוגן כלפי, כמה מרומה אני, חושבת הבת ללא הרף בשוכבה על מיטתה ובקופצה מדי פעם באוויר מחמת רתיעת עצבים, כמו פיתול מבריק של נחש לאור הירח המכסיף.

חולפות שנים מספר, אשר במרוצתן מצטמק האב תחת מבטיה המייבשים של בתו. (בפח האשפה הוא מוצא מפעם לפעם קרעי מעטפות דואר מאמריקה וראשו נוגע בחזהו.) בהשׂתרכו בפרוזדור ובעוברו על פני בתו, היא שולחת בו מבט בוער, ומייד מתאדה חלק מן הלחלוחית שלו בתימרת-אד מעל ראשו, והוא מתכווץ ונפסד עוד יותר. הבת, כנגד זה, אינה מצטמקת אלא מתנפחת, בגלל הרוגז המצטבר אצלה. עדיין אינה בגיל שבו התרגזות מוצצת את איבריו הפנימיים של האדם ומקטינה אותו. היא שואפת לקרבה הרבה אוויר כהכנה להתפרצות, איבריה הפנימיים סופגים חמצן רב מן הדם הסמיך, היא אוכלת הרבה וטוב, ומתנפחת. מעולם לא היה בשרה מלא כל-כך, עורה מתוח ונוצץ כל-כך. שדיה נתמלאו, אפשר לחשוב שהיא מחכה לילד.

הנהנה העיקרי, לעת עתה, מהתמלאות גופה, ובייחוד מהתמלאות שדיה, הוא בעלה המגורה. זה משתדל להתחמק ככל האפשר מפגישות עם האב, על מנת שלא לחזות בבבואתו לעתיד וכדי שלא לחוש נקיפות מצפון של גבר כלפי גבר אחר נחלש. אדרבה, נוכחותו של האב מלמדת אותו בצורה מוחשית את לקחם של חיי הגבר ומדרבנת אותו למצות את שארית החשק שנותר בו ולהתרכז אך בו. הלאה אידיאות, הלאה עקרונות, לפנינו מלאכת בשר זעירה וממושכת לכלותה עד גמר. בשובו הביתה מעבודתו, ולאחר שהוא מניח את תיקו בפרוזדור, חוטף לו הרעבתן היגע כמה מאכלים קרים מן המקרר ואינו מתרחץ, אלא נכנס לחדר השינה, צונח על המיטה בחמימות זוהמתו ומצית לו בדמיונו את מראה אישתו לקראת ההשתלהבות בלילה. התמלאות שדי אישתו מלהיבה אותו כדי כך שהוא מתהפך כל שעת ביו-הערביים במיטה, מפרפר בהתרגשות ופולט דברי הבאי מחמת הרפיון, משבח את עצמו ומתנצל בפני עצמו על טוב מזלו, וכבר הוא מתכנן לעצמו את העתיד הלא-רחוק, בו יהיה ישישון זעיר, ויוכל לקפץ בלי מכנסיים על בטנה של אישתו בצל שדיה הכבדים כמו על טרמפּוֹלינה, ובכל קפיצה יגנוב לו צביטה חטופה בפטמותיה, והיא נאנחת ומפרכסת.

יום אחד, עם עלות השחר, מתעורר האב משנתו, לאחר שחלם חלום מלא התייפחות לעבר אישתו שבאמריקה, והוא פוקח עיניו ורואה את פני בתו הגוהרת עליו ומביטה בו בריכוז. נדמה לו שפיה השמיע עד לפני רגע מצמוצים קטנים, זאת שמע עוד בשנתו, וכפי הנראה כילתה זה עתה לאכול פרוסת לחם עם ריבה, דבר שהיא נוהגת לעשות אם היא מתעוררת לפנות בוקר, כדי לפצות עצמה על ההתעוררות. אדם המתעורר שלא לצורך באמצע הלילה חש, בלי לדעת מדוע, שהדבר הנכון ביותר לעשותו הוא לגשת אל המקרר ולקחת מאכל טעים. ייתכן שהטעם הוא שהיקיצה באמצע הלילה סתמית, איננו מוכנים לקראתה ואיננו יודעים מה לעשות עם עצמנו. שאר אנשי הבית ישנים, אי אפשר לשוחח או לריב. בחוץ דממה, איש אינו צועק, איש אינו נפצע, אין מה לראות. בתי הקולנוע אינם מציגים בלילה, אף הזונות פרשו לישון. מה נשאר? המקרר. אך קודם כל אנו הולכים לבית-הכיסא ומנצלים את היקיצה להרקת הבטן, דבר שישתלם לנו בבוקר, כיוון שבטננו תהיה קלה יותר, וללא לחץ, ואז נוכל לחייך במתיקות בתוך הנים-לא-נים בו נהיה עסוקים. הרקנו בטננו, אנו קלילים, אנו הולכים למטבח, פותחים את המקרר ומוציאים לנו עוגת גבינה או אפרסק. אם יש לנו קצת פנאי – ואומנם יש לנו פנאי – נוכל לבחור בתפריט כבד יותר, דהיינו, נתח בשר, רצוי נקניק, לחמנייה או שתיים, דג מלוח, בצל, כוסית קוניאק, סלט חצילים, ולבסוף כוס קפה מתוק עם פשטידת אטריות, וכבר אנו חוזרים למיטה כשאנו ממיסים טבלית שוקולד בפה ונרדמים בבטן חמה, משמיעים מצמוצים אחרונים של פינו בחשיכה, ונרדמים על סף הבחילה בפה פעור, מדיף ריח חריף ודוחה.

מעינה האחת של בתו הגוהרת עליו, כך מבחין האב, יוצאת דמעה קטנה, בעצם רסיס, כה קטנה עד שאין היא כבדה מספיק כדי להתגלגל על לחיה, ולכן היא נשארת תלויה בקצה ריסיה התחתונים. אור שחר חיוור וחולני נח בחדר, עוד מעט יתנדף באיוושה לא-נשמעת, אך בינתיים הוא נח בחדר בחולשה. תחילה אין האב מבין את פשר גהירת בתו מעליו והוא נבהל. הבהלה שוככת והוא משתומם. הוא מתאמץ להבין. אם אט נרקם כאב עמום בחזהו, והכאב הולך ומתחדד. הנה בתו האהובה רוכנת מעליו ומפרישה דמעה. לבו מנסה להתרחב לרגל גילוי הרגש הזה, לבו מנסה לצאת אל בתו. כל-כך סבל ממבטיה הבוערים, ועתה היא נקשרת אליו לפתע בגילוי חמלה וצער, והוא שואף מאוד לא לאכזב אותה, ללכת לקראתה, לנצל את ההזדמנות היקרה, הזדמנות שאולי לא תשוב לעולם, לתת לה מה שהיא מצפה ממנו, למות. ואולי הוא נזכר גם ככל האפשרויות של חסד ורחמים שהיו פרושות על חייו ולא הוגשמו, והאפשרויות מאירות את תמונת אישתו הנוסעת לאמריקה ואת תמונת בתו הנתקלת בו בפרוזדור ללא חזייה, ואפשרויות החסד והרחמים נזרקות באוויר מול עיני האב ונפרשׂות בחלל, ממלאות את התיקרה ואת השמים אשר בחלון, וצער נורא, צער של הפסד והחמצה והכרה מבהילה של עליבות נושך את לב האב. ועם הצער – הלהיטות הלא-מובנת, הנכנעת, להגשים את ציפיית בתו, למלא אחר רצונה, לשאת חן בפני שיירי החסד שנזרקו לו ברסיס הדמעה המבצבצת. אז גובר הכאב בחזהו והוא הופך לכאב שאין לשאתו אלא אם מתעלפים. ובעוד השחר מאדים, מאפירים פני האב והוא מת.

באותו רגע בא אל מפתן החדר בעלה של הבת. הוא היה ישן במיטתו, התשוקה העירה אותו, שלח יד בעיניים עצומות ללפות את אחורי אישתו, אך ידו צנחה על הסדין הריק מאישה, והוא נאלץ לפקוח עיניו. עתה, ממפתן החדר הוא רואה את אביה מוטל מת על מיטתו והיא שׁחה מעליו, שדיה גלויים כמעט כליל לעיניו מחמת הגהירה. כשהוא מסתכל על פניה, הוא רואה את הדמעה התלויה בעינה. מות חותנו אינו נוגע לו כל-כך וחסרונו עתיד לשמש תבלין לתאוותו לבשר אישתו. את הדמעה שעל עין אישתו הוא מפרש באופן טבעי כבכי על מות האב ואינו מנחש כלל שהדמעה הקדימה את מותו, ובמידה מסוימת אף בישרה אותו.
ראינו אפוא מקרה בו תיתכן הקדמת האֵבל למוות.

ד. האם יש חיים לאחר המוות?

לפני שעצר אותו השואל ושאל אותו את השאלה, הולך לו הנשאל ברחוב, איש עייף ואפור-פנים, מַרפה מכל הרצונות, ובבטנו אך ניסור חלש של הרגשת קיפוח ואכזבה. בחזהו חש הנשאל תחושה של מציצה מתמדת כלפי פנים, ולכן הוא נוטה לשמוט את כתפיו וראשו למטה ולקפלם לעבר החזה כאילו הוא מגיש אותם כחומר להימצצות פנימה לתוך החזה. בכך הוא גם מצמצם את כמות האוויר שהוא שואף וחוסך לעצמו מאמצי-ריק של הזדקפות והתעוררות. ובאמת, בזמן האחרון הפסיק הנשאל את מאמציו להזדקף, כי ההזדקפות מעוררת את שאלת הצורך להזדקף ותכליתו, שאלה המכאיבה לנשאל, באין לו למעשה תשובה עליה, והוא מתבייש להזדקף ללא טעם ממשי, ואחרי שחדל מניסיונותיו להזדקף הסתגל לכפיפות, ועתה גורמת לו כל הזדקפות כאב ממשי ותחושת זרות.

פונה לו הנשאל מן הרחוב אל השדֵרה החוֹצה אותו, והנה מופיעים מולו השואל ואישתו ומקדמים את פניו בחיוך קטן ונוזף של אדם רענן הנתקל באדם חולה ועייף. השואל ואישתו הם זוג אנשים העומד לפני ארוחת ערב. ללא שהיות מיותרות שואל השואל את הנשאל אם יש חיים לאחר המוות. האישה שקטה והיא ניצבת לצד בעלה, עטופה בקרום מרשרש של שתיקה, זרועה תלויה על זרועו, קצת מושכת אותו, כמצפה ליטול אותו כבר איתה, את בעלה המשויך לה, וללכת הביתה לאכול. יש לה חיוך שלֵו שהקנה שעות מרגוע רבות לבעלה, ואומנם עתה הוא שמנמן מתמיד, כנראה ניזון כהלכה, ומלא מרץ. (אלמלא היה נמרץ לא היה שואל שאלה כזאת לפני ארוחת הערב.) אישה טובה היא, חיוכה לעולם אינו מסגיר את בעלה, היא נאמנה לו, ואף אם יפלוט שטות לא תעשה נגדו קנוניה שבחיוך אירוני עם מישהו אחר. כל השותפויות בחיוכיה נתונות רק לו. היא נפלאה, מכבר החליטה שבעלה הוא דובר הזוג, ומאז היא שומרת על החלטתה, ועכשיו היא שותקת לה, מחייכת בהטיית ראש, כרקע נעים ושקט לשאלת בעלה. שתיקה זו קנתה לה מתוך ניסיון של מספר שנים בחברת בעלה, שבמרוצתן הוסכם ביניהם בחשאי וללא אומר, שהפילוסופיה היא מנת חלקו ושטחו המוגדר שלו, של הגבר, וזהו ארגז החול שבו יוכל להשתובב לו כאוות-נפשו, ולאחר שיתרחץ ישוב לו לזרועות אישתו.

הטיית ראשה של האישה הצידה קלה מאוד, כמעט בלתי-מוחשת, אך הנשאל, האורב בריכוז רב לכל תנועותיה, שנוצרה בו רגישות עילאית לאחר כל מה שנצטבר אצלו בזמן לכתו ברחוב, מבחין בה היטב. גופה, ובעצם דמותה בכללותה, הוא שלמות של בשר מעוצב ומתנועע כראוי, אשר שאלה כמו זו של בעלה אינה נחוצה לו ואינה נוגעת לו, ורק כדי לתת לבעלה את חלקו היא מוכנה להרשות לה, לשאלה, להתקיים, שלא כמו לנשאל, העומד בדרכם באמצע השדרה, אשר לגביו ברור לחלוטין שהיתה מעדיפה כי יפסיק להתקיים, הן זאת הוא רואה בבירור בהטיית הראש הקלה שלה, שנועדה למחוק אותו ולבטל אותו, והפוגעת בו באופן הנורא ביותר בגלל עדינותה. מתעורר בלב הנשאל רצון לבכות ולשאול אותה תוך בכי: מה עשיתי לך? מה עשיתי לך? כמובן שאיננו בוכה ואיננו שואל.

הנשאל מביט באשת השואל בדומייה. לפעמים הוא מביט גם בשואל המצפה לתשובה, אך רוב הזמן הוא מביט באישתו, למרות שהדיבור, ובעקבותיו גם המבט, צריך לפנות אל השואל. אומנם אין השואל מצפה לגאולה מהנשאל, גם עניין החיים לאחר המוות אינו בשבילו בעיה מכרעת בשלב זה של חייו. הוא שאל את השאלה מטעם זה בלבד: הנה תלויה בת-זוג לצידו, והוא רואה אותה מרבית שעות היממה זה מספר שנים. נכון שהוא ממשיך לאהוב אותה אהבה מתמדת וחסרת היסוס, אך למה לא לגוון את החיים, ובייחוד עכשיו, בשעת בין-הערביים, בשדרה, כשכל-כך נעים ובטוח, ובלב צצה כמיהה קלה לשאול שאלה מופשטת לפני ארוחת ערב? זהו הטעם היחיד לשאלה.

אומנם קצת קשה להבין כיצד זה אדם דוחה, ואפילו דחייה קלה, ארוחת ערב המורכבת מן המאכלים החביבים עליו למען שאלה מופשטת. אך כאן צריך להבין שהשואל מורגל כבר זמן די רב לארוחות טובות בנסיבות של אושר, ולפיכך אין הוא ממהר מתוך רוגזה עצבנית להספיק להשקיט את קיבתו. ביטחונו ומוצקות חייו עשו את תיאבונו לרגוע ביותר, ולא רק את תיאבונו אלא אף את כל שאר יצריו ושקיקותיו. למשל, הוא מסוגל לשחק בנחת משחק שחמט ארוך לפני שהוא נכנס למיטת אישתו לקפוץ עליה, בשעה שכל אדם עצבני היה מרגיע ומנחם עצמו קודם כל בזרועות אישתו ולאחר מכן משחק שחמט ברוגע וברפיון שכלי.

על הנשאל הוטל אפוא התפקיד הפשוט להנעים רגע זה בחיי השואל, והשואל מצפה בביטחון גמור שיעשה זאת. ובינתיים ממשיך הנשאל לשתוק, מסוכך ביד אחת על פיו ומביט אל אשת השואל. הוא מדמה לו את עצמו כשהוא נח, ראשו נתון בחיקה, והיא מלטפת אותו באותה ארשת של שלווה ערמומית ובוטחת, הנסוכה על פניה גם עכשיו.

לצערו של הנשאל אין לו ספק כי דמיונותיה של אשת השואל, מצידם, אינם כוללים כלל את ראשו, וודאי שלא בחיקה. כל ניסיונות השואל להכניס את ראשו לתחום דמיונותיה של אשת השואל נכשלים כישלון חרוץ ולא מפתיע, במידה המעוררת בו ספקות לגבי עצם הממשות של ראשו. ידועים לו אומנם מספר אנשים אשר דמיונם כָּלל בזמן מן הזמנים את ראשו, אך אלה היו אנשים די זולים, ולרוב חסרי-חן, אנשים עם דמיון פתוח לכל, כמו בית תמחוי, שאליו היה הנשאל נכנס ויוצא דהוי וללא חשק, מתוך שיממון מוחלט. בעת האחרונה יצא הנשאל מדמיונם של כולם, ונוצר מצב בו איש לא חשב עליו, והנשאל נתקף בחרדה רבה, בייחוד באמצע הלילה. ועתה איך יקווה להחדיר את ראשו לדמיונה של אשת השואל, הגדוש כבר, מלבד בבעלה ובתינוקה, גם ברקדנים מפורסמים, באנשי עסקים נלהבים, וכן בסחורות יבוא, בקרמיקה עדינה ובמעדנים. אין לה מקום במוחה, אפילו היתה רוצה.

וכך, בעמוֹד הנשאל מול השואל ואישתו, עמוס בנטל כל ההרגשות שתיארנו קודם, בנוסף לתחושה החדשה של הראש הדחוי שקיומו מוטל בספק, הוא רואה לפתע כי על פני אשת השואל חולף כמו צל מהיר של הבעת קוצר-רוח. אכן, מבחינתה – זמן רב מדי בוזבז על השהייה עימו, ונדמה לה, על-פי לוח הזמנים הטבעי המופלא שלה, שכמות הזמן הראויה להיקצב לו חלפה, והם חייבים לפרוש לדרכם, שכן אם יישארו עימו עוד רגע נוסף יהיה זה בלתי-טבעי. נדמה לנשאל שהנה-הנה משכה בזרוע השואל משיכה קלה, המוחשת רק לשניהם, בהיותם זוג ותיק בעל סימנים מוסכמים. ואולי יש להם סימנים מוסכמים אחרים, שבהם אין הוא חש כלל? ודאי שיש, לא ייתכן אחרת, הרי לכל זוג יש סימנים ורמיזות הידועים רק לו, והמשמשים לליכודו מול שאר העולם. לדוגמה: הבעל ואישתו הצעירים באו לביקור אצל מורהו הקשיש של הבעל, אליו קפצו, אגב אורחא, להיזכר, תוך לגלוג רגשני, בימי ילדותם. המורה הקשיש מוזג להם קפה ומכבדם בעוגיות. (אין לו עניין בביקורם, ועל זיכרונותיהם אינו מתענג, סוף-סוף אין מדובר בילדותו שלו, אך מה איכפת להם.) האישה הצעירה יושבת בכורסה הכי נוחה בחדר. בעלה יושב על אחת משתי המשענות הצדדיות של הכורסה. האישה מרימה את ארנקה ומניחה אותו בין ירכיו של בעלה, אחר-כך מכניסה יד לתוך הארנק כאילו לפשפש בו, בעוד למעשה ידה מדגדגת מבעד לתחתית הארנק במבושי בעלה. על פני בעלה צץ חיוך של הישג מסתורי, ועיני אישתו מפיקות פיקחות ושלטון של קורת-רוח. המורה שאינו יודע מהו סודם המשותף נחרד מעט למראה אותות החיים הממלאים את פני תלמידו לשעבר ואישתו, שאת סיבתם הוא כנראה זקן מלהשיג, והוא נתקף ליאות ומפח-נפש. ארשת דקה של תחינה עולה בפניו. את תענוג הבעל המדוגדג בין רגליו לאור היום מול מורהו הקשיש והקפדן קשה לתאר. האישה גם היא נהנית, אך לא באופן ילדותי כל-כך, והיא קצת בזה לבעלה.

נתוּן עתה בפחד הנורא של הסימן המוסכם החשאי בין השואל לאישתו, שאותו אין הוא יכול לפענח, חש הנשאל כיצד מאיסתה הצוננת של אשת השואל נושבת אל פניו. עדיין אינו בטוח בכך בוודאות גמורה, או אולי בעצם בטוח הוא למדי, אלא שהייאוש דוחף אותו למעשי התגרות, וכך הוא מחליט להפיח ולעודד את מאיסתה, עד שתצטרך להעליב אותו עלבון ברור ופוגע, שאותו יכרסם לו אחר-כך כמו קרום שפתיים יבש ותפל, משך כל שעות הערב הארובות, והוא שואל:

"ומה דעתך אַת, יש חיים לאחר המוות?"

מייד הוא מתחרט על שאלתו ומתחרט על שהזמין לו במו ידיו עלבון גדול. לא, מוטב היה לצאת מן הפגישה הזאת בשדרה ללא עלבון גדול, אלא עם הצער הרגיל והספקות הרגילים, כי עלבון גדול ומפורט ישרוף אותו כל הלילה ויקלקל את שנתו, ולו הרי חשוב כל-כך לישון היטב בלילה, ולקום אולי סוף-סוף פעם אחת בבוקר רענן ומלא כוח ולפתוח פרק חדש בחייו. אך עתה מאוחר מדי, חבל, השאלה כבר נשאלה, והנשאל שהיטה את השאלה לעבר אשת שואל, מצפה במבט מושפל ארצה, כשלבו הולם במאמץ, לעלבון המפורש. היא, מסתבר, אינה מתכוונת כלל לענות לו. היא מושכת משיכה קטנה מאוד, חסרת מאמץ, בכתפה ומעבירה מבטה על הבתים והעצים אשר מסביב. השואל, הנוכח אף הוא בתגובת אישתו – אם כי לא הוא הנעלב, המשיכה בכתף כוונה אל הנשאל ורבה שמחתו על כך – מחליט להיות זהיר ולוותר על תשובת הנשאל, מה גם שהשמש הנה שקעה לה, והתיאבון לקראת ארוחת הערב גבר בכל זאת על שאר הגורמים הקטנים. (ובכלל, השואל הוא עדין וזהיר מופלג כלפי אישתו ובלבד שלא להעמיד בפניה הזדמנויות להעליב אותו.) אין ספק שאדישותה של אישתו לשאלת הקיום שלאחר המוות מגרה את השואל מאוד. אישה המזלזלת בשאלה פילוסופית כה נכבדה גורמת לגבר תאווה עזה להידחק אל בשרה הגמיש והמוצק, למשש אותו ולהסיע את האף הקר בקפליו החמים. לכן קרוב לוודאי שאחרי ארוחת הערב ייפלו השואל ואישתו על המיטה ויתערבבו זה בזה כפּרוֹדיה על הסלט שאכלו. והנשאל, העומד לבלות את ארוחת הערב לבדו, אינו יכול להחליט עדיין אם העליבה אותו האישה במשיכת הכתף שלה ובאי-תשובתה עלבון מפורש גדול או עלבון סמוי קטן, ובוודאי יתענה כל הערב בשיקולים לכאן ולכאן ולא יידע להחליט. ללילה זה שנתו כבר אבודה.

והנה הם כבר מתרחקים ממנו בהמשך השדרה, גבם מופנה אליו. מי יודע אם הוא ממשיך לנצנץ עוד רגע בהכרתם, ואפילו אם כן, הרי רגע זה כבר חולף, ודמות הנשאל גזה לה מדמיונם, והוא הולך הביתה, שרוי מחוץ לכל הדמיונות, כקודם.

1973