פרוזה

46 קטעי פרוזה קצרים
נכתבו בין 1991 ל-1998

ציפייה

 

"חכו-חכו", הוא אומר, עיניו לחות מחמת משקה שלגם, והוא מתנדנד קצת בזחיחות דעת ומחייך כצופן סוד, "חכו עד שתגיע האוסטרית שְׁפִּיצְל!" הוא אומר כמצטנע, כמי שאינו חפץ להתהדר וחיוכו הקטן מעיד על סוד גדול הכמוס עמו, "חכו ותראו כשתגיע האוסטרית שפיצל!", חיוך דק של מי שיודע שהוא מענה אותנו, ואנו בולעים רוקנו מקנאה, דריכות גדולה באוויר, מתח רב, "מי היא, מי היא כבר האוסטרית שפיצל?!" עולה צביטה מכאיבה מליבנו בעוד אנו משיבים לו בחיוך שאינו עולה יפה, עוד מעט תגיע האוסטרית שפיצל ואז נראה כמה הצליח ואנו נכשלנו, כי האוסטרית שפיצל יש רק אחת, וכמה שידמו לה כל בנות תבל, הן לא תהיינה היא, והיא כבר שלו, ואנו הפסדנו, והיא תעמוד לצידו, ידה כרוכה על שכמו כמו על חלק הכרחי של היקום ותצפה בנו כמו בחלק מקרי של היקום, ושוב הוא חוזר ואומר "חכו-חכו עד שתגיע האוסטרית…" אך אנו כבר איננו מחכים, כשתגיע – תגיע, אז נראה, ולעת עתה איננו יכולים לעמוד ולקנא סתם, באוויר, בלי גבול, גם לנו יש חיים ועניינים משל עצמנו – אמנם בלי האוסטרית – ובכל זאת הרי לא נפסיק לנשום רק מפני שאין לנו האוסטרית, ולפיכך אנו פורשים הצידה, והוא על עומדו, עיניו נוצצות, גם דמעונת לא תחסר, והוא לוקח פכסם עם זית ונקניק מן השולחן ותוחב לפיו, כי לו יש הרי תכלית, הוא הכרחי ביקום, הוא לקראת האוסטרית, אבל אולי אף הוא ללא תכלית, תוחב סתם, מפני שפסכם וזית ונקניק, ולילה, ולגם קצת, וצריך, ויש, ולמה לא.

 

שיבת הבן

פייליץ ישב בגב כפוף מול מאדאם דוקטור טירפיץ, ושמע את תוצאות בדיקתו.

"וגלידה?" שאל, "מותר לי גלידה?"

"לא!" חרצה מאדאם טירפיץ בנביחה, "לא גלידה ולא שוקולד ולא עוגות ולא כלום!"

"לא כלום?" מחה פייליץ במורך, "ולקולנוע?"

"שום קולנוע! ומייד לבית כיסא!", והורתה בתנופת יד קצרת רוח לעבר הדלת, "ולא לצאת עד חמש!"

פייליץ קם ויצא בראש מורכן. הוא תמה מפני מה נשלח לבית כיסא, אבל לא שאל דבר והלך לשם. שמא נתבע ממנו שיעשה שם מה שנחוץ מבחינת פעילות מעיו. אבל אם כך, למה עד חמש? שמא נחוץ לבדוק דבר-מה מבחינת מדידת אורך הזמן.

פייליץ ישב נעול בבית הכיסא והתאמץ, ולא הצליח. הוא ישב והגה בחייו. לרגעים נמנם. לרגעים העלה זכרונות. ושוב הגה בחייו. השעות עברו. נדמה היה לו, באיזו הבלחה רגעית, שחייו אמנם משתפרים. הוא הגה בחיוב רב במאדאם טירפיץ. הטון שלה היה אמנם כעוס, אך היא רוצה בטובתו. היא יודעת מה שהיא עושה.

בשעה חמש ועשרה יצא פייליץ בפנים נזופות וצודקות מבית הכיסא. האריך בעשר דקות כדי למצות את המשמעת ואף להפגין: "אני עושה מה שאומרים לי, ואפילו קצת יותר". רגש השתייכות אישית למאדאם טירפיץ הציף אותו עד דמעות. הוא נכנס אל החדר, שהיה כעת ריק מאדם, שם הפשיל מטה מכנסיו ותחתוניו, ובנהמת התמסרות נפל-השתטח על הכיסא, אחוריו הרזים מזדקרים למעלה.

עד מהרה נכנסה מאדאם טירפיץ, בידה צינור גומי ארוך והבעה של אמהות לאין קץ נסוכה על פניה. היא הניפה את הצינור. פייליץ עצם עיניו, פער את פיו וחיכה.

 

נטשת אותי! נטשת!

 

אני מנסה לצנן את יגוני במעשה כתיבת מכתבי אלייך, אך אין זו אלא מיכוות אש נוספת הצורבת בי מחדש: "נטשת אותי! נטשת!". עלי להוסיף ולהכאיב לעצמי.

זוכרת איך התחננתי לפנייך? – כמה התבזיתי! ואת סירבת! ואני הוספתי והתחננתי! ואת הקשחת! כמה יפה סירבת! ועדיין לא ויתרתי! וייללתי! וכבר היה מעֵבר לכל מידה – והמשכתי! להתבזות, להתבזות! ולשווא! לשווא התרפסתי – וזה העניין: חומר לחרטה גדולה ועצומה – למה התרפסתי? הרי ידעתי שאבוד! אבוד! וזה העניין, שאבוד, ולכן יש להוסיף ולהתחנן! ולשווא! הכל כיאות! ואת גיחכת ונרתעת, בתערובת המשפילה כל-כך של תיעוב וחמלה!

כאן אין חיים בכלל, כאן דוֹחַק, צחנה וריקבון, כאן מתרכזים כל מעיינינו בכיסופים למקומות אחרים. לכאורה יכולתי אף אני להעביר כאן איכשהו את חיי, כעכבר במחילה.

אני קודח מחמת קינאה ותחושת השפלה שאינה יודעת רוויה על נטישתך אותי. עלי לבודד בזכרוני את מבטך, מתחת לגבות עיניים המורמות בפליאה קלה של חומרה, כשסגרת את הדלת. אני נושם בכבדות, המועקה לוחצת ואינה מרפה: הרגע שבו הדלת נסגרה בפני. סגרת דלת בפני. אני בחוץ. בפנים טוב, ובחוץ רע.

ועם זאת, התחושה שעוד לא העמקתי די בַּכּאב המוצץ עד כלות הכוחות על נטישתך, על הפרשתך אותי החוצה מחייך. יש להמשיך, לא לוותר, יש לדון בעניין זה באריכות ולעומק, ואף אם נכלה את כל מה שיש לנו לומר – ואכן כילינו! – יש לחזור על כך, כי הכאב גדול כל-כך ויש לנבור בפצע!

אני שוכב ללא ניע על מיטתי המזוהמת בחושך. אני מדגים לעצמי: כך אשכב בבור, מצפה לזוהמתך. הנה המחשבה הקדחתנית הצווחת במוחי במקהלת הסכמה אדירה: "פֶּה משתוקק זה יש לטנף! לשון זו, המלקקת שפתיים חומדות עונג, יש לפורר!" לא ידוע למה, ידוע רק שיש לטנף ולפורר, ושנכון הדבר נכונות עילאית!

אומרים: מה שעבר – עבר, ואין טעם להתחרט. ואני אומר: אין טעם? מדוע? ובמה יש טעם? ודווקא מפני שאין טעם! אני מתחרט על הזמן שהיית איתי ועל לכתך ממני. לא אחדל להתחרט ולהתענות. אעביר במוחי בלולאות מחשבה אינסופיות את לכתך, את נטישתך אותי מאחורייך. ימי יעברו כאיזו מתיחת גומי נוראה ומתמשכת של צער, צער אינסופי ללא תכלית.

אינך שואלת מה אעשה מעתה, אבל אני עונה: חיי יהפכו לאיזו הפרשת אילוח של נִרְגָנוּת עצבנית, חרדה קוססת שאין לה מַרפּא, מין פעפוע של רעל מתוך הנפש הצבה. מפעם לפעם יבקע מגרוני פרץ צחוק חלוד והיסטרי, כמו סוף סוף לנקז את האילוח; והאילוח המוגלתי לא יחדל, וימשיך לבעבע, שותת לתמיד, מתוך פצע פתוח עולמית: "נטשת אותי! נטשת!".

 

5.8.91

 

 

 

בארוחת הצהריים

 

בארוחת הצהריים ישבו זה מול זו. הוא רכן אל הצלחת בחזה שקוע וכתפיים מעוגלות וכירסם דג בשקיקה. משהו בהתמוגגותו, בתנועות לסתותיו האגואיסטיות מעל גוף מצטנע כביכול, קומם אותה מאוד. האיש נשא את עיניו, ראה את פניה ופיענח את מחשבתה עליו. בבת-אחת נפלה רוחו, לסתותיו חדלו רגע מתנועתן, ושבו ולעסו בלי חשק. השתררה מועקה כבדה.

לפתע, מחמת עצבנות, ועל מנת לשבור את השתיקה, ואולי דווקא כדי להתגרות ולהעמיד במבחן את סבלנותה, פלט הגבר ציחקוק בתקווה שתשאל אותו האישה על מה הוא צוחק, וכך תתפתח שיחה, ואולי אף יצליח להרשים אותה כבעל דמיון מפותח המעלה במוחו בכוחות עצמו חזיונות מבדחים. לפיכך שיווה לו בדמיון אוטובוס הנעצר בפתאומיות, וכל הנוסעים העומדים נדחפים קדימה כבתנועות מחול גרוטסקי. לאחר רגע, ולא כל-כך בטבעיות, נפלט לו הציחקוק.

האישה הביטה בו רגע ארוך במבט בוחן, אחר גרעה את עיניה ממנו, השיבה אותן לצלחתה, כאילו נוטה להמשיך לאכול אך הרהור טורד אותה, שוב הישירה אליו מבט ואמרה לו לאיטה: "חושב שאשאל אותך למה צחקת?" – הגבר עשה בדל הינהון כמעט לא מוחש – "אתה טועה. אתה שלשול".

הגבר נדהם, אחר-כך החוויר. למה? מה הקשר? נניח שאינה רוצה לצחוק ואינה רוצה לדעת למה הוא צוחק, אבל כיצד זה שלשול? מהו התהליך המחשבתי המגשר בין "חושב שאשאל אותך למה צחקת?" לבין "אתה שלשול"?

יש להסיק במרירות שמאסה בו מכבר, שמכבר הבשיל בה ה"אתה שלשול", והנה בא ויצא, ובלי קשר לציחקוק. לחינם צחק, לחינם התאמץ. אין גם טעם להעמיד פנים, כל ימיו איתה הוא רק מחכה בציפייה מתוחה לרגע זה.

בתחילה צומצמו פניו ומצחו קומט, והוא נראה כהוגה באיזו בעיה חמורה ומרתקת, ובעצם הרי לא חשב על כלום, רק עיכל עלבון. אחר-כך התאמץ וחייך, עד כדי כך כאב לו.

הוא שאל, והחיוך המאוס על שפתיו, לשלשול באיזה מובן היא מתכוונת, לתולעת או למובן השני, מאוד נחוץ לו לדעת, ובכלל, למה היא מכנה אותו ככה, מה עשה לה. היא לא השיבה. הוא שתק וניסה לתת לזמן לחלוף ולטשטש את הפגיעה מתוך מחשבה שההיסטוריה כבר מחקה פגיעות קשות מאלה. תהליך זה שאפה האישה למנוע, הישירה שוב את מבטה אל עיניו, וחזרה ואמרה לאט ובהטעמה את המילים "אתה שלשול". היא היתה מאוד שלווה ומאופקת באומרה לו זאת, והוא חש ששלוותה ובריאותה דוקרים אותו דקירה נוקבת, אנושה, ובתוך תוכו צווח מכאב.

הוא ידע שמוטב לו לשתוק, שאם יוסיף לדבר יקבל תשובה מַכלימה עוד יותר, אך העלבון היה חזק מדי, וכוח פנימי הלהוט לחכך בפצע לא הרפה ממנו והכריח אותו לשאול, בסבר פנים מאופק ככל האפשר, מפני מה היא חושבת שהוא שלשול. דווקא עתה בחרה האישה לא לענות, והמשיכה לאכול במתינות.

בקרביו של הגבר גאתה התייפחות פנימית, והוא ידע  שהוא שבוי בידי כוחות חזקים ממנו, ואינו יכול לחדול ממלאכת העינוי שהוא מענה את עצמו. לאחר רגע שאל שוב, ובאותו טון שהתאמץ להיות כבוש וענייני, לאיזה שלשול היא מתכוונת, ומפני מה היא חושבת אותו לשלשול.

האישה הקפיאה לרגע את הסכין והמזלג באוויר, ופתאום הטיחה אותם בזעם אל השולחן וקמה, תוך כדי הפלת כיסאה לאחור, ועזבה את החדר. המזלג נזרק בכוח אל הצלחת והתיז רסיס של רוטב שומני דלוח היישר אל פניו של הגבר, סמוך לאפו.

הוא הרתיע את פניו, ולמרות שחש בכתם הרטוב על עורו, לא מחה אותו. הוא ישב וחיכה שהאישה תשוב לשולחן ותראה את פניו, הכתם ירכך את ליבה, יגרום לה תחושת אשמה, והיא תתחרט על הכל. הכתם, כן הכתם. תקוותו היא בכתם. הוא כבר העלה בדמיונו דו-שיח לוהט עם האישה, שבו הוא מאשים אותה והיא בוכה ומתנצלת, שופעת רגשי נוחם, והוא מקשיח את ליבו ואינו מוותר לה בקלות, אלא מרווה את נפשו בנקמה מתוקה ומניח לה להפציר, אולי אפילו להתפלש, עד רגע הנפילה זה בזרועות זו, עם הפיוס.

אך היא לא באה, והוא קם והלך אחריה אל החדר השני וראה אותה שרועה על הספה בשיכול רגליים, ופניה נשואות לתיקרה כמי שנקעה נפשה מהכל. הוא שירבב את פניו לשדה ראייתה כדי שתראה את כתם הרוטב על פניו. היא ראתה זאת. כיוון שלא הגיבה, חש צורך להיעלב שוב ולצאת ללא אומר מן החדר, אך ידע שליבו ועצביו לא יעמדו בדחייה נוספת, עד כדי כך רטטה נפשו מעלבון. הוא התהליך רגע או שניים בחדר, הלוך ושוב, חש הלמות ראש עצומה וצורך להקיא, ונדמה לו שעורק מרכזי במוחו עלול להתפוצץ בכל רגע והוא יאבד את שפיות דעתו מרוב חרון על העוול שנעשה לו.

הוא שירבב שוב את ראשו לשדה הראייה של האישה, הפעם מלמטה, כיוון שבינתיים התהפכה על בטנה. בהצביעו על הכתם המרופש על פניו שאל אותה בגיחוך מר אם לכך התכוונה כשכינתה אותו שלשול, והשתדל מאוד להיראות מגוחך ולהעלות שחוק של פיוס על שפתיה.

ואמנם שפתיה נמתחו לחיוך קלוש, והוא כבר התרונן בליבו שכבודו ניצל איכשהו וצף על המים העכורים, אך היא פצתה פיה בהמשך לחיוך ואמרה, ושוב בשקט ולאט, אך בהטעמה, שלא, לא לכתם התכוונה, הרי אמרה לו מה שאמרה עוד לפני התהוות הכתם – אכן, טורחת לדקדק דקדוקי היגיון במקום שמנסים איכשהו להחליק ולהמשיך לחיות – אלא התכוונה בפשטות לכך שהוא כולו שלשול (הנה, עתה לפחות נהיר לאיזה משני המובנים התכוונה).

שוב החוויר הגבר מעקשנותה שלא להבחין, או נכון יותר, לדחות נחרצות את תחינתו הסמויה כלפיה. הוא פנה ממנה, עדיין אינו מהין לצאת מן החדר, אלא המשיך להתהלך אנה ואנה ולפרק את עלבונו וכאבו לסידרת תנועות מונוטוניות. ליבו הלם בכוח והוא חש בקוצר נשימה ובכאבים עזים בחזהו.

בחוץ האפיר האור והוא המשיך להתהלך, וגם בתוך נפשו החל לפעול מנגנון של הליכה לקראתה וניסיון להסביר לעצמו שאכן יש שמץ של אמת בדבריה, כי הלא הוא בעל צחנה פנימית עזה, ואין להכחיש שיש בו משהו רקוב ונאלח מיסודו. הוא ניסה להמשיך ולפרש את דבריה כאילו נאמרו לא על דרך העלבון אלא על דרך הניתוח השקול. כיוון שהיא אישה ישרה ובעלת כוח חדירה פסיכולוגי, חייבת היתה לומר לו מה שאמרה. הוא התאמץ מאוד לאשר את דבריה על מנת להקל את כאבו, ובתוך נפשו נעשו כבר הנהונים קטנים של הסכמה עם האישה, והוקל לו מעט. הוא באמת שלשול, לא כגידוף אלא כתיאור אובייקטיבי.

הוא התעייף, פנה אל חדר האמבטיה למחות את הכתם, התבונן בראי, חש לפתע את צחנת הבל נשימתו, וניסה לצחוק בהעלותו בדמיונו את עצמו כהטחה נאלחת מתוך אחוריה, צונח לתחתית מי האסלה ומתיז בנפילתו טיפת מים קרה על פלג עכוזה וגורם להבעה חטופה מגוחכת של מורת-רוח על פניה. אך הפעם לא הצליח לצחוק, אפילו במאולץ.

 

6.10.93

 

ויכוח

 

בערב התנהל ויכוח: המת מה? חש וזז, חש ולא זז, זז ולא חש, או לא חש ולא זז? זה אמר כך וזה אמר כך. אחד גמע תה והזיע ואמר חש ולא זז. שני לגם בעיניים נוגות ואמר זז ולא חש. שלישי עירה גמיעות גדולות ומתונות ואמר לא זז ולא חש. רביעי שיאמר גם חש גם זז לא היה, וחבל, כי אז היו מתמצות כל האפשרויות. לשלישי היה הכי טוב, אמר את הצפוי, ובמתינות. השני עורר הכי הרבה רוגז: איך זה זז? ראית מת זז? והוא תקע עיניים נוגות והתעקש: זז. התעקש סתם. בכלל, דיברו סתם, לאיש לא היו אסמכתאות לכלום, דיברו כדי לדבר, זה אמר וזה אמר, המוות נראה רחוק ועיוני, והיה תה. אחר-כך השתרר שקט. קודם

דיברו, כעת ישנו ונחרו.

 

13.9.94

 

תימהון בלול בכאב של ערב קיץ

 

היא צוחקת בתחתונים כאילו טבעי, כאילו לא כלום, כאילו היא לא בתחתונים, ולא צוחקת, וירכיה לא שופעות, גלויות עד למעלה, וכאילו לא רוטטות אגב צחוקה.

צחוקה, ואין יודע על מה, מהדהד באפלולית הרכה מן המרפסת אל בין הדשאים הרטובים – הממטרה עוד סובבת ומזליפה – וקולה רענן ועולץ כל-כך, זה עתה התקלחה, התנגבה ברישול, עורה מרובב אגלי מים, שיניה בוהקות, משהו הרנין אותה מאוד, כאילו עשה מישהו בעולם מעשה שנון ומבדח ועתיר דמיון, משהו שבשלו יש להתרונן עד אין קץ. אל תשכחו גם שכל החיים לפניה, ואל תשכחו גם שהערב נפלא, ובשמים כוכבים קורצים במשובה - כל הרקע העולמי תומך בה.

מבעד לסבכי העץ שעל הדשא מציץ האוויר הריק, מחריש ונעלב, רואה אותה ושומע את צחוקה ואינו מבין. הוא חש שלא צודק שירכיים שופעות כל-כך, ושבתחתונים, ונוסף לכל שצוחקת, ועוד שמסביב ערב קיץ נפלא כזה: משהו פה פרוץ, מזלזל ומגרה עד לבלי שאת. ומתרחשת תחרות: מה שיאו הכי מכאיב של אי-הצדק? העובדה שתחתונים, או העובדה שצוחקת? הצחוק מכאיב מאוד, אך תודו שגם התחתונים. ולו רק בתחתונים והיתה שותקת, מחמירה; ולו, להיפך, היתה מתאפקת עד שתלבש שמלה שתכסה את ירכיה ורק אחר-כך פורצת בצחוק; אך לא, כאן זלזול מופגן המוכפל ומועצם, הפגנת אושר חצופה המכריזה בראש חוצות: לי כל קופת האושר והטוב! האוויר הרָגיש פגוע עד עמקי נשמתו. רזה, חיוור עד שקיפות, חולה מרוב עלבון, פָּרוּץ, אין לו דמות, אין לו מוצקות, בייחוד לא איבר זכרות, כל הירכיים שבעולם פולחים אותו בלי לשאול, ולו אין מילה בעניין. תבינו את מצבו. תבינו סוף סוף גם את זה המכיל הכל ושותק.

קרב ומגיע הרגע שבו תיכנס האישה מן המרפסת לתוך הבית, מגרגרת עוד קצת שיירי צחוק, ותלך אל בית הכיסא. נכון ששם חדל צחוקה, אך לעומת זה היא מסירה את תחתוניה, והלעג שהתמעט עם דעיכת הצחוק, שב ונוסף עם העירום המוחלט של הישבן, ונשארה בעצם אותה כמות של לעג. היא מתיישבת על האסלה, תחתיה מכוּוץ לו מי? – האוויר, כמובן! האוויר יכפר על חטאי כולנו. משקיף מלמטה, נכלם ואבוד, אל אחוריה הנפשקים, משולל עצבי עונג שאליהם יתנקזו הגירוי והעלבון, ואין עוד ערב קיץ, ודשאים רטובים ושמים מכוּכבים, ומרחבים בשׂוּמים שבהם משוטטת רוח קלה; כאן צר ולוחץ ומעיק, כאן אווירת בתי משפט פליליים וקוּבּוֹת מזוהמות של משחקי קלפים.

ולפתע, כך, כשהוא מצומצם ברווח שבין אחוריה לבין מקווה המים הקטון שבתחתית האסלה, במין הלמות לב נוקבת של עלבון מתוך הכרה פתאומית, הוא תופס את מצבו מעיקרו: להיות לא-כלום הנמתח בין אבריה המוצנעים לבין שארית העולם – זה תפקידו בעולם; לשמש חומר תיווך שקוף ורוטט בין ירכיה לבין עיני הגברים הננעצות וידיהם הנשלחות, להיות מסולק הצידה כשהיא מתחבקת וגופה נצמד לגוף אחר, ולשוב ולהתייצב לתפקידו כשגופה ניתק מזרועות מאהביה. כמוהו כמתווך הדירות קוּרְצְפוּס ששימש אותה למציאת בית, ושב ונשכח יום לאחר מכן. (אמנם, גם קורצפוס תיכנן לשכוח אותה, ואמנם ניסה, התאמץ, לרגעים הצליח, אך בדרך כלל לא הצליח. שהרי אין שיכחת קורצפוס את האישה כשיכחת האישה את קורצפוס. אצלה שיכחה עמוקה ובריאה ומעליבה עד אין קץ – שוכחת כליל ולא נותר בזכרונה שמץ קורצפוס, שקע לתהום הנשייה, אבד כלא היה; ואילו אצל קורצפוס שיכחה שטחית, מפוררת, מין שיכחונת חיוורת ומימית, הנעשית במאמץ גדול, בפנים מזיעות, רץ ומתרוצץ כל היום, בהול על התיווך על מנת להימלט מן המתוּוכת, וכבר נדמה לו שהתפוגגה, והנה אך עצם את עיניו בלילה, מייד היא צפה ועולה בו, יפה ורעננה וצוחקת, משתכשכת בקוּעַר גולגולתו, וקורצפוס מטלטל את ראשו בפנים חמוצות, פנים המשמשות ככרזת חוצות תמידית - "השתמשו בי ושכחו!" - ומתהפך על משכבו ונאנח וזוכר ושוב נאנח. אי, קורצפוס, איש שנוצר לזכור ירכי נשים שישכחוהו!)

אף האוויר כקורצפוס. אך מה אנו אומרים כקורצפוס, הלא לקורצפוס עצמו, מחוץ לשעות התיווך, יש משפחה ובית שלגביהם אינו מתווך, להם הוא קורצפוס כקורצפוס, ומשפחתו אינה שוכחת אותו גם כשהוא בחוץ; ואילו האוויר, יד על הלב, מי זוכר את האוויר, איפה משפחתו, מיהו ומהו, אחיו החיוור והמחריש של הזמן, משהו שבין שטות לאפסות, יותר קרוב לאפסות, ועתה הוא פה, מצומצם ודחוס בין הישבן למים, מתווך רגעי, קוּרְצְפוּס דְקוּרְצְפוּס.

ומתכונן במתח שאין שיעור לחומרתו לתנועות ירכיה הבאות של האישה. וצווח בתדהמה: למה? ובאיזו זכות?! והצווחה אילמת כי חלילה לו מלהפריע לה לטנף אותו. ואין קץ לתדהמה. עד כדי כך עוול, כאב ופליאה עד לקבס, ושוב כאב מוצץ שאין לו סוף.

 

27.9.94

 

חיים חדשים

 

ממחר אהיה אדם אחר, אחדל לפטפט, אומר מה שנחוץ בלבד,  "תנו לי מנוחה", "הֱיוּ בשקט", "אל תפריעו", "תנו עוגה", "תנו קפה", "תנו לישון", "תנו חביתה", "תנו לקרדה", "תנו שוקולד", "תנו לחיות", "אל תרעישו", "אל תבלבלו את המוח", "אין לי זמן", "אני עסוק", ו…"התשובה שלילית". בעיקר "התשובה שלילית". חיים חדשים ייפתחו לפני, חיים של סיפוק רב.

 

קימברלי

 

והמבט הוא מלמטה. והמביט הוא ג'וק גווע, מפרפר תחתיה במקווה המים הקטן שבאסלה. המצב נואש, אך מהו שאינו מרפה ודוחף להמשיך ולנסות, לטפס על קוער החרסינה החלקלק, להישמט, לפרפר רגע במים, ושוב לנסות? היא לא זזה, אצלה כרגע לא עסק של חיים או מוות. שמה קִימְבֶּרְלִי. היא בחורה קנדית. הוא מאוד עייף. לפניו המוות. מעליו קימברלי.

כיווץ, שחרור, ועוד כיווץ, ועוד שחרור ומתגלה פי הטבעת. וגם הוא נראה כג'וק. ואף הוא, כתריסר שערות מקורזלות מקיפות אותו, ממש כמשושי הג'וק. ומה פה, פארודיה? לא רק מעשה, גם לעג?

אנו, ההוגים בכך בחדרנו, בטננו נמצצת מעלבון, פנינו מאדימים מזעם אין אונים. התפוצצות פנימית צפויה כל רגע, עורק יפקע במוחנו. נורא לקבל שבץ תוך מחשבה על אישה קנדית נחשקת בבית כיסא מעל ג'וק מפרפר. הדם מזרזף מן העורק, זוחל במוח, מציף את התאים, מטביע אותם. אט אט מוצפת ונמחקת האינטליגנציה, נמחה-נשכח אף שמה של קימברלי, נמחקת קנדה, העולם מתערפל, הנה אבדה גם הקואורדינציה, נפלנו מן הכיסא, אבדנו בחושך, פינו נפער בנסיונות אחרונים לעלע אוויר. בד בבד נפשקות קמעא שפתי קימברלי ופניה מתכסות אדמומית בריאה, במאמץ קל, לא בלתי מענג, של שריר תחתי. האמנם עוד פארודיה? גם עלינו? ומראש?

עתה קמה קימברלי ועומדת, קלה ונהדרת, וכבר יוצאת לענייניה, פרחה לה ואיננה. היא חופשייה מחלאתה, הג'וק משוקע בה עמוק כחרצן, דומם סוף-סוף. דוממים גם אנו על ריצפת ביתנו. מעלינו אינות קנדית נפלאה, פארודיה אינסופית על שתי דממות. ואין קץ לחרפה.

 

5.10.94

 

זלזול

 

מגיע הרגע הגדול של הזלזול המפורש. כאילו היה טמון בדחיסות בחובו של העולם, וכוח אדיר עצר בעדו כל העת מלפרוץ, ובבת-אחת שוחררו הבלמים, והנה פרץ. בעודו רוכן על קשירת שרוכי הנעל, בשבע וחצי בערב, כשכבר צריך להזדרז וללכת לאופרה, שם הרי מדייקים, והוא, מתקשה בראייתו, ישב על השרפרף הקטן, כפוף קדימה, איכשהו הסתבך עם השרוך. האינו מבין שאצה הדרך? שיש להיחפז? והרי לא לנצח היא תעמוד מולו, עוטה מעיל ומקישה בעקב נעלה ברצפה בקוצר-רוח, עד שלפתע ניתז ממנה, תחילה בלחישה צרודה – "קום! קום כבר!" – ואחר-כך בקול רם, חד מן הרגיל, וכבר אינה יכולה לעצור בעצמה, משלמת לו על כל השנים הארוכות שחיכתה לו בהקשת נעל – "קום כבר, קום!".

"והרי את רואה שהסתבכתי", הוא משיב לה בקול עמום, פניו מאדימות ממאמץ הרכינה קדימה, שפתיו תפוחות ועיניו חורגות מעט מחוריהן, "והרי את רואה כמה אני מתאמץ, קשה לי להתכופף, וכשאני מתכופף הראייה מיטשטשת, הכל בגלל לחץ דם גבוה, תוצאת המאמץ הבלתי פוסק שהשקעתי בך עד היום לספק את מאווייך, והרי אין ספק שאילו הייתי חוסך מעט ולא מכלה את כוחותי, תוך כאבי מותניים אדירים שאינך יודעת עליהם כלום – שהרי חשקתי את שפתי על מנת שלא להפריע לך מלהתרכז – הייתי היום אדם אחר, בעל ראייה צלולה וגו גמיש ולחץ דם מתון; אבל לא עשיתי כך, ועכשיו מאוחר מכדי לשנות או להתחרט, ואני זקוק לעזרה גדולה ולרחמים, כי חיי עברו והמוות מחכה לי".

"ראו-ראו!" – פורץ מפיה – "עכשיו הוא סוף-סוף מדבר! כל החיים שתק, וכשמגיעים לרחמים משתחררת הלשון ונפשקות השפתיים ומגלים את האנושות ומגייסים את המוות! אז דע לך, אדוני, כאן לא מרחמים לפי הזמנה, כאן מרחמים כשנחוץ וכשמגיע, ולפי פנייה מראש! הרחמים הם ריבית על השקעה, ואתה לא השקעת!"

"את כל חיי השקעתי!" – הוא עונה בהיסוי כבוש, מנסה שלא לצעוק, ובמיוחד שלא לפרוץ בבכי.

"לא השקעת כלום, לא עשית כלום, אתה לא-כלום!"

"איך לא-כלום?! איך פתאום מ'לא השקעת כלום' אני כולי נעשה 'לא-כלום'?!" הוא מצווח בקול לא גברי.

"נעשה! כי ככה אני רוצה! לא-כלום! והאופרה לא תחכה לנו!"

הוא שב ונרכן בשפתיים חתומות אל פקעת השרוך, אבל ידיו רועדות מחימה שאין לה מוצא.

"וראו-ראו!" היא מוסיפה ומתיזה, וקולה הולך וגובר, ודמעות כבר פורצות מעיניה מחמת צער גדול ונוֹחַם על חייה שחלפו, על הקורבנות שהקריבה, "תמיד סבב הכל סביבך, השמש והירח והכוכבים, העולם נברא למענך, וגם עכשיו, כשאתה יושב שם ומסתבך עם שרוך, גם עכשיו אני עומדת וצופה בך, והכל סובב סביבך, והכעס נברא למענך, והשנאה למענך, והלעג והזלזול – הכל למענך! האופרה תתחיל, וכאן, במסדרון, ירכון אידיוט על שרוך, לא יוכל להתיר, וכשכבר יתיר לא ימצא את החור, ואיך ימצא חורים אחרים, אה?! איך ימצא חורים אחרים?! הביטו וראו, ראו-ראו!"

אז קופאת ידו על השרוך, ובעודנו רוכן כך, גבו מעוגל, עיניו בולטות ופניו הולכים ומאדימים, הוא יודע כי רגע חגיגי הוא זה, התחיל פרק חדש בחייו: בפעם הראשונה נאמרו הדברים במפורש, ומה שהיה עד עתה מרומז בעקיפין, הונח על השולחן.

והשאלה היא לא אם נעשתה טעות, כי טעות ודאי שנעשתה; והשאלה היא גם לא איך יהיה מעתה, כי ברור שיהיה רע; והשאלה היא גם לא אם יחלץ לרגעים את ראשו משׂק הנדון למוות שהולבש על ראשו והוא הולך ומתהדק, הולך וחונק; השאלה היא אחרת, השאלה היא איך, בהשיבו את מבטו מן השרוך אל פניה לאחר שיגמור סוף-סוף את הקשירה, איך יתגבר וימחק את חיוך הכלימה שלו, זה הטבוע כעת בפניו כמו מיכוות אש; זה החיוך הקטן, הנעווה, המעיד על אזלת יד וקבלת הדין, והמוסיף בושה על הזלזול שכבר ספג מידיה, מידי זו המוסיפה לעמוד מעליו, ידיה על מותניה, ואינה גורעת ממנו את מבטה.

 

8.11.94

 

האסיסטנטים של הרפובליקה

 

כאן השלט המורה על מוזיאון האסיסטנטים של הרפובליקה. הרחוב שומם, שוממת גם רחבת הבטון האפורה, הדלוחה, שלפני המוזיאון. ובמוזיאון אין איש מלבד השומרים המפהקים, המתהלכים אנה ואנה במסדרונות באפס מעשה, נעצרים מדי פעם ללא סיבה, מביטים בחלון על עץ נע ברוח, או הופכים את כף ידם וסוקרים את ציפורניהם, וממשיכים ללכת. אין סיבה למה נעצר השומר, אין סיבה למה עקר את רגליו והמשיך ללכת. הפעילות סתמית, לא נובעת מכלום ולא מוליכה לכלום, ומאוד לא חיונית. ככה זה כשאין מה לעשות, ועגום, ושומם, ובחוץ קר ולח, ובפנים חם ומרדים.

אך זה טיבו של המוזיאון להיסטוריה של האסיסטנטים של הרפובליקה. כי מי זה ירצה לבוא ולראות את עוללות האסיסטנטים? הבריות רוצות לחזות במעשי הגיבורים; ואלה שסייעו להם, עזרו, נשאו כלים ותמכו ראויים אמנם לכל שבח, אך עניין אין בהם; הציבור, וזה טבעי, מבכר נושאי דגלים ושולפי פגיונות מבוססים בדם ואש, על פני מנקי בתי כיסא ומגהצי מכנסיים.

אך האסיסטנטים אינם מוותרים. ההיסטוריה הספוגית רוויה ברסיסי דם שניגר, אך בעיקר  בזיעה. ואם נשא אסיסטנט קורה כבדה, לקה בשבר, וכתוצאה מכך חי חיים של אי-נעימות עם אשך תופח, אי-נעימות שהפכה לעינוי, ומצבו הלך והחמיר עד שמת, לא ממש כתוצאה ישירה מהשבר, אך על כל פנים כתוצאה מהסתעפויות נלוות, האם לא ראוי לו להיזכר בהיסטוריה של הרפובליקה? האין הוא הנדבך, התשתית, שעליו טופפות בימינו בחורות נאות ועליזות, לקראת פגישת התעלסות עם סטודנטים צעירים בפאריז? האין הוא ראוי, ולו משום כך, למצבה במוזיאון? עלמותי הנכבדות והצחקניות, אנו הרמנו משאות וקיבלנו בקע כדי שאתן תוכלנה לצחקק ולשהק, אם כך מדוע אינכן באות למוזיאון שלובות זרוע עם אהוביכן הצעירים? מדוע אינכן מהנהנות חרש למראה תמונותינו, כשדמעה מלחלחת את לחייכן, חצי מטר מעל ערוותיכן, הלחות עוד בטרם בואכן לכאן? גם אנו רצינו לחיות, אך החיים לא איפשרו, נאלצנו למסור את ימינו ולילותינו הטובים ביותר להקמת הרפובליקה והגנתה! בואו בהמוניכן למוזיאון, ומייד! השתאו עלינו! בְּכוּ וסִפקוּ כפיים ונודו: כאן עשו גברים אסיסטנטים מה שעשו!

הן כמובן לא באות והמצב לא טוב. האסיסטנטים לא כועסים, למי  יש כוח. עצב שורה על התכנסויותיהם המידלדלות: שכח אותם העולם. אך את המוזיאון לא יסגרו. הם עצמם באים מפקידה לפקידה למוזיאון – ממילא מה יש להם לעשות בבית – משתעים עם השומרים, תחילה בשיחות של אגב, אחר-כך כעוזרים במה שנחוץ, מיני זוטות, הזזת כיסא, חיזוק מסגרת תמונה שהתרופפה, ויוצא שגם שם, במוזיאון האסיסטנטים, הם מתעסקים במין אסיסטנטורה מסוימת. עומד מי שהיה אסיסטנט של הרפובליקה, סֵבֶר כובד ומתינות על פניו, ומגיש תמונה לשומר העומד על סולם, תמונה שבה נראה הוא עצמו מגיש ארגז למישהו אחר בחזית הרפובליקה. לא, אינו יהיר, אין בכל הופעתו שמץ שחצנות; כובד, טוב-לב, רצון טוב ופשוט של נשיאה בעול, אלה המרכיבים המרכזיים בארשת פניו. פשוט, גשמי, בעל שפם עבות ונוקשה, איש מטה שכם, איש שאפשר לסמוך עליו. לעולם אינו במרכז התמונה, את המרכז השאיר לאחרים. הוא, תנו לו צד, צד צדדי שבצדדי, ורק השאירוהו בתמונה. ככה, אחרים רכבו על סוסים, הוא דאג לניקוי האורוות.

במטבחון הקטון של השומרים הוא יושב עם אחד השומרים. מרתיחים תה, משוחחים. על קיר המטבחון תמונת אחד השומרים שנפטר זה מקרוב, ולידו עוד תמונה של אחד השומרים שנפטר לפני כשנה. והרי לכם אפוא המטבחון כמין מוזיאון-זוטא לשומרים של מוזיאון האסיסטנטים של הרפובליקה, וגם פה יושב האסיסטנט ומסייע במזיגת התה. מובן שגם לכאן לא יבואו הנערות הצחקניות מפאריז; אדרבא לכן עוד יותר לא יבואו. אמנם לכאן, למטבחון, אף לא קיווינו, ואילו למוזיאון עצמו קיווינו, הה, כמה קיווינו.

 

3.12.94

 

בין שתי ערים

 

הנני איש המקווה משחר ילדותו לבית רעפים עם גינה קטנה, אישה בלונדית חייכנית ושני ילדים קטנים בפרבר אמיד הטובל בירק בסינסינטי. אך, ואת זאת כדאי לזכור, אני גם רואה עצמי משחר ימי מלא מתח מחליא וקודח, ראשי נתון באסלת בית שימוש של אישה בעלת ירכיים דשנות במרתף אפל שבגורד שחקים בסן פרנסיסקו. היא, האישה, צריכה להופיע בכל רגע, לשבת מעלי ולהחשיך ללא דיחוי את עולמי. אני חוזר ומדגיש "ללא דיחוי", מפני שפעילות מעיה הבריאה חשובה בצורה עילאית.

האישה מסינסינטי לא מחכה לי כלל. איתה היה יכול להיות לי טוב: שמש, התזת מים, צחוק. ואילו בסן פרנסיסקו ציפייה מענה, קדחת נפשית, צחנת חומרי ניקוי וצואה, ותמיהה שאין לה קץ על מה ולמה.

גם האישה מסן פרנסיסקו לא מחכה לי. אחת היא לה מי יהיה שם תחתיה, כושי או מקסיקני או ג'וק או מים, אחת היא לה אם אפער את פי או אהדק את שפתי, אישה אדישה ובשלה, מופלאה ומורכבת, עשירה מאוד, יפה ומכאיבה, אישה בעלת אחוריים הנפרשים מעלי וממלאים את חיי בהטחות טינופת שאין דוגמתה.

זו מסינסינטי תובעת תביעות, לא יהיה קל איתה, אצטרך לשוחח, ללטף, גם את הילדים, לחבק בלילות. מה גדולה הטירחה! מה רב הנטל לשבת על כיסא בחברת נשים, ראשי בגובה ראשיהן, ולהעמיד פנים שראוי אני.

בסן פרנסיסקו היה יכול להיות לי טוב. הייתי שוכב בפה פעור ומחכה, פטור מהוכחה עצמית; אדרבא, כל המבחנים מאחורי, בכולם נכשלתי, וכעת אני מצפה למה שאישה אמריקאית בוחנת, מפקחת ומענישה, עומדת לעולל לי. נעים להיות במתח ותדהמה מתמידים לקראת מה שאינך מאמין שעומדים לעולל לך, ויחד עם זה לדעת בוודאות שאכן יעוללו. טוב לדעת שמעליבים אותך לאין קץ, שלא מדברים איתך, לא שואלים, אין בך עניין, בין אם תפער את פיך או תהדק את שפתיך.

אינני יכול לתאר לכם כמה טוב, כמה מתוק עד לזרא בסינסינטי. להניח את הראש המבקש מנוחה ולבכות באושר חשאי על כל הזמנים הרעים. בגועל שבנקיעת הנפש הינך מסב את פניך משפתֵי האוהבת מסינסינטי המתקרבות אליך, נפשקות לנשיקה. מה רב הכזב שבאושר הפרברי! בסינסינטי רע, בסינסינטי אוויר צח ואור שמש, וצריך לחיות ולעשות. אישה וילדים תולים בך תקוות.

גם לזו מסן פרנסיסקו שפתיים, אך אלה לא לנשיקה, אלה מתעקמות בחיוך דק, מגרה, הפולח את קרביך, לפני שהיא מַפנה את אחוריה אליך ויושבת מעליך ברגליים פשוקות. וגם חיוכה אחר-כך - אהה, בייחוד אחר-כך! – כשהיא קמה ורואה מה שרואה, והחיוך הולך ומתרחב וכבר עומד על סף הצחוק, ויש שבריר של רגע שבו עוד לא הוחלט אם תמשיך לחייך או תפרוץ בצחוק, וגם למען ציפייה זו כדאי לחיות. ולמען צחוק זה טוב לעמול, כי הצחוק מכאיב מן החיוך.

אינני יכול לתאר בפניכם כמה מחליא בסן פרנסיסקו, וטירדה נפשית כמו חיכוך בָּעוֹר המודלק עד זוב דם. האם לא לשם כך יש לחיות? כדאי בסן פרנסיסקו, החיים בסן פרנסיסקו אינטנסיביים ומגוונים, יש הרבה חשמל באפלולית מרתפי סן פרנסיסקו, יש תכלית, פשר, עתיד גדול והווה בשרני.

 

כללו של דבר, נקרעים בין סינסינטי לסן פרנסיסקו עם נטייה חזקה מאוד לסן פרנסיסקו, אם כי ברור שאין כאן שום היקרעות, הפור מוטל בטבעיות על סן פרנסיסקו, עם הימשכות קטנה גם לסינסינטי, תנודונת פה ושם.

אך לא זה העניין, אל העניין עוד לא הגענו. מחטטים אנו להנאתנו בסינסינטי ובסן פרנסיסקו ברננה כוזבת, בנעימות שמנונית; בסך-הכל נעים להיטלטל בין שתי אופציות באמריקה. שׂחוק נכלם מדיף צחנה של פה לא מאוּורר על שפתינו. מתוך משמטה ודחייה כלפי עצמנו אנו נהדפים אחור, כאילו בעט אי-מי בפנינו בכוח לא ישוער. וצף ועולה החיטוט האמיתי, הנוקב: אם מותר לנו בכלל להיות בסינסינטי או בסן פרנסיסקו, ולו גם במרתף, ולו גם באסלה. באיזו זכות ועל סמך מה הגעתי לאמריקה? מי נתן רשיון? מי שׂם חותמת? באיזה תוקף גזלני השתרבבתי למקום שאליו זוכים לבוא הראויים בלבד?

כי תיאמר האמת במפורש: אם לסבול, להתענות - לֵךְ לרעוב ולקבץ נדבות בכלכותא. הלא המצב הטבעי לאדם הוא לא בסינסינטי ולא בסן פרנסיסקו, אלא מצוּמק ורעֵב, מוקף זבובים בכלכותא, ונוסף על כך בודד, בלי שום אישה אמריקאית, ובלי אסלה. שם הבסיס, משם מתחילים. וליותר מזה אינך זכאי.

זה העניין שצריך היה להיות מלובן, ולא לובן. היטבנו לחמוק. ועל נפשנו צריכים היינו לירוק. ולשתוק היינו צריכים. ולא להיות. ובמקום זה ישנם אנחנו. ובמקום לנגוס נגיסות, מפוררים פירורים, במקום לצהול, מגחכים.

מילא! אך די בכך.

 

5.12.94

 

את, הקוראת היושבת

 

שאו שלום, אתה, הקורא הנאמן, ובייחוד את, הקוראת היושבת ברגע זה ומרעיפה מבט – של חסד? – אל מילותי. צררתי את עצמי – למענך! – בצרור דפים דו-ממדיים. כעת עינייך, עינייך בלבד, מבט עינייך החם, המלבב, נפלאה שלי, הוא לבדו עשוי להעניק לי נפח של חיים. איך אזכה בזאת? דרכינו – אהה! – לא הצטלבו. בשעה שאני כותב את הדברים האלה אני רק מדמה אותך, ואילו את עסוקה בעיסוקייך שלך – הגופניים? אלה של יומיום? של נופש? – ואני כותב לך בשקידה, ובשעה שתקראי את הדברים האלה, היכן אהיה – בקבר? ואת – באוסטרליה? ויש לי חשק גדול כל-כך להישאר מואר במבטך החם, שתלטפי אותי דרך מילותי ותקריני עליהן חן וחסד וסלחנות. לסליחתך אצפה בכליון נפש. יעופו מילותי כמו זבובונים לא מרגיזים במרחב הקטן שבין הדף לבין מבטך! אהה, מבטך, עינייך! שאי ברכה ממני, המעריץ ומוקיר אותך ומקווה ממך לכל-כך הרבה! היי שלום! אני מברך אותך ומרשה לעצמי ללוותך עם הספר לחדר האמבטיה. אקווה ששלומך טוב ועגבותייך שופעים. בצער אני נוטש אותם עם היפשקם לרווחה. מה שם ביניהם? מה מזומן לנו? אהה, שאי שלום, ושוב שלום! עד כמה קשה לי להיפרד ממך את רואה בעצמך. ושוב, שלום-שלום לך, הנפלאה, ממני, הנותר מאחורייך (מאחורייך!), בין צללי העבר, בעוד את יושבת טוב-טוב בהווה. לו רק לא הפריד בינינו הזמן! והמרחב! ובכן, שאי שלום! "בחדר האמבטיה" אמרתי, "עגבותייך" אמרתי, אם כך אמרתי הכל, שלום-שלום, אח!…

 

25.5.95

 

ועוד על ישבן האישה

 

היחס אל ישבן האישה מורכב מאוד. מצד אחד הוא נראה אדנותי, כלומר: אישה בעלת תחת דשן נראית כגברת עם שני אדונים קטנים צמודים לה מאחור – אכן, אלה שני אדונים כרסתניים וקטנים בגודל נפוליאון – בין שיפולי הגב למרום הירכיים. בלכת הגברת ברחוב, הם משקיפים עלינו, הגברים המסתכלים עלינו מאחור, במבט מחמיר ומלא בוז. אך לו היו שם אדונים, הרי לא היינו מעוניינים כלל! אין אלה, למזלנו, ממש אדונים, אלא רק שני כרסים של שני אדונים קטנים הצמודים לישבן האישה מאחור. פלפול מורכב זה מסביר מפני מה מעורר בנו ישבן האישה רגשות כה מנוגדים: באשר אישה – נלהט, באשר שני אדונים – נרחש כבוד, באשר צמד כרסים של שני גברים – נשתוקק לבעוט, ובגין הכל יחד – צימרור קטן של זרות.

 

מחשבה נכונה

 

אם תתאמץ מאוד תפיק מקרבך ומנבכיך הכי עמוקים את המחשבה הנכונה, היא תצא לאוויר העולם נכונה ומצחינה עד לגועל, כמו הפרשת הצואה לאחר אימוץ סבלני של מעיך. תוך כך ייפרמו אברים מסוימים, לא תוכל לצאת מזה בלי נזק איום. לנכונות יש מחיר נורא.

אף זאת, בעקבות המחשבה הנכונה ייפלטו לך סרחי עודף של מַחשבונות-סרק נוספות שלא תוכל להתפאר בהם. הן תעמדנה אותך באור מגוחך. לא תהיה שווה לך המחשבה הנכונה האחת שחשבת.

הרי זה כמו ילד הקם מעל הסיר לאחר שטיחר דיו, וניסה במו ידיו לנגב את אחוריו, וכמובן שנדבקה לו חתיכת נייר טואלט לאמצע אחוריו בדבק שיירי הצואה המרוחה, והוא לא יודע, הזאטוט, ורץ עירום לסלון לשעשוע לב הוריו וסבתו, וקופץ ומתיישב על ברכי הסבתא, וכשהוא קופץ ממנה כעבור רגע נשארת הסבתא ופיסת נייר הטואלט דבוקה לקדמת שמלתה, בין ירכיה. לזאטוט ייסלח, סוף-סוף זאטוט, ולנו לא. איננו בני שלוש, וסבתא אין לנו מזמן. היא מתה, היא בקבר, אינה משתאה לחינניות שלנו. למה היה לנו כל העסק הזה של המחשבה הנכונה? (ואגב, מה כל-כך נכון בה, גם על זה כדאי לתת פעם את הדעת.)

ראו למשל את אמו של הזאטוט החמוד, היא יוצאת בלילה מחדר האמבטיה עירומה כליל. זוהי נכונות! ואם זו נכונות טריוויאלית (ואגב, גם על ערך המחשבה הנכונה שלנו עוד לא אמרנו כלום!) - מה בכך? הלוא בשכר זה לא דבוקה לה לחריץ אחוריה שום פיסת נייר טואלט! אצלה, רבותי, ניקיון וחומרה גדולה! כשהיא חולפת עירומה מול פנינו, אנו מסמיקים ומרכינים ראש, אם כי משתדלים טוב-טוב להרים מבט מתחת לגבות. היא אישה לעניין, כל אבריה תואמים, שופעים, והפונקציות שלה מעולות. היא משומנת. יצאנו נלוזים ואבודים, ידנו על התחתונה.

הנני מתנצל על מחשבותי ומילותי המגוחכות שאינני יכול להיפטר מהן, אך אעשה להבא ככל שאוכל, אך אינני מאמין שאצליח, אך אשתדל. אני אבוד. אין לי עניין בכלום זולת קורט זוהמה. זוהמה זו שבה אני שרוי, על שום מה? עזרו לי.

 

25.5.95

 

אמנות המחול

 

במעשה אמנות כמו יצירת המחול המפוארת המתחוללת ברגע זה לעינינו, וחסד ויופי בל ישוערו רועפים מן הבמה, בייחוד מן הרקדנית הראשית, הנאצלת שבהן, שברור שרוטטת מחוויות עילאיות ומעבירה אותן אלינו, והרי זה צינור שפע אלוהי לא יאומן וכו'.

הצופה חיננזל ישב ואין בנפשו התעלות וחסד. המחול לא מעניין אותו, כל ישיבתו כאן מין מעשה הונאה – למען מי, למען מה? – והוא עצמו כולו מעשה חושב של הונאה. עיניו הסוקרות את המתחולל על הבמה מעוררות אשליה שרואה הוא מחול, ולא זה מה שהוא רואה. בנפשו צרבת גדולה של גירוי למראה אחוריה הגדושים של הרקדנית הראשית. מיטב עניינו בבשר המקפץ עצמו, בבשריותו של הבשר.

שם, מלופפים כהוגן בבגד ריקוד צמוד, מתעצמים כדורי אחוריה בגמישות ומוצקות כאחד, וכשזה עולה זה יורד והדברים חבוטים. ובשעות של עצב ודכדוך, כשצינה פושה בלב, קופץ ובא גירוי זה, חיכוך מענה ומענג במוח למראה שיופם של שני פלגי הישבן זה בזה, ויש הרגשה שכדאי לחיות, ויש על מה. בסוף יהיה רע, אך באמצע נתגרד קצת; בסוף יהיה מוות, אך באמצע דגים מלוחים וישבנים. וזה שמצויים אנו כאן לכאורה למען האמנות אך באמת למען הסרחון – בזה אמנם נבוש, אך בושה שאפשר לחיות עימה. ומי יוכל לתפוס אותנו ברמאותנו? מי יוכל לחדור למתחולל באפילת מוחנו ולומר לנו  "אינך מתרכז במחול כשלעצמו"?

וצץ ומגדיל אפילו הרהור: תוך שהיא מהדסת תזזית מקצה אחד של הבמה אל קצה, הלוא שני פלגי הישבן העצומים מתחככים זה בזה, ולו היה עור האחוריים מחוספס, הלוא, כמו בשפשוף שתי אבני צור, היה יוצא ניצוץ אש, עף רשף פתאומי ומחולל בעירה גדולה. בהחלט ודאי שאולי כן. ועל כל פנים מחשבה מבדחת, כמשב רוח קל לנפש יגעה – כמה עייפנו מאמנות! – ושחוק דק של שעשוע עולה על שפתי חיננזל השפוף בכיסאו למחשבה הנאלחת, הקלילה הזו. ומתווספים הרהורי-משנה: כשתפשוט את הבגד התחתון ההדוק, מה תהא צורת אחוריה? הלוא כבר ידענו אכזבות, כבר ראינו נשים שבעודן בשמלותיהן או במכנסיהן חשבנו שאחוריהן ככה, וכשהתפשטו כליל ראינו שככה; חשבנו שהכדוריים תפוחים ומעוגלים עד להתפקע, ופתאום ראינו שפלג השת נופל לו בצורת מלבן; לעתים מרים הבגד התחתון את בשר השת עד להיותו נדמה כמזדקר החוצה, ומתברר שבלא תמיכת הבגד בשר השת צונח-משתטח, ולא נוכל למדדו במ"ק אלא במ"ר; במקרים אחרים חשבנו שפלגי האחוריים בשיפעתם מוצקים מאוד ומשיקים באמצעיתם זה לזה, ופתאום מתברר שרפויים ולא נוגעים, ובאמצע נוצרת מפרצת ומתגלה החור (והרי ידוע שאל החור אנו אוהבים להגיע רק כשהוא מוחבא בין שתי ערימות בשר ואנו עודרים בהן ומסלקים אותן בדי עמל לצדדים; הכלל הוא שאין החור כשלעצמו ולא כלום, אלא הקומפלט עושה את העניין); ויש מקרים בהם אמנם שופע הבשר, אך יש חטטים ושאתות ותפרחות אדמומיות; ויוצאות כל כך הרבה רמאויות, ואיך נדע, ונמצצת מחשבת חיננזל ונודדת לרמאות אחת שקרתה לא מכבר, שקנה בחנות חשמל מומלצת בניו-יורק מכשיר אידוי חשמלי כי אמרו לו ששם זול, והסוחר הקוריאני או היפאני המליץ אף הוא על סחורתו והינהן במרץ כל הזמן, וכשחזר ארצה התברר שרמאות מוחלטת. ושפתיו שהתפשקו קצת עתה בחיוך נרפה לביצבוץ המחשבה המקורית על התזת הרשף מהתחת, שבות להבעת מרירותן היסודית, הבעת שפתי דג הקרפיון. ככה זה, החלידה השמחה, החיוניות אבדה, וכשצץ לרגע דבר לצון גס, מיד מחליף אותו פעפוע תרעלה, הנפש מקרטעת רגע ושוב כבה.

שורה אחת מאחורי חיננזל, מושב אחד משמאלו, משקיף על ערב המחול העילאי הבלתי נשכח הצופה יונתן פץ. אף זה גבר שלא באביב ימיו, יבש, חרטומי, מביט בין שני ראשים, רואה את המתחולל על הבמה, אך בייחוד רואה באלכסון את צדודית פניו של חיננזל. הוא רואה אותו כששפתיו נפשקות בשחוק קל, ואחר חוזרות ונוצקות אל תבניתן הטבעית. ועולה בלבו תרעומת מרה: "זה שלפני, עם שפתיו ביחד, מפני מה הוא יושב כאן? ובמה הוא צופה? כן, אימרו נא כולכם, במה אתם צופים? מה זה מול עיניכם? והלוא אין שם כלום! ואתם, שפתי חיננזל, הדקות, האירוניות, שפתי אינטלקטואל מחמיר, הנפשקות ומתלכדות, כאילו משך שם את ליבכם המעשה האמנותי הצרוף, הלוא כשתיגמר ההצגה ייפלט מביניכם דבר ניתוח של מבין עניין, והלוא זה שקר! לא היתה לכם פה חוויה, לא רווח, לא אמנות, לא כלום, ואינכם מתעניינים בכלום זולת אוכל טעים ונמנום, ובהיפשק שפתיכם לומר דברי שקר יוצא לכם הבל פה מצחין!"

ומיד קופץ צפע בליבו ונותן נשיכה, והתרעומת על הרמאות של חיננזל מתגלגלת אל הרמאות הכללית של איזה סוחר קוריאני או יפאני בניו-יורק (כן, אותו סוחר ממש!) שמכר לו מכשיר חשמלי לקירצוף חרסינה, מציאה כביכול, והתברר שרימה, ולשווא היתה כל הקנייה וטורח הנשיאה במזוודה ארצה. מפח נפש שכזה!

חלק מהזמן, ועל כל פנים שנים רבות מחיינו, אנו מתעסקים, אגב טינה כבושה, בתצורות של חיכוכים ויחסים בן פלחי שפתיים, אם אלה העבות של העכוז, או הדקות של הפה, ומהם איכשהו מגיעים תמיד לסוחר הקוריאני-יפאני הרמאי מניו-יורק. ואין אמנם להקיש מכאן, ואולי דווקא יש להקיש, ועל כל פנים עגום, עגום לאין שיעור, תחושת אחרית והחמצה, ואף אחרי המוות מי יודע מה.

והקוריאני-יפאני מה? מתי נתחיל להבין גם אותו? והרי גם הוא אדם עם צער כוסס בלב, עם אהבה לילדיו, ולא רק עם רמאויות עסקיות בענף החשמל. מתי נחדל להתעצל, וקודם כל נלמד להבחין בין יפאני וקוריאני? נוהג נפסד זה, שאנו נוהגים ליצוק בתבנית אחת את כל אולוסיית מזרח אסיה, בעוד בגווני-גוונים של טעמי עוגות ושוקולד אנו מבחינים יפה-יפה – האין זה אות ראשון לרפיוננו המוסרי? הבה נתקרב אליו – ושמא הוא בכלל פיליפיני? – נשאל לשלומו. שומה קטנה ליד עינו, כלום אין חשש לסרטן העור? בנו צריך להתחתן, היכן יגור הזוג הצעיר? לפני שבועיים רימה אותו יבואן אינדונזי או בורמזי, היש סיכוי להקטין את הנזק? אהה, גם הוא מרומה! עוד לא ממש התחלנו בנפש האדם, וכבר אנחנו שוב באותו עניין: מאחורי כל קוריאני-יפאני מרומה עומד אינדונזי-בורמזי ואף הוא מרומה, ולכולנו חנויות, וכולנו עומדים בפתחי חנויותינו מרומים וממורמרים.

ואם כי לרגע קופצת מין שמחה בלב "הלוא איננו רמאים של רמאויות גדולות, אנו בקטנות!", הרי מיד צפה ועולה נגדה התרעומת: "אם כבר לרמות, למה לבוסס בזוטות? למה לא העזנו להונות את האנושות הונאה רבתי? אחרים מפרים בריתות וחוזים אדירים, חומסים אימפריות, מזייפים דולרים ושודדים בנקים, ואנו – מפוררים קטניות מבית השחי פרוטה לפרוטה. אהה, חיים מוחמצים, חרטה לאין קץ, גנבים קטנים היינו ונשארנו. ובלטינית "גנב קטן" – Furunculus, וכבר חוזרת לה המחשבה אל הפורונקל הפוטנציאלי בישבנה של הרקדנית, וממנו שוב, כמו לולאה אינסופית, לרמאות האסייתית, וממנה שוב לאחורי הרקדנית. תיפלות לאין קץ. אכן, ערב עם אמנות המחול!

 

25.6.95

 

עד גמירא

 

ולעניין היתוש רצינו לומר: מה זה פה, מיני חרקים משונים המציקים לנו, אף לא משונים, חרקים סתם. ומתחשק למחוץ עד גמירא. חוצפה זו של יתוש. עקץ את האישה במרום ירכה מאחור והתעופף, וגירדה גירוד באדמומית שתפחה, והתהפכה ואמרה שכך אי-אפשר עוד. תחילה נבהלנו כי חשבנו שהתכוונה שאי-אפשר עוד איתנו, אך מייד המשיכה ואמרה שלא תוכל עוד עם היתושים האלה, והיה לרגע פרץ של רווחה.

מייד עם סילוק הבהלה התפנה מקום לכעס על היתוש. הדלקנו את האור, חיפשנו, ראינוהו מעופף מעלינו, ספקנו כפיים ונמחץ. עד גמירא. ונשר מת. סמי מכאן כל ניסיון להתדיינות עם היתוש, מחצנו עד גמירא. ולמה לא ניסינו להידבר? כך! עד גמירא! אפילו לא גירשנו. מחוֹץ מחצנו. איתנו אין קונצים. עם האישה דווקא ניסינו לדבר, ומששב שמץ מן החשש שמא בכל זאת חלה האמירה "כך אי-אפשר עוד" גם עלינו, גייסנו בתוכנו הרבה סבלנות, גם תירצנו והתרפקנו, גם ליקקנו ברגע האחרון. אח, אוהבים אנו אותה, אח, אוהבים! היא השיבה לנו בתרעומת לא מסותרת, ותוך כך התגרדה.

כי צריך שייאמר: לאחר שמחצנוהו – "עד גמירא!" כפי שאוהבים אנו לחזור ולומר – שב הכל לקדמותו. התגרדה ושוחחנו. על הגירוד בסביבות עכוז האישה תוך שיחה עימנו  בעוד פיה מתעוות – על כך בפעם אחרת. עתה אנו ביתוש. ומה יש להוסיף? בכל זאת משהו מציק. חשבנו שנשוב ונירדם עד מהרה, והנה לא. הוֹלֶם לב וכלימה. וזה שורש העניין: מחצנו כי אפשר היה. היננו אמני האפשרי. ובאשר לא נוכל למחוץ – נבוא בדברים. וכשאין יתוש – הכל כשהיה. ומתייצבת מולנו המציאות מלוא קומתה: הניגוח בחומת האישה, מותנו, ועוד דברים.

ובגרד האישה את מרום ירכה, מגרדים אנו את השטות, ותחתיה מוצאים כסיסה, חיכוך של הנפש, וכמו קיא ישן עולה תחושה ותיקה של שפלות לנוכח דיוקן עצמי: "אני אוהב את מה שיש לי, אני עושה מה שאפשר".

 

29.6.95

 

תשובה למודעה

 

ציפיתי למודעתֵך. את עסוקה בלימודים ובחיים, אני פנוי לחלוטין. ומה שמושך בייחוד עד כלות הנפש היא הדרישה הנחרצת להצטיין מבלי לזכות בקידום. הדבר מתאים לי ביותר. תביעתך מכה בי הד עמוק. לא תמצאי חרוץ ומסור ממני בשעה שאני מצחצח את חדר השירותים שלך, ואם אך ינסה מישהו לעקור אותי משם למעלה, אֶלָפֵת סביב בסיס האסלה בשתי ידי, כנאחז במזבח. אכן, מן התחתית יצטרכו לקרוע אותי.

ועל כך שבינתיים חיי כָּלים, על כך אני צוחק בפה מלא. אף את אינך משתאה, חיי אינם מעסיקים אותך – הלא לקחת אותי רק על מנת להיפטר ממני, שורטטתי כדי להימחק, אפילו את המכתב הזה אינך קוראת, די לך בשתי המילים הראשונות "ציפיתי למודעתך". אני רואה את מבטך המחמיר ננעץ בי, את רואה את הרכנת ראשי הלוהטת.

ולא תאמיני עד כמה אני מבין אותך, שאת רוצה בי לטווח ארוך. שהרי משאילפת והרגלת עוזר בית אחד בכל עבודות הבית עד שהפך לחלק בלתי נפרד מרהיטייך, עד שהעין כבר אינה מבחינה בו, אין לך כוח וחשק להתחיל את הכל מחדש עם עוזר בית אחר. את לעניינייך, עוזר הבית לענייניו. בכך לא תמצאי אישיות הולמת ממני: לעמול ולדשדש בתנועות חוזרות ונשנות במסלול מוכר המוביל כל יום לתחילתו – זו תמצית הווייתי. אינני אוהב להגיע, אני אוהב להיות. אנא, ראי אפוא את התואר "לצמיתות" כחלק בלתי נפרד מהצעתי.

ואגב, צמיתות זו, מוטב שאסייג אותה מייד ואומר: את צעירה, אני כבר לא. מה שבמחשבה מעמיקה מוסיף משנה-תוקף להתחייבויותי. אינני עול ימים שוחר הרפתקאות ומגמא יבשות. בשלב זה של חיי אני אדם מיוגע עד מוות, קשוב למיתר האחד והמחליד שלו. ומשאזכה לשרת אותך, עוד אוכל להזדקף במין הדרת כבוד ולומר קוממיות לעמיתי, המשרתים הצעירים: "מתחת למשוכה שבה אתם בקפיצתכם ניגפתם, עברתי אני זקוף, מתמודד מלוא קומתי".

 

22.7.95

 

לבית שימוש!

 

מן הפרוזדור הגיח גבר נכלם שיש לו מה להסתיר, ועמד על מיפתן חדר ההסבה כשעיניו מושפלות ארצה.

האישה ישבה זקופה על כיסא והסתכלה בו. היא לא אמרה לו דבר ולא פצתה את פיה. היה שקט כבד באוויר, והוא הבין בבהירות שאין למעלה ממנה שעליו ללכת מייד ולהיסגר בבית השימוש.

הבנה זו היכתה בו מכה, כל גופו זועזע. הוא היה המום. היה כאן משהו נשגב מבינתו, ויחד עם זה כה טבעי, פשוט. הרבה צדק יש כאן, הרבה נכונות. ובד בבד גאה בו מרי עצום: איך זה? לשם מה נברא?!

כאילו החדירו פתאום אל קרביו איזה קרס קהה וחלוד, חש הגבר תערובת של כאב עמום ובחילה בפנימיותו. האישה ידעה זאת, וידיעתה, תודעת הפוגעת, היא המעליבה מכל, כאן שיא הכאב. הוא סב על עקביו וחצה את הפרוזדור בואכה בית השימוש.

מכאן ואילך לא היו עוד מאורעות מיוחדים זולת המעשה הפרוזאי של שהייה בבית השימוש. עיקר ההתרחשות עבר לחייו הפנימיים של הגבר, בעיקר לזכרונות המשמשים כחומר לתהייה אינסופית. חיים מלאים, סבוכים ודלים מאין כמוהם.

 

23.7.95

 

תוך הצצה בסיפור  "ענייניו של זכר בן-אנוש"

 

ברצון ובתאווה אציץ בסיפורים נוספים כגון "ענייניו של זכר בן-אנוש". על תוכן סיפור זה מוטב שנעבור בשתיקה, לא יאה לו הפומביות, אף אינו מוסיף כבוד לזכר דנן. זהו סיפור מסעיר ומלהיב, שיש בו קלון ובושה והתנהגות מחפירה ללא אח ורע. עולמות נפתחים לפני, מזרימים אש להבה אל תוך דמי, מלבים גיצי דמיונות חורכים.

בהלמות לב אני סוגר את המגאזין. הכלימה מוצצת. דרישה מפעפעת בתוכי לשוב ולפתוח בסיפור הנפלא והגדול "ענייניו של זכר בן-אנוש" ולקרוא שוב שוב, כלא-מאמין, את המילים הכל-כך ידועות לי. ועצם המילים "ענייניו של זכר בן-אנוש"! ולו רק ידעתם מה הם ענייניו של זכר זה! מוטב שנדלג על כך. ביד רועדת, זו שהרחיקה לפני רגע את המגאזין, אני שב ומקרבו אלי. בין אצבעות לחות מזיעה אני אוחז בשולי הדפים הממורטטים, הכמעט מקופלים, מופרדים מן השאר, נפתחים כמאליהם לסיפור המופלא והמרגש.

לא נוסיף עוד דבר. שהרי פה כותבים לא על הסיפור, אלא דווקא על היד המדפדפת בו ברעד, על העיניים המתערפלות, החלחלה מתוך בושה שאין לה סוף – אף אלה, אם תרצו, ענייניו של זכר בן-אנוש.

 

24.7.95

 

ואידך זיל גמור

 

כשהיא עומדת עירומה בחדר האמבטיה, גבה אליו וכו', אז, ביורדו על ברכיו מאחוריה, תוחב את פניו וכו', שכן החריץ  נפער מעט, אך לא יותר מדי, לגומה אפלה, המרטיטה במה שהיא כומסת יותר מאשר במה שהיא מגלה, מנשק, מלקלק וכיו"ב, עד שהיא מרתיעה את ישבנה אחור בטפיחת סילוקין על פניו הנטפלות, והוא ניתק ויוצא בלי חמדה לבית כיסא, משם יוצא תקוף חרטה, לֵאֶה, עיניו כבויות, מבטו קֵהֶה כדג המום וכן הלאה, ייאוש אוחז בו כשהוא חושב על דלדול כל אונו וכד' בעניין האווילי המפרך הזה, גדודים-גדודים דהרו ממנו כוחותיו, נטשוהו, אבדו לבלי שוב, מרוקן לחלוטין, שלום, תרבות ואמנות, שלום, ציליוויזציה, סליחה, ציוויליזציה וגו'.

 

24.7.95

 

פתק מתחת לדלת

 

אהובתי,

 

הייתי כאן אתמול, אך את שוב לא היית. מן הסתם עסקת בקניות בחוץ. אמנם בקעו אי-אלו רחשים מתוך הדירה כשציפיתי מול הדלת. אולי היית מרוכזת בעניינים שאינם סובלים הפרעה, ואולי לא שמעת, ואולי לא היו רחשים כלל.

 

לגבי מה שביקשת ממני לבדוק: כידוע, שכנתך מן הקומה התחתונה, הגברת רות, טוענת שהשרברב שלה אמר שקטע מצינור הביוב באדמה סדוק ויש להחליפו, מפני שאחרת תהיינה סתימות כל כמה שבועות. אני העברתי בתוך הצינור משחולת עם דוקרנים ולא מצאתי זכר לשורשים. אמנם יכול להיות שניקו את כולם, אולם אני חושב שמשהו היה צריך להישאר.

 

כמו כן יש למצוא תשובות לשאלות הבאות: א. מדוע טוענת הגברת רות שההצפה היא מבית השימוש ולא מהמקלחת? הרי הביוב של המקלחת נמוך יותר מבית השימוש. אולי נסתם רק צינור בית השימוש שלה? גם אם טוענים שהביוב הגואה דחף את האוויר בצינור הביוב של בית השימוש, הרי שתחילה היו בוקעים המים בסיפוֹן האסלה, ואחר-כך היתה מתרחשת הצפה דרך הביוב של המקלחת.  ב. אם הביוב היה סתום, מדוע לא עלו על גדותיהם בורות השופכין של המטבחים וחדרי האמבטיה בחלק האחורי של הבניין? הם נמוכים יותר מגובה בית השימוש בדירתה של הגברת רות, והיו צריכים לגאות כעבור זמן מועט.

 

יכול להיות שיש הסבר לשאלות האלה. אני לא מומחה לביוב. בכל זאת, לפני הוצאה של כמה אלפי דולרים, צריך לקבל לכך תשובה מוסמכת.

 

אבוא שוב מחר ואקווה שתהיי, אוהבך.

 

25.7.95

 

טעות נעימה ורוחב לב

 

בפותחה את עיתון הבוקר, ובעוד עיניה מעורפלות משינה, התחלף לה השם "בֶּנוֹ חְרַקטוֹר" ב"בֶּן-חוּר בֶּנטוֹ", מכר ישן שלה, ולרגע נקף ליבה, אך מייד, לאחר שבריר שנייה, כבר ראתה בצלילות ש"בנו חרקטור" ולא "בן-חור בנטו", והיתה לה מה שנקראת טעות נעימה.

יותר מאוחר, כשהגתה בזה ביושר, כבר עלתה בליבה המחשבה ש"בנו חרקטור" או "בן-חור בנטו" – מה ההבדל.

אבל מקץ כשנתיים, כשראתה בעיתון הבוקר "בן-חור בנטו", וכשגם לאחר שהצטללו עיניה לא הפך ל"בנו חרקטור" אלא נשאר "בן-חור בנטו", הוא עצמו, היתה לה נקיפת לב חזקה יותר מאשר כשהיה "בנו חרקטור" וראתה שלא צדקה כשאמרה "מה ההבדל".

אבל בצהריים, כששכחה את "בן-חור בנטו" ואת "בנו חרקטור", ובכלל את כל עיתון הבוקר, עשויה היתה לראות שבכל זאת צדקה. אבל מאחר ששכחה, שכחה גם שצדקה, עד כדי כך רוחב ליבה באשר לצדקתה בקשר לעניינים מסוימים.

 

31.7.95

 

זה קורה כשזה קורה

 

היא פנתה מן החדר, מיישרת את שולי שמלה, ואז ראתה אותו חולף במהירות מחוץ לחלון. הוא, בחולפו במהירות על פני החלון, ראה את פיה הנפער לצעקה, ואת עיניה הלטושות.

מבטו שלו היה עמום, בוגר. פעל בו המנגנון הפועל על אדם הנופל מגובה אל מותו: הוא עצמו כילה את עמלו עלי אדמות, הנפילה כבר עושה עבורו את שארית המלאכה. כלום כבר לא תלוי בו, במאמציו, פחדיו.

בעיניו היה אפילו משהו מרגיע: זה קורה כשזה קורה.

 

 

משלוח קומפוט סיני לאחר המוות

 

נכנס בחור רזה ושרירי עם קסדת רוכב קטנוע, שליח מחברת השליחויות, בידו צנצנת ארוזה, ומבשר בקול גבוה על משלוח קומפוט סיני, זכייה בהגרלה ממסעדה סינית חדשה. תנועות יד נמרצות של אישה כבדה, כמעט באה בימים, לבושה שחורים, המורה לו אל פינת החדר, קוטעת את בשורתו. הוא נושא עיניו לכיוון תנועת היד הנרגזת, ורואה את האיש הזקן בעל הכרס המוטל על המיטה בפנים קפואים ובגבות מורמות, מבטא בארשת פניו כמין תמיהה מעורבת במורת-רוח: "עכשיו נזכרתם?!"

מול זקיפת גבותיו של המת נסוג השליח צעד, ספק מבולבל, ספק מבוהל, מביט כה וכה לצדדים לראות מי ומי בנוכחים, רואה שאין איש זולת שתי זקנות ממלמלות בשפתיהן, והאלמנה הכבדה, שפניה מצומצמים, כאילו נסחטו ונשאבו פנימה ונטחנו לאיזה בליל לא ברור. לאחר נסיגת הצעד הוא מרכין את ראשו אל הצנצנת שבידיו, הרכנת ראש שכמוה כמתנצלת על צירוף הנסיבות האומלל, ויחד עם זה אומרת שכאלה הם חיי האדם, תמיד מאחרים עם הקומפוט, ואת מלוא יקרותו של אוצרנו אנו מגלים רק לאחר שאבד.

על כך מגיב המנוח באותה זקיפת גבות שמקודם, אלא שעתה פירושה חמור יותר: "אינני מקבל את התירוץ! ההיסטוריה מלאה תירוצים! מרגע שנולדתי אני שומע על עיכובים, מכשולים ומניעות! די לנו בכך! לא נקבל! לא ולא!". אכן, פליאה היא: זה שתמיד היה מן הוותרנים, שעה לאחר מותו הפך למחמיר שכזה, שוכב שם בעיניים עצומות, פניו מביעים ריחוק, מיאון ושאט-נפש.

השליח עומד רגע על עומדו, מעפעף בעיניו, מגלגלן שוב אל האלמנה ושתי הזקנות, ושוב מרכין את ראשו אל הצנצנת, הרכנה של הבלגה, האומרת: "סלח לי מאוד, מכובדי, אבל אני רק השליח, הכתובת לתרעומתך היא המסעדה הסינית, אני אינני אחראי למשוגותיהם של השולחים אותי…"

"אינני מקבל גם את זה!" – דובבות גבותיו המורמות של המת באותה התנכרות צוננת, כמעט עריצה – "האחריות על החיים כולם!"

כמה זמן יתאפק השליח, והרי אינו קרובו או ידידו של המת. שליח הוא ולא עוד. "ואתה מה!" – מתריסה בכעס הרכנת ראשו בשעה שהוא נסוג ומתכווץ ואדמומית פושה בפניו – "שוכב לך שם על הגב בגבות מורמות ופה מעוקם ושום דבר לא נאה לך, מבקר את כולנו, בעוד אנחנו רצים בנשימות אחרונות להעניק לך צנצנות קומפוט, מעשה חסד!"

- "ואיזה חסד כאן?!" – לוטשת בדממה האלמנה עין קטנה ורצחנית – "כילה את כוחותיו כמו סוס על מזבח האנושות, העניק לה את לשדו ומת, ובדיוק אז נזכר הגורל לשלוח לו קומפוט סיני!"

"את, שבי בשקט!" – רועמות-פוקדות גבותיו המורמות של המנוח.

"לא אשב ולא אשתוק! מספיק שתקתי כל חיי!" – משיב-מבהיק מבטה של האלמנה מתחת לעפעפיה הצבים – "מעכשיו לא אפסיק לדבר!"

"קחי לפחות את הקומפוט הסיני לעצמך!"

"לא אקח לי שום קומפוט! נולדתי למָרוֹר!"

"אי, את גם כן, כמה נמאסת, קברי אותי כבר במנוחה ואכלי מרור ושתי שמן קיק עד יום מותך!" – מצליפה בה שתיקתו של המנוח.

תוך קטטה אילמת זו הופכת התרסתו השותקת של השליח לדממה כבושה, המסתירה תחתיה מהלך מחשבתי מתפתל של טיכוס עצה: מה עושים ואיך יוצאים מפה? את הצנצנת לא יוכל להשאיר מבלי שיחתמו לו, ומאידך, מי יחתום לו במצב זה על צנצנת קומפוט סיני? הוא שם בחטף את הקסדה האידיוטית על ראשו, הופך את פניו ויוצא בחופזה מן החדר, הצנצנת בידו.

"דבר לא יוכל להפתיע אותי פחות!" – אומרות עתה גבותיו המורמות של המנוח. וכי לא לזה ציפה במרירות כל חייו, שלאחר שייפח את נשמתו, יביאו באיחור קומפוט סיני, ועוד יתריסו, ועוד יטיחו, ולבסוף גם ייקחו את הקומפוט בחזרה?!

ועל פרץ שתיקתה הנמשכת של האלמנה, שתיקת נרגנות שאין לה קץ, ושאין בו עוד כוח להסותה, הוא מגיב כפי שהגיב בחייו, באותה הרמת גבות חמורה וקפדנית עצמה, שעתה היא מביעה לא מורת-רוח ולא גערה, כי אם הינשאות למעלה, מעל לשליח, מעל לקומפוט, לאלמנה, מעל כל הבלי העולם; מין הרמת גבות סתומה של מי שמעיין במדור הכלכלי של עיתון הבוקר על בטן מלאה ומשתעה אגב אורחא על ידיעה שבאקראי: "מגמה מעורבת בבורסה של הונג קונג".

 

עוגייה

 

מי אוכל עוגייה? – הרעֵב, המשתוקק למשהו מתוק לאחר יום מר. אנו, הצופים בגבו המגובנן, כמתקפל סביב הצלחת המתוקה שלו, רצוננו הראשוני לתקוע לו אצבע בין צלעותיו לאות משובה - פג. תנועת לסתותיו – אף זאת רואים אנו מעורפו – אומרת: "ראו כמה מעט צריך: כיסא, ממתק, שיניים". עיניו בוהות אל הקיר, תודעתו פשוטה: "אני נהנה". הנה ממה עשוי אדם. הנה בשרו. הנה משך חייו. ומי מחכה לו בחדר השני. ומה צפוי לו מחר. ועולה צורך עז לאמצו אל ליבנו וללחוש: "אחינו, אחינו". אך בל נפריע לו בעוגייה. חרש, על בהונות נצא מן המטבח, מלקטים לנו אף אנו מן השולחן עוגייה קטנה עבור עצמנו.

 

1.8.95

 

הערת שוליים לסיפור "ענייניו של זכר בן-אנוש"

 

ברצוני להעיר הערת שוליים לסיפור החשוב "ענייניו של זכר בן-אנוש" שבקריאתו אני שקוע עתה, ולהתייחס למילים "פרצה בצחוק" שבפסקה הראשונה. שיערו שכיוון המחבר לומר שיצא צחוקה בפרץ פתאומי, ואילו אני מפרש זאת שפרצה תוך צחוק, כלומר שפרצה אל החדר בו ישב הכחוש תוך צחוק. ההבדל עצום: בפירוש הראשון זע פלג גופה העליון בלבד, וכל כמה שתפרכס תמשיך להיות נטועה בכורסה; ואילו הפירוש השני משחרר אותה כליל – וכמה חשובה לה התנועה המשוחררת, זאת יודעים כולנו! – ומביא לכך שאגב צחוק ופירכוס זע גם כל חלקה התחתון, שהרי היא במצב הליכה מהירה, כמעט ניתור לחדר.

עניין זה בעל חשיבות מן המעלה הראשונה, שנגלה לפתע הכחוש בכל בושתו וצחקה, ועוד בד בבד עם תזוזות גוף בעלות רומזנות – חלקה מסתורית, חלקה משפילה ביותר – ועוד במפתיע, שפרצה כלתוך שלה, שאז גם גורמת לכחוש בהלה והשנקת לב.

יכול היה מן הסתם הכחוש להזדעק: מה זה פה מתפרצים בלי להודיע, ועוד מגרגרים, אך לא נרחיב עכשיו, אנו עדיין בפרץ המילים "פרצה בצחוק", ולא המשכנו בקריאה, אלא חוזרים וקוראים כמהופנטים את צמד המילים, וחוזרים שוב ושוב, בנשימה נעתקת מעלבון, כאילו היו עינינו מבוססות במילים הטובעניות האלה בלי יכולת להינתק, ועם כל קריאה מופתעים מחדש, לא מאמינים למה שהיא מעוללת, מתיקים בכוח את הספר מעצמנו, נושמים רגע עמוק ושוב קוראים, יודעים מה יהיה כתוב ויחד עם זה, בתוך תוכנו – עדיין לא מאמינים, מי יודע אם נמשיך אי-פעם.

ואם תאמרו שפירשנו לא נכון, ו"פרצה" מכוּון לצחוק ולא לגופה כולו, נענה לכם שאפילו לא כך – גם אז רע מאוד, אבל אנו מאוד מבקשים שכן כך.

 

29.9.95

 

שאלה לסגן שר השיכון

[שאלה שנשאלה בערב שאלות ותשובות עם סגן השר במועדון קהילתי]

 

"האמת היא שרציתי מזמן לשאול שאלה בעניין הכבישים המפותלים בצפון הארץ. הסכנה שם די גדולה, לא בגלל הפיתולים כמובן, ההרים הם אקסיומה, אין מה לעשות, אלא בגלל רוחב הכביש, וזו אולי ההזדמנות לשמוע מה נעשה בשנים האחרונות, אבל יש עניין כאוב נוסף, ולא רק מצד בטיחות הנהיגה, וכולנו יודעים במה מדובר, ואני שואל כי מזמן כבר רציתי לדעת.

והאמת היא שלא רציתי לשאול אף פעם, מעולם לא עלה בדעתי, אלא שהערב הרצאה, ומולי אתה, סגן שר השיכון, ואני נוהג כמו אלה שכשהם פוגשים אישיות מפורסמת, מעלים חיוך של מורך והכנעה, ומקרצפים מנבכי מוחם שאלה ממהות עיסוקה של האישיות על מנת לשאת חן מלפניה, או סתם מחמת תחושה שחייבים לומר משהו. לו היית זמר ודאי הייתי שואל בעניין הפזמונאות החדישה, ולו היית הוגה דעות הייתי בעניין המודרניזם. ככה זה.

אבל יש אמת אמיתית יותר, ששאלתי אותך שאלה רק על מנת שאלך הביתה לאחר ההרצאה ויהיה לי מה לספר בזמן הארוחה. לאחרונה אין על מה לדבר. פעם העולם היה מלא נושאים, והיום כולנו שותקים. אסב לשולחן עם אשתי – ואגב איתה אינני מעלה חיוך של מורך על שפתי, לא, איתה שפתי חשוקות – ואפטיר לעומתה כבדרך אגב איך קמתי ושאלתי על הכבישים בצפון, שאלה למישרין וללא חת - נתתי לו באבי-אביו, אוסיף ואומר במאמר מוסגר ובחיוך מוצנע – ואיך קמת והשבת לי, ואשתי תשאל: כן? לזה אני חותר.

הייתי עושה זאת, אבל אין לי אישה. פעם היתה. ואת שאלתי זו על הכבישים בצפון לא אחלוק עם איש. בשובי הביתה אהרהר לבדי איך קמתי ושאלתי וענית, ויעברו כמה דקות נוספות מהחיים.

אך גם זה שקר. לא אהרהר. ושיקרתי כשאמרתי שמזמן רציתי לדעת. לא רציתי לדעת כלום. אני יושב בבית לבד. איש לא בא. מזה יומיים לא פתחתי את הפה, והיה חשוב לי רק לדבר, לא חשוב על מה. ותבין שאם כבר לשאול שאלות – אדם כמוני, המוקף שתיקות ארוכות כל-כך נוהה לא אל מצב הכבישים בצפון, אלא אל השאלות האמיתיות: היווצרות היקום, החיים, יש או אין אלוהים. ואל תיעלב, אבל כמה מתגמדים עיסוקיך מול אלה. הנה במה שאני נובר בלילות ארוכים בלי שינה. ובשאלה נוספת: למה הלכה.

ושיקרתי גם עכשיו. אם להיות ישר עד הסוף, אם לנבור ממש לעומק, אין לי שום עניין בהיווצרות היקום או בחיים ובאלוהים. נכון שאלה הן שאלות יסוד שאין להן תשובות, אך ביסודו של דבר ומתחת לכל הקליפות – מה איכפת לי. תודעתי אינה סקרנית כלל. אני יכול לחיות ולמות מבלי לדעת. ואם אתפוס את עצמי בגרוני ואמסמר אותי אל הקיר ואזעק: וזאת שהלכה – רוצה לדעת מה? - בכנות, ומעיקרו של דבר - לא. אמנם היתה קרובה לי - אז מה? מה זו בכלל קירבה? תבין שאני עשוי מבשר, ואף היא פיסות בשר, וברגע מסוים נפגשנו ומייד נפרדנו, מה בכך? הלא מגוחך שאתייסר בגלל קובץ אטומים, שממרחק של חלל וזמן הינו מקרי לגמרי. בבחינה יסודית ונוקבת לעומק – כמה טיפשי הכל. לכאב לא אוכל להתכחש, אך הוא דוהה. תודעתי היא כמראָה ישנה המתכסה עיפוש ואדים, ובסוף אינה משקפת עוד כלום אלא קיימת כשלעצמה, פיסת חומר גולמי המחכה לכיתותו.

מה שיש בי באמת-באמת, מה שהוא מרכז הכובד שלי, הוא חלל אדיר המוצץ ושואב אותי לתוכו. אני עייף עד מוות – הנה מה שמפעים אותי: העייפות. ואתה אולי תשאל: אם לא הסקרנות הִפעילה אותי בקומי לדבר, למה אני מוסיף ומדבר, מה הכוח המייצר את המילים האלה? לא מתוכי בא הכוח, אלא מתוך הערב והמקום והנסיבה, כמו שכוח דירדורן של אבנים בא לא מתוכן אלא מהמדרון; ומשפציתי את פי לשאול, מתגלגלות המילים, אך לא לזמן רב, כי בהגיען, כמוהן כאבנים, אל מישור שאינו משופע עוד, הן מאיטות את קצבן, עד שחדלות ונעצרות".

 

6.10.95

 

אני סובל

 

אני סובל. מאֵרה על המפקפקים בסבלי. מארה על החושבים שנהניתי אי-פעם. רָאו אותי אוכל דג מלוח וסברו, על-פי תנועת הלסתות, שהטעם הערב משפיע הרבה רוק אל פי ואני משהה בו את הבליל הטעים תוך השקות מרובות של הלשון אל החיך ונהנה מאוד. לא ידעו כמה טעו. שהרי באותה שעה קיננו בי מחשבות נוגות וזכרונות אודות אנשים שכבר אינם חיים. אחרים זוללים וחושבים השד-יודע-מה, ואילו אצלי, שעה שלעסתי את הפת בחמאה עם דג מלוח, צץ במוח שהמתים בבתי הקברות שרויים בחושך. האומרים שמחשבה זו כבר נהגתה מחטיאים את המטרה: לא למקוריות אני טוען, אלא לסֵבל.

כעת אטען גם למקוריות: כל מחשבה וכל אמירה כבר נהגו ונאמרו, השאלה היא איך, ובאיזה סגנון. אטען שאיש עוד לא הגה הגות על המתים השוכבים בחושך תוך אכילת דג מלוח; וגם אם הגו, היו אלה מתי מעט; אולי שניים-שלושה נוספים בכל תולדות האנושות. אין זה רע להיות אחד משניים בהיסטוריה. ואף זאת – הסגנון! לעיסתי את פרוסת הלחם היתה שונה, מבע פָּנַי אחר, המילים שבהן חשבתי לא היו זהות למילות קודמִי; הכל יחד, כמו טביעת אצבעותי, היה ייחודי רק לי.

אוסיף ואטען למקוריות מוחלטת: בצד המחשבה על המתים השוכבים בחושך חשבתי גם שהכבסים שתליתי בבוקר מתייבשים עתה ברוח והייבוש לא עולה לי כלום, הרוח עובדת בשבילי, ובחינם. עלה אפילו חשק לנצל את הרוח עוד יותר, תשוקה לכבס ולייבש עוד ועוד, לפתוח מכוני ענק לייבוש כביסה ברוח. תודו שאי-אפשר שלקומבינציה מעין זו היו שותפים אנשים נוספים בהיסטוריה: אכילת דג מלוח פלוס מתים שוכבים בחושך פלוס כביסה מתייבשת ברוח. אחד ויחיד אני ביקום. אשר לערכה של מקוריותי אין לי מה לומר זולת זה שבעוד מיליון שנה הכל יהיה היינו-הך. הזמן הטוב מַשווה.

כעת אטען גם להנאה: אינני מוכן שיבוזו לי. אחרים יבלו וייהנו, ואני מה? מעולם לא נהניתי, אך מתחת לזה נהניתי מאוד. הנאה מרובה שאבתי מן המחשבה על המתים בחושך תוך אכילת דג מלוח; שהרי אכלתי דבר טעים וערב לחיך, ובאותה עת גם יצאתי רגיש. אישיותי הרוויחה, התחדדה והתעדנה, וסיכויי למצוא יפהפייה עלו כי הן אוהבות אותנו מעודנים, אך גם ירדו כי הזריזים מקדימים, והמחשבה על המתים עצרה את לשוני בשעה שיכולתי ללאוט באוזני יפהפייה מילות פיתוי שהיו גורמות לעיניה להצטעף.

כעת אטען לערמומיות: בכל מקרה לא יכולתי כמובן לגרום לעיניים להצטעף, כי ראשית, נדף מפי ריח דג מלוח, ושנית, לא היתה שם ממילא אף אחת, לכן נוח לי ופיוטי לי לטעון שלא השגתי יפהפייה בגלל המחשבה על המתים, ובכך להציג עצמי כקורבן העידון שלי. המחשבה על המתים שימשה לי אפוא כממלאת מקום בלבד. השתמשתי במתים שימוש מחפיר, אנא סִלחוּ, ורְאוּ בי מנוּול בעל חרטה, מה שמגביר את מורכבותי ועידוני.

ועוד מילה ביחס לעידון: כיוון שהמחשבה על ניצול הרוח לייבוש כביסה הופכת אותי לגשמי ומעשי מדי, אני מוותר על המקוריות המוחלטת ומכריז שלא חשבתי על שום רוח ושום כביסה. שיקרתי. אני חוזר להיות מעודן, כי שווה לי להרוויח עידון על חשבון המקוריות; ובאשר לזה שקודם אמרתי שחשבתי ועתה אני חוזר בי – שווה לי להיות גם שקרן, העיקר מעודן. ועל זה ששיקרתי – אנא סלחו, וראו גם בחרטה על השקרנות תוספת עידון ומורכבות.

 

הנני אדם מאוד מחושב. אני מוטרד באופן מבהיל וחורק שן ממאמץ. נתח סבלי עצום.

 

21.10.95

 

ניסיון

 

חמור ולוהט הוא הניסיון של הרגע האחרון. הושטת היד שלפני הקץ למחוק הכל ולתקן, ולהתחיל מחדש.

וגם זה לא נכון. שום ניסיון לא נעשה. חמור ולוהט הוא דווקא הרפיון. תנופה אדירה ושמחה של החמצה.

וכלום לא נהיה פעם אמיצים עד הסוף לומר: רפה גם הרפיון.

 

28.10.95

 

הנה באים ליכטנשטיין ופאלמידה

 

זה מה שהיינו אומרים. זאטוטים היינו, וכשראינו את הזוג הישיש מתקרב, הוא מדשדש מאובן והיא אוחזת בזרועו, צווארה נטוי לפנים כעוף משחר לטרף, היינו קוראים זה לזה בצהלה: "הנה באים ליכטנשטיין ופאלמידה!"

לא אזכור אם זה היה שמם האמיתי ומדוע קראנו להם כך. אזכור רק את הצהלה, את שמחת ההתקלסות והמנוסה מפניהם, מתגרים בָּאימה בפרפורי גיל. אזכור רק את השטות.

אכן, ברבות הימים נראה הכל שטות. הם, הזוג, כבר פסו מן העולם. לנו היו מחשבות אחרות ומילים אחרות. טרחנו, יגענו, נכשלנו. המון אמירות היו לנו במוח, חלקן הרות עולם, אפילו נשגבות. אבל חשנו איך במעמקי מוחנו, כמו במרתפיה של ספרייה גדולה ועתיקה, רוחשים הגווילים והכרכים, והאמירה "הנה באים ליכטנשטיין ופאלמידה!" עוד נאבקת על מקומה במדף.

זכורה לי פעם אחת, בעת שיחה גורלית עם אהובתי, שעה שהתפצלו דרכינו, ואני אמרתי לה "אני אוהב אותך ואם תעזבי אותי אמות!", וכרעתי על ברכי ופרצתי בבכייה גדולה, והיא כינסה את ראשי לחיקה ואימצה אותי אליה – אמנם בלי לבטל את הפרידה – צצה במוחי לפתע האמירה "הנה באים ליכטנשטיין ופאלמידה!", ואני טלטלתי מעלה-מטה את הבוהן בנעלי בתנועה מוכנית של מצוקה.

שנים רבות חלפו מאז, אהובתי איננה מכבר, הרבה דברים כבר אינם. אך כמה צלולה ורמה, כקול ילד מתרונן על פסגת הר גבוה בבוקר יום שמש, מהדהדת עדיין בתוככי נפשי האמירה: "הנה באים ליכטנשטיין ופאלמידה!"

 

23.3.96

 

החדר השלישי

 

באמסטרדם, לאחר שיצאתי מבית זונות, הלכתי וברחוב וקניתי שוקולד להשיב את נפשי מן המאמץ המחליא. חבורת ילדים השבים מבית-הספר עברה מולי, הם צחקו והרעישו, צחוקם לא פסח אף עלי. אחד מהם התקרב אלי והעווה פניו לעומתי, מחקה את מראי. נפגעתי מאוד. למרות שילד, והולנדי – ארור יהיה. הסיבותי את פני מהם, אך בליבי נשאתי מונולוג רותח:

"ילד הולנדי אידיוט, ידעת שפעם היה לי רומן עם הולנדית מאמסטרדם? התעלסתי איתה כהוגן, אפילו נדמה שרמזה שמאוהבת, לבסוף אף כמעט חדרתי. זה היה לפני יותר מעשרים שנה, מאז לא ראיתיה, אבל אתה, אידיוט, שמא אתה זרעי, ובעוד אתה צוחק עלי, אתה בעצם ממשיך אותי, את מושא צחוקך, ואינך יודע שאני מפעפע בתוכך. יום אחד ייוודע לך מפי אמך שעודה מאוהבת בי ושחייה בלעדי אינם חיים, אז תיפול מתייפח לרגלי: "למה צחקתי אז, אבא, אני כל-כך מתחרט!", ואני אביט בך מלמעלה למטה כמו אל נקמות ואצעק: "לא אסלח!". אוי, כמה תתחנן, ואוי כמה אסרב. שום דבר עלי אדמות כבר לא יעניין אותך חוץ מהתפתלות לרגלי תוך כסיסת נפש אדירה של חרטה. גם אני כבר לא אעשה כלום בחיי חוץ מלעמוד ולראות אותך מתחנן לסליחה.

טוב לא לסלוח! טוב להתענג על פרפור הנפש לקראת הסליחה שבסוף, ויחד עם זה לדחות את הרגע עוד ועוד, כמו הניסיון להאריך לאין קץ את הרגע שלפני השפיכה בתוך האישה. אמנם נכון שעם ההולנדית לא היתה לי כלל חדירה, ואף עטיתי גומי, וגם זונה, אבל נעים להשתעשע בדברים פוטנציאליים. כל שארית היום ההוא וגם בלילה הגיתי בילד, ולמחרת – טיס-טוס ברכבת המהירה! – כבר ביקרתי בבית זונות באנטוורפן.

לאחר שיצאתי מבית הזונות – הפעם היה ביקורי חפוז יותר, כי הרי רק אתמול השקעתי און בהולנד ולא נשאר לי הרבה לבלגיה; הוי איך נמצץ לשדי בארצות בנלוקס! – הלכתי ברחוב וקניתי שוקולד ואכלתי בשקיקה רבה. על פני חלפה קבוצת נערות, כנראה בדרך מבית-הספר הביתה. הן היו כבנות שתים-עשרה, אחת היתה זהובת שיער, חיננית ביותר, ראיתי שמתחילים לה השדיים ואגן ירכיה כבר מתעגל. "אכן, ילדה זו תהיה אישה!" אמרתי לעצמי. כשהתקרבנו, העלתה חיוך על שפתיה, ואגב כך חשפה שיניים לבנות ונאות שגשר דנטאלי מתכתי מורכב עליהם, לחשה משהו לאוזן חברתה ושתיהן פרצו בצחוק.

הסמקתי מאוד. ראיתי את עצמי משתקף בעיני הילדה וחשתי אזלת-יד וייאוש. זו עתידה להיות בחורה בלגית נהדרת, הגשר הדנטאלי יוסר משיניה, הן יהיו תואמות, אחוריה יהיו מתריסים כהלכה כלפי כל מי שיביט אחריהם ברחוב. הפניתי מייד את ראשי, סומק עלה בפני, ועשיתי את עצמי מתבונן בחלון ראווה, משתדל להתרכז בשוקולד שבפי. כהרף-עין חלפו חיי לפני, חיים לא ראויים. ועוד: אני אשוב לארצי ואוכל שוקולד רע, ואילו ילדה זו יושבת ממש על פסגת השוקולד, יושבת ממש, כשבשר אחוריה נוגע בעיסה, עד כדי כך. כשדמעות חרון בעיני נשאתי כלפיה מונולוג פנימי של שצף גדול:

"דעי לך, ילדה בלגית, שאיש אינו יודע מה צופן לו העתיד. נכון שאת צעירה, ובלגית, ונקבה, אך בחיים יש הרבה תהפוכות. אסונות עלולים לקרות לך, אך לא על כך רציתי לדבר. רציתי לומר לך שלאהבה אין גבולות ואין היגיון; שיום אחד אולי עוד ניפגש, השד יודע באילו נסיבות, וקורה שנערה בלגית מתאהבת בטרחן אסייתי זקן, ולפתע היא מסונוורת, ואת עקמומיותו היא דווקא מחבבת, וכיעורו נראה לה כאופי. הכלל, עם קצת מאמץ מצידי, ואולי ללא מאמץ כלל, תתאהבי בי יום אחד ותמצאי את עצמך בזרועותי, אשתי החוקית. אה כן, לו היו אומרים לך כעת, עם הגשר הדנטאלי וחצאית בית-הספר, היית מתפקעת מצחוק – אך האמיני לי, דברים מוזרים עוד יותר כבר קרו בעולם, הטבע רבגוני, והעתיד ססגוני. אך לא זה העיקר, שתהיי אשתי האוהבת ותפנקי אותי ואני איהנה על בשרך עד בלי די, לא זה העיקר; העיקר הוא שתבכי אצלי, שאעשה לך את המוות: "למה צחקת עלי פעם ברחוב באנטוורפן?!" ואת תתנצלי שוב ושוב, ותגידי: "לא ידעתי, הייתי ילדה בלגית פותה, מי תיאר לעצמו…", ואני אקשיח את ליבי: "אין מחילה, אין כפרה!" אוי, כמה תבכי! ואני הרי אדע שיום אחד אתרצה לך, אתפייס, אני כבר עכשיו רוצה להתפייס, אבל מושך עוד קצת כדי להחריף את ההתרגשות, מושך ודוחה ללא קץ.

לאחר שלושה ימים כבר הייתי שוב בארץ, ביקרתי זונה ואכלתי שוקולד זול וחזרתי תשוש הביתה. (כאן, אגב, לא צוחק עלי איש, וכי למה יצחקו, כאן חמיצות גדולה.) בדרכי חזרה על הטיילת לא התבוננתי בים אלא בזוהמה שבתוכי. רוב הזמן שפתי חשוקות ואני מניד ראשי לצדדים כאילו איני מאמין שכך אני וזה מה שיש בי. אך לפעמים, תוך שאני מניד ראשי עולה מבלי משים חיוך קל על שפתי, שאז אני מדמה לעצמי את העתיד. וכך הוא נראה, העתיד:

אני גר בדירה בת שלושה חדרים. בחדר אחד עומד אני, זקוף וחמור, ידי האחת מונחת על מסעד הכיסא. לפני, על הספה, מוטלת אשתי האוהבת, היא הילדה הבלגית זהובת השיער, מפורקדת על הספה ובוכה, ואני עומד ומענה אותה: "למה צחקת, אה? עכשיו כבר תלמדי!" בחדר השני יושב בחור, כבר לא צעיר, הילד ההולנדי השובב מפעם, סופק כפותיו ומתענה ומתחרט: "למה צחקתי אז, אבא, אני כל-כך מתחרט!" ואני עובר מחדר לחדר, ידי שלובות מאחורי גבי כמפקח, שומע את בכיים וענותם בתשומת לב, בולע את החרטה ובקשת המחילה ואיני נענה. לפעמים אני מתעייף והולך לנוח על הספה בחדר השלישי. אז נזהרים ההולנדי והבלגית, וממשיכים להתייסר בשקט כדי לא להפריע את מנוחתי. עד כאן – העתיד. לעת עתה, בהווה, אני גר בדירת חדר, החדר השלישי כמובן.

 

20.11.96

 

גשם

 

בבת-אחת ניתך גשם זלעפות. יצאנו מן הבית בבגדי קיץ, במכנסיים קצרים ובחולצת כותנה; חשבנו שהקיץ יימשך לנצח, ולנצח נהיה קלים, ואל הים לנצח… ולפתע שפך שכזה! כל הרחוב הוצלף, אנשים רצו, נשמעו צוויחות תדהמה מפי נשים וילדים.

בבת-אחת, וכמו במקסם שווא פסק הגשם. כשנשאנו עיניים למעלה, ראינו מטרייה שחורה ישנה מסוככת על ראשנו, ואישה קשישה אוחזת בה, לבנת-שיער, כבת שמונים, גבוהה מאוד וגרומה, בּארֶט חום ישן לראשה. היא לא מסתכלת לעברנו, שפתיה מופשלות בהעוויית מתיחות מעל שיניה, כפני האדם המתבונן נכחו באיזו התאמצות פנימית של ריכוז. סביבנו ממשיך הגשם להינתך בעוז.

מי היה שם קודם, מי התחבר למי? אנו מצאנו מחסה בצל הזקנה, או הזקנה באה לסוכך עלינו? בקוצר רוח אנו מחכים לסוף הגשם, אך זה עקשן, מאיים לשטוף הכל, את כל הקיץ החמים שאבד, ואת המכנסיים הקצרים הוא מצווה עלינו לגנוז: לא עוד! לא עוד!

אכן, גבוהה וחסונה שכמותה, וצופה לאי-אן ושיניה הצהובות, הארוכות, כה חזקות! המצב לא ברור, דומה עלינו שאלמנה, ואף אנו מצידנו לא נוכל לבוא ולטעון שאיננו רווקים; ובכן מה? זיעה פורצת מנקבוביות עורנו, אדמומית גדולה של בושה מלהיבה את לחיינו.

ובדיוק כעת מצפצף הרדיו מן הקיוסק הסמוך להכריז על השעה שתיים, והנה החדשות, ובהם מודיעים סוף סוף על הסתפחותנו לאירופה. כמה חיכינו לרגע הזה! אמנם הכל יישאר פה כשהיה, הלכלוך, הרעש, החום והזבובים, קורי הכיעור והשיממון הנטווים סביבך לאין מנוס, אך רשמית, ועל כל פנים בראשי תיבות, נכנסנו מעתה לאירופה, אם כי רק לשוליה, ואף זאת רק לאירופה ברוטו במובן הרחב, ועל תנאי, אך הכבוד יהיה גדול מאוד, לא פחות. הרבה גולות עיניים בארצנו מתכסות ברגע זה לחלוחית. והאין הגשם הניתך מנסה לרמז אף הוא שקופות: "ברוך בואכם לאירופה!"?

ודווקא עתה, כשהכל נפתח, והעולם נפרש לפתע מולנו במלוא זוהרו, וכל הצרפתיות – הן בטירות קסומות בעמק הלוּאַר, הן בבתי זונות בסן-דֶני – עומדות בחלונות, שדיהן נמעכים אל האדניות הפורחות, ומנופפות בדגלונים; דווקא עכשיו, בשעה המרוממת והמיוחלת, יצא לנו שנצטרך, עקב צירוף נסיבות מתמיה, להתחתן עם ישישה מקומית בעלת שיניים ואוחזת מטרייה.

היא לא תוותר עלינו. המנופפות בדגלונים כבר נסוגות לעומק קיטוניהן, נופלות על מיטות רכות. חלונות מוגפים. צמרמורת של סלידה חולפת בגוונו כשאנו מצפים, בהשלמה שאין כמותה ובקוצר-רוח גובר, לנשיאת סיר לילה צונן של זקנה כל בוקר. גם על כך, גם על כך קורץ לנו באיתות גס הגשם שרמז בעדינות "ברוך בואכם לאירופה!".

 

20.11.96

 

התפוררות וחתונה

 

בשבתי באוטובוס, וגבי אל כיוון הנסיעה, ראיתי איך אני נוסע מתוך עצמי ומשאיר אותי, עם יתרת האוטובוס שמול עיני, מאחור. כל רגע ורגע, עוד אני ממשיך להישאב הלאה עם חלקו הקדמי של האוטובוס אל העתיד, אני גם ניתק מעצמי שוב ושוב, נהדף יחד עם קומץ הנוסעים האומללים שמולי לתוך אבדון לא נראה. אני מתפורר לריבוא רבבות מכיתות, חץ הנורה ומשאיר אחריו את תחנות מעופו באוויר בכל שבריר שנייה. אני המוטל אחור מושיט ידַי לעברי, משווע אלי לגאולה; אני המגמא דרכי קדימה מזדקף במושבי ומנופף לי לשלום, דמעה נקווית בזווית עיני.

אך בד בבד עם אינספור הפרידות מעצמי ומיתרת האוטובוס, ראה זה פלא, אני גם ממשיך לנסוע עם עצמי, ויתרת האוטובוס אף היא ממשיכה איתי, ועימנו כל הנוסעים שמולי, ובייחוד הישישה היושבת במושב הנגדי ופניה אל פני. היא רואה אותי, את ידי המושטת, את עיני הלחות, היא מפרשת זאת כתחינה סמויה לאהבה, היא מזדקפת לקראתי, נשימתה נעצרת, שפתיה רוטטות מעט, לא מבינה אך מוכנה. כל חייה ציפתה לי. לא אוכל לאכזב אותה, אדם מצפוני שכמותי, עלי להתחתן איתה במהרה.

 

5.12.96

 

המפתה

 

נכנסתי ויצאתי פה ושם בסלונים, גם שוחחתי בעירנות והייתי זריז דַיִי במתן מחמאות לנשים. ידעתי להבחין בין נשים נעימות למקסימות. לפרקים הצחקתי מקסימה, וכשצחקה ראיתי את סיכויי נוסקים, והסתפקתי בכך כיוון שלא רציתי להתגרות בבת-אחת בהצלחה. אלמלא חזי השקערורי מן הסתם דווקא הייתי עושה זאת,  אך בריאותי המתונה גרמה לי שלא אסכן את לחץ דמי בהתרוננות יתר ואסתפק בצעד הראשון. אז הייתי הולך לביתי והופך בדעתי בגאווה: איך צחקה!

מאוחר יותר חשבתי לשאת אלמנה חביבה, אך התחלתי לחשב את ההוצאות מול ההכנסות ודחיתי את החלטתי עד שזו נישאה לאחר. אחר-כך היתה נערה אחת פשוטה וחמודה שבחברתה נהניתי ללא ספק, אך היא כבר התחייבה לעבודה במקום כלשהו, וכשכבר החלטתי לבקרה היתה רחוקה ממקום מגורי. כמו כן הרהרתי באישה אחת, אמריקאית, שאחר-כך פגה התלהבותי ממנה.

גם בזִקנתי שמרתי על תחושותי כלפי הקסם הנשי. בהיותי בן שבעים נשאה ארוסת בנו של ידידי חן בעיני עד כדי כך, שכאשר ישבה לשולחן מצד עיני העיוורת, ביקשתי ממנה לעבור לצד העין השנייה כדי שאוכל לראותה. אמנם מאוחר יותר, ואולי בהשפעת היין המשובח, נעצמה גם עין זו.

 

12.12.96

 

אנאבל

 

אנאבל היא אישה עם פי-טבעת יפהפה. היטב היא יודעת שאי-אלו אנשים מעריצים אותה בסתר ומאוד שואפים לשם. כשהיא יוצאת לחיי היומיום שלה, פי-הטבעת חתום באפלוליתו ואינו נחשף לעיני הכמהים. כמה כוסס ליבם על ההחמצה!

היא אישה עסוקה. היא מנהלת מפעל גדול לאופנה. במשרדה, בעוד היא זורקת בטלפון הוראה לכפופים לה בדבר גזירת בד מסוים, קורה שהיא נשענת לפנים על השולחן, כך ששני חלקי אחוריה נפרדים מעט, ומשב קל, כמו לחישה, בוקע. אנאבל מרגישה סיפוק מן השחרור הפתאומי המסתיים בנעילה מחודשת.

כל ערב, בשובה הביתה, נכנסת אנאבל לבית השימוש הנקי שלה, מרימה את שולי שמלתה, מורידה את תחתוניה ומתיישבת על האסלה. פי-הטבעת שלה מתרווח ומצטמצם חליפות, עד שפתאום מתרווח מאוד, בוקעים גושים הגונים ונוחתים בקול טפיחה עמום למים. לעיתים נשמע קול הלחישה גם אז.

אנאבל יודעת כמה חשוב המעמד לאנשים מסוימים, שהיו רוצים ליפול על ברכיהם מול האסלה. זכות גדולה ועונג לא פחות מעילאי היה זה לכל אחד מהם להרכין ראש לאחר צאתה ולתקוע אט-אט את חוטמו בערימה הטרייה, העדיין-חמה שלה. אז יכול היה אותו מאושר לצאת סוף-סוף אל העולם להראות בגאווה אין קץ אף צבוע חום, פרי קונדסותו, או שמא דווקא פרי רצינותו המדהימה, הנשגבת לאין שיעור, של פי-הטבעת של אנאבל.

6.2.97

 

חמיצות והעוויית גועל

 

היא הולכת גאיונה ברחוב, הבעת חמיצות על פניה, הוא אחריה, ליבו הולם מעלבון על שהיא כל-כך יפה, על שכך היא מואסת בו. אם יאמרו לו שלא בעטיו, שנזקקת היא לצרכיה ומכאן החמיצות, אדרבא ואדרבא העלבון: להיזקקות לצרכים ולמאיסה בו אותה הבעה. צמרמורת קלה חולפת בגוו לנוכח ההשוואה המתבקשת.

אחרים יעדיפו את העוויית הגועל על פני האישה, מעין משיכה קטנה של השפתיים לאחור ולמטה, לפחות גיהוק חמוץ שלאחר ארוחה דשנה, למצער פיהוק של שעמום עם עיניים נעצמות כעיני חתול עצל; אהה, סרחון קל, אד של מאיסה, אֵילו עדיים אתם לאישה! חולפת על פני תוך שהיא מנענעת בגבותיה – אח, קומבינציה!

 

21.4.97

 

בקשה לסיפור

 

האם יכול מישהו לספר מחדש את הסיפור על האם שאילפה את בתה הצעירה להפוך את אחיה בן ה15- לעבד שלה על-ידי השפלתו? בסופו של דבר למד לאהוב את עונשיה של אחותו והפך לבית השימוש האישי שלה. האם יכול מישהו?

 

21.4.97

 

קרוליין

 

במאמר על חתונת הבחורה האמריקאית הנהדרת קרוליין לבחור האמריקאי המפורסם ג', אני קורא: "את שמלת הכלולות שלה, שעלתה כארבעים אלף דולר, עיצב לקרוליין המעצב נרקיסו רודריגז ולא קלווין קליין, שאצלו עבדה שבע שנים. באביב שעבר עזבה קרוליין את חברת קלווין קליין, אולי משום שנמאס לה, ואולי מפני שלא היתה מרוצה מהשינויים בהנהלת החברה, אבל נראה שהסיבה האמיתית היו דווקא ההכנות לחתונה. בשבוע שעבר, כאשר נפשו באיסטנבול, נראתה קרוליין…"

חידות רבות טמונות בקטע הקצר הזה. אני משתאה עליהן, מאמץ את מוחי לפתור אותן. מדוע באמת עזבה קרוליין? לא לרוחי הנימוק "לא היתה מרוצה מהשינויים בהנהלת החברה"; ב"נמאס לה" אני רואה פוטנציאל גדול: נפלאה וספונטנית היא מזדהרת מבין ערפילי קיומנו. בלי שום הכנה מראש, נמאס לה מקלווין קליין. למה נמאס – אין איש יודע, גם לא היא עצמה, וזה מה שכל-כך יפה: מאיסה נטולת שורש ועילה, ענן חמוץ של אישה נהדרת. אחר-כך מצלצלים עיתונאים ושואלים למה, גם מאמרים נכתבים. היא תקרא בעתיד הרבה פרשנויות באשר למניעי החלטותיה. מקורביה יזרקו מפעם לפעם השערה. היא עצמה רק תחייך.

יפה הוא גם נימוק "ההכנות לחתונה". כי מייד מתעוררת תמיהה: החתונה הרי היתה חשאית, לקומץ מוזמנים; אבל גם אילו היתה פומבית ומרובת אורחים, הלא גם אז עסקו אחרים בהכנות - בישלו, אפו, תפרו, וסידרו; לה עצמה לא היה אלא לבוא, עטויה בשמלת כלה מפוארת, לחייך, להתנשק, לרקוד, אחר-כך להזדווג – האם בשל כך מתפטרים מעבודה אצל קלווין קליין? אמנם כן, בשל כך!

ואגב, מה היתה עבודתה אצל קלווין קליין לא נכתב במאמר, ולא במאמרים אחרים. נאמר רק זאת: "את התואר הראשון שלה בבוסטון הקדישה לחינוך בבית-ספר עממי. היא מעולם לא היתה מורה. אמנם שקלה להיות עובדת סוציאלית, אבל עבדה לבסוף בשיווק באחד ממועדוני קבוצת ליון".

ושוב חידות וחידות: איך מי שגמרה תואר ראשון בחינוך לא היתה מורה ולגבי עבודה סוציאלית רק שקלה, ואיך מהשקילה הזאת הגיעה לשיווק? מה בדיוק קרה, איך היה התהליך, או ההתפתחות, מחינוך ילדים בבוסטון לשיווק מועדון קבוצת ליון? (ואגב, לא נאמר מה עושים שם, בקבוצת ליון, ומה משווקים.) חביבה האפשרות שבהפוגה בין הריקודים באחת המסיבות, על כוס יין צונן, אמרה קרוליין לידידתה שבכוונתה להקדיש עצמה לחינוך, ובחור נאה ביותר בחליפה ספורטיבית שעמד בסמוך שאל אותה בחיוך קל מדוע אם כך לא תנסה שיווק באחד ממועדוני קבוצת ליון, והיא הביטה בו רגע וצחקה ואמרה "למה לא?", ובאנגלית "Why not?".

להסבר מסוג זה מוליך מה שנאמר בהמשך: "הפריצה הראשונה שלה אירעה לאחר שאחד מעובדי קלווין קליין ראה אותה ברחוב והציע לה לעבוד בחנות החברה בבוסטון. קרוליין הסכימה, ומעט אחר-כך באה הפריצה השנייה: קלווין קליין עצמו נכנס לסניף, ראה אותה והחליט שהיא ראויה לעבוד במשרדי החברה בניו יורק. קרוליין לא הביטה לאחור ולו לרגע".

מסתבר שכך קורים אצלה הדברים: רואים אותה ברחוב ומייד מציעים לה הצעה ראויה. ואגב, איזה תפקיד הציעו לה? מן הסתם נכבד מאוד, אחרת לא היו כותבים "פריצה". ואז בא קלווין קליין עצמו, רואה אותה, ואף הוא, מייד, ועל סמך ראייה בלבד, לא שואל כלום ומחליט: ראויה עוד יותר. ושוב היא מסכימה, ושוב "פריצה". כמה פשוטות וקלות – ותמיד נטולות סיבה ושורש – ה"פריצות" אצלה. וכמה מסעיר ה"קרוליין לא הביטה אחור ולו לרגע"! כמה נכון ונשגב שתפסע לה הלאה, מותירה מול עינינו הדועכות תמונה מצטמקת של אחוריה המתרחקים!

ואז באה ה"פריצה" השלישית, לעת עתה הגדולה, הנפלאה מכולם, שעל נסיבות התרחשותה קיימות שתי גירסאות: "לפי גירסה אחת, בהיותה בכירה בחברה, סייעה למפורסמים כמו דיאן ס' ואנט ב' לבחור בגדים, ובהם היה גם ג'. הגירסה האחרת מספרת שקרוליין פגשה בו בשעת ריצה בפארק. שתי הגירסאות לא אומתו".

גם את זה היא קוראת עכשיו, קרוליין, שרועה על ספה. היא הרי יודעת את האמת, אבל כמה עליצות ועניין יש בזה שקיימות גירסאות, ואנשים מתווכחים. אני, אישית, להוט אחרי כל אחת משתי האופציות. בשתיהן אין היא מתאמצת כלל. יושבת על ספה (אחרת) עם מפורסם כמו ג', זבן מביא בגדים והיא מייעצת לו מה כדאי לבחור; או רצה ריצה מתונה בפארק ועושה מאמץ ספורטיבי מעורר הנאה – בשתי הגירסאות טוב.

על מה שאירע לאחר מכן כבר לא חלוקות הדעות. "כך או אחרת, הקשר בין בני הזוג החל לפני שנתיים. בספטמבר שעבר התארסו, ובפברואר צולמו בסנטרל פארק שבניו יורק כשהם דוחפים זה את זה…"

פברואר, החודש הקצר והנפלא. לפעמים שלג. האוויר קר מאוד, אך צלול וטהור. הימים קצרים. אמריקאים צעירים שפים כפות ידיים בהנאה לקראת מה שמכין להם האביב.

 

22.4.97

 

הגבול

 

קמצוץ אי-נחת בשווייץ, ובאוסטרליה קורט אי-סיפוק. בין שתי הארצות השופעות והשלוות האלה יש גבול. הוא אינו קו, או אם תרצו, זהו קו עבה מאוד, רוחבו גדול לאין שיעור מגודל שתי המדינות הנוגעות בו.

אף לנו, השוכנים במעבה הגבול, יש חיים. אלה הסמוכים יותר לשווייץ שואפים לקרבם, יחד עם ההוויה של לא-שווייצריים, גם את אדי אי-הנחת המיתמרים מעבר לגבול. אלה הקרובים לאוסטרליה, סופגים לתוך ההוויה של לא-אוסטרליים גם את רוח אי-הסיפוק המנשבת מצד שכניהם. להיות לא-שווייצרי אינו דומה ללהיות לא-אוסטרלי, כפי שארשת פניו של בעל מחסור אחד אינה דומה לזו של בעל מחסור שני. אלו שתי תרבויות לגמרי שונות של אֵינוּת.

באמצע הגבול, במקום ששתי ההשפעות מתנגשות, נוסף לחוליִים הקודמים גם הסכסוך בין האי-אוסטרליות לאי-שווייצריות. אדם נורמלי רוצה לדעת מה הוא לא, וכשאין לו תשובה הוא נעשה חולה. לא טוב אפוא שם אצלנו באמצע: אי-נחת (מצד שווייץ), אי-סיפוק (מצד אוסטרליה), אי-שווייצריות, אי-אוסטרליות, וסכסוך עז בין אִי-זה לאִי-זה.

אבל באמצע-באמצע יש עוד גבול, והוא  בכל זאת פס דק מאוד, ושם, לאורך הפס הדק, שׂרועים אנשים בשורה במצב של כחישות גדולה (אחרת יגלשו מעבר לפס), ובשל המרחק השווה במדויק משווייץ ואוסטרליה נמהלת כל השפעה בחברתה, האי-שווייצריות באי-אוסטרליות, אי-הנחת באי-הסיפוק, ומפני שזהו גבול בלבד ולא מקום ממש, אין שם כלום במקום כל הדברים הללו, ויוצא שחיים שם אִי-משהו גדול מאוד.

ובסוד נגלה לכם: האנשים השוכבים באמצע בשורה עורפית (ראשו של זה נוגע ברגלי זה), אף הם, ככל שיהיו כחושים, עובי להם. והריהם שוכבים אפוא על גבם, ראשם מוטה אחור, עיניהם עצומות ופיהם פעור לרווחה, ונדמה להם שמישהו עובר עליהם לכל אורכם, מקודקוד עד כף רגל, ומסמן עליהם באמצעיתם פס עדין ודק. אך מהו זה המרפרף עליהם, נוגע-לא-נוגע? רמש קטון עם משושים מדגדגים? מכחול ציירים דק מן הדק? סכין מנתחים חד לאין שיעור? מי מותיר שם על עורם מגע של חלחלה ועונג לא יתואר? משהו נרשם? קו מיתווה לניתוח גורלי? יד ממרומים נגעה בם, מרעיפה עליהם את חסדה? או שמא מגע יד אמם הרוחצת אותם באמבטיה? ומה לעשות, לשכב ולחכות? לצמצם גבינים בצמרמורת? להעלות חיוך בשל הדגדוג? וקו הגבול הזה, מה סוף-סוף עניינו – לחצוץ בין שווייץ לאוסטרליה, או אולי לא נועדו שווייץ ואוסטרליה אלא לשמו של הקו, חוט השערה, מיתר של אוויר, רטיטה ללא גוף?

 

12.5.97

 

 

 

 

 

תחושות, עוללות, מחשבות, זכרונות ותקוות

 

כל הלילה שלפני היכנסי לחדר כירסם בי משהו, מין תסיסת רקב. מה זה שהולם בקודקודי ללא הרף? הַלמוּת קהה, עיקשת, כאילו נחשולים אדירים מתנפצים אל שכלי ומטביעים אותו? עד כאן תחושות.

ועתה לעוללות: בהיכנסי לחדר ראיתי אותה עומדת בחלון וגבה אלי. היא שמעה את פסיעותי וטפחה שתי טפיחות קלות ומהירות על ירכה, תוך צידוד פניה בחיוך. זיע קל חלף בברכי, אך נותרתי עומד, ברכי מקופלות מעט.

והנה מחשבותי: למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה? כל רסיס מחשבה קורע צוהר אל מרחבים אינסופיים. הציקלון הגדול של השאלה "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?" משתולל בנפשי.

מילים אלה אני ממלמל כעת חרש במלמול פנימי. היא ממשיכה לעמוד בחלון כשגבה אלי, ואני ליד הדלת. אין תזוזה פרט להזדקנות.

זכרונותי מורכבים מהכניסה לחדר, ראייתי אותה עומדת בחלון וטופחת פעמיים על ירכה, והשאלה המשתוללת "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?".

תקוותי הן להיכנס שוב לחדר, לראות אותה טופחת פעמיים, להשתאות, להישאב פנימה ולשאול בסערה מחודשת "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?".

 

12.5.97

 

מנהיג שווייץ

 

נתן הרופא צנצנת קטנה ואמר: "וכאן תביא מנה מן הזרע שלך, ונעשה בדיקת-זרע". משמע, לאונן במצוות הרופא. לאונן, למה לא, בחפץ לב, הרי זה אהוב ביותר, בייחוד שציווה הרופא, לא מטעמי חטא ותענוגות בשרים, בכלל לא, רק במצוות המדע.

כעבור שעה אני בא עם הצנצנת. "הנה, הזיתי ועשיתי, ועכשיו נא לבדוק. נאלצתי ליהנות במצוותכם, אני את שלי עשיתי". לוקחים את הצנצנת מידי. "ועכשיו מה? אֵילו בדיקות יטיל עלי הדוקטור? מכאיבות?"

"מה פתאום," שוחק הרופא, "לא מכאיבות בכלל. עכשיו נבדוק אם אתה יכול להכניס כהלכה."

"למי?" אני תמה.

"היכנס לחדר הסמוך", מניד הרופא הטוב בראשו בחיוך מעודד.

אני נכנס. זונה ערומה, ושמא אחות, על מיטה. ירכיים דשנות ומצייצת: "בוא, היכנס, נבדוק".

אני עושה כמצוות הרופא וכמצוות הנקבה. דופק. למה לא, אם מצווים עלי. גם כשלא מצווים, אבל אז בנקיפות לב, ואילו עתה, קל כציפור-תינוקת.

גומר לדפוק, קם, חוזר לרופא. הוא מחייך אלי, אני אליו בחזרה בקריצה: "ועכשיו מה, דוקטור, אולי לבדוק אם אני יכול לאכול עוגת-שוקולד?"

"ודאי", מהנהן הרופא, "זוהי בדיוק הבדיקה הבאה שעליה חשבתי". נכנסת אחות-מלצרית, מביאה פרוסת עוגה עבה על צלחת.

"כבר עכשיו אני אומר לך שתביאי עוד מנה", אני שוחק לעברה בפה מלא שוקולד.

"גם את זה, גם את זה נבדוק", מהנהן הרופא.

הרבצתי את המנה השנייה, עיני נעצמות.

"עכשיו בודקים את השינה", לואט הרופא חרש אל חצי תריסר אחיות-זונות-מלצריות הנקבצות סביבו. אחת מכסה אותי. אני נרדם חיש, עוד מספיק לשמוע את קולו הטוב של הרופא: "ישן יפה." אכן, מצטיין בכל הבדיקות.

אני מתעורר, מוצא עצמי שרוע על במה. לרגלי אולם מלא צופים. הרי לכם: כל הבדיקות היו רק משחק ששיחקתי על הבמה בהצלחה בלתי רגילה! לא התאמצתי כלל, אכלתי עוגה, דפקתי, ואילו הקהל שאג מצחוק, הזיל דמעה; שמונה שעות נחרתי והצופים – בנשימה עצורה. עתה מוחאים כף בהתלהבות. מעריצות בוכיות למרגלות הבמה. אחת, יפהפייה מלוס אנג'לס, מנפנפת בכרטיס ביקור, רוצה להתחתן איתי מייד.

המסך יורד. אני קד קידה עם הרופא, הזונות, המלצריות והאחיות. לא נותנים לי לרדת. אני משתרע שוב, מרביץ עוד תנומה קלה להדרן, מתעורר ופונה לרדת מן הבמה. משלחת מטעם ממשלת שווייץ מחכה מאחורי הקלעים. מפצירים בי שאנהיג את שווייץ.

איך לא ראיתי! הבמה עליה ישנתי הלא היתה רק לשונית עץ קטנה, חלק ממישורת סלע ענקית על פסגת האלפים השווייצריים; הקהל – רק זעֵיר-מזעֵיר מכלל אזרחי שווייץ הגודשים את המדרון, את העמקים והאגמים סביב, ומריעים; ואני, תוך נאום נשגב, רק אילתרתי מערכון קצר על שחקן החולם שהוא בבדיקות, ובזה – האלוהים יודע איך! – שכנעתי סופית את העם השווייצרי שאני, ורק אני, יכול להצעידו אל המאה העשרים ואחת.

סירות צבעוניות מנופפות בדגלונים. הנה כדור פורח: משלחת מלוּגאנוֹ. בראש מורכן אני מקבל את הבחירה. אנהיג את שווייץ. צר לי, לא אתחתן עם ההיא מלוס אנג'לס. אקפוץ אליה בקיץ בעילום שם, אדפוק אותה, אישן לה במיטה, אוכל לה את העוגה ואסתלק בלי לומר שלום דרך חלון האמבטיה.

 

15.5.97

 

התבוננות

 

עומד על ברכי מול אחוריה המופנים אל פני. אלה בולטים כאילו היתה מזקירה אותם לעומתי בחציפות שאין דוגמתה. מעיינַי אל החריץ המפלג במאונך את אחוריה. זה מסתיר בתחתיתו מעמקים שלא ישוערו, תהום רבה שאחר-כך מתרוממת, נעשית רדודה יותר, עד שהיא מתאחדת למישור אחד עם שיפולי הגב. חריץ זה, בעיון ממושך ובלא גריעת עין, מגרה עד לכאב, לאמור: למה יש לך תחת? ולמה כה הרבה בשר? ולמה עגול? ולמה באמצע חריץ? ומה ההזדקרות הזאת מול עיני? ובקיצור: למה את עושה לי את זה? הכל-הכל כמו נועד למטרה אחת: לשורר מתחת לרקיע את הבוז הגדול לשאיפותי לחירות.

עם חלוף הזמן פג התימהון, כמו ענן עובר, והנה התבהרות. על פני המעוּנים כמו החליקה יד, הם מאבדים את ארשת ייסוריהם, נדמה לי אפילו ששחוק קל צף על שפתי. אמנם סרה החומרה מעל התחת, ותחת מבטי הבודק בקפדנות הוא ניצב כשוטה גמור. ושמא לא? צאו וראו, כתיתת בשר כפולה. והבּקעה המפלגת באמצע – כצל מוסתר בה, אבל לא צל של עומק, מה עומק פה רק מפני שזה מקום שאין האור מגיע אליו? – קצת אפלולית ותו לא. מערה לתולעת. ועל פני שתי הבליטות שמצידיה בוקעת לעיתים שלפוחית או אדמומית. הוי תחת, לכלוך עמוק ואידיוטיזם! הו ליצנות! קום ובעט!

ועוד דקה עוברת, ועוד דקה. ושב הענן והקדיר. בתחת אין תזוזה, ושוב הוא מתגלה כאדיר ושגיב, הדבר לעצמו. הוא מדביר אותי תחתיו. אלוהים, מנין לקח לו כוחו כאלה? והקפל באמצעיתו רומז לי: כאן עולם הסחי, כאן אין חמלה! לקק!

אחר-כך מגיעים זמנים אחרים. יש שהנפש מתייגעת, אומרת: כבר ראיתי הכל. ויש לילות סתיו, והמיה: אז מה אם ראיתי הכל, עוד לא ראיתי כלום. ובשנים שיבואו אֶלאַט: שום חידוש! ואז, לפתע, כנחשול קצף עכור, בכל עפעוף משהו חדש, גילוי שלא ראיתי קודם.

ובאות שנים ארוכות, ומגייסים לתחת גם את הפרצוף שמעליו. תחת בולט כל-כך ופנים אדישות למראה קלוננו – אח, גירוי נוקב! ושנים אחרות באות, שנות ראיית התחת פלוס הפנים, והפנים טיפשות כמו התחת, אומללות מאוד, לעיתים מַגירות דמעה, לעיתים סתם נכנעות, ושני חלקי התחת, ובהישען האישה על רגל אחת – פלג יתכדר ופלג יתכווץ. חִי-חִי, השמן והרזה!…

ובאה הבגרות: הבשלנו, הכל בפרופורציה בעולם, התחת הוא גם כך וגם כך. מה נכון הוא השילוב בין הומור לפאתוס! זה העולם! ואיכשהו סר גם חינו.

ובא היום האחרון. הנשימה בועית, מחרחרת. קווי התחת, העולם כולו, מיטשטשים. ואנו הלא אהבנו אותו גדול, ענק, אבל בכל זאת עם גבולות. ואילו עתה, בחשיכה מוחלטת נבלע הכל. טס לו הדמיון באופל, מתאמץ להשיג את קצה גבולו. וזה מצב העניינים: אם יש גבול לחשיכה – הרי אפשר שהיא תחת חדש, ענק, של כושייה נפלאה בעלת עכוז אדיר; ואם אינסופית היא – הוי אחי לאנושות, אין קווי מיתאר, אין קו מפריד, הכל אבוד!

 

16.5.97

 

לאחר האירוסים

 

מאוד התעודדתי לאחר האירוסים, כשאמרה לי: "מה פתאום לא-גבר, בכלל לא, להיפך, בעל הומור וגם מהיר תפיסה". אמנם מאוחר יותר כמעט נעלבתי כשהציעה תה ללא עוגה. והרי ידעתי שיש עוגה במקרר. וכששאלה איך אני אוהב את התה ואמרתי "אחד וחצי סוכר" אמרה, כמנערת את ידה: "אז לך עשה לעצמך".

ניגשתי ועשיתי לעצמי, לא לפני ששאלתי אותה אם גם היא רוצה תה. היא רצתה ואני חגרתי סינר נחמד. "והוא, גם הוא רוצה תה?" החוויתי לעבר הבחור החסון שקפץ בדיוק לחדר מאי-שם. "קפה", ענה זה בקול עמוק ועיניים חודרות. הכנתי לה תה ולו קפה, ואילו את התה שלי דחיתי כי לא רציתי להיות עסוק בלגימת רותחים אם בדיוק יצטרכו אותי באיזה עניין. ואמנם הצטרכו. דרשו גם עוגה, שאותה הבאתי מייד, כי כבר עמדתי מוכן, ידי שלובות מאחורי גבי, ליד הקיר.

 

17.5.97

 

שדיגביץ'

 

האונניסט האצילי שָדיגֶביץ' כמעט ירצה לנו כאן באולם הקולנוע הרצאה נפלאה במתמטיקה עיונית, שאותה היה מרצה מייד אלמלא הקדיש את כל זמנו הפנוי ומרץ נעוריו להזיות מענגות שסופן מתן פורקן לח.

המתמטיקה הטהורה כבר עמדה בפני שינוי מוחלט – כמה קרובה היתה אחת התגליות הכבירות בתולדות האדם להתגלות! – אך שדיגביץ' רכן בדיוק באותו רגע בחדר האמבטיה הנעול ושיחת כוחו לריק בפנים אדומות אודות ירכי ארוסתו בפוטנציה.

שדיגביץ' אמר: אתן עוד דרור קטן אחד ליצרי. שדיגביץ' בעל הנשימה הקצרה, ההבלחה הרגעית, שדיגביץ' שעל סף ההברקה הגדולה.

באולם הקולנוע יושבת גם ארוסתו בפוטנציה, בקרב הקהל ההומה, וכלל לא מחכה ששדיגביץ' ירצה. והנה הוא באמת לא מרצה. הוא אפילו לא בא. היא לא עצובה. וכי למה תהיה, היא אפילו לא מכירה אותו. אך צל קורטוב של סיפוק פוטנציאלי כמו מסתמן על שפתיה: בשלה ובשל ירכיה העבות נגרע מן העולם משהו כל-כך מכריע. היא פשוט לא תתארס איתו, עם האונניסט המעודן, אפשר לחוש בזה, היא עם ירכיה תתארס עם ארוס אחר.

הקהל משתתק והסרט מתחיל. שדיגביץ', תקוף אימה והכרה פתאומית באפסות חייו, כורע על ברכיו ולופת את האסלה על מנת למנוע מרגליו להיעקר ולרוץ להרצות בקול זעקה באולם הקולנוע. חומו עולה. ארוסתו בפוטנציה איננה כדי לטפל בו. הסרט נגמר, הקהל קם. הקהל, כמו תמיד, רואה רק מה שלפניו; וכי כיצד יידעו שעמדו על סיפו של משהו שלא היה, שטמונה בו תרועה אדירה שלא הוצאה לפועל?

שדיגביץ' נבהל, מנסה לנער מעליו את חומרת המצב על-ידי האמירה "שדיגביץ'" שוב ושוב. הוא חוזר ואומר שדיגביץ' ושדיגביץ', כאילו מצפה שתעבור המילה את מחסום הגיחוך, והצירוף השורקני המשונה שדיגביץ' ינשור סוף סוף כמו קליפה, ותחתיו תתגלה רכות אינסופית של הברה אחת, נשימה חמה: ההה!…

שדיגביץ' החטטן יושב בחדר מזוהם ומנענע ברגלו במכאניות רדומה שלאחר הסערות הגדולות. לאור מנורת שולחן קלושה הוא נועץ מבטו בתמונה במגאזין: תיירת שוודית צוחקת באי איבּיצה בעוד מלצר פורטוגזי מגיש לה סוּשי.

 

15.6.97

 

עובדה

 

זה היה כך שעמד מול גוֹרקָה אדם וכשראה אותו נפער פיו והתמלטה מגרונו צעקה גדולה "אַ-בְּרַאבוֹ! אַ-בְּרַאבוֹ!". ומייד הרכין גורקה את ראשו מעט בצניעות ונפלטה לו אוטומטית קידה קטנה, ואם כי לא ידע על מה צועקים לו א-בראבו, שהרי לא עשה מימיו כלום, הנה בתוך תוכו פרפר זיכרון קטן, שמא משאלה, הבליח אור, והידיעה שצריכים לצעוק לו א-בראבו פילסה את דרכה לאוויר העולם. דמעות נקוו בעיניו. מייד קפץ בדמיונו על הדום קטן לאור זרקור רב-כוח, הוא יחידי על במה גדולה, והקהל סביבו בחושך מריע, שואג, אינו יודע את נפשו, נשים צורחות, מנופפות את ידיהן אליו, רוצות להתחתן, עסק שלם. וראו, אינה פוסקת ההערצה, אינה פוסקת. נדמה שגם אביו ואמו שם, איך קמו מן המתים והצטרפו אל קהל החוגגים סביבו – זה לא חשוב כרגע, העיקר הוא האַ-בְּרַאבוֹ.

וכך עברו להם שני אַ-בְּרַבוֹאיִם, עברו ביעף אם תרצו, או נצח אם תרצו אחרת, ובקריאה השלישית כבר היטיבו אוזניו של גורקה לשמוע שלא "א-בראבו!" כאן אלא "אַבְּרָמוֹב", ואמנם האיש הצועק התקרב פסיעה, תוך הקריאה הרביעית, וכבר היה ברור מעל לכל ספק ש"אברמוב". פשוט מאוד, קרא למישהו מעבר לכתפו של גורקה, וכשגורקה סובב את ראשו לאחור ראה באמת איש משופם וממושקף עם כובע בַּארֶט זוקף את ראשו ומשיב לקריאה במבט. אכן, זה מה שהיה: בעל הצעקה, ושמו אולי זַאכֶרמַן או קוֹנסטַנטינוֹב, ראה את מכרו הוותיק בעל הבַּארֶט אברמוב וקרא לו בקו ישר דרך גורקה.

בגורקה חל מהלך נפשי מהיר: כבו אורות הזרקורים, חיש ירד מן ההדום, הבמה והקהל נעלמו, הוריו המתים שבו אל קברם, הכל קרה בהרף-עין, וכבר ויתר על ה"א-בראבו!", הרי ברור שאיש לא יקרא לו א-בראבו, על מה מגיע לו א-בראבו, על שאכל ארוחת בוקר? עתה כבר הצניע ביותר, ומיד חשקה נפשו להיות סתם אברמוב; כי מה כבר היה נגרע בעולם לו היה הוא אברמוב עם שפם ובַּארֶט ומישהו היה מזהה אותו ברחוב וקורא לו, ושניהם היו לוחצים ידיים ואפילו נכנסים לבית קפה קטן, לא יקר, ומעלים זכרונות ומשוחחים על המשבר האחרון ברוסיה, ואם הם ידידים הדוקים, אולי אפילו על נשים. אהה, נשים!

לו היה האיש הצועק קורא גורקה, היה הבדל; ולו היה גורקה אברמוב, גם אז היה הבדל. אבל הצועק קרא אברמוב, ואברמוב היה ההוא, וזה היה גורקה. כך רצה הגורל. ושמא המילה "גורל" כבדה מדי לענייננו, שמא מספיקה המילה "עובדה", שפירושה "ככה זה", שפירושה "עבר עוד יום", שפירושה "מה עושים עם החיים האלה, מה עושים".

 

27.11.98

 

אלגיה מוקדמת

 

מה מרובים הם אלה – האם כלה ונחרצה היא על כולנו? – אשר בנטותם למות הם נושאים ראשיהם, מתאמצים להחזיר ברק לעיניהם העוממות ומכריזים: "הנה, עוד מעט יסתיים הטיפול הרפואי, נקום מן המיטה ונשוב אל העולם במשנה מרץ, אף נגדיל מבראשונה".

בבוא שעתנו, הלוואי שיהיה בנו די כוח לשמוט ראש על חזנו השקוע ולומר: "לא נשוב אל העולם, אבדנו". ולשמע ידידינו ונשותינו המוחים בקול רפה "מה אתה מדבר, עוד מעט תעמוד על רגליך!" תיוותר לנו שארית המרץ להתעקש, ודמעה מתגלגלת במורד לחיינו: "אבדנו וחסל", ובזווית עינינו נראה את האישה, אף היא דמעתה מתגלגלת, מוחה בשנית לעומתנו, והפעם לא בקול רפה, להיפך, בקול המתאמץ מאוד להיות לא רפה, תוך רקיעת רגל: "מה אתה מדבר, מה אתה מדבר!"

הלוואי שיישאר לנו עוד רק הכוח לחשוב על רטיטת ישבנה כשהיא רוקעת ברגל, כמו שנהגנו פעם, ואז לשוב סופית אל "אבדנו וחסל".