מכתב גלוי אל כמה משחקני התיאטרון הקאמרי

לפני שתים-עשרה שנה, באווירת לינץ' ציבורי, הסירה מועצת השחקנים של תיאטרונכם, תוך אי-אמון בהנהלה, הצגה שלי. היום, כאילו לא קרה דבר מאז, עומדים אתם על סיפו של אותו מעשה.

לא מתוך כעס אני כותב אליכם, הרי לא ערכה ואיכותה של הצגתי עומדים היום למבחן, רק כבודכם ומצפונכם שלכם כאמנים, אתם שקטעתם את ההצגה תוך קריאות גנאי מעליבות בעוד חבריכם עומדים מבוזים וחסרי אונים על הבמה; שנתתם גושפנקה לאספסוף לחזור ולקטוע את ההצגה גם בימים שלאחר מכן; שבערב הבכורה, בטרם הספיקו חבריכם השחקנים לשוב אל חדרי האיפור, ובטרם שלפו המבקרים את עטיהם, רצתם אל המצלמות והמיקרופונים לחוות דעתכם על טיב המחזה, ההצגה, רמת המשחק; אתם ההולכים עתה  ומוסרים מרצונכם את המפתח של חירות הביטוי לידיים אחרות, זה המפתח שהופקד בידיכם למשמרת, אשר בכה הרבה עמל רוכשים אותו, וברגע אחד של ליקוי מאורות מאבדים אותו.

עוד תהיה לכם ההזדמנות להרהר בכך כשתתפכחו, אך אפילו עתה, בלהטכם, צאו וראו מי מריע לכם, שמעו מי קורא לכם "הידד" ו"יישר כוח", ואולי תתחילו להבין, כי לא גורל ההצגה הזאת בלבד, אלא גורל כולנו הוא המוטל בכף.

אכן, מערומים נחשפו בהצגה, אך לא מערומַי הם; והזנות האמיתית היתה כנגד הבמה, לא עליה. לנו היו החרפות, לכם – החרפה.

ואני לא אשיב לכם במטבע שגמלתם לי. לא אטיח בכם את כל החרפות וכינויי הגנאי האישיים, את כל הרפש והדופי שהטלתם בי; לא אתכתש עימכם מול המצלמות והמיקרופונים בפרהסיה לקול מצהלות הקהל; וגם אם תהיינה הצגותיכם מאוסות בעיני, אניח לכם לסיימן בשקט, ולא אתבע למסור את מפתחותיהן לידי מועצות וּועדות, שאת זכותן להתערב אני שולל. כי דווקא בשעה כזאת, יותר מתמיד, אני חש צורך לקיים את הכלל: במקום שאין אנשים – השתדל להיות אדם.

חנוך לוין, 12.4.82

העתקים: ועד השחקנים, ההנהלה, מועצת הנאמנים.

[באפריל 1982 הועלה לראשונה המחזה 'הזונה הגדולה מבבל' בתיאטרון הקאמרי, וכמה משחקני התיאטרון מחו נגד ההצגה. ב"מכתב הגלוי" שלו מזכיר לוין את את עמדתם של כמה משחקני הקאמרי ב-1970, 12 שנים לפני-כן, שהביאה להורדת ההצגה 'מלכת אמבטיה' בעקבות הלחץ הציבורי.]