מיומנו של צנזור

(בעקבות פסילת ההצגה)

יומני היקר, כדרכי מדי לילה - כמה מלים מן הלב לפני השינה. גם היום, יומני, כמו בכל יום, הצלתי נפש מישראל. הוא היה איזו דמות טראגית במחזה ישן, כושי, מצביא, אמיץ, אבל קנאי חולני. הוא נשא לו אשה אחת לבנה, בת אצילים, שאהבה אותו, אך סבלה מרה מהתפרצויות הקנאה שלו עד הסוף המר, שבו הוא חנק אותה. יומני היקר, אינני יודע איך נצנץ בי לפתע הרעיון, אך מייד עם פתיחת המחזה נתחוור לי למעלה מכל ספק כי שורש הרע הוא ביצריו העוברים על גדותיהם של הכושי המסכן. למראה סבלו לא יכולתי לכבוש עוד את רחמי, לקחתי מספריים, ומייד בסוף הסצנה הראשונה שלו נכנסו שני חיילים טורקים וחתכו לו את הביצים עם אבר המין ביחד. תוך חצי דקה נרגע הכושי האומלל, כל התפרצויות הקנאה שלו לאורך המחזה היו כלא-היו. יחד עם זה, יומני, לא יכולתי להשאיר את האשה כפי שהיא כשבעלה נטול אבר מין, מחשש פן יתעורר עליה יצרה ותבגוד בו. לפיכך הכנסתי בסצנה הבאה שני חיילים טורקים נוספים שכרתו לה את השדיים, עקרו לה את הרחם ושייפו בפצירה את הדגדגן. יומני, סצנת האהבה שלהם היתה עתה שלווה ונינוחה כל-כך. אבל בכך לא הסתיימה המלאכה. היה שם עוד אינטריגאנט אחד, חורש מזימות, שביקש לפגוע באושרו של הזוג החמוד. במונולוג שלו, שבו הוא מתוודה על מזימותיו, הכנסתי עוד שני חיילים, טורקים כמובן, הם תפסו אותו וחתכו לו את הביצים. כל המוטיבאציה שלו לרשע וזדון נעלמה מייד. על רקע במה מלאה חיילים טורקים הוא עמד עתה, חלש, אדיש ופאסיבי, בקושי סיים את המונולוג שלו, וירד מן הבמה.

מייד נפתחה המערכה השנייה, ולבמה עלה הכושי שלנו, טהור, בלי חלאה, בלי שטויות בראש, בלי אברי הפרשה ומין, כשכל פלג גופו התחתון מכוסה תחבושות לבנות סטריליות, והתיישב לשתות תה עם אשתו, שגם פלג גופה התחתון היה מכוסה בתחבושות דומות. וכך הם ישבו בשקט ושתו תה כשהטורקים עומדים מאחורה ומחכים, עד שלקראת סוף המערכה השנייה לא נותר לי אלא לעשות את הדבר הטבעי וההגיוני במצבם, דהיינו - לגייר אותם. קודם כל הלבנתי את הכושי, הכנסתי רב, אך משעמד הרב למוֹל אותו במבצר בקפריסין, נוכחתי שהדבר בלתי אפשרי משום שקיצצתי לכושי קודם לכן את אבר המין. מייד הוספתי במערכה השלישית סצנה נוספת של חדר ניתוחים, עשרה רופאים השתילו לכושי המולבן אבר מין חדש, אחר-כך הופיע הרב ומל אותו, ומייד עם תום טקס ברית המילה הופיעו עוד שני טורקים וחתכו לו שוב את אבר המין הנימול. נכון שהסתבכנו קצת במערכה הזאת עם אברי המין, אבל לפחות נותר עתה על הבמה יהודי לבן, כשר, מגויר כהלכה, ובלי יצר הרע.

המערכה הרביעית נפתחת בתנופה. הוספתי ליהודי שלנו זקן יפה, כיפה, וכך, כפי שהוא, יהודי בעל צורה עם קול דק וערב, כיצד יכולתי להשאיר אותו כמפקד צבא בקפריסין? מה ליהודי משלנו ולמלחמות בטורקים? מייד הפכתי אותו לחזן ושיניתי את שמו מאוֹתֶלוֹ לאוֹתְ'ל. ר' אוֹתְ'ל החזן. ומה נשאר כבר לחזן בעל מוניטין כמו ר' אוֹתְ'ל לעשות בקפריסין? הלא אין שם בכלל קהילה יהודית! גם נחוץ היה להיפטר מגדוד הטורקים שעל הבמה. כהרף-עין, עם תום המערכה הרביעית, העליתי אותו לארץ ישראל, אותו ואת זוגתו הצנועה, מי שנקראה פעם דֶסְדֶמוֹנָה, והיום - מרת דִינָה בת מִינָה שתחיה.

המערכה החמישית, יומני, מוצאת את הזוג שלנו על צלע גבעה של יישוב חדש בשומרון. ומי מצטרף אליהם לפתע לפנות ערב, לקראת סוף המחזה? - הוּגוֹ, מקודם יאגוֹ, הוּגוֹ כהן, לשעבר עיתונאי שמאלני מארגנטינה, שעקב הרדיפות האנטישמיות הפך לציוני נלהב, חזר בתשובה והגיע להתנחלות החדשה בשומרון עם זוגתו - לשעבר אֶמילְיָה - היום מַלְכָּה. וכך הם עומדים בסיום המחזה ארבעתם: ר' אותְ'ל, דִינָה בת מִינָה, הוּגוֹ וּמַלְכָּה, תחבושות לבנות סטריליות לפלג גופם התחתון ופיהם אומר שירה. הבמה נקייה מטורקים.

יומני היקר, זה הכל להיום. מחר יש לי מחזה על איזה נסיך מדנמרק, עם רצח אב, תאוות נקם והשד-יודע-מה. נראה לי, יומני, שגם במקרה זה כדאי להוריד קודם כל את הביצים ולצנן את הרוחות. אחר-כך נראה. השומרון צמא למתיישבים. ליל מנוחה, יומני היקר.

אוקטובר 1982