במאי הקולנוע עטור השבחים ארי פולמן ביים את "מתאבל ללא קץ" מאת חנוך לוין לפני פרוץ מגפת הקורונה. הפקה מרהיבה בתיאטרון הקאמרי, שהינה בכורה כפולה - גם טבילת האש הראשונה של פולמן על במת התיאטרון, וגם בכורה עולמית למחזה המיוחד מאת חנוך לוין. כחודשיים אחרי עליית ההצגה, במרץ 2020, נפגשו לשיחה על היצירה פולמן והכתבת יעל שוב מטיים אאוט תל אביב. רגע לאחר הראיון העולם עצר מלכת עקב הקורונה, והראיון הוקפא. לאחרונה הוא פורסם לראשונה.

בראיון, פולמן מספר על ההחלטה לביים בתיאטרון:
"תמיד קינאתי בחברים שלי, שחקנים, שמספרים לי על הפקה חדשה ואני נוסע באוטו, תקוע באיזה פקק, וכבר רואה פוסטרים שזה עולה. אתמול דיברנו על זה ומחר זה כבר עולה. יחסית למאתיים שנה שאני עובד על כל סרט אנימציה, זה נשמע לי כמו חלום. וגם הכוח של התיאטרון כאמנות, ושל השחקן החי שעומד מולך, הוא אדיר. מצד שני, היכולת ליהנות מתיאטרון יותר קשוחה מאשר בקולנוע. אני יכול לראות עם הבן שלי את 'פרסונה' בפעם הראשונה, ומחר ללכת איתו לקניון ולראות 'משימה בלתי אפשרית 6' שזה אחלה בילוי. בתיאטרון אם לא הכל פיקס נורא קשה לך, כי כל זיוף צורח. אלה אנשים חיים, ואין את הפילטרים שיש לך בקולנוע, בעריכה, במצלמה מוחזקת ביד, באלף מניפולציות". 

העבודה על המחזה שלחה אותו לשאוב השראה מהאקספרסיוניזם הגרמני, ולחפש אחר עולם משלו: "אני לא יכול ליצור שום דבר אם אין לי עולם. מתייחסים אל חנוך לוין כאל גדול המחזאים, אבל הוא היה גם במאי עצום. הייתי צריך להתנתק מזה לחלוטין. 
באתי עם העולם שלי. יש הרבה אספקטים של הלם בהצגה. כשאתה קורא את המחזה רזה, זה קשה מדי. היה צריך לעטוף אותו במעטפת הזאת, מהאקספרסיוניזם דרך המחול והמוזיקה והצעצועים הגדולים, שהם לא במחזה, כדי שזה יהיה נגיש". 

בנוסף, הוא סיפר על החיבור האישי שלו למחזה, והבחירה להשאיר את הפוליטיקה סמויה בהפקה:
"השכול והמוות תוקפים כל אחד מאיתנו. כשאתה קורא את המחזה זה מדגדג לעשות משהו פוליטי. ואז אתה אומר בשביל מה, לא צריך. כל אחד ייקח את זה לשם, בעיקר בגלל הרפטיציה של המוות. את המיטה עיצבנו כמו מזבח, אבל לא צריך לנופף בפוליטיקה ישר לפנים של הצופה. מה שזה לא יהיה, במדינה הזאת זה תמיד ימשוך לקדושת המוות או למוות המיותר."

"המלך מונע מאשמה על זה שהוא לא מרגיש. האשמה שאנחנו ממשיכים לחיות ואין לנו את הכוח להתאבד. אשמה על החיים זה דבר שכל אדם שגדל בבית של ניצולי שואה מכיר ב-DNA", הוא הסביר. "וגם אשמה של חיילים קרביים. הדלק הוא האשמה של המלך. האכזריות היא רק פועל יוצא של האשמה. האתגר שלי היה שבסוף תרחמי על המלך. כי אם הוא רק אכזר אז למה להביא אותך מהבית".

לחצו כאן כדי לקרוא את הכתבה המלאה

צילום: רדי רובינשטיין, באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי