חדשות

ספר חדש על יצירתו של חנוך לוין בכתיבתו של מולי מלצר, העורך של לוין, יראה אור בשבוע הקרוב

9/1/2024

בשבוע הקרוב יראה אור ספרו החדש של מולי מלצר, "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות", בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מלצר עבד כעורך עם חנוך לוין במשך 15 השנים האחרונות לחייו, היה אחראי לעריכה של סדרת כל כתביו, וממשיך לעסוק ביצירתו עד היום. 

הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" מנסה לענות על השאלות הרבות שמלוות את יצירתו של לוין: מה הפך אותו למחזאי הישראלי המוּכּר ביותר בעולם, שמחזותיו תורגמו לעשרים שפות ויותר ומוצגים כל העת? מהו הסוד של העולם המיוחד כל-כך שהוא בונה בכתיבתו – במחזות, במערכונים, בפרוזה, בשירים, ובכל השאר? ואיך הוא מצליח להוציא מכולנו את התגובות האלה – הצחוק, הכעס, התדהמה, או הטלטלה הרגשית שבשילוב כל אלה יחד?

הספר מבקש להאיר את התשובות אפשריות בגישה אישית, ישירה וללא מינוח אקדמי. משולבות בו גם תֵזוֹת ברורות על יצירתו של לוין וסיפורים פרטיים על רגעים מן העבודה המשותפת של מלצר איתו, במיוחד בשנתיים האחרונות לחייו של היוצר. עוד עוסק הספר ביחסו של לוין לפסיכולוגיה המודרנית, תפיסת הזמן שלו, העברית המיוחדת שחצב בכתיבתו, הקשר בין תיאטרון לשירה ביצירתו, המתח בין המקומי והפוליטי ובין האנושי והעל-זמני במחזותיו.

מלצר, בהקדמה לספרו, כתב:
"נדמה שזה קורה לכל מי שצופה בהצגה של חנוך לוין: התחושה הזאת שמתרחש פה משהו אחר – זה לא התיאטרון שאנחנו רגילים אליו, זה לא העולם שאנחנו רגילים אליו, משהו כאן שונה באופן מהותי ואנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. אנחנו הרי יודעים שככה בני-אדם לא מתנהגים, אנשים לא עושים דברים כאלה ולא מדברים ככה – בטח לא אנחנו, אנחנו לא טיפוסים מהסוג הזה. ככה להעליב? ככה להשפיל? ומאיפה כל השמות המשונים האלה בקומדיות, כל הפּוּפְּצ'וֹת והיָאקישים, השוֹזֶסים והבְּזֶ'זינוֹת, השְרַצְיוֹת והציצְקֵיבוֹת. וכשזה מחזה דרמטי, רציני, מה זה כל הערימה הזאת של מלכים, קיסרים, משרתים, סריסים, כורתי איברים ומריקי שפכים, ואיפה זה בכלל קורה, כל העסק.

ובכל זאת, משהו בכל העניין הזה לא נותן לנו מנוחה, מין פרפור בבטן שמאיים לטפס לנו אל הגרון. האם זה הולך לצאת בדמות ציחקוק לא-נשלט, מעורב בחלחלה קלה, או להישאר שם בתחתית כגוש מעיק, שמכביד על הנשימה? לְמה הוא מתכוון כשהוא מראה לנו את כל זה – יכול להיות שכל ה"שָם" הזה שעל הבמה נמצא גם פֹּה, אצלנו, בִּפנים, רק שלא כל-כך קל לנו לעכל את זה? מה בדיוק הוא מוציא מאיתנו, הלוין הזה, מאיזו מַדמֵנת מעמקים בקרבנו הוא שולף את התחושות המביכות האלה שלנו – על אחרים? על עצמנו? – את כל הדברים האיומים והלא-נעימים האלה שמקננים לנו בקרָבַיים, דברים שכבר חשבנו שלא נצטרך להביט להם בַּפּנים?

כמו אצל כל יוצר גדול, גם אצל חנוך לוין יש הרבה דרכים לנסות ולהסביר את כוחה של היצירה שלו, את מה שעושה אותה ליצירה גדולה. מה שתקראו כאן – זו הדרך שלי. בעשרים השָנים שעברו מאז מותו של לוין אנחנו עדים לפריצה גדולה של התיאטרון שלו לשפות ולתרבויות רבות. הדברים שאביא כאן עשויים, אני מקווה, להסביר במידה מסוימת את ההצלחה האוניברסלית הזאת, ואולי גם להאיר היבטים מסוימים ביצירה של לוין שלא נחקרו עד היום. לעיתים נדמה לי שאנחנו, הקהל הישראלי של באי-תיאטרון וקוראי-ספר, עדיין לא קלטנו את כל היקפה וכל עומקה של התופעה ששמה חנוך לוין. אולי תהיה בספר הזה הזמנה להיכרות קצת יותר אינטימית עם העולם שלו.

הדברים שאדבר עליהם בספר הזה נעים על הרצף שבין תמונת העולם המיוחדת של חנוך לוין, הלשון שדרכה הוא מעביר את העולם הזה, והדיאלוג בין שירה לתיאטרון במחזותיו – ובדרך נעסוק גם בכמה עניינים אחרים. באופן מיוחד, ניסיתי להצביע על מגמות מסוימות בכתיבה של לוין, על תהליכים הקשורים בהתפתחות היצירה שלו, ולהימנע ככל האפשר מהכללות על כלל יצירתו (אף-על-פי שלעיתים קשה להתחמק מזה). בכמה מקומות הדיון אולי יגלוש קצת לעניינים לשוניים, אבל לא במידה שדורשת ידע מעמיק בבלשנות או בדקדוק.

דבר אחד חשוב לי לומר למן ההתחלה: כל מה שכתבתי בספר הזה – ממני הוא בא, לא מחנוך לוין. שום דבר שנכתב כאן לא שמעתי ממנו, ובשום מקום אני לא מביא דברים בשמו או מטעמו. מדי פעם לא אתאפק ואספר איזו אנקדוטה, זיכרון אישי כזה או אחר מעבודתי איתו, אבל בשום אופן לא תתלווה לזה "אוֹתוֹריטה" לוינית כלשהי, כאילן להיתלות בו.

לאמיתו של דבר, רוב המחשבות והרעיונות המובאים כאן הבשילו אצלי בשנים שלאחר מותו של לוין, עשרים שנים ויותר שבהן אני ממשיך בדרכים שונות לעסוק בטקסטים שלו, או להיות מעורב בעיבודים של יצירותיו. מהרבה בחינות, אני עוסק בחנוך לוין אחרי מותו יותר מאשר בחייו. והנה נחלץ מתוכי הספר הזה, פקק עיקש שלבסוף נכנע."

הספר יהיה זמין לרכישה בהמשך השבוע בחנויות הספרים המובחרות. 

צילום חנוך לוין: פסי גירש