אשכבה

תמונה 1

[ביקתה. ערב. הזקן והזקנה.]

הזקן העיירה הקטנה שלנו, פּוּפְּקָה, היתה גרועה מכפר. גרו בה כמה זקנים, שהיו נפטרים לעיתים רחוקות מאוד, בקמצנות, להרגיז. גם מלחמות לא היו פה, גם לא מגפות מי-יודע-מה. הכל כאילו דווקא, נאחזו פה בחיים כמו יבלית. בקיצור, עסק ביש עבור בונה ארונות מתים כמוני. אילו הייתי עושה ארונות מתים בעיר, היו קוראים לי גביר, ואילו כאן, בפּוּפּקה, חיי עוני, ביקתה ישנה של חדר אחד, אני, הזקנה, תנור, מיטה, ארונות מתים.

[הזקנה טורחת בעבודות הבית.]

לעולם לא הייתם אומרים לעצמכם: הנה אישה שעומד לקרות לה משהו.

[הזקנה ממשיכה במלאכתה, מתקשה בנשימה.]

זקנה, מה את מחרחרת שם. חמישים שנה הגשת בשקט, פתאום – חְחְח!-חחח! – מחרישה לי את האוזן.

[פאוזה.]

זקנה, מה יש לך.

הזקנה נושמת בקושי.

הזקן הצטננת. יעבור.

הזקנה מתנדנדת, הרגליים לא סוחבות.

הזקן הצטננת. שפעת.

הזקנה ושותה מים כל היום.

הזקן אבל הסקת את התנור בבוקר כמו תמיד.

הזקנה הסקתי.

הזקן אפילו שאבת מים.

הזקנה שאבתי.

הזקן יעבור. תשתדלי לא לחרחר. זה מפריע לי לעשות חשבונות.

[פאוזה. הזקנה ממשיכה במלאכתה, אינה פוצה פיה. שוב מחרחרת.]

מחרחרת כהוגן.

הזקנה מה לעשות... בקושי...

[פאוזה. הזקנה טורחת עוד זמן-מה בניקוי וסידור החדר, אחר-כך עולה על המיטה. הזקן יושב ליד השולחן, מפהק, עורך חשבונות. לילה. דממה.]

הזקן [לפתע, לזקנה]

אה, ההפסדים האלה: שנתיים היה מפקח המשטרה שלנו חולה אנוש, גסס, פתאום הלך לעיר הפלך פְּז'וֹז'י להירפא – והוֹפּ, מת ונקבר שם, ברח לי ממש מתחת ליד, חורבן כזה!... איזה ארון בטח הזמינו עבורו!... הלך והתפגר במקום אחר, ודפק אותי עד העצם!... והנה, חודש שלם, מאה... הפסדנו. ואם אני עושה חשבון שנתי...

[מחשב במאמץ.]

אז... אלף מאתיים!

[מזדעזע וזועק.]

אלף מאתיים!!

[הזקנה קמה בבהלה במיטתה.]

הזקנה מה קרה?!

הזקן אלף מאתיים הפסדתי בשנה! ואילו הייתי מפקיד בבנק את האלף מאתיים האבודים האלה – אז עוד ארבעים! לאן שלא  תפנה, רק הפסדים והפסדים!

[פאוזה. צפצופים וציוצים בוקעים מגרונה של הזקנה. ופתאום.]

הזקנה בעלי! אני גוססת.

[הזקן מביט בה כאילו ראה אותה לראשונה.]

פני להטו בגלל החום, אבל היו בהירים ומלאי חדווה. אתה, שהורגלת לראות אותם חיוורים תמיד, פוחדים ועלובים, ישבת מולי נבוך. ניכר היה שאני אומנם גוססת ושׂמֵחה סוף סוף להסתלק לעולם ועד מן הביקתה הזאת, מארונות המתים, ממך... הבטתי אל התיקרה, הנדתי את שפתי, וארשת פני היתה מאושרת, כאילו ראיתי את המוות כמו מלאך גואל, והנה אני מתלחשת איתו.

[פאוזה.]

אני צמאה... מים...

הזקן [מביא לה ספל מים, תומך בה בשתותה]

אז נזכרתי משום-מה, שבמשך כל חיינו יחד לא ליטפתי אותך. לא ריחמתי עלייך אפילו פעם אחת. חמישים ושתיים שנה היינו יחד, שנים ארוכות-ארוכות, והנה, איך זה קורה שבכל הזמן הזה לא חשבתי עלייך אפילו פעם אחת, לא שמתי לב אלייך, כאילו היית כלב או חתול. יום יום הסקת את התנור, בישלת ואפית, שאבת מים, חטבת עצים, ישנת במיטתי; כשהייתי חוזר הביתה שיכור – באיזו יראת כבוד היית מקפלת את המכנסיים שלי; ואני, אף פעם לא עלתה בי המחשבה לקנות לך איזו מטפחת או להביא לך ממתק; אפילו תה אסרתי עלייך לשתות בגלל הוצאות המחיה הגדולות, ואת הסתפקת בהכנעה במים רותחים. עכשיו הבנתי מדוע פנייך מוזרים ומלאי חדווה רבה כל-כך, ופחד נפל עלי.

[פאוזה.]

אעשה לך תה, זקנה.

[הזקנה מנידה בראשה לשלילה.]

תה יעזור.

[הזקנה שוב מנידה בראשה לשלילה.]

בואי, זקנה, ניסע לחובש בחְלוּפְּקָה.

[נאנח.]

עוד הוצאה.

[מקים אותה.]

תמונה 2

[אם הדרך. לילה. הזקן והזקנה.]

הזקן עמדנו בלילה על אם הדרך וחיכינו לעגלת המסע הלילית. קולות התנים מרחוק, הצפרדעים מן הביצה, הצרצרים – כולם אמרו לנו בחגיגיות: "יהיה איתכם אשר יהיה, כאן החיים נמשכים!"

[פאוזה.]

נו, תגידי משהו.

הזקנה [קולה חורק]

מה...

הזקן יודעת לאן נוסעים?

הזקנה יודעת... נוסעים לאבא ואמא.

הזקן איזה אבא ואמא!...

הזקנה שלי.

הזקן אבא ואמא שלך, ינוחו בשלום, שוכבים בקבר כבר שלושים שנה. נוסעים לחובש בחְלוּפְּקָה, הוא ירפא אותך.

[פאוזה.]

נו?

הזקנה מה?

הזקן יודעת לאן נוסעים?

הזקנה יודעת... נוסעים לאבא ואמא.

הזקן [אבוד מרוב מצוקה]

זקנה, מה איתך... עשי טובה, זקנה...

[פאוזה.]

תיכף תבוא העגלה, נעלה, ניסע...

הזקנה לאבא ואמא.

הזקן למה לא, גם אבא ואמא יהיו שם, בסוף.

[פאוזה.]

אז שמענו שקשוק גלגלים וחריקת צירים, טפיפת רגלי הסוסים הלכה וקרבה.

[נכנסת עגלת המסע, בה עגלון מסיע שתי זונות.]

הזקן זאת עגלת המסע מפְּז'וֹז'י לשְצ'וֹצִ'י?

העגלון זאת. אתם לשְצ'וֹצִ'י?

הזקן לא, אדון עגלון, לא כל-כך רחוק. אנחנו מפה, מהעיירה פּוּפּקה, נוסעים לחובש בעיירה חְלוּפְּקָה. חלתה הזקנה.

העגלון עלו.

זונה עם שומה ואני אוהבת לאכול דגים מלוחים אחרי המיספר, אז מה?

זונה עם נקודת חן ואם אחרי זה בא עוד מיספר?

זונה עם שומה אז בא עוד מיספר, אז מה? – שיסריח! לא התחייבתי לצום! ובכלל, לא מוכרת את הפה, מוכרת רק את הפּוּשְ'קָלֶה. שיכניס את הפִּשְפּוּש'קלה לפּוּשְ'קלה ויגיד תודה. לא רוצה, לא צריך. שיסתום את האף עם מקל כביסה.

העגלון [מתאמץ לצחוק, להתחבב, קורץ לזקן]

חי-חי, גברות עליזות!...

זונה עם נקודת חן בפריז אין דבר כזה, תגידי מה שתגידי, את חייבת להריח מבּוֹשׂם, גם בפה, זה חלק מהעסק. אצלנו בפְּז'וֹז'י הזנחה כללית, אין כבוד לצלם האדם, המזרח בכלל שוקע, אבל במערב המתפתח, שם היום המילה האחרונה באמנות... למה אנחנו גוררות עכשיו את עצמותינו העייפות לשְצ'וֹצִ'י – אין לי מושג.

זונה עם שומה אומרים שדווקא שְצ'וֹצִ'י דומה יותר לפריז.

זונה עם נקודת חן הלוואי. חיים חדשים. אולי נפגוש סוף סוף את המיליארדר גַסְפַּאצ'וֹ דֶה-בֶּלוֹ. אם הוא עורך במקרה בדיוק עכשיו מסע מפריז לשנחאי או משנחאי לפאריז, הוא מוכרח לחלוף גם בפְּז'וֹז'י ושְצ'וֹצִ'י. 

העגלון ואצלי... אצלי מת הבן לפני שבוע.

זונה עם שומה מה קפצת פתאום עכשיו עם הבן?

העגלון מת לפני שבוע. נחלה פתאום.

זונה עם נקודת חן כן, כולם נחלים פה. בפריז גם, אבל פחות. זה הרבה בגלל ההיגיינה.

זונה עם שומה אני דווקא רוחצת את הפּוּש'קלה אחרי המיספר.

זונה עם נקודת חן את רוחצת במים.

זונה עם שומה אז מה, במה ארחץ?

זונה עם נקודת חן נחוץ חיטוי, טיפשה.

זונה עם שומה נו, תיכף תגידי "בפריז עושים חיטוי".

זונה עם נקודת חן עושים חיטוי גדול, אלא מה.

זונה עם שומה כמה אפשר "בפריז, באריז...", את בכלל היית בפריז?

זונה עם נקודת חן קראתי.

זונה עם שומה לא קראת.

זונה עם נקודת חן דפדפתי.

זונה עם שומה איפה דפדפת, בחיים לא קנית ז'ורנל.

זונה עם נקודת חן פעם קניתי דגים מלוחים, עטפו אותם בדף מז'ורנל צרפתי, יישרתי את הדף, היתה שם תמונה של צרפתייה יפהפייה מפריז.

זונה עם שומה [צוחקת]

אז מה, מה יצא לה לטיפשה? התבשמה והתבשמה – ובסוף גם היא גמרה עם דג מלוח!

העגלון ואצלי מת הבן לפני שבוע, היחיד היה...

זונה עם שומה [מתפקעת מצחוק]

ובסוף גמרה עם דג מלוח!!...

[שתיהן מתגלגלות מצחוק.]

העגלון גברות עליזות!... איזה חיים!... והנה הגענו לחְלוּפְּקָה.

[הזקן והזקנה יורדים. העגלה יוצאת.]

תמונה 3

[ביקתה. לילה. החובש שרוע על יצועו, נוחר. נכנסים הזקן והזקנה.]

הזקן עמדנו על סף בקתת החובש בעיירה חְלוּפְּקָה, שנראתה ממש כמו הביקתה שלנו בפּוּפּקה, רק שבמקום ארונות מתים היו כמה צנצנות, ובמקום זקנה – עז. 

[לזקנה.]

אל תתעצבי, זקנה, שאנחנו רק לחובש, אדרבה, אפשר לשמוח, כי אומרים שהחובש הזקן הזה, אף-על-פי שהוא שיכור כרוני ומרביץ לפעמים לחולים, בענייני רפואה הוא מבין יותר מגדולי הרופאים.

[שניהם ניגשים לחובש.]

שלום, אדוני הדוקטור...

[החובש ממשיך לישון. בקול גדול.]

שלום, אדוני הדוקטור!...

[מטלטל את החובש.]

שלום, אדוני הדוקטור!...

החובש [קם, מתנער]

איזה דוקטור...

הזקן יותר מדוקטור... שלום וברכה. סלח לי שבאנו להטריד אותך בעניינינו הקטנים. עיניך הרואות שנפלה למשכב רעייתי, אשת נעורי מזה שנים רבות, כמו שאומרים, במחילה מכבודך...

[החובש מהסה אותו בתנועת יד, רומז לזקנה לשבת על המיטה. היא יושבת באפס-כוח, פיה פעור, נושמת בכבדות. הוא מביט בה. פאוזה.]

החובש נו... כ--ן... א--ה... כ--ן...

[פאוזה.]

שפעת ואולי קדחת. ועכשיו מתהלכת מגיפת טיפוס בעיר.

הזקן טיפוס? אנחנו לא ידענו.

החובש כ--ן... נו, אז מה?... חיתה לה הזקנה, תודה לאל... בת כמה היא?

הזקן עוד לא שבעים! שישים ותשע!

החובש שישים ותשע, נו, מה יש לכם, לבלבה לה הזקנה, עכשיו הבשילה.

הזקן אומנם נכון, אדוני הדוקטור... יותר מדוקטור... נכונה ההערה שלך... זאת אומרת, בכלל... וחן-חן לך על הסבלנות ועל הנעימות שקיבלת אותנו, אבל תבין, הרי כל זבוב ופרעוש רוצים לחיות.

החובש שירצו, אז מה. שים לה על הראש תחבושת קרה ותן לה את האבקות האלה פעמיים ביום. בּוֹנָה-סֶרָה.

הזקן לפני האוכל או אחרי האוכל?

החובש לא חשוב. בּוֹנָה-סֶרָה.

[מתפרקד על המיטה ועוצם עיניו.]

הזקן מהבעת פניו היכרתי לדעת כי העסק – עסק-ביש, וכי לא יועילו שום אבקות ותחבושות; עכשיו התחוור לי לחלוטין כי חיש מהר תמות הזקנה שלי, אם לא היום – מחר.

[מטלטל את החובש. חרש, כממתיק סוד.]

ואולי כדאי, אדוני הדוקטור, להקיז דם?

החובש אין פנאי, חביבי, אין פנאי, התור ארוך. קח את הזקנה שלך ושלום, בּוֹנָה-סֶרָה.

הזקן עֲשֵׂה חסד, הרי כבודו יודע: אילו היה כאן עניין של כאב בטן או קרביים או מעיים, נו, אז מתאים אבקות וטיפות; אבל כאן עניין של הצטננות, אז ראשית חוכמה – הקזת דם!

החובש הסתלק, הסתלק, אל תהיה טרחן כזה!

הזקן לפחות תן עלוקות! כל חיי אתפלל לשלומך!

החובש נו, עוד עומד ומקשקש! בול-עץ!

[נרדם.]

הזקן בחְלוּפְּקָה חסים על עלוקה. בואי, נחזור הביתה.

[יוצא עם הזקנה.]

תמונה 4

[אם הדרך. שחר. הזקן והזקנה.]

הזקן עם שחר עמדנו על אם הדרך בשולי חְלוּפְּקָה וחיכינו לעגלת המסע כדי לחזור. היה שחר אביב נפלא, משכר. הציפרים צייצו בפראות, בכוח. כל הטבע כאילו זינק לקראת יום חדש, והיתה תחושה שיש טעם לכל, אפילו אם לא יודעים מהו.

[הזקנה מחרחרת.]

תבריאי, זקנה, תבריאי. שישים ותשע שנים היית בריאה, אין סיבה שלא תמשיכי.

[נכנסת העגלה, ובה העגלון, מסיע שני שיכורים. הזקן והזקנה עולים לעגלה.]

העגלון נו, מה, סבא, הועילו?

הזקן לא הועילו. אבל תבריא מעצמה.

העגלון אצלי מת הבן לפני שבוע, גם אני לקחתי אותו לבית חולים...

שיכור קישואי סע, סע כבר, הרי לא תעמוד כאן כל היום!

העגלון נוסע, אדון, נוסע.

[העגלה נוסעת. שני השיכורים ממשיכים בשיחתם שהופסקה.]

שיכור קישואי שתיהן הסריחו מדג מלוח... נורא!

שיכור דלועי שלי לא הפסיקה לדבר על איזה גַסְפַּאצ'וֹ או קַרְפַּאצ'וֹ, משהו, דֶה-בֶּלוֹ. אבל למה כבר יכולנו לצפות משְצ'וֹצִ'י? אומרים שבפְּז'וֹז'י נקבות, ככה, יותר...

[לעגלון.]

יש נקבות טובות בפְּז'וֹז'י?

העגלון אי, חבורה עליזה!... חי-חי!... יש בפְּז'וֹז'י, יש בשְצ'וֹצִ'י, איפה אין?

שיכור קישואי אבל על רמה! על רמה! ושלא יסריחו, למען השם! כי כאן מתלקח, אבל יש דרישות מינימום! ולא יקרות מדי. ומהממות. יש מהממות בפְּז'וֹז'י? ולא סחטניות. סחטניות אני לא אוהב. אוהב נדבניות. כאלה שלא למען בצע כסף, לשם שמים. ואדרבה, עוד מעניקות שי, כי בדיוק יש להן היום יום הולדת או יום העצמאות או יום הפילַנתרוֹפּיה או משהו. שגרות בבית גדול, לבד!

שיכור דלועי ושעל פתח הבית שלהן תלוי שלט גדול "זַנְיוֹ".

העגלון חי-חי!...

שיכור דלועי אתה בטח תשאל מה זה "זניו"!

העגלון למה אשאל, אני, הבן שלי...

שיכור דלועי בטח חושב, אולי שם של מחלת מין מידבקת או שודד מפורסם!

העגלון חי-חי!... אדונים עליזים!...

שיכור דלועי אז למה אתה לא שואל מה זה ה"זניו" הזה שתלוי להן על הפתח?

העגלון חי-חי!... מה זה "זניו"?

שיכור דלועי ראשי תיבות: "זונה נותנת יום ולילה".

[צוחק.]

העגלון חי-חי!...

שיכור קישואי [חמוץ]

למה "זניו"? – "זַנְיוֹגַבְּגַבּ"! "זונה נותנת יום ולילה גם בשבת גם בחג"!

[שיכור דלועי מתפקע מצחוק.]

שיכור קישואי "זַנְיוֹגַבְּגַבּוּבּ"!

העגלון חי-חי!...

שיכור קישואי "זונה נותנת יום ולילה גם בשבת גם בחג והכל בחינם"!

העגלון חי-חי!...

שיכור קישואי "זַנְיוֹגַבְּגַבּוּבּוּנֵעַ"! – "זונה נותנת יום ולילה גם בשבת גם בחג והכל בחינם ועוד נותנת עודף"!

שיכור דלועי על כוכב הלֶכֶת זַנְיוֹגַבְּגַבּוּבּוּנֵעַ

את אברי הקט אני מנענע...

העגלון הגענו לפּוּפּקה.

[הזקן והזקנה יורדים. העגלה ממשיכה לנסוע.]

תמונה 5

[ביקתה. בוקר. הזקן והזקנה. היא עומדת, נשענת אל הקיר.]

הזקנה כשהגענו הביתה ונכנסנו לביקתה, עמדתי כעשר דקות, נשענת על התנור. נדמה היה לי שאם אשכב, תתחיל שוב לדבר על ההפסדים ותגדף אותי שאני נחה ולא רוצה לעבוד.

הזקן ואני הבטתי בך מַשמים ושומם, וזכרתי שמחר חג, ומחרתיים חג, ואחר-כך שבת, שלושה ימים אסורים במלאכה, ואת הרי תמותי באחד הימים האלה, כלומר, את ארון המתים עבורך יש לעשות היום.

[משכיב אותה במיטה.]

ואז לקחתי את מקל המדידה ומדדתי אותך.

[נוטל את מקל המדידה ומודד אותה. ניגש לשולחן, רושם בפנקס.]

"לאישתי, ארון מתים – שני .... וחצי". – הוצאה או הכנסה?

הזקנה ואני שכבתי דוממת עד הערב, ועיני עצומות.

[היום מעריב.]

וכשהחשיך, קראתי פתאום: בעלי, אתה זוכר? זוכר איך לפני חמישים שנה אלוהים נתן לנו תינוקת? היא נולדה עם תלתלים בהירים כל-כך! שנינו היינו יושבים על שפת הנהר ושרים לה שירים מתחת לעץ הערבה?

[גניחה מרה פורצת מפיה.]

מתה הילדה אחרי שבוע!

הזקן ילדה? עץ ערבה?... איזה הזיות את הוזה שם!...

הזקנה אז הסבתי פני אל הקיר, מַפנה גב לעולם.

[נושמת נשימות אחרונות. הזקן גוהר עליה רגע, ופתאום, בקול נחנק.]

הזקן אל תעזבי אותי!...

הזקנה ורגע לפני שמַתִּי, נרדמתי. ומוזר שאדם נרדם רגע לפני התרדמה הכי גדולה שלו, אבל ככה זה היה. נרדמתי לרגע וחלמתי חלום: היינו בבית, אחרי הצהריים. אמי ואבי צחקו על משהו, לא ידעתי על מה, אבל את זה ידעתי: שעת כושר הזדמנה, הורי שכחו לרגע כמה רע, ואני מיהרתי להצטרף לצחוקם. איך צחקו. ואני, מלמטה, הסתכלתי בהם בעיני ילד, וצחקתי בלי לדעת למה, יותר מהם. ואז, בבת-אחת נפסק הצחוק שלהם, ואני ניסיתי להמשיך עוד קצת, רציתי שהצחוק יימשך ויימשך. ידעתי שכל עוד צוחקים – טוב, אין מכות ואין רעב ואין דאגה. רק שהצחוק נגמר. ולאחר ניסיונות מעטים הפסקתי גם אני. השתררה דממה בבית. והחשיך. היום הוא שהחשיך, אולי אני החשכתי...

[נכנסים שלושת הכרובים.]

כרוב שמח היום, היום הוא שהחשיך, את לא החשכת בכלל.

כרוב מבדח וגם אפשר להמשיך לצחוק. איתנו אפשר לצחוק ולצחוק.

כרוב שמח שנדגדג אותך?

כרוב מבדח דיגידיגידיגי?

כרוב עצוב הבשר שלה כבר לא רגיש לדגדוגים.

כרוב שמח רוצה לבכות?

כרוב מבדח איפה קיבלת מכה?

כרוב שמח הראי לנו.

כרוב מבדח איפה המכה, שניתן לך נשיקה ולא יכאב לך.

הזקנה הנה כאן... לא, שם... שם המכה... לא, כאן...

[הכרובים מנשקים אותה.]

ומן התרדמה הקצרה עם החלום, עברתי אל זו הגדולה, שעליה כבר לא אוכל לומר דבר.

[מתה. הכרובים יוצאים.]

תמונה 6

[גדת נהר. בוקר. הזקן]

הזקן כשיצאתי מבית הקברות הקטן, לא חזרתי הביתה אלא הלכתי לאן שנשאו אותי רגלי, למרעה. היו שם ילדים. אחר-כך, בשיפולי העיירה היה הנהר, טסו בצווחות עורבים, ברווזים שטו. השמש להטה בחוזקה, ועל פני המים היה נצנוץ עז כל-כך שהכאיב לעיניים. הלכתי לאורך הגדה, ילדים קראו אחרי: "עושה ארונות מתים!", ואני המשכתי ללכת... והנה הגעתי אל עץ ערבה עתיק שגזעו נבוב... ולפתע עלו בזיכרוני, כמו חיים, תינוקת בהירת שיער ועץ הערבה מאז, הם אלה שעליהם דיבַּרְתְּ, כן, זו אותה ערבה עצמה, ירוקה, שקטה, עצובה – איך הזדקַנְתְּ!...

[יושב.]

ואני משתומם, לא מבין, איך זה שבמשך חמישים שנותי האחרונות לא באתי אפילו פעם אחת אל שפת הנהר; מחוץ לביקתה, מחוץ לארונות המתים, ממש מעבר לחלון, היה עולם גדול, מרהיב, ואני לא ידעתי... והרי זה נהר הגון, לא נחל של מה-בכך... אפשר היה להקים כאן מפעל דיג, ואת הדגים למכור על הגדה, במסעדה שהייתי פותח לתיירים, ואת הרווח יכולתי להפקיד בבנק ולקבל אחוזים... היה עדיף על ארונות מתים... ואווזים אפשר היה לצוד, לפטם ולשחוט, וגם לשלוח את הפלומה על הנהר לבתי מסחר לכסתות בעיר הגדולה, ואם נצרף את הכל יחד, גם ארונות מתים, גם דגים, גם ברווזים, גם כסתות – הרי היה מסתכם בהון תועפות... איזה הפסדים... איזו החמצה... והנה חלפו החיים ללא רווח וללא תענוג, אבדו, מאחורַי הפסדים בלבד, והם נוראים כל-כך, נוראים עד כדי צמרמורת... למה כרתו את החורשה ממול? למה אין כבשים במרעה? למה לא ריחמתי כל חיי על אישתי אפילו פעם אחת?

[נכנסת האֵם, בזרועותיה תינוק עטוף.]

האם שלום.

[הזקן אינו מגיב.]

האם לשְצ'וֹצִ'י, עוד הרבה?

[הזקן אינו מגיב.]

האם אני מהעיירה הקרובה, דְרוּפְּקָה. אני הולכת לבית החולים בשְצ'וֹצִ'י עם התינוק שלי.

הזקן הדרך ארוכה. תצטרכי לנסוע.

האם אין לי כסף.

[מורה על התינוק בעוד הזקן אינו מש ממקומו.]

הוא שותק מפני שהוא ישן. היא שפכה עליו דלי מים רותחים מפני שכעסה עלי בגלל הירושה. היינו בחדר הכביסה, אני כיבסתי והוא שכב והביט בתיקרה. בן חצי שנה. היא לקחה דלי מים רותחים ושפכה עליו. ככה. הוא צרח אולי שעה, אחר כך נרדם. לקחה דלי מים רותחים ושפכה. עכשיו הוא ישן. למה אני לא יכולה להעיר אותו?

הזקן לא תספיקי ברגל לשְצ'וֹצִ'י. יש חובש בחְלוּפְּקָה.

האם זה התינוק היחיד שלי. אני עוד לא בת שבע-עשרה.

[יוצאת.]

תמונה 7

[דרך בשדות. יום. האם הולכת עם התינוק בזרועותיה.]

האם הלכתי והלכתי כל היום, המוח היה ריק, לא חשבתי על כלום, רק נתתי לרגליים ללכת. היה טוב ככה, ללכת. כשהולכים חושבים שיהיה טוב. לפנות ערב הגעתי לביקתת החובש בעיירה חְלוּפְּקָה.

תמונה 8

[ביקתה. ערב. החובש יושב ומעשן. נכנסת האם, בזרועותיה התינוק.]

האם שלום.

[פאוזה.]

שלום לך, אדוני החובש. אני מהעיירה דְרוּפְּקָה. באתי לכאן עם התינוק שלי. שפכה עליו דלי מים רותחים. היינו בחדר הכביסה, אני כיבסתי והוא שכב והביט בתיקרה. בן חצי שנה. לקחה דלי מים רותחים ושפכה עליו. בהתחלה צרח אולי שעה ואחר-כך נרדם. מאז הוא ישן, אדון חובש, ואני לא יכולה להעיר אותו. הנה, תראה, אני לא יכולה.

החובש [מתבונן בתינוק]

כ--ן...

האם למה אני לא יכולה להעיר אותו? הוא לא רעב? תמיד הוא מתעורר בכל שלוש-ארבע שעות ומבקש לינוק, ועכשיו...

החובש כ--ן...

[ממשש את התינוק. פאוזה.]

האם עֲשֵׂה שיחיה, אדוני.

[פאוזה.]

רק עֲשֵׂה שיחיה.

החובש התפללי.

האם אני מתפללת... כל היום התפללתי... זה היחיד אצלי, הראשון והיחיד... למה שישפוך מישהו מים רותחים על תינוק בן חצי שנה ששוכב ומחייך לתיקרה...

החובש הנה, עטפי אותו בתחבושות קרות וחכי שם בצד, ליד הגדר ההיא.

[האם הולכת עם התינוק הצידה, כורכת אותו בתחבושות. נכנסים שלושת הכרובים.]

כרוב שמח [גוהר על התינוק נטול ההכרה]

שאספר לך סיפור?

[פאוזה.]

היה ילד. הוא היה בן-מלך, אבל אף אחד לא ידע את זה חוץ ממנו. כמה עצוב היה שכל הנסיכות בעולם חלפו על פני חלונו. הוא שכב במיטה ולא רצה לאכול. הוא נעשה רזה מיום ליום. בסוף חלה מאוד. הוא לא יכול היה לזוז, רק שכב בעיניים פקוחות וחיכה. לילה אחד, ליל ירח מזהיר, עברה סוף-סוף נסיכה יפהפייה, עצרה מול חלונו והביטה פנימה. מבעד לאדי הכפור, האבק, הלכלוך, מבעד להשתקפותה שלה, ראתה אותו. לא היה לו כוח לדבר. דמעות זלגו מעיניו.

[פאוזה.]

שאספר לך את הסיפור עם הכובע?

[חובש כובע לראשו.]

היה ילד. הוא היה בן-מלך, אבל אף אחד לא ידע את זה חוץ ממנו. כמה עצוב היה שכל הנסיכות בעולם חלפו על פני חלונו. הוא שכב במיטה ולא רצה לאכול. הוא נעשה רזה מיום ליום. בסוף חלה מאוד. הוא לא יכול היה לזוז, רק שכב בעיניים פקוחות וחיכה. לילה אחד, ליל ירח מזהיר, עברה סוף-סוף נסיכה יפהפייה, עצרה מול חלונו והביטה פנימה. מבעד לאדי הכפור, האבק, הלכלוך, מבעד להשתקפותה שלה, ראתה אותו. לא היה לו כוח לדבר. דמעות זלגו מעיניו.

[פאוזה.]

שאספר לך את הסיפור עם שני הכובעים?

[חובש כובע נוסף לראשו.]

היה... הפסיק לנשום.

כרוב מבדח זה בַּסיפור?

כרוב עצוב זה בְּסיפור אחר.

[שלושת הכרובים יוצאים. האם כורכת את התינוק, נושאת אותו בזרועותיה ויוצאת.]

תמונה 9

[דרך בשדות. לילה. האם הולכת עם התינוק המת בזרועותיה.]

האם הלכתי בחזרה במהירות, אפילו איבדתי בדרך את מטפחת הראש, היבטתי בשמים וחשבתי: איפה עכשיו נשמתו של התינוק שלי, האם היא הולכת אחרַי, או נישאת שם למעלה, בין הכוכבים, וכבר איננה חושבת עלי? כמה רבה הבדידות בשדה בלילה, בתוך כל שירת הטבע הזאת, בין צעקות שמחה שאינן פוסקות, כשאני עצמי לא יכולה לשיר ולשמוח, כאשר מלמעלה ניבט ירח, בודד גם הוא, והיינו-הך לו אם אביב עכשיו או חורף, אם חיים בני האדם או מתים...

תמונה 10

[גדת נהר. בוקר. הזקן יושב ליד עץ. נכנסת האם והתינוק המת בזרועותיה. הזקן קם לקראתה.]

הזקן שלום לך.

האם שלום.

הזקן חזרת.

האם הוא מת.

הזקן [מציץ בגופה]

כל-כך קטן. שלנו היתה יותר קטנה...

האם פִּרפּר עוד קצת, בסוף מת.

הזקן לאן את הולכת איתו?

[פאוזה.]

קִברי כאן, על גדת הנהר, מתחת לעץ הערבה הזה.

[פאוזה.]

אעשה לו ארון מתים.

האם אין לי כסף.

הזקן לאיש אין כסף היום, כולם, ככה... אני נגר, בונה ארונות מתים.

האם אקבור כמו שהוא, באדמה...

הזקן לא צריך כאן עץ ליותר מחצי מטר... דבר של מה-בכך, קצת יותר מקופסת נעליים.

האם לא, אקבור ככה. אל הטבע, בלי חציצה.

הזקן הייתי עושה לך גם ספל תה. היית מתחממת.

האם אתה קדוש?

הזקן לא, אני מפּוּפּקה.

האם ודאי קדוש.

הזקן איזה קדוש אני...

[מייבב קצרות, חדֵל.]

לפחות אעזור לך לקבור...

האם לבדי, לבדי.

[היא חופרת בור וטומנת בו את התינוק.]

אתה היית אילם. עוד היית קטן, עוד לא ניתנו מילים לכאבך, רק ייבבת בימי חייך כמה יבבות, בכית קצת כשהיית רעב, בכית כשהתבוננת בשמים וראית לאיזה עולם באת, ועוד יללה אחת גדולה וממושכת בקעה ממך כששפכו עליך את המים הרותחים וכשמשהו בך ידע: חיים אלה, קצרים ועגומים, תמו.

[היא מכסה את הבור, כורעת על ברכיה. הזקן פונה ללכת, עוצר, סב לעברה.]

הזקן אם את זקוקה נואשות לקדוש, אז אני קדוש. דַבּרי.

[היא שותקת. הזקן מתקרב אליה.]

עשו לך עוול.

האם כן, אדוני.

הזקן ואת, מה עשית לאחר ששפכה עליו את המים הרותחים?

האם כלום, אדוני.

הזקן ולא עשית כלום גם לפני-כן?

האם לא, אדוני.

הזקן ובחייך מה עשית, ילדה?

האם ככה, כיבסתי, טאטאתי...

הזקן אבל מעשים יותר גדולים, עשית?

האם לא עשיתי, אדוני.

הזקן היית אדם, יש לך מוח, רצון משלך, מה עשית איתם?

האם חייתי, אדוני.

הזקן לא ניצַבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?

האם לא, אדוני.

הזקן אף פעם לא אמרת: הנה, אלך לכאן, ולכאן לא אלך?

האם לא, אדוני. החיים הוליכו אותי, ואני הלכתי.

הזקן איזה חיים, ילדה!...

האם כפי שחיים כולם, אדוני. עמדתי בתור הארוך לקבל את חופן הסוכר שלי, השורה היתה ארוכה, ותורי לא הגיע.

הזקן ולא ראינו כל השנים שהיה נהר, והיה עץ ערבה, ופעם נולדה תינוקת בהירת-שיער...

[פאוזה.]

עכשיו את כורעת ברך לפנַי ומושיטה את פנייך שאלטף אותך ואנחם אותך. אבל את יודעת שאני אומלל כמוך ובמגע היד שלי אין ברכה ואין נחמה.

האם עשה מה שאתה מבין, אדוני.

הזקן [עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה]

הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.

[פאוזה. היא דוממת.]

אילו בכית, היה לך קל יותר.

[פאוזה.]

האם אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לעולם. היו אומרים: "יש עוול, אך יש גם פורקן". לא אבכה. ואם ישאלו אותי: "לא ניצַבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?" – אענה: "ניצבתי. לפנות ערב אחד, על קבר התינוק שלי, יכולתי לבכות ויכולתי לשתוק. והחלטתי".

הזקן אז... ככה. ככה זה.

[מתרחק. פאוזה. האם פורצת בבכי, משתטחת על הקבר, מצליחה לכבוש את בכיה תוך דיבור.]

האם תינוק שלי!... תינוק שלי!... הנה, אעצום את עיני, אראה שיחים ועלים, הנה הם, צבעוניים, במלוא פריחתם, ואז אני אומרת: הנה העלים, החיים, הכל פורח, ובין העלים אבי ואמי, והדודים והדודות, ושם מתחבא גם אתה, הנה אתה!... תינוק שלי, אתה שם, אתה חי, ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא כשעוצמים עיניים, האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן עוד לעולם.

[נכנסים שלושת הכרובים. האם מפנה ראשה אליהם בעיניים עצומות.]

מה אתם אומרים, כרובים, לפקוח עיניים, או להשאיר אותן עצומות?

כרוב שמח לפקוח.

כרוב מבדח וגם להשאיר עצומות.

כרוב שמח שלא יהיו עפעפיים.

כרוב מבדח ובמקומם יהיה מסך.

כרוב שמח והוא יעלה.

כרוב מבדח ומאחוריו יהיה אור.

כרוב שמח שיַראה הכל.

כרוב מבדח וגם יסנוור.

כרוב שמח ומאחוריו פעמון.

כרוב מבדח שיצלצל בקול.

כרוב שמח שמרוב ששומעים אותו...

כרוב מבדח לא שומעים אותו בכלל.

כרוב עצוב די, אי-אפשר לצחוק כל היום...

האם למה לא, תצחקו לכם, גם התינוק שלי צחק פעם. הוא שכב על הגב, וראה זבוב על התיקרה, ופתאום צחק מכל הלב, כאילו אמר בליבו: "מה זה שם, הזבוב הזה, מצחיק נורא שיש דברים..."

כרוב עצוב ועכשיו קיבלת ממנו, מן התינוק שלך, גלויה קטנה.

[מוציא פיסת נייר, מראה לה.]

הוא עוד לא יודע לכתוב ולדבר, אבל אנחנו תירגמנו.

[קורא מן הנייר.]

אמא, אני ישן עמוק

בלי חלומות.

אתמול נרדמתי,

לא אקום עוד.

למה לי?

פטור מפחד,

דאגה וכאב,

וחיוכי, שקט-שקט,

עם השנים,

רק יתרחב.

[שלושת הכרובים נעלמים.]

הזקן [ממרחק, בשקט, עוצם עיניו]

ילדה שלי, היכן את קבורה?... איפה את, ילדה בהירת תלתלים שלי?...

האם אז פקחתי את עיני. הלילה העמיק. כוכבים רחוקים קרצו ומצמצו. איש לא בא. קמתי והלכתי משם.

[יוצאת.]

תמונה 11

[אם הדרך. לילה. הזקן.]

הזקן ואז הרגשתי מין יובש בפה, הראש להט והרגליים היו כבדות. ושוב עמדתי וחיכיתי במקום שחיכיתי עם הזקנה. כבר ירדו דמדומי הערב. אחר-כך חושך ירד. ואז נשמע שקשוק גלגלים וחריקת צירים. הנה היא, אותה עגלה, אותו עגלון.

[העגלה עם העגלון ושני השיכורים מגיעה למקום, עוצרת.]

העגלון לשְצ'וֹצִ'י?

הזקן לחובש בחְלוּפְּקָה. נסעתי איתך לפני שבוע עם הזקנה...

העגלון מי זוכר.

הזקן עכשיו גם אני חליתי.

העגלון ואצלי לפני שבועיים, הבן...

הזקן ועכשיו אני עצמי לחובש בחְלוּפְּקָה.

[מטפס בדי-עמל לעגלה. שני השיכורים ממשיכים בשיחתם שהופסקה.]

שיכור דלועי אבל אומרים שבפְּז'וֹז'י מסריחות פחות, יותר על רמה.

שיכור קישואי [מתרתח]

הרי אנחנו באים עכשיו מפְּז'וֹז'י!

שיכור דלועי סליחה, התכוונתי בשְצ'וֹצִ'י.

שיכור קישואי גם בשְצ'וֹצִ'י היינו לפני פְּז'וֹז'י! היינו בשְצ'וֹצִ'י, נסענו לפְּז'וֹז'י, עכשיו חוזרים לשְצ'וֹצִ'י!... וגם שם, מקשקשות כל הזמן על הגַסְפּאצ'וֹ או הקַרְפּאצ'וֹ דֶה-בֶּלוֹ – מה יש להם עם הדֶה-בֶּלוֹ הזה? – אבל הסירחון!...

שיכור דלועי זו הבעיה עם כל המקומות האלה, המוצנעים, שכל-כך שואפים אליהם – תמיד מחנק, ריח רע, זיעה. אפילו הצרפתיות.

שיכור קישואי אה, אתה עם הצרפתיות שלך! היתה לך פעם צרפתייה?

שיכור דלועי השחלתי גם צרפתייה, חביבי, השחלתי הכל.

שיכור קישואי מסריחות כהוגן, ובסוף מתות, מה?

שיכור דלועי אלא מה! אנשים חושבים: הנה, חדר-אוכל אוֹבאלי מקושט בתוך טירה צרפתית, ובו רהיטים וכלים מפוארים, ובראש השולחן יושבת צרפתייה נהדרת, וחושבים: זה כך, זה מהטבע, מבריאת העולם, ממש הכרח המציאות. והנה, אם תפוצץ את כל הצרפתייה עם הרהיטים והחדר האוֹבאלי וכל הטירה, תראה שנשאר חלל ריק, ואין שום הכרחיות בשום צרפתייה.

שיכור קישואי [פתאום פורץ בצחוק]

ישבה שם בראש השולחן כאילו היא נצחית, ובסוף התפוצצה!...

העגלון [מנסה לצחוק איתו]

עליזים!... העולם מסתובב לו!...

שיכור דלועי [צוחק איתם]

וכשהן מתפוצצות ונעלמות כולם מופתעים ואומרים: "אֶה!"...

[מתפקע מצחוק.]

אומרים "אה!"...

[מתגלגל מצחוק.]

"אֶה!"...

שיכור קישואי [מפסיק לצחוק, חמוץ]

אולי השחלת צרפתיות, אבל אצלך מורכבות מחשבתית לא מי יודע מה. גם עומק לא הכי.

העגלון אצלי מת הבן לפני שבועיים. פתאום נחלה...

שיכור דלועי מה? מה קרה לך שם ידידי, אסון? אסונות היו ויהיו תמיד...

העגלון אבל אצלי רק לפני שבועיים...

[שיכור דלועי נרדם, נוחר.]

שיכור קישואי מה היה לפני שבועיים?

העגלון היה לי... ומת...

שיכור קישואי מה?

העגלון לא חשוב.

שיכור קישואי [מפהק בחמיצות]

אח, ייאוש! מתי נצא לגימלאות מהתשוקות? הכי טוב להיות זקנה אנגלייה עם חתול.

[ראשו נופל הצידה, נרדם. העגלון פונה לזקן.]

העגלון היה בריא, נהג בעגלה, בני היחיד היה, ופתאום...

הזקן אני חולה.

העגלון [נאנח]

כן.

[פאוזה.]

הגענו לחְלוּפְּקָה.

[העגלה עוצרת. הזקן יורד.]

העגלון אלוהים אדירים, אין אף אחד בעולם שלפניו אוכל לשוחח על היגון שלי?... איך מת בני לפני שבועיים, איך יחיד היה לי, איך היה כל חיי, איך איננו פתאום, נקבר ואיננו...

[העגלה ממשיכה לנסוע בדממה.]

תמונה 12

[ביקתה. לילה. החובש נוחר על מיטתו. נכנס הזקן, מטלטל אותו.]

הזקן שוב אני, זוכר?

החובש מנין אזכור?

הזקן באתי עם אישתי הזקנה לפני ימים...

החובש הרבה היו פה מאז.

הזקן הנשימה כבדה, הרגליים כושלות, וכל הזמן צמא.

החובש התקרב.

[הזקן יושב על הדרגש מול החובש. זה מתבונן בוי]

נו... כ--ן... א--ה... כ--ן...

[פאוזהי]

שפעת ואולי קדחת. ועכשיו מתהלכת מגיפת טיפוס בעיר.

הזקן את זה אמרת גם לה.

החובש ותשים תחבושת קרה. ומן האבקה הזאת תיקח פעמיים ביום.

הזקן את זה נתת גם לה. ומתה.

החובש נו... כן... בן כמה?

הזקן עוד לא שבעים וארבע.

החובש תיקח פעמיים ביום. בּוֹנָה-סֶרָה.

הזקן [לאוויר]

מהבעת פניו היכרתי שוב לדעת כי העסק – עסק-ביש, וכי לא יועילו שום אבקות ותחבושות; עכשיו התחוור לי לחלוטין כי חיש מהר אמות גם אני.

[מסמיך פניו לפני החובש, פאוזה. לאוויר.]

הסמכתי פני אליך, והבטתי בך מקרוב עין בעין, אך הפעם לא ביקשתי על הקזת דם.

החובש מה, עוד משהו?

הזקן שאלה. איך זה, דוקטור, איך זה שאני יודע מה אתה תגיד, ואתה יודע מה אני אגיד, ואף פעם לא יוצאת לנו איזו מילה אחת מכיוון לא צפוי, משהו מהלב...

החובש כ--ן... משהו מהלב זה עניין אחר. משהו מהלב, דמעה בזווית העין – לזה נחוצים תנאים, זוהי זכות-יתר, לא שלנו. לך הביתה, חביבי, התור ארוך. בּוֹנָה-סֶרָה לך.

[הזקן קם ויוצא.]

תמונה 13

[אם הדרך. בוקר. הזקן.]

הזקן על אם הדרך, מחכה לעגלה שתחזיר אותי מחְלוּפְּקָה לפּוּפּקה, שקעתי במחשבות וחישבתי חשבונות וראיתי שלא תצמח לי מן המוות אלא טובת הנאה בלבד: אין צורך לאכול, ולא לשתות, ולא לשלם מיסים, ולא להעליב אנשים. וכיוון שלא שנה אחת בלבד שוכב אדם בקבר, אלא מאות ואלפי שנים, נמצא שרווח עצום צפוי לי מן המוות. החיים – הפסד, והמוות – רווח. ואומנם זו מחשבה נכונה, ובכל זאת רע ומר: למה הונהג סדר כזה בעולם, שהחיים ניתנים לאדם רק פעם אחת וחולפים ללא תועלת?

[העגלה, ובה העגלון ושתי הזונות, מגיעה, עוצרת.]

העגלון חוזרים לפּוּפּקה.

הזקן כן.

[עולה לעגלה. העגלה נוסעת. שתי הזונות ממשיכות בשיחתן שהופסקה.]

זונה עם שומה ותגידי לי, אלה, שני הפִּשפּוּש'קָלָךְ, שפגשנו בשְצ'וֹצִ'י, הם לא במקרה אלה שפגשנו לפני-כן בפְּז'וֹז'י?

זונה עם נקודת חן אלה בדיוק.

זונה עם שומה אלוהים אדירים!... איזה סירחון! לא כסף...

זונה עם נקודת חן לא תרבות...

זונה עם שומה לא פּשפּוּש'קלה מי-יודע-מה.

זונה עם נקודת חן פעם, היו אנשים אחרים... גספּאצ'וֹ דה-בּלוֹ...

זונה עם שומה איפה גספּאצ'ו דה-בּלוֹ! חלפו הימים שעברו!

זונה עם נקודת חן פעם היו חיזורים, רומנטיקה, שמפניה, היום, מורידים ישר מכנסיים ו – פּשפּוּש'קלה! כוכב חדש בשמי עולמנו – אדון פּשפּוּש'קלה!

זונה עם שומה חלפו הימים שעברו.

זונה עם נקודת חן והרי יש גם דברים אחרים בעולם, רבותי הגברים, יש לב'קלה, יש ראש'קלה, אנושיות'קלה, תרבות'קלה, אמנות'קלה, יש אפילו תיאטרונ'קלה שבו עומד שחקנ'קלה עם זרקור'קלה ומרביץ איזה מונולוג'קלה...

זונה עם שומה אי, מה את מקשקשת, גם השחקנ'קלה, באמצע המונולוג'קלה, חושב רק על הפשפוש'קלה בפוש'קלה.

[מדקלמת כשחקנית דרמטית.]

הוי, פשפוש'קלה,

לא לנצח תשחק בפוש'קלה,

יום אחד תרגיש חלוש'קלה,

יהיה מיחוש'קלה,

רופא ירביץ משמוש'קלה,

ימצא שם איזה גוש'קלה,

והמצב אנוש'קלה,

ולאחר-ייאוש'קלה,

ונשיקה למוש'קלה,

חיבוק לזוש'קלה,

והוֹפּ –

סוף לקשקוש'קלה.

[פורצות בצחוק.]

העגלון עוד צוחקות!...

הזקן שיצחקו. הן עוד לא יודעות: בעולם שלנו צוחק זה שעוד לא בוכה.

העגלון לו רק...

[פאוזה. הזונות נרדמות.]

הגענו לפּוּפּקה.

[הזקן יורד. העגלה נוסעת משם.]

תמונה 14

[דרך בשדה. לילה. הזונות ישנות ונוחרות.]

העגלון ושוב נשארתי לבד, והצער שנטש לזמן-מה, שב ומחץ את הלב באכזריות כזאת, שחשבתי שלא אעמוד בכך. יותר משבועיים חלפו מאז מת, ועדיין לא שוחחתי כמו שצריך עם אף אחד על מותו. והרי מוכרחים לדבר על זה עם מישהו בשקט, בהרחבה, מוכרחים לספר איך נֶחלה פתאום, איך סבל, מה אמר לפני שמת, ואיך מת בסוף. ועל ההלוויה אני מוכרח לדבר, יש המון מה לספר, והשומע אותי ינוד בראשו וייאנח, ואולי יבכה אפילו... הכי טוב היה לספר לְאישה, אלה טיפשוֹת, אבל מייללות כמו שצריך...

[עוצר את העגלה, יורד ממנה.]

בשולי שביל העפר אי-שם בין פּוּפּקה לחְלוּפְּקָה או בין חְלוּפְּקָה לדְרוּפְּקָה, או אם תרצו, בשולי הדרך הגדולה בין פְּז'וֹז'י לשְצ'וֹצִ'י, או אם תרצו, באיזו נקודה קטנה על הציר הדמיוני פריז-שנחאי, עצרתי את העגלה ונתתי מנוחה ואוכל לסוס.

[מאכיל את הסוס, מלטף את רעמתו.]

אתה לועס לך בחשק, חביבי, תלעס, תלעס מה שיש, אם אין מספיק כסף לשעורה, תיאלץ להסתפק בשחת, אין כסף, מה לעשות, אני הזדקנתי, בני היה צריך להיות כאן במקומי... הנה, יש לך אוזניים גדולות, וסבלנות גדולה, ואתה תקשיב לי, אתה יודע, אתה מבין, אתה עומד ולועס ומביט בעולם בעיניים חומות ומפויסות שיודעות כל-כך הרבה... בני מת, נקרע מהחיים... תאר לך שיש לך ילד, סייח קטן, סוסון, ואתה אוהב אותו, והוא כל חייך, ופתאום...

[טומן פניו בצוואר הסוס וגועה בבכי.]

אי, ידידי, מחמל נפש שלי, מת לי בני... היחיד... בקושי נער... נחלה פתאום ומת... ולא ישוב... ואני אהבתי אותו, וכל חיי ריקים עכשיו... עזור לי, ידידי... למד אותי, סוס שלי, למד אותי איך לחיות מעכשיו!... איך לחיות!...

[חדל מבכיו. הסוס מסיים לאכול. העגלון עולה על העגלה. העגלה נוסעת.]

תמונה 15

[ביקתה. שחר. הזקן]

הזקן לעולם לא הייתם אומרים לעצמכם: הנה אדם שעומד לקרות לו משהו.

[משתרע על המיטה.]

כל אותו לילה הבהבו מול עיני דמות תינוקת, עץ ערבה, דגים, אווזים שחוטים, ואישתי הזקנה הדומה לציפור, ופניה חיוורים ועלובים, ועוד מיני פרצופים עטו עלי מכל עבר ולחשו לחישות על ההפסדים, ואני התהפכתי ללא מנוחה על המיטה... רק על סף מותי נרדמתי לרגע, וחלמתי... ישבתי אל השולחן ועשיתי חשבונות, הזקנה שלי כרכרה וטרחה סביבי.

[יושב ומחשב חשבונות. הזקנה נכנסת, מסדרת, מנקה.]

קמתי מן השולחן.

[הוא קם.]

שבי איתי, אישה.

[הזקנה עומדת, קופאת.]

שבי, נאכל יחד. נשוחח.

[היא עומדת קפואה. הוא צועד צעד לעברה, היא נרתעת.]

ממי את נרתעת? אני בעלך, אני רוצה לשבת איתך, לשוחח בשקט לאור הנר, לתת לזמן לעבור בנעימים.

[היא נרתעת אל הקיר.]

וכשהושטתי ידי לחבק אותך או מה...

[מושיט ידיו אליה, היא מסוככת על פניה.]

לשם מה, לא אכה. לא היכיתי אף פעם. ואת פחדת לחינם. ורציתי שלא תפחדי, רציתי לעורר פעם אחת בליבך... פעם אחת...

[הזקנה מגחכת גיחוך איום, כובשת את פניה בידיה ומתכווצת בפינה.]

ובד בבד היתה בתוכי כל הזמן עוד תמונה אחת, התמונה שיכולה היתה להיות והחמצנו... לו היה הכל אחרת, לו היינו מלכתחילה חיים אחרת... הלא השמחה היתה שורה בבית, את היית אוהבת, ובעיקר, לא פוחדת, ואני הייתי מעלה צחוק על שפתייך...

[הם רוקדים ושרים.]

והייתי צובט בפימה שמתחת לסנטרך כמו בפימה של האמא שלי כשהייתי ילד...

[צובט ומושך בפימתה תוך ריקוד, היא מכה בכף ידו במשובה, שניהם רוקדים וצוחקים.]

תני, מה איכפת לך, תני... אח, הייתי רוצה לפתח עוד קצת את הנושא על הפימה של אמא שלי... הפיטמה זה עניין לחוד, אבל אחר-כך באה הפימה, הפימה, היא היתה מאוד חשובה לי, אני רוצה שהעולם יֵדע יותר על הפימה של אמא שלי, איך שיחקתי בה ושיחקתי בה, חשבתי שזה יימשך לנצח... וראה זה פלא, הפימה של אמי היא חלה מתוקה ואני צובט ממנה ואוכל ושבע, וכך יום אחר יום... אני צובט ואוכל והיא צומחת מחדש... חִשבוּ כמה חלות אני חוסך לי כל חיי... שבעים שנה כפול שלוש מאות שישים וחמש... אלוהים אדירים, איזו אמא!...

[הריקוד, המוזיקה, השירה, שוככים לאט עד שפוסקים.]

אבל התמונה הזאת נעלמה, לא היה לה כוח, חזרה התמונה האחרת, הנוראה, שלא היה מנוס ממנה...

[הזקנה מגחכת גיחוך איום, כובשת את פניה בידיה ומתכווצת בפינה.]

אז אמרתי: לשם מה זה החלום הזה, הרי די בעינוי, כל חיינו עברו ככה, ולשם מה עכשיו התזכורת, כמו מהומה נפשית... אבל כוח בתוכי, כוח לועג, חסר רחמים, לא נתן מנוח, וכמו חיטוט בשן כואבת צעדתי אחור, והיא קמה לקראתי...

[הוא צועד אחור, היא קמה ומתייצבת מולו.]

ושב הושטתי ידי, ושוב נרתעת והתכווצת בפחד...

[הוא מושיט את ידיו, היא שוב מתכווצת, כובשת את פניה בפינה.]

ואמרתי: לא יהיה סוף לעינוי... אך עד מהרה החלו תנועותינו זה מול זו להיות רפות יותר, כמו מחול של שתי בובות סמרטוטים...

[חוזרים שוב על מהלך תנועותיהם.]

והתמונה דהתה, האפירה, הוכתמה כתמים עכורים, והנה נעלמה לה...

[הזקנה נעלמת, הזקן שב ושוכב על המיטה.]

ותחתיה צץ משהו... אבל מה?... זה היה...

[נכנסים שלושת הכרובים.]

כרוב עצוב מה זה היה?

כרוב שמח אטרייה?...

כרוב מבדח פטרייה?...

כרוב שמח חמאה טרייה?...

כרוב מבדח מטרייה?...

כרוב עצוב מה זה היה?...

הזקן היה אותו עניין... שעליו כבר לא אוכל לומר דבר...

[מת.]

[סוף]