החולה הנצחי והאהובה
א
בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן-מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת-ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דוחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכנים אצבע, אחר-כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק.
כחודשיים הניחה האהובה לחולה הנצחי לחוג סביבה. הרבה צוף לא ינק ממנה, הגם שלמען האמת אף לא דרש לינוק. הוא אהב להסתכל עליה, לחשוב עליה, ביחוד לחשוב עליה, שכן בשעה שלא היה רואה אותה והיה חושב עליה היה לבו מתכווץ בקירבו התכווצויות כל-כך חונקות של געגועים, והאושר הנרמז לו בהעדרה היה כה גדול ונפלא, עד כי חש כי זו, הציפיה, היא תמצית החיים, והיה יושב ומצפה לה ומצפה לה. כמובן שלא יכול היה לצפות מבלי שתרווה מפעם לפעם את צמאון ציפייתו ותיתן לה בסיס מוחשי. על כן היתה באה אליו פעם או פעמיים בשבוע, צוחקת קצת, נוגעת-מלטפת את ראשו, הוא היה מנשק את ידיה, הגיע לצווארה, ואחר-כך היתה מסתרקת והולכת. מייד עם קומה להסתרק, ועוד בטרם הלכה, התחילה כבר הציפיה לביקורה הבא.
כך עברו חודשיים, החולה הנצחי רקם לו חלומות אושר עילאי, והאהובה באה והלכה, באה והלכה עד שנמאס לה. החולה הנצחי שיעמם אותה. אדם שאינו עושה במחיצתה שום דבר, אלא יושב ומסתכל עליה ומחייך לעצמו חיוכים כמוסים של עונג, מרתק אולי את עצמו, אך ודאי מפיל שיממון על האחרים, ביחוד על אלה שמהם הוא תובע, במין מוצצנות איטית, את אושרו, והיודעים שאין בכוחם לתיתו לו, ובכלל אין להם כוח אליו. ולא רק ששיעמם אותה. נניח שלא היה משעמם אותה, האם אז היתה שלוי התשובה שלילית. לא עלה על דעתה אף פעם מין רעיון משונה שכזה. למה לא בעצם? - כך רצה לשאול אותה החולה הנצחי לאחר זמן, משנגמר הכל, אך לא העז. אבל השאלה בכל-זאת קיימת: למה לאי למה מישהו אחר כן והוא לאי למה נשיקות עד לצוואר בלבדי למה היא צוחקת תמיד? למה אין הוא אהוב אלא מחובב בלבת ולמה פתאום נמאסו מה הוא עשה לה? "הוא לא עשה לי כלום," היתה האהובה משיבה מן הסתם אילו שאלו אותה, "הוא פשוט לא נראה לי מקושר לאהבה," והיא היתה מצטחקת - ורואים את שיניה - צחוק שהיה מכאיב מאוד לחולה הנצחי אילו היה שם, צחוק מעליב (ועם כל זאת, כמה יפה היא), צחוק שהיתה מתחילה אותו בפרץ קטן של הנאה על שחושקים בה, ושהיתה ממהרת לסיימו בראותה כי אין לו שותפים ושמה במקומו ארשת אי-נוחות ורוגז על שדבר הגורם לה הנאה גורם למישהו אחר יסורים, כבר אי אפשר לצחוק בעולם הזה במצפון שקט, ובכלל, נמאס לה ממנו, מן החולה הנצחי, לגמרי.
ובכן, לאחר חודשיים הסתיימה האתנחתא בחיי האהובה, היא הכירה בחור אחד שאהב אותה ושהיא אהבה אותו. במשך כשבוע לא באה לבקר את החולה הנצחי(היא היתה נוהגת לבקר אצלו ולא הוא אצלה, כי בחורים מסוגו לא טוב להכניס הביתה). החולה הנצחי חיכה שבוע. הוא חרד פן קרה משהו לאהובה, למרות שגלים ממושכים של קור שאפפוהו העידו כי בתוך תוכו הוא יודע את הסיבה האמיתית. שבוע שלם התענה עד שהעז לרוץ ולבקר את האהובה. הוא הלך אליה בערב. מלמטה, מן הרחוב, היתה הדירה חשוכה חח מחלון אחד, חלון חדרה. הוא עלה למעלה בחדר-המדרגות. סמוך לדלת הדירה שמע מוסיקה וקול גבר צעיר. הוא ירד למטה וחיכה בחוץ על המדרכה שממול, מביט אל החלון המואר. שלוש שעות חיכה בחוץ, שלוש שעות שבמהלכן כבה האור בחלון לשעה, היבהב אור נר, ואחר-כך הודלק שוב אור החשמל. מקץ שלוש שעות יצא גבר צעיר מחדר-המדרגות, פתח דלת מכונית, נכנס לתוכה ונסע. החולה הנצחי עלה שוב בחדר-המדרגות, וסמוך לדלת הדירה היטה אוזן. המוסיקה פסקה, קול הגבר לא נשמע - אכן, היה זה הוא, בעל המכונית - קול מים זורמים בקע: היא מכינה לה אמבטיה, אמבטיה טובה. החולה הנצחי לא העז לדפוק על הדלת, הלך הביתה והמשיך לחכות. "היא מוכרחה לבוא," חשב, "היא אמרה שתבוא לפני שבוע, היא מאחרת, היא לא דייקנית, אבל היא תבוא." עבר עוד שבוע והיא לא באה. החולה הנצחי היה המום. פיו התייבש, גרונו ביצע תנועות בליעה אינסופיות מרוב עלבון. בבקרים היה אוזר את כל כוחו כדי לצוות על גופו לקום מהמיטה.
עבר עוד חודש. היא לא באה. עבור החולה הנצחי איבדה המציאות לאט לאט כל ממשות, הלכה והתרוקנה מכל דבר וחפץ, עד שלבסוף נותרה בה רק עובדה אחת, עובדה אשר מילאה באימתה המקפיאה את כל חלל היקום: אי בואה של האהובה. הוא נס אל השינה. את משאו ומגעו עם העולם צימצם להכרחי בלבד, אף זה נעשה במאמץ רב - הוי, מה קשה היה להכריח את השפתיים להתמתח בחיוך לשמע הלצה, כשכלימה וחרדה מכווצות אותן בכוחי - ואת שארית זמנו בילה במועקת-הקרח של העלבון וההשפלה בבטנו, בנקיפות-לב של חרטה על כל הטעויות אשר ודאי עשה ביחסיו עם האהובה ושבעטיין זנחה אותו, וכן בהזיות אושר עם האהובה, הזיות שניסה להגניב, ללא כל הצלחה, לתוך חלומות הלילה, ושבעזרתן ניסה גם לטשטש כמה משעות העירנות הנוראה. אבל בםך-הכל לא היה עדיין המצב נואש כל-כך, שכן לא נאמר לו עד עתה שום דבר מפורש מפיה, לא לחיוב ולא לשלילה, היא פשוט לא באה, ואם ננתח את העובדה על-פי ההיגיון הקר לא נמצא בה שום רמז לסיום הרומאן עם האהובה, היא פשוט לא באה, יתכנו הרבה סיבות לכך, ולכן מבחינתו נמשכת האהבה כקודם, היא ממשיכה להיות האהובה, היא שלו, היא צריכה להגיע בכל רגע, היא פשוט מאחרת.
חולפים שלושה חודשים. בדרך-כלל נמשכת תדהמה אנושית מיספר שניות, הפתעה גדולה מאריכה אותה לכדי דקה או שתיים, נאמר אפילו, לספק את רצון המחמירים, חצי שעה. אבל החולה הנצחי הולך נדהם כבר שלושה חודשים. הוא עדיין אינו מאמין. אין זו תדהמה המתמשכת בקו אחד לכל אורך הזמן: היא באה גלים גלים, שהפוגות קצרות של שיכחה ביניהם, ושעל כן מכאיב כל גל חדש כאילו היה הראשון. למשל: החולה הנצחי קם בבוקר ונדהם. התדהמה המקפיאה נמשכת כל זמן הרחצה והגילוח, ומסתיימת עם צאתו מהאמבטיה. עתה עומדת בפניו ארוחת-הבוקר, והיות שהוא אוהב את הארוחה הזאת ומתרכז בה, מסתיימת לה התדהמה הראשונה עם היכנסו אל המיטבח. מוחו עסוק באוכל. הוא אוכל פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ודג מלוח. באמצע אחת הנגיסות של פרוסת הלחם השניה, משפג כבר טעמה הראשוני של ארוחת-הבוקר והוא שבע למחצה, שוטף אותו לפתע גל חדש של תדהמה. הלסתות נעצרות, בית הבליעה שובת, והנגיסה אשר בפיו הולכת ומתפילה כשהוא מוצף כולו בתדהמה שלו: "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין...!" אכן, תדהמה משונה. כי מה פה מסובך כל-כך, מה כבר יש כאן להבין? נערה עזבה בחור, זה קשה כל-כך להבנה? אה, נערה עוזבת בחור באופן כללי, את זה הוא מסוגל להבין, זה קל להבנה, אבל שהאהובה תעזוב אותו? לא לא, הרי זה דבר בלתי ניתן להבנה, למעלה מבינתו, פלא, סוד, והמוח שלו ממשיך לנענע בקצב אחיד מחשבה אחת: "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין...!" עד שמסתיים גם גל התדהמה הזה. וכך במשך כל היום כשלושים-ארבעים תדהמות ועוד ארבעיחמש באמצע הלילה, תדהמות השוטפות את החולה הנצחי בצינת-קרח ומתישות את כוחו.
יום אחד נתבשר החולה הנצחי באקראי: האהובה נסעה לשווייץ. המטרה?
לימודים, הרחבת אופקים, עינוג. מועד שובה? לא נקבע. החולה הנצחי מחוויר, מפסיק כל פעילות בלתי נחוצה ועובר לפעילות אוטומאטית, בדומה למכונות אשר ברגע מסוים מפסיקים לנהוג בהן והן ממשיכות מעצמן. החולה הנצחי גם חש לחץ בראשו.
אחרי חצי שנה, בקיץ, כששיפעת נשים כמעט עירומות ממלאה את הרחובות ואת שפת הים, והבדידות נעשית בשל כך בלתי נסבלת, נאלץ החולה הנצחי להתגבר מעט, להתאושש מחיוורונו ולהשתעשע שוב בניתוח הגיוני ישן: מה הבהלה, הרי לא נאמר לו עד היום שוב דבר מפורש מפיה, לא לחיוב ולא לשלילה, היא פשוט לא באה, היא נסעה, נסעה ללימודים, ללימודים - לא לנישואים, ואם ננתח את העובדה על-פי ההגיון הקר לא נמצא בה שום רמז לסיום הרומאן וכר וכר. החולה הנצחי משיג את כתובתה בשווייץ וכותב לה מיכתב. הוא שואל אותה למה לא באה ביום שקבעו לפני תשעה חודשים, מה קרה לה ולמה לא טרחה להודיע לו על נסיעתה או לפחות לשלוח לו גלויה קצרה. האהובה משיבה לו רק לאחר חודשיים, מפני שקשה היה לה, כך היא כותבת, מיכתבו הגיע בהפתעה, היא היתה מבולבלת, היא כתבה וקרעה, ושוב כתבה ושוב קרעה.
"אהה!" מבקיעה לה צהלה פנימית את מעטה הקרח בקרב החולה הנצחי, "אני עדיין מסוגל לגרום לה לבלבול! יש לי השפעה עליה! היא עוד שלי, עלי רק להתאמץ!"
חוץ מזה, כך היא ממשיכה וכותבת, היא לא באה באותו יום כי נדמה היה לה שהוא לא רוצה לראות אותה, כזאת הרגשה נתן לה בפגישותיהם האחרונות, ואם באמת רצה כל-כך לראות אותה, למה לא בא אליה לאחר אותה פגישה שלא התקיימה? למה לא בירר מה קרה לה, אולי היא נדרסה, אולי מתה? למה חיכה כל-כך הרבה זמן, למה הזניח? עכשיו היא מבולבלת. ולבסוף: כנראה תבוא לביקור בארץ בקיץ הבא.
תרועת ניצחון בקרב החולה הנצחי. היא חשבה שהוא לא אוהב אותה, הוא הגורם לפירוד, הוא, הוא, היא מצידה אהבה אותו ועדיין אוהבת אותו כבתחילה, והראיה, הבלבול שעשה לה המיכתב שלו, אצל בלתי-מאוהבת לא היה נוצר בלבול כזה. ראו עד היכן כוחו מגיע: כמה שורות שלו על דף נייר מחוללות סערה כזאת בנפש נערה בשווייץ. ועוד ראיה לאהבתה, היא זוכרת את הפגישה שאליה לא באה. תשעה חודשים עברו והיא זוכרת, הפגישה הזאת היא גורלית לא רק בשבילו, כי אם גם בשבילה. כי מי, זולת מאוהבת, היתה זוכרת תשעה חודשים פגישה שלא התקיימה? ומי, זולת מאוהבת, היתה כותבת וקורעת, כותבת וקורעת? ומי, זולת מאוהבת, היתה נחפזת לבוא בקיץ, מייד עם סיום שנת הלימודים, כדי להבהיר את הטעון בירור, ולהשיב את אהבתם על כנה? כן, כל מה שעליו לעשות הוא להבהיר לה את עצמו בקיץ הבא, לומר לה שטעתה, שהוא אהב אותה כל הזמן, שלמרות שנראה מאופק הוא אהב אותה אהבה לוהטת, שלא האהבה היתה כאן מאופקת, אלא הוא עצמו אדם קצת מאופק ואין זו אשמתו, כך הוא יגיד לה, הוא יסביר לה, והיא חוזרת אל חיקו. נפילה יפה מאוד זה לזרועות זו תהיה כאן בקיץ הבא, הוא אומר לעצמו בחיוך של קורת-רוח, מותח את גוו, ורץ מייד לשבת בבתי-קפה ולהסתכל על העוברים ושבים במבט של אדם שיש לו.
עם שוך גל הצהלה הראשון תופסת את מקומו החרטה על כל הזמן שבוזבז לשווא. הוא מתחרט על שלא דפק על דלת דירתה באותו ערב. פתאום הוא נזכר בבחור ששהה אצלה, באור החשמל שהתחלף באור הנר, כאב פולח את לבו. הבחור ההוא לא חיכה והתענה כמוהו, לא יסר את נפשו לילות שלמים, ובכל-זאת, לו ניתן העונג בשלמות, לו ניתן לחבק את האהובה, לנשקה גם מעבר לצוואר, להפשיט אותה עירומה... כאילו יש מי שזכאי לכך ויש מי שאינו זכאי לכך. אבל במה נקנית הזכות הזאת? ובכמה יסורים? הוא מסיים את הכאב על הגבר הזוכה ושב לחרטה. כי אפילו אם בילתה לילה עם גבר - ואין עדיין כל הוכחה לכך, הוא עשוי להיות סטודנט שבא לייעץ לה בבחירת פאקולטה, ואת הנר הדליקו רק לשם התאמת האווירה למוסיקה - אבל אפילו אם כן, כי אז מה בכך? אלו זמנים מודרניים, קורה שמישהי שוכבת עם מישהו, המודרניות סוחפת, מה בכרי מה בכך? עתה אינו תופס כלל מדוע לא דפק על הדלת. ומדוע לא הלך אליה למחרת? למה חיכה? האם לא ידע את הכלל העולמי, לפיו אדם החפץ במשהו הולך אל הדבר המבוקש ומנסה לקחתו? למה חיכה? מה עצר בו? גאווה? בושה? אימת הכישלון? כלום לא היו מתכסים כל ההפסדים האלה באושר הקורן שהיה מרוויח? מה היה לו, אם כן, מהו מקור השיתוק אשר אחז בו ולא הרפה משך שבועות תמימים, אשר עתה אבדו לו לנצח? החולה הנצחי גיחך במיאוס עצמי וניסה לדחות מעליו את ניתוח השאלה. הוא לא אהב לחקור בתוככי-נפשו חקירות סיבתיות-מדעיות ולנתח ניתוחים. הוא ראה את נפשו עשויה כמו קיבה מוצקה של בהמה, ותחת לנתחה ולבחנה, ביכר להאביס אותה במזונות הפשוטים והגסים שהורגלה בהם. תנו לה, לקיבת-נפשו, קצת עלבון טבעי חי מעורב בעצב יבש, ועליהם שפוכה קצת חרטה ירוקה-צהובה קשה, ושבעה.
והחולה הנצחי מתרכז איפוא בחרטה. אכן, צריך היה לדפוק על הדלת, צריך היה לדפוק על הדלת, ואם לא עשה זאת, צריך היה לחזור למחרת, צריך היה לחזור למחרת. הוא מעביר לנגד עיניו את כל הזמן הארוך שבו יכול היה ללכת אל האהובה וליפול לזרועותיה ולזכות באושר שהיא שומרת עבורו, והוא מעביר לנגד עיניו את חוט הזמן המבוזבז הזה יום אחר יום, שעה אחר שעה, בפירוט מדוייק, תוך מילמול פנימי חשאי קצוב: "יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב, יכולתי ללכת אליה בערב, יכולתי ללכת אליה בלילה, יכולתי ללכת אליה לפנות בוקר. יום רביעי, התשיעי באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה..." ועם העבירו בדמיונו כל קטע יום במדויק, על האור והאווירה המיוחדים לו, הוא שותל בו שוב ושוב ללא ליאות את עצמו בתמונה אחת חוזרת ונשנית: נכנס לחדר-המדרגות של בית האהובה. כשהוא מסיים בדרך זו, כמו במחרוזת, את מחזור השנה שחלפה, ולבו מתחמץ בקירבו על כל נתח זמן שיכול היה ללכת ולא הלך, הוא חוזר אל תחילת המחרוזת ומתחיל מחדש, והפעם בפירוט של שעות: "יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בשמונה בבוקר, יכולתי ללכת אליה בשמונה וחצי בבוקר, יכולתי ללכת אליה..." והפעם הוא גם מקרין לו על מסך-דמיונו את תמונת הפגישה שיכולה היתה להיות בכל שעה מן השעות הנקובות, ואפילו את ההמשך הצפוי של הפגישה: "בצהריים היו אוכלים יחד ארוחת-צהריים, לפנות ערב היו מטיילים על שפת הים, בערב היו יושבים בחדרה, ראשו על ברכיה, בלילה היו מכבים את אור החשמל...". בשעשועי-עינויים כאלה ניגר זמנו של החולה הנצחי, ניגר טיפין טיפין, במשורה, לא זורם, לא שוטף, כאילו לתת לו אפשרות למצות את כל הכאב, את כל הבחילה והמועקה אשר בכל רגע קטנטן, למצות אותם עד תומם.
לא פוסק גם הלחץ בתוך הראש. משהו הולם שם ללא הרף. החולה הנצחי פוחד להיות חולה דווקא עכשיו, משחזרה האהובה שוב להישג ידו. הוא מנסה לשחרר את הלחץ בראשו. הוא הולך לשפת הים, שם הוא רץ לו קצת בשמש, משתזף לו קצת, זה כדאי גם מבחינת המראה החיצוני, סוף-סוף יש איזה לב רך לצודד עוד מעט, ורצוי מאוד שבביקורה הבא של האהובה יתגלה לעיניה גמיש ומבריק וחלק ומלא חיים כחיית-טרף צעירה. יחד עם זאת, אין להפריז במאמץ הגופני, הוא חש חולשה, עליו לשמור על לבו מכל מאמץ-יתר ולחסוך את כוחותיו לקראת לילות האהבה המזומנים לו בקיץ הבא, כי לפתות בלילות הראשונים של פגישתו המחודשת עליו להתגלות כמאהב נמרץ ובלתיינלאה שלא רוצה בכלל לישון, שלא יודע מה זה לישון, שיש לו רק תשוקה אחת, להחדיר לתוך אהובתו איבר גלילי נוקשה ולשפשף אותו בתוכה במומחיות חצי לילה עד שתצעק שהיא לא יכולה יותר, שהיא כבר מנוסרת עד לגרון, שהיא מתה, תענוג כזה עוד לא היה לה, ואז עליו לחדול לשתי דקות, ללחך בלשונו את צווארה ברכות מלטפת של נמר עצוב שיש לו עומס כוחות והוא מוכרח לטרוף, ואז לעוט עליה מחדש עד אור הבוקר. אין מה לדבר: עבודה קשה, סוחטת, אף מזיקה, ניצבת לפניו. אך מה עושים לעת עתה עם הלחץ בראשי הלחץ הוא נפשי, אין ספק, נאגר בנפשו עצב רב שלא מצא פורקן, עליו לשחררו, לפרוץ לו דרך. עליו לפרוץ בבכי גדול. במקרים רבים, כך קרא באחד העיתונים, נעצר באדם בכי שהובלג עוד מילדותו במשך שנים רבות, הסרעפת מתכווצת, מתקשה, כל מפוח הנשימה נלחץ בתוך שריון שרירים מעיק, ויכולת הנשימה הולכת וקטנה. עקב כך מקבל המוח אספקה מועטת של חמצן, מתעייף, מיטשטש, ונוצרות בו תופעות כמו הלמות ולחץ. יש איפוא לשחרר את הסרעפת, יש לפרוץ בבכי גדול.
החולה הנצחי מנסה לבכות. הוא יושב בחדרו, מעביר בעיני דמיונו את הוריו המתים, את חייו, את אכזריות מלחמתיהעולם, ושוב את חייו. הוא מתאמץ מאמץ רב לבכות, הוא מזיע מחמת המאמץ המרוכז. כעבור שלוש או ארבע שעות של מאמץ הוא חש חולשה ודקירות חשודות בחזהו. מבוהל, הוא משתרע על מיטתו ללא תנועה, מחכה להפסקת הדקירות. באמצע החולשה והדקירות, אולי בשל מפח-הנפש על המאמצים המגוחכים, אולי גם בגלל מוסיקה רגשנית מן הרדיו הבוקעת מבחוץ אל חדרו, יוצא לו פתאום, כמו עטישה, בכי אדיר. אך מה שהיה כל-כך רצוי לפני רבע שעה מסוכן מאוד עתה, שכן להיות נתון לסערת בכי מטלטלת באמצע חולשה ודקירות בחזה הרי זו התגרות במוות. עליו לנוח עכשיו, לנוח בשקט, אסור באיסור חמור לבכות באמצע התקפת-לב. בעמל רב הוא מגייס לעזרתו את פחד המוות ונלחם בבכי. הבכי לא מוותר כל-כך מהר. זה, משפורץ - פורץ באון, סוחף הכל, מעלה מנבכי הנפש את כל סחי העצב שהצטבר במשך השנים, קרעי וסמרטוטי עצב שונים ומשונים, אפילו מות נשיא ארצות-הברית המנוח נדלה לו עתה מן הקרקעית, צמוד לדודתו המנוחה של החולה הנצחי, ולאחר שניהם מזדנבת לה ההיסטוריה של עמנו, ושוב דודתו, וקבצן מן התחנה המרכזית, וכוכבים רחוקים, והמרחק לכוכבים, ומוסיקה, ותינוק בלי רגל, והשד יודע מה עוד, והבכי נמשך ונמשך, והדקירות בחזה אינן נפסקות, אדרבא, מתגברות. מתגברותי! אלוהים, זוהי באמת התקפת-לב! החולה הנצחי נתקף בהלה מחודשת, פחד המוות קיבל מישנה-כוח ובתנופה אחת אדירה של בלימה העלה בדמיונו תמונת גסיסה מאחורי פרגוד לבן במחלקה הפנימית, והצליח סוף-סוף לעצור את זרם מחשבות העצב ולהשליט על כל המוח רק אימה. הבכי נקטע. אבל הראש, שהתכונן לפורקן הבכי, ושתוכניתו לשיחרור הלחץ הנה נגדעה לה, לוחץ עכשיו עוד יותר, וזאת בנוסף לדקירות בחזה שאינן חדלות כלל. נדמה לו שהוא עומד למות ולהפסיד את הכל, כל מנעמי החיים, מוחו המיואש פורץ פתאום כל עול ונחפז להגיש לו תמונת-דמיון אחרונה של האהובה בעירום, ולפתע קופץ לו גם נחש-המכנסיים. אבל גם זה מסוכן מאוד בהתקפת-לב. הוא שולח ידו להרגיע את נחש-המכנסיים, אך למגע ידו קופץ הנחש עוד יותר, עוד מעט יכיש את קידמת-התחתונים. החולה הנצחי מרתיע מייד ידו ממכנסיו ומחכה להתכווצות הנחש תוך ניסיון לסלק את תמונת האהובה ממוחו ולתת לעצמו מנוחה עד שוך הדקירות. תוך כדי הדיפת תמונת-האהובה הוא נזכר בבחור שהיה אצלה באותו לילה ובהמתנתו הארוכה למטה, ברחוב. והבכי, שנותר אורב כל הזמן על הסף, מתחיל שוב לזרום. עוד הוא בוכה, והנה נשמעת דפיקה בדלת. אוי, כמעט נמאס לו, הכל בא בבת אחת! הוא לא יפתח. ומייד הוא חושב מחשבת-טירוף: אולי היא. היא. היא באה. באה משווייץ. הוא מוחה עיניו, קופץ מן המיטה - דקירה איומה בחזהו, הוא שכח לרגע את חזהו! - רץ אל הדלת - אלוהים אני רוצה לראות שימלה! - ופותחה: מוכר סידקית מציע סכיני-גילוח. "כאן חולים!" זועק החולה הנצחי בלחישה וטורק את הדלת. הוא עומד רגע, נשען על הדלת מבפנים, מנסה להשקיף על כל המצב מלמעלה ולצחוק - גם הצחוק לא יזיק - אך שום דבר אינו מצחיק אותו. חרטה נוקבת על טריקת הדלת בפני מוכר הסידקית עולה בו, ועמה חמלה גדולה על מוכר הסידקית עצמו המכתת רגליו מבית לבית, משתרך עם סכיני-גילוח, עם מוח שגם בו יש אולי זיכרון של אהובה, זיכרון רחוק - חמלה זולה וחרטה זולה, ושוב גואה בו כמעט הבכי, אבל אסור לשכוח את הדקירות, העיקר הן הדקירות, אל לו לחזור למיטה, הוא ירד למטה, לרחוב, בין אנשים, שם יעצר הבכי מעצמו. הוא יורד לאם לאס למטה, מהלך כפוף, מקפל את כל גופו סביב הדקירות בחזהו. הוא ילך לקולנוע, שם יראה חיים אחרים שיסיחו את דעתו. הוא עולה לאוטובוס. בהושיטו את הכסף לנהג משיג אותו סוף-סוף הצחוק. אכן, משונה מאוד. מה הוא עושה פתאום במקום המוזר הזה בו יושבים להם אנשים שורות שורות, מתנדנדים וקופצים כשבראשם מנהיג עם גלגל. הוא מנסה להתאפק שלא לצחוק, אולם הצחוק חזק ממנו, הצחוק פורץ, הוא מכסה פיו בידו וצוחק. צוחק למראהו גם הנהג, קורץ לשני נוסעים צעירים שבספסל הראשון. גם הם צוחקים. אחד הבחורים הצוחקים תוחב גביע גלידה לתוך פניו של החולה הנצחי. פניו מלוכלכים, הוא חדל לצחוק. הוא יורד מן האוטובוס בתחנה הקרובה, מקנח את פניו ומתחיל לבכות. בכי גדול ושמן מחכה בתוכו להתמוסס כליל ולקבל ביטוי ביבבות, נפיחות, זליגת דמעות וריר והעוויות-פרצוף משונות. הסרעפת מחכה להזדמנות-חייה. לו רק היה בבית. אין הוא יכול לבכות ברחוב. נשים עוברות על פניו. אינו יכול. הוא עושה את הדבר הנורא שכנגדו יצאו חוצץ בעיתון, הוא עוצר בכוח את הבכי, הסרעפת מתכווצת, ריאותיו לחוצות בשריון-שרירים, אספקת החמצן מועטה, כה מועטה, לחץ בראשו, והדקירות, הדקירות... הוא חש הביתה לתת לבכי פורקן, אבל בהגיעו הביתה, והנה חלפה איכשהו שעת הכושר, עברה הגיאות, חלפה ההזדמנות, איכשהו התפורר הכל, כל הזרם החם, המשחרר, נפרד לאלף ערוצים קטנים ויבשים, צריבה בעיניים, פנים לוהטים, אף סתום, מין תיפלות דביקה בפה, והגיחוך, הגיחוך שברעיון, וברקע כל הזמן הדקירות המציקות בחזהו, המוליכות אותו שוב אל המיטה, שם הוא שוכב ללא תנועה, פוחד לזוז, פוחד להתאמץ, פוחד מנקישה בדלת, פוחד לגעת במכנסיו. כעבור שעה מתפוגגות הדקירות. הוקל לו בחזה: בראש - לא. הלחץ בראשו נמשך, משהו בפנים הולם בקצב, ובקצב גם ממלמלות שפתיו: "יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בשמונה בבוקר, יכולתי ללכת אליה בשמונה ועשרה בבוקר, יכולתי ללכת אליה..."
וכאן נכנס החולה הנצחי לעידן חדש של ציפיה. הוא שוב מצפה לאהובה שלו, אך בניגוד לציפיה שקדמה לכתיבת המיכתב, ציפיה שהיתה סוערת, מלאה גלי-תדהמה וקרחוני-שיתוק, זו הפעם הציפיה היא מתונה, מפוכחת, מין ניסור חדגוני חרישי, כמעט בלתי נשמע, בחלל הבטן. יום דומה למשנהו, הרגלי החיים הקבועים באים כביכול לידי חיים מחודשים, כן, מתרחצים, אוכלים, הולכים ברחוב, כמעט צוחקים בחופשיות, העולם נראה גדול ופתוח, ורק בבטן מנסר לו הניסור החרישי, המוצץ, המייבש. אומנם יכול היה החולה הנצחי לעשות מאמץ גדול, לאסוף את הכסף הדרוש ולנסוע אליה לשווייץ, אבל משום-מה לא נראה לו הדבר טבעי, טבעי יותר שהוא ישב פה ויחכה, וחוץ מזה, החשש שמא יסע אליה עד אירופה, יתקרב אל דלתה וישמע קול גבר זר, לא, מוטב לחכות כאן, אירופה רחוקה וצוננת, ואילו כאן, אפילו אם הוא סובל הריהו סובל על רקע מוכר ובמזג-אוויר מוכר.
ב
בקיץ באה האהובה ונקשה על דלתו. החולה הנצחי פתח את הדלת, ראה אותה, ונחנק מאהבה. כה יפה היא, ועוד יפתה במשך הזמן, לבושה כאירופאית, קולה עדין ועיניה נוצצות בברק נפלא של חיים, ואילו הוא לא השכיל לנצל את הזמן ולהיפטר ממראהו החולני, ועוד גם זאת, הלילה ישן ממש רע, ועכשיו הוא מקומט...
"הגעת הלילה?" שאל החולה הנצחי, "למה לא הודעת לי?"
"אני כבר חודש כאן," ענתה האהובה, והחיוך שלה חיוך של מי שיודע שהוא רצוי, שכל מעשיו רצויים, ולבו אינו הולם פרא והוא שולט במצב.
החולה הנצחי נעל רגע את פיו וניסה להקפיא את הבעת פניו כדי להדוף את העוויית המרירות והיגון הנוראה שאיימה להשתלט עליהם. עווית חטופה חלפה בכל-זאת על פניו. הוא בלע את רוקו, בלע את העלבון, עליו להתאמן מעכשיו בבליעת עלבונות.
"חיכיתי לך," הוא אומר, מנסה לשמוע למה היתה כאן חודש ולא באה אליו. על כך אינה עונה, אלא מחייכת חיוך עדין של מבוכה, מבוכת אדם נאהב המכאיב שלא לרצונו לאוהבו.
היא נכנסת אל חדרו ויושבת. קצר נשימה הוא שואל אותה, שביב של תקווה בקולו:
"היית חולה?"
"לא," עונה האהובה. היא ידועה בקרב ידידיה כנערה ישרה, היא לא תשקר לעולם. החולה הנצחי בולע, הפעם ביתר זריזות, את העלבון הנוסף וקופץ לנושא אחר:
"אני מכין קפה."
"לא," עונה האהובה, "אני ממהרת, באתי לדקה."
פיו של החולה הנצחי כבר יבש כולו, אין לו טיפת רוק, אבל הוא בולע:
"איך זה לדקה? לא התראינו שנה."
"קבעתי משהו," עונה האהובה הישרה.
"נסי לדחות."
"לא."
"את יודעת שחיכיתי לך כל הזמן," מגשש קולו אחר טון נמוך, מאופק, אך אינו מצליח להסתיר את רעדתו.
ועל כך משיבה האהובה את התשובה האדירה, המנפצת:
"לא הייתי לגמרי בטוחה שאתה רוצה לראות אותי."
ובשעה שהיא אומרת זאת פניה מוטים קצת הצידה, כלומר, יש כאן ביישנות-מה.
החולה הנצחי אינו יודע מה לעשות עם עצמו. הרי זה עינוי נורא שאי אפשר עוד לעמוד בו. הוא רוצה לפרוץ בצווחה נוראה, לקרוע את בגדיו מעליו, להתגלגל על הרצפה המטונפת ולזעוק בקול שבור כמה חיכה לה כל העת, כמה אין חייו אלא התכוונות בלתי פוסקת לנקודה אחת שאינה אלא היא, לא אף אשה אחרת בכל העולם, רק היא, היא נקודת המישען של חייו, היא אהבתו, היא גאולתו, ושהוא אוהב אותה בעוצמה כזאת עד שאין הוא מסוגל אלא לקפוא בה, באהבתו, אין אונים! והנה עכשיו היא הולכת לה שוב, היא עסוקה, היא קבעה, מחכים לה, והוא ראה את שתי ירכיה הולכות אל הדלת, הירכיים שצריך היה להטביע בהן את פניו הבוערים ולא להשיבם אחור עוד לעולם, הירכיים הלבנות האלה שהיו הצלתו האחת והיחידה, ועתה הן מתרחקות ממנו במורד המדרגות, והוא מנסה לקלוט את מראיהן בחדות ובבהירות מקסימאלית כדי שישמשו לו מזון לדמיונות לעונת החורף, כי מי יודע מתי יראה אותה שוב. היא הבטיחה אומנם להשתדל לבוא שוב בערב, וזאת על-פי הפצרותיו שכמעט גלשו לבכי, אך ספק אם תבוא, שכן למחרת בבוקר היא טסה שוב לשווייץ.
ואכן לא באה. נאמנה למידת-יושרה שלחה ידיד עם פתק: יש לה התחייבויות ערב נסיעתה, היא תכתוב לו משווייץ. החולה הנצחי משתרע על מיטתו. שבוע תמים הוא שוכב עם לחץ והלמות בראש. המחלה אינה נעלמת. אך גם אינה מחמירה. אין התפתחויות בחייו, לא באהבה, אפילו לא במחלה.
לאחר חודשיים מגיע מכתב מהאהובה. כמה מלים על שווייץ (נופים נפלאים, אנשים טיפשים) ושאלה לשלומו. החולה הנצחי שואל אותה במכתב חוזר מתי היא חושבת לבוא שוב ארצה. בקיץ הקרוב, כמובן, היא עונה. והחולה הנצחי, עייף, בעל סבלנות הולכת ונשחקת, פותח בעידן ציפיה חדש. הציפיה הזאת נראית קצת משומשת. כמה זמן אפשר כך? כוחות הנפש גם הם מתבלים. הקיץ נגמר, סתיו וחורף. קר לחולה הנצחי, עצוב לחולה הנצחי. עגמומיות בינונית, טורדת, מציקה, שאין לה התחלה ואין לה סוף, כמו דליפה בלתי פוסקת מן האף. אביב. הציפיות גוברות כי יצאה שמש ועוד מעט קיץ והאהובה תבוא.
אביב, אביב, כל העולם פורח, ועמו פורחת גם החרטה, והיא גדולה ומכאיבה מן הקודמת. כי אם פעם, בעבר, לפני השבר הנורא, היתה מובנת - אם גם לא מוצדקת - שתיקתו, התאפקותו, נמנעותו האווילית מלהציג את רגשותיו גלויות, הנה עתה, לאחר שנסעה, ולאחר שחיכה לה שתבוא, הוא מבין סוף-סוף שהכרח הוא לדבר, והוא מבטיח לעצמו שכאשר תבוא הוא ידבר, הוא ידבר וידבר, הוא ייפתח, הכל יובהר וילובן, תהיה נפילה זה לזרועות זו, תהיה התפרצות רגשות עזה... עתה, מה יאמר להגנתו עתה? היא היתה כאן, ונסעה, ולא היתה נפילה, ולא היתה התפרצות, כלום לא הובהר, הוא לא דיבר, לא נפתח, לא כלום, רק כמה מלים רועדות של עלבון, וחיוך ביישני שלה, ושוב שווייץ, ושוב מחכים. למה לא דיבר עמה דברים מפורשים? למה לא התפרץ? למה לא פתח לפניה את נפשו, למה לא רץ אחריה כשהלכה, למה לא אחז בה בכוח, כן, בכוח שהיה מוכיח לה ברורות: כאן אוהבים אהבה רצינית ומוחלטת?! למה שמט כך מידיו, בשתקנות העקשנית האווילית, שנה וחצי של אהבה - לא, חמש, אם לקחת בחשבון את השנים שקדמו להיכרות עמה ושבהן היתה שלו אילו רק העז - חמש שנים של הזמן הטוב ביותר של חייו.
הפעם החרטה באמת נוקבת. אץ לו תירוצים. הוא מעביר בעיני דמיונו את כל המקומות וכל הזמנים וכל ההזדמנויות שבהם יכול היה לבצע פעולות אהבה מרגשות עם האהובה ולא עשה זאת. ואם בשנה שעברה עבר לו על-פני מחזור הזמן, עתה הוא מעדיף להתרכז בחלל. הוא מתאר לעצמו את כל החדרים שבהם יכול היה לשכב אתה במיטה אחת ולא שכב. "כאן, במיטה הזאת, יכולנו לבלות לילה נהדר של אהבה ואושר," הוא ממלמל לעצמו בסדר שיטתי כמימים-ימימה, "על הכורסה הזאת יכולנו להתנשק, גם על הכורסה השניה יכולנו להתנשק, גם על השטיח יכולנו להתנשק, גם במיטבח יכולנו להתנשק..." והנה מתברר לו, לחולה הנצחי, כי חלל העולם מלא אינספור מקומות בהם יכול היה להתנשק עם האהובה, והוא נדהם לראות כמה אינסופית היא ההחמצה שלו. הזמן והחלל היו מלאים נקודות אושר קטנות - כל אחת אושר שלם - שחיכו לו שיבוא, והוא לא ידע.
והקיץ? מה עם הקיץ? האהובה צריכה לשוב בקיץ, איפה הקיץ? ולמה הלחץ בראש גובר? האם מפני שמחשבות חמות מתפשטות ונדחסות ללא מוצא בחלל הגולגולת? בקושי גדול הגיע סוף-סוף יוני. הציפיה מחודש לחודש הופכת עתה לציפיה מיום ליום. יוני, יוני, יוני... אך לא! דבר נורא קרה! הוא קם בבוקר אחד ורואה שאפריל! אפריל! הוא רק חלם שיוני הגיע! אלוהים, מה עשית לי, אתה יודע שכל רגע הוא עבורי מכאוב, ועד שהגעתי בשארית כוחותי ליוני, אתה משליך אותי בבת אחת בחזרה לאפריל?!
החולה הנצחי מיעט לישון כדי לא לחזור על שגיאת-חלום מעין זו. עוד טעות אחת כזאת ואשתגע. ידוע המעשה באדם שעשה מאמצים כבירים לעבור את חייו, להתחתן, לקנות דירה, לבסס צאצאים, בקיצור, לגמור את כל ההתחייבויות ולהגיע כבר לקצה השני. סוף-סוף הגיע לגיל ארבעים, הלך לילה אחד לישון והתעורר בבוקר ילד בן תשע תלמיד כיתה ג' שהורדם לניתוח שקדים. החולה הנצחי חיכה בסבלנות מחודשת עד יוני. בא יוני. הוא הלך לישון והתעורר שוב באפריל. מעתה ישן כמעט ללא הפוגה, מפקיר עצמו באדישות גמורה לטלטול גלי הזמן. מידה גדולה של יאוש החלה להימסך לתוך ציפייתו.
יום אחד הגיע חודש אוקטובר. החולה הנצחי נחרד לרגע - איפה יוני, יולי אוגוסט, ספטמבר? איפה הקיץ? - אחר-כך צחק בלבו והבין שהוא חולם. הוא חיכה להתעורר. למחרת בבוקר התעורר - אוקטובר. חזר מייד לישון, ישן עד הצהריים - אוקטובר. ובכן, הפעם, בניגוד ליוני, אינו חולם חלומות. אוקטובר אמיתי, אובייקטיבי. הקיץ חלף לו אם כן בשינה ארוכה והאהובה לא באה. בדצמבר קיבל מכתב: הקיץ לא יכולה היתה לבוא. היא תבוא בקיץ הבא. החולה הנצחי מאושפז במשך שבועיים בבית-חולים לשם בדיקות ויוצא מדוכדך. לא מצאו בראשו כלום. הוא בריא. אך בריא למען מי? איפה האהובה? יש לו בריאות ואין לו מה לעשות בה. בריאות מבוזבזת של חולה נצחי. והלחץ בראשו לא פג.
באפריל הוא ראה אותה יום אחד ברחוב. הוא קפא רגע, פטיש הלם בחזהו, ניסה לבלוע בכבדות את העלבון - עלבון ישן, קיא-פיגולים מלפני שנה וחצי - הוא מתנשם בכבדות, מנסה לשאוף רוח ולא להקיא. מהתלים בו. מהתלים בו כהוגן. בלב קופץ, בפעימות בלתי סדירות, בבחילה, ניגש אל האהובה.
כן, היא באה לביקור פתע, לא הספיקה להודיע.
חדור אומץ בל יתואר הוא תובע לראות אותה אצלו באותו ערב.
יש לה גבר, היא מודיעה בחיוך המבוכה הידוע, גבר קבוע. אכן, מבוכה גדולה היא לה, לביישנית, רוצים בה, מאוד רוצים בה, והיא לא רגילה לנעימות כזאת בשעה שאחרים ודאי סובלים, למשל בהודו, באפריקה, כן, סובלים, ואולי... אולי גם כאן, מולה, ברגע זה סובלים...? ריצוד משובה בעיניה, והוא במאמץ כביר נוסף שלא להקיא:
"נשואה?"
"לא," מתנפנפות לרגע, תוך תנועת שלילה קטנה, שערותיה הנהדרות הבהירות, מתנפנפות בחן-אשה צעיר, חופשי, פורק עול ומתקדם, שלא בנקל ישים עליו גבר את עולו, ומייד הן שבות לנוח על מקומן משני צידי ראשה בתסרוקת הקבועה, המסודרת של נערה מוצקת-אופי אשר משתבחר לה סוף-סוף גבר, היא תדע בדיוק מה היא עושה. החולה הנצחי שואף אוויר, מתנפח קצת, מזדקר, ובקול המתאמץ להיות עבה ויוצא דק הוא תובע לראותה בו בערב.
היא באה אליו בערב. חם אצלו בחדר. היא נותנת לו להבין שלא נוח בחדרו, שהחדר מזוהם, שאין אוויר, שהיא כבר רגילה, כתוצאה מאירופה, לנוחיות הרבה יותר גדולה. רק לאחר הפצרות מרובות היא מסכימה לשתות קפה. משך רתיחת המים, הצטננות הקפה ולגימתו יבטיח לחולה הנצחי את הזמן הנדרש לנאום נרגש. אבל הוא מתקשה לפתוח בנאום. הוא מאבד דקות על גבי דקות, כל דקה מגבירה את המתח והמחנק והופכת את הנאום למשהו יותר ויותר לא אפשרי. ביחוד קשה לו לדבר אחרי ששתק כל-כך הרבה שנים, קשה לו להשלים עם העובדה שבנאום אחד, במלים ספורות, הוא עתיד למחוק כליל שתיקה ממושכת ולחשוף את נפשו, אשר אולי דווקא בהיותה צפונה כל השנים השאירה רושם מסתורי חזק על האהובה, ושעתה, בהיפתחה לעין-כל, יתגלה כמה אפסית ורדודה היא. אך מה יש לו להפסיד? מה הועילה לו הנפש הצפונה? הוא לא השיג את האהובה עם נפש צפונה, אדרבא, על-פי מה שהיא אומרת - אם אומנם דוברת אמת היא - רק גרם בשתיקתו המתמשכת לאי-הבנה מתמשכת. ובכן, עליו לגלות לה את אהבתו. הקפה כבר מזמן מוכן, הוא מצטנן, היא גמרה כבר חצי ספל והוא עדיין לא התחיל לדבר. היא לא מקלה עליו בכלל, היא נועצת בו מבט ארוך - חציו לגלוג נעים וחציו תימהון נעים, הכל נעים אצלה - והוא חנוק. היא מסיימת את הקפה ומציתה לעצמה סיגריה.
"שמעי," הוא אומר לה, "שמעי... בזמן האחרון יש לי לחץ בראש, אני חולה, הייתי בבית-חולים, לא מצאו כלום, אני חולה."
היא שותקת במשובה: אה, מכירים אותך, מכירים אותך.
"לוחץ לי בראש ואני לא יודע מה לעשות," הוא חוזר.
היא מכבה את הסיגריה במאפרה וקמה:
"אם לוחץ לך בראש אתה צריך לנוח."
"לא!" הוא קופץ ממקומו, "נחתי מספיק!"
היא צריכה ללכת. הוא מציע לה טיול קטן על שפת הים. בטיול הזה, תוך הליכה, בחושך, הוא יאזור אומץ ויאמר לה את הכל. לא, היא לא מוכנה לטיול.
"אתה צריך לישון ולנוח," היא אומרת.
למה סיפר לה על הלחץ בראש? מעכשיו תייעץ לו כל הזמן רק לישון. גם הפחית קצת מערכו הפיסי.
היא פוסעת אל הדלת, הוא אחריה. ואז, כשמבטה מופנה ממנו והלאה, הוא מרים במאמץ יד כבדה ונוגע בכתפה. היא מסתובבת אליו כמו לא חשה בכלום:
"ועכשיו תלך לישון."
"אני לא ישן," הוא אומר, שם שוב את ידו על כתפה בעדינות אין קץ ומחייך, וחיוכו כעווית אדם התלוי על חבל, עווית שהשתלטה על פניו ושאין הוא יכול בשום פנים ואופן להסירה. היא לא מורידה את ידו, קולה נשאר יציב:
"ועכשיו תלך לישון ותנוח."
סוף-סוף הוא מבין שהכל אבוד. סוף-סוף פולחת את מוחו, כמו ברק בחשיכה, ההכרה שהיא לא אוהבת אותו, שהוא לא ישיגנה לעולם. ואז, רק אז, כשהכל ברור, כשאפסה כל תקווה, והוא מבין שלא נותרה עוד בינו לבינה אלא השפלה, השפלה סתמית והכפשת עצמו לריק, לריק: אז, רק אז, יוצאות ממנו המלים, מעוכות, חציין מובלעות, בקול צורם, בלתי-נסבל:
"את יודעת שאני אוהב אותך. כל הזמן אהבתי רק אותך. את האהבה היחידה שיש לי, את היא כל מה שמחזיק אותי מיום ליום. אין לך מושג מה עובר עלי בלעדייך, גם לא אוכל להעביר לך את סבלי במלים. ראי מה קרה לי, נעשיתי חולה. חיי נעשו חולניים, פצועים, לא שלמים. משתלטת עלי זוהמה פנימית. אני מספר לך כל זאת מפני שאמרת שאת מפקפקת באהבתי, שאת, מצידך, רוצה, אבל את לא בטוחה בזה שאני רוצה. ולכן אם השתיקה שלי הטעתה אותך, אני רוצה לתקן את הטעות עכשיו, ולמרות שלא נוח לי לדבר, ואני לא דברן, ושתקתי עד עכשיו, וגם ההתרגשות חונקת אותי, למרות הכל אינני יכול עוד להתאפק, ואני אדבר. נניח שהיתה טעות משני הצדדים. אני חיכיתי לך כל השנים, חיכיתי וכירסמתי את עצמי ואת לא באת: ואילו את טוענת שפיקפקת באהבה שלי. אבל איך יכולת לפקפק במה שזעק לעין כל הזמן? מה יכול היה להיות ברור יותר מאהבתי אלייך ואיך זה לא שמעת, איך זה לא הבחנת, את, שמפורסמת בעדינות וברגישות שלך? הרי אם לא דיברתי, היה זה מפני שהאהבה גדשה אותי, האהבה חנקה לי בגרון, האהבה ייבשה את לשוני, האהבה היתה זאת, האהבה, האהבה, לא ראית?! מה, לא ראית שאני מנסה כל הזמן לדבר, אבל איני יכול?! לא ראית את המאמצים שלי?! לא ראית אותי מפרפר?! לא הבחנת באושר שלי כשהיית מופיעה וביאוש כשהיית הולכת? לא ראית כמה אני מנסה להאריך את הזמן שבו אני נמצא במחיצתך, בעוד את תמיד שואפת לקצר אותו, לקצר וללכת? ואפילו עכשיו, כשאת עומדת מולי קצרת-רוח, מחכה שאגמור כבר, ואילו אני מנסה להרוויח עוד רגע ועוד רגע של שהיה במחיצתך, כאילו את מקור החמצן לנשימתי ובלעדייך אני מת, אפילו עכשיו אינך מרגישה בזאת? במה אם כן את שקועה כל הזמן? מה עושות העיניים שלך ומה עושות האוזניים שלך ומה את כולך עושה כשאת כאן אתי בחדר? ישנה בעמידה? מעלה זכרונות על שווייץ? מה, רגישה ופתוחה לכל העולם - עיוורת וחרשת ואטומה רק במחיצתי? לא, נדמה לי, בניגוד למה שאת אומרת, שאת מרגישה והרגשת יפה יפה באהבתי כל העת, אבל אפילו אם באמת נכון הוא שלא ידעת ולא הבחנת, וכל זה רק מפני שלא דיברתי, הנה עכשיו דיברתי, עכשיו את יודעת, עכשיו הכל ברור: אני אוהב אותך, את אהבתי הראשונה, היחידה, האמיתית. אני רוצה אותך. אני רוצה להתחתן אתך מייד ואסכים לכל תנאי ולכל דרישה ובלבד שתהיי אשתי, כי בלעדייך אני אבוד. ואם, כפי שאני סבור עכשיו, ידעת והבחנת באהבתי כל הזמן, אלא שלא אהבת אותי מעולם והנחת לי לשגות באשליות רק מפני שלא היה לך נוח לומר לי אמת בלתי נעימה ולעבור רגע לא נעים (לעולם תרצי להישאר בזכרון כל האנושות בחורה עדינה שלא עשתה עוול לאיש), כי אז שפכתי את לבי לחינם, אבל לפחות בצורה התובעת ממך תשובה ברורה, חיובית או שלילית."
החולה הנצחי סיים להתוודות על אהבתו והחל מרעיד ברך בציפיה לתשובה. האהובה שתקה רגע ארוך, רגע שהלך ונמשך, ושבו לא חשבה על שום דבר מיוחד, אלא פשוט שתקה מהיותה מיטיבה להכיר את הרגשת הנועם שבהתעטפות בשתיקה. גם את תנועת שרירי פניה הקפיאה, שכן החולה הנצחי היישיר אליהם מבט חוקר ותובעני וחיפש בהם, לשווא, רמז לתשובה. אחרי דקה לא עצר כוח ושאל:
"למה את שותקת?"
האהובה שתקה כדקה נוספת, והחולה הנצחי שאל שוב:
"למה את שותקת?"
לאחר שחזר על השאלה בפעם השניה התחרט קצת, ולא מפני שהשפיל עצמו על-ידי הפרת השתיקה הגברית שלו, אלא מפני שעל-ידי דחיקת האהובה אל תשובה חד-משמעית נחרצת הוא גהר כליה על היסוד המזין של חייו, הלוא הוא הציפיה. עברו שתי דקות והוא שאל בשלישית:
"למה את שותקת?"
ולאחר דקה נוספת גיוון את שאלתו בנוסח חדש:
"למה את לא מדברת?"
האהובה, שמטבעה לא אהבה לענות - היא לא נולדה לספק תשובות לסקרנים! - ניצלה את כל זמן השתיקה העומד לרשותה עד תום, וכיוון שהשאלה היתה שאלה חשובה ונגעה לרגשותיו האינטימיים והעקרוניים של האדם, רשאית היתה לשתוק שתיקה ארוכה במיוחד, שנראתה מבחוץ כאילו נועדה לאפשר שיקול-דעת יסודי ומעמיק של המשיב. עשר דקות עברו עד שפצתה את פיה - החולה הנצחי החוויר - ומייד סגרה אותו. חבל היה לה להוציא מלים בעלות מובן שיחייבו אותה לכאן או לכאן, בחפץ-לב היתה מפזמת איזה שיר במקום זה. ושוב פצתה את פיה - החולה הנצחי הרכין ראשו לגרזן - ושוב סגרה אותו. לאחר שלוש פעמים של פציית-פה הצחיק אותה פיה והצחיקה אותה המתנתו הסבלנית של החולה הנצחי, והיא פרצה בצחוק קל, לא נעדרינעימות, על כל המצב. החולה הנצחי לא יכול היה כמובן להצטרף לצחוקה, מה שהכעיס אותה מאוד. מה זה פה, תחילה הוא מעמיד את שניהם במצב מגוחך, אחר-כך הוא נותן לה לצחוק לבדה כך שהיא יוצאת הרעה, האכזרית, והוא יוצא איש תמים ומעונה שלא מקבל תשובות. מייד נטלה את כעסה, לשה אותו במהירות, מצאה לו ניסוח הולם ואמרה בטון חריף:
"אתה לוחץ עלי בצורה לא הוגנת."
"לא הוגנת?" שאל החולה הנצחי, נדהם. לא לזאת ציפה:
"לא הוגנת?"
ולאחר דקה דומיה:
"לא הוגנת?"
ושוב:
"לא הוגנת?"
עוד שלושה "לא הוגנת?" בהפרשים של דקה בין האחד לשני, והאהובה פצתה פה וסגרה אותו שלוש פעמים - גם זאת בהפרשים של דקה - אחר צחקה, הפסיקה, התרגזה והטיחה בטענה ניצחת:
"כן, לא הוגנת."
"ומה כאן לא הוגן, תגידי לי?!" שכח החולה הנצחי את גבריותו וצווח בקול דק, "אני שופך את עצמי לפנייך ונעשה חולה בגללך ושואל אותך שאלה גורלית, ואת שותקת וצוחקת, שותקת וצוחקת, ופתאום מפסיקה ונטפלת להגינות!"
על כך באה מייד תשובה פסקנית וחדה, תשובה שהעירה גל חדש של תקוות בלב החולה הנצחי:
"אתה לא היחיד שיש לו לב."
ככה. ובכן, לא היחיד. מי עוד? היא, אולי? היא מתכוונת לעצמה? היא מתכוונת לרגשותיה כלפיו? מסונוור לרגל התשובה הזאת הרשה לעצמו החולה הנצחי העזתיהתבזות חדשה, נפל על ברכיו, לפת את מותני האהובה וקרא:
"אני מתחנן בפנייך, תני לי כבר תשובה ברורה!"
"לא הוגנת מפני שעבר כל-כך הרבה זמן מאז התראינו, והרגשות שלי היו באוויר, ויש לי בינתיים מישהו וזה מכניס אותי לבלבול," אמרה האהובה במשהו שאט-נפש וקוצר-רוח, כשהיא מביטה אל משקוף הדלת כדי שלא תצטרך להשקיף עליו מלמעלה למטה ובכך תיתן לו סיפוק של אדם אומלל המשווע ממעמקים, "ככה שאני לא יכולה לתת לך תשובה מיידית, אני צריכה זמן למחשבה."
החולה הנצחי קם על רגליו. הישג בלתי רגיל. תשובה לא שלילית, תשובה הנותנת בהחלט גושפנקא להמשך הציפיה, ואף, עם עיון מדוקדק, מעודדת אותה. ליותר מזה אינו צריך.
"ועכשיו תלך לישון ותנוח." אמרה האהובה, והקול שלה קצת עייף מחמת הטירחה לשוות לו נימת-דאגה.
"אני לא עייף," אמר החולה הנצחי, "אלווה אותך."
"ועכשיו תלך לישון ותנוח," אמרה האהובה שנית, מרימה מעט את קולה, זונחת את נימת-הדאגה ושמה במקומה פסקנות קשה, כמעט עויינת. היא פתחה את הדלת ויצאה. החולה הנצחי שוב לא ניסה להתווכח, אף לא ניסה לגעת בה בלכתה או לנשק לה. דיו במה שהשיג להיום, דיו במה שהשיג להיום, הוא לא יקלקל לעצמו את ההישג היומי בצעד מסוכן נוסף, לא, דיו במה שהשיג להיום. והוא גם יודע מה עליו לעשות מכאן ולהבא: לכבוש אותה צעד אחר צעד, ובצעדים קטנים, כמעט ללא תנועה מורגשת, בזחילה. להרגיל אותה אליו בלא שתחוש בכך. לדבר ולחזור שוב ושוב על אהבתו אליה. באופן בסיסי היא רוצה בו, זה ברור. עליו לדבר אתה, לדבר אתה. הן אוהבות מאוד שמדברים אתן, ביחוד על אהבה.
"נשים!" צחק החולה הנצחי בלבו, מעשה גבר עתיר-נסיון הרשאי לעשות הכללות קטנות של חיבה לגלגנית על הישגיו, והלך לישון.
ג
כפי שהבטיחה, כתבה האהובה מאירופה. היא עדיין מבולבלת, החולה הנצחי הצליח, והפעם באמת, לגרום לה לבלבול גדול, והיא עדיין מנצלת את מעט הפנאי שיש לה - ואין לה הרבה - למחשבה. החולה הנצחי שוכח את התייאשותו. שתחשוב, הוא אומר לעצמו בסיפוק, שתספוג שוב את דמותי לתוכה לאט לאט, שאחלחל לה טיפין טיפין למחשבה, שאצטייר אצלה בדמיון שוב ושוב, יום יבוא והיא תגלה לפתע בחדרי הלב שלה תמונה גדולה גדולה של דיוקני ושום דבר מבלעדיה. וכשהוא הולך לבדו ברחוב, שרות שפתיו חרש:
"יש אשה בחלד,
לתוכה דמותי מחלחלת..."
הוא גם כותב לה מכתב ארוך ובו הוא מרצה לפניה בחריצות ובפירוט את עיקרי אהבתו. הוא אוהב אותה, אהב אותה ויאהב אותה. שיהיה גם בכתב. שתוכל להציץ מדי פעם. הוא גם רומז לה - שובב שכמותו! - שמסוכן להשאיר אותו זמן רב לבדו, יש כל-כך הרבה נשים, ומישהי אחרת עלולה בינתיים...
ובהנאה הוא חושב: אני אומנם לא בשווייץ, אך כתב-ידי שם, תופס מקום בארנק עור יקר, אולי נוסע לטיולים באלפים, ואולי שט בסירה על אגם. כתב-ידי, שהוא נציגי הכי אישי, חי חיים משוגעים. ובחוצות עיר שווייצירית נקיה הולכת נערה ובראשה היפה בלבול שאני גרמתי לו מכאן. אכן, יש לו כוח מסוים, לא מבוטל: מושך בקצה חוט סמוי באסיה - ובחורה מתבלבלת באירופה.
מאי, יוני. מגיע עוד מכתב קצר מאירופה. היא חשבה וחשבה, והגיעה למסקנה שמוטב שיסכמו את העניין בעל-פה, היא ממילא באה בעוד חודש-חודשיים. החולה הנצחי מקשה במכתב דחוף: מה עם הבחור שלהי היא תבוא עוד מעט, היא עונה לו, הם יסכמו הכל בעל-פה.
היא באה באוגוסט. לא הודיעה לו. הוא, שחיכה ערב ערב בהיחבא מול פתח הבית שלה, ראה אותה ערב אחד בהגיעה משדה-התעופה, לא שזופה, לבנה, נהדרת, משהו עדין ומיוחד, בגדים מאירופה, מזוודות עם חפצים מאירופה, ואחריה יוצא מן המונית בחור צעיר אירופאי. ובפתח הבית, על המדרכה, צהלה ושימחה: הוריה מחכים לה, אחיה הקטנים מחכים לה, כולם מתחבקים. כל מתחבק מהממתינים שולח מבט קצר וחד אל המזוודות, שם טמונות המתנות, בעוד האירופאי והאהובה נושאים מבט חטוף אל הדירה למעלה, שם מזומן להם מאכל ומשקה, ומוצעת אף מיטה נוחה. אבל הטון השליט לעת עתה הוא טון צהלת-הפגישה, המוצאת לה ביטוי בשיחה נרגשת על תולדות ההמתנה המתוחה למטוס, הכוללת הסבר מפורט מפי האב מדוע לא המתינה לה המשפחה לדאבון לב בשדה-התעופה אלא כאן בבית:
"לא כתבת לנו את מיספר הטיסה," אומר האב בנימה מעשית (את נימת ההתרגשות תיקח על עצמה בעיקר האם), "ואנחנו חשבנו שאת מגיעה בטיסה ישירה מהאמבורג..."
"האמבורג?!" שואלת האהובה.
"מהאמבורג, מהאמבורג..."
"אמרו בחברת התעופה שישנם קווי טיסה מציריך העוברים דרך האמבורג," מצוויח אחד האחים הקטנים, אשר בליקוטי-ידיעות מסוג זה הוא ממלא לו את המעבר מילדות לנערות, "ומהאמבורג הם..."
"אז חשבנו שאת מגיעה בטיסה ישירה מהאמבורג," מתגבר קול האב הכבד על צווחת הילד, "ושאלנו מתי יוצאת הטיסה מהאמבורג ואמרו לנו בשתים-עשרה." ותוך כדי דיבור הוא מפנה ילד ילד אל המזוודות המיועדות לו לנשיאה אל תוך הבית. אלו הורים מודרניים הגורסים כי על הילד להשתתף בחובות הבית, הדבר יועיל להתבגרותו, ואינם חוששים, כהורי הדור הקודם, לתת מזוודה לנשיאה בידי ילד שמא יקבל שבר, וגורמים לילד לגדול חששן גדול, מכונס סביב ביציו ודואג להן דאגה מופרזת. האחים הקטנים לא סירבו לשאת את המזוודות, הם ניגשו אליהן בלי אומר, סוף-סוף בנשיאת המזוודות האלה גופא יש שמינית שבשמינית מטעם אירופה. ואילו האם, האם מסתערת בגל שני של נשיקות על פני ילדתה האהובה, ומבטה, מעבר לכתף-המנושקת, מטאטא במסרקות פלדה את פני האירופאי הצעיר העומד מאחורי המנושקת ומשפיל מבט שווייצרי חסכוני אל אחוריה, והאם מוצצת במהירות ארבע-חמש נשיקות להחיות את נפשה ומייד משתרבבת לתוך דברי האב בטון נרגש:
"חיכינו בשדה-התעופה מארבע עם הילדים, חיכינו וחיכינו, הילדים שואלים איפה המטוס, הם כבר לא יכולים מרוב געגועים לראות אותך - ואני יכולה? - ופתאום עולה על דעתו של אבא..." האב שבע-רצון, לא פגעו בזכויותיו, הזכירוהו כבעל הרעיון, אך נקודה זו ראויה להבלטה, ולפיתוח, והוא מדגיש:
"לולא אני, היינו מחכים שם עד עכשיו. עלה על דעתי שאולי יש חניות-ביניים..."
"חנינו ברומא ובאתונה," נכנסת סוף-סוף גם האהובה עצמה לשיחה. אחרי ככלות הכל, היא כלת-השימחה, בעלת הנסיעה, בעלת ההרפתקה, היא, היא עצמה ולא הם, שהתה עוד היום אחר-הצהריים ברומא ובאתונה, אז מה כל הקשקושים הקטנים והטפלים...
האב לא מרוצה, נכלם. תחילה מזכירים אותו לטובה, אחר-כך לא נותנים לו לגמור, לא שותקים כשהוא מדבר, הוא לא אוהב את זה. הוא מנסה שוב לאחוז בהגה השיחה:
"ניגשתי לדוכן של החברה ושאלתי..."
"אבל אתה לא רואה שהם עייפים אחרי טיסה כזאתי!" תוקעת האם ברגשנות סכין בגבו. אה, תוקעים לו מיני רגשנויות שסותמות לו את הפה, פוגעים, ועוד איך פוגעים, בזכויותיו. וכי למה לא ינתן לו לספר בשקט ובלי הפרעה את הסיפור הקטן, כיצד ניגש לדוכן החברה ושאל אם הטיסה האמורה היא טיסה ישירה או טיסה עם חניות-ביניים ואיך קיבל תשובה שזוהי טיסה עם חניות-ביניים ושתגיע רק בעשר בלילה, ואיך חזר למשפחתו ואמר שאין טעם לחכות שש שעות באולם ההמתנה עם הילדים? עד שהוא מסיים לחשוב את מחשבת-ההתמרמרות ומתכונן להמשיך, נכנסת האהובה ואומרת, ספק שואלת, ספק גוערת ומכל מקום חותרת בעקיפין להשארת רושם עז על אחיה הקטנים:
"אתם יודעים איזה חום היום ברומא?"
היא יודעת על מה היא מדברת, היא היתה היום ברומא, היא האחות הגדולה, היא היתד. בעולם, היא נסעה באווירון, והם, חלאות קטנות, עדיין שקועים באימת בית-הספר הנוראה, לא יודעים מה זה מין, מה זה ויסקי, אין להם עוד אפילו דרכון משלהם, לחיידקים, והם הולכים לישון מוקדם בשעה שאנו נשארים ערים להחליט על גורלם, חופשיים לישון בשתיס-עשרה, באחת, בשתיים בלילה, לוקחים ליד עיתון ויודעים מה שקוראים, וביחוד, בשעה שהם שוכבים ונרדמים מלאי התרגשות מכל מה ששמעו וראו ומכל מה שצופן להם המחר, הרי אנו, המבוגרים, כבר איננו מתרגשים משום דבר, חוץ ממותנו וכספנו, ואף אחד לא עושה עלינו רושם, ואנחנו יודעים שכולם טיפשים והכל טיפשי. מה נשאר לנו אם כן בחיים? - להשאיר רושם על ילדים קטנים, וזאת עושה עתה בהצלחה גדולה האהובה לאחיה הקטנים, שכבר נכנסים לתוך חדריהמדרגות, גוררים בקושי את המזוודות הכבדות, מזוודות שנתוספו להן עתה, חוץ מן המתנות שבתוכן, גם הכבוד וההילה של רומא ואתונה.
"בכל אופן, שאלתי בדלפק של החברה," מנסה האב לשון סיכום וקיצור תוך כניסה לחדר-המדרגות, "ואמרו לי שהמטוס באמת עושה חניית-ביניים ברומא ובאתונה..."
הפעם לא נזקקה האהובה לעזרה מצד האם. עם כל חיבתה לאביה, שאלות ותשובות מול דוכן קרקעי באסיה לא עומדות בשום יחס לחוויות שהיא עברה היום לאורך כל אירופה, בלוויית אירופאי. ולפיכך, כשהיא מתחילה לעלות במדרגות, ידה על שכם אמה, היא פותחת לה בשיחה משלה, שיחתימדרגות חטופה על מחירי ארנקי-עור ומוצרי-עור בשווייץ. האב נשאר מאחור ויכול לכאורה להמשיך לדבר - אל מי? - אל האירופאי. מילא, שיהיה אל האירופאי, אבל האירופאי שותק, האירופאי שקוע כולו בהרגשה שחם לו, חם לו מהנסיעה, חם לו מהקיץ, וחם לו מהמבטים הפולחים אותו במיסתרים מצד בני משפחת האהובה ומנסים לפענח את ערכו, טיב יחסיו עם בתם ותוכניותיו או מזימותיו לעתיד. אבל לא רק שהאירופאי נראה בלתי פתוח לשיחות, אלא האב, אם הוא רוצה לספר משהו לאירופאי, חייב לעשות זאת באנגלית, ולשם כך עליו לעשות מאמץ כבד במיוחד בשפה זרה ואיכשהו כל סיפור הטיסה המתאחרת נראה פתאום סיפור מקומי מובהק ולא מתאים לאנגלית, והאב מחליט לסיים את הסיפור בשפה המקורית שלו, שפה שבו אין האירופאי מבין אף מלה. האב ממשיך מלה או שתיים, והאירופאי, תוך שהוא מחייך בנימוס חיוך אידיוטי, מתחיל לעלות במדרגות אחרי האהובה והאם, וכך נפסק שוב סיפורו של האב, והוא משתתק ופונה לעלות במדרגות אחרי האירופאי, חותם את זנב-החבורה העליזה, ים מבעבע של עליצות, העולה עכשיו למעלה, אל דירה גדולה, מוארת.
מעבר לרחוב, בחושך, עמד החולה הנצחי והשקיף על הרגעים היפים האלה של נועם-החיים הטוב, החם, שנעלמו במדרגות. אחר-כך חצה את הרחוב, נכנס גם הוא לבית והשאיר פיתקה בתיבת הדואר: הוא יודע שהיא כאן, הוא מחכה לה למחרת בערב.
כל היום חיכה החולה הנצחי מתוך אימה ובחילה. הגיע הערב, הערב בו עתיד להיערך הסיכום המיועד ועמו להיחתך גורל-חייו. האהובה הגיעה. נאמן לשיטתו, שיטת החלחול האיטי, ומכיוון שהאמין שהדרך המילולית כבר סלולה, ישב החולה הנצחי על הספה לצד האהובה ללא אומר, שתק ושתק, ולבסוף הניח יד על כתפה. הנחת היד עברה בשלום, האהובה לא מיחתה. הוא קם, נרגש מההישג, הכין קפה במיטבח, חזר עם הספלים, התיישב שוב לצידה והחזיר את היד לכתפה. ככה ישב רבע שעה, ידו שעל כתפה מזיעה מאוד, נזהרת שלא להכביד, ולמען הגיוון הוא תופס מדי פעם, כאילו בלי משים, שערה או שתיים משער-ראשה בין שתי אצבעות, משחק בהן קצת ושומטן. האהובה שתתה בינתיים את הקפה ועישנה סיגריה.
בגהרה ליטול לה סיגריה שניה קפצו פני החולה הנצחי קדימה אל פני האהובה ושפתיו השתרבבו לנשיקה. האהובה הרתיעה ראשה, ואף שיחררה כתפה מידו:
"אי אפשר ככה פתאום, זו לא מקפצה שקופצים, אני צריכה להתרגל, להכיר שוב את העור שלך, זה לא פשוט."
טוב, שתכיר שוב את העור שלו, שתתרגל. הוא יחכה. מה נותר לו עתה? להניח שוב ידו על כתפה. אך עתה אינה נותנת לו גם זאת.
"לא, לא," היא אומרת, "זה לא פשוט בשבילי, זה לא כמו לשתות מים." החולה הנצחי נושל משארית-זכויותיו, זכות הנגיעה החופשית באהובה. מעתה ועד להצהרה מפורשת מפיה היא אסורה עליו בנגיעה. הוא נשאר עם גופו שלו. הוא לופת-ממשש יד אחת ביד שניה ושואל:
"באת עם הבחור?"
"כן," עונה האהובה, "אנחנו מבלים את החופשה שלנו יחד."
"כלומר?" שואל החולה הנצחי.
"כלומר מה?"
"כלומר, ההחלטה שלך."
האהובה שותקת כמו בקיץ שעבר. חמש דקות עוברות.
"ההחלטה שלך." צץ ועולה בדממת החדר קולו החד של החולה הנצחי. על כך עונה האהובה, ושפתיה מנסות לעטות ארשת מרירות:
"אם להגיד לך את האמת, אני עד עכשיו לא בטוחה שאתה באמת באמת אוהב אותי."
החולה הנצחי סופק כפותיו זו בזו ספיקה של יאוש וחמת אץ-אונים: "הרי זה מה שאני לא מפסיק לומר לך כל הזמן! שאני אוהב אותך! שאני אוהב אותך!"
"כן, אתה אומר," מתפלפלת האהובה, משתדלת לצבוע את טענותיה בגוון של להם, "אבל אני לא בטוחה שבתוך תוכך אתה באמתיבאמת אוהב אותי."
"ככה אני מרגיש!" צורח החולה הנצחי.
"לא, למעשה אתה לא אוהב אף אחד, גם לא את עצמך. קשה לך לקשור יחסים אמיתיים, אתה אפילו לא חש בזה, אני חשה בזה. אתה לא באמת מרגיש משהו כלפי, אתה לא באמת מקשיב לי, אתה לא באמת מבין אותי, כך אני חשה."
"באמת?!" האם ישנו איזה "באמת" שהוא לא מכיר וכל השאר מכירים?! האם יש איזה מועדון בו חברים כל העולם חוץ ממנו?!
"אני לא מבין," הוא אומר, "מה זה באמת אוהב?"
על כך אומרת האהובה:
"אתה לא מבין אותי מפני שאתה לא רוצה להבין אותי."
"לא, אני רוצה." הוא אומר.
"אתה אומר שאתה רוצה, אבל אתה לא באמת רוצה."
החולה הנצחי תופס יפה את המהתלה שהוא שרוי בה, אך משהו בתוכו, זיק דועך של תקווה דמיונית, דוחף אותו להמשיך, להתבזות:
"אמרי לי מה פירוש לאהוב באמת," הוא מתחנן, "כי גם אני רוצה לאהוב באמת. אני רוצה לאהוב באמת כפי שאוהבים כל האנשים האמיתיים, אני אעשה מאמץ, אני לא טיפש ולא משוגע. אני מבקש ממך שתתאזרי בסבלנות ותלמדי אותי לאהוב. ואני אלמד בחריצות ובשקידה. כי הרצון, זאת לא תוכלי להכחיש, קיים אצלי. כי אולי אני לא יודע מה פירוש לאהוב באמת, אבל עובדה שחיכיתי לך שנים ארוכות, רק לך, האם אין בזה, ולו גרעין, של אהבת-אמת? הנה, נעשיתי חולה בלעדייך, אני רודף אחרייך ומשתטה לפנייך ומתחנן בפנייך שתהיי אתי, שתתחתני אתי, שתשיבי לי אהבה, וזאת בכל תנאי שתציגי, האם אין בזה, ולו גרעין של אהבת-אמת? וההתרגשות שלי הנוראה, והבחילה, והלחץ בראש, והעובדה שאינך יוצאת ממחשבתי, שדמותך מלווה אותי ללא הרף, האם אין בזה, ולו גרעין של אהבת-אמת?"
ושוב, והפעם בחוצפה של קבצן, יד על כתפה. היא לא מתנגדת. הוא מחליק ברעד על שערה. שיחליק. שיוציא רגש, שיוקל לו. הוא מפסיק להחליק. כל-כך קיווה שתשיב לו, ולו לניחומים בלבד, בהחלקת ידה על לחיו. היא לא זזה.
"אני רוצה לדעת דבר אחד ברור," הוא אומר, "אם את אוהבת אותי."
"אהבה היא רגש הדדי."
"אבל לו היית משוכנעת שאני אוהבת אותך, האם גם את היית..."
"אתה יודע יפה מה אני חשה כלפיך," היא אומרת.
לבו קופץ. אלוהים, הרי זה ניסוח ביישני לאהבה! אהבה! יותר הוא לא רוצה לשאול, יותר הוא לא רוצה לדעת! היא חושבת אותו לאדם קשה, לאט לאט תלמד לראות כמה רך הוא, כמה מומס הוא לידה.
היא צריכה, כרגיל, ללכת.
- מה עם הבחור? מה עם ההחלטה הסופית?
- אין החלטה. היא לא יודעת. לעת עתה היא חיה עם הבחור. הוא בן-זוגה. המצב עדין. גם לבחור לא קל.
- כן, אך ההבדל הוא שבינתיים הבחור מתענג, ואילו הוא סובל.
- גם הבחור לא בהמה. גם הוא דוחף להתחתן.
- כולם רוצים להתחתן אתה.
- לא, לא כולם. היא לא כל-כך מוצלחת כמו שהוא מדמה לו. למעשה, הוא המצליח, מעמיד פני מאוהב סובל, ובסתר הוא - חי-חי - מי יודע עם כמה נשים...
- אף אחת! אף אחת מהיום בו הכיר את האהובה!
- היא לא מאמינה. איך שלא יהיה, היא לא מקנאה, חלילה. שיהיה לו לבריאות. ועכשיו היא צריכה ללכת.
ד
הוא המשיך לכתוב לה. בדצמבר, בקור, הגיע מכתב ממנה. היא מתחתנת עם האירופאי. מקווה שלא ייפגע. הוא יודע מה היא חשה כלפיו, אך היא לא מאמינה עד עכשיו שהוא באמת אהב אותה. כמו כן היתה רוצה שיישארו ידידים וכו'.
חודש ימים הלך החולה הנצחי מלא ודחוס ביגון קר, ביצה מרופשת וצוננת וקרושה של יאוש. הוא היה עייף. שהרי ידע את הכל מן ההתחלה, מן היום שבו לא הופיעה לפגישה, לא, עוד קודם לכן, מן היום שבו הכיר אותה. וכמה אפשר שוב ושוב להתאבל על אותו מת, שוב ושוב לבנות תבניות של מיקסם-שווא. וכמה פעמים אפשר להיות מופתע מעובדה אחת ישנה ובלה ושחוקה עד לזראי הוא היה עייף מאוד. אבל בינואר התלקחה נפשו מתוך האפר התלקחות גדולה נואשת. לילה אחרי לילה חלם עליה חלומות ברורים, ממשיים, ויום יום שיחק בה דמיונו, יפה ונהדרת מתמיד. כוח הדמיון, בעזרתו הנחלשת של הזיכרון, עבד, שקק, תסס בעוויתות-פרא על הפקה נמרצת של תמונות-אהבה נפלאות-מכאיבות עם האהובה. בפברואר פסקו החלומות, ותמונות הדמיון דהו והתנדפו. מין זמזום מתמיד טורד בנפש, זה כל מה שנשאר.
במארס כתב לה. הוא מאחל לה מזל טוב ומבקש רק שתודה, ולו אך פעם, שהיא לא אהבה אותו. האהובה היתה עקשנית. היא איחלה מזל טוב בעתיד גם לו, והוסיפה שהוא יודע היטב מה היא חשה כלפיו ושהיה זה הוא שלא רצה בה באמת.
"אם תודי לפחות שלא אהבת אותי," כתב לה החולה הנצחי בתשובה, "אשלים עם העובדה, ובמידה רבה אף יוקל לי, מפני שאדע שהדברים לא היו תלויים בי. כי אינני יכול לשאת את המחשבה שאני אחראי לכך שאת לא אתי, שאני הרסתי את אהבתנו. הביני אותי, אינני יכול לעמוד בשנים נוספות של חרטה והאשמה עצמית. ולמרות שאני משוכנע שלא אהבת אותי מעולם, ושהנחתי לעצמי להיגרר בטיפשות לתוך מהתלה ארוכה שבה נפלו כל היסורים רק בחלקי, הנה, למרות שאני מכיר זאת בשכלי, אני חש שלא אשקוט ולא אירגע ולא אוכל לחתום פרק זה בחיי, אלא אם כן תודי גם את בכך מפורשות, ותהפכי את מה שאני חושב לוודאות אובייקטיבית גמורה. דעי לך, זוהי בקשתי האחרונה ממך, אין לי אחרות."
על כך השיבה האהובה:
"קל היה לי לכתוב לך מה שאתה מבקש, ואף הייתי עושה את השקר הזה לו באמת חשבתי שהדבר עשוי לעזור לך. אבל מכיוון שאני מאמינה שלא תוכל אף פעם להיפתח באמת לאהבה, אלא אם כן תכיר בשגיאותיך הקודמות ותתמודד עמן, אני מסרבת ליטול את ה'אשמה' על עצמי. אשמתך היא שבמקום למהר אלי לכאן ולקחת אותי בלי לשאול שאלות, העדפת לשקוע בתוך עצמך ובתוך הזיותיך, ולפיכך אני חוזרת וטוענת שאתה הוא שלא אהבת אותי באמת, שאתה הוא שהחמצת את אהבתי, שאתה אחראי לנישואי עם בחור אחר, אתה, ואתה בלבד, אחראי לחוסר האושר התמידי שלך."
החולה הנצחי שכב על המיטה, אזר את שארית כוחו ובילה את האביב בחרטה. יותר נכון, בשתי חרטות. אם, כפי שטוענת האהובה, יכול היה לנסוע אליה ולקחתה לו ב17י לשאול, הרי חרטה אחת על שלא עשה זאת, חרטה מוכרת. ואם, כפי שטוען הוא, לא היה לו מלכתחילה כל סיכוי, הרי חרטה שניה, גם היא לא חדשה, על כל הווידויים הנכנעים שהתוודה לרגליה, על שיכול היה לפחות להישאר שתקן בעל נפש צפונה ולא נשאר. תחילה התעסק במומחיות ובזריזות בחרטה הראשונה. לאט לאט עזב אותה והתעסק בעיקר בשניה. כי עם חלוף הזמן הבין כמה מגוחך היה בתביעותיו לקבל את האהובה, כמה מגוחך היה בווידוייו, בכעסו, בציפייתו, מגוחך, מגוחך, שהרי מעולם לא היה לו שמץ של סיכוי, הוא לא נולד לשהות במחיצתה, הוא נולד, אם בכלל, לאהבות משומשות, זולות, הוא נולד לשיריים: ואילו האהובה, אה, האהובה, איך יכול היה בכלל לרצות, האהובה היא אשה גדולה, וחתנה האירופאי גם הוא איש גדול, שניהם גדולים ועצומים ורחוקים, איך אפשר להגיע עדיהם או להקיפם, איך יכול אדם פשוט וזול להתמודד עם רום-מעלה ורום-ערך שכאלה, עם השמיים בכבודם ובעצמם. האם יש עוד עכשיו ספק בכך שבחר לו בכוונה תחילה מטרה אבודה כמו האהובה רק מפני שהיה עצל ורפה, ונוח היה לו להתענות כל השנים בציפייתו המסואבת וביסוריו הדביקים מאשר להתאמץ ולהגשים את אהבתו באמתי הנה היא איפוא האמת: כל העינויים, לא רק שהיו לשווא, גם לא היה בהם שום הוד. לא הזוהר המסנוור אשר למנצח, ולא הברק העמום אשר למפסיד, סתם אפילה גסה. והוא הינו מה שידע שהינו כל הזמן, לא מנצח ולא מפסיד, כי אם צופה מוג-לב, עומד בצד נצחי, המחייך חיוך שפל בעל מיסתורין כוזבים מול אשה שאינה רוצה בו. הוא שומע בלילות את צחוקה של האהובה ומצליח לבודד את כל הלעג שריה טמון בו בהיותה עמו. כל עוד תחיה האהובה - אין לו כל ספק שתחיה הרבה הרבה לאחר שהוא כבר ימות - לא יחדל הצחוק הזה מלצלצל באוויר העולם ולהעיד על חרפתו: דיו-דן חי-חי-חי, חולה נצחי העז לרצות! די-דן חי-חי-חי, חולה נצחי העז לרצות!
ככה חלף לו האביב, חלף גם הקיץ. מחשבות האהובה, וכל העינויים, החרטות והמועקות הנספחים אליה, המשיכו להסתחרר עוד קצת בחריקה בתוך נפשו, אך נדמה כי רפו קצת עם הזמן. גס הצער מגיע זמנו, הוא בלה, מזקין ומת. ובאמת, בסתיו נגמר הכל, החולה הנצחי שכב לו מרוקן מן האהובה, מרוקן לחלוטין, ועתה, ריק ופנוי, נפנה לחפש את עיקר חייו, את עצם מהות חייו, את היעוד שלו, אשר אהבתו החולנית האומללה היתה רק אמתלה להימלט ממנו.
"אלוהים," הוא מדבר אל נפשו ערב אחד בחדרו, "ביזבזתי שנים ארוכות על פרשת אהבה אחת אבודה, אך אני יודע - והרגשה כזאת קיננה בי מכבר - שלא זה היה העניין האמיתי של חיי, לא זה. עניין חיי האמיתי, העיקר שלהם, עצם חיי, נעוץ היה במקום אחר, ואני זנחתי אותו ובגדתי בו."
אך מה היה עיקר חייו? ומהו יעודו אשר בגד בוי שבוע ימים סרק החולה הנצחי את כל מחוזות זכרונו החלש בחיפושים אחר עיקר חייו, ובלילה השביעי חלף רטט קטן בבשרו והוא זכר: עיקר חייו, יעוד חייו האחד והיחיד מאז ומתמיד היה הרי השיא העולמי בריצה למרחקים בינוניים. עוד בילדותו היה מהיר ריצה, אהב לרוץ, גם בנערותו רץ לא רע, אך הנשים - נכון יותר, המחשבות על הנשים - להן החל להתמכר מגיל צעיר, החלישו אותו והיטו אותו מפיתוח מסודר של כשרונו האמיתי, מיעודו האמיתי, מניצחון אולימפי בריצה למרחק של ארבעימאות, שמונה-מאות ואלף וחמש-מאות מטר. אין לו ספק שיכול היה להשיג הישגים בינלאומיים, היה מייצג את ארצו באולימפיאדה, היה מנצח, היה שובר את השיא העולמי, היה עומד בחלק האמצעי-המוגבה של דוכן המנצחים, מדליית-זהב על צווארו, ועיניו היו דומעות בשוטטן על קהל הרבבות המריע לו באיצטדיון, שבתוכו גם מחכה לו - ואיך אפשר שלא - נערה אחת נהדרת, שהשקיפה עליו בחרדה בעת ריצתו, רצתה בכל כוח אהבתה בנצחונו, ועתה גואה לבה אליו בהכרת-תודה ואושר.
טוב לחשוב על ריצה בלילות החורף הקרים, הארוכים. החולה הנצחי שובב על מיטתו ורואה עצמו בדמיונו רץ בקצב. הריצה טובה, מחממת, פסולת הגוף יוצאת עם הזיעה, וביחוד טוב הקצב. הקצב נוסך מרגוע, שיכרון נעים. לרוץ בקצב אחד, לנשום בקצב אחד, העולם נעשה פתאום פשוט, עומד על יסודות פשוטים של הנפת רגליים, שאיפה, נשיפה, ועם זאת מתקדמים, מתקדמים... הוא רץ, רץ, במוחו אין כלום מלבד הקצב האחיד, הוא רץ, מזיע, מתקלח, מחליף בגדים, הוא אדם חדש, גמיש, נקי, טהור... כן, זו היתה החמצה גדולה. צריך היה להתאמן ולא לחדול. עכשיו מאוחר, הוא עבר את פסגת יכולתו בריצה, כוחותיו כלו, הכל נסחט בציפיה הארוכה לאהובה. אהה, אירוניה של גורל, והרי לו היה רץ אולימפי היתה האהובה מתרפקת עליו היום כפי שהיא מתרפקת על האירופאי, אין ספק בכך. אה האהובה. כן, שוב האהובה. כי גם כשהוא רואה עצמו רץ באולימפיאדה אינו יכול שלא לראות גם את האהובה יושבת ביציע בין קהל הרבבות ומחכה לו עם מגבת וסנדביץ'. נשים נפלאות. עומדות תמיד בצד ומלוות אותנו ממקום עומדן כשהן צופות בנו בבת שחוק טובה, חוננת: תמיד הן שם, שופעות סבלנות רחומה מהולה בבת-שחוק לנוכח שאיפותיהם התחרותיות של הגברים המשוגעים. אכן, הגברים הם משוגעים גדולים, אך הן אוהבות את הטירוף הפראי שלהם, הן רוצות להתחתן אתם ולהיות שלהם לנצח, של הבריאים המטורפים החייתיים הנפלאים האלה. ועתה, משתמה הריצה, היא הולכת לקראתו, זרועותיה פשוטות אליו כשהיא מטה קצת את ראשה הצידה בחיוך חונן, ומושיטה לו מגבת לנגב את זיעתו, זיעת-מנצחים.
דמיונו של החולה הנצחי מפיק סידרה חדשה וארוכה של תמונות דראמאטיות המגוללות לעיניו את סיפור הקריירה שלו כרץ אולימפי למרחקים בינוניים למן ההתחלה ועד לפסגה: למן החיזיון הראשון של התחרות המקרית עם כמה מידידיו הספורטיביים אחר-צהריים אחד על שפת הים, תחרות שבה ניצח אותם במהירות אשר היתה, לטענתם, מעולה לפי קנה-מידה מיקצועי: דרך חזיונות המיבחנים והאימונים, ואחריהם חזיונות התחרויות האזוריות, הארציות, הבינלאומיות והעולמיות, המשולבות בקבלות-פנים אצל ראשי-ממשלה, כוכבות קולנוע ואילי הון: וכלה בחיזיון האחרון, חיזיון הפסגה, הלוא הוא השגת השיא העולמי באולימפיאדה. האהובה משתתפת כמובן בכל החזיונות. היא יושבת שם תמיד ביציע בין קהל הרבבות, מגבת בידה האחת, סנדביץ' בשניה, ומחייכת, כשראשה מוטה מעט הצידה, חיוך של גאווה ואושר. מחזור התמונות מסתיים והוא חוזר עליו מבראשית. והעיקר: הוא רץ ורץ, מזיע, מתקלח, מיטהר. הוא אדם בריא וטהור, גופו מזוקק, הוא שותה מים חיים, נושם אוויר צלול, מתרחץ במים זכים, תוכו רחוץ, עורו רחוץ, הוא טהור, טהור.
האביב מתקרב, ושינויים מוזרים, כמעט בלתי מוחשיים, מתחוללים בתמונות הריצה שלו. האיצטדיון, התחרויות, הקהל הרב והעצום, כל התמונות הברורות והמפורטות האלה מתחילות להיטשטש. שוב אינן ברורות כשהיו. ועל רקע זה, המתערפל, מזדקרים בצלילות הולכת וגוברת פני האהובה המחכה לו ביציע.
והנה היא, הנה היא באה לקראתו. הוא מעביר לו שוב ושוב בדמיונו את התמונה הזאת. התמונה הזאת נעשית ברורה יותר, חריפה יותר, וככל שמצטללת ומתקרבת התמונה הזאת, דוהות-מתרחקות לאט לאט ברקע כל התחרויות האולימפיות. גז לו באוויר האיצטדיון, פג קהל-הרבבות, הרעש, התשואות, אפילו המסלול עליו הוא רץ הולך ונעלם. נעלמת האדמה, נעלמים השמיים. נעלמת גם הריצה עצמה, על הקצב, התנועה, הנשימה, הכל, הכל הולך ומתנדף כמו אד לבן בבוקר יום אביב, ומתוכו נגלים פנים, פנים יחידים מוטים מעט הצידה, ושערות מתנפנפות, ומאחורי הפנים הנה צפים ועולים גם מכרים ישנים נושנים, המהלומה המפתיעה על שלא באה אליו באותו ערב, לפני שנים, והחרטה האינסופית על שלא דפק אצלה בלילה ההוא על הדלת, והצער הכוסס על כל הזמנים וכל המקומות אשר בעולמנו בהם יכולה היתה להיות שלו ולא היתה.
וכך, באיזה תהליך מוזר ונעלם, כמעט בלתי מוחש, ובעודו שוכב על מיטתו, נעלמה לה הריצה למרחקים בינוניים, נעלם לו עיקר חייו של החולה הנצחי, נעלם הכל, הכל, מלבד דמות אחת ששבה ומבקיעה לקראתו מכל תמונת-דמיון, מכל רסיס חלום ומחשבה, והיא זוהרת וממשית ונפלאה מתמיד, ומחייכת אליו חיוך שלא יחדל להכאיב לו לעולם, והיא צועדת לקראתו, ועוד מעט - עוד מעט נצחי - תהיה בזרועותיו.