פעורי-פה

פרולוג

אולם תיאטרון. אם וילד מצד אחד, איש קשיש מצד שני, הם קהל הצופים. רגע לפני עליית המסך.

אם וכמה אני אוהבת אותך,

פוער את פיך מתדהמה,

משתומם על העולם ופלאיו.

ילד ספרי לי עוד, אמא,

לפני שאשקע בחושך.

אם היֹה היה עולם גדול וקסום,

אנשים נולדו וחיו, ושמחו והתעצבו...

לפעמים הוא אהב אותה, לפעמים ההיפך,

לפעמים נגמר באושר, על-פי-רוב בחושך...

ילד ספרי לי אחד מן הסיפורים.

אם היה היה שומר אחד בארמון המלכה.

הוא אהב אותה. היא עוד חיפשה אהבה.

לא היה לו שום סיכוי, לשומר,

אבל אמו הבטיחה לו פעם

שהוא יתחתן עם מלכה.

מאז הוא מתהלך בפרוזדור, שומר

על חדר משכבה ומחכה לה.

ילד הם יתחתנו?

אם מי יודע? הכל עוד שם, מאחורי

המסך הסגור, שם הוא כבר מתהלך לו,

הלוך ושוב, הלוך ושוב, ומחכה.

תיכף יעלה המסך...

ילד מתי? מתי?

אם הנה.

[המסך עולה, השחקנים על הבמה]

והנה גם השחקנים, מוכנים להתחיל.

רק אל תתרגש יותר מדי,

זהו עולם נפלא, אבל

שום דבר לא אמיתי פה.

את כל מסכת הייסורים של העולם

אתה תראה מבעד לצעיף.

עכשיו פקח את עיניך או עצום אותן -

ההצגה שלך.

מערכה ראשונה

לילה בארמון. לפני דלת חדר משכבה של המלכה. פרוזדורים ארוכים מכאן ומכאן. שני זקיפים הולכים הלוך ושוב, מתרחקים ומתקרבים זה מול זה. עם התקרבם, בלחישה.

פעור-פה מי שם?

לוטש-עין זקיף הפרוזדור המתעקל.

מי שם?

פעור-פה זקיף הפרוזדור הישר.

[מתרחקים זה מזה. פעור-פה נעצר, פוער פיו כלפי מעלה. לעצמו]

פה ושם, במהלך חיי הקדורני,

תמהתי על חיי ועל פשרם.

שאלתי: איך נכון לחיות?

תמהתי: על אילו הַבְלוּיוֹת

חלפו ימי הכי טובים.

[ממשיך ללכת]

אבל בדרך כלל אני חי

בלי לשאול ובלי לתמוה,

נגרף באיזה זרם לא-צלול,

עד לסופו הלא-ידוע.

[שני הזקיפים מתקרבים שוב זה לזה]

לוטש-עין מי שם?

פעור-פה זקיף הפרוזדור הישר.

מי שם?

לוטש-עין זקיף הפרוזדור המתעקל.

פעור-פה [מנסה לגחך]

לךָ חיים יותר מגוּונים,

הפרוזדור שלך מתעקל.

לוטש-עין את המלאכה יש לעשות.

לשמור צריך. הלילה

מתייחדת המלכה בתדר משכבהּ

עם אהוב זו הפעם השלישית.

עם בוקר צפויה הכרזה על אירוסין.

ההיסטוריה מתהווה מול עינינו.

נחוץ לשמור היטב.

פעור-פה כן, לשמור. יבוא גנב,

נתפוס בצווארון: "לאן?

לחדר משכבה של המלכה?!" -

וחיש למסור, לשפוט, לתלות!

לוטש-עין [טופח בהערכה על שכמו]

איש טוב. איש מעמיק.

חושב נכון. חושב טוב.

פעור-פה ידיד טוב. ידיד פַּטְרוֹני.

טוב להיות ביקום אחד איתך.

מרגישים חמימות.

[מתרחקים. לעצמו]

לפעמים נדמה לי שהכל חולה,

הטבע מוגלתי, וחום גופי

קדחת ממאירה. הכפור, האפס

והמוות - ירפאו אותי.

[מתקרבים]

מי שם?

לוטש-עין זקיף הפרוזדור המתעקל.

מי שם?

פעור-פה זקיף הפרוזדור הישר.

[עומדים סמוכים זה לזה. מתחילים להתרחק. לעצמו]

וכמה מנוחה תהיה פעם.

בעיניים עצומות אישן.

אישן, אישן, אישן.

לוטש-עין [עוצר]

מה אמרת?

פעור-פה פיזמתי משהו.

לוטש-עין אסור. פקח עין.

על המלכה נשמור,

על האשה הזאת,

על תבנית גופה,

קודקודה ואגן ירכיה.

אין מלים לתאר כמה חשוב

שהאשה הזאת תהיה.

[מתרחקים. פעור-פה סב לאחור ומתקרב בלאט לדלת חדר משכבה של המלכה. לעצמו]

פעור-פה עד סף דלתך, עד כאן

מוּרשֵית אהבתי אלייך להגיע.

[מביט כה וכה. לעצמו]

זו שטות, אך אעשה אותה.

הלילה כה ארוך ומייגע.

אדם חייב שטות.

[מביט שוב כה וכה]

אתכופף מול חור המנעול.

[מתכופף אל חור המנעול שבדלת. בתוך כך, בחשאי, נכנס ועומד מאחוריו לוטש-עין וצופה בו. פעור-פה ממשיך, לעצמו]

כעת אחיה: אציץ אל המלכה המזדווגת

עם אהוב על מיטתה.

לא רואים כלום.

חושך פה וחושך שם.

[מזדקף]

סתם התכופפתי, סתם הזדקפתי.

נעשתה תנועה טיפשית ומיותרת

תחת שמי הלילה.

שטות שנגמרה בהרגשת שיפלות.

[מסתובב לאחור, רואה את לוטש-עין, נבהל]

מי שם?

אני זקיף הפרוזדור הישר.

מי שם?

[לוטש-עין אינו עונה]

ומה, ראית איך התכופפתי

לקשור שרוך? ראית?

נפרם שרוך, והתכופפתי

לקשור שרוך...

לוטש-עין [מנסה להרגיעו]

ידידים אנחנו, ידידים.

פעור-פה שרוך נפרם והתכופפתי...

לוטש-עין ולמה אתה ממשיך ב'"שרוך"?

אם שרוך ואם לא שרוך -

ידידים אנחנו.

פעור-פה ודאי, ידידים. ולמה אתה

אומר "אם לא שרוך"? -

נפרם שרוך...

[לוטש-עין מסתובב ומתרחק. פעור-פה, לעצמו] הבהיל אותי. חלפה צמרמורת. אבל - ידידים. [פוסע שני צעדים, נעצר, מגחך] אי, כלימה. אפער את פי למעלה בתנועה חדה ובאימוץ שרירים להימלט מן הכלימה. [פוער פיו כלפי מעלה] הילה של בושה אופפת את חיינו, וסביבה הילה גדולה יותר של פחד. [נכנס הסריס]

סריס היא עומדת לחלוף על פניכם מחדר משכבה אל חדר הרחצה. היא תחלוף ערומה.

זכרים, אל הקיר, עצמו עיניים!

[לוטש-עין ופעור-פה מסתובבים אל הקיר, עוצמים עיניהם בחוזקה. ללוטש-עין] מה אתה רואה?

לוטש-עין שָחוֹר. לילה פנימי.

סריס מה אתה מדמה?

לוטש-עין אני לא מדמה, אני הוגה. אין ערוך לחשיבות המעמד. המלכה חולפת על פניהם של השומרים על חולפה על פניהם. אין לתאר את ההיגיון.

[נכנסת המלכה ערומה, עומדת לחלוף על פניהם, כשלפתע נופל לוטש-עין בעיניים עצומות לרגליה]

לוטש-עין טוב, טוב להיות תחתייך, קטן, שפל-רוח, ולחכות פעור-פה לאיוושת שולי שמלתך על עורפי.

סריס אתה מעכב את המלכה בדרכה אל חדר הרחצה. עוד לא היה דבר כזה בטבע. אני פוער את פי - פוער? קורע! - מהשתוממות אין קץ. [פוער פיו כלפי מעלה]

מלכה [ללוטש-עין המוטל לרגליה] התרפסות, מלה נשגבת, מובילה לגבורה והקרבה ולתחושת ייעוד.

[פונה ללכת. לוטש-עין זוחל וחוסם את דרכה. משנה סברו, בטון חמור ובעל חשיבות, כשעיניו עוד עצומות]

לוטש-עין אין לתאר את כובד האחריות המוטל על כתפי

משאני בא לדווח על הצצה לחדר משכבה של המלכה.

סריס הצצה?! מי?! לא יהיה גבול לתימהון היום?! [פוער פיו בחופזה כלפי מעלה]

מלכה חשתי משהו בגבי. בדיוק

עמדתי להתנשק. לא התנשקתי.

סריס עוכבו אירוסי המלכה! [ללוטש-עין] מי?!

לוטש-עין כל-כך טוב לי כשאני עונה בכנות לאדם נעלה על מה ששואלים אותי: [מורה באצבע על פעור-פה] זה!

מלכה [מעבירה ידה בשערו של לוטש-עין] איש טוב, איש כהלכה, איש הגון, מלשין, איש בעל ערך, איש שלא נולד סתם, איש.

לוטש-עין [מתפתל ומייבב באושר] טוב להגיד דברים נכונים לאדם נעלה. חמים ומתוק להיות מועיל לאדם נעלה, לשאת חן לפני אדם נעלה, ולחכות בראש מורכן ללטיפה מידו הבוטחת של אדם נעלה.

[המלכה סרה מעליו, ניגשת לפעור-פה, מתבוננת בו בעומדו כשפניו אל הקיר. הוא רועד מפחד. היא יוצאת, אחריה הסריס. פעור-פה מסתובב לאיטו ומביט בלוטש-עין. לוטש-עין נושא אליו פניו]

לוטש-עין ומה? מביט? מה אתה מביט?! מה יש?! ודווקא! וכך! ומשום כך!

ומה תעשה? תמשיך להביט? - תביט! והרי לא לנצח תביט! ויום אחד לא תביט! תמות! ולא תהיה! ותישָׁכַח! ואני אֶשָׁכַח!

ולא יהיו עיניים שיראו, ולא ראשים שיזכרו! יהיו גולגולות חלולות ולא יידעו של מי! אז מה? אז כך! וכך וכך! וקח! [יורק בפניו. נכנס הסריס]

סריס המלכה חוזרת מחדר הרחצה לחדר משכבה. זכרים, לקיר!

[לוטש-עין ופעור-פה סבים ופניהם אל הקיר. נכנסת המלכה. תוך הליכה]

מלכה ושוב אלה. והוידוי? הוא כבר התוודה? [יוצאת]

סריס הוידוי. מייד.

[יוצא. נכנסים המוודה, המענה, זעום-גבות]

מוודה [לפעור-פה] מה נשמע?

פעור-פה [מנסה לגחך, מזדקף ככל יכולתו] לא נשמע כלום, הכל דומם, שומרים, עובדים קשה, בחריצות, נוטפים זיעה ממאמץ להזדקף מתוך יראת כבוד.

מוודה טוב לשמוע. [מורה על המענה] ואותו אתה מכיר?

[ליבו של פעור-פה פג בקרבו, מניד בראשו לשלילה] מה, התחלחלת? זה העוזר שלי.

פעור-פה אִמרו מה קרה! מה עשיתי!

מוודה [שקט, ממשיך במתיקות, בתום]

חזור למשמרתך.

פעור-פה לא אוכל לעמוד בזה!

מוודה הנה אתה עומד בזה יפה מאוד.

כבר הצגתי בפניך את העוזר שלי?

פעור-פה התכופפתי לקשור שרוך. [המענה מצחקק]

ולמה לצחוק? בני אדם אנחנו, ואני מדבר במלים ולכם אוזניים - יועץ טיפשי לוחש לי בתוכי שכל עוד אדבר, לא יקרה כלום, לא עינויים, לא כאב, לא מוות - והלא מוכרחים קצת תבונה, אי אפשר שלא תראו שכאן אין בסיס להכאיב, ומה פתאום להכאיב, אם חושבים על כך, אין לנו מה לעשות בחיים? היקום מלא סודות, ואנו עוקרים זה לזה ציפורניים?

מוודה [צוחק בלבביות]

ומה, מה פתאום ציפורניים.

פעור-פה הלא היינו כולנו תינוקות והורינו נישקו את אצבעותינו הזעירות... [בקול ניחר]

אני כל-כך פוחד מכאב! חיי רעים, אבל אני פוחד...

מוודה ולמה אתה מקטין ל"עוקרים ציפורניים"?

כאן מנקרים עיניים.

פעור-פה [רגע אחד נדהם, אחר-כך יבבה פורצת מגרונו] עוד לא ראיתי כלום, והעולם כל-כך גדול!... [נופל על ברכיו] טוב להתוודות על הכל, להתרוקן משלפוחית האשמה! טוב לצנוח על גחון בלב קל! [כורע לרגלי המוודה, מחבק את רגליו] חמש שנים שמרתי בפרוזדור, הלילה להרף-עין תקף אותי היצר. לא אעשה זאת שוב. תראו: לא אתכופף עוד לעולם! אפילו לא לקשור שרוך! וגם לא ראיתי כלום! חושך! [הולך ומתלהב, קם, מחבק את לוטש-עין] טוב להיות מוּלשן בידי אדם שקול ואחראי העומד על משמרתו יומם ולילה. אחי, אני אסיר תודה.

לוטש-עין [נופל על צווארו בנהמת התייפחות] כל-כך טוב להיות בסדר, לנהוג כהלכה, ועם זאת לא לחוש אשם, להיות נקי, אהוב, לצדוֹק, מוקף פנים חייכניות בכל מעשי, כמו פעם בהינשאי בזרועות אבי, וכל שיהוק, וכל תקיעה, הפיקו רק רצון והסכמה כללית בטבע! [מתחבקים בהתרגשות]

מוודה [טופח על שכמו של המענה] והצלחה. וייחשב לנו. וכל-כך פשוט. מלה, מבט - וכבר וידוי. טוב להיחשב אדם היודע מה הוא עושה.

שמע, עולה בדעתי: אולי אנחנו באמת יודעים מה אנו עושים?

[מתחבקים]

זעום-גבות [למוודה, מורה על פעור-פה] הוא איש טוב ומועיל ביסודו. חמש שנים וחצי הוא שומר על פרוזדור סופי בהליכה אינסופית. הוא מכיר כאן כל אריח, כל מהלך של חוט על השטיח. חייו עוברים עליו בשיגעון מוחלט של מסירות.

אני מכיר אותו, אני ראש הזקיפים בארמון הזה, והוא סר למרותי.

מוודה לא ענייני הוא לשפוט, כי אני,

את הוידוי שלו כבד הוצאתי.

זעום-גבות הכרתי גם את משפחתו.

בית טוב, שופע צייתנות.

מוודה אבל נשאלת השאלה עד כמה עובדה יכולה להיות פחות מֵעצמה בהשפעת עובדות אחרות. האם העובדה שתרנגול לישלש על נעליך מסריחה פחות בגלל העובדה שסבו שימש למרק עוף על שולחן השׂולטן?

זעום-גבות והרי לא יהיה תרנגול אם לא ילשלש.

מוודה והרי לא בני אנוש אנחנו אם לא נשחט אותו.

זעום-גבות איתך נעים לשוחח.

פעור-פה ליבי אומר לי שכל עוד ישוחחו לא יאונה לי כלום, כמו בילדות - נים-לא-נים, במעורפל, על מיטתי, שמעתי איך המבוגרים דנים במשהו, ואז שקעתי בשינה כבדה ומתוקה...

זעום-גבות [לפעור-פה בלחש]

התחנן עוד.

פעור-פה יש סיכוי?! [נופל פרקדן על הריצפה] הנה אני כאן לפניכם, בפישוט ידיים ורגליים.

במה להתחיל? בילדותי? פעם נישאתי בזרועות אבי. לא תוכלו לתאר בדמיונכם את האהבה. הדיר שינה מעיניו על כל שיעול שלי, ועכשיו ינקרו את עיני על טעות רגעית? חִשבוּ, לא עלי, כי אם על ליבו הנשבר של אבי. שנית, חִשבוּ על מה עברו חיי. לא חייתי. זמני מולא במאמץ אדיר לשמור על תענוגם של אחרים. לא ישנתי. פסעתי בפרוזדור ריק, כשמעֵבר למחיצה מתעלסת לה מלכה. למה נבראנו? למה נטבעו בנו כוחות וניטעוּ בנו תקוות? האם שיקרו לנו כל מגידי-העתידות? [מתחיל להתייפח] ושלישית, שִמעוּ את בכיי... [אינו יכול להמשיך לדבר]

זעום-גבות בכייך רק מרגיז, ועל חייך - לא התברר מעל לכל ספק שבתנאים אחרים היית חי חיים אפסיים פחות.

אבל היכרתי את אביך, איש ראוי היה. למענו,

נמחל לך הפעם.

פעור-פה [בוכה בכי של שיחרור] טוב להסתפח אל הקהילייה האנושית! [נכנס הסריס]

סריס היא עומדת לחלוף על פניכם מחדר משכבה אל חדר הרחצה. זכרים, לקיר!

[כולם מלבדו מסתובבים בעצימת עיניים ופניהם לקיר. נכנסת המלכה, ערומה. תוך כדי הליכתה]

מלכה עוד לא?

מוודה הוא התוודה!

מלכה והעונש? עוד לא ניקרתם?

זעום-גבות כאן היתה רק אהבה...

סריס אתם מעכבים את המלכה...

[המלכה יוצאת, אחריה הסריס]

זעום-גבות ובכן, זהו זה. האבא לא עזר. לו היתה עוברת עוד שבריר רגע, כשכבר לא היינו פה - היתה שוכחת, ואתה היית איש עם שתי עיניים.

פעור-פה תנו להצטער על כך שהמלכה עברה בדיוק עכשיו, כשכבר ויתרו לי. תנו להתייסר על חוסר מזלי.

זעום-גבות תנו לו. מגיע לו. יש על מה. בין האור המסנוור לבין החושך המוחלט הבדיל שבריר של רגע.

תנו לו, תנו לו זמן, אדם צריך זמן לחרטה על הסבל הנורא אשר נגזר ממקריות סתמית.

פעור-פה [כורע על ברכיו מול הקיר, מליט פניו בידיו וממלמל]

ואם רק לא היה כך אלא כך, היה לי כך ולא כך. ובגלל שהיה כך ולא כך, לא יהיה לי כך אלא כך. [פונה אל הנאספים] אני משתגע מצער. הצער הוא לבלי הכיל. היא מתענגת, אני אסבול. מה שהיא החליטה כלאחר-יד ייחרת בי עמוק בייסורים.

זעום-גבות [מניח יד על כתפו] אולי ישכיח ממך הכאב את הצער על שבריר הרגע.

פעור-פה אבל כשוך הכאב יחזור הצער והוא כוסס וארסי פי כמה. איך אחיה מעכשיו? [נכנס הסריס]

סריס היא תחלוף על פניכם

מחדר הרחצה אל חדר משכבה.

לוטש-עין היא לא יורדת הלילה יותר מכרגיל? אנו מאוד מודאגים.

סריס לוחץ לה מאוד, האהוב, האירוסין, גם לגמה הרבה יין.

לוטש-עין נרגענו.

סריס זכרים, לקיר!

[כולם מלבדו סבים אל הקיר בעיניים עצומות. נכנסת המלכה]

מלכה עוד לא? [עוצרת ליד פעור-פה] הסתובב אלי. [הוא סב אליה]

הבט בי.

[הוא פוקח עיניו. היא מציגה לפניו את מערומיה] וקח איתך לתהום החשיכה את המראה הזה.

[יוצאת, אחריה הסריס. המענה שולף את מכשיריו. פעור-פה נופל ארצה ומתכווץ לרגליו]

פעור-פה אני יודע שלא יעזור לי, ובכל זאת, על מנת שלא ייצא שלא מיציתי כל אפשרות: אני מנשק את רגליך.

התרפסות, חוויית-יסוד נלבבת!

[מחבק ומנשק את רגלי המענה, נתקף צמרמורת מפחד, שיניו נוקשות] אני פוחד.

אני רוצה להקיא מפחד. ואין לי מה לומר חוץ מזה שאני כל-כך פוחד.

[המענה מתיק רגליו ממנו, גוהר להרים אותו. פעור-פה זועק] האם יכול מישהו בעולם לעזור לי?!

ילד [אינו יכול להבליג, קם וזועק לעומתו] הזכֵּר למלכה את הבטחת אמך! אמך הבטיחה לךָ, הזכר לה!

פעור-פה [כאילו אינו שומע אותו]

האם יכול מישהו בעולם לעזור לי?!

ילד [בוכה וצועק לעומתו] הזכר לה! הזכר לה! [לאמו]

אמו הבטיחה לו, למה הוא לא מזכיר לה?!

אם [מושכת אותו אליה, מלטפת את ראשו באהבה] אידיוט מתוק שלי!

[המענה תופס בפעור-פה בכוח, מטלטלו ומקימו על רגליו]

פעור-פה לא! לא! לא!

מענה מה אתה צועק?! אנשים עלולים לחשוב שכאן מנקרים עיניים!

פעור-פה מנקרים! מנקרים!

מענה [מרפה ממנו] מי מנקר? [צוחק]

לך, שוב למשמרתך, שובב. צחקנו. צחקה המלכה. כל העולם צחק. נגמרה ההצגה.

פעור-פה [עומד רגע, לא מאמין, מליט פניו בידיו, פורץ בבכי של שיחרור]

הכל היה רק צחוק!...

זעום-גבות [למענה, בחומרה, בשקט] נצטווית לנקר את עיניו, לא לענות אותו. קום ועשה וגמור.

מענה [קורץ לו, בשקט] אני אוהב את התהליך. הלא זה השעשוע. הלא למה קוראים לי מענה. הלא המענה, כלומר, אני, אם תחשוב, גם הוא בן-אדם. הלא מה, מה באנו לעשות פה, ישר לנקר וללכת? והחיים? [מורה על פעור-פה] זרם צמרמורתי חולף בי למראה לקוח חדש. נראה כאילו איש בפני עצמו,

אבל בעצם חלק מכפות ידי. יודע על חייו ועתידו פחות ממני.

פוער פיו בציפייה אלי, מימיו לא ציפה כך למישהו. כל ניד עפעף שלי מרחיף את עצמותיו. אמו נתנה לו את חייו, אבל את זה אינו זוכר; יזכור טוב-טוב אותי.

פעור-פה [כורע ברך לפני דלתה של המלכה בהודיה] אינכם יודעים עד כמה אני אסיר תודה על הכל, גם על הניסיון הנורא הזה. אהבתי להיתפס, ללמוד לקח שלא יישכח ולהיות נסלח על-ידייך. עדיין אינכם יודעים איזה אדם טהור אהיה מכאן ואילך...

[המענה תופס אותו מאחור, לופת אותו, ומנקר את עיניו תוך זעקות שבר של פעור-פה. מסיים וסר ממנו, וכאילו ניטלה כל הרוח ממפרשיו]

מענה ומין עגמומיות של ערב סתיו באיברים. הייתָ, עשית - הביתה, מרק כרוב, ולמיטה.

[יוצאים המוודה והמענה. פעור-פה מתפתל על הריצפה וצועק. נכנס הסריס]

סריס המלכה יוצאת מחדר משכבה אל חדר הרחצה. זכרים, לקיר! חוץ מעיוורים!

[ראש הזקיפים ולוטש-עין סבים אל הקיר בעיניים עצומות. נכנסת המלכה, חולפת על פניהם, עוצרת מעל פעור-פה]

מלכה ניקרו? נגמר?

[פעור-פה ממשיך לצעוק, היא עוצרת, עומדת מעליו] די, די.

[צעקותיו נחלשות, הופכות ליבבה] די.

[יבבתו נחלשת] די. גמרנו.

[הוא נאלם דום. המלכה יוצאת, אחריה הסריס. ראש הזקיפים גוהר אל פעור-פה, מנגב את פניו]

זעום-גבות הנה, אנגב את הדם מסביב. לא כואב כבר, מה? עוד מעט יגליד, בתוכך תישמרנה תמונות נהדרות של העולם, בלי כתמים, בלי אבק.

והעולם בחוץ ידהה. תהיה זריחה, שקיעה, ושוב זריחה. נפהק, חיינו יחלפו. וכשנמות, נמשיך להיות זקופים ודוממים, רק בשכיבה.

פעור-פה [בוכה חרש בכי חנוק] לחרטה לא יהיה סוף... [נכנס הסריס]

סריס היא תחלוף מחדר הרחצה אל חדר משכבה. זכרים, לקיר! חוץ מעיוורים!

לוטש-עין [בהתרפסות] היין, מה? האהבה.

לוחץ. יפה. נרגענו.

[ראש הזקיפים ולוטש-עין סבים אל הקיר בעיניים עצומות. נכנסת המלכה, חולפת, עוצרת ליד לוטש-עין]

מלכה איש נחוץ ומתועב. אתה תקודם בסולם הדרגות. עם הרבה מאמץ וזיעה אתה מסוגל לטפס עד קצת למטה מן האמצע.

לוטש-עין [מתכווץ ומגחך]

אי, שֶׁלָךְ, שֶׁלָךְ...

[המלכה יוצאת]

פעור-פה מה יעשו בי?

סריס ועדיין הוא סקרן על הזנבות העשֵׁנים של חייו. [יוצא אחרי המלכה]

זעום-גבות ולא יהיה סוף לחרטה.

[סוף מערכה ראשונה]

מערכה שנייה

לילה. גן לרגלי הארמון. פעור-פה, עיוור, עומד, מנסה להאזין לקולות. במרחק-מה ממנו עומד שמוט-ראש, אף הוא עיוור, שקוע בשינה בעמידה.

פעור-פה מי שם? [פאוזה] אני פה. [פאוזה] ומי שם? [פאוזה] כי אני פה. [פאוזה]

אם מישהו שם, שיגיד שהוא שם, כי אני פה, ושואל מי שם, ואומר שאני פה.

שמוט-ראש [ניעור משנתו]

מי אומר שהוא פה?

פעור-פה אני! אני כל-כך שמח שמישהו עונה! כבר חשבתי שאני לבד, שהאנושות נסעה לאן-שהוא, ושכחו למסור לי... תן יד!

שמוט-ראש מתי ניקרו לך?

פעור-פה לפני שבוע.

שמוט-ראש אני ותיק. שנה. אולי עשר.

פעור-פה מינו אותי דחליל-הלילה של ערוגת האפונה הריחנית בגן המלכותי.

שמוט-ראש אני דחליל-הלילה של ערוגת המימוֹזה הביישנית בגן המלכותי.

פעור-פה לך מריח יותר. מימוֹזה.

שמוט-ראש בחורף יהיה נורא. אבל עכשיו, בקיץ, לפעמים, היא מטיילת כאן בלילה, עם אהובה, או לבד.

פעור-פה האירוסין לא הוכרזו?

שמוט-ראש אומרים שמתעכבים.

פעור-פה פעם, זה לא היה מזמן, הייתי שומר הפרוזדור הישר. התכופפתי לראות אותה בחדר משכבה, איתו. היה חושך. לא ראיתי. בכל אופן, התכופפתי.

שמוט-ראש אני גם צולע. בגלל העיניים.

פעור-פה לא ידעתי שהעיוורון משפיע

על עצמות הרגל.

שמוט-ראש אם נתקלים באבן

ונופלים לבור.

פעור-פה בבקרים אני עוד פוקח עיניים, כמו תמיד מיום היוולדי, חושב - מן החושך אל האור, ומה טבעי מזה; וכמו מהלומה, אני נדהם - מן החושך אל החושך, לילה מתחבר ללילה. ולא יהיה עוד אור.

שמוט-ראש לא יהיה.

פעור-פה ואז אני רוצה לבכות, אבל מארובות ריקות של עור מגליד לא מפעפעת לחלוחית, ואין דמעה, יבש, ואין עוד מה.

שמוט-ראש עברתי גם את זה. הכל מאחורי. כעת חי את חיי, דחליל בגן, כמו מתכונן במאונך לקראת היום שבמאוזן. [נכנסת המלכה, מתקרבת לאט אל פעור-פה]

פעור-פה [בשקט] אל תחשבי. אני חש בצעדייך. ועכשיו בהבל נשימתך על פני. לא פעם חשתי בו כשחלפת על פני בפרוזדור. חיכיתי לך. ידעתי שתבואי.

מלכה [מחייכת בעצב] אני במועקה שאחרי ארוחת ערב דשנה. חשבתי שאתפוצץ. הבשר, היין, הממתקים. אני נושמת קצת.

פעור-פה את נשימותייך אני שומע, אבל

נשיפותייך מדגדגות את אפי.

מלכה מועקה שאני חשה בזמן האחרון אחרי ארוחת ערב, ובזמן הדמדומים, וכשעלה נושר, אבל גם כשפרח מֵנֵץ, ולמראה הרים רחוקים בערפל, ולנוכח בבואתי במי האגם; בקיצור - מועקה כל הזמן.

פעור-פה מדגדגות כמו הבל פיו של אבי

כשהיטיב עלי את השמיכה ונישק נשיקת "לילה טוב". בעולם הזה אומרים גם "לילה טוב", ויש כאלה המתכוונים לזה.

מלכה לו רק יכולתָ לראות! הכוכבים האלה משגעים אותי. הם מייפים את חיינו, אך גם גורמים לנו להיראות כה עלובים. [מחבקת אותו]

פעור-פה אולי זה הרגע לספר... אמי פעם הבטיחה לי... וכבר מזמן... שטות... [ממרחק נשמעת יבבה חלושה] מי שם?

מלכה אהובי ההולך אחרי כמו צל. מחר בבוקר אכריז על אירוסי.

[היא משכיבה בעדינות את פעור-פה על האדמה ומחבקת אותו ממושכות. תוך כך נכנס האהוב בחשאי וצופה בהם. המלכה מנשקת נשיקה ארוכה בשפתי פעור-פה וקמה מעליו. הוא נותר שרוע על האדמה]

פעור-פה מתי תבואי?

מלכה עוד מעט ייעלמו הכוכבים, יתנדף הבל פינו המבושם ויתחלף בריח רע. [יוצאת. אחריה, במרחק-מה, האהוב]

פעור-פה [לעצמו] אבל היתה עוד לטיפה שלא ליטפה. על צווארי אני חש את העדרה כמו כווייה. [קם]

דממה לא טובה. כאילו בתוך העולם מתחבאת

בחיוך שוקט אמירה של קורת-רוח: עוד נַראה לך!

[נכנס לוטש-עין, עתה שוחט, ובידו מאכלת. פעור-פה זוקף ראשו]

פעור-פה מי בא?

לוטש-עין המסקנה המתבקשת. [מתקרב] זוכר אותי?

פעור-פה כן. ידיד. היינו נפגשים פעם

בצומת הפרוזדורים.

לוטש-עין דרכינו התפצלו. קוּדמתי. לא חורש פרוזדורים - חותך גרונות.

פעור-פה גם חותכי גרונות יוצאים

לשאוף אוויר צח בלילה.

לוטש-עין יוצאים, חותכים, חוזרים.

פעור-פה כאן אין איש מלבדי.

לוטש-עין באתי א ל י ך .

פעור-פה איש לא ירוויח אם אמות, איש לא יפסיד אם אחיה; מה איכפת למישהו שאהיה? [פאוזה] על מה?

לוטש-עין הנשיקה.

פעור-פה היא לא תיתן.

לוטש-עין היא עצמה ציוותה. [פאוזה]

פעור-פה איך תהרוג אותי?

לוטש-עין במאכלת לא-חדה.

פעור-פה לא-חדה, משמע, לא מוות מיידי, משמע, יכאב יותר, משמע, שיסוּף ועוד שיסוּף, משמע, תִּקְרַע ריקמה אחרי ריקמה...

יש לי גם שם פרטי: שמי בֶּכְש.

אבי ואמי קראו לי בֶּכְש. אז לא ידעו עדיין שמהות חיי תהיה זקיף פרוזדורי, ואחר-כך דחליל ערוגתי. אז עוד היה הכל פתוח, וכל הפרוזדורים הובילו לטרקלין מואר באור יקרות...

לוטש-עין לא תדע מתי תונחת עליך המכה.

פעור-פה ...ואז עוד לא ידעו שאחד מאינספור הסכינים המנגנים על גרונות עופות ובהמות יפיק חירחור מוות גם מן הגרון הזה.

הלא למה קוראים לילד בשֵם, הלא רוצים לומר לו, אינך עוף ואינך בהמה, ילד אתה, ואת חלקת צווארך, שֶׁבָּה רוטטת פעימת העורק, אנחנו מנשקים בלילות...

לוטש-עין [מניף את המאכלת באוויר. פעור-פה משתתק] לא תדע מתי תונחת עליך המכה. אתה מחכה. ומחכה. אתה חושב: אולי כבר כעת מונפת המאכלת מעלי, אולי עדיין מרוחקת ושמוטה למטה. אינך יודע. ויש הבדל עצום בין למות בעוד שנייה לבין למות בעוד עשר שניות. בשנייה אחת אפשר לומר "בֶּכְש", ובעשר שניות אפשר לזמר: "שק תפוחי אדמה נפל מגב סוס והרג נמלה מעוברת ללא היסוס" -

ועוד נשאר זמן להוסיף גם "בֶּכְש".

פעור-פה כך היו מנשקים אותי ולוחשים:

"לילה טוב, בֶּכְש."

לוטש-עין לילה טוב, בֶּכְש.

[חותך את גרונו של פעור-פה במאכלת פעם אחת]

שמוט-ראש [זועק לעבר לוטש-עין] אין לך ביצים לגרד? יכולת לחכות עוד רגע עם הסכין, על מה החיפזון? הלילה חם, לא מגרד לך בשום מקום? [נכנס שליח ראשון]

שליח ראשון המלכה ליטפה את אהובה. הוא בכה חצי לילה. השחר עולה, ובכל רגע היא עומדת להכריז על אירוסיה.

כל האסירים ישוחררו מכלאם, הנידונים למוות יחוננו.

פעור-פה אֶחְיֶה!

לוטש-עין עוד לא הוכרזו האירוסים! היא רק מתכוונת, אין חנינה על כוונות!

[חותך את פעור-פה פעם נוספת בגרונו]

שמוט-ראש היה עליך לחכות!

יש עובדות חדשות!

לוטש-עין [מתנפל על פעור-פה, חותך את גרונו שוב ושוב] מי יגנה אותי, מי ידון אותי על מסירות-יתר למלכה? על התשוקה לבער פושע מן העולם כמו עכברוש? מי יגנה אותי על היסחפות סוחפת מתוך כניעה מוחלטת לאשה נשגבת? [נכנס שליח שני]

שליח שני המלכה חוככת בדעתה, יש לה הרהורים חדשים, הכל נראה לה ריק, נמאס לה, אולי לא תתארס בכלל, היא שוקלת לנטוש הכל וללכת למנזר.

לוטש-עין אין חנינה!

שמוט-ראש היא עוד חוככת בדעתה!

לוטש-עין וגם אנחנו מתחככים!

[חותך פעם נוספת בגרונו של פעור-פה. נכנס שליח שלישי]

שליח שלישי הרהורים חדשים, אולי בכל זאת יש טעם לחיים, הוא שוב בזרועותיה, והיא שוב מחבקת אותו. הכרזת האירוסים עומדת לה על קצה השפתיים!

פעור-פה [נופל על ברכיו, דם זב מגרונו, זועק] שתחליט! למה היא לא מחליטה?! כמה עוד תמשוך אותו באף?! הוא זקוק לה, היא לא רואה?! אשה צריכה להתארס - הכריזי!

[לוטש-עין תופס אותו בראשו מאחור וחותך שוב את גרונו. נכנס שליח רביעי]

פעור-פה הכריזה?

שליח רביעי ועדיין המנזר קורץ לה.

פעור-פה [נופל על ברכיו באפס-כוח] מנזר או אירוסים - מאגרי הדם שלי אינם בלתי-נדלים.

[לוטש-עין גוהר עליו, מסמיך פניו אליו]

לוטש-עין זה הזמן הנאות לומר לך: גם לי יש שם פרטי.

שמי שָׁשׁוֹ.

פעור-פה השערות באפו של המבשר על מותך,

ריח הבצל מפיו של התליין.

לוטש-עין [חותך את גרונו]

שמי שָׁשוֹ.

פעור-פה [מחרחר] שמי בֶּכְש.

[נופל ארצה ללא ניע. נכנס שליח חמישי]

שליח חמישי סופית: הכריזה על אירוסיה! שערי הכלא ייפתחו, הנידונים למוות יחוננו.

שמוט-ראש חבוש את פצעו!

לוטש-עין כבר אי-אפשר. דם רב מדי ניגר, הפצע כבר עמוק מדי, והאמת, אין לנו כללים ברורים לגבי מי שביצוע גזר דינם החל. [שמוט-ראש מתקרב ועומד מעליו]

שמוט-ראש אני חושב שבעוד חייו אוזלים והוא שוקע אל מותו, אוזניו עוד יכולות לשמוע. הוא שמע את הבשורה, שלוּ היתה רק מקדימה ברגע, היתה הופכת מוות לחיים. לו רק הקדימה רגע.

אני חושב שהוא שוקע אל מותו בצער החמצה נורא המתמצה ברגע. הוא ממלמל מילמול פנימי את המלה "רגע"; שום דבר, אפילו לא הסכין בגרונו, לא הכאיב לו כמו המלה הזדונית "רגע".

אני חושב שעכשיו הוא נוטש את המלה "רגע", מרחף מעל לכל,

או שוקע מתחת לכל, או בחרו לכם מה שתרצו - האיש כבר לא איתנו, לא פה, לא בעולם.

אני חושב כך, מפני שאני עיוור, ומפני שאני מרוכז בדברים המתבהרים לנו רק בחשיכה.

לוטש-עין [פתאום מצחקק, חדל] לא טוב. מתאמצים לצחוק, ונשארים עם טעם רע בפה.

והטעם הרע בפה - אין דבר טוב יותר מהטעם הזה, מהחיוך הכוזב המסתמן על פניך בשעת התרפסות, בהימלא נחיריך סירחון פנימי של חיים אמיתיים.

על היותנו שפלים - טוב להיות שפלים יותר!

[צופה רגע בדומייה בגופת פעור-פה. בקול כבוש] יסלח לי אלוהים על כל חיי.

[פעור-פה קם לפתע, בשארית כוחותיו, מתנודד כשיכור, מנסה להתעשת, לגחך]

פעור-פה שמעתי את הכל, והצער הנוקב על כך נתן לי כוח לקום ולהתענות מחדש!

ועדיין אינני מת, תאמינו? עדיין בלב גסיסתי, ועם המאבק על הנשימה, עדיין יש בי כוח

להתייסר על חיי. [מחרחר, מט ליפול, מתעשת] אני חייב לשנות את חיי, לחיות אחרת.

ותקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שאני בשלבי החלמה.

[מתמוטט. נכנסים המלכה ואהובה, לבושים בגדי מסע, אחריהם הסריס ופמליה של משרתים, חולפים בדרכם החוצה]

סריס המלכה מפליגה לחופשת אירוסין!

שמוט-ראש [קורא אחריה] המלכה! המלכה! חסד אחרון של פרידה!

[המלכה עוצרת, מתקרבת לגופת פעור-פה. הוא קם מחדש, מגואל כולו בדם, היא נרתעת בבעתה, יוצאת עם אהובה ופמלייתה]

פעור-פה חכי, שמעי, יש לי הצעה נהדרת: נתחיל את החיים מהתחלה, אנשים יהיו טובים, לא ירמו ולא יהרגו, תהיה אהבה גדולה, והעולם יזהיר, והאדמה תהיה מכוסה כרי דשא, וסנאים ירוצו חופשיים, ללא פחד... וכל זה יתחיל בדיוק עכשיו, מרגע זה! [מתמוטט]

אהה, אני מת. איך לתאר את האימה?!

[מחרחר אנושות. אט אט נכנסים המוודה, המענה, הסריס, כולם מקיפים אותו ומתבוננים בו]

סריס הוא מאריך לגסוס, מה?

מענה הוא טוב מאוד בגסיסות. אחד הגססנים הכי מרשימים שראיתי בחיי. גססן מובהק. כאילו לא הולידו אותו אלא לשביב אחרון זה של חייו,

לקטע ממצה של ליצנות, אשר חותם חיים של שממה מתמשכת.

סריס הישג אמנותי. גסיסה כזאת לא נראתה שנים על בימותינו. איך הוא מתמרן בין המלים לפירפורים, באיזה חוש מידה, והקצב...

פעור-פה [קם שוב על רגליו, מתנודד כשיכור] ובכל זאת כנראה מַחלים... רעיון נתקע במוחי: אם לא חושבים על המוות - לא מתים... ואני עכשיו במלוא אוני, מבקש לחזר אחרי אשה ראויה זו... איפה היא?

[מחפש את המלכה, מתנודד כמו שיכור, שר] אני כלבלב ולי זנבנב, רואה שמלה, עושה הב-הב...

מענה איש, כמה ליטרים דם יש לך בגוף? הרי אתה מעיין בלתי נדלה!

פעור-פה אוי, תתפלאו כמה יש! איפה היא?

[שר. חמשת השליחים מצטרפים אליו. תוך כך נכנס בשקט זעום-גבות, צופה בהם ממרחק. פעור-פה ממשיך] אני כלבלב...

[חדל לשיר, בעוד השליחים ממשיכים] רפאי אותי... מתי תביני שאני ארוסך האמיתי... אמרי להם ונלך מכאן... שאלי את כולם... שמי בֶּכְש...

מענה [לסריס]

בֶּכְש, ועוד פעם בֶּכְש, ועוד פעם חיים ואחים וסנאים וכלבלבים!... אני הייתי מקצר במונולוגים, כי הפתעות כבר לא יהיו לנו.

סריס גם הפירפור חוזר על עצמו.

אין התפתחות, האיש דורך במקום...

זעום-גבות תנו לו, תנו לו עוד רגע. הלא על מה מדובר? לא על חלומות הילדוּת או תשוקות העלומים, לא על כיבוש העולם, לא על אהבה, אפילו לא על גירוש זבוב מן העפעף.

המדובר בתריסר הנשימות האחרונות. המדובר באיך ננשום אותן: בשקט? בחירחור? עצומי-עיניים? לטושי-מבט? בכאב? בהשלמה? והנשימה האחרונה עצמה, איך היא תהיה? איך נבלה אותה? היא תיפסק באמצע השאיפה או הנשיפה? מדובר בזה.

פעור-פה קולך זכור לי.

זעום-גבות לא הועיל לך הרבה.

פעור-פה נתן לי רגע תקווה.

זעום-גבות לא יותר מרגע.

פעור-פה במצבנו נסתפק בזה.

[הילד רץ לעברו, עומד מולו, הפעם ללא קול, כאילו הבין, כאילו השלים, מושיט אליו יד כמנסה לעזור לו, גם פעור-פה מושיט ידיו, ספק אליו, ספק אל זעום-גבות, מתנודד, מט ליפול, קולו שוקע]

שמע אותי, הבן אותי, זכור אותי...

[המענה מכה מכה ניצחת בפני פעור-פה, מפיל אותו ארצה ודורך בכוח על פיו. הסריס גוהר עליו]

סריס מת?

מענה סופית. פיו חתום בנעל.

סריס גם זה סוג של מגע.

[המענה מסיר נעלו מעל פני פעור-פה, הסריס מתרחק קצת, מביט בגופה] ושוב זקיף, הפעם בשכיבה. שומר השער לאדמה.

זעום-גבות ולא יהיה סוף לחרטה.

שמוט-ראש אבל חכו, תוך זמן לא ארוך יתפורר. היום הזה יגיע. הו, זקיפים ודחלילים, יום אחד נהיה חופשיים, לא מושחלים עוד לראווה על עמוד הקלון של שידרתנו, עוד נתפזר לאבק ברוח, שריד לא יישאר; התעודדו, אחים, כי עוד מעט איננו, הקץ למהומה. איננו, אחים, איננו! [כולם יוצאים חוץ משמוט-ראש וגופת פעור-פה]

אפילוג

השחקנים על הבמה. האיש הקשיש עולה מן הקהל.

איש טוב, עכשיו הוא מת. ומה?

כל עוד גסס, והאריך בגסיסתו, התאפקנו, צָפינו בשקט, אם כי לא כל-כך ברצון. כמה זמן אפשר לגסוס, אפילו בתיאטרון? עכשיו הוא מת, והשוחט הלך, והמלכה הלכה, והארוס הלך, והאירוסין הוכרזו, כולם ברחו, והשאירו אותנו עם מת ועם עיוור. ומה עכשיו? אולי מונולוג אינסופי של העיוור על הקדרות, החשיכה, התוהו וכולי? אולי בתוספת קינה לא קצרה מצד הפגר עצמו?

רבותי, אנשים שילמו במיטב כספם וזמנם, יושבים פה שעתיים בחושך, ורואים על הבמה ע ו ד חושך. אז או שתחוללו פה איזו הפתעה, תקימו את המת לתחייה או משהו כזה, או שתורידו מסך ותיתנו ללכת הביתה.

שמוט-ראש יש לך הרבה טענות, כולן צודקות, אין מה לומר, הצדק עם הקהל. לו היית במקרה המשיח והיית מקים אותו לתחייה, היה משהו. אתה המשיח?

איש כן, במקרה אני המשיח.

שמוט-ראש ותוכל להקים אותו לתחייה?

איש כן, אוכל.

שמוט-ראש ואולי לפני-כן תוכל להשיב לי את הראייה?

איש כן, אשיב.

[מעביר ידו על עיניו של שמוט-ראש. זה מביט נכחו, כרואה לראשונה לאחר שנים רבות, מחייך, מצביע לעבר הקהל]

שמוט-ראש איש. עוד איש. אנשים. המון אנשים.

[האיש גוהר ומעביר ידו על פניו של פעור-פה, וזה קם ועומד על רגליו]

איש מה שלומך?

פעור-פה [מחייך]

אין חידוש. ושוב פוער את פי ומשתומם כמו ילד על העולם.

אני אוהב את לגימת הקפה הראשונה בבוקר. אני אוהב לנשום, לשחות באגם צונן בבוקר יום קיץ. צרכי ראשוניים ביותר: נשימת אשה אהובה על פני, קנקן מזמר על הכיריים, בחוץ - צרצר או עלה.

[נכנסת המלכה ושאר משתתפי ההצגה, כולם מחייכים ומאושרים. האיש נוטל את יד המלכה בידו, מציג אותה לשאר המשתתפים ולקהל]

איש היא תאהב את כולכם, את כולכם. כי כולכם יקרים לה, וכולכם נראים לה, היא לא יודעת במי לבחור, היא תתארס עם כולכם, והיא תיתן לכם הכל, ויש בה כל מה שחלמתם עליו מעודכם.

כי נמאס לנו ממוות ומחושך, ומאוסים עלינו הכאב והצער, וקדרות העולם נמאסה עד בלי די. לא ניתן, אחים, יהיה טוב, והעיקר -

בעזרתכם, נהיה פה גם מחר. [האיש מתמוטט ונופל. השחקנים חשים אליו]

מלכה מה קרה לו?

[הילד ואמו מן הקהל קמים. הילד מבוהל]

ילד מי זה, אמא?

סריס אתה, אלא מה. חשבת שגם עליך

יעלה שוב ושוב המסך מחדש?

שמוט-ראש הזעיקו רופא, הקהל מרגיש לא טוב!

מענה מאוחר. הקהל מת.

אם [גוהרת אל האיש, מתבוננת בו] ועדיין פוער את פיך, עדיין מצפה.

[השחקנים נושאים את גופת האיש אל בור חפור באדמת הגן, שבו מחכה קברן]

ילד וספרי לי, אמא, על היצור המבהיל אשר חציו מעל האדמה, חציו תחתיה.

אם בני, זה הקברן העומד בבור הנחפר, מחכה לכסות אותך בשמיכת עפר.

ילד וספרי לי, אמא, זרועות מי יחבקו אותי חיבוק אחרון על שפת הבור?

אם חיק הקברן, בני, המוציא ממותך לחם; אליו תחובק בלי נוחם בחיבוק אחרון.

ילד וחיקך, אמא,

איפה הוא החיק המובטח, מקלט של חום וחסד למצחי הקר? אם באשר נולדתי צחקתי, באשר תמות אבכה; היו ימי חום, ימי חסד, עכשיו הקברן מחכה.

ילד ואמרי עוד, אמא, מלת נחמה אחרונה ללב גלמוד.

אם בני, גם הקברן ימות.

[הקברן מסיים לקבור את האיש. כולם יוצאים]

 

[סוף]