משפט אונס

חלק ראשון: התביעה

א

[קהל צופים להוט באולם המשפט. נכנס השמש.]

שמש אני הוא זה שלא אותו יתלו בסוף.

לי טוב. לא גורלי הוא שיוכרע

כאן היום. שלי כבר קבוע.

אני השַמָש. אינני מתנדנד

בין אשמה לחַפּוּת. הכל מאחורַי.

אני מנקה גם את בתי-הכיסא

לגברות, רואה מה שיש לראות.

ב

[מוכנס הנאשם, ידיו קשורות, מובל בין שני שומרים, מלוּוה בקצין.]

שמש זה האיש. פוסע על האדמה

כאילו לא טבעי לו

לפרכס קצת באוויר ולחדול.

ילדה הוא פוחד למות?

קצין הוא פוחד?! אני פוחד

שלא ימות לי פה מפּחד

לפני שימות ממה שצריך!

ילדה אף פעם לא ראיתי את אימת המוות.

קצין [מצביע על הנאשם במחוות הזמנה]

הוא שלך.

ילדה [מסמיכה את פניה אל פני הנאשם]

לא רואים הרבה. קצת זיעה, עיניים

עמומות, צבע הפנים אפור.

אישה היא בתי. היא תהיה משוררת.

ילדה אבל את הפחד עצמו לא רואים.

קצין ההצגה הגדולה, אומרים, מתחוללת בראש.

אישה חֵלק בתחתונים.

קצין מה את עושה הערב?

אישה מעכלת את היום ומחכה ללילה.

ילדה [נוגעת באצבע בנאשם. הוא משיב לה במבט עמום]

הוא כל-כך עצוב.

זקנה מנוּולים כולם.

[לקצין.]

מותר להתחבק איתו למזכרת?

קצין [לאישה]

יש מה ללמוד מהוותיקים.

[לזקנה.]

הוא שלך, סבתא.

תיכף הוא ימות מהחבל,

ואַת מהזמן: אז תבלו לכם.

[הזקנה לופתת את הנאשם, מנסה לנשקו בשפתיו. הוא מסב ראשו.]

ילדה [לקצין]

הוא סובב את הראש!

קצין [חובט בפני הנאשם]

דרך ארץ בפני שֵׂיבָה!

[מניף את הילדה באוויר.]

מלשינה קטנה. נחש. נולַדת

להכּיש אותנו בשק האשכים.

ג

[נכנסת המגוננת, אחריה סַבָּל נושא תיקים וספרים.]

שמש ההגנה הגדולה על חיינו

לובשת שמלה!

קצין [לנאשם]

מסביב לערווה הזאת בנויה

האישה שחייך בידיה.

מגוננת [לקצין]

התר את כבליו, כאן בית משפט!

קצין גברתי, המבט הטהור שלך

עוזר לי להרגיש קטן ונאלח.

[מתיר את כבלי הנאשם. המגוננת ניגשת לנאשם.]

מגוננת האיש הזה משרת כהלכה

את כיסופַי להיטיב איתו.

נאשם [נופל לרגליה, מתבונן בשמלתה, ופתאום הוא זועק]

חוט!

מגוננת מה חוט?

נאשם חוט משי רקום על השמלה!

לא רק זעקות סבל יש בעולם –

כי גם חיים פשוטים

של חוט רקום על שמלה!

מגוננת [מצמידה את ראשו אל ירכיה, מכניסה את הראש מתחת לשמלתה]

שְשְשְ, מוח משוגע מצער, בוא,

היכנס מתחת לשמלה, התחבא

בין קפלי הבד, באפלולית,

הנה, ככה, ו...שְשְשְ, אין עולם,

הכאב הוא חלום, המוות מַעשייה.

[הנאשם רוטט מבכי מתחת לשמלתה, לבסוף מוציא ראשו החוצה, פניו שטופי דמעות. הקצין פורץ בצחוק.]

קצין כאילו השתַּנְתְּ לו בַּפָּנים!

כשאני רואה פני ילד

רטובות מבכי על שמלת אמו...

[המגוננת יורקת בפניו. הוא מוחה את הרוק אגב גיחוך.]

גם זו דרך למגע עם נקבה.

אישה אזכיר כבדרך אגב שאני מחכה ללילה.

קצין גברתי, את כבר רשומה אצלי לאלף לילה ולילה.

ד

[נכנס הקטגור בצעד נמרץ, נראה כגירסה מוגזמת ומזדקנת של הנאשם.]

שמש וזהו בקיצור: הקטגור הגוץ.

קטגור אינני גוץ!

[רואה את הנאשם.]

מי עשה את זה?

[מתקרב אל הנאשם, מורה עליו.]

לא אוהב פָּרוֹדיוֹת עלי.

ערמומי מאוד. אתה תיפסק.

נתלֶה, נתלה. עם הפחד

והרעד. נתלה, לא תהיה.

נאשם [נושא פניו למעלה, רועד]

לא אוכל להאמין במותי.

ה

[הזקנה שולפת גזר מארנקה, מכרסמת ללא שיניים.]

קצין מלקקת גזר, סבתא? רוצה

לחיות עד גיל שמונים?

זקנה [מצטחקת]

אני בת שמונים ושתיים.

[נכנסים שלושת השופטים, חגורי סינרים, נראים כשמשים, מתחילים לטאטא את האולם בצניעות.]

זקנה מצאתם לכם זמן!

את המחראות כבר ניקיתם!?

[מושיטה רגל לאחד השופטים.]

צחצח, משרתון!

[אחד השופטים כורע לרגליה, קופא, מגחך בדומייה.]

שמש אלה שלושת השופטים, וזוהי כניסתם.

הם מאוד אוהבים שלא יודעים מי הם

ומעליבים אותם, ואחר-כך יודעים

ומתחרטים מרה. הם מאוד להוטים

אחר ה"מתחרטים מרה".

יש להם שפיכה גדולה של צדק.

קצין [לאישה, מגחך]

שמונים ושתיים. והיא בנתה על הגזר.

זקנה [אחוזת פחד]

סִלחוּ, שופטים!

[השופטים מגחכים חרש ואינם עונים.]

סִלחוּ, לא ידעתי!

שופט פגעת בנו.

זקנה סִלחוּ!

שופט לא נוכל. פגעת.

בקשי עוד.

זקנה סִלחוּ!

שופט לא נסלח. פגעת.

ו

[השופטים הולכים ומתיישבים בכיסאותיהם.]

שופט מי המאשימה? שמענו שיש נאנסת.

[למגוננת.]

אַת הנאנסת?

מגוננת אני ההגנה, כבודכם.

שופט הגנה יפה.

מגוננת תודה, כבודכם.

שופט נתבונן בך. אל תחשבי שלא.

מגוננת נוצרתי להתבוננות.

שופט הַראי לנו.

מגוננת מה?

שופט איך נוצרת. הסירי את הלוט,

הפשילי קצת את השמלה.

מגוננת כבודכם...

שופט שבענו "כבודכם", תני פעם "שפלותכם".

בית המשפט אוהב גם מלמטה,

מ"מעוף התולעת", כמו שאומרים.

יפה. קשקשנו. הלאה.

איפה המאשימה?

שמש מוכנה לכניסה.

שופט אתה מכניס אותנו לפניה?!

הַשפּלת בית המשפט!

שמש כבודכם, המדובר באישה נהדרת.

לא תבחרו, ממרום כס השיפוט,

לראות את ירכיה בתנועה,

באות מן האַין אל המוחשי?

שופט שמענו! מוחשיות קטנה, ועוד

מוחשיות קטנה, ובגיל שמונים

נגיד: "טפו, לא חיינו!"

הכנס אותה. חכה!

הוי, מתוקה הציפייה לאישה נכנסת!

אלמלא המוות, היינו מחכים לנצח.

[לשמש.]

הכנס אותה. חכה!

עוד שנייה ציפייה לא תזיק,

לא נמות כל-כך מהר, מה?

מגוננת כבודכם, הנאשם מתענה.

שופט גם בית המשפט מתייסר בדרכו שלו.

[השופטים רוטטים מציפייה.]

ככה, כן, אנו חיים עתה.

רִשמוּ בפרוטוקול: הנתח

המובחר היתה הציפייה.

לעזאזל, הכנס אותה!

שמש כבודכם, תמה הציפייה לאישה,

מתחילה האישה.

ז

[משרתים נושאים פנימה את הנאנסת על ספק-אפיריון ספק-מיטה. היא חיוורת, נוגה.]

קטגור התגלמות האישה: לא יושבת,

לא שוכבת – מוטלת בחולשה.

הנשיות שלה היא שם נרדף

לתשישות כללית, לתימהון אין-קץ

על העולם וזוועותיו.

הביטו בעיניה: היא לא

מאמינה שהיא חיה.

שופט בית המשפט מתלהב מגברות

המריחות פרח בתיעוב.

קטגור ולסיכום ביניים: נוצרה שישרתו אותה.

שופט זה ברור. אם יאבד לה הרקטום –

כוכב צדק יתנדב למלא את מקומו.

[הנאנסת קמה לאיטה, כתם דם ארגמני על שמלתה בין רגליה. היא מתנודדת רגע על מקומה מחולשה, מביטה בנאשם, אחר פונה לשופטים.]

נאנסת נתחבה אל תוכי חלאה. אחר-כך

נזל לי דם. מיץ חיי אזל.

איבדתי את השמחה לשנוא.

שופט עוד תשנאי.

נאנסת אני רציתי בשמחה לשנוא.

קטגור כבודכם, אבוד. היא תשנא,

אבל בחמיצות, בריח רע.

נאנסת [מורה על הנאשם]

תְלוּ לי אותו.

שופט בסוף. קודם כל נראה אתכם

מתנועעים קצת לפנינו.

מגוננת איזה משפט הוא זה?

שופט על כל פנים, זה המשפט

שבו האיש הזה נשפט.

קטגור בשל אובדן דם, חולשה ונשיות כללית,

מבקשת כבוד הנאנסת להיות מוטלת.

שופט הטילי את עצמך.

[הנאנסת משתרעת באפיריון.]

אנו פותחים בדיון.

ח

[הקטגור מתייצב מול השופטים.]

שופט רשות הדיבור לקטגור הגוץ.

קטגור אינני גוץ. באמת, מה בכלל

שייכת לכאן גוּציוּתי?

ולעצם העניין:

לא אתאר בפניכם את עולמנו,

ולא את האביב, ובכל זאת,

היה זה עולמנו, ליל אביב, בגן...

נאנסת פְּתַח בַּבָּשָׂר! לא באביב ולא בעולמנו!

יַצֵג אותי! פְּתַח בַּבָּשָׂר!

קטגור [בחיוך נכלם]

תני קצת כבוד. אנו

אוהבים גם לדבר קצת...

נאנסת בבשר! פְּתַח בַּבָּשָׂר, אידיוט מלומד!

[הקטגור מחייך חיוך עגום של כלימה וממשיך.]

קטגור הלך בְּשַׂר הגברת לתומו

בגן אחוזתה, מופת

של הליכה נקבית מהודרת...

שופט הראי לנו.

[הנאנסת קמה והולכת לאיטה בעיכוס ירכיים.]

מה היתה המטרה שלך בהליכה?

נאנסת להניע את הניתן להנעה.

שופט את גורמת לנו ייסורים כשאת הולכת;

את מעליבה אותנו ומקצרת את חיינו.

לְמה מחכה הגוץ?

קטגור אינני גוץ!

[מורה על הנאשם.]

מאחורי סבך שיחים, לאור

ירח קלוש, חיכה הוא, התייצב

מולה ועצר אותה...

שופט [לנאשם]

למה עצרת את הירכיים האלה מלנוע?

יצאת מדעתך? מי אתה שתתקע

טריז בגלגלי העולם?!

אתה תמות, תמות!

[הנאשם תופס את ראשו בידיו, רגע מתנדנד על מקומו.]

מגוננת כבודכם, האיש עומד להשתגע

מתחושת עוול אין-אונים.

הוא משוטט בדרכים,

חי מן היד לפה כמו פרפר בשדה.

באותו לילה עבר שם במקרה.

נפלה טעות איומה שבְּשֶלה ישלם

בחייו. הוא לא האיש!

שופט [לנאשם]

עמוֹד מולה!

[הנאשם מתייצב מול הנאנסת.]

זה האיש?

נאנסת זה!

שופט הבנת? אתה האיש.

אתה הוא שנבחרת

מתוך הקהילייה האנושית

על-ידי אצבעה המונפת

של הוד-כבוד-רוממות-הנאנסת

להיות זה שאנס אותה!

היו הרבה מועמדים, אך היא

זיהתה אותך. המאושר.

הגוץ החמצמוץ ימשיך!

קטגור [בולע את עלבונו]

...לאור ירח קלוש, חיכה הוא,

התייצב מולה ועצר אותה,

נושם בכבדות, מזיע, עיניו לחות.

ט

[הנאנסת עומדת מול הנאשם, סוקרת אותו רגע מכף רגל עד ראש.]

נאנסת מה אתה עושה כאן, בלילה, בגן שלי?

מה אתה מסתיר בידך? הַראֵה!

העיניים שלך מבקשות משהו, מפצירות בי –

אתה רוצה נדבה? אוכל? קורת גג?

אתה המועמד החדש למשרת?

[סבה סביבו וסוקרת אותו.]

אתמול פיטרתי את כל משרתַי.

כולם גנבים, כולם מתפתלים

סביב עקבייך כנחשים.

שופט למה לא סיפרת שחסרים לך משרתים?

קחי כוס יין קר, אגיש לך.

[השופטים מזנקים ממקומם, חוגרים סינרים, מגישים לנאנסת יין, מכרכרים סביבה.]

הנה אני – שופט;

הוֹפּ, עניבת פרפר – הנה זמר;

הוֹפּ, סינר – וכבר מלצר.

[בהנמכת קול מתוך כלימה.]

היי טובה. תני גם לנו ערך.

גם למשרתים היתה אמא.

[ושוב מכריז.]

וכשאנחנו לא משרתים בפועל, אנו

מתמתחים ביראת כבוד ומחכים להוראות.

[השופטים מתמתחים באופן מופרז ונראים כבובות מעוּותוֹת מתוחות על חוטים, ראשיהם סמוכים זה לזה לצד הנאשם, נראים כמועמדים לבחירה. הנאנסת סוקרת את השופטים ואת הנאשם, לבסוף מצביעה על הנאשם.]

נאנסת שם בגזוזטרה מדים וכפפות;

לְבַש אותם, נבחַרת למשרת אישי!

[השמש מלביש את הנאשם במדי משרת. תוך כדי כך נושאים השופטים את דברם.] 

שופט הנה האדם. הולבש. הוגשם סופית. נחתם.

מושחל רפוי ומיובש על חוט הזמן,

על מין לא-כלום אפרפר חסר ריח.

סופית: הוא לא ימריא עוד.

וכל מעשיו, סרחי עודף קטנים

ולא חשובים, יחזרו על עצמם,

חלוֹץ את נעלי הגברת, או הגש קפה,

סגוֹר דלת, פְּתַח דלת – והוא חלם

להיות זה שנכנס, לא הסוגר והפותח –

וכך יום אחר יום, עד יום מותו,

לא יקרה כלום. כלום לא יקרה.

פשוט כלום, כלום, כלום.

נאנסת [לנאשם]

יש חיים, הם נועדו לא לך.

נאשם [קולו עמום]

וכך תכאיבי, ועוד תוסיפי,

ובסוף גם התלייה.

נאנסת [מתיזה לעברו]

הכל, הכל! אני אפיק ממך הכל!

י

[הנאנסת מרימה קצת את שולי שמלתה ומושיטה רגל.]

נאנסת משרת, חלוֹץ את נעלִי, נכנסה אבן,

נָעֵר והַנעֵל שוב!

[הנאשם כורע לרגליה, מסיר את נעלה.]

שופט נשק כף רגל של המין הנהדר

שנתן לך חיים!

[הנאשם מנשק את כף רגלה של הנאנסת, נושא את עיניו אט-אט במעלה רגלה. הקטגור משתופף לידו, מלווה את מבטו.]

קטגור המסלול הידוע של העין:

מן הנעל אל מחוזות אפלים.

שופט לא נידָחים, בכל אופן.

קטגור [מסמיך פניו אל פני הנאשם, מתיז לעברו]

מכיר עד לפרטי פרטים את כל

פיתולי מחשבת הזימה שלך!...

שונא את סירחון החמיצות בפיך

המלא ריר צמיג של תאווה!...

[מגחך ומתפלש לפתע.]

כמה קטנים אנחנו, יש למעוך אותנו!...

[ושוב בחמת זעם כלפי הנאשם.]

נפליל אותך, נפליל ואחר-כך נתלה,

נקיז מן הגוף הלא-ראוי הזה

את כל ההפרשוֹת החלאתיוֹת!...

[מורה אל בין רגליה של הנאנסת.]

הראה לנו בדיוק איך היה,

איך גלגלת, איך פישׂקת,

מי היה למעלה, מי בבוץ.

שַחזֵר לנו: לְפוֹת אותה!

[הנאשם מתרומם בהיסוס. הנאנסת נסוגה צעד, קולה רועד.]

נאנסת המבט הזה שלך פתאום...

נעשה לי קר... מחשיך...

[מנסה להתעשת.]

משרת, הַנעֵל לי את הנעל

ולַווה אותי הביתה!

[הנאשם חוזר ומשתופף, מנעיל את נעלה.] 

קטגור לְפוֹת אותה!

[הנאשם מושיט את ידיו, מהסס. הנאנסת שוב נסוגה צעד, קולה רועד.]

נאנסת המבט הזה שלך פתאום...

נעשה לי קר... מחשיך...

[שוב מנסה להתעשת.]

משרת, הַנעֵל לי את הנעל

ולַווה אותי הביתה!

[הנאשם שומט ידיו.]

שופט לְפוֹת והיצמד כבר, בן אדם!

[לקצין.]

לא נתתם לו ארוחת בוקר?

קצין המלפפון של שחרית

מקנן בו יפה מאוד.

[קופץ אל הנאשם, בחימה.]

לְפוֹת אותה, אומרים לך!

תפוֹס בבשר, שַחזֵר קצת גבריות!

[קורא לעבר השופטים.]

תנו לי לשחזר!

קטגור אתה לא נאשם, אתה סתם!

קצין זה נכון. חבל. לו הייתי –

הייתי מרביץ לכם שיחזוּר.

תנו לי להראות לכם

איך הייתי משחזר

לו הייתי הוא!

קטגור כל אחד היה רוצה לשחזר!

לאנוס, למה לא, תחת

חותמת ההכשר "שיחזור"!

שופט קצין, למקומך!

קצין כן, כבודו! למקומי!

[אך יצרו אינו מרפה ממנו. מפציר.]

תנו לי לשחזר, מה יש, תנו ככה,

כי לוחץ! כי נחוץ! כי כך וכך!

איפה ההיא?! ההיא עוד שם?!

[רץ אל האישה ולופת אותה. היא מקשיבה לו אגב ציחקוקים מזמינים.]

גברת, כפי שראית, יש נכוֹנוּת,

יש הכל, ציוד מלא, יש

על מה לדבר, לא כעת,

כעת אני בתפקיד, העולם

זה לא רק עיניים לגברות בבית קפה,

יש מדיניות, יש מיבצעים,

יש משלחות לקוטב.

לא צריך לדבר כל-כך הרבה,

אבל אני מבטיח לך: יהיה.

[משליך אותה מעליו, חוזר ורץ לנאשם, מטלטל אותו.]

ומה אתה עומד לי פה

עם השפּכה של צדק על הפרצוף?!

נגב מייד את הצדק ולְפוֹת כבר!

שופט תנו לו את הסכין שבה אחז!

מגוננת לא היתה לו סכין!

שופט תנו לו את הסכין!

[השמש משליך סכין לפני הנאשם.]

יא

מגוננת כבודכם, זה פשוט לא נדבק.

כל ילד יראה: אתם תולים

מעיל כבד מדי על מסמר רופף מדי.

שופט לא נדבק. כן, עד כדי כך לא נדבק,

שמתעוררת הרגשה דביקה, לא נוחה:

יותר מדי רפיון, יותר מדי תמימות,

מהמרים פה קצת יותר מדי על הפער

בין הארשת לבין המעשה.

מגוננת כבודכם, אנו בבית משפט או בית מה?

שופט כבודכם, כבודכם, כבודכם!...

לא, אל תיעלבי, אבל אל תחשבי

שבית המשפט לא מבחין שאת פולטת מדי פעם 

משהו לצאת ידי חובה, ואחר-כך משתתקת.

בית המשפט מאַמֵץ דווקא את שתיקותייך.

קטגור [מצביע על הנאשם והנאנסת]

כאן לכאורה מילה מול מילה,

קופסת גולגולת מול קופסת גולגולת,

למי תאמינו, ואיך נדע?

שופט גוץ, אתה כאילו שואל,

אבל בעצם אומר;

אז תגיד ישר.

קטגור יגידו העובדות, כבודכם.

לנו יש עד ראייה:

קִראוּ לישיש עם הלב השוקע!

שופט הַכניסוּ את הלב השוקע!

יב

[הישיש קם מבין ספסלי קהל הצופים, מורה על עורפו.]

ישיש כאן דגדג אותי פעם באהבה אבי.

זהו אזור יקר לי. לא ישוב עוד

מגע יד אבי. כאן נָבלה תקווה. 

חפשו אותי כאן. בפלומה על העורף,

אולי תמצאו.

קטגור ולענייננו?

ישיש ולענייני?

קטגור מהו עניינך?

ישיש שכאן דגדג אותי באהבה אבי...

קטגור את זה שמענו.

ישיש שִמעוּ שוב: כאן, במקום הזה...

שופט עֲנֵה לשאלות!

ישיש כעת אני חשוב לכם. כשאגמור -

מה יהיה ערכי? אבי היה אוהב אותי

לפני העדות וגם אחריה.

קטגור מי אתה?

ישיש ימַי ספורים. שנתי נודדת.

בלילות אני משוטט בלב שוקע.

קטגור ספר מה ראית בלילה ההוא.

ישיש היה ליל ירח, ואני הלכתי,

ואין לדעת למה.

ירדתי מן הדרך לשדות.

מאחורי שיח עצרתי,

ראיתי גבר על אישה,

בידו סכין, היא נחנקת

בבכי, הוא גונח.

מלבד זה הכל היה שָקֵט.

רוח לא נשבה. כלום לא זז.

קטגור ראית את פניו?

ישיש ראיתי.

קטגור אתה רואה אותם עכשיו?

ישיש אני רואה.

קטגור מיהו?

מגוננת אתה זקן, וראייתך כהה, והיה לילה.

איך תזהה את מי ראית?

ישיש אני עוקב אחריו שנים רבות.

אני מכיר אותו היטב.

אני אביו.

[מתקרב אל הנאשם.]

ואין לכם מושג איזו הקלה

כשכל החרדות מתגשמות;

מה שהובטח קוּים,

אין יותר ממה לפחוד.

נאשם [מביט אל תוך עיניו]

זקן.

ישיש כן, ילד.

נאשם הנה, אמשוך בזקנך, לעיני כולם.

ישיש כן, ילד.

[הנאשם מושך בזקנו וגורר אותו בבית המשפט.]

כן, ילד. טוּ-טוּ-טוּ!

[זולג דמעות.]

תנו לו, תנו לו!

החבל אחר הדלי,

הבושה אחר הקלון.

אני אביו, וזהו בני!

[ופתאום צועק אל פניו.]

הָרֵם גם את הסכין!

לְפוֹת את הסכין כפי שידעת!

אותי לא תוכל להרשים

בעיניים עמומות וראש מורכן!

תנו לו, תנו לו, אני

העוקב הגדול אחר קלונו;

אני אביו, וזהו בני!

שנים חיכינו למכה שלך –

אנסת, עכשיו הרוֹג!

[הנאשם מרים את הסכין, הישיש נצמד אל הנאשם, נח בחיקו, עיניו מפיקות חדווה מוזרה ולהיטות.]

נאשם אתה רוצח אותי, אבא.

ישיש צריך, בני, צריך להפוך

הכל ולהתחיל מהתחלה.

נאשם דרך כל-כך הרבה שכבות שהתאבּנו

אני מנסה להבקיע אליך.

ישיש [סר ממנו, ממשש את עורפו שלו.]

כאן דגדג אותי פעם אבי...

כאן בפלומה על העורף...

מגוננת [תופסת בצווארונו של הישיש, מורה על עורפו של הנאשם.]

כאן, במקום הזה, שבו ידך

דגדגה פעם את הפלומה שלו –

כי העולם, לידיעתך, מלא פלומות –

יתהדק חבל וילחץ. מגע החבל יהיה גס.

הוא יחדור את השערות אל פנים הבשר.

אחר-כך המקום הזה לא יהיה.

מה רצית לומר לו אז בדגדוג? –

יום אחד תמות, ילד?

ישיש תנו לי ללכת. אני מרגיש לא טוב.

אבי מת, והריצפה מתנדנדת לי.

[מוציאים אותו.]

יג

שופט [לנאשם]

הנה הסכין כבר בידך.

אתה יודע להחזיק סכין יפה מאוד.

קוּם, אנוֹס אותה, אנו מציעים לך פה

את הפריצה הגדולה של חייך.

לעולם לא יזדמן לך שוב למות

עם סיבה וטעם חזקים כל-כך.

[הנאנסת קמה ועומדת מולו, נסוגה צעד, קולה רועד.]

נאנסת המבט הזה שלך פתאום...

נעשה לי קר... מחשיך...

[לרגע נראה הנאשם כאילו הוא עומד להתנפל עליה. הוא פוסע צעד לעברה. היא נרתעת, מתחננת.]

עומד לעשות לי את זה?

גבר גדול, כובש, עומד 

לנעוץ בכוח אבר יוקד?

מה, להתיך אותי כליל, לשאת אותי

איתך אל אמצע השֶמש?

[היא קורעת את שמלתה. ערומה למחצה היא מתרוצצת באולם המשפט, רצה אל הנאשם, מתייצבת מול הסכין שבידו, נופלת פרקדן ארצה לרגליו, מייללת מפחד.]

נאשם [עומד ללא ניע. לשופטים.]

עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו על מסעי לאפריקה.

משחר ילדותי חלמתי שתמצא אותי, אבוד ומעולף על שפת

אגם ויקטוריה, משלחת בראשות אַנתרוֹפּוֹלוֹגית מקסימה.

איך לתאר את רגע הפגישה איתה? בשקיעה הנהדרת,

מול חלקת המים, את צניחתי לזרועותיה, ואת

הבל נשימתה החם על פנַי. למען רגע כזה אדם חי.

יש אנשים שנוסעים לאפריקה. ואני?

מה שמרתיע אותי הוא ראיית עצמי מן הצד,

עומד בתור בחברת הנסיעות ומבקש כרטיס.

והבעיה היא לא בעמידה בתור, לעמוד אפשר,

אלא, משמגיע תורי, בפתיחת פי לבקש כרטיס.

עם פתיחת פי יוצא לי הבל-פה,

כאילו יש לי זכות,

ואת זה אינני יכול לשאת: היומרה

שבהבל-פי עם פעירתו. זו הבעיה.

כיוון שכך, ובכל הקשור לאפריקה,

אני רואה עצמי רוכן על אטלס, לבדי,

בחדר חשוך, לאור מנורה קלוש, פי כבוש בכף ידי.

זהו חדר שבו הוזים הרבה, ולשווא, באַנתרוֹפּוֹלוֹגיוֹת.

וזהו הסיפור על מסעי לאפריקה.

[שומט מידו את הסכין ומשתרע פרקדן על הארץ בפישוט ידיים.]

שופט [גוהר על הנאשם]

היתה לך הזדמנות של גדוּלה.

יכולת להציג פשע.

יכולת לסיים את חייך

כמי שבחר בגורלו.

רגע החסד עבר.

תמוּת קצף על המים.

[בהתפרצות עזה של שנאה מרימה הנאנסת רגל לרמוס את הנאשם. רגלה נעצרת באוויר, היא נמלכת בדעתה, פונה לאחור בהבעת בוז על פניה.]

שמש וכמה נכון עשית שלא דרכת;

מי זה דורך על צוֹאתוֹ?

כמעט עשוי היה להשתבח בליבו:

דורכים עלי, אדם אני".

[כורע לצד הנאשם.] 

ובכל זאת, מאושרת הצואה.

איש לא רומס אותה. לא עליה

לנקות את האסלה, היא פטורה,

היא הלכלוך עצמו, נחה לה

עד שתישטף במים אל הבור.

שם תיעלם לעד. מאושרת הצואה.

יד

[הנאשם שרוע פרקדן על הארץ, פיו פעור כלפי מעלה.] 

קטגור [לנאשם]

תבין. כל החומר להרוג אותך

כבר כאן. תבין. מותך למעשה

מוכן, פשוט משתחלים עוד קצת

על חוט הזמן ומגיעים.

[כולם מקיפים אותו ומסתכלים בו.]

אישה [לילדה]

ראי אדם שעוד מעט לא יהיה.

ילדה לא רואים כלום.

נאשם עיניכם עשויות מרוטב המדוזות.

מוחי כלוא בסיר מצחין.

שופט [מכריז]

תמה פרשת התביעה.

בית המשפט מכריז על הפסקה

של רבע שעה בַּיֵצר ובפשע!

בית המשפט מכריז על תה!

[יוצאים השופטים, הקטגור, הנאנסת. האישה, הזקנה והילדה פונים לצאת. הקצין אוחז באישה ועוצר אותה.]

קצין זמני להיחלש. החלישי אותי.

הַראי לי מה זה לרצות משהו

מגברת אמיתית בעולם.

לַמדי אותי שלא אשכח.

[לזקנה, מורה על הילדה.]

עָבָר, שמוֹר לרבע שעה על העתיד;

יש לי פה עניין קטן עם ההוֹוה.

[הזקנה יוצאת עם הילדה, הקצין יוצא לצד אחר, חבוק עם האישה. השמש ניגש לנאשם, מוציא לחמנייה מכיסו, מציע לו נגיסה, הנאשם מתבונן בלחמנייה ללא ניע.]

נאשם יתלו אותי.

שמש הלוואי שהיה לי קצת פחד מוות

שייתן איזה ציר לחיי.

נאשם יתלו אותי.

שמש הלוואי שיכולתי לפחות לרחם עליך,

אז היה איזה ציר לחיי.

[המגוננת ניגשת אל הנאשם, רוכנת אליו.]

מגוננת אני אציל אותך.

[מניחה ראשו בחיקה.]

נאשם חיק? אומרים שהיה פעם דבר כזה.

מגוננת מישהו שָׂמַח כשנולַדת,

למישהו חשוב שתחיה.

[הוא בוכה חרש בחיקה.]

שְשְשְ, אדם בוכה.

ליבו לא יכול להכיל

את הדבר הפשוט הזה:

מישהו שָׂמַח כשנולד,

למישהו חשוב שיחיה.

[סוף חלק ראשון]

חלק שני: ההגנה

א

[קהל הצופים באולם המשפט, ביניהם הזקנה והילדה. הנאשם יושב במקומו, לידו עומדת המגוננת. נכנס השמש עם קערית מים ומגבות משומשות, מתכווץ בנעימות.]

שמש שירותי מזרנים, מגבות ומים חמים,

גם הם ניתנים פה.

נכון שבית משפט, אבל כשמסתכלים

מקרוב בפרטים, מגיעים למגבות.

אם כי, וזה במאמר מוסגר, כשמסתכלים

עוד יותר מקרוב במגבת,

רואים שוב בית משפט.

שואלים: היקום מתפשט?

אני על האדם: מתכווץ.

[הילדה מתקרבת אליו, תוקעת בו עיניים סקרניות.]

ילדה תגיד, איך יש גם כמוך?

שמש [לוחש לה]

אני מיסודי בוהן. בתוך נעלִי מתנועעת

ללא הרף הבוהן שלי בתנועת מטוטלת,

מעלה – מטה, מעלה – מטה.

שם האני האמיתי – האוטומט בבוהן.

כל השאר מת, קליפה.

חפשו אותי בבוהן.

ב

[נכנסים הקצין והאישה.]

זקנה הנה הילדה. אני מחזירה לָךְ

אותה כפי שהשאַרת. לא,

זקנה ברבע שעה. הזמן

כבר חָרש על פניה, רואים.

ילדה, מותֵך התקדם ברבע שעה, ידעת?

שנינו נמות, לא תימלטי.

קדימה, אחרַי, לקבר.

קצין [סר וזעף, לאישה]

טוב, מחר אני עסוק. מחרתיים גם.

ובסוף השבוע אני מחוץ לעיר.

שמעי, בלי לחץ. בטח עוד ניפגש פעם

בין השבוע הבא לבין מותנו.

אישה מה קרה לך? בחוץ היית...

קצין תשמעי, גברת, זה יפה מאוד

לדבר על חתונה וילדים והעתיד,

זה גם מומלץ אפילו בעיתון.

אבל מה עם ההוֹוה? אני חשבתי שנקדיש

גם איזה משמוש... סליחה קשקוש גם להוֹוה.

אישה אצלכם להוריד מכנסיים זה השיא,

חושבים שניפול מן הכיסא ונצווח:

"וַאוּ! וַאוּ! דבר כזה עוד לא ראינו!" –

אדוני, ראינו! ראינו ונרדמנו!

קצין [לעצמו, בכעס]

לעזאזל, היחס לקצוּנה 

כבר לא מה שהיה!

[צועק בקול.]

סדר בבית המשפט!

ג

[נכנס הקטגור. המגוננת מחייכת לקראתו. הקטגור מסתכל מקרוב בחיוכה.]

קטגור את תכאיבי לי מאוד.

הנה שיניים. ועוד שיניים.

והבעיה בחיוך היא השיניים.

לא כל-כך הלשון.

מכאיבות השיניים

והריר השקוף שביניהן.

ד

[נכנסים השופטים, מעיפים מקרוב מבט בנאשם.]

זקנה [משולהבת, מצביעה על הנאשם]

כבודכם, למה לא נפתח לו את הראש?

ההצגה הגדולה, אומרים, מתחוללת בראש.

ילדה חֵלק בתחתונים!

שופט [מביט בה בתיעוב]

אני שונא ילדות קטנות. בייחוד את אלה

עם חוכמת זקנות. חיכית שנתפעל?

אני שונא גם זקנות. נשים,

אתכן אני אוהב בהרף הקצר

שבין בַּשלוּת לריקבון.

ילדה, זה לא עושה לי כלום שאת חיה.

והגיע הזמן להעמיד במקומו

את הדור הצעיר, זה הנושא לפניו,

כמו ענן בושם מחליא, את העתיד!

החוצה, זוהמה לא-גדולה!

קצין החוצה, מלשינה!

[הילדה פורצת בבכי וכובשת פניה בחיק האם.]

כשאני רואה פני ילד רטובות מבכי

על שמלת אמו...

אם שמענו עליך! בטח תפרחת אדמומית

של תינוקות במפשׂעה וסביב פי הטבעת!

[לילדה.]

שְשְשְ, מוּץ-מוּץ.

קצין אמהוּת – תנוּ סיר להקיא!

שופט [לזקנה]

ואת פגעת בנו. חשבת שנשכח?

שתמותי לפני שנפנה אלייך?

ואין לך נשק נשי להמם אותנו.

[מסמיך פניו אל פניה.]

בְּלָיָה גוררת אכזבה; קמט מוליד צימוק!

[צועק.]

עוד נַראה לכולכן עבור הרגע הקצר 

שבו אתן מראות לנו!

קצין [תופס את הזקנה בשערותיה]

עם הגזר!

שופט בשערות, שלושתן – החוצה!

[הקצין והשומרים תופסים את האישה, הילדה והזקנה בשערות, מניעים אותן כבובות על חוטים ומשליכים אותן החוצה.]

בית המשפט נושם בכבדות ורץ הלאה,

לעיקר! גשו כבר לעיקר!

ה

[השופטים חוזרים למקומותיהם.]

שופט איפה הנאנסת? שוב אנחנו לפניה?...

[מוכנסת הנאנסת באפיריון. היא קמה, מצטדקת.]

נאנסת כבודכם, הדם, הרטט, החולשה...

שופט כבר שמענו. אַת עם החולשה,

ההצגה הגדולה של הפצע בין רגלייך.

נמאסת עם האביזרים שלך.

נאנסת [בגעגועים]

איפה הגבר שצעק "השפלה!" כשנכנסתי...!

שופט כן, באמת איפה הוא. הוא כבר

במקום אחר, מסתכל על גברות אחרות.

כי יש אחרות, ודאי שמעת, עם

אותן ירכיים, ואותם אביזרים,

והכל אותו דבר... פַּני דרך לאחיותייך!

[למגוננת.]

כס המשפט מאוד מושפל

על-ידי השמלה החוצצת

בין כס המשפט לבְשַׂר ההגנה;

כס המשפט שוב מבקש להפשיל קצת...

מגוננת אתם מעוררים סלידה.

שופט אל תחשבי שזה ילך לך, אַת

עם הפה שלך והשמלה שלך,

האיש הזה ייתלה,

זה כבר דבר קבוע.

התחילי כבר בהגנה!

מגוננת כבודכם, מי צריך אתכם?

לולא נולדתם –

מי היה מרגיש?

ההגנה שלנו תתבסס על האיש.

לנו די באיש. חפּוּתוֹ טמונה

כבר בו עצמו, פצצה

מהלכת על שתיים של חפּוּת.

קִראוּ לישישה עם הגב השחוח!

שופט שוב ישישוֹת?!

ו

[הנאשם קם בבת-אחת, חיוך נעווה על פניו. לשופטים.]

נאשם עִצרוּ, לא צריך... חִסכוּ עדים.

חִסכוּ מילים – כמה התעייפתי...

[עומד נסער מול הנאנסת. הקטגור קופץ ממקומו.]

קטגור היה זה עולמנו, ליל אביב,

הלך בְּשַׂר הגברת לתומו

בגן אחוזתה, מופת

של הליכת נקבה מהודרת.

מאחורי סבך שיחים, לאור

ירח קלוש, חיכה הוא, התייצב

מולה ועצר אותה...

נאנסת [לנאשם]

מה אתה עושה כאן, בלילה, בגן שלי?

מה אתה מסתיר בידך? הַראֵה!

העיניים שלך מבקשות משהו, מפצירות בי –

אתה רוצה נדבה? אוכל? קורת גג?

אתה המועמד החדש למשרת?

[סבה סביבו וסוקרת אותו.]

אתמול פיטרתי את כל משרתַי.

כולם גנבים, כולם מתפתלים

סביב עקבייך כנחשים.

[חגה סביב הנאשם, בוחנת אותו, ולבסוף:]

שם בגזוזטרה מדים וכפפות;

לְבַש אותם, נבחַרת למשרת אישי!

שמש כבר הולבש!

נאנסת [מרימה קצת את שולי שמלתה ומושיטה רגל]

משרת, חלוֹץ את נעלי, נכנסה

אבן, נָעֵר והַנעֵל שוב!

[הנאשם כורע לרגליה. היא מרימה את רגלה האחת מולו, הוא חולץ את נעלה, נושא עיניו אליה. היא נסוגה צעד, קולה רועד.]

המבט הזה שלך פתאום...

נעשה לי קר... מחשיך...

[מנסה להתעשת.]

משרת, הַנעֵל לי את הנעל

ולַווה אותי הביתה!

[הוא שולף סכין. היא נרתעת, מתחננת.]

עומד לעשות לי את זה?

גבר גדול, כובש, עומד 

לנעוץ בכוח אבר יוקד?

מה, להתיך אותי כליל, לשאת אותי

איתך אל אמצע השֶמש?

נאשם [תופס את הנאנסת]

מה תכליתך, גברת? מה תכליתו של הבשר הזה?

למה יש לך שיער כזה, וקול כזה,

ולמה העור שלך כזה ומבט עינייך כזה,

ולמה ירכייך כאלה? –

לא ידעת שאַת כולך קנוניה נגדי,

מזימה קודרת של הטבע,

וכל איברייך קואליציה רצחנית?

[קורע את שמלתה. ערומה למחצה היא מתרוצצת באולם המשפט, הוא אחריה, מצליח לאחוז בה, היא נופלת פרקדן ארצה לרגליו, מייללת מפחד. הוא שוכב עליה. הנאנסת מייבבת.]

שופט חומות יריחו רועדות! קוֹנסטנטינוֹפּוֹל בלהבות!

[הנאשם מכה בה באגן ירכיו בשצף. השופטים ממשמשים בקידמת מכנסיהם.]

שערי בבל נפרצים בפני אלכסנדר!

חניבּעל באלפּים! הסוס חודר אל טרוֹיה!

[הנאשם מפסיק, קם מעליה. הנאנסת מתייפחת.]

נאנסת אף פעם לא הבחנתי כמה ריקים השמים,

כמו אז, כשרבצת עלי במלוא כובדך וניסרת,

נשיפותיך החמוצות על פנַי, ואני מביטה למעלה,

מעבר לכתפך, מחפשת משהו להיאחז בו – ואֵין,

וכה מושפלת, מושפלת, מושפלת...

[השופטים מתייפחים איתה.] 

עכשיו גם אתם בוכים. ותמיד מאוחר.

זה הבכי שלכם, האֶפּילוֹג השמנוני

לכל מחזות התועבה שבעולם.

כמה אני שונאת את כולכם.

[קמה. לנאשם.]

אתה שלי. אתה תמות בשבילי.

שָׂמַחת קצת על פּרפּוּרַי,

עכשיו תורי לשמוח על שלך.

מפיך תשתרבב לשון כחולה,

מפי – לשון ורדרדה מפזזת.

עם פעירת פיך במחנק –

אסגור את רגלי באנחת רווחה.

ואני היא שאהפוך אותך למת, לגופה,

לעצם, לאבק, לנשיבת אוויר, ללא-כלום.

שופט זוהי האישה הגדולה היוצרת אַין מיֵשׁ.

ז

[לתנועת ידה המזמינה של המגוננת, קמה הישישה עם הגב השחוח מבין ספסלי הצופים, פוסעת קדימה, מגששת את דרכה אל מול הנאשם, מתחילה לדבר תוך כדי הליכה.] 

ישישה מייד כשראיתי אותו עם לידתו,

אמרתי: "נכשלתָ".

כמו האף באמצע הפנים –

הכישלון תקוע במרכז חייו.

שופט מי זאת?

קטגור לשם מה?

ישישה "נכשלתָ!" אמרתי לו, כולם יעידו.

"על אפסותך המוחלטת

עוד ייכתבו כרכים".

אני לא הפסקתי להגיד לו.

מגוננת כאן לא מאשימים אותך שלא אמרת לו.

ישישה לא מאשימים?

מגוננת לא.

ישישה במה מאשימים?

מגוננת לא מאשימים.

ישישה שקרנים. לא חדלים להאשים.

מה רוצים ממני?

אני גוש עצירוּת חסום

נישא בשטף דהרת הזמן.

מגוננת גיבנת יקרה, גוחנת נצחית

מעל גיגיות כביסה של אחרים,

כאן לא אַת הנאשמת, אלא בנך!

ספרי למי הלכת איתו לפני שנים!

ישישה אחזתי בידו בכוח, הוא עוד היה נער,

מזיע, מבוהל, קולו צורם.

רני על שתי רגליים נפוחות,

גבי כפוף כבר אז,

חטובה ביד גסה מחומר לא עדין;

הלכנו למגיד העתידות.

[מורה על הנאשם.]

– "למה הוא מתנשם בכבדות? למה הרעד הנסער? –

שאל מגיד העתידות. ואני עניתי:

– "עיניו שנוצרו מבשרי, כבר זרות לי.

צופות אל עולם שאין לי בו חלק.

בלילות הוא חובט את בטנו במזרן, מתיז קצף,

כאילו מנסה להתנפץ אל חומה שלא יוכל להבקיע".

– "אני רואה בבהירות דבר עכור", – אמר מגיד העתידות –

"יום אחד, בבגרותו, יישפט על אונס; סופו תלייה".

קטגור [לשופטים]

והנה אנחנו פה, והעתיד

הוגש, והתלייה מחכה!

ישישה – "עזור לי!" – אמרתי למגיד העתידות –

"הצל את בני! הוא כל מה שיש לי!"

– "הפקידי אותו בידי אישתי", – אמר לי –

"אני חוזה שחורות – היא מלבינה אותם".

– "רק הצילו את חייו של בני!" – בכיתי...

קטגור כבודכם, הנאשם הודה!

מגוננת [מחייכת]

עוד נותר לי להציל אותו.

קטגור הוא כבר ויתר!

מגוננת כבר לא בידיו!

קטגור אלה חייו!

מגוננת כבר נעצתי בהם את שינַי.

למי שייך הכבש?

הכבש חושב שלכבש. הזאב

מעמיד אותו על טעותו.

כבר נעצתי בהם את שינַי.

קטגור והבעיה בחיוך הן השיניים.

מכאיבות השיניים.

מגוננת [לנאשם]

לא תצא מכאן אשם.

כל העולם יצחק וישתאה:

איך לא ראינו מייד

כמה זכאי האיש הזה!

ח

[לתנועת ידה המזמינה של המגוננת, קמה מבין ספסלי הצופים המלבינה, אישה ענקית הלבושה חלוק לבן ועליו סינר מוכתם ומזוהם. פניה עגולות וחייכניות, ומעל שפתה העליונה חתימת שפם. הקטגור מתקרב אליה.]

קטגור מי את? מה מסתתר מאחורייך?

אישה צוחקת היא אישה צוחקת,

ובכל זאת: מנַין הרעד

החולף פתאום בחוט השדרה,

מבַשֵׂר צינה, טחב, רקבובית?

[המלבינה תופסת בצווארונו של הנאשם מעורפו, מנתקת אותו מן הנאנסת. רגע הוא מתנגד, מביט בה באימה, מפרפר, מנסה להיחלץ. היא חובטת פעם-פעמיים בעורפו, הוא חדל מפרפוריו. הקטגור מורה על הנאשם.]

הלבין מפחד. ואת – המלבינה.

המסיידת הגדולה של הפָּנים.

[המלבינה מגחכת, מושיבה את הנאשם על ברכיה, מפשיטה בבת-אחת את מכנסיו. השופטים והקטגור נרתעים. המלבינה מורה על מבושי הנאשם.]

שופט ממתי?

מגוננת שנים. ולא רק השק נכרת,

גם הצינור גדוע עד בסיסו.

לא יפה, אגב.

קרומי עור מדולדל יעידו:

הכל הגליד מזמן. כמו שרידי

חורבות למאורע היסטורי עתיק –

פעם קרב ניטש פה, צהלות סוסים,

צחצוח חרבות, מה לא;

היום תייר עייף מצלם את אישתו וחותנתו.

[כולם מתגודדים סביב הנאשם שעל ברכי המלבינה, מתבוננים במבושיו.]

שופט כאילו התחילו חפירות ליציקת

ערוות אישה, ונפסקו באמצע.

קטגור [מורה על המלבינה]

האימה – אימה, והכיעור – כיעור,

אך הבל פיך יכול היה להיות ערב.

מגוננת חרפה וכיעור כמו שצריך

הולכים טוב עם צחנה.

כאן צירוף הפרטים משלים

את התמונה להרמוניה אחת.

שופט [תופס את ראשו בייאוש]

יש איזה תיעוב יסודי בעולם

החומק מכל הגדרה. בית המשפט

מנסה להבין. בית המשפט לא מצליח.

[השופטים והקטגור הולכים נטויים קדימה, הבעת מיאוס על פניהם, ידיהם מסוככות על מבושיהם.]

המשפט עוד לא נגמר, אבל

הרשו שיפוט ביניים אסתטי:

מאוס. לו רק ידעתם כמה מאוס.

הוי גועל ומיאוס!

קטגור הוי המרתפים של עולם האהבה!

שופט הוי ילדוּת, צדקו כל חלומות הבלהה:

יש ממה לפחוד בחושך, יש ממה לסלוד באור.

ט

[הנאשם מדדה במכנסיים מופשלים אל הישישה, מסמיך פניו אל פניה.]

נאשם העצם הגרום העומד מולי, כל תכונות

ההכאבה כבר נשללו ממנו.

בעיניה אני רואה את החומר ממנו

הן עשויות. ברק הרוע הועם.

הפה מעיד על כלימת עצמו,

כלימת הבשר החרב.

עוד ניפגש, אמא,

אַת מונפת בזרועות הקברן

כמו תינוק לעריסתו,

זיק ישן יידלק לרגע,

דמעה תפגוש חיוך

של זיכרון-ילדות. וזהו.

ישישה [פורצת בבכי]

איך עבר הכל... איך הכל חלף...

איך השעין את ראשו בחיקי

ושירבב שפתיים קטנות לינוק...

חשבנו שזה יימשך לנצח...

[מוציאים אותה.]

י

[המגוננת פוסעת בחיוך לעבר השופטים.]

מגוננת כבודכם, למה לא לומר גלויות את העיקר?

שופט שהוא?

מגוננת לא היה שום אונס.

הנאשם הוא חף מפשע.

שופט [פניו מרצינות, נעגמות. לנאשם]

חף מפשע מה? לא אנסת?

[מורה בצער על מיפתח מכנסיו.]

מה עשיתי? התפרקתי, ועוד

על סמך טענות כוזבות.

[כורע לפני המגוננת, בתחינה.]

תני לו הזדמנות.

מגוננת [עדיין מחייכת]

אי אפשר, כבודו.

שופט שמענו על מקרים...

מגוננת [מכה אותו בפניו]

אי אפשר, כבודו, ראית.

שופט [כורע רגע שפוף]

היכית, כמובן, בצחוק.

מגוננת כן, בצחוק גדול.

שופט יפה.

קצין אלוהים אדירים, כמה אפשר לקשקש

על חתיכת בשר מתחת לפיסת בד?!

נאנסת [מרימה שמלתה לעומת הקצין, מתגרה בו]

בוא, אבר במכנסי שרד.

קצין חלאה מגובשת.

[מזנק לעברה, קורע מעליה את שמלתה. היא צוחקת, נאבקת כביכול, ובעצם מתמסרת לו. הוא בועל אותה בשלוש-ארבע איבחות נמרצות.]

כך! כך! כך וכך!

["גומר".]

מה שהיה להוכיח.

שופט לא התמתחנו כי עוד לא התאוששנו

מהתמתחוּת-השווא הקודמת.

אך בליבנו היינו איתְךָ.

שׂא ברכה, תותחן זְריז-פּליטה.

קצין [קם]

ראיתם? זה לא בשמים אצלי.

ואל תקנאי, נקבות, בלי סצנות,

זה היה בתפקיד, וגם לא

חייב לאף אחת דו"ח,

הביצים שלי עוד לא בסל...

אלהים, איזו קדרות נשכנית

ירדה עלי. ואיזו חולשה.

יש לך משהו מתוק?

[לנאנסת.]

יש לך משהו מתוק?

[למגוננת.]

הגנה, יש לך שוקולד?

טפו, נקבות!

[מפהק.]

אהה, אנרגיה!

[מפזם.]

קנדון לפנֵי – שוקולד אחרֵי,

ובאמצע הוֹפּה-הוֹפּה-הֵי!

שופט [לקצין]

התבהמנו, מה?

בין סנוורי התשוקה שלפנֵי

לערפל התשישות שאחרֵי –

יש רגע קצר, והוא נוקב

בבהירות שאין לטעות בה:

התבהמנו כליל.

קצין [מגחך]

כבודכם, אני כזה בהמה, שאין לי

אפילו רגע ההכרה הקצר שהתבהמתי.

[מפזם חרש.]

ובאמצע הוֹפּה-הוֹפּה-הֵי!

יא

מגוננת [לנאשם]

משרת, נגב את ערוותה.

[השמש מביא לנאשם מגבת וקערית מים. הנאשם כורע ומנגב בין רגליה הפשוקות עדיין של הנאנסת.]

נאנסת כמה אני בזה לך.

קטגור [פורץ קדימה, מחבק את הנאשם ומתייפח בהמון רגש]

אחי, אחי...! הן יורקות עלינו

בלי בושה! מתי ילובן ענייננו

עד תום? מתי נוברר סוף סוף?

שופט [לנאנסת]

את בזה גם לו?

נאנסת לו ידעתם כמה.

שופט יודעים, יודעים כמה. לא הרבה.

בא לך קצת במאמץ, נגמר מהר.

גם לא כל-כך אצילית לאחר

גלגולים על הריצפה מתחת לקצונה.

השיער פרוע, צבעי האיפור מרוחים

על פנייך כמו אינדיאני לאחר הקרב.

[הנאנסת מחייכת במבוכה.]

ורווח קל בין שינייך הקדמיות,

מה שמעניק לחיוך חותם של אווילוּת;

איך לא ראינו את זה קודם?

קטגור קודם היא לא חייכה.

שופט נכון. קודם היתה רצינית, בלתי

מושגת, כלום לא היה נאה לה.

אפיריון, חולשה, רגזנות כללית.

פתאום העולם נאה לה. פתאום

יש גם דברים מבדחים בעולמנו.

כשהיא שׂמֵחה, יוצאת גם הטיפשות.

זנזונת חביבה. אישה מושגת.

ושיקרנו קצת בקשר לאונס, מה?

פלטנו בועת צחנה לאוויר העולם.

[הנאנסת משפילה עיניה, מסמיקה, צוחקת.]

אי, מכרסמת לא מזיקה.

[מורה על הנאשם.]

הוא לא מי שהוא,

אַת לא מי שאת.

[למגוננת.]

לך חיוך יפה של מסתורין,

והשיניים – והפעם נבדוק – בלי רווח.

מי את?

מגוננת [מחייכת]

מי אתם? מי הוא מי?

שופט [מפהק]

אח, קושיות וליבונים בלי סוף.

איך לגשר? איך לחיות?

[המגוננת מחייכת ללא אומר. השופט מפהק]

אח, קושיות וליבונים בלי סוף.

איך לגשר? איך לחיות?

נאשם ברור לכם שאני עשיתי את הכל.

אני במו ידי פצעתי וכרתתי,

אני טוויתי את העלילה הזאת.

שלום לכולכם. תליתם בי

תקוות גדולות שאאכזב אתכם.

לאחר ניסיון קצר של הונאה

אני שמח לבשר:

כל התקוות התגשמו.

שחקנַי, אני מודה לכם.

שופט ואנו סיפקנו את הבדיחות.

איך התאמצנו להצחיק,

כאילו אין בין רגלינו פצע.

יב

שופט [לנאשם]

יצאת זכאי. לֵך, אתה חופשי.

נאשם חופשי?

[מגחך. פאוזה.]

תנו מים.

קצין שְתֵה את הרוק שלך.

[הנאשם פוער פיו כמבקש לנשום הרבה אוויר. פתאום גוהר קדימה ומקיא. משרווח לו הוא נושא פניו.]

נאשם יותר מכל חשוב לפתוח דף חדש.

[פונה לצאת, חוזר. הולך לעבר עמוד התלייה שבפינת אולם המשפט, עולה על הכיסא, מתבונן בעניבת החבל.]

לולאה קטנה, עגלגלה, דמוית צוהר.

מעניין מה רואים בעדה מהעבר השני.

[משחיל ראשו בעניבה, מגחך.]

אי, עולם שלם מחוץ לעניבה.

לכאורה אותו עולם, ובכל זאת:

כמה חד הכל, דוקר.

פניכם משויפות עד העצם, ידעתם?

[מביט בגופו ובידיו.]

מה זה היה? לא הבנתי כלום.

[מנסה לבעוט בכיסא, נכשל, מנסה שוב, נכשל, נשמט מן הכיסא, מנסה לחזור ולעמוד, נכשל, מפרפר ומת.]

יג

[השופטים ניגשים ומתבוננים מקרוב בגופה התלויה.]

שופט כמה אפור, לא מלבב,

לא מרומם את הרוח.

קטגור והאמת, אין גם מורכבות גדולה.

שופט ענף הייסורים במצב קשה.

איפה הזקֵנה ושאר הנקבות?

אלה לפחות הסתכלו בנו

כאילו יש במה להסתכל.

הַכניסו אותן, נסתכל

עליהן מסתכלות עלינו!

[מוכנסות הזקנה, האישה והילדה. לזקנה.]

איפה הייתן, דודות יקרות?

חסרתן לנו. חשבנו שתזחלו

בחזרה מייד, תלקקו קצת ונסלח.

זקנה גם אני התגעגעתי, כבודכם.

ישבתי בחוץ, והזמן עובר,

והחיים, מה נשאר, פיהוק,

גיהוק, צרור מחלות, ולבסוף –

הוי מחשבה בלתי מושגת – מוות.

[מייבבת.]

כל-כך נחוץ לי לבלות, כבודכם,

וכאן שוכחים, כאן קורים הדברים

לא לי, ואני מחוץ לזמן ולמקום –

בובה חסרת גיל –

צופה מן היציע בכליונם של אחרים.

שופט ובשופטים, צופה גם בשופטים.

זקנה [בצניעות]

דרישותי לא גבוהות.

[בתנועת יד מזמינה מסב השופט את תשומת ליבן של הזקנה, האישה והילדה לגופתו התלויה של הנאשם. הן ניגשות וצופות בה. האישה מרימה את הילדה כדי שתיטיב לראות.]

ילדה מה רואים?

זקנה לא רואים כלום, כלומר,

רואים, אבל לא-כלום! 

אישה טוב, ראינו. מה עכשיו?

קצין [תופס באישה, מסובב אותה אליו וכורע ברך לפניה]

עכשיו אני רואה כמה טעיתי:

איתך היה גם רגש, היה.

את צנועה, את לא נותנת,

איתך מאוד עמוק.

[מתחיל לגפף ולרַצוֹת אותה ואינו מרפה.]

נעלי בית, חלוק בית ובית –

זה חלום חיי!

אישה [עוד מתנכרת כביכול, אבל כבר מתרצה]

זה לא יעלה לך בזול.

קצין בחיים שוב לא אבחוש בסיר אחר!

מהחור שלך – ישר לבור!

[לזקנה.]

תהיי אומנת לילדה כשנתחתן?

זקנה [עגמומית]

אבהה בצוהר מכונת כביסה

פועלת ואוֹמַר: אלה החיים!

שמש [חש ליישר את מכנסיו וכותנתו של הקצין]

כך, בשולי הדראמות הגדולות

מלבלב האושר הפעוט.

שופט [מביט בהם במיאוס. לקטגור]

גם להסתכל על זקנה

המסתכלת עליך – 

לא-מי-יודע-מה.

קטגור "לא-מי-יודע-מה" היה צריך

לחרות על הכניסה לעולמנו.

יד

[הקצין, בכעס, תופס את השמש וגורר אותו לעמוד תלייה שני. השמש מפרכס וזועק.]

שמש רחמים! לא! לחיות!...

[הקצין כורך סביב צווארו את עניבת התלייה, בועט בכיסא, ומייד קולט שוב בזרועותיו את גופו הצונח של השמש, משחרר את צווארו מן החבל ומשליכו ארצה. השמש, המום ורועד, זוחל במהירות אל מתחת לאחד השולחנות ונשאר שם. בשאט-נפש וברוח קודרת עוזבים השופטים וכל הנוכחים האחרים את אולם המשפט. פאוזה. הילדה חוזרת לבדה, מתייצבת נוכח גופת הנאשם.]

ילדה הי, קח איתך לקבר

גם זיכרון של זה.

[מניפה את שולי שמלתה למעלה, מציגה מולו את ערוותה.]

שמש אֵיחַרת. הוא כבר לא יכול לזכור.

ילדה לפחות אזכור אני אותו.

מתנדנד עם הלשון בחוץ

מול ערוות ילדה.

[אל הגופה.]

אני אזכור אותְךָ. אני עוד

צעירה ומתכוננת לחיות הרבה.

אני שרה, אני רוקדת, אני עוד

אכסה את נבלתך המרקיבה

בערימה ענקית של צוֹאה.

[ממשיכה לעמוד ולצפות בגופה. השמש זוחל לעברה.]

שמש יכולת לומר מילה אחרונה אחרת.

אמרי משהו אחר, משהו טוב.

בתוך-תוכנו אנו עדיין מחכים.

ואת עוד ילדה. אמרי מילה.

[פאוזה. הילדה ממשיכה לעמוד, ידיה על מותניה, ושותקת.]

אמרי.

[פאוזה.]

אמרי, אמרי.

[כל גופו רועד, מתכווץ ומנסה להחם עצמו, מתחיל לבכות חרש.]

תפקידי הוא לשמוח

שלא אותי תולים. לי טוב.

העולם פסח עלי. לי טוב מאוד.

[עתה הוא מתייפח ללא מעצור.]

ובשמחה אדירה זו, המפעפעת מכל

נקבוביות עורי, אני נועל את המשפט.

[סוף]