המדמה

חלק ראשון

א

[המדמה מתלבש בחדרו.]

המדמה ליבי חמוץ עלי.

אני מתלבש לטיול הבוקר עם הורַי.

אינני אוהב טיולים. 

אינני אוהב תנועה ומרחבים,

גם לא הפתעות.

אינני אוהב את העולם שמחוץ לחלון.

אינני אוהב חלונות.

אהובה עלי הרביצה המתארכת בסירחוני

בבית-הכיסא הסגור.

ליבי חמוץ עלי.

אהרוג זבוב זה.

ב

[מסך מופשל. מתגלים ההורים הכוזבים. הם פונים למדמה.]

הכוזב רגליים קצרות,

האם אתה מוכן לטיול שלא תשוב ממנו?

המדמה כן, אבי הנעלה.

[מגחך בהתרפסות.]

כל יום אתם אומרים לי

"שלא תשוב ממנו" –

והנה שבים.

הכוזב כל יום אתה אומר לעצמך:

"שבתי היום, מה יהיה מחר?"

המדמה מנדנדים את הילד בין חיקכם לבין התהום?

הכוזב מחפש את האמת בעינינו,

ורואה רק את בבואתך?

[מושיט לו יד לנשיקה.]

נַשֵק, לב חרד!

המדמה [מנשק את ידו]

באהבה נרצעת.

[הכוזבת מושיטה לו ידה, הוא מנשק אותה.]

מעוּך תחתייך, אמי.

[נותן ידיו בידיהם.]

ג

[מסך מופשל. מתגלה שדה פתוח.]

הכוזב בננו, רדוֹף לשווא אחרי ציפור זו!

המדמה הנעלִים עלי,

האוהבים לצחוק למִשבַּתי,

ברגלי הקצרות ובעכוזי השמנמן,

ארדוף לשווא אחרי ציפור זו.

[רודף אחרי ציפור פורחת. מפסיק. חוזר. מגחך בכלימה. הכוזבים מסמיכים ראשיהם זה לזה ומתבוננים בו. הוא נבעת.]

הפנים שראיתי לפני הציפור

אינם הפנים שאני רואה אחריה!

הכוזב ציפור פורחת חצתה את חייך לשניים.

הגיע היום.

לא נעטה עוד על פנינו מסיכות,

סוף-סוף אמיתיים.

המדמה [פוחד]

ועכשיו ארדוף לצהלתכם אחרי ציפור נוספת.

הכוזב אומרים לך:

אמיתיים סוף-סוף,

וזהו הטיול שלא תשוב ממנו.

המדמה אהה, אמי! דברי אלי!

הכוזב על מנת להביע את עומק הכנעתנו לקיסרית סין הגדולה,

נתבעים אנו, אצילי הארץ,

למסור את בן-בכורנו להיות סריס בארמונה.

בעיר הקיסרית מאה אלף סריסים,

והדרישה לילדים בלתי נדלית.

כך רוצעת הקיסרית את נפשותינו.

המדמה הורי, אִמרוּ שלא.

אמי, אִמרי משהו.

קולך עצמו הוא הבטחה שאשוב הביתה.

קולך, אמי!

הכוזבת קולי, קולי.

הנה הוא, זָכָר:

לא תשוב איתנו.

ישחטו אותך בין רגליך.

לא תהיה גבר, לא תדע אהבת אישה.

קולי, קולי.

המדמה אמי הנעלה, הרגעת אותי.

כעת אני יודע שהתלוצצתם;

כי מה, כך, בקור-רוח,

תאמר לי זו שבקעתי ממעמקיה,

ובשרי הוא היא עצמה?

הכוזב אינך בשרנו.

אנו, אצילי הארץ, כדי לעקוף את גזירת יורש העצר,

קונים לנו תינוק מבני האיכרים הרעבים המשריצים סביב,

מגדלים אותו כבננו,

ובבוא היום להילקח אל הארמון,

הוא צועק,

ואנו מתחבקים מתחת לשמיכה.

המדמה מי לא מכיר את בדיחותיו של אבי?

זה שהיה מניף אותי לפתע בזרועותיו הכבירות,

ואני, תקוף פחד וסחרחורת, הייתי צורח ומפרפר.

חריף ונוקשה הוא חוש ההומור של אבי,

האלים גילפו את חיוכו בתער חד.

[כורע לרגלי הכוזב.]

ועכשיו אצחק בחלחלה מתוקה.

[מנסה לצחוק, לא מצליח. מחבק את ברכי הכוזבת ביבבה. היא פולטת צחוק חד.]

את צוחקת, הנעלה? –  סימן טוב.

עינייך עלי? – סימן טוב.

השמש, כמו כל בוקר מטילה צלליה לאותו צד,

ציפור ריחפה מעלינו כרגיל –

העולם גדוש בסימניו הרגילים והטובים.

[מתחיל לרקוד ולקרטע בעיניים עצומות.]

העולם הרגיל, זה העולם הרגיל!

[פוקח עיניו, מתקרב לכוזבת, בשקט.]

חיבוק אחד, אמי, יעשה אותי המאושר בילדים.

הכוזבת [מפנה ממנו פניה בכעס]

כשאני צוחקת – נשימתי מצחינה,

כאילו פלטתי לאוויר גושי צוֹאה.

המדמה לא אַרְווה את הצימאון לאהבתך, אמי!

הכוזב אמרנו לך לא לקוות, ואתה מקווה!

אינך בשרנו! הַאֲמֵן!

המדמה לא אאמין! אקווה!

חיי רק התחילו, ואיך לא אקווה?!

[הכוזב מרים אותו באוויר כעומד להטילו ארצה ולנפצו. המדמה נבעת, עוצר את נשימתו.]

מסך הורם מעל העולם.

רגע אחד, שינוי זווית, חילוף אור –

והמוּכּר נעשה רחוק, צוֹפֵן רע, זר.

[הכוזב שומטו ארצה.]

הַראו לי את הורי האמיתיים!

אני רוצה לראות את האמיתיים!

[רץ ובורח. הכוזבים צופים בו בלי נוע.]

ד

[מסך מופשל. מתגלה שדה שומם. המדמה חוצה אותו, לפתע נעצר בבעתה. בפאתי השדה בור, סביבו האם האמיתית ושלושת הילדים הקטנים, מזי רעב, לבושי סחבות. האב האמיתי משתוחח אל הבור ומדבר. הכוזבים עומדים וצופים ממרחק.]

האמיתי מקרוב רואים רק את הזבוב.

כשמרימים מעט את המבט,

נראה הזבוב עומד על תלולית.

כשמרימים אותו עוד קצת,

התלולית היא עפעף סגור.

העפעף נטוע בפָנים.

הפנים הם פני ילד.

הילד מוקף אדמה.

ועוד יותר למעלה,

מגובה הענן,

רואים רק אדמה,

כל אדמת העולם,

הטומנת בה ילד מת אחד בן שלוש...

[קולו נשבר. יללה בוקעת מפיו. הוא מבליג.]

לא-לא, רגע,

נרד שוב מן הענן,

נשוב לזבוב... אל תראו לי את מה שמעבר לזבוב!...

[קולו נשבר שוב. האמיתית מקימה אותו, מכסה את הבור בעפר, שרה חרש.]

האמיתית בני נרדם,

אל תפריעו לו,

הוא בורא עכשיו את העולם...

[הכוזבים מתקרבים, עומדים ליד המדמה. רגע אחד עומדים שני זוגות ההורים בדממה ומשפילים את מבטם. האמיתי מתכופף ומשתחווה.]

האמיתי זרענו ילד.

הכוזב כן, סתיו.

עוד מעט יבואו הגשמים.

[דממה.]

האמיתי ערוגה שלמה של ילדים יש לנו פה סביב.

הכוזב קשה, קשה. ולא תמיד עליז.

[ושוב דממה.]

האמיתית [מורה על המדמה]

אנחנו שמחים לראות ילד שטוב לו,

שניזון ולבוש כהלכה.

הכוזבת הוא הולך לעיר הבירה.

האמיתית המאושר.

יידע שם הרבה דברים.

המדמה [מתקרב אל האמיתי, מתבונן בו מקרוב. מקיא]

נקבוביות העור,

שמשני צידי אפו של האיש הזה,

מבחילות אותי.

הכוזבת [לאמיתיים]

הוא פיתח לו אופי מעודן.

הוא חי על סף ההקאה.

האמיתית המאושר.

עד היכן מגיעות אצלכם הדקויות.

[המדמה מתקרב שוב אל האמיתיים, בוכה.]

המדמה אתם, שאינני מכיר אתכם,

שפניכם זרות ואינן אומרות לי דבר,

עִזרוּ לי!

אל תיתנו להם לשלוח אותי לעיר הבירה!

ישחטו אותי שם בין רגלי!

האמיתי הילד הזה לא בוכה טוב.

הוא לוחץ.

יש לו דמעות שומניות המופקות מבטן מלאה.

האמיתית [למדמה הממשיך להתייפח]

תן תודה להוריך, ילד,

הם יודעים מה הם עושים.

המדמה הם אינם הורי!

הם אומרים שקנו אותי מידי איכרים עניים!

אל תיתנו להם לשלוח אותי לעיר הבירה!

האמיתית [מפנה פניה ממנו, בקול עמום וחנוק]

הוא הביא אל חיינו אור גדול כשנולד.

היה מחמד ליבנו.

חזרזיר ורוד ומצחיק.

לימד אותנו לצחוק מחדש.

מורה שלנו,

מורה הצחוק, הצהלה וחדוות החיים.

ועטפנו את גופו הפעוט

כמו שעוטפים אוצר במחבוא לעת צרה.

המדמה [מתחיל שוב לבכות מחמלה עצמית] 

אַת מדברת עלי כאילו הייתי יקר לך.

האמיתי מי דיבר עליך?

מדברים על בננו שקברנו פה כעת.

אינך יחיד בעולם, יש עוד.

האמיתית תן תודה להוריך, ילד.

לפחות תאכל כהלכה.

המדמה אומרים שלא אדע אהבת אישה.

האמיתי למה לך אהבת אישה?

להביא גם אתה ילדים לעולם?

[צועק על האמיתית]

למה חייכת אלי כשנפגשנו?

שבעה ילדים גוועים ברעב

בקעו מן החיוך ההוא!

[מכה אותה.]

זה בעד החיוך!

וזה בעד ירכייך שהעלו את הדם לראשי!

וזה בעד לילות האביב,

ובעד ניחוח הפרחים,

וצעיף העננים סביב הירח,

וזה שוב בעד האביב!

על האביב לא אחדל מלשלם לך!

האמיתית [מגחכת בייאוש מתוך המכות]

אבל הילד הזה, לעומתנו,

כבר יהיה פטור מלילות האביב!

הוא, בלילות האביב, יתגעגע לשווא;

הוא לא יביא לעולם ילדים גוועים ברעב!

[למדמה.]

תן תודה להוריך, ילד,

על שפטרו אותך מאימת לילות האביב המתוקים!

הכוזב [לופת את המדמה ומושך אותו אליו]

מיצית את תחנוניך! בוא!

האמיתי אדון, תן לנו להעניק לו מתנת פרידה,

תן לנו לספר לו את הסיפור

על התינוק שלנו ועל מגיד העתידות!

הכוזב [צוחק צחוק מר]

מגיד עתידות, למה לא,

ליבנו מר דיו מכדי לחסוך בשעשוע מר נוסף.

[מרפה מן המדמה. האמיתיים ניגשים אליו.]

האמיתי את זוכרת, אישתי,

איך באנו פעם אל מגיד העתידות הזקן,

הוא מת בינתיים,

באנו אליו עם התינוק שלנו,

ואני נתתי לו עשרים פרוטות ואמרתי:

"קח, וּראֵה לבני עתיד יפה".

האמיתית ואני אמרתי:

"התינוק שלנו טוב וחכם כל-כך,

הוא האהוב בילדינו".

האמיתי ואני אמרתי:

"אישתי, אל תנסי להשפיע".

האמיתית ואני אמרתי:

"מי מנסה, אבל בלי ספק,

נכון לו העתיד המזהיר ביותר, לא פחות".

האמיתי והוא לקח את כף היד שלו,

התבונן בה ממושכות, ואמר:

"מה זאת אומרת מזהיר,

אני רואה פגישה עם נסיכה".

האמיתית "הוא רואה נסיכה!",

אני צרחתי.

האמיתי [מתרגש יותר ויותר]

ואני אמרתי לו:

"הואל-נא להציץ שוב בכף היד,

וראה מה קורה בדיוק עם הנסיכה".

והוא אמר:

"מעורפל".

האמיתית ואני אמרתי:

"אין לנו יותר, אלה פרוטותינו האחרונות".

האמיתי והוא שתק.

ואני אמרתי:

"טוב, קח את המעיל שלי".

והוא לקח את המעיל ואמר:

"הערפל מתפזר.

אני רואה את הילד והנסיכה קרובים,

מה אני אומר קרובים? – צמודים ממש,

פנים אל פנים, גוף אל גוף..."

האמיתית "אלוהים",

אני אמרתי,

"מה זה, חתונה? חתונה עם נסיכה?"

[הכוזב משתופף לפתע, מתחיל להתייפח.]

הכוזבת מה קרה לך, לב רך?

הכוזב אין לי יותר כוח להיות רע אל הילד הזה!

האמיתית ובצדק. אתה הוא אביו.

[דממה.]

פעם עברת בשדה וראית אותי, זוכר?

השכבת אותי בתעלה לצד הדרך.

זה בנך.

הוא יצא מבין רגליך.

וכשישחטו אותו בין רגליו –

אתה תצרח מכאב.

[הכוזב מחייך חיוך נעווה אל הכוזבת. היא ניגשת לאמיתית ומתבוננת בה מקרוב. האמיתית מישירה מבט לעיניה.]

יש לי סימנים.

אני מכירה כתם לידה בין רגליו של האדון.

שאוֹמַר לך היכן?

[מושכת בכתפיה בבוז.]

צוֹאה דאשתקד.

[צוחקת.]

את מדברת עם אישה מאושרת.

[יורקת בפני הכוזבת. פונה לכוזב בחיוך נעווה.]

אתה אביו האמיתי.

מה תעשה עכשיו?

הכוזב כלום. לא אעשה כלום.

מימי לא עשיתי –

ולא אעשה גם היום.

המדמה [לאמיתי]

והסוף? מה סוף הסיפור על מגיד העתידות?

האמיתי הסוף עוד לפניך!

הכל עוד לפניך, בני!

האמיתית היכרתי אותו עוד מרחוק.

ההליכה שלו.

לא יעזור כאן כלום,

מתחת למחלצות והעטיפות שלו,

מעֵבר לשנים שלא ראיתי אותו,

הוא הילד שלי,

הבשר שיצא מרחמי –

לא יעזור כאן כלום.

הוא בני,

והוא תובע ממני את מנת הצער שלו.

כשיכאיבו לו – אצעק.

עלי לעבוד את עבודת האם על בנה.

בוא, ילד,

אמצא בליבי הנשבר גם פינה עבורך.

[מאמצת אותו אל ליבה ומנשקת אותו, מוסרת אותו לכוזב.]

האמיתי אדונים, אני נעשה מטורף מצער!

הכוזב לא.

כואב לך, אבל אתה מסתדר.

עד שיגעון, אך לא מעֵבר לו.

מתים שפויים – זה הקוץ שבחיים.

הכוזבת [צוחקת צחוק חד]

גברים קצרי ייאוש.

הכוזב [למדמה]

נלך כבר ונגמור עם זה!

[יוצא עם המדמה והכוזבת. האמיתיים וילדיהם עומדים וצופים בהם. האמיתי קורא אחריהם בקול נשבר.]

האמיתי זכור את מגיד העתידות, ילד שלי!

אל תשכח את הנסיכה!

ה

[מסך מופשל. מתגלה שער הארמון בעיר הבירה. סריסים צעירים, ביניהם סריס השער וזקן הסריסים, עומדים בפתח. נכנסים הכוזבים, מוליכים את המדמה.]

הכוזב משרתים, אנו אצילים מעיר השדה.

הבאנו את בננו הבכור למסור אותו לארמון.

סריס השער אם הבאתם ילד לסירוס – זה המקום.

כאן מקומו של הכאב, כאן שוכן הצער.

אנו אוהבים לראות את הילדים באים.

אנו אוהבים לראות שיש עוד מלבדנו.

[הם מתבוננים במדמה וצוחקים.]

הכוזב לאן אנחנו הולכים איתו?

זקן הסריסים [כשהוא מטאטא את הריצפה]

הוא הולך, אתם חוזרים.

הכוזב אבל הטקס, טקס מסירת הילד...

זקן הסריסים אין טקס.

הכוזב מי שואל אותך, סריסון?

[לסריס השער.]

הטקס למסירת הילד...

סריס השער הוא כבר אמר לך, אין טקס.

מסרתם, קיבלנו.

הוא זקן הסריסים בארמון.

מעמדו נעלה על שלך.

הכוזב ולמה הוא מנקה את הריצפה כאחרון השמשים?

סריס השער הוא מאוד אוהב שטועים בו.

[זקן הסריסים מורה על עצמו בתימהון כאומר "מי? אני?", שוב מגחך, וממשיך לטאטא. הכוזב עומד רגע מבולבל, אחר ניגש אל השער עם המדמה. הזקיפים חוסמים את דרכו.]

הכוזב הטקס למסירת הילד...

[הזקיפים הודפים אותו ללא גינוני טקס. סריס השער צוחק, תופס את המדמה בידו.]

הכוזבת תנו לי להיפרד ממנו, הלא אני אמו!

[מגפפת ומנשקת את המדמה.]

בני, בני!

סריס השער [מצביע על שָׁדָהּ, מצחקק]

ספוֹג מעוגל, שומן ובוגדנות – אישה!

[מושך בכוח את יד המדמה ומפריד בינו לבין הכוזבת. היא קוראת אחריו.]

הכוזבת זכור אותי, ילד,

מושא אהבתך הראשונה;

אשלוט בך עד יום מותך.

הכוזב [רץ אחרי המדמה, מושיט לו את ידו לנשיקה]

נַשֵק, לב מרומה!

סריס השער [לכוזב]

עד כאן. אחורה.

כאן אינך צועק ולא נותן פקודות.

הופקע משליטתכם.

אחורה לכו!

הכוזבת לא הופקע.

אנחנו בתוכו גם אם לא יראה אותנו עוד. 

אנחנו הטבענו בו את הגיחוך המתרפס ואת הנבזות.

אנחנו עיקמנו אותו עד תום.

היטב הכאבתי לו: אני אמו.

סריס השער שליטים אחרים יתפסו את מקומכם.

יש עריצים גדולים מכם.

ועכשיו, השתחוו אפיים ארצה!

הפמליה הקיסרית הגיעה ומציצה מעבר לפרגוד!

[הכוזבים נסוגים אחור, נופלים ארצה ומשתחווים. סריס השער למדמה.]

הבט בהם, נפלו ארצה, האדירים. 

אינם גדולים כמו שחשבת.

הכבירים ביותר, יום אחד יזדמן לך לראות אותם בקלונם –

התנחם לפחות בזה. 

[הזקיפים מגרשים את הכוזבים ומוציאים אותם. בבת-אחת נעלמים כולם, מלבד המדמה העומד ברחבה הגדולה, וזקן הסריסים המטאטא באחת הפינות.]

ו

[מסך מופשל. מתגלה אולם בארמון. המדמה עומד קפוא. לפתע מסב זקן הסריסים את פניו, מורה לו לגשת אליו. המדמה חושש. זקן הסריסים מפתה אותו בצחוק קל, מתקרב אליו.]

זקן הסריסים אני צוחק, אתה רואה?

יָדַי ידי אדם, עֵינַי עיני אדם, אני צוחק.

מה כבר יכול לעשות לך אדם צוחק?

[מחבק אותו, מתחיל לפשוט מעליו לאט את בגדיו.]

בעיניך ניצתת תקווה, ספר לי.

ספר לי על התקווה שלך.

המדמה [מתפתה]

שאתחתן עם נסיכה.

כך אמר לי פעם מגיד העתידות בכפרנו.

הוא מת.

זקן הסריסים מי?

המדמה מגיד העתידות.

זקן הסריסים אך לא העתיד, העתיד לא מת.

העתיד חי ומחכה לך, נכון?

המדמה כן. אני מאמין:

אתחתן עם נסיכה.

זקן הסריסים [מרימו בזרועותיו ומחבקו בעליצות משונה]

יש נסיכה בארמון!

היא מחכה לך וגם לי!

המדמה אינני בנם... אני בן איכרים...

קנו אותי מידי הורי... אינני בנם...

זקן הסריסים [צוחק]

קנו? באמת? כולם קונים.

איש לא מוסר את בנו האמיתי.

מרמים כולם.

[ולפתע מאמצו אל ליבו, כמי שרחמיו נכמרים.]

אח, ילד, לא טוב!

לא טוב שאתה מאמין שאם אדם צוחק –

לא יאונה לך רע!

ומה אם אני צוחק? – הצחוק לא מונע!

ושיש לאדם עיניים –  גם זה לא מונע!

לא טוב שאתה מאמין בי!

[המדמה רועד. זקן הסריסים מתבונן בצמא בפניו.]

הנה אני, פעם.

פעם, ככה, גם אני.

אני שלי. אני, אני.

[מסב את עיניו ממנו, מוליך אותו אל עומק האולם.]

ז

[מסך מופשל. מתגלה "המשפחה הקיסרית" ועדת סריסיה. זקן הסריסים מפשיל את מכנסי המדמה למטה. הצופים בו מחייכים, עיניהם נוצצות למראה המדמה העומד לפניהם ערום ורועד. זקן הסריסים מאמצו אל ליבו, לוחש באוזנו.]

זקן הסריסים בראותך,

בעיניים קרועות מאימה,

את המכה אותך –

הצץ גם אל מעבר לכתפו.

צמרות עצים נעות לאט,

מאחוריהם שמים עמוקים;

אין לתאר את השלווה.

יש יד מכה, אבל מאחוריה –

יש תמיד עוד משהו.

אל תשכח להביט

אל מעבר לכתף.

[סוף חלק ראשון]

חלק שני

א

[מרתף בארמון. המדמה ערום, תחבושת על מבושיו. הוא מתבונן בפצע שבין רגליו.]

המדמה הנה הפצע.

מה יש שם? – פצע.

ומה עוד יש שם? – פצע.

ארים מבט אל התיקרה,

אחזיר אותו למטה –

פצע.

הם אמרו שיעשו לי פצע,

ועשו לי פצע.

זה עולם שמקיימים בו חלק מן ההבטחות.

אהוב עלי המשחק האיטי, החדגוני,

בנענוע שולי הגלד של הפצע.

ב

[מסך מופשל. מתגלה סריס השוט, מאלף הטירונים, הופעתו אומרת תום, קולו רך. הוא מתקרב למדמה.]

סריס השוט עשו בך מעשה זוועה.

בצדק אתה אומר לעצמך:

"יהיה לי רגע הפוגה".

בצדק רב יותר אתה אומר לעצמך:

"מישהו יעצור וינוד לפִצעִי".

ובצדק שאין נעלה ממנו אתה מוסיף ואומר:

"אני ילד,

הלא אמצא לפחות חיק לכבוש בו את פני,

להתייפח לרווחה".

[מושיט אליו יד רחומה. המדמה קם במאמץ ומתקרב אליו, ואז שולף סריס השוט את ידו השנייה, האוחזת בשוט מאחורי גבו, ומצליף בו בכוח. המדמה צווח ומתפתל, מנסה להימלט לקצות החדר. סריס השוט מחזיר את השוט אל מאחורי גבו.]

עכשיו אתה כבר יודע,

שהיד המוסתרת מאחורי הגב אוחזת בשוט.

אתה רועד.

אבל ציוו עליך שוב להתקרב ואתה מציית.

בכל זאת פועה עוד קול קטן בתוכך:

"אולי הפעם מהתלים בי,

לא ייתכן שיכו ויוסיפו ויכו ללא סיבה, ללא תכלית..." – 

ואתה מציית.

[המדמה מתקרב אליו לאט, מצטמרר, מתכווץ להגן על עצמו, מגחך בהתרפסות. סריס השוט שולף שוב מאחורי גבו את ידו האוחזת בשוט ומצליף במדמה, המיילל ומתפתל, ובורח שוב לפינת החדר. הפעם לא מסתיר עוד סריס השוט את השוט מאחורי גבו, אלא מניפו באוויר.]

עכשיו, שאתה יודע שמאחורי הגב יש שוט,

תמיד שוט,

ואין סיכוי שלא יהיה שם פעם שוט –

אתה כבר מתקרב כשמצווים עליך,

נקי מכל תקווה, מרחמים עצמיים,

משְאֵלות "למה" ו"על מה" וכל סרחי העודף השמנוניים.

הנפש השתתקה סוף סוף,

רק הבשר קופץ כשמצליפים בו.

[המדמה מתקרב אל סריס השוט שחוח ונכנע. רק רטט חולף מעת לעת בכתפיו כהכנה לצליפות. הוא כורע לרגלי סריס השוט, מרכין פניו. סריס השוט מצליף בו בפראות. המדמה מפרפר ומשמיע יבבות כבושות, הפעם אינו בורח, אלא מצטנף ככל יכולתו. סריס השוט מסיים להצליף, מגיש את השוט לשפתי המדמה המוטל לרגליו כפקעת.]

תן תודה לקלון.

תן תודה לזוועה הבינונית מול הזוועה הגדולה.

אמור תודה כשחותכים לך משהו פחות מן הגרון.

[המדמה מנשק את השוט.]

ג

[מסך מופשל. מתגלים סריס האסלה, ושני סריסים הנושאים את תלבושתו החדשה של המדמה.]

סריס האסלה אני הוא סריס האסלה,

הממונה הראשי על פסולת אמנו הגדולה,

הקיסרית האם.

אתה תהיה עוזרי האישי וחניכי.

אתה תִלמַד את הפרשות אמנו הגדולה.

זה עתידך בארמון.

כשאמות – תירש את מקומי.

[מתקרב סמוך מאוד אליו, נושף את הבל פיו אל פני המדמה.]

מלבד לריחות הפסולת של אמנו הגדולה,

יהיה עליך גם להתרגל לריח הרע הבוקע מפי.

עד אתמול עולם חצה בינינו –

מהיום נשימותינו נמהלות.

[שני הסריסים מלבישים את המדמה. קולו עמום, ניחר, כאילו הזדקן.]

המדמה האם אראה פעם את הנסיכה?

סריס האסלה אתה תראה את צוֹאתה של אמנו הגדולה.

המדמה נחוץ שאראה את הנסיכה.

סריס האסלה נחוץ שלא תדע למה נפקחו יום אחד עיניך

לראות את אור השמש –

זה מה שנחוץ.

[זקן הסריסים חולף, מטאטא את הריצפה, מגחך חרש. סריס האסלה מניח יד רחומה על כתפו של המדמה.]

העובדה שאני מדבר אליך כאדם אל אדם,

מראה לך שאני יכול להרשות לעצמי.

כך שמעתי שנוהג גם זקן הסריסים.

[זקן הסריסים ממשיך לטאטא בדומייה.

]

ד

[מסך מופשל. נכנס סריס המשכב, כרוזה של "הקיסרית", פונה למדמה.]

סריס המשכב אמנו, הקיסרית הגדולה!

היא תעמוד מעליך ברגליים פשוקות, 

תראה לך את ערוותה. 

ואתה תשקיף מלמטה ותצעק: 

הו, שמים, מה הפסדתי!"

זה הנוהג. זה מאוד משעמם אותה,

אבל היא עושה את זה מגיל ארבע

וחבל לה לוותר פתאום בגיל שמונים.

[נכנסת הקיסרית, ישישה צמוקה, נראית סנילית, מלוּוה בפמליה של סריסים. זקן הסריסים נכנס אף הוא, חדל מלטאטא, עומד בצד, הגיחוך הקבוע על שפתיו.]

"הקיסרית" איפה? איפה?

[מוליכים אותה למדמה. היא מתבוננת בו, מורה עליו, משתאה.]

ילד? כבר פצענו? כרתנו?

[סריס המשכב מפשיל את כתונת המדמה, מראה לה את הפצע.]

אי, כן, כרתנו. תיכף גם נטנף.

[סריס המשכב משכיב את המדמה פרקדן על הריצפה, אחר מפשיל את שמלת "הקיסרית" למעלה. היא פוסעת לפנים ועומדת ברגליים פשוקות מעל פני המדמה.]

סריס המשכב [מתיז בלחש למדמה]

דַבּר!

המדמה הו, שמים...

סריס המשכב בקול רם!

המדמה [צועק]

הו, שמים, מה הפסדתי!

"הקיסרית" כן? הפסדת? באמת?

ראו, ילדים רכים וכבר שמעו עלי.

כולם אומרים לי את זה.

כולם כל-כך רוצים אותי,

אך כבר אינם יכולים...

ולי עוד יש כל-כך הרבה לתת...

הפסדת. מפסידים כולם.

ותיכף נטנף אותך.

אי, נֶקב, נקב,

חציו לעונג – לא איתך;

חציו לפסולת –  כולה שלך.

[סריס המשכב מניח לשולי שמלתה לצנוח. היא סרה מעל המדמה ופונה לצאת.]

סריס האסלה "נחוץ שאראה את הנסיכה!"

אמר הילד החדש לזקן הסריסים שלנו.

["הקיסרית" עוצרת. דממת-מוות. היא מסתובבת, מביטה בנוכחים, קולה קשה.]

"הקיסרית" "הו, שמים, מה הפסדתי!"

הוא שכב תחתי ואמר.

סריס האסלה "נחוץ שאראה את הנסיכה!"

הוא אמר.

סריס המשכב בגידה!

סריס האסלה אין דבר שהוא רוצה יותר –

מלהגיע אל הנסיכה.

כך הבטיח לו פעם מגיד העתידות בכפר שלו.

"הקיסרית" [מביטה במדמה, פניו מחווירים]

לנסיכה הוא רוצה! לנסיכה!

הוא שכב תחת שמלתי וצעק:

"הו, שמים, מה הפסדתי!"

ובעמקי ליבו חשב:

"הזקנה המטורפת כבר לא חיה, לא נחשבת,

אני צעיר וחזק ממנה, חיי לפני,

אני יכול להרשות לעצמי לזרוק לה פירור!"

[המדמה מנסה לנשק את נעליה, "הקיסרית" נרתעת בצווחה.]

לא אוהבת ילדים!

אלה שיחיו אחרי לא נראים לי!

אני הקיסרית!

לא הוגן שחוטמיכם ימשיכו לצפצף בלילה,

כשאני אשכב דוממת בארון!

לא אתן ולא אשלים!

[לופתת את המדמה ובוכה בחיקו, מתחננת.]

הצל אותי, ילד שלי!

נקודת החן על אַמַת ידך תחיה אחרי!

אמות, אמות, אמות!...

[הודפת אותו מעל פניה, ניגשת לזקן הסריסים, כורכת את ידה סביב צווארו.]

נשארנו אני ואתה,

סריס זקן שלי,

אתה תלווה אותי עד סוף ימי...

[פונה לצאת.]

סריס האסלה "יש נסיכה בארמון!

היא מחכה לך וגם לי!"ענה זקן הסריסים לילד החדש שלנו.

["הקיסרית" עוצרת. דממת-מוות.]

סריס המשכב גם הוא? בגידה והסתה!

"הקיסרית" [מסתובבת במהירות ויורקת מלוא לוגמה בפני סריס המשכב.]

אה, סריס המשכב שלי,

איש תחתונַי וסדינַי,

על דעת עצמך ובלי שהתבקשת,

חיווית דעה על מה שלא נשאלת.

[הוא מרכין ראשו בהכנעה, זקן הסריסים מגחך. "הקיסרית" פונה אליו בבת-אחת, אומדת אותו במבט נוקב.]

אתה ואני מגחכים יחד בעולם כבר הרבה זמן.

נמשיך לגחך עד הקבר.

[הוא מגחך שוב, היא מצטרפת לגיחוכו.]

מה, אתה מאמין לי?

סומך על אחוות זקנים?

סמוך, סמוך.

[למדמה.]

ספר, סריס קטן:

מי חיבק אותך?

מי זה שלחש לך –

"יש נסיכה בארמון!

היא מחכה לך וגם לי!"

[כולם מגחכים. המדמה תקוּף אֵלם, מביט בפני הנוכחים ומחכה לישועה, בעוד הם נועצים בו מבטיהם. המדמה מרכין את ראשו ומתחיל לייבב. לפתע פורצת "הקיסרית" בצווחה רמה.]

ילד, עליך להלשין!

לא תצא נקי מן העולם הזה!

עליך להפסיד את מישהו!

[המדמה רועד ואינו עונה. "הקיסרית" מוחה את דמעותיה, במתק שפתיים, למדמה.]

אם תאמר לי מי זה שלחש לך,

אתן אותך במתנה לנסיכה.

[פאוזה. המדמה רועד ללא אומר, לבסוף מצביע על זקן הסריסים.]

המדמה הוא... חיבק... אמר...

"הקיסרית" [לזקן הסריסים]

הלשין עליך הזאטוט.

[מלטפת את ראש המדמה.]

הלשנה טובה, ילד.

כבר למדת להלשין על מיטיביך.

סריס האסלה רואים שקיבל חינוך אצילי.

[כולם מגחכים.]

"הקיסרית" אי, כלבלבים נאמנים.

דם, דם.

[לזקן הסריסים, חיוך נוגה על שפתיה.]

ועדיין מגחך.

אתה הוא זה, הרי ידעתי.

היטב מכירה הזקֵנה את הזקן.

אה, זקן הסריסים,

אתה הוא זה שמטאטא את ריצפת הארמון בענווה לראווה,

כורך יד על כתפי הסריסים החדשים,

מלחשש ליחשושים לאוזניהם,

מנסה לרוות לך עוד צוף,

עד כדי כך אתה בוטח בכוחך.

קיסרות בתוך קיסרות.

ועדיין מגחך, גיח-גיח-גיח...

אנושי, אנושי. אעניש.

ולמה לא להעניש?  – להעניש צריך.

העונש ידידנו, מחמל נפשנו עונש.

את המלה "עונש" אני אוהבת למשש.

[מנסה לירוק בפניו, אך פיה יבש.]

אי, כבר אין רוק.

אפילו לא נוזל על הסנטר.

יותר קל להרוג מלירוק.

[סרה ממנו. זקן הסריסים מישיר מבטו למדמה.]

זקן הסריסים מעינַי זכית למבט, מידַי למגע,

שפתי היו היחידות שניחמו אותך.

למה בגדת בי, ילד?

[המדמה משפיל מבטו. סריסים כופתים את זקן הסריסים.]

הנה אני, זקן הסריסים, נולדתי ילד צוחק וסקרן,

נפתחתי כפרח לקראת העולם,

יכולתי להיות משורר, חוקר טבע,

יכולתי לאהוב אישה, להוליד ילדים משלי,

וראו מה קרה לי בדרך...

תאמרו – הרגל נועדה ללכת, הפה לשיר;

לא – הרגל לבעוט, הפה להיבעט.

הלא מול פלאים שכאלה יחווירו כל פלאי היקום:

מהו גובה השמים לעומת עומק הכלימה,

מהו כוכב לעומת פצע...

[הסריסים צוחקים.]

סריס האסלה "יש יד מכה, אבל מאחוריה –

יש תמיד עוד משהו.

אל תשכח להביט

אל מעֵבר לכתף".

זקן הסריסים בבוא תורכם תרימו גם אתם קול זעקה.

[הסריסים צוחקים.]

וזה מה שיכתבו בספרי ההיסטוריה:

בארצנו, בשנת כך-וכך,

שלטו הכאב והפחד.

רבים זעקו, מעטים צחקו,

אחר-כך החליפו תפקידים.

סריס המשכב אתה טועה.

בארצנו פורחת השירה,

יש גילויים חדשים במדע,

בארצנו הורחבו הגבולות הודות לאמנו הקיסרית הגדולה –

זה מה שיכתבו בספרי ההיסטוריה על ארצנו,

ולא את יבבותיו הדקות, ביום כך-וכך,

של אחד, סריס מזדקן, במרתף ממרתפי הארמון.

"הקיסרית" [לזקן הסריסים, מסמיכה את פניה לפניו.]

וגם בהביטך אל מעֵבר לכתפי,

לא ירפה ממך הריח החמוץ-עבש הנודף מפי.

תלו אותו!

[המדמה נופל-מתעלף. זקן הסריסים מוּצא החוצה. "הקיסרית" צוחקת, משתעלת, בוכה.]

אי, אהבתי את כולכם,

אהבתי את המעמד!

[מורה על המדמה.]

תנו אותו במתנה לנסיכה ממני,

עולמה מלא בובות –

תהיה לה עוד אחת.

[יוצאת עם סריסיה. המדמה נותר מעולף על הריצפה. חושך יורד.]

ה

[מסך מופשל. מתגלה חדר צעצועיה של "הנסיכה". סריסים לבושים כבובות חיות ניצבים או שוכבים בתנוחות שונות, וביניהם "הנסיכה" והסריס האומנת. "הנסיכה" ניגשת אל המדמה, גוהרת עליו, מלטפת את ראשו. הוא מתעורר מעלפונו.]

הסריס האומנת היא חיוורת, פניה ארוכים,

צללים מתחת לעיניה.

סִברה מביע עדינות גדולה,

או אולי רשעות סמויה.

הכל פתוח.

פי ערוותה עדיין אינו מעוטר שערות,

הקיפול הרך שם טמונים כל מכאובינו.

המדמה עוול גדול עושים לנו כשמלטפים אותנו.

גורמים לנו לחשוב שהליטוף קיים.

["הנסיכה" חדלה מללטפו.]

עוול גדול עושים לנו כשמפסיקים ללטף אותנו.

גורמים לנו לחשוב שחלמנו.

["הנסיכה" שבה ללטף אותו.]

אני הוא זה שמספיק ליטוף אחד

לעשות אותו למאושר בילדים.

"הנסיכה" ספר לי על עצמך.

המדמה הרגתי אדם כדי להגיע אלייך.

"הנסיכה" באמת? ספר לי עוד.

המדמה אני וכל הילדים בארץ סין חולמים עלייך.

כמו הצמחים שנבראו כדי להפיק תמצית בושם,

נוצר מוחנו להפיק עסיס חלומות עלייך.

"הנסיכה" אתה מדבר יפה יותר מכל המשוררים הזקנים.

המדמה אגלה לך סוד:

פעם, בכפרנו, קרא מגיד עתידות בכף ידי.

נחשי מה אמר לי.

"הנסיכה" שתהיה סריס שלי.

המדמה יותר.

"הנסיכה" שתהיה קונה הסריסים הראשי.

המדמה יותר.

"הנסיכה" שתהיה ראש סריסי הכס הקיסרי.

המדמה אצלך רק סריסים וסריסים. יותר.

"הנסיכה" ספר.

המדמה שאתחתן איתך.

"הנסיכה" [לאחר הרהור]

האיש ההוא בחלום כבר אמר לי הכל.

המדמה איזה איש?

הנסיכה הוא חרחר.

המדמה מגיד העתידות! הוא מת.

[אחוזי התפעמות מביטים המדמה ו"הנסיכה" זה בזו.]

"הנסיכה" חיכיתי לך כל ימי.

המדמה עוד לא היו לך כל-כך הרבה ימים.

"הנסיכה" מספיק כדי להתגעגע.

המדמה ואני אלייך, לו רק ידעת כמה.

"הנסיכה" ואני יותר.

המדמה איך נוכל למדוד?

"הנסיכה" אני הנסיכה.

אני פוקדת עליך להאמין לי שאני יותר.

המדמה טוב, את יותר, ואני מייד אחרייך.

"הנסיכה" בוא.

המדמה לאן?

"הנסיכה" נתחתן עכשיו, אני אוהבת אותך.

המדמה הם אמרו שלא אוכל לעולם...

כי הפכו אותי לסריס...

"הנסיכה" הם מתכוונים לאהבה המזוהמת שלהם,

עם זיעה וריר ועוד הפרשות מבחילות.

אנחנו יכולים לאהוב אהבה טהורה.

[שפתיהם מתקרבות זה לזו.]

למבט שלך אני חשה איך אני

נשטפת ונישאת למעלה...

[המדמה מלטף את פניה, שׂערה.]

המדמה מה זה, מה נדבק כאן לידַי?

במה מרוחות פנייך?

שערות נושרות, פיאה נשמטת!

הכל קליפה!

מי את?!

[בוחן אותה מקרוב.]

"הנסיכה" והנה פשר חוורון פנַי והצללים המקיפים את עינַי:

לא עדינוּת, גם לא רשעוּת –  דאגה.

לתחפושתי אני דואג, סריס גמד שכמוני,

חושש שלא אצליח לרמות את הילד.

[הוא מסיר את פיאתו, איפורו ושמלתו, מתגלה סריס גמד. הוא מביט נוגות בעיני המדמה.]

ו

[מסך מופשל. מתגלים "הקיסרית" וכל הסריסים הקודמים, ביניהם גם זקן הסריסים, חופשי מאסוריו, אוחז כמו תמיד במטאטא בגיחוך חרישי. "הקיסרית" מסירה גם היא את פיאתה ואיפורה, והנה היא סריס זקן.]

סריס המשכב כי מה חשבתָ, ילד,

שתרצה משהו בעולם ויתגשם?

סריס האסלה חשבת שייתנו לך להתאמן על זוהמת הקיסרית האמיתית?

"הקיסרית" אנו בובות האימון,

אנו הצללים והבבואות,

עליהם מאלפים את הסריסים החדשים

עבור המשפחה הקיסרית.

[פאוזה. המדמה עובר מסריס לסריס.]

המדמה השקעתי רגש ורצון בצללים ובבואות.

[עוצר מול "הנסיכה".]

בזבזתי את מילות אהבתי הכי יפות על אחיזת עיניים.

"הנסיכה" [מפזמת בחיוך נוגה]

לא לראייה נוצרו עיני,

רק לדמעה.

המדמה [לזקן הסריסים]

ואתה? – המוות לא מוות.

שיחקת, העמדת פנים.

זקן הסריסים [מורה בעליצות אל מעבר לכתפו]

הבט, הבט אל מעבר לכתף...

[סריס השוט מתקרב למדמה. הוא מרכין ראש.]

המדמה אל תכה.

סריס השוט למה אכה, אתה כבר משלנו.

סריס המשכב משלנו! משלנו!

סריס האסלה מוכן וראוי לניקוי הצוֹאה באסלה!

המדמה לעולם לא אגיע אל הנסיכה עצמה?

זקן הסריסים [מביט במדמה כמנסה לשתות את פניו, את מראהו]

הנה אני.

כך נדהמתי פעם.

כך שאלתי "למה".

שישים שנה חלפו.

הלא הישג כביר הוא שיוכל אדם לומר:

שישים שנות כאב מאחורי!

שישים שנות חרפה לא ישובו!

כן, מִבּשׂר חיי המצחין

כבר נחתך הנתח העיקרי,

עליו אני יכול לירוק בשקט.

[מגחך וממשיך לטאטא חרש.]

סריס האסלה [למדמה]

בוא, נלך לנקות את בית-הכיסא

של בבואת אמנו הקיסרית הגדולה.

[צלצול פעמונים קודר ועז בוקע מבחוץ. נכנס סריס השער, נרגש.]

סריס השער זו הקיסרית אמנו הגדולה.

מודיעים לעם, ואולי גם לה עצמה,

שהיא גוססת.

זקן הסריסים [בשקט, לעצמו]

היא, לעומתי, כבר יכולה לירוק על חייה כולם.

[כולם קופאים על מקומם.]

[סוף חלק שני]

חלק שלישי

א

[חדר משכבה של הקיסרית הישישה, האמיתית. היא מוטלת על ערש דווי. מן העֵבר האחד – המון סריסיה, וכן הסריסים הקודמים והמדמה ביניהם, מציצים מאחורי וילונות מוּרדים; מן העֵבר השני – בנה יורש העצר, אישתו, הנסיכה-הילדה האמיתית, וכוהן החצר. הקיסרית מתרוממת במיטתה בשארית כוחה, עיניה נוצצות, שערה פרוע.]

הקיסרית אני שונאת את כולכם,

את העתידים לאכול ארוחת ערב בלעדי,

ואת המתים המחכים לי בחיוך –

לא אסלח לאיש.

[נופלת אחורה בלי כוח.]

כוהן חצר תורך הגיע,

אחריו יבוא גם תורנו.

סלחי לנו.

הקיסרית [מתרוממת שוב, לופתת את ידו]

לא חייתי די.

יכולתי להכאיב יותר.

[מייבבת.]

היו לי חיים טובים, למה לָקַחַת?...

כוהן חצר הודי לאל על חייך הטובים...

הקיסרית לא היה לי יום טוב אחד...

ככל שהיה לי יותר,

כך התחמץ יותר הלב...

[נועצת בו את ציפורניה.]

תנו אוויר... אני קיסרית סין...

[נופלת אחור, מחרחרת, דוממת. פאוזה. רופא בודק אותה, מסמן בראשו שמתה.]

כוהן חצר תנוח בשלום.

יורש העצר היא נחה לא מעט גם בחייה.

[משקיף מלמעלה על הקיסרית.]

לשכב בלי נוע על ספה,

לחרוש מזימה תוך לעיסת ממתק – 

הנה דיוקן אמי.

מוחה רחש זבובים,

כמו גוש חם של צואה בשמש.

הקיסרית [מתרוממת לפתע]

לא אסלח!... [כוהן החצר נרתע בבהלה. היא רואה את יורש העצר.]

מי זה?!

יורש העצר בנך.

הקיסרית עוד ארור אחד!...

למה ילדתי!...

בני!...

[נופלת אחור, מחרחרת, דוממת. הכוהן מהסס. רופא בודק אותה, מסמן בראשו שהיא מתה. יורש העצר מורה בכעס לבדוק אותה שוב. הרופא בודק, מסמן שוב בראשו שהיא מתה.]

כוהן חצר הנצחית מתה.

[הנסיכה בוכה]

יורש העצר הביאו רשת פרפרים!

[סריס יוצא. הנסיכה ממשיכה לבכות. יורש העצר מרים אותה לפתע בזרועותיו.]

יורש העצר קיסר יפאן, מלך הודו, הצאר של רוסיה –

כל אלה הם אויבייך הפעוטים;

אויבייך הגדולים הם בתוכך –

הצער, החמלה, כל מה שרך ומתפתה,

ובראש כולם –  האהבה.

[מטיל אותה ארצה בזעם. סריס חוזר עם רשת פרפרים. יורש העצר נותן אותו ביד הנסיכה, צוחק צחוק רע. לנסיכה, במשובה.]

רוצי לגן, צודי לי את נשמתה!

איננו רוצים אותה בשמים

פוקחת עלינו עין מלמעלה, מה?

לכי! צודי לי את נשמתה!

[הנסיכה אוחזת ברשת הפרפרים, יוצאת החוצה, אחריה סריסיה. כוהן החצר מגיש את הכתר ליורש העצר וכורע לפניו, כולם אחריו.]

כוהן חצר הקיסר!

ב

[מסך מופשל, מאחור מתגלים קצינים וחיילים, מכוונים את נשקם כלפי הנוכחים. הקיסר החדש ואישתו מנסים לנוס, אך נתפסים. מתחוללת תיגרה. הקיסר מצליח לנוס ולצאת, החיילים דולקים אחריו.]

סריס מתפלץ עוד הבל חם עולה מן הגופה,

כבר פרצו מהומות!

[סריס נחרד פורץ פנימה, פונה לסריס מתפלץ.]

סריס נחרד המהומות התפשטו!

סריס מתפלץ איפה?

סריס נחרד בכל משמר הארמון!

סריס מתפלץ מות אמנו, הקיסרית הגדולה,

ערער את שיווי המשקל ביקום.

[סריס נרעש פורץ פנימה.]

סריס נרעש הרגו את הקיסר!

סריס מתפלץ מי הרג?

סריס נרעש הקיסר!

סריס מתפלץ הקיסר הרג את הקיסר?!

סריס נרעש כן, החדיש את החדש!

סריס מתפלץ מי החדיש?

סריס נרעש מי אם לא אחיו!

סריס נחרד זה טבעי.

האמא מתה, הילדים משתוללים.

סריס מתפלץ ואנחנו?

סריס נרעש זו השאלה – אנחנו!

[הנסיכה פורצת פנימה כרוח סערה, נרגשת, בראש פמליית סריסיה.]

הנסיכה אבא מת, מת, מת!

אבי הקיסר מת.

צל הוסר מעלי – מעתה אני המטילה כאן צללים.

מעלי אין כלום; מתחתי – הכל;

כל הארץ היא חדר הבובות שלי!

סריס נרעש הוד נסיכותך...

הנסיכה ואל יספרו לי שגם אני אמות פעם,

זה לא הזמן, לא כעת.

איפה הכתר?

סריס נרעש הוד נסיכוּתֵך...

הנסיכה קיסרוּתֵך. הכתר!

סריס נרעש על ראש דודך.

הנסיכה הביאו לכאן את ראשו של דודי!

[סריס מתפלץ פונה לצאת, נכנס סריס נבהל, עוצר בו.]

סריס נבהל לאן?

סריס מתפלץ להביא לה את ראשו של הדוד!

סריס נבהל הדוד מצווה להביא את ראשה!

[נכנס סריס נבעת.]

סריס נבעת אין צורך, הדוד מת!

סריס נבהל כבר? מוות טבעי?

סריס נבעת כן. הוא נרצח בשיא הטבעיות.

סריס מתפלץ בידי מי?

[נכנס סריס המום.]

סריס המום הרפובליקה!

הנסיכה מי זו? לא שמעתי על בובה כזאת!

סריס מתפלץ ואנחנו?!

סריס נרעש זו השאלה – ואנחנו!

ג

[מסך מופשל. מאחוריו מתגלה מפקד צבא הרפובליקה בלוויית חיילים וסריס השער המצביע על הנסיכה.]

סריס השער היא!

[החיילים תופסים אותה, המפקד סוקר את הנוכחים.]

מפקד הזמן קפא פה.

כמו ערימת צעצועים בעליית גג,

שוּמרתם בארמון הזה מחוץ לזמן ולהיסטוריה.

בחוץ הארץ מתפוררת, רקובה עד היסוד.

מעתה רץ השעון במהירות מטורפת,

להדביק אלף שנות פיגור.

הנסיכה מי אתה?

מפקד מפקד צבא הרפובליקה.

באתי לעשות סדר חדש בארצנו:

שושלתכם תוכרת.

[לחיילים]

פִּתחוּ את כל התריסים –

בובות, התיאטרון נסגר!

[דלתות ותריסים נפתחים, עוד חיילים פורצים פנימה. האור הטבעי מדגיש עד לגיחוך את מלאכותיות האיפור והתלבושות של הנסיכה והסריסים. המפקד מורה על הנסיכה.]

קחו אותה!

[החיילים גוררים אותה החוצה.]

סריס מתפלץ ואנחנו?

מפקד [בחיוך לעגני]

קחו את החלל הפעור בין רגליכם ולכו.

אתם חופשיים.

סריס נחרד חופשיים לְמה?! לאן נלך?!

מפקד [מושך בכתפיו]

לְמָקום שהרוח תישא אתכם.

ארצנו היא עכשיו רפובליקה;

הסריסים קוריוז עצוב.

סריס נרעש את בלוטות השמחה והעונג,

תבלין הטעם לחיים,

כרתו מגופותינו.

חָיִינוּ כדי לנקות את פסולתם של אחרים.

עכשיו אתם אומרים:

"למקום שהרוח תישא אתכם".

סריס מתפלץ סָבַלנו, רְאֵה!

[מתיר את מכנסיו.]

מפקד [נתקף גועל ונסוג]

לכו, אומללים!

שאו את אסונכם לרקע.

סבלכם הקטן נגרף בזרם הגדול.

ההיסטוריה, רבותי!

[לחיילים.]

מי שיימצא כאן בעוד שעה – יומת!

[יוצא. הסריסים מתחילים להתרוצץ בבהלה.]

ד

[מסך מופשל. מתגלה רחבה גדולה לפני הארמון. אנדרלמוסיה. חיילים וסריסים מתרוצצים לכל עבר בקדחתנות. המשפחה "הקיסרית" המדומה מובלת בידי החיילים.]

חייל המפקד, אלה טוענים שאינם המשפחה הקיסרית,

הם רק שימשו בובות לאימון המשרתים.

"הקיסרית" אנחנו סריסים! סריסים אנחנו!

בעל-כורחנו הולבשנו, היינו בבואות!

מפקד הריקבון אחז גם בכם.

ובבואות תמשיכו להיות.

תלו אותם מול המשפחה הקיסרית האמיתית!

"הקיסרית" חיילים, בעל-כורחנו!

בעל-כורחנו הולבשנו!

סריסים אנחנו, סבלנו עִם העם!

תחי הרפובליקה!

[מראה לחיילים את ערוותו. "הנסיכה" מנסה להרגיע את "הקיסרית".]

"הנסיכה" בצחוק. בצחוק.

בובות לאימון החיילים אנחנו.

יתלו בצחוק.

"הקיסרית" בצחוק?

מפקד בצחוק,

בצחוק גדול.

[מכינים את "הנסיכה" לתלייה.]

"הנסיכה" [ל"קיסרית"]

אמרתי לך, בצחוק.

[לחיילים.]

תנו להתלבש בבגדי הנסיכה.

[מניחים לו להתלבש. הוא מתלבש שוב כ"נסיכה". מעלים אותו על השרפרף.]

"הקיסרית" [צווח בפחד]

הם תולים באמת!

"הנסיכה" הם מתכוונים לחיים המזוהמים שלהם

עם זיעה וריר ועוד הפרשות מבחילות.

שיתלו!

אנחנו, האמיתיים, כבר מזמן לא פה.

[כורכים את החבל לצווארו.]

כבר לא פה.

[שומטים את השרפרף מתחת רגליו, הוא מת. גוררים לתלייה את "הקיסרית". הוא מתנגד, צווח ובועט.]

"הקיסרית" אחים, אני סריס, תבינו!

תנו לי להראות לכם את הפצע מקרוב!

אם רק תראו אותו,

לא תוכלו לעשות לי את זה!

לא תוכלו, אחים, לא תוכלו!

[מהדקים על צווארו את עניבת התלייה. הוא מייבב חרש.]

לא מגיע לי לסבול פעמיים,

פעם כסריס, פעם כקיסרית!

יש כאלה שלא סבלו בחיים אפילו פעם!

לא מגיע לי למות פעמיים!

[תולים אותו, הוא מת. תופסים בזקן הסריסים ומובילים אותו לתלייה.]

זקן הסריסים [לעצמו]

אני לא צועק.

אני מוותר על החיים.

אני לא מבין את הרגע שבו מוותרים.

לחינם העמדתי פני פיקח,

שמעמיד פני צנוע.

לא הבנתי כלום.

[תולים אותו, הוא מת. הסריסים האחרים מנסים להימלט, חלקם נתפסים ונתלים, חלקם נרדפים על-ידי החיילים. מכניסים את הנסיכה האמיתית.]

סריס השער היא האמיתית!

היא לא בבואה – האמיתית!

מפקד בַּתקוּ לה את עורק הצוואר,

ותלו אותה לראווה הפוכה, ערומה,

ברגליים מפושׂקות.

[לנסיכה.]

ילדה, אני מבזה אותך לא משינאה אישית –

אני מקווה שתביני –

אלא כדי לשחרר את העם ממורא הכבוד כלפיך.

ערומה, פנייך מרוחות בדם,

שתן וצואה שיזחלו לאורך גופך  –

תמותי כפי שנולדת.

סריס השער [כורע ברך בפני הנסיכה, מלעיג]

"אני מקווה שתביני!"

[הנסיכה צווחת בפלצות ונאבקת בחיילים. הם כופתים אותה, מבתקים את עורק צווארה. היא אינה מאמינה, חדלה לצעוק. הם תולים אותה במהופך. סריס השער מתבונן בה. החיילים תופסים אותו.]

אני רק המלשין, אני לא!

לי יש חסינות!

תשאלו את המפקד שלכם, אני פה רק המלשין!

[מעלים אותו על שרפרף.]

אני סריס השער, אני רק המלשין!

[כורכים חבל סביב צווארו]

אני רק הטינופת!

אני רק הטינופת!

[תולים אותו. הוא מת. המדמה פוסע צעד לעבר הנסיכה התלויה.]

המדמה [כבהארה פתאומית]

צדק מגיד העתידות:

פנים אל פנים, גוף אל גוף!

חתונה עם נסיכה!

[מתקרב אל עמוד התלייה של הנסיכה.]

ה

[מסך מופשל. מתגלה המון-עם הפורץ פנימה ומשתולל, ביניהם הכוזב מחופש לאיכר פשוט. הוא רץ לעבר המדמה, עוצר בעדו מלהתקרב לגרדום.]

הכוזב בוא!

המדמה מי אתה?

הכוזב אביך. האמיתי... הכוזב... האמיתי.

התחפשתי לאיכר.

הם תולים היום גם את כל האצילים.

בוא, נברח מכאן!

נתחיל את חיינו מחדש.

המדמה נתחיל את חיינו מחדש?

[מתיר את מכנסיו, מראה לו את ערוותו.]

למה אתה לא שואל מה יש לי כאן?

אתה עיוור או מה?

הכוזב [באחת יוצאת הרוח ממפרשיו.]

אני רואה, אך גם פוחד לראות.

המדמה פה היו אשכי,

שנכרתו כדי שאוכל לנקות את צואתה של הנסיכה,

זו שמגיד העתידות הבטיח שאנשא לה,

ושאותה תולים עכשיו במהופך,

שותתת דם,

מול שער הארמון.

הכוזב [רוכס את מכנסי המדמה]

טוב לשכוח, ילד.

כל מה שקרה לך מאז הבוקר ההוא,

מאז הציפור הפורחת בשדה,

לא היה ולא נברא.

בוא, נסתלק לפני שמאוחר!

[המדמה משתחרר ממנו, רץ לעבר החיילים, זועק.]

המדמה חיילים, זו ארוסתי,

תלו אותי לצידה לערש נישואים ואהבה!

הכוזב [רודף אחריו]

הוא בני, זה הילד שלי!

אל תאמינו לו!

אל תיקחו את הילד שלי!

[החיילים תופסים במדמה, מפרידים בינו לבין הכוזב.]

קצין [למדמה]

מי אתה?

המדמה נסיך, וזו ארוסתי.

קצין [לחיילים]

עוד נסיך! תלו אותו!

[החיילים מוליכים אותו אל הגרדום שעליו תלויה הנסיכה, אחרים מגרשים את הכוזב במהלומות. המדמה מוצב מול הנסיכה התלויה במהופך, שותתת דם, גונחת.]

המדמה תלו אותי לצידה, בבקשה,

על אותו חבל:

זה ערש כלולותינו.

סמל למה לא.

יש לך דמיון, ילד.

[חותכים את עורק צווארו ותולים אותו לצד הנסיכה, אף הוא במהופך, פנים אל פנים.]

המדמה אהובתי, יש לנו רגע לפני הסוף,

להתחיל את חיינו מחדש.

רגע זה הרבה מאוד.

הלא אם תתבונני בכל חייך אחורה –

גם הם אינם יותר מרגע,..

הנסיכה [שדעתה אינה נתונה אלא לאימתה ומכאוביה]

עזור לי, עזור לי!...

המדמה [מנסה לנשקה, ללקק את דמה]

האהבה אלייך נתנה בי כוח ויופי

שלא יהיו בי יותר.

כל אושרי היה להיות נכסף אלייך.

הנסיכה [ממשיכה בשלה]

עזור לי, עזור לי, עזור לי!...

המדמה אהובתי, שמעי לי הפעם,

התרוממי לרגע מעל הצעצועים הקטנים הנקראים ייסורייך,

ובואי איתי לראות את הדבר האמיתי.

מגיד העתידות, שדכן נפלא וממולח שכמותו,

זימן אותנו סוף סוף על ערש כלולותינו.

הנסיכה עזור לי, עזור לי!...

המדמה נשקי אותי,

בטעם הנשיקה הזאת ניתן טעם לחיינו.

סמל [יושב תוך כך ועושה את צרכיו בדלי, משוחח עם חייל]

יותר מדי דיבורים.

והכל סתם.

חייל גם אני לא אוהב משוררים.

סמל יותר מדי דיבורים.

היה לנו פעם קצין.

יום אחד העניש חייל בשוט.

כשהצליף השוט על גב החייל,

החייל פלט: "אי!"

אז הקצין אמר לו:

"נשבר לי מנאומים".

ככה, פשוט.

ההוא –  "אי!" אחד,

וזה כבר נמאס לו מנאומים.

המדמה חיילים, בקשה אחרונה:

עזרו לי להגיע עם פני אל פניה, לנשק אותה...

סמל בטח, בקשה אחרונה צריך לכבד.

כבר אנחנו מכבדים.

[קם מעל הדלי, שופך את תוכנו על פני הנסיכה הילדה, ואז מצמיד את פני המדמה אליה.]

זהו, עכשיו נַשֵק.

המדמה אהובתי, הרגע שלנו הגיע.

אהובתי... אהובתי...

[פאוזה.]

מתה?

סמל נַשֵק.

המדמה מאוחר.

סמל ובכל זאת – נַשֵק.

[המדמה מנשק אותה בפניה.]

חייל [מלא הערצה לסמל]

זה היה גדול.

ראיתי כבר הרבה דברים,

אבל זה היה גדול.

[הכיכר מתרוקנת, גופות התלויים מתנדנדות קלות ברוח. ערב יורד.]

ו

[מסך מופשל. מתגלה ביקתת האמיתיים. האמיתיים לבדם, מתכוננים לישון.]

האמיתית מי יודע מה הוא עושה שם עכשיו בארמון.

האמיתי ודאי נח. הערב יורד.

[אל המחצלות על הריצפה, כאילו ילדיו שם.]

ילדים שלי,

פעם ניסע לעיר הבירה,

אתם תראו את אחיכם,

הוא יבוא לקראתנו במדי השירות הנוצצים שלו,

שכיסיהם ממולאים במה? – נקניקיות!

נקניקיות נוטפות שמן לאֶחיו הקטנים, הרעבים,

ולביבות מתוקות בחמאה, וממתקים – אח, ממתקים!...

האמיתית [כאילו היא מדברת אל המדמה]

חזרזיר ורוד שלנו,

אנו באים אליך ישר עם נקניקיות,

עוד לא שאלנו כלל לשלומך,

ואיך התנאים בארמון,

ועוד לא סיפרנו לך איך בבית,

וכמה מתגעגעים אליך כאן וחושבים עליך בלי הרף,

יש אנשים הסופרים כבשים כדי להירדם,

ואני אומרת,

למה לי כבשים אם פניו של בני ממלאות את דמיוני,

ואיתם אני שוקעת לתוך השינה, ואיתם אני מתעוררת בבוקר...

האמיתי [כורע ברך לפני "המדמה"]

סליחה ומחילה מבננו האהוב.

שלושת הזהובים שקיבלנו עבורך נמוגו כעשן.

שלושת אחיך האחרונים מתו ברעב הגדול.

הם טמונים בחצר שלנו,

בתלולית העפר שעליה נהגת

 כולכם לנבור כאפרוחים קטנים –

שם טמונים כולם.

[גועה בבכי.]

לא באשמתנו העולם.

מושכים את האדם בשערותיו מכל עבר,

לך דע מה לעשות, ואיך צריך לנהוג.

סליחה ומחילה מבננו האהוב!

האמיתית הוא ודאי עייף. הוא רוצה לישון.

[הם משתרעים על מצעיהם.]

האמיתי [בזעקה מרה הפורצת מגרונו]

ומי יאסור עלינו להאמין!

יש נסיכה ובני נסיך,

והם מתחתנים – זו אמת!

[עוצם עיניו בכוח, אף האמיתית עוצמת עיניה.]

אל תאמינו למה שעיניכם רואות!

אל תאמינו לזעקות הכאב ולדמעות!

אלוהים רק רוצה להבהיל אותנו,

אלוהים עושה לנו "בָּה!"

ואחריו יפרוץ איתנו בצחוק גדול!

ואם רק תעצמו את עיניכם ותתאזרו בסבלנות...

האמיתית [מנסה להרדים את "הילדים" שלצידה]

שְשְש...

האמיתי אם רק תתאזרו בסבלנות...

[ברקע, המדמה מתנדנד קלות על החבל, צמוד לנסיכה. האמיתית שרה בעיניים עצומות.]

האמיתית בני נרדם,

אל תפריעו לו,

הוא בורא עכשיו את העולם...

[סוף]