רווקים ורווקות
קומדיה

הדמויות
זְנַיידוּך
פְלוֹצִיקָה
חְרַאבִּינוֹ
בּוּלְבָּה
אוֹיסְטְוִוינְד, שמן
כולם רווקים ורווקות בשנות השלושים לחייהם
המחזה מתרחש בדירתה של פלוציקה, בדירתה של בולבה, ובמישורת חדר המדרגות שבין שתי הדירות.
תמונה 1
[זניידוך ופלוציקה יושבים עגומים, בבגדים תחתונים, על המיטה, כתפיהם שמוטות.]
זניידוך [לקהל]
אותה אני לא אוהב. בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים. ככה זה.
[נאנח ומשתרע על המיטה, מפנה את גבו אליה ומתכונן לישון. היא מטלטלת אותו, נצמדת אליו, רוכבת על אזור חלציו, נוהמת מתשוקה. הוא פונה לקהל.]
ותמיד צועקים, מייללים, מתפתלים, היסטריה, ואני דווקא אוהב את זה אירופאי, כמו הלוויה אנגלית – שקט גמור, ערפל קל, מכניסים לבור, המהום קצר, והביתה.
[מפנה את גבו אליה, מנסה להירדם. היא שוב מתחילה לטלטל אותו. הוא מתיישב. לקהל.]
היא לא ממש יפה. לא ממש מושכת, לא, לא ממש. גם אני לא ממש משהו. ואיכשהו הכל לא כל-כך ממשי, וכל החיים קצת, איך לומר... אתה חי, נכון, אבל הממשוּת כאילו בורחת. שטות. חבל.
[מנסה לקום מהמיטה.]
פלוציקה לאן?
זניידוך הביתה.
פלוציקה לא תישאר לישון כאן?
זניידוך בשביל מה? לא הייתי כאן? לא התנהלה שיחה? לא געשו יצרים? מה עוד את רוצה?
פלוציקה לישון יחד.
זניידוך נידַבֵּק אחרי החתונה.
פלוציקה אני אוהבת אותך!
זניידוך שמעתי! אחרי החתונה!
פלוציקה תן קצת את עצמך, מה אתה מקמץ כל-כך! ומה כבר עולה לך לישון יחד? אתה אפילו לא מרגיש את זה. תישאר?
זניידוך לא.
פלוציקה גרוֹם נחת קטנה.
זניידוך אין חשק.
פלוציקה אני ממש מתחננת.
זניידוך אין, אין חשק.
פלוציקה בטח חושב מי-יודע-מה על עצמך אם מתחננים בפניך. מי אתה? מי אתה, תגיד לי?
זניידוך עוד פעם "מי אתה"? מי אתה ומה אתה, ומה אתה ומי אתה! מה איכפת לי מי אני? העיקר שאני ישנוֹ!
[מתחיל להתלבש.]
פלוציקה ומתי ניפגש?
זניידוך במוצאי שבת.
פלוציקה כל-כך הרבה זמן?
זניידוך הכל עובר.
פלוציקה [קמה ומחבקת אותו]
אוהב את ארוסתך החוקית?
זניידוך כנדרש.
פלוציקה אוהב? רוצָה לשמוע את המילה. אוהב?
זניידוך כנדרש.
פלוציקה תגיד את המילה!
זניידוך אין חשק.
פלוציקה אני ממש מתחננת.
זניידוך אין, אין חשק.
פלוציקה [חוטפת את מכנסיו מידיו ובורחת לפינת החדר]
אתה שלי! שלי!
זניידוך תני את המכנסיים!
פלוציקה שלי, שלי!
זניידוך אחרי החתונה!
פלוציקה עכשיו!
זניידוך אחרי החתונה! נישן יחד אחרי החתונה, מכנסיים אחרי החתונה, הכל אחרי החתונה!
פלוציקה עכשיו, עכשיו ! רוצה להיות יחד, יחד, שלי, בשר אחד, נפש אחת, הכל אחד, יחד, מאוחד!
זניידוך [רודף אחריה]
את המכנסיים, נבלה! מה את מקמטת? מה את משתוללת כמו גורילה? את גורילה? אז תגידי שאת גורילה ונסיק את המסקנות!
[מצליח לחלץ ממנה את מכנסיו, לובש אותם בזעם.]
"יחד, יחד!" – מיום שאני מכיר אותך אני לא מפסיק לשמוע על יחד ועל איחוד! עם האף שלך תישני יחד! קישטא! ואף הגה יותר! החוצה, בשקט, על בהונות, כמו בלרינה אילמת...
פלוציקה מהבית שלי, החוצה?
זניידוך שכחתי, סליחה... פנימה! לבית-כיסא, בשקט, על בהונות, כמו בלרינה אילמת! ולא להראות את הפרצוף שלך עד מוצאי שבת הבאה! לא הזאת – הבאה!
[תוך לבישה נחפזת של מכנסיו, בזעף, לעצמו.]
למה לא התחשמלתי בגיל חמש, כשהכנסתי מסרגות לשקע, הייתי מת עם עתיד פוטנציאלי מזהיר, וגם הייתי ישן לי כבר עשרים וחמש שנה ברציפות; היתה יכולה לצווח "יחד!" אלף שנה – אני הייתי שקוע לי בתרדמה עמוקה, יפה, נצחית, ובעיקר: לבד! חבל. שטות.
[מסיים ללבוש את מכנסיו. היא מנסה שוב להיצמד אליו, הוא נחלץ ממנה כמו מעיסה דביקה, רץ לדלת. היא קוראת אחריו.]
פלוציקה אוהב את ארוסתך החוקית?
זניידוך [משמיע קול של בחילה]
בֶּעעע!
[יוצא בטריקת דלת.]
תמונה 2
[חדר המדרגות. זניידוך משמיע קולות תיעוב. לעצמו.]
זניידוך צלופח. צלופח דביק.
[פונה לעבר מורד המדרגות, נעצר.]
ותמיד הן גרות, הנקבות הבודדות, בקומה רביעית בלי מעלית, ואתה לֵךְ טַפּס על ההימַלאיה, תגיע בלי נשימה, תוציא את שארית נשמתך בעבודות מין, ושוב תתגלגל ארבע קומות למטה בלי ארוחת ערב או פיסת שוקולד, ובסוף לֵךְ סַפּר לחברים שחזרת מבילוי!
[חוזר ופונה אל דלתה של פלוציקה. דופק על הדלת. היא פותחת. לעצמו.]
נו, שוב היא! דופקים אצל פלוציקה – מופיעה פלוציקה; אין ניסים. ושוב אהבה. הלא כשאני אומר לה שאני אוהב אותה, אני מרגיש מסמרים חלודים בגרון... מילא.
[לפלוציקה.]
התחרטתי. אני חוזר. לא לשתות תה ולא לשוחח; לישון!
פלוציקה עכשיו רק שש לפנות ערב!
זניידוך לישון, לישון! שום ניתוחים ושום ליטופים! לישון! שתתרחקי ממני, שמעת? אני מתרה בך התראה אחרונה! לא אסבול! לא אסבול! קחי מזוודה ועופי!
פלוציקה מהבית שלי?!
זניידוך שכחתי, סליחה, קחי מזוודה ותתקפלי מתחת למיטה!
[לעצמו.]
זוהמה ואינטריגה!
[נכנס פנימה.]
תמונה 3
[דירת פלוציקה. פלוציקה, זניידוך. זניידוך ניגש למיטה. מתפשט.]
זניידוך אהובת ליבי, ידידת אמת שלי, יחידתי בתבל – השינה!
[נכנס למיטה, מצטנף במתיקות ועוצם את עיניו.]
שינה,שינה, שוקולדה של הנפש, תשוקה שלא אַרְווה לעולם. צניחת הראש על הכר – הנה טעם החיים ותכליתם. לנוח, לנוח, להיפטר, ולו רק לשעות, מזְנַיידוּך האידיוט, מכל החשבונות, הנקבות, הבנקים... אין פלוֹציקוֹת, אין עולם, ושיכחה, וחושך, ולא-כלום מבורך.
[נרדם ונוחר.]
פלוציקה [מביטה בו רגע, גוהרת אל אוזנו]
מחר בבוקר – לרבנות!
[וכיון שזניידוך אינו מגיב, היא חוזרת בצעקה.]
מחר בבוקר – לרבנות!!
זניידוך [פוקח את עיניו]
מי?
פלוציקה אנחנו, שנינו. ארוסתך החוקית פלוֹציקה עם בחיר ליבה זְנַיידוּך. להירשם לנישואים. מחר. בבוקר.
זניידוך [מתיישב במיטה, מדוכא]
כבר נרדמתי, למה לקלקל שינה? הלא את קיימת, נכון? אז למה להדגיש?
פלוציקה לא הדגשתי, רציתי רק להזכיר לך. בבוקר. לרבנות. מחר. שנינו. לרבנות. בבוקר. שנינו. מחר. בשבע.
זניידוך בשבע?!
פלוציקה בשבע. אני רוצה להיות הראשונה. זה מאורע בחיים, לא? הייתי באה אפילו בשש, להיות לפני עצמי.
זניידוך [מתיישב על המיטה עגום, נאנח]
ותגידי לי, בחירת ליבי, הרבנות פתוחה רק בבוקר?
פלוציקה למה אתה שואל?
זניידוך ככה. כללית. יכולנו ללכת גם אחרי הצהריים.
פלוציקה פתוח רק בבוקר.
זניידוך אפשר גם מחרתיים, את יודעת.
פלוציקה אני יודעת. רק שאנחנו הולכים מחר בבוקר.
זניידוך מה בוער?
פלוציקה לא בוער, פשוט הולכים בנחת, בלי שיבער, מחר השכם בבוקר.
זניידוך [נאנח]
כן, טוב. אני מבין שעל כל שאר הנימוקים לדחייה כבר דיברנו, על כל ה"בשביל מה?" ו"למה?" ו"מה הטעם?"
פלוציקה דיברנו על הכל, דיברנו.
זניידוך על דירה...
פלוציקה על דירה.
זניידוך שאין לנו עוד דירה כמו שצריך...
פלוציקה דיברנו על דירה!
זניידוך ושאולי צריך לנסות עוד שנה, לבדוק את היחסים...
פלוציקה גם את זה עברנו.
זניידוך עברנו את הכל, מה?
פלוציקה הכל, בהחלט. דיברנו, סיכמנו.
זניידוך מה סיכמנו, תזכירי לי.
פלוציקה שהולכים לרבנות.
זניידוך שהולכים או שלא הולכים?
פלוציקה שהולכים, שהולכים!
זניידוך טוב, כן.
[פאוזה.]
יפה.
[פאוזה. נאנח.]
אם ככה, אומר לך בפשטות: לא רוצה.
פלוציקה מה?! מאיזה נימוק?
זניידוך משום נימוק. פשוט לא רוצה.
פלוציקה אז בשביל מה היו כל הנימוקים והתירוצים?
זניידוך היו, כי אנחנו בכל זאת אנשים בני תרבות. אבל אם את דוחקת אותי לפינה, לא נותר לי אלא לומר לך בפשטות: לא רוצה, ולילה טוב.
[קם ומתלבש. פלוציקה פורצת בבכי.]
פלוציקה למה הסכמת להתחתן איתי, למה?!
זניידוך גברת, רצית להתחתן? – הסכמתי. עשית הכנות? – לא התנגדתי. אבל לגשת ולעשות את זה בסוף באמת? – לא עולה בדעתי!
[פלוציקה ממררת בבכי. זניידוך מסתכל בה בתיעוב. ופתאום הוא מתרתח, מנער ומטלטל את פלוציקה תוך שהוא מורה עליה באצבע.]
ומה זה, תגידו לי! אני שואל ברצינות, מה זה הדבר הזה! מי המציא את זה? לאיזו מטרה זה משמש? ואיך הגיע בדיוק אלי?
[פונה אל העולם.]
ואתם כולכם, מה אתם? איך הגעתם לחיי? מה קורה פה? טירוף, אני אומר לכם! טירוף!
[יוצא בטריקת דלת.]
תמונה 4
[חדר המדרגות. זניידוך מהסס, לעצמו.]
זניידוך אין חתונה. האושר חיכה לי מעבר לדלת – ופרח. במו ידי. שטות. מצד אחד – חבל. מצד שני – מילא. ומה מכריע? להקים בית, משפחה, לצוד יתושים ליד אישה מתקנת גרביים? או להזות לי בודד וחופשי על ישבני נשים כאוות נפשי? מה נכון, מה אמיתי יותר? מה פה החלום ומה המציאות? מה רציני, מה שטות? אם המוות הוא התכלית, הלא הכל ייהפך פעם לחלום, ואז מה טוב יותר מלשכב לבד ולחלום כבר מעכשיו? מאידך, אם כבר מחכים למוות, למה בלי אישה? נו, ושוב: מצד אחד אֶה, מצד שני בֶּה, ובאמצע – אני.
[פונה לרדת במדרגות, נעצר, חוזר לדלת, נעצר.]
אישה. מה הבהלה? מה הפּאניקה? יש חיים גם לאחר הנישואים. מסתדרים. ואני אפילו אוהב קצת רחש בבית, איוושה חרישית של אישה מטאטאת במטבח, ילד מייבב בבית-כיסא, השד ייקח אותם, והכל במין המיה שקטה קצת רחוקה שמקיפה אותך ועוזרת לך להירדם כמו רחש גלי הים בסתיו. עכשיו נשארתי לבד עם דממה צועקת. אתפגר כמו כלב.
[נאנח.]
נו, צריך לחזור, להתנצל, לתקוע הסברים, והרי בכל זאת יש לי כלפיה משהו חם בלב, נקשר בינינו כאילו איזה קְשַרְשָרוֹן, נחזור, נמרח אותה, נלקק בתחת – אח, איזו עבודה! – יהיה בסדר, יהיה טוב, חג שמח ושבוע טוב.
[פונה לעבר דלתה של פלוציקה.]
תמונה 5
[חדר המדרגות. זניידוך דופק על דלתה של פלוציקה. היא פותחת. הוא משפיל את מבטו]
זניידוך אל תסגרי בפרצוף, יש לי המון מה להגיד, הייתי במשבר...
[מעיף בה מבט. לעצמו.]
אוף, יצא שוב החשק.
[לפלוציקה.]
סליחה, טעות!
[פונה אחורה ללכת. היא תופסת אותו בשרוולו.]
פלוציקה חכה, אני מבינה אותך, היית במשבר...
זניידוך לא לא, שום משבר!
פלוציקה משבר, משבר! אני סולחת לך!
זניידוך כבר?
פלוציקה כבר.
זניידוך ככה, פשוט?
פלוציקה ככה.
זניידוך [לעצמו]
אני יורק לה בפרצוף – היא נדבקת. אישה. בצק. חבל. שטות. ככה זה כשאוהבים אותי.
[לפלוציקה.]
מאוהבים, מה?
פלוציקה עד אובדן חושים.
זניידוך טוב, שמעי, אני מוכן לשקול את זה אם תתנצלי מייד.
פלוציקה אני מתנצלת בלי שום שהיות ומבקשת סליחה גדולה.
זניידוך על מה?
פלוציקה על מה שאתה רוצה.
זניידוך ומתחננת שאחזור?
פלוציקה מתחננת בדמעות.
זניידוך בדמעות, טוב, אבל למה לא על הברכיים?
[פלוציקה יורדת על ברכיה וגועה בבכי. זניידוך, לעצמו.]
נו, אני רואה שאין דרך להימלט ממנה. ספחת אמיתית.
[לפלוציקה.]
מצאת לי לפחות חתיכת שוקולד כדי לפייס אותי?
פלוציקה [קמה על רגליה, נכרכת סביב צווארו]
יש לי משהו יותר טוב משוקולד.
זניידוך [לעצמו]
שגיאה. שוב דביקוּת, רטיבוּת, תשישוּת. זוהמה ואינטריגה.
[לפלוציקה.]
אומר לכן, נשים פתיות, נשים אווזות: אנחנו, הגברים, רוצים הרבה דברים, אבל מעל לכל אנחנו רוצים שיעזבו אותנו במנוחה.
[נכנס פנימה, פלוציקה אחריו.]
תמונה 6
[דירת פלוציקה. פלוציקה, זניידוך מתכרבל במיטה. לעצמו.]
זניידוך כן, בסך-הכל לא סוף העולם. לא צריך לעשות מזה טרגדיה. מתחתנים – מתגרשים; אם לא פלוֹציקה – נוֹדינקה. העולם מאוכלס.
[מגחך בנעימות.]
מעניין כמה נקבות עוד יעברו לי מתחת לבטן. דווקא נעים לחשוב שברגע זה נושמות להן בנחת איזה שתיים-שלוש נקבות מזיעות, אולי אחת אפילו בהולנד, ולא יודעות, הבהמות, שעוד מחכָּה להן בחיים פגישה עם איזה זְנַיידוּך.
[נרדם בחיוך של הזיה מתוקה.]
פלוציקה [מתבוננת בו מפינת החדר בחיוך מתוח. לעצמה]
נו, בסוף אנחנו כבר נכניס לו את פלוֹציקה, אה, פלוֹציקה? אל ייאוש, נכניס! מהשמחה הזאת הוא לא יימלט! נכניס רשמית, עם טפסים, עם עדים, עם חתימות, עם כל הבגדים, הסמרטוטים והבכיות והצווחות וכל הזבל – ישר לתוך הפה נכניס לו! יהיה אושר, יהיה!
[מנסה לצחוק בעליצות.]
תמונה 7
[דירת פלוציקה. זניידוך ישן במיטה, פלוציקה עדיין מתבוננת בו. דפיקה בדלת. היא ניגשת לפתוח, זניידוך ממשיך לישון. בפתח עומד חראבינו.]
חראבינו סליחה, אני מחפש בחורה, בּוּלבּה.
פלוציקה בּוּלבּה בדלת ממול.
[חראבינו נועץ בה מבט, היא משיבה לו מבט ומפילה את הממחטה. הוא מרים את הממחטה ומוסר אותה לה.]
גְרַצְיָה.
חראבינו ושמי חְרַאבּינוֹ. גברת גְרַציה...
פלוציקה שמי לא גרציה, שמי פְלוֹציקה.
חראבינו אמרת גרציה.
פלוציקה הרמת לי את המטפחת – אמרתי "גְרַציה"; אמרת "חְראבּינוֹ" – אמרתי "פְלוֹציקה". ואני לא גברת, כי אני לא נשואה ולא גרושה ולא אלמנה; מה נשאר?
חראבינו אולי העגונה פלוציקה?
פלוציקה [לעצמה]
אידיוט לא מבוטל.
[לחראבינו.]
ואולי הרווקה פלוציקה?
חראבינו מה, נכס כזה, ועוד לא חטפו?
פלוציקה מה החיפזון, אני אומרת.
חראבינו נכון מאוד, גם אני אומר.
פלוציקה [מורה על זניידוך הישן]
וזה רק בן-דודי.
חראבינו גם לי יש רק בנות-דודה, גם בּוּלבּה בת-דודה, לא אישה. ככה שאם תשאלי אותי אם לקרוא לי "מר חְראבּינוֹ", אענה לך: קראי לי "הרווק חְראבּינוֹ", או, אם יש לך גינונים אירופאיים, "העלם חראבּינוֹ", או, אם יש לך חוש הומור מטורף, "חראבִּינוֹ רווקִינוֹ".
פלוציקה חראבִּינוֹ רווקִינוֹ.
חראבינו גרציה.
פלוציקה פלוציקה.
חראבינו פלוציקה. חראבינו.
פלוציקה גרציה.
חראבינו פלוציקה.
פלוציקה חראבינו.
חראבינו חראבינו, חראבינו. ואם תשאלי אותי מה אני עושה הערב בשמונה, אומר לך: כלום.
פלוציקה ואם תשאל אותי מה אני עושה הערב באותה שעה, אומר לך גם כן: כלום.
חראבינו ואם תשאלי אותי איזו הצגה מעניינת יש היום בשמונה וחצי בתיאטרון העירוני, אומר לך: "רומיאו ויוליה".
פלוציקה [לעצמה]
אהה, תרבות.
[לחראבינו.]
ואם תשאל אותי אם אני להוטה לראות את "רומיאו ויוליה" אחרי שקראתי את זה שוב ושוב בפעם המי-יודע-כמה, אומר לך: בהחלט.
חראבינו ואם תשאלי אותי מה אני עושה אחרי ההצגה, אומר לך: כלום.
פלוציקה ואם גם אתה תשאל אותי מה אני עושה אחרי ההצגה, ומחר בבוקר, ומחר בצהריים, ומחר בערב, ומחרתיים, וביום שלישי, ובעוד שבוע, ובעוד שנתיים, ועד גיל שבעים, אומר לך: כלום.
חראבינו זה מתאים לי, יש לי בדיוק אותן תוכניות. אז בשמונה ורבע ליד הקופה? אוֹ-רווּאַר!
פלוציקה גרציה.
[חראבינו הולך, פלוציקה סוגרת את הדלת.]
תמונה 8
[דירת פלוציקה. זניידוך ישן. פלוציקה ניגשת אל המיטה, צוחקת בבוז. לעצמה.]
פלוציקה בטח חולם שמתחתן איתי.
[ופתאום היא מנערת אותו בכוח, שואגת.]
זניידוך האידיוט, החוצה!
[זניידוך מתעורר בבהלה.]
זניידוך מה קרה?
פלוציקה קרה שאתה לא נראה לי.
זניידוך ככה, פשוט?
פלוציקה פשוט להדהים.
זניידוך פתאום?
פלוציקה פתאום בפתאומיות. בהחלט לא נראה לי. תסתכל על עצמך. לא לכבודי, לא לרמתי, לא לשאיפותי, לא ליצרַי.
זניידוך וזה שאני במשבר?
פלוציקה [צוחקת בנחרת בוז]
"משבר"!
זניידוך ושאת אוהבת אותי?
פלוציקה [צוחקת בבוז]
"אוהבת"!
זניידוך כשחוזרים על כל מילה טראגית שאני אומר בליווי ציחקוק בוז, בטח שהכל נשמע אידיוטי.
פלוציקה נו, באמת, תסתכל על עצמך אוֹבּייקטיבית: דמות-מישנה מסרטים מצוירים. כן בא לרבנות – לא בא לרבנות; נרדם – מתעורר; מתעורר – מפהק...
זניידוך פלוציקה...
פלוציקה אומר "פלוציקה"...
[זניידוך קם אובד עצות.]
קם...
[הוא יושב.]
יושב...
[הוא מושיט ידו אליה.]
מושיט יד...
[הוא מוריד ידו.]
מוריד יד; חיים, אה? האיש חי, מי יכחיש? הרים יד, אמר "פלוציקה", הוריד יד – היו, היו הרפתקאות, חיים מלאים וגדושים ועשירי דמיון, איש הרנסאנס, ליאונרדו, ליאונרדו זניידוך!
זניידוך [לעצמו, עגום]
לא טוב להיות זניידוך.
פלוציקה עד שנרדמת היה טוב מאוד להיות זניידוך.
זניידוך אף פעם לא היה טוב להיות זניידוך.
פלוציקה אבל הסתדרת עם זה. השתוללת, באת, הלכת – בוהמיין צמרת. מעכשיו – מאוד לא טוב להיות זניידוך.
זניידוך לא טוב.
פלוציקה טוב להיות פלוציקה.
[מתרווחת על המיטה וצוחקת.]
משתגע להיות פלוציקה, מה? לא תצליח. אני תפסתי קודם. אני פלוציקה, אני. איך יצא לי בדיוק מה שטוב!
[טופחת בחיבה פטרונית על ראשו. הוא מנסה לנשק את ידה.]
זניידוך ניפגש מחר ברבנות?
פלוציקה [צוחקת כלמשמע בדיחה]
"ברבנות"!
[זה מצחיק אותה יותר ויותר.]
"ברבנות"!... להיפגש איתו ברבנות!...
זניידוך כי פתוח רק בבוקר...
פלוציקה [מתפקעת מצחוק]
"בבוקר"!... "פתוח"!... "ברבנות"!... "פתוח"!... אוי זה טוב!... זה ממש טוב!... "כי פתוח"!... "רק"!... אוי זה טוב!... אוי אני מתה!... אוי זה טוב, זה טוב!...
[נרגעת, מוחה את דמעות הצחוק שלה, טופחת על שכמו בהערכה.]
לך, לך כבר, טומטום, לפחות הצחקת אותי, הצחקת, לא חיית לשווא.
זניידוך [מתחיל לפסוע לכיוון הדלת, נעצר]
מוכרח להישאר לָך בכל זאת איזה זיק מימים עָבָרוּ... זכרי איך נפלת לפנַי על הברכיים...
פלוציקה ומה אתה פונה אלי עם זיכרונות מימים עָבָרוּ כשאני מאושרת? עם "ימים עָבָרוּ" תואיל לפנות אלי כשאני עצובה, גוססת, הכי רצוי כשאני כבר בקבר, אז יהיה לי המון זמן בשביל זיכרונות על ברכיים! זיכרונות! אני חיה וצוהלת בהוֹוה עם פזילה חזקה לעתיד, וזה בא עם זיכרונות על ברכיים! ואיזה ברכיים על ראשך? מי נפל בתחנונים על ברכיים? נתקלתי בשטיח שעל הסף ומעדתי! גם לא מעדתי, כמעט מעדתי! גם לא כמעט, חלמת! נוחר כמו פוֹרְץ של סוס וממציא המצאות! מחליף אותי עם עצמו! אתה נפלת על הברכיים! נפלת או לא נפלת? על הברכיים, חיש! כמו שנפלת קודם! לא שזה יעזור לך, אבל – על הברכיים!
זניידוך [נופל לפניה על ברכיו. לעצמו]
אוף, היא פתאום כל-כך נראית לי! פתאום להיות איתה מחר בשבע ברבנות נראה לי הפיסגה!
[לפלוציקה.]
שמעי, אני כל-כך משתוקק להיות מחר...
פלוציקה אמרתי לך שהברכיים לא יעזרו, זה רק להדגמה!
[ולפתע היא שואגת.]
ועכשיו החוצה! כאן לא אכסניית נוער מזדקן! לקום! הביתה! קישטא!
[הוא מתלבש בפנים נפולות. פלוציקה פותחת את הדלת. הוא פוסע ליציאה. נעצר על הסף.]
זניידוך סתם סקרנות: לפני שנמנמתי, ישבת בפינה ובכית לך בשקט. מה קרה פתאום?
פלוציקה קרה מה שקרה, כשאתה ישן – העולם לא עומד. אתה יודע שהנמנום הזה שימש פרשת דרכים בחיי? אם יחפשו משהו בעל ערך לכתוב על המצבה שלך, יכתבו רק: "כאן נטמן זְנַיידוּך-שְמַיידוּך, שנת אֶה-בֶּה עד שנת צִיגָלֶה-מֶה; נמנם ביום איקְס-מיקְס, שעה פיקְס-דריקְס; תהי נשמתו צרורה בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה". אוֹ-רווּאַר.
[הודפת את זניידוך החוצה וטורקת את הדלת.]
תמונה 9
[חדר המדרגות. זניידוך, לעצמו.]
זניידוך נו, ראיתם נבֵלה? זרקה. גם כן עושה מעצמה בן-אדם. גם כן יש לה מה להגיד. כל בהמה היום זמרת. זוהמה ואינטריגה. מה קפץ עליה פתאום? אולי השתגעה מאהבה? אלא מה! התפרצות שנאה כזאת מוכרחה לנבוע מאהבה יוקדת. מילא, שתירגע. עוד פרצוף לאהבות יוקדות. ואפילו אם לא השתגעה, אם סתם מחזור חודשי או סירחון דומה – יעבור, יעבור לה עם הצמר-גפן בבית-כיסא. טינופת. גם כן פיגורה בשביל מחזוריות, תאריכים, לוח שנה – מנהלת גדולה. סוס-יאור! ואם לא מחזור, אם סתם כעס? לא יחלוף? יחלוף! אישה. כעס. גם כן פּרסוֹנה בשביל להרגיש משהו. ונגיד אפילו שלא כעס, שנמאסתי עליה. אז מה? – היא בכלל יודעת מי נמאס ומי לא, זה בן-אדם בשביל לדעת, להבין, לשפוט? חתול. חלב – זנב. קוקוריקו... סליחה, מיאו-מיאו. ונאמר אפילו שכן יודעת, שרוצה לה מישהו אחר; מה זאת אומרת היא רוצה? מי זה היא? מה היא? יש בכלל היא? ומה פירוש רוצה? זה אישיות לרצות, להחליט ככה, להחליט אחרת? ואדרבה, שתנסה לקחת לה מישהו אחר, את מי תיקח? במקרה הטוב תחפש לה שנה-שנתיים עד שתגיע למישהו שיזכיר לה אותי, שקצת דומה לי. ומי בכלל דומה לי? זה גברים? זה בני-אדם? זה רגש? כולם הרי בהמות כאלה, ביצים וגרביים מסריחות, לכל אחד סטיות מגונות – אחד שותה את הקפה לא כמוני, שני מחליף תחתונים לא כמוני; ואיפה הנשמה, איפה הלבטים והרגישות, והדיבור הקצת מאנפף, והצחוק שלי, איפה פה הזְנַיידוּך? איפה עוד יהיה לה בחורון-פז כמוני שבאמצע ההזדווגות עוצר כל פעם ושואל: מה הטעם? וממשיך קצת, ושוב שואל: ולאיזו תכלית? וגומר, ואוכל משהו, וחושב על הריקנות האינסופית בעולמנו ונרדם. אין, אין היום מהמודל הזה. ואם כבר לקחת איזה אידיוט שמזכיר יד שנייה את זְנַיידוּך – איזה זְנַיידוּכוֹביץ' או זְנַיידוּכְנְבֶּרְג – אז למה כבר לא פשוט האוריגינל עצמו? לא לא, היא שלי, שלי, המנוולת אולי בעצמה לא יודעת, אבל היא שלי. היא רק תתגלגל לה קצת על בטן של מישהו אחר, וההבדל מייד יצעק לשמים.
[פוסע צעד לכיוון המדרגות.]
נו, נעניש אותה, ניעלם לה קצת, נכאיב לה, ניתן לה להירקב בבית חודש-חודשיים, ואז נופיע לה כמו גואל. נגאל אותה, את הסחבה. שטות. מילא.
[נעצר. פאוזה.]
גם שבוע יספיק. בסך-הכל אני מרחם עליה. נקבה. פרה. עטינים ואינסטינקטים.
[פאוזה.]
עד חצות. ארבע חמש שעות של בכי חרטה יספיקו.
[מתיישב על הריצפה, נסמך בגבו אל הקיר]
נו, ננמנם רבע שעה וניכנס לגאול אותה. "סלח, סלח!" היא תתייפח, ושוב על הברכיים, ואני לא אסלח ולא אסלח ולא אסלח, ובסוף – אסלח. כן, בסוף תמיד נעים.
[עוצם עיניו ומחייך בנועם.]
נעים, נעים, יהיה טוב, חג שמח ושבוע טוב.
[נרדם. כעבור רגע נפתחת דלת דירתה של פלוציקה, ופלוציקה יוצאת, מביטה רגע במבט בוז גאיוני בזניידוך הישן, חולפת על פניו ויורדת במדרגות החוצה.]
תמונה 10
[חדר המדרגות. זניידוך. הוא מתעורר, מציץ בשעונו, מופתע. לעצמו.]
זניידוך מה? אחת-עשרה וחצי? נו, נמנמנו קצת, הגיע הזמן לישון ממש.
[קם, מחלץ את עצמותיו.]
נגאל אותה, את הכלבה.
[דופק בדלת. פאוזה.]
בטח עוד עושה ספונג'ה בכל הבית עם הדמעות שלה. ניתן לה רגע לנגב את האף.
[פאוזה. מצלצל בפעמון. פאוזה.]
אולי גם משתינה מהתרגשות.
[פאוזה. דופק. פאוזה.]
ומשלשלת.
[פאוזה. דופק ומצלצל שוב ושוב. פאוזה.]
וגם חתכה לעצמה את הוורידים. נו, מה שפה הולך בגללי, איזה דראמות! ככה זה כשמאוהבים בי! נעים. נעים. אישה מנסה להתאבד בגללי. לא לחלות, לא להשתגע – למות! עד כדי כך אני. אומנם חבל שהיא עצמה לא משהו יותר, אבל גם ככה, מה, בכל זאת בן-אדם, נקבה רשמית, עם תעודת זהות, יכתבו בעיתון והכל, ועוד יכתבו שם "התאבדה צעירה יפהפייה" – מכל סחבה הם עושים יפהפייה, ביחוד כשמתאבדת! – וכולם יחשבו שיפהפייה התאבדה בגלל זניידוך – נו, מרוב שיכתבו שיפהפייה, אני בעצמי כבר חושב שיפהפייה, ואולי היא באמת יפהפייה? – אוף, נעים, נעים, מה איכפת לי מי אני, העיקר שחושבים אותי! – ואולי יעשו ממנה גם מיליונרית בלונדינית ממונטריאול, נו, מה, דבר של מה-בכך שמתה אישיות כזאת בגללי? אני עצמי מתחיל להיבהל מרוב כבוד לעצמי! חבל, הגיעה השעה להציל אותה.
[קורא לעבר הדלת.]
פלוציקה, כאן זניידוך הגואל-הסלחן! אני יודע שאת בחלוק בית מזוהם ופנים נפוחים, אחרי בכי תמרורים ולב שבור, משתינה ומשלשלת, חותכת לעצמך את הוורידים ובולעת צנצנת גלולות שינה...
תמונה 11
[חדר המדרגות. זניידוך מול דלתה של פלוציקה. באמצע דיבורו מופיעים מאחוריו במעלה המדרגות פלוציקה וחראבינו. זניידוך מסתובב אליהם, נדהם.]
זניידוך אה!...
פלוציקה אתה במקרה אלי? גובה מיסים? מוכר אנציקלופדיות? תודה, אין לי צורך בשום אנציקלופדיה, אני כבר יודעת הכל.
זניידוך בילית בחוץ?
פלוציקה למה בחוץ? במסעדה סינית, עם מיזוג אוויר, ליד התיאטרון. חשבנו אפילו להיכנס ל"רומיאו ויוליה".
זניידוך חתיכת אהבה, מה?
פלוציקה כאן לא מודיעין.
זניידוך אפשר להיכנס?
פלוציקה אני לא מכניסה זרים הביתה.
זניידוך ונגיד שאני צריך פיפי?
פלוציקה תעשה בשדרה מתחת לעץ.
חראבינו אבל אם אני צריך פיפי?
פלוציקה אתה תוכל להיכנס, אתה כן.
חראבינו [מבליט חזה בגאווה]
זהו, אני אוכל. אם רק ארצה.
פלוציקה כמובן שאם רק תרצה, אף אחד לא ישלח אותך לשם אם לא תרצה.
חראבינו זהו, שאני אדם חופשי.
זניידוך תגידי לאידיוט ללכת.
פלוציקה למה שאני אגיד לאידיוט ללכת? אני אומרת לך ללכת.
זניידוך אוהבת אותו?
פלוציקה [זוקרת את שדיה לעומתו]
רואה את זה?
זניידוך כן.
פלוציקה איבדת.
חראבינו ואני?
פלוציקה מצאת.
[מראה לזניידוך את ירכיה.]
רואה את זה?
זניידוך כן.
פלוציקה גם כן איבדת.
חראבינו ואני?
זניידוך אולי תהיה רגע בשקט? אתה רואה שכאן עניינים של חשיבות תהומית!
חראבינו גם אני של חשיבות תהומית! אני בעסק!
זניידוך [מורה על חראבינו]
מי זה בכלל? מה זה? מאיזה חבל כביסה הורדת אותו? איפה הגרלת את פרס התנחומים הזה? תסתכלי עליו ותסתכלי עלי – אין שום הבדל! פרצוף, אוזן, מכנסיים – הכל אותו דבר, הכל שטות; אז בשביל מה להחליף אותי ולקבל אותה סחורה? אבסורד. שטות!
פלוציקה [לחראבינו]
אתה בורח מחופות?
חראבינו אני תקוע כמו מסמר חלוד, עונה על מה ששואלים אותי ועושה כנדרש.
פלוציקה [לזניידוך]
תופס את ההבדל? תקוע כמו מסמר חלוד ועונה על מה ששואלים אותו!
חראבינו ועושה כנדרש.
פלוציקה ומה!
[מורה על זניידוך.]
תסתכלו עליו! לא לא, אני פשוט מוכרחה לצחוק על כל הזמן שהייתי עם הטיפוס הזה! מה מצאתי בו? לא, באמת, מה מצאתי בריקנות הזוחלת הזאת?
[מנסה לצחוק.]
לא, אני פשוט מוכרחה לצחוק ולזלזל!
זניידוך כבר צחקת קודם הרבה.
פלוציקה אני מוכרחה עוד.
[לזניידוך, מנסה לצחוק.]
שמע, תסתכל על עצמך...
זניידוך [לעצמו]
עכשיו היא תשאל "מי אתה".
פלוציקה ...מי אתה? מה? איך נתפסתי אליך? הייתי עיוורת? מטומטמת? אידיוטית? אימבּצילית? אני לא מבינה! תראו איזה הבדל!
[מורה על חראבינו.]
כאן מצח, אישיות ברורה, סנטר תקיף, מצַווה, כאילו מורה לך בשפה אילמת לפרוש זרועות ולהתמסמס מאהבה!
[מורה על זניידוך.]
ואילו כאן מה? – כלום! לכאורה הכל אותו דבר, אותו סנטר תקיף, אותו מצח גבוה, אישיות, אותו אידיוט, ובכל זאת – איזה הבדל! איזו תהום! איזה!... ומה ההבדל? – הבדל עצום! שם הכל – כאן כלום! לא לא, אני מוכרחה לצחוק, להתפקע על השטות שלי!
[מנסה לצחוק.]
חי-חי... חי-חי... שטות... שטות...
[מפסיקה לצחוק.]
ועכשיו אני מוכרחה לבכות קצת על הזמן שבזבזתי על השטות...
[פורצת בבכ.]
אי-אי... אי-אי... שטות... שטות...
[פותחת את הדלת. לחראבינו.]
בוא, ניכנס.
זניידוך לעשות פיפי?
פלוציקה אל תהיה ילד. פיפי כבר עשינו במסעדה בלי סוף.
חראבינו [לזניידוך]
No hard feelings.
[מושיט לו יד ללחיצה, ובשנייה שולף כרטיס ביקור ומושיטו אליו.]
שמי חְראבּינוֹ.
[זניידוך אינו מגיב. חראבינו תוחב את כרטיס הביקור לכיס חולצתו של זניידוך ומקרב אליו עוד יותר את ידו המושטת לשלום]
שמי חראבּינוֹ.
[זניידוך אינו מגיב.]
חראבינו [נוגע בידו בבטנו של זניידוך]
שמי חראבּינוֹ.
זניידוך [לפלוציקה]
אני פונה אליך בפעם האחרונה לסלק מפה את ה"שמי חראבּינוֹ" ולחזור למקורות.
חראבינו [מושיט לו שוב ידו]
שמי חראבּינוֹ.
פלוציקה למה לך ללחוץ לו יד? תלחץ לי!
[לוחצת את יד חראבינו.]
שמי פלוציקה.
חראבינו שמי חראבּינוֹ.
פלוציקה [מורה על שָדָהּ]
אתה יכול ללחוץ גם פה.
חראבינו [לוחץ על שדה]
שמי חראבּינוֹ.
פלוציקה [לוחצת על קידמת מכנסיו]
שמי פלוֹציקה.
זניידוך [מושיט יד ללחוץ על שדה של פלוציקה]
שמי זניידוּך.
פלוציקה [סוטרת על לחיו]
שמי פלוֹציקה.
[נכנסת לדירה. חראבינו עומד להיכנס אחריה. זניידוך נוגע בכתפו, מושיט לו יד.]
זניידוך שמי זניידוך.
חראבינו אֵיחרת. אמרתי לך קודם ארבע פעמים "שמי חראבּינוֹ" ולא הגבת. עכשיו תישאר לבד עם ה"שמי זניידוּך" שלך.
[נכנס אחרי פלוציקה וטורק את הדלת. זניידוך נותר לבדו בחדר המדרגות.]
תמונה 12
[חדר המדרגות. זניידוך, לעצמו.]
זניידוך איך זה? היתה יכולה להיות שלי, והוֹפּס, קיבל אותה חראבינו. אני השלכתי, וחראבינו מצא והרים ראשון, ועכשיו היא של חראבינו, וחראבינו זה לא אני, אני זניידוך. שטות. יכולתי באותה מידה להיות חראבינו, לא הייתי מפסיד כלום, אין בי שום דבר שלא הייתי מוותר עליו, כל ארוחה שאני אוכל – גם חראבינו לא מחמיץ, ונוסף לזה היתה לי גם פלוציקה. נורא חבל שאני לא חראבינו. הוא מהצד הנכון של הדלת. היה לו מזל, ל"שמי חראבינו", להיוולד חראבינו. ומה יצא לי? זניידוך. שטות. בעצם, גם חראבינו שטות. כי אם כבר יצאתי לא-חראבינו, אז בשביל מה יש חראבינו? מה כל תכליתו עלי אדמות? להרים פלוציקות שזניידוכים זורקים? שטות. איש מיותר לחלוטין, תחליף-זניידוך, קשקוש. חראבינו. זוהמה ואינטריגה. חראבינו.
[פאוזה.]
חראבינו. חראבינו. איך נתקע פתאום לחיַי השם הזה: חראבינו! לו הייתי שומע אתמול "חראבינו", הייתי חושב: מין קשקוש, כמו שאדם יושב לפעמים במטבח, מרביץ פיהוק, ופתאום יוצאת גם איזו פליטת פה, "שְצִ'ינים", או "בּוֹרבֶּע". והנה, מהלילה הקשקוש הזה מקבל משמעות חדה, מכאיבה, כמו נעיצת סכין בלב. חראבינו. חראבינו.
[מוציא מכיסו את כרטיס הביקור של חראבינו, מעיין בו.]
חראבינו. אין מה לעשות: עובדה. שטות, אבל עובדה. המון דברים לא קורים בעולמנו, ודוקא חראבינו קורה!
[עוצם את עיניו, נושא את ראשו כמו בתפילה מרוכזת, ושוב פוקח אותן בבת-אחת ומציץ בכרטיס.]
חראבינו. לא יאומן. כמה שלא אסגור ואפקח עיניים – הכרטיס לא משתנה. חראבינו. כתוב: חראבינו.
[מקרב את הכרטיס לעיניו.]
חְרא-בּי-נוֹ. ומשמאל לימין: נוֹ-בּי-חְרא. ואם נחשוף את האותיות בהדרגה: יִנוֹ, בּינוֹ, ראבּינוֹ, וחְרַאבּינוֹ – אין מה לעשות, תמיד מגיעים לחראבינו.
[זורק את הכרטיס על הארץ.]
נגיד שאין כלום.
[מסתכל על הריצפה, רואה כאילו לראשונה את הכרטיס.]
מה זה?
[מרים אותו.]
כרטיס ביקור כנראה. מצאתי כרטיס ביקור. מעניין של מי.
[מעיין בו.]
חראבינו. שוב חראבינו. נו, אֵירדם קצת, אֶשן, וכשאקום – הכל היה חלום.
[מתיישב על הריצפה, נסמך אל הקיר ועוצם את עיניו, נושם קצובות, משמיע נחרה, מטלטל את ראשו, פוקח את עיניו, מפהק, משתדל להיראות נסוך שינה ואדיש, מרים בעצלתיים-כביכול את הכרטיס ומעיין בו לרגע. נד בראשו בעצב.]
חראבינו. בחיים שלי לא נתקלתי בעובדה פיזיקלית מוצקה כל-כך כמו השם חראבינו על הכרטיס הזה.
[נאנח. עוצם עיניו.]
אם חראבינו תופס את המציאות – לזניידוך נשאר החלום.
[נרדם.]
תמונה 13
[חדר המדרגות. זניידוך ישן, נשען על הקיר. במעלה המדרגות עולה בולבה. למטה, אחריה, במאמץ רב בשל משמניו, אויסטווינד. בולבה רואה את זניידוך. בקול חד.]
בולבה ואתה?
זניידוך [מתעורר] אה?
[לעצמו.]
אישה. למה לא. ניקח, נתחתן.
בולבה ואתה מה?
זניידוך רצה הגורל שזניידוך. מחכה לבת-דודתי פלוציקה. רצה הגורל שהיא לא בבית. ואת?
בולבה רצה הגורל שגרה דלת מולה. רצה הגורל שבּוּלְבָּה.
זניידוך שֶמָה?
בולבה שבּוּלבּה, שבּוּלבּה. שמי בּוּלבּה.
זניידוך [קם, סוקר אותה לרגע. בקול מפתה]
ואולי רצה הגורל עוד משהו?
בולבה למשל?
זניידוך למשל, שאחכה לבת-דודתי אצלך בדירה. אולי רצה הגורל מין דבר כזה?
בולבה [פותחת את דלתה]
אולי רצה ואולי לא רצה.
[נכנסת וטורקת את הדלת בפניו.]
זניידוך [לעצמו]
בהמה.
[בולבה פותחת מבפנים את הדלת.]
בולבה ואולי כן רצה.
זניידוך [לעצמו]
חיננית.
[נכנס פנימה. הדלת נסגרת. אויסטווינד ממשיך להשתרך במעלה המדרגות.]
תמונה 14
[דירת בולבה. בולבה, זניידוך. דפיקה בדלת. בולבה פותחת, זניידוך מאחורי כתפה. בפתח עומד אויסטווינד.]
זניידוך וזה מה?
בולבה אה, אוֹיסְטְווינְד, בכלל שכחתי שעליתי במדרגות עם אוֹיסְטְווינְד.
זניידוך ידיד נפש?
אויסטווינד וגוף.
זניידוך [מאוכזב]
למה לא, כולם רוצים לחיות. כאן דמוקרטיה.
בולבה היינו יחד במסעדה טבעונית ליד התיאטרון. התלבטנו אם ללכת ל"רומיאו ויוליה".
זניידוך חתיכת אהבה, מה?
בולבה שמע, "רומיאו ויוליה" זה "רומיאו ויוליה", אבל עם מה נשארים כשנסגר המסך? – עם "אויסטווינד ובולבה".
[לאויסטווינד]
נו, תיכנס כבר, חילזון, הרי לא נעמוד חצי חיים על הסף!
[אויסטווינד נכנס. בולבה טורקת את הדלת.]
תמונה 15
[דירת בולבה. בולבה, אויסטווינד, זניידוך. שתיקה מעיקה.]
בולבה אז מה?
זניידוך אז ככה.
[פאוזה.]
קאמי אומר על הֶמינְגְוֵויי: "לקחנו מהם, מהאמריקאים, אלמנטים שחסרו לנו. אבל הנאיביות, חוסר המורכבות שלהם, מעולם לא זכו אצלנו, האירופאים, להערכה".
בולבה כן.
[פאוזה. אויסטווינד מסמיך פניו לפני זניידוך, נועץ בו מבט חודר. זניידוך מגחך במבוכה.]
זניידוך מה אתה תוקע עיניים?
אויסטווינד משחק שח?
בולבה [בחיוך קטן ורע]
אוֹיסְטְווינְד, כמה ימים לא עשית?
אויסטווינד [משפיל ראשו, בקול נדכא]
אבקש לא לדון בזה בפומבי.
בולבה [מתייצבת לצד זניידוך]
זה פומבי? זה אני וזְנַיידוּך, ידידנו הותיק זְנַיידוּך!
זניידוך [זחוח דעת מהצלחתו, מניח ידו על גבה]
זניידוך ובולבה זה פומבי? זה לא פומבי, זה פרטי. זוג.
בולבה [כורכת אף היא ידה סביב מתני זניידוך]
זוג, זוג.
אויסטווינד [נזוף, מרכין ראשו]
טוב, אני חושב שאלך לשירותים. לא עשיתי יובלות.
[מסמיך פניו לפני זניידוך, במבט שואל ומפציר.]
אני סובל. שמור לי על בולבה כשאני לא פה.
זניידוך בטח.
[אויסטווינד סב על עקביו ופונה לצאת.]
שתצליח הצלחה גדולה לאחר שהייה ממושכת.
[אויסטווינד נעצר כאילו היכו בגבו, מסתובב אל זניידוך ובולבה, מחייך אליהם חיוך נעווה, פונה שוב אחורה ויוצא.]
תמונה 16
[דירת בולבה. בולבה, זניידוך.]
בולבה ציטטת קודם את קאמי. אני רואה שיש לי עסק עם אינטלקטואל. לכן אצהיר מראש: אני בורה ומטומטמת. למסעדה ליד "רומיאו ויוליה" נפלתי במקרה. שתדע, שלא תפַתח ציפיות.
זניידוך זה בסדר, אני לוקח גם מטומטמות. אצלי העיקר התחת... סליחה, האישיות. ואני שמח שאת אומרת לי את זה. גם אני מטומטם. הציטטה מקאמי היא הדבר היחיד שאני יודע – קראתי אותה פעם בעיתון כשחיכיתי לרופא שיניים – ואני משמיע אותה בפתיחת כל שיחה. אחר-כך אין לי מה להגיד, ואני נאלם דום.
בולבה זה מעודד לשמוע שגם אתה אפס. נגולה לי אבן מהלב.
זניידוך אני אוהב שכל הקלפים על השולחן.
[לעצמו.]
בהמה. ועוד מנפנפת בבהמיות שלה. שטות. זוהמה ואינטריגה. אבל בענייני קטנוניות ואגואיזם היא נראית לי דווקא ממזרה לא קטנה.
[לבולבה.]
אולי יש איזה ממתק בבית?
בולבה אני טבעונית.
זניידוך [לעצמו]
אלא מה. גזר וחסה.
בולבה אני יכולה להציע לך גרגרי כוסמת בחומץ?
זניידוך למה חומץ? מה עשיתי? אני חשבתי על משהו מתוק לקינוח...
בולבה א-פרופו קינוח, אתה יודע מה הסימן הבדוק לתזונה נכונה? שאחרי עשיית הצרכים, תסלח לי, אין בכלל צורך לקנח. אתה עושה את זה כמו עז. קטנים, מוצקים, עגולים, והרֶקְטוּם, תסלח לי, נשאר טהור.
אויסטווינד [נאנח מבחוץ]
אוי, סיפור עצוב, הרֶקְטוּם – סיפור עצוב, עצוב!
זניידוך [נועץ מבטו בבולבה, כלא מאמין]
כמו עז, מה?
בולבה רק מהבחינה הזאת.
[וכיון שזניידוך ממשיך ללטוש בה עיניים.]
ומה כבר מתרוצץ בראש הגַנָבי שלך? חדר שינה?
[זניידוך ממשיך להסתכל בה בזרות ופליאה ואינו מגיב.]
לידיעתך, תחנתי הסופית היא חתונה.
זניידוך [בקול רפה]
אין לי מטרות אחרות. אני שרוף על חתונות.
בולבה מה עם ה"בת-דודה" ממול?
[זניידוך מניע בראשו לשלילה.]
כי אצלי לא יונקים צוף ומתעופפים. אצלי נשארים. ואני רוצה לומר לך עוד משהו על עצמי. אני אישה לבעלי החלטה מהירה. אני לא הולכת לחכות הרבה. לי בוער. הנעורים מאחורי. אין לי רזרבות של יופי שישמור את ערכי, להפך, יש בי זרמי מעמקים של לַבַּת כיעור שמאיימים לפרוץ ולצאת, ככה שאני הולכת ואוזלת. השנה-שנתיים הקרובות יהיו עבורי מכריעות מבחינת הקמת משפחה. אז אם לא אתה – אני רצה הלאה, הלאה, החיים קוראים לי ואני משתגעת לחיות כבר, משתגעת לילדים, חיתולים, צווחות, אוהבת את החיים עם הגועל-נפש!
זניידוך [בשקט]
בזה כבר הבחנתי.
בולבה [שרה בקצב מארש]
כזאת אני,
אוֹפּטימיסטית מטבעי...
זניידוך [מסתכל בה שוב בדכדוך הולך וגובר]
ואת גם תמיד ככה, מכניסה פזמון בתוך המונולוג? אישה בסגנון בְּרֶכְט, מה?
בולבה יש בי בְּרֶכְט, יש בי שְמֶכְט – יש הכל!
זניידוך [פורץ בבכי]
מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה?! לא רצחתי, לא שדדתי – פשוט נולדתי!
בולבה מה קרה?
זניידוך תסתכלי על עצמך! עוד שואלת מה קרה! מה עוד צריך לקרות?
[מסובב את פניה מצד לצד, כאילו מראה אותם למישהו.]
עונש! קָקָה קטן של עז! היתה לי פלוֹציקה – הורידו אותי לבּוּלבּה! החלומות שלי התחילו מחופי קליפורניה ונגמרו בערבות מונגוליה! ולמה דווקא אני? אלוהים, למה הן פונות כולן דווקא אלי? מה הן נטפלות? כל מכוערת, כל בעלת חטוטרת, כל קָקָה של עז שמואסים בה, יודעת רק כתובת אחת: מזבלת זניידוך!
בולבה [לסתותיה מתרחבות כעומדת לפרוץ בבכי. סרה הצידה]
אני שומעת בדברים שלך נימה לא חיובית? No problem.
[קוראת בקול]
אוֹיסטווינד!
אויסטווינד [מבחוץ]
נוכח!
בולבה תוצאות?
אויסטווינד שלילי!
בולבה כַּווץ את הרקטוּם וצא!
זניידוך [פתאום נבהל]
לא לא, את לא הבנת אותי, אני בכלל לא רוצה להיפרד...
[לעצמו.]
כל היכרות חדשה רק מקרבת אותי לתהום!
[לבולבה.]
...תני חצי שעה להתרגל, הנה, גם פלוציקה לא יותר ממך, רק שהתרגלתי, רואים יבלת ליד האף, בהתחלה נגעלים, אחר-כך חיים עם זה, ובסוף לא יכולים בלי זה! תני להתרגל! בעצמך אמרת שאת לא קלה, תני לעכל אותך!
בולבה [מביטה בו רגע במבט חודר כשוקלת, ולבסוף קוראת בקול]
אוֹיסטווינד!
אויסטווינד [מבחוץ]
מכַווץ!
בולבה שחרר בחזרה ותמשיך להתאמץ!
[לזניידוך.]
אני בולבה, אבל גם אתה לא יותר מזניידוך, ואני לא מרגישה שעשית טובה בזה שאתה לוקח אותי. גם לא ניתָן להתחתן איתי על דרך השלילה; אותי צריכים לרצות מפני שאני טובה אבסולוטית!
זניידוך אבסולוטית?!
בולבה אבסולוטית, אבסולוטית! אני לא יפה, אבל יש לי כבוד של יפה. לא מקבלים אותי בזול. צריכים להתאמץ. צריכים לאהוב ולפנק. לא ממתקים או מסטיק – אהבה, חיזורים, פרחי בר, הפצרות. התעלסויות וכל זה.
זניידוך [לעצמו]
אלוהים, הראה לי את הדרך החוצה!
בולבה ואני אוהבת את זה טבעי וממושך. באור מלא.
זניידוך [לעצמו]
אוי ואבוי לי! באור מלא! עם זרקורים בטח, וגדר-תיל וכלבים! מחנה שבויים יפאני!
בולבה ועם משחקים מוקדמים ארוכים-ארוכים. חצי לילה.
זניידוך [לעצמו]
אוי! השינה – ציפור נפשי!
בולבה וגם אחר-כך לא לישון. לפטפט איתי, שיחות נפש אינטימיות, תה עשבים, בקבוקון חומץ תפוחים משובח, לפעמים עד אור הבוקר, ואז...
[מחככת ידיה בהנאה, כמו בשמחה לאיד.]
...עוד פעם. ושוב משחקים מוקדמים...
זניידוך זה כבר נוגד את אמנת ז'נבה!
בולבה [נאנחת בסיפוק]
כן, אני לא קלה.
[נצמדת אליו. בקול מפתה.]
אבל – וזוהי הנקודה המעניינת אצלי – אני לא רק לוקחת, אני גם נותנת.
זניידוך מה?
בולבה הרבה חום, הרבה מסירות ואהבה.
[מתחילה לפשוט ממנו את בגדיו.]
על כל משחק מוקדם שאתה תתחיל לשחק איתי, אני אגמול לך במשחק מוקדם משלי. חצי לילה שלי – חצי לילה שלך.
זניידוך בקיצור: הלך כל הלילה.
בולבה יש לי בשבילך הרבה הפתעות בשדה האהבה.
זניידוך עוד הפתעות?
בולבה [כמו ביישנית, בלחש]
למשל, אתה ישן לך בלילה בשלווה, ופתאום מתעורר בבהלה, ומוצא את הנחום-תקום זקוף בידיים של מי?...
זניידוך שמעי, אני אוהב לישון רצוף...
בולבה ...של בולבה! אתה גוחן אל הכיור לצחצח שיניים, ופתאום, מאחור, מורידים לך במשיכה את המכנסיים...
[ותוך כך היא מושכת את מכנסיו למטה.]
...בידיים של מי?
זניידוך [ביובש]
של בולבה. אבל שמעי, גם לצחצח שיניים אני אוהב בלי הפתעות...
[מנסה להרים את מכנסיו, היא לא נותנת.]
בולבה הפתעות ושעשועים. לונה פארק. רכבת שדים נצחית של בהלה ועונג. צַפֵּה לי במקומות ובמועדים הכי לא צפויים.
זניידוך אני אדם עם לב לא חזק...
בולבה [מתרפקת עליו]
אוהב שמדגדגים לך ברקטום?
זניידוך שמעי, גם הרקטום...
בולבה חמוד שלי, אתה לא תוכל להתכופף לקשור שרוך בלי שאכניס לך אצבע.
[ותוך דיבור היא משרבבת בגניבה את ידה מאחוריו ותוקעת אצבע באחוריו. הוא קופץ ממקומו, פניו נופלות.]
זניידוך אני לא אוהב את זה.
בולבה אתה אוהב, אך לא מודה בזה. אתה לא מספיק משוחרר. גברים משוגעים על זה. אני אעשה לך את זה עד שתאהב.
[מגניבה את אצבעה מאחוריו ותוקעת בישבנו. הוא קופץ ממקומו.]
זניידוך אני לא אוהב את זה!!
בולבה הצעקות שלך רק מחזקות אצלי את הוודאוּת שאתה, בתוך-תוכך, משתגע אחרי זה. אתה תמשיך לקבל את זה ממני כל חייך. כשאני לא בנחום-תקום, אני ברקטום.
[ושוב מגניבה בולבה בסתר את אצבעה מאחוריו ותוקעת אותה בישבנו. הוא קופץ כנשוך נחש, מתמלא חימה וצווח.]
זניידוך מנוולת, אמרתי בלי אצבע ברקטום!!!
אויסטווינד [מבחוץ, נאנח]
אוי, סיפור עצוב, עצוב!
זניידוך [בהחלטה פתאומית, לובש בחזרה את בגדיו]
אני לא נשאר פה אף רגע אחד נוסף, אני לא יודע מה זה פה, מה זה האישה הזאת, חומץ, כּוּסמת, רקטוּם, מארשים, בּרכט, יפאנים – הכל מזכיר יותר מדי את מלחמת העולם השנייה! ההיא, הפלוציקה, מילא, את הסופגנייה היבשה ההיא אני כבר מכיר, וכאן, פתאום – קָקָה קטן של עז! וכל פעם מיטה חדשה, פרצוף חדש, מוזרויות חדשות – למי יש כוח? אני חובב יציבות, יציבות. ומה הכי יציב בחיים? – השינה!
[לבולבה.]
אני מבטל את הכל! החוצה!
בולבה מהבית שלי?!
זניידוך סליחה, פנימה! לבית-כיסא, עם הרֶקְטוּמַאי הגונח! ותשכחי שבאתי! לא היית ולא נבראת! את לא!
[יוצא בטריקת דלת.]
תמונה 17
[חדר המדרגות. זניידוך, לעצמו.]
זניידוך אח, כמה קל ומתוק היה אצל פלוציקה, איך היתה ניגשת אלי כמו ציפור אוורירית, כמו בלרינה אילמת, ניגשת, מרפרפת רגע בחזית המכנסיים, ותוך שינה הייתי בשיא, פולט צוויחונת, וכבר הכל מאחורי, מוכן לסגור פיג'מה ולישון, לישון, בלי חצאי לילות של משחקים מוקדמים ושיחות נפש ואצבע ברקטום, בלי בּרכט וחומץ וקָקָה של עז, לא, פשוט אישה-מלאך: חולפת, מרפרפת, מתנדפת! אח, פלוציקה, פלוציקה!... ואפילו השמות, איזה הבדל: פלוציקה – סרט משי מרפרף בשמי התכלת; מול בולבה – חבטת חירבון של פיל לתוך מי בִּיצה! אח, פלוציקה, אהבה נצחית, ציפור גן-העדן האבוד!
תמונה 18
[חדר המדרגות. זניידוך דופק על דלתה של פלוציקה. פאוזה. היא פותחת בכותונת-לילה.]
זניידוך [נכלם]
סליחה, אבל אני מוכרח אותך. תביני, אני לא יכול להיגמל ממך.
פלוציקה חראבינו הוא עובדה מוגמרת.
זניידוך [מתקרב אליה מאוד, משתדל לגעת בה]
את נעוצה לי בבשר.
פלוציקה אז תצעק מכאב. ועוד פעם תלמד מה זה לא להתחתן איתי.
זניידוך אני כבר מוכן להתחתן, מוכן לכל שטות, קפּריזה...
פלוציקה אתה לא מבין, ידידי, אתה איבדת אותי. אתה מתקשה להאמין שמישהו סוף סוף עשה צעד. נדמה לך שמכל דבר אפשר לחזור. לא, מחמל נפשי, כאן זה אבוד.
זניידוך חשבתי שאם בכל זאת נבדוק את היחסים בינינו...
פלוציקה ומה יש כאן לבדוק? על מי אתה מנסה לעשות רושם? שנינו יודעים שהכל רמאות!
זניידוך אבל מבחינה נפשית...
פלוציקה איזה "נפשית" על ראשך? מי "נפשית"? פתאום כשרע לך, גילית את הנפש? מתחתנים, חיים, מתים וזהו!
[חראבינו מופיע מאחוריה, לבוש פיג'מה, מחייך למראה זניידוך.]
זניידוך הזדרזת להיכנס לפיג'מה.
חראבינו לא הזדרזתי. נכנסתי במתינות.
זניידוך [לפלוציקה, מורה על חראבינו]
איך את מסוגלת לאהוב כזה? הרי הוא לא אני!
פלוציקה אוהבת את חראבּינוֹ כחראבּינוֹ.
זניידוך זה מה שאני לא תופס: חראבּינוֹ כחראבּינוֹ! איך אפשר לאהוב בעולם מישהו שהוא לא אני!
[פתאום יוצאת כל הרוח ממפרשיו. בוש ונכלם.]
אני משעשע אתכם, מה? הייתי בחייך קוּריוֹז.
פלוציקה מי אתה? פַּשפֵּש בעצמך. מצאת משהו?
זניידוך לא.
פלוציקה אז זהו. ואספר לך עוד משהו פיקנטי. אני וחראבּינ'קלה צחקנו עליך המון במיטה. אתה יודע איך אנחנו קוראים למלפפון'קלה שלו?
זניידוך זניידוך.
פלוציקה איך ניחשת? ולפעמים זניידוצ'קה. אתה יודע שלחראבינ'קלה יש זניידוצ'קה נורא מוצק?
זניידוך בטח גם ארוך. ארוך'קלה.
[פלוציקה פורצת לפתע בבכי. חראבינו נבהל.]
חראבינו לא? אין לי ארוך? אין לי מלפפונ'קלה ארוך, פלוצי'לה? למה את בוכה? יש לי קצר? קצר ורך הזניידוך של חראבינו?
פלוציקה יש לך ארוך ויש לך מוצק, ואני בוכה כי אני פשוט אוהבת את חראבינו, וכל פעם שמזכירים את השם חראבינו אני מוצפת רגש, זה הכל!
חראבינו [דעתו זחוחה עליו, מחבק את פלוציקה. לזניידוך]
הבנת? ארוך, מוצק, רגש, חראבינו.
זניידוך [לחראבינו]
כאן מראים יותר מדי רגש, מתאמצים יותר מדי לבכות. סערת הנפש קצת מנופחת על אידיוט כמוך; עם זניידוך מוצק, בלי זניידוך מוצק – אני במקומך הייתי מודאג.
חראבינו מה אתה מדבר? הכלבה מטורפת עלי!
פלוציקה מי כלבה מי!
חראבינו סליחה, האישה.
זניידוך [מלשין, לפלוציקה]
הוא קרא לך כלבה.
חראבינו ביקשתי סליחה.
פלוציקה [לזניידוך]
הוא ביקש סליחה.
[לחראבינו.]
אל תיתן לו לסכסך, לנָחָש, חראבּינ'קלה! תפליץ עליו!
חראבינו [מתנצל]
אין לי כרגע פלוץ.
פלוציקה תעשה לו סמלי!
[חראבינו מסתובב, מפנה אחוריו אל זניידוך ו"תוקע" בפיו. זניידוך בועט באחוריו. חראבינו קופץ לעומתו, רוצה להחזיר לו בעיטה, אך פוחד.]
חראבינו אני לא אלים, רק כשנחוץ.
פלוציקה נכון מאוד, ועכשיו לא נחוץ. הרבה יותר יכאיב לו אם תחבק אותי.
[משתלהבת, בעיניים עצומות.]
חבק אותי...
חראבינו [לעצמו, מודאג]
שוב לחבק?...
פלוציקה וגרור אותי למיטה...
חראבינו [לעצמו]
זה שאפשר גם לשתות כוס קפה עם שתי חתיכות עוגה – זה לא עולה על דעתה...
פלוציקה וכבה את האור...
חראבינו [לעצמו]
או לדפדף קצת בעיתון ערב...
פלוציקה וקְרע ממני את הכותונת...
חראבינו [לעצמו]
או סתם להסתכל על זבוב בתיקרה...
פלוציקה ותבקיע פנימה...
חראבינו [לעצמו]
תוך כדי חיטוט קטן בבית השחי...
פלוציקה ושוב תבקיע...
חראבינו [לעצמו, קולו נעשה יותר ויותר מעורר רחמים]
צריך גם לישון קצת מפעם לפעם.
פלוציקה ושוב תבקיע...
חראבינו [לעצמו]
רחמנות.
פלוציקה וכל הלילה תבקיע...
חראבינו [לעצמו]
אני לא אזכה לראות כבר את הבוקר?
פלוציקה ובבוקר תזרח השמש...
חראבינו [לעצמו]
תודה לאל.
פלוציקה על אישה בהריון...
חראבינו [לעצמו]
ועל ישיש מוכה שבץ.
פלוציקה [פוקחת עיניים]
סוף. איך זה, אהובי?
חראבינו [משתדל להיראות להוט]
משגע!... פלוצי'לה!
פלוציקה [נופלת לזרועותיו אחוזת תשוקה]
חראבינ'קלה!
[חראבינו מטלטל את פלוציקה בזרועותיו, מתאמץ להיראות נסער. גם היא מטלטלת אותו בכוח.]
קח אותי כבר למיטה! קח אותי, קח אותי!
חראבינו [הודף אותה מעליו לפתע במשטמה, מתפרץ]
מה "קח אותי, קח אותי"?! קחי את עצמך, נבלה! אין לך רגליים?! אלה כל הזמן "קח אותי", "תביא אותי", "עשה לי", "קנה לי"! לכי לעזאזל, קרציה! לכי, הסריחי במיטה ותני לישון! לישון!
[הודף את פלוציקה פנימה, נכנס בעצמו, וטורק את הדלת בפני זניידוך. פאוזה. זניידוך, נרגש מאוד, פורץ בבכי של הקלה מול דלתה של פלוציקה. לעצמו.]
זניידוך אני כל-כך מאושר... כבר חששתי שבאמת טוב להם... אני כל-כך מאושר שגם אצלם טינופת... כולם שבויים בידי מפקדות של מחנה שבויים יפאני... רע... רע... נפלא...
[דלתה של פלוציקה נפתחת. בפתח עומד חראבינו, מחבק את פלוציקה.]
חראבינו אל תשלה את עצמך, זה היה ריב שיגרתי של אוהבים. אפילו מוסיף קצת פלפל.
[טורק את הדלת בפניו.]
זניידוך [לעצמו]
שטויות. נִגלה סדק – תיפער גם תהום.
תמונה 19
[חדר המדרגות. זניידוך, לעצמו.]
זניידוך שייקח אותי השד אם אני לא מתחיל לחוש געגועון לקָקָה הקטן של עז. זו אישה: אש, אנרגיה, לא חתיכת בצק רופס – להבה מאַכּלת, תאוות חיים, יֵצר; ומי יודע, אולי חוץ מחומץ ואצבע ברקטום יש לה גם הפתעות נוספות, ודווקא נעימות? ואַ-פּרוֹפּוֹ אצבע ברקטום – ואני סתם זורק פה בפני עצמי רעיון לא מחייב – יכול להיות שאני בכלל אוהב את זה ואני אפילו לא יודע? יכול להיות שזה נהדר כמו שנהדרים כל מיני מקומות על פני כדור הארץ, קולומביה הבריטית, למשל, במערב קנדה, גן-עדן עלי אדמות שמעולם לא הייתי בו ואני אפילו לא יודע כמה נפלא שם? אולי צריך רק לעבור את מחסום הרתיעה, לתת לאצבע לחדור עוד חצי סנטימטר, ולפתע אמצא את עצמי, כמו בחלום פלאי, בקולומביה הבריטית?
[דופק על דלתה של בולבה. היא פותחת, מתבוננת בו רגע בדומייה.]
זניידוך [לעצמו]
מעזה לא ליפול לפני על הברכיים.
בולבה עיכלת אותי?
[זניידוך מביט בה בעצב ומהנהן קלות בראשו.]
אני לא שומעת.
זניידוך [בקול חלוש ועמום]
כן.
בולבה אז למה ה"כן" שלך לא עליז?
זניידוך עליז, עליז.
בולבה סופית?
זניידוך סופית.
בולבה לא שומעים!
זניידוך סופית!
בולבה כי אני זורקת על סמך זה את אוֹיסטווינד!
זניידוך תזרקי, תזרקי בשקט.
[תופס את פניה בשתי ידיו כמו טובע הנאחז בקרש הצלה.]
עזרי לי!
בולבה מה קרה?
זניידוך [פורץ בבכי]
אני לא יכול לשאת יותר את עצמי!
בולבה כבר הבהלת אותי. חשבתי שבאמת קרה משהו.
[לוקחת את ידו ומוליכה אותו אחריה פנימה. תוך כך הוא עוצם עיניו וממלמל לעצמו.]
זניידוך קולומביה הבריטית, קולומביה...
תמונה 20
[דירת בולבה. בולבה, זניידוך, אויסטווינד.]
אויסטווינד [לבולבה]
לבית-כיסא?
בולבה הביתה!
אויסטווינד [מביט במבט ממושך, שפל-רוח, אל זניידוך]
כל הכבוד. קיוויתי שלא תחזור – לא יָצָא.
זניידוך ולמה אנחנו חייבים לרמוס אחד את השני? למה לא יכול הכל להיות פשוט, אנושי?
בולבה הבנת, אוֹיסטווינד? לא יהיה לך אפילו העונג לחשוב שנהנים לרמוס אותך.
אויסטווינד [לבולבה]
אבדְתְ לי. מי יודע לכמה זמן.
בולבה [מחבקת ומנשקת אותו בצהלה]
לנצח, לנצח!
אויסטווינד איך שלא יהיה, אני אחכה. זכרי תמיד: אי-שם בחדר המדרגות עולה ויורד לו איזה אוֹיסטווינד ומחכה.
[יוצא. זניידוך שוב תופס את בולבה בפניה. בסערת נפש.]
זניידוך בּוּלבּה! בּוּלבּוּלוֹביצ'קה! משהו רוצה להיפתח בי ולפרוץ החוצה! יש כזה חשק לחיים חדשים, יפים, ברוחב לב! לחיות כמו שצריך, לאהוב כמו שחלמנו! לצאת מתוך המחשבות הפעוטות, מהאהבות הקמצניות, מהשיקולים הקרים!
בולבה נצא, נצא מייד! אני בעד!
זניידוך לגעת בשורש החיים!
בולבה כן כן, שורש! ואַ-פּרוֹפּוֹ, אתה יודע שלשורש הצנונית... ומה שוב המבט העגמומי הזה?
זניידוך [מפהק]
יש באמת איזו עייפות גדולה בעולם, או שרק אני כל-כך עייף?
[היא ניגשת אליו בהחלטה נמרצת, מנשקת נשיקה ארוכה על פיו. הוא עוצם את עיניו.]
בולבה לֵך, לך עם הקווים שלי, מְצא את ההרמוניות האישיות שלי, תראה איזה אוצר תמצא, טבעי זה יפה. אני טבעית? אני בולבה? – זה יפה!
[מפזמת.]
כזאת אני,
אוֹפּטימיסטית מטבעי...
זניידוך [לעצמו]
בסוף אפשר להתרגל גם אליה; אני מתכוון לבּרכט, לא לרקטוּם. נו, נישן לה קצת, לבהמה, נישן.
[מתחיל לפשוט את בגדיו באיטיות.]
תמונה 21
[דירת בולבה. בולבה, זניידוך. דפיקה כדלת. זניידוך קופא. דפיקה נוספת.]
בולבה [בחמת זעם]
אוֹיסטווינד, עוּף משם!!
פלוציקה [מבחוץ]
אוֹיסטווינד אַתְּ בעצמך!
בולבה מי שם?
פלוציקה שכנה, פלוֹציקה!
[בולבה ניגשת לדלת ופותחת.]
בולבה מי זה פה בא פה לבקש בצל או לימון בשתיים בלילה?!
פלוציקה יש פה זניידוך?
בולבה שום זניידוך!
[מתחילה לסגור את הדלת בפניה. פלוציקה מספיקה לצעוק פנימה.]
פלוציקה זניידוּך, אין חראבּינוֹ, ואני בבית!
[הדלת נטרקת בפניה. בולבה שבה לחדר. זניידוך עצבני, מנסה לשלוט בעצמו.]
זניידוך אז איפה היינו?
בולבה [מחבקת אותו]
החיים, החיים, השורש...
זניידוך [נחלץ מידיה]
כן, החיים.
[מתרחק ממנה, נבוך.]
איך להגיד לך... היו כוונות, שאיפות, בהחלט, קולומביה הבריטית... כמו שאומר אוֹיסטווינד – לא יוצא... אני, השד יודע מה אני, אבל זה לא עובד אצלי ככה, או שיש או שאין, תופסת?
[רץ לדלת ויוצא. בולבה ניגשת לדלת, קוראת לחלל חדר המדרגות.]
בולבה אוֹיסטווינד!
אויסטווינד [מבחוץ]
נוכח!
בולבה תתחיל לעלות!
[מפזמת.]
כזאת אני,
אוֹפּטימיסטית מטבעי...
תמונה 22
[דירת פלוציקה. פלוציקה, זניידוך. הוא אוחז בפניה, מתייפח.]
זניידוך לו רק ידעת כמה חיכיתי... כמה התגעגעתי לַפּנים שלך אחרי הזבל ההוא...
פלוציקה [דמעות בעיניה]
גם אני לשלך, גם אני לשלך...
זניידוך אבל איך יכולת, אחרי שהיה לך אותי – עם חראבינו?
פלוציקה תמיד אהבתי את חראבינו!
זניידוך מה?!
פלוציקה [בחיוך מסתורי, נוגעת בקידמת מכנסיו]
את ה''חראבינו" הגדול והרותח של זניידוך.
זניידוך ואמרת שיש לו "זניידוך" ארוך ומוצק.
פלוציקה אל תצחיק אותי. מה אומרים לאינפנטיל? – "יש לך הכי ארוך". אין לו ארוך בכלל. יש לו שם איזו גבשושית, מין בליטונת, גם בליטונת זה נדיב מדי בשבילו, יבלת, חיספוס קטן על העור בין הרגליים, זהו.
זניידוך וה''חראבינו" שלי?
פלוציקה אין מה להשוות.
זניידוך ואינטליגנציה?
פלוציקה אידיוט מושלם!
זניידוך אני או הוא?
פלוציקה הוא, הוא!
זניידוך וקסם מיני?
פלוציקה ג'וק!
זניידוך אני או הוא?
פלוציקה הוא, הוא! בוא, בוא כבר למיטה. מאוחר. חראבינו פרשייה חתומה ונשכחת ומעלה אבק בגנזך.
[זניידוך פושט את בגדיו, לובש פיג'מה, מנסה להתרגש.]
זניידוך פלוציקה!
פלוציקה [מנסה להתרגש כמוהו]
זניידוך!
זניידוך נפתח דף חדש!
פלוציקה קדימה!
זניידוך נפתח את הלב!
פלוציקה נפתח!
זניידוך [נופל ברוחו, לעצמו]
הכל על ריק, שום דבר לא רציני, לא אמיתי. שטות. זוהמה ואינטריגה.
[מנסה שוב להתלהב.]
פלוציקה!
פלוציקה [מנסה להתלהב כמוהו]
זניידוך!
זניידוך [לעצמו]
אני רוצה להרים יד וללטף אותה, אבל היד לא נענית לי. היד חכמה ממני.
[נבהל.]
לא לא, אני מוכרח, מוכרח...
[מנסה שוב להתלהב.]
פלוציקה, פלוציקה!...
[נופל ברוחו. פאוזה. לעצמו.]
כמו להדליק אופנוע רטוב בקוטב הצפוני.
[נכנס למיטה, מפנה אליה את גבו ונרדם. היא מתרפקת עליו.]
פלוציקה זניידוך.
זניידוך [מתעורר]
מה.
פלוציקה כללית.
[זניידוך נרדם. היא מעירה אותו.]
זניידוך.
זניידוך [מתעורר]
מה.
פלוציקה כללית.
[זניידוך נרדם. היא מעירה אותו.]
זניידוך.
זניידוך [מתעורר]
מה.
פלוציקה מחר בבוקר – אתה יודע מה.
זניידוך [נאנח, לעצמו]
כבר רוטנת, כבר דרישות! חלפה שמחת הפגישה המחודשת, נשארנו עם הסופגנייה הישנה. לא מציאה גדולה. יותר לביבה מבולבה, אבל בסך הכל – שטות. מילא.
[מפנה אליה את גבו ונרדם.]
תמונה 23
[דירת פלוציקה. פלוציקה, זניידוך. דפיקה בדלת. פלוציקה נצמדת אל זניידוך.]
פלוציקה היא רוצה אותך בחזרה, הבולבה!
זניידוך [בקול]
קישטא, כלבה!
פלוציקה קישטא היא או אני?
זניידוך שתיכן.
חראבינו [מבחוץ]
מי קישטא מי? אני חראבינו!
פלוציקה חראבינו?
[ניתקת מזניידוך, מתבוננת בדלת, מתבוננת בזניידוך, מתלבטת רגע, ניגשת לדלת ופותחת.]
תמונה 24
[דירת פלוציקה. פלוציקה, זניידוך, חראבינו. חראבינו מורה על זניידוך.]
חראבינו ומה זה?
פלוציקה ומה ברחת לי מהמיטה בשתיים בלילה כשישנתי?
חראבינו מי ברח? רציתי להפתיע אותך באישון לילה עם זר שושנים!
פלוציקה [מופתעת, נוטה להאמין] באמת?
חראבינו בחיי הורי המנוחים!
זניידוך אז איפה הזר?
חראבינו אתה חושב אותי למטומטם? איזו חנות פתוחה בשתיים בלילה?
זניידוך אז למה הלכת?
חראבינו קיוויתי. האהבה מסנוורת!
פלוציקה [עדיין מוקסמת מהרעיון]
פרחים? אתה רצית להפתיע אותי עם פרחים?
זניידוך ואת בולעת את זה? הוא ברח לך, המנוול, פתאום התחרט, ועכשיו הוא חזר עם תירוץ!
חראבינו פלוצי'לה, את מקבלת את התירוץ שלי שאני אוהב אותך ורק האבירות דחפה אותי החוצה בשתיים בלילה?
פלוציקה אני לא יודעת...
חראבינו [פורץ בבכי]
כי מה פתאום לברוח מנכס כמוך? אני הרי חראבינ'קלה שלך עם ה''זניידוך" הארוך והמוצק...
זניידוך ה"זניידוך" שלך הוא חיספוס קטן לעומת ה''חראבינו" שלי. תגידי לו, פלוציקה!
חראבינו נכון שלא חיספוס, פלוציקה?
זניידוך נכון שחיספוס? נכון שפרשייה נשכחת מעלה אבק בגנזך?
חראבינו נכון שלהפליץ עליו? אה, פלוצי'לה? ואיתך רק פרחים ואהבה?
פלוציקה [רצה לזרועות חראבינו המתייפח]
זניידוך – הביתה! חראבינו – נשאר!
זניידוך [פורץ בבכי]
למה לו מותר לברוח לך, ולי אסור? גם אני בסן-הכל ברחתי והתחרטתי, למה לו מותר?
חראבינו [בוכה]
כי אתה אמרת לה במפורש "לא רוצה להתחתן", ואני לא, לי יש תירוץ משובח, אני הלכתי להביא פרחים, פרחים, אהבה, אהבה, תופס? נכון, פלוציקה?
זניידוך נכון שלא, פלוציקה? נכון שאני והוא אותו דבר, ואם ככה – אז למה חראבינו? הרי הוא לא אני , אז למה חראבינו?
פלוציקה [בוכה]
תעזבו אותי, מה נטפלתם? אמרתי "חראבינו", אני יודעת למה? אמרתי "חראבינו" וזהו! חראבינו כי חראבינו!
חראבינו [צוהל תוך דמעות]
בדיוק: חראבינו כי חראבינו!
זניידוך ובדיוק כשהתחלנו דף חדש, וחשבנו לרוץ מחר בבוקר לרבנות...
חראבינו גם איתי אפשר לפתוח דפים חדשים ולרוץ לרבנויות! גם אני יודע ואוהב להתחרט על חיי הקודמים ולפתוח משהו חדש, חדש...
זניידוך הכל הוא מעתיק ממני!
חראבינו אתה המצאת את לב האדם?
פלוציקה נכון מאוד! מי אתה?
חראבינו [לזניידוך]
נו, למי יש יותר ארוך, אה?
זניידוך [כל הרוח יוצאת ממפרשיו]
ושוב מבוֹססים באותה בִּיצה.
[פונה לצאת]
פלוציקה אחל מזל טוב לחראבינו ולי.
זניידוך [עוצר. בשפל קול]
כן. לחראבינו ולך. מזל טוב. נישואים ארוכים. שני ילדים. לחראבינו ולך. בית עם גינה. לחראבינו ולך. וחיים שלווים. ואוטו וכלב. ושיעמום גדול. לחראבינו ולך. והתבלות ושחיקה. לחראבינו ולך. ומריבות קטנות ובגידות קטנות. לחראבינו ולך. ופירוד וצער. ודמעות. ומחלות. וזיקנה. ופחד. ומוות. מוות. לחראבינו ולך.
[יוצא.]
תמונה 25
[חדר המדרגות. זניידוך, עייף מאוד, לעצמו.]
זניידוך טוב, לאן תורנו כעת?
[מתבונן בשתי הדלתות, אינו זוכר מנין יצא, דופק על דלתה של פלוציקה. היא פותחת.]
סליחה, טעות, נדמה לי שמפה נזרקתי כרגע.
[פלוציקה טורקת את הדלת בפניו. לעצמו.]
הביוגרף שיבוא לתאר פעם את חיי פשוט לא יבין.
[מתייצב מול דלתה של בולבה, מתחרט, פונה לרדת במדרגות, מתחרט, פונה לדלתה של בולבה, דופק על הדלת. היא פותחת.]
זניידוך ירדתי לקנות לך זר פרחים, אבל החנויות סגורות בשלוש ב...
[היא טורקת את הדלת בפניו. הוא מחכה רגע, פונה לרדת במדרגות, בולבה פותחת שוב את הדלת, פורצת בבכי, גוררת אותו פנימה וטורקת את הדלת.]
תמונה 26
[דירת בולבה. בולבה, אויסטווינד, זניידוך.]
אויסטווינד רחם עלי. תחליט סוף סוף.
[מתחיל לצאת, מפטיר, ספק לעצמו.]
סיזיפוס.
[יוצא.]
זניידוך ועכשיו סוף סוף לישון.
בולבה אני נכנסת רגע לאמבטיה להתכונן.
[יוצאת.]
זניידוך [מתחיל להתפשט בלי חשק. לעצמו.]
אלוהים, אני הולך ומשתגע. על מה ההתלבטות? על מה המאבק? אויסטווינד, בולבה, חראבינו, פלוציקה, זניידוך – כמה אבק, כמה אווילות, כמה לא דומה לשום דבר שחלמנו עליו באמת! אני היצור הטראגי שממנו עושים קומדיות!
[מתלבש במהירות, יוצא וסוגר אח הדלת בשקט.]
תמונה 27
[חדר המדרגות. זניידוך יוצא על בהונות מפתח דירת בולבה. ממול יוצא חראבינו מדירת פלוציקה, אף הוא על בהונות. שניהם רואים זה את זה, נעצרים. מדברים בלחש.]
זניידוך בורחים לה?
חראבינו אני מרגיש שאני לא ממש מתפתח אצלה.
זניידוך ואיפה כן תתפתח?
חראבינו לא יודע. לא פשוט איתי. אצלה, בכל אופן, יש לי הרגשה שאני ממש לא מתפתח.
זניידוך ואולי גמרת כבר להתפתח?
חראבינו אתה חושב?
זניידוך ומי בכלל חי כדי להתפתח? חיים ככה, אני יודע...
חראבינו [מדוכדך]
אתה באמת חושב שגמרתי כבר להתפתח?
זניידוך אני חושב שאתה כבר מפותח עד קצה גבול היכולת שלך.
חראבינו [מהורהר]
כן, מה? לא פשוט איתי. לא פשוט.
[נד בראשו לעצמו ויוצא.]
זניידוך [לעצמו]
אי, חראבינו, חראבינו, מה לא הייתי נותן לפני שעה כדי להיות חראבינו, ועכשיו!.. ככה מתנפצים מיתוסים. לך לאבדון, מיתוס מנופץ, אידיוט כמו כולם, נתקעת בחיי – נשלפת מחיי, וכבר אתה נמחק כהרן-עין: חְרַאבִּינוֹ, רַאבִּינוֹ, בִּינוֹ, יִנוֹ, נוֹ, אוֹ, פּפְפְץ!...
תמונה 28
[חדר המדרגות. זניידוך. דלתה של בולבה נפתחת. היא עומדת בפתח בחלוק שינה, פרועת שיער, מבוהלת.]
בולבה לאן? מה קרה?!
[דלתה של פלוציקה נפתחת. היא עומדת בפתח, אף היא בחלוק לילה, מבוהלת, פרועה, צועקת.]
פלוציקה חראבינו! איפה חראבינו? חראבינו!
בולבה ואתה... אליה?
פלוציקה [מתגברת על ההלם. לזניידוך]
אני מקבלת. אותך אהבתי מלכתחילה. אתה המקורי. הגיע הזמן לחזור למקורות...
בולבה [מזמרת חרש בקול רך]
כזאת אני,
אוֹפּטימיסטית מטבעי...
פלוציקה לא מאוחר להיכנס, לשכוח, להתחיל מחדש...
אויסטווינד [מלמטה]
אני רוצה רק להזכיר שאני עוד בחדר המדרגות!
[זניידוך מרים את רגלו לפסוע במורד המדרגות, אך כמו כובד נמסך באיבריו והוא אינו מצליח לזוז.]
פלוציקה אתה עומד, אתה לא ברחת, סימן שלא הכל אבוד!
זניידוך לא, השיתוק אחז.
[מורה על רגליו.]
נעצרה המכונה. כל המניעים והדחפים לזוז אזלו. ניצחה אותי השטות. מזניידוך הפכתי לאנדרטת זניידוך.
[פלוציקה טורקת את הדלת בכעס. בולבה מביטה בו עוד רגע, שרה כאילו לעצמה.]
בולבה אוֹפּטימיסטית מטבעי...
[סוגרת לאט לאט את הדלת. זניידוך נותר לבדו בחדר המדרגות.]
תמונה 29
[חדר המדרגות. זניידוך, לקהל.]
זניידוך ואולי מוטב כך. לסיים את הסיפור הזה בציפייה, בכיסופים, על המיפתן, לפנֵי, לפנֵי...
[עוצם את עיניו ומטה את גופו קדימה כאילו עומד לפסוע לאן-שהוא.]
אני עומד מול דלת. מעֵבר לדלת מחכה לי משהו שאינני יודע מהו. ומין חלחלה מתוקה בבטן. כמו אז, כשהייתי ילד, רגע לפני שנרדמתי, כבד מעוללות היום, אבל דרוך ומתרונן בציפייה למשהו נפלא, מסעיר, המחכה לי בבוקר המחרת, יודע בביטחה שהכל עוד לפנַי.
[גופו מתרפה, חיוך איטי מתפשט על פניו, הוא מתיישב, נסמך על הקיר, עוצם את עיניו.]
כן, הכל עוד לפנַי...
[החיוך נמוג לאט.]
כאילו. שטות. מילא.
[נרדם.]
[סוף]