כתבים

מתאבל ללא קץ

קומדיה בכיינית

צילום: רדי רובינשטיין, באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי
צילום: רדי רובינשטיין, באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי

הדמויות

מלך

רופא ראשון

רופא שני

מומחה נפש

בכיין ראשון

בכיין שני

עושה ניסים

שוליה, עוזר לעושה הניסים, נער

אחות רחמניה

תכריכן

האב, מכונה אחר-כך: האב הקודם

האב הנוכחי

ילד מת

ילד-מתוך-נס

ילד נבחר

ילד-מתוך-חלום

שבעה ילדים מועמדים

שבעה ילדים משחקים בכדור

חצרנים

 

המחזה מתרחש בחדר הילדים שבארמון המלוכה

 

מערכה ראשונה

 

תמונה 1

ערש דווי

 

[לילה. רופאים, אחות, מומחים וחצרנים גוהרים על מיטת הילד. מדי פעם עושה מי מהם תנועה קטנה, כמו להיטיב את הכר למראשותיו או לנגב את הזיעה מפניו. מלבד תנועות מועטות אלה – אף לא זיע, לא רחש. בצד, שפוף, אגרופו נעוץ בפיו הפעור, המלך, קופא בתנוחתו. מדי פעם מתמלטת מפיו יבבה קטנה. לפתע מסב רופא ראשון את פניו אל המלך. בשקט, לאחות שלצידו.]

רופא ראשון הכיני אותו לרע מכל.

מלך [כניעור מחלום, עדיין אינו קולט מה שנאמר]

מה? מה אמרת?

[הצידה]

אלוהים, עזור לי להקיץ

מן החלום הזה!

[לרופא ראשון]

מה אמרת?

רופא ראשון הגרוע מכל.

מלך [מרכין ראשו, מתחנן]

תן סיכוי. רחמים. זרוק פירור.

רופא ראשון אין כלום, תבין,

מלבד בשורת המוות.

מלך [יבבת בכי פורצת מפיו]

ילד שלי!

[האחות ניגשת ועומדת לצידו. הוא חונק את בכיו. לרופא ראשון.]

מה, כבר איננו?

רופא ראשון עוד לא. החלה הגסיסה.

מלך הוא סובל?

רופא ראשון על-פי ארשת פניו המתייסרים

ופיו הפעור – הוא נחנק.

מלך [מחניק יבבה]

ובעולם כל-כך הרבה אוויר!...

רופא ראשון אך לא לילדך.

מלך וכולם נושמים!...

רופא ראשון לא הוא.

מלך וכמה זמן זה יימשך עוד,

שהוא ירצה אוויר אך לא יוכל,

בעוד אנו, הנושמים, צופים בו?

רופא ראשון רגעים, אולי יותר.

הוא לא יראה את אור הבוקר.

מלך [מתכווץ כאילו דקרוהו]

יכאיב לי אור הבוקר!...

אחות כן, יכאיב.

מלך לא אוכל עוד!...

אחות תוכל.

רופא שני [מסב את פניו ממיטת הילד לאחות]

הכיני אותו לגרוע מכל.

רופא ראשון [לרופא שני, במורת-רוח, בשקט]

כבר היינו בגרוע מכל.

רופא שני יש עוד יותר גרוע.

מלך [כניעור מחלום]

מה? מה אמרת?

רופא שני פָּקַח עיניו, הילד, חזר להכרה.

הוא כבר מוּדע לַחנק ולמותו.

מלך [שוב, כמו סכין פולחת בבשרו]

לא אוכל!...

אחות תוכל.

רופא ראשון הראי לו!

[האחות מרימה את הילד הגוסס בזרועותיה. המלך נרתע וזועק.]

מלך אתם מכאיבים לי!...

[מזדקף, ניגש לאיטו לשני המומחים.]

ואתם, צמד מוקיונים אתם,

אחד – "הגרוע מכל", שני

"עוד יותר גרוע מהגרוע מכל".

רופא ראשון הנה בּיזיתָ לחינם.

רופא שני בּוּזֵינוּ, וגם המדע בּוּזה.

רופא ראשון ועל מה? – על האמת!

[המלך תופס אותם בצווארונם, מסמיך לאט את ראשיהם זה לזה, מטלטל-מרקיד אותם.]

מאוד מאוד אנחנו מבוּזים!

מלך אבל נושמים!

רופא שני ומה אשמתנו? אלוהים רוצה

שעוד ננשום קצת!

רופא ראשון [בשקט, לרופא שני]

אם כי נכון שלא זה הזמן

להתרכז בהתבזוּת; כל התבזות

קצת מתגמדת מול הקוֹרֶה פה.

רופא שני ההתבזות היא התבזות,

אם כי נכון שמבַזָה פחות

בגלל מצבו המיוחד של המבַזֶה

שכלל לא מתכוון לבזות.

[הילד משמיע חרחור. בבת-אחת מרפה המלך מהרופאים, הם מסדרים את צווארונם וחוזרים למשמרתם ליד מיטת הילד.]

 

תמונה 2

חבלי גסיסה

 

[האחות מרימה את הילד המחרחר, נושאת אותו אל המלך. תחילה המלך נבעת, מליט פניו, מציץ מבין אצבעותיו, אחר-כך מוריד את ידיו, מסמיך את פניו לפני הילד, קולו חנוק.]

מלך אני לא יכול לעזור לך לנשום.

אני יכול לצעוק, אני יכול

להטיח את ראשי בקיר,

להוציא צבא שלם למלחמה –

אני לא יכול לעזור לך לנשום.

[הילד משמיע יבבה תוך חרחור.]

מה הוא רוצה? מה הוא אומר?

רופא ראשון מומחה הנפש יודע, הוא יגיד.

[מומחה הנפש מתקרב מעדנוֹת לאחות. הוא מביט רגע בילד, כמסכית לחרחוריו, מנסה לפענח אותם, פונה למלך.]

מומחה נפש הירגע במידת-מה, אם תוכל.

אינו רוצה ממך דבר.

אינו שואל או מאשים,

רק נאבק על הנשימה;

שומע? –  "חְחְחחח!..." –

הנשימה בלבד.

מלך [מביט בו ובילד חליפות. בתחינה]

אתה מאוד סמכותי.

אתה מדבר כמי שיודע

מה הוא אומר.

שומעים אותך ונרגעים;

שומעים אותו ושוכחים אותך.

מומחה נפש [נעלב במידת-מה]

אני פשוט לא "חְחְחחח!..." כמוהו,

אני בשקט, בקור-רוח;

אני, אם ניתן להתבטא כך,

לא השחקן, רק המתורגמן.

מלך [חוזר ומביט בילד בארשת חמלה המתחלפת לאימה וסלידה, מצביע עליו]

הוא לא יפה. המוות מקלקל.

אין עוד בדמותו כלום

מן האהוב, רק האיוֹם.

בדרך אל מותו נעשה

גמד מבעית, מפיק

קולות צורמים

וסירחון ורוק וקיא.

איפה הילד שלי?

מומחה נפש אומנם אינו עסוק עוד במתיקות שלו,

כלום לא נותר מנשיאת החן השמנונית

של הקטנים החמודים;

כעת, כפי שכבר ציינתי, רק

"חְחְחחח!..." – לנשום.

מלך [שוב ניגש אל מומחה הנפש, מביט בו מלמטה למעלה, בוחן אותו בדקדוק]

מאוד סמכותי. סמכות,

סמכות בלי קץ.

[סר מעליו. מומחה הנפש ניגש ומתייצב לצד שני הרופאים, מתלחש עימם.]

מומחה נפש לא הרקיד בצווארון, דקר קצת,

וגם זה בעקיפין, לא ממש.

ביזה פחות, אין מה לדבר.

 

תמונה 3

תנועת המטוטלת של הבוהן

 

[כולם קופאים. רק בחרטום נעלו האחת של המלך מתרחשת איזו תנועה.]

מלך מרוּקן ממחשבה ורגש,

מרַכז חיי בבוהן נעה

מעלה-מטה בתוך הנעל;

אלמלא נדנוד הבוהן,

במה הייתי ממלא

את מרחבי הציפייה?

"ואיך החיים?" תשאלו,

"תודה, מזיזים בוהן".

[שתיקה ארוכה. ולפתע עולה קולו הנפחד של רופא ראשון.]

רופא ראשון הוא מת.

מלך בעדינות פסקו חייו,

חרש, שלא להפריע את

תנועות הבוהן של אבא.

בא, החליק על חיינו

כמו נוצה דקה, ופָרַח.

שלום, ילד.

[שני הבכיינים מתחילים לבכות חרש.]

בכיין ראשון איזה ילד!

בכיין שני איזה טוהר!

בכיין ראשון המצח! העיניים!

בכיין שני העתיד!

[האחות מניחה את גופת הילד במיטה ומכסה אותה. שני הרופאים ומומחה הנפש משוחחים בשקט.]

מומחה נפש הנה, נגמרה המלאכה.

נפטרנו די בזוֹל, זלזוּלצ'יק,

ולא צורב מדי. יפה.

ולא בלי צדק

אני חש קורת-רוח של מי

שכבר מותר לו ללגום

טיפונת חריפה וללקק

אמצע של אישה סימפטית.

[קורץ לרופאים]

אני רופא נפש, אך הנקניק לא זר לי.

רופא שני אי, נקניקיות, ידידוֹת נפש

רצויות ביותר, מעלות

דִמעוֹת קירבה ורצון טוב.

מומחה נפש [פורץ בבכי]

אני כל-כך אוהב שטוב לי!!

מלך [על סיפו של בכי גדול הגואה בקרבו]

הבוהן, הבוהן מיטלטלת בפראות,

הבוהן כבר כואבת לי,

מעלה-מטה, מטה-מעלה!...

[אנקת בכי אדירה פורצת מפיו, הבכיינים מצטרפים אליו, אך הוא מצליח לבלום את בכיו.]

 

תמונה 4

הנבירה בפצע

 

מלך מה אעשה עם עצמי מעכשיו.

כל נשימה תזכיר לי

את נשימותיו שלו שנמנעו ממנו.

באיזו טבעיות נושמים כולם,

כלאחר-יד, נושמים וצוחקים!...

[קולו נקטע מחמת הבכי, כשהבכיינים מצטרפים אליו. למומחה הנפש.]

אמור לי מה לעשות, תן מילה.

רופא ראשון [למומחה הנפש, בשקט]

הקדמת קצת לשמוח. החלק הקשה שלך,

הנה הוא בא עכשיו.

מומחה נפש [לרופאים, בשקט]

שכחתי, עוד עניינצ'יק.

[למלך.]

נבוֹר בפצע, אדוני, נבור עמוק,

תן לזה להישפך החוצה.

לעולם לא תתנחם, לא יוקל לך,

לעולם לא תדע הפוגה בכאבך...

מלך אי, כואב, כואב!

מומחה נפש ואיזה ילד זה היה, ועכשיו אין לך.

זוכר איך לקחת אותו על ברכיך ודימית

שתיסעו יחד למסעות במרחקים...

מלך אי, כואב לי, כואב!

מומחה נפש ועכשיו לא יהיו מסעות, לא יהיו מרחקים,

את בשרו שלא גמל עדיין יאכלו התולעים...

מלך אני לא יכול לשאת את הכאב!

דעתי נטרפת מרוב צער!

[מכה ראשו בקיר. הבכיינים מכים ראשיהם בידיהם.]

מומחה נפש דפוֹק בקיר! אתה מנסה להשתגע.

לא תצליח. על אפך וחמתך אתה שפוי,

ותקבור אותו שפוי, ותמשיך עד יום מותך שפוי.

זה הקוץ שבחיים. זה מה שכל-כך מכאיב:

עד שיגעון, אך לא מעֵבר לו.

מלך אינני יכול להשתגע, אינני יכול

להרוס את העולם. כמה אפסי הכל.

עזור לי!

מומחה נפש והנורא מכל עוד לפניך:

האחרים ישובו עוד מעט לעסקיהם,

רק אתה תישאר לבד. יודע מה פירוש לבד?

מלך [פושט זרועותיו אליו]

רחם עלי!

מומחה נפש עוד תדע מה זה לבד!

עכשיו אתה מוכה בתדהמה, עדיין משהו

מתריס בתוכך "איך זה?! איך זה?!"

אבל ההפתעה תחלוף, ומשונה כמה מהר

עוּבדות מתבססות, בשורת איוב מאמש

הופכת לחלק מחייך, ואתה תחיה איתה,

היא ואתה, איש וחטוטרת, והכאב

ייעשה עמום, החוד יִקְהֶה, חייך יהיו

לרמץ קר, ורק מעת לעת, במשחק זדוני

של הנפש, תיפרם הוַודאוּת, ושוב ייגע בך,

כמו כווייה, כאב ההפתעה הראשונה,

כאב שאין גבול לעוצמתו, ואתה תצווח:

"הוא מת! הוא מת! הוא..."

מלך [הולם לפתע באגרוף בפניו]

אני אהרוג אותך, בן-זונה!...

[מסתער לחנוק אותו. מומחה הנפש מתקפל, מייבב, דם זב מאפו.]

מומחה נפש אדוני!... אדוני!... אל תרביץ!...

מה עשיתי!... הלכתי לפי הספרים!...

כולם ממליצים לבכות, לפרוק רגשות!...

[המלך מרפה ממנו. מומחה הנפש מקנח את אפו תוך יבבות עלבון.]

אין צדק בעולם, ישר מרביצים,

המרק נשרף – בועטים בחתול!...

בכיין ראשון [עוזר לו לקום, מתקן אותו, בשקט]

הפתגם הוא: "החתול מת – בועטים בסבתא".

בכיין שני [בשקט]

להפך: "הסבתא מתה – שוחטים תרנגול".

 

תמונה 5

הרחמים

 

מלך [כורע לפני האחות]

למה אני מביט בך מבעד לדמעות

ותולה בך תקוות משונות?

למה אני משלה את עצמי

שאם אטמיע את עצמי בתוכך, אֶגָאֵל,

שיש נחמה בחיבוק,

ואם תעלה שוועה אדירה מפיות של אלף איש,

יהיה לה כוח להשיב מתים לתחייה?

ראי כמה חלש אני, נאחז בכל קור עכביש,

בעוד משקל האדמה כולה לא יספיק.

[מנשק את ידיה בלהט, טומן את ראשו בחיקה. היא מחבקת אותו.]

אחות וכמה צדקת, גוף חבוק בגוף,

וכולנו יחד, החיים והמתים,

רק פרטים קטנים

בתמונה האחת הגדולה.

מלך אהבתי את הפרט הקטן

שנקרא "הילד שלי"!

לא אראה עוד את הפרט הזה!

אחות אבל תזכור אותו.

מלך בכאב!

אחות אבל רק עד שתמות. עם מותך

ימות גם הכאב על מותו.

זה לצד זה תשכבו,

אדישים, מרוחקים, כאילו

לא היה דבר אף פעם ביניכם.

מלך אם ככה, לשם מה היה הכל...

אחות שְשְש, בוא...

[שוב מחבקת אותו. הוא ניתק ממנה.]

מלך הלילה אַת תשכחי את המוות – אני לא.

את תישני הלילה, אני אתהפך ואצעק.

לעולם לא אסלח לכם, לכולכם,

שדעתכם צלולה ורגשותיכם יפים,

ותמיד תימצא לכם המלה הנכונה;

כמה הייתי רוצה להיות במקומכם.

לא אסלח לכם.

[נכנס משרת.]

משרת אדוני, עגלה הגיעה לשער הארמון,

ובתוכה עושה ניסים.

[המלך קופא לרגלי האחות.]

אחות המלך מחכה לנס.

רופא ראשון הרפואה מרימה ידיים תוך הרמת גבה,

ומפַנה את הדרך לציפייה לנס.

 

תמונה 6

הנס

 

[המלך ממשיך לרבוץ לרגלי האחות. נכנס השוליה, אחריו עושה הניסים, מרכיב משקפיים כהים.]

שוליה אדוני המלך, באנו ממרחק.

אנו נודדים בדרכים.

לאחר הסופה המשתוללת

הזורעת הרס, באים אנחנו

ונוטעים תקווה.

לזכותנו עיוורים רואים, פיסחים מהלכים,

מצורעים מטוהרים, חירשים שומעים,

עניים מתבשרים...

מלך הֶחיֵיתם מת?

שוליה ...ומתים קמים.

אני עצמי מַתִּי במחלה קשה,

אדוני החייה אותי, מאז אני איתו.

מלך למה הוא לא מדבר?

שוליה הוא אילם, אדוני.

[המלך מסמיך את פניו לפני עושה הניסים. לשוליה.]

מלך הוא לא מסתכל עלי.

שוליה הוא גם עיוור, אדוני.

מלך איך זה שהוא מותיר אחריו

שוֹבֶל של ניסים, אך אין לו

די בשביל עצמו?

שוליה לעצמו אינו רוצה. טוב לו כך.

מלך [לעושה הניסים]

אני חסר אונים. קל לרמות אותי.

דע לך שלא נשאר לי אלא אתה בלבד.

לא תאמין כמה כוח יש בידיך.

שוליה הוא לא יוכל לעשות כלום

אם אתה לא תאמין.

אמונתך, אדוני, היא

שנוטעת בו את הכוח.

מלך מלאכה קשה. ראיתי את הילד מת.

הוא שם, שוכב ללא חיים.

איך אוכל להאמין?

שוליה עצוֹם את העיניים שראו, ואסוֹף

את כל כוחותיך, והאמן.

מלך [מתחנן]

אתה מדבר יפה, ואני חלש

ונוח להתפתות.

שוליה אינך חלש, אדיר הוא רצונך

שיקום הילד לתחייה;

אם כך, האמן.

מלך תן לי בסיס.

שוליה בלי בסיס. האמן.

[עושה הניסים גוהר על הילד המת בעריסתו. המלך עוצם את עיניו בכוח, בריכוז, זיעה נוטפת ממצחו.]

מלך ודאי, אני מאמין. זה מוכרח שיהיה.

הילד המת יחיה. אני מאמין בלא-ייאמן,

והילד המת יחיה. בזה אין ספק.

זה כך שיחיה הילד המת, ועיני שראו

שהילד מת עצומות עכשיו, וזכות הדיבור

לשמים שמעל לעיני שראו איך הילד מת.

וכוזב כל מה שקרה ואמת כל מה שנרצה.

ואינני מפקפק. זה כך, שהילד המת יחיה.

[חובט באגרופיו ובמצחו בריצפה מרוב אימוץ כוח הריכוז.]

יחיה!... יחיה!... הילד המת יחיה!...

[מפסיק, פוקח עיניו, שואף רוח.]

קשה... כל-כך קשה...

אני מתחיל להאמין, מייד נסוג...

שוליה [מרים קולו בגערה]

למה אתה פוחד, קטן-אמונה?!

[המלך עוצם שוב את עיניו, מתאמץ להתרכז, פתאום פורץ בצחוק מתגלגל.]

מלך כן, ודאי... ואיך לא ראיתי מייד מהתחלה...

מה עוד יש חוץ מאמונה... הכל באמת

כל-כך פשוט... אני הולך על חבל!...

חוצה ימים והרים!... נוסק לכוכבים!...

העולם בתוכי!... אני מאמין!... מאמין!...

[עושה הניסים המתמודד על הילד משמיע געייה נוראה מפיו, ספק בכי, ספק אנחה קורעת לב, ופתאום הוא נסוג אחור, בזרועותיו חבוק הילד המת.]

שוליה פקח עיניך.

[המלך פוקח את עיניו. עושה הניסים פותח זרועותיו והולך אחור. הילד-מתוך-נס, כניעור משינה עמוקה, מתמתח, מפהק, מביט רגע בנוכחים, במלך, אחר הולך אל החלון, שם מתגלה, לאורו הראשון של השחר, העולם שבחוץ.]

ילד-מתוך-נס זהו אחד מאותם בקרים, זוכר, אבא?

אתה פותח חלון, רואה משהו באקראי,

עָלֶה מתנדנד על עץ, לטאה דוממת בשמש,

או ריח פריחה מכה בנחיריך, ופתאום,

כמו ברק, מואר בך רגע קסום מן הילדות,

אתה מנסה להיאחז בו, כי אתה יודע,

שם היו החיים באמת, רק שם...

מלך מנין לך כל זה? אתה רק ילד.

מי לימד אותך לדקלם ככה?

ילד-מתוך-נס הבט בי.

מלך [נושא אליו את פניו, מביט בו ארוכות, עיניו מצועפות דמעות]

אני מביט בפיך, בשפתיך המלאות,

הפעורות מעט בפליאת הילדים

מול עולם שאינם מבינים;

כמה תבונה ועומק יש בטיפשות שלכם;

כל קסם העולם צפון בשפתיכם

הנעות חרש תוך קריאת ספר חדש...

[שוהה רגע תוך כדי התבוננות בשפתי הילד, אחר ממשיך.]

ובהסתכלי בפיך אני נזכר

בפה מסוים אחד, אף הוא פעור,

שיתמלא עפר, ולא יתפלא עוד על כלום,

הפה שלא יבין עוד, הפה שאבוד.

[ניגש אל המיטה, מרים מתוכה את גוויית הילד המת, מניחה בחזרה. חוזר אל הילד-מתוך-נס, מלטף את פניו לטיפה עצורה.]

אתה מתוק, אך לא שלי.

הסתלק לפני שאשנא אותך.

[סר ממנו. לעושה הניסים.]

על רגע אחד של אשליה,

פרפר יפה של רמאות

תודה לך.

[זורק לשוליה מטבע.]

קחו, הרווחתם את לחמכם,

אם לא ביושר – בכישרון.

[עושה הניסים, השוליה והילד-מתוך-נס פונים לצאת, חולפים על פני הרופאים ומומחה הנפש. אלה לוחשים.]

רופא ראשון "פרפר יפה של רמאות" – לא נורא.

האמונה בנס יצאה בלי סטירת לחי.

רופא שני גם המדע יצא די טוב.

מומחה נפש [עדיין מספיג את חוטמו]

הלוואי על הנפש.

רופא שני [בפיזוז קצר של גיל]

אי, נקניקיות!

מלך החוצה כולכם!

 

תמונה 7

התכריכים

 

[כולם פרט למלך והאחות פונים לצאת. מולם נכנס התכריכן, עומד בפתח.]

תכריכן באתי לעטוף את הילד.

רופא ראשון המדע והאמונה מפנים את הדרך

לאמנות התכריכים.

[כולם יוצאים חוץ מהמלך, האחות, והתכריכן הנותר לעמוד ברקע. המלך ניגש למיטת הילד.]

מלך מה עוד אוֹמַר לְךָ

ולא אמרתי?

שאני אוהב אותך,

ואתה כל עולמי,

ושגרוני נחנק...

וגם זה:

מה אני אעשה

כשאתה לא תהיה.

[לאחות.]

מה עכשיו?

אחות עכשיו אנחנו שנינו.

[מושיטה לו יד, שניהם יוצאים.]

 

תמונה 8

האב

 

[התכריכן ניגש ומתחיל לעטוף את גופת הילד. נכנס האב, מציץ ביראה.]

האב סליחה? עכשיו? תגידו לי אם עכשיו.

אף אחד לא אומר לי כלום.

תכריכן מי אתה?

האב אביו.

תכריכן הכל כבר נגמר. הנה, כאן.

אני עוטף אותו. אני התכריכן.

האב [מתעלם כביכול מן הגופה, סוקר את החדר]

ארמון נפלא. מתי בנו אותו?

פיתוחים עתיקים על הקירות.

אני לא מבין הרבה בסגנונות.

גם המיטה בסגנון ישן,

עץ אלון, נדמה לי.

[פונה אל החלון.]

גן מרהיב יש פה בחוץ.

תכריכן הוא לא סבל. כמעט בכלל לא.

הוא רק לא ידע למה

נגזר עליו למות, כלומר,

איך זה שהוא בריא, שמח, ופתאום...

וכך, משתכפו עליו הכאבים

קרא "אבא! אבא!" – אבל

זה לא נמשך הרבה זמן,

כי לאחר דקה או שתיים כבר

שקע בתרדמה, וכל המשחק

שהתנהל סביבו לא נגע לו.

אנשים בכו, התרוצצו, הוא שכב

אדיש, חרחר קצת, התעוות, וזהו.

האב [ממשיך להשקיף בחלון]

"הוא רק לא ידע למה".

תכריכן כן, זו הנקודה.

לא בַּסבל, רק בַּסתמיוּת.

שש שנים עברו מאז

איבד המלך את ילדו במחלה.

מאז לא התאושש.

כל שנה, ביום הנורא הזה,

הוא דורש לחיות מחדש את האימה והאבל;

כל שנה מכינה לו חצר המלכות

ילד נבחר להעביר אותו את תהליכי

החולי והמוות כסדרם.

כך חוגג המלך,

בקוּבַּעַת היגון הנלגמת שוב ושוב,

את יום המוות של בנו.

[מסיים לעטוף את גופת הילד.]

הנה הגופה הקטנה לפניך.

היא שלך, תוכל לקחת אותה עכשיו.

האב [ניגש אל המיטה]

כן, היא שלי. היתה שלי,

ונלקחה, ולבסוף שוב שלי.

"קַח ולֵך!" אתה אומר.

[מרים בזרועותיו את הגופה העטופה, מאמץ אותה אל חזהו.]

שלום, שלום. הָיָה, היה.

חי איש קטן, היה פה,

צהל קצת, והשתתק.

שלום, שלום. הביתה.

[יוצא עם הגופה.]

 

תמונה 9

האישה

 

[נכנסת האחות, סתורת שיער ובגדים, אחריה כושל המלך, בגדיו פרומים, חמוץ סבר. האחות ניגשת למיטה.]

אחות כבר לקחו אותו.

מלך [ניגש למיטה, מרים גרב צבעונית של ילד]

השמיט גרב.

אחות [לוקחת את הגרב, מביטה בה רגע]

יכולתי להיות אמו.

יכול היה להיות שלי.

עצמותיו הקטנות נועדו לומר לי משהו,

ובשרו, בשר הילדים שאין לטעות בו...

[קולה נחנק. ושוב ממשיכה.]

יכולתי להיות אמו.

ועכשיו, שהוא לא פה,

אבד העיקר. הדממה מספרת:

כאן הרעיש ילד. ענף עץ זרוק

רומז: ילד הרים אותי.

והעניין הוא לא שהלך...

[היא חדלה, אינה יכולה להמשיך. ושוב ממשיכה.]

העניין הוא שלא ישוב.

העניין הוא שנשללו ממנו

הרבה עוגות שאהב ורצה.

כי למה יימנעו ממנו העוגות?

לילד אין פיצוי אחר

על עוגות שלא אכל.

העניין הוא שלקחנו לו

את העוגות...

[קולה נחנק. ושוב ממשיכה.]

יכולתי להיות אמו.

[פאוזה ארוכה. המלך מצמיד אותה אליו בגו זקוף ובפנים מאובנים, נוטל את פניה בידיו, מנגב את הדמעות מעיניה, מכריח אותה להישיר מבט אליו.]

מלך לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקֵנוּ,

ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

 

על פצעונים בשני הרכסים

לא אוֹמַר דבר;

אני הפעם רק על הליחוך בעומק.

מריר, מריר מדי הנקב,

ואגב, גם שׂעיר מדי.

לא חָלָק הוא המדרון

אשר מוביל אצלך תהומה.

ללשוני, אשר ביקשה פתאום

ברגע הפוגה לומר דבר-מה,

דָבקה שׂערה אחת מקורזלת,

מין זיף קשה; מה אצלך שם

מברשת לקירצוף סוסים!

החור היה קפוץ במין גיחוך מַזעים,

כמו פי קמצן המתבשׂר על חיסכון קטן.

ומאחורי הפה מעי, ועוד מעי...

לא מקוּים אצלך בִּפְנים

מה שהובטח בחוץ.

 

אַתְּ, עינייך, ליבך ורחמייך.

 

שלום, לא נתראה עוד.

לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקֵנוּ,

ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

 

ואגלה לך לפרידה:

אם לא ידעת,

בחיץ יש לך נקודה;

אולי סרטן, אולי סתם כתם,

מי יֵדע.

 

תמונה 10

פרידת ביניים קטנה

 

[כל משתתפי המערכה הראשונה נכנסים וניגשים לקידמת הבמה. האב והילד המת בזרועותיו נותרים מובדלים משאר החבורה.]

מלך תודה, תודה לכולכם.

ולהתראות בשנה הבאה.

כולם נשמח. נשמח. להתראות.

רופא ראשון הה, רבותי, הקפיאו את הרגע! נתגעגע אליו!

רופא שני יהיה, יהיה שוב. בשנה הבאה.

בשלהי הקיץ. נבוא, נבוא.

מומחה נפש תעבור לה שנה, אנו נאכל,

נשתה, נישן, נעשה

הרבה דברים, ובשנה הבאה

שוב למלאכה.

רופא ראשון [מחקה את עצמו מתחילת המערכה]

ואני אוֹמַר: "הכינו אותו לגרוע מכל!"

[צוחקים.]

מלך ואני אוֹמַר:

"מה? מה אמרת?"

רופא ראשון "הכינו אותו לגרוע מכל!"

מלך "אלוהים, עזור לי להקיץ מן החלום הזה!"

[צוחקים.]

בכיין ראשון ואז נבכה!

בכיין שני אוי, נבכה!

רופא ראשון ובינתיים יחלפו ימים, שמש

תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.

ובעוד שנה נאמר:

"מה, כבר שנה?"

ועוד כאלה הבלים.

ונצחק בעליצות כאילו

הימים עוברים, ולא אנחנו.

מומחה נפש הה, ייאוש!

רופא שני ועכשיו – נקניקיות!

[כולם קדים קידה זה לזה ולקהל בשורה מתרוננת ועליצה, והמסך יורד.]

 

[סוף מערכה ראשונה]

 

 

מערכה שנייה

 

תמונה 11

פגישה לבבית

 

[בוקר. כל הנוכחים מסוף המערכה הקודמת, לוחצים ידיים, מתחבקים. אווירה של אנשים המתכוננים למלאכתם.]

רופא ראשון תאמינו? – עברה שנה.

מומחה נפש כמו רבע שעה.

רופא שני [לשוליה]

איך גדלת, בחור.

שוליה אני מתכונן לעזוב.

רופא שני מה תעשה?

שוליה אסע. רוצה לנסוע. מקום אחר.

רופא שני טיפש, אין מקום אחר.

[כולם יוצאים חוץ משני הרופאים.]

 

תמונה 12

הקדמה לבחירה חדשה

 

[שני הרופאים מתהלכים הלוך ושוב בארשת קודרת.]

רופא ראשון ראיתי אותם בדרכי לכאן.

הם ממלאים את המסדרונות.

פניה של הטיפשוּת: ילד צוחק

אל זה שכבר צוחק עליו.

רופא שני פעם גם אנו צחקנו.

רופא ראשון מי צחק? אני אף פעם לא צחקתי.

אני נולדתי דוקטור.

רופא שני [נאנח]

מתוקים, מתוקים כולם.

רופא ראשון וכמה אין להם מושג

למה מועיד אותם הגורל.

אמרו להם: "אחד מכם יהיה בן מלך".

ואיזו צהלה נשמעה!

[מחקים את שיחם-ושיגם של הילדים.]

רופא שני "אני, אני!"

רופא ראשון "בבית קראו לי נסיך!"

רופא שני "גם לי קראו!"

רופא ראשון "וכמה אוהבים אותי , אין לכם מושג!"

רופא שני "אותי , אותי אוהבים!"

רופא ראשון ואחד אמר: "אני משורר!"

ודיקלם: "שט לו הירח

כמו כדור פורח..."

רופא שני ואחר צעק לעומתו:

"החרוז גנוב ממני!"

והיכה אותו. והמשורר צעק:

"הצילו! אני לא טוב בהתעמלות,

אני במשוֹררוּת!"

רופא ראשון כשמכים אותם, פתאום

החרוז כבר לא כל-כך.

רופא שני ואיזו תיגרה התפתחה!

[שניהם צוחקים]

רופא ראשון אי, מנוולים חסרי בעיות!

רופא שני אחד ימות הלילה.

[בבת-אחת יורדת שוב הקדרות על שניהם.]

רופא ראשון חושך יורד על הנשמה.

רופא שני הלילה כבר נצום.

 

תמונה 13

בחירת ילד

 

[ערב. הילדים המועמדים נכנסים לחדר, שורה ארוכה, נסוכי שינה, פעורי פה, חולמניים. מן האפלה מגיח המלך, כמו צל קודר, מתהלך בין הילדים, סוקר אותם ממושכות, מתעכב מול אחד מהם.]

מלך עייף? כמה יפה אתה.

תיכף תשקע בחלומות,

כל נפלאות העולם יהיו שלך.

[פונה לילד אחר.]

למה אתה מסתכל בי ככה?

אני איש. אם תרצה – דוד.

דודים אתה לא אוהב, מה?

ואת אבא? אוהב את אבא?

ולו הייתי מבקש ממך...

[נרתע לפתע, מרפה ממנו.]

לך הביתה! לך, לך לאביך!

[ניגש לילד אחר, מחליק על פניו ברוך.]

אין מילים... אין מילים...

[מנשק אותו על מצחו.]

אני נפרד ממך, ילדי,

נפרד מפניך הנפלאים...

[יוצא במהירות. כל שאר הילדים יוצאים אף הם, אך בדרכם תופסים שני הרופאים בילד שהמלך נישק אותו, הילד הנבחר.]

 

תמונה 14

שיקוי מתוק

 

רופא ראשון [אוחז בילד]

ילד!

[מורה על משהו הנמצא כביכול מעל ראשו מאחור.]

צוויץ-צוויץ – הגורל!

ילד נבחר [מנסה להשתמט ממנו]

אני הולך הביתה!

רופא ראשון עוד מעט. תן לנו קודם לפנק אותך.

ייתנו לך ביצה. רוצה ביצה?

מה, אתה לא אוהב ביצה?

לילד נחוצות ביצים, אתה יודע.

ילד נבחר אני פוחד!

רופא ראשון למה? רְאֵה: פנים, איש,

מעבר לכתפי עוד איש.

[לרופא שני.]

נכון שאיש?

רופא שני [מאשר]

איש, איש.

רופא ראשון ומעבר לאיש חלון, בחלון עץ.

העולם יציב, בכלל לא כמו חלום,

מן העולם לא מתעוררים.

מה שיפה בביצה, שהיא יכולה

להיות גם אוכל, גם שתייה.

ביצה רכה?

[רופא שני מגיש לילד החדש ספל.]

ילד נבחר אני לא רוצה ביצה!

קחו אותי לאבא!

רופא ראשון פוחד? אי, ילד, שן חלב

מתנדנדת בפי עולם רקוב.

רופא שני [מגיש לו את הספל בשנית]

שְתֵה!

ילד נבחר לא!

רופא ראשון "לא" ו"לא", לא ביצה רכה

ולא ביצה קשה,

ומה עם קצת כבוד לדוד?

גם הוא היה ילד פעם,

ושָתָה הכל!

רופא שני ועוד איך שתיתי!

רופא ראשון היום זמנים מלוכלכים, משתינים על הזקנים!

רופא שני [כורע לרגלי הילד החדש, הספל בידו, ומכופף את ראשו]

רוצה להשתין עלי?

[מסמן סימן חשאי לרופא ראשון, וזה לופת את הילד החדש מאחור בעוד רופא שני מזנק קדימה ומסמיך את הספל לשפתיו. הילד החדש מפרכס ומתנגד.]

שְתֵה, שְתֵה כבר, טומטום!

רופא ראשון צוויץ-צוויץ – הגורל!

[משקים את הילד החדש בעל-כורחו, הוא יורק, מכעכע, בולע. הם מרפים ממנו. פאוזה. הילד החדש עומד דומם, ולבסוף.]

ילד נבחר ועכשיו אני רוצה הביתה.

רופא שני "הביתה" – מילה יפה,

הרבה משמעויות לה.

מפה צחורה, לחמנייה, נקניק.

"הביתה" – אומר המַלָח בים,

"הביתה" – הנשמה לבוראה.

ילד נבחר הבטן כואבת לי.

רופא ראשון באמת? נבדוק.

ילד נבחר [נאחז כאב ועווית פתאומית, צורח]

אבא!!

 

תמונה 15

ערש דווי חדש

 

[המלך נכנס במרוצה מבוהל.]

מלך מי קרא לי?!

ילד נבחר [מפרפר ומתעוות]

אבא!! אבא!!

מלך בני חולה! הצילו את בני!

הצילו את בני היחיד!

[מרים את הילד בזרועותיו, מחבק ומנשק אותו, מתרוצץ איתו בחרדה. נכנסת האחות, מומחה הנפש, עוזרים וחצרנים נוספים, הם והרופאים לוקחים את הילד החדש מידי המלך, משכיבים אותו במיטה, גוהרים עליו ומטפלים בו בקדחתנות. המלך מתכווץ בפינה, תוחב אגרופו לפיו ומייבב.]

הצילו את בני! הצילו את בני!

[עוד רגע שוררת המולה סביב מיטת הילד, ולאט לאט היא שוככת. משתררת דממה, הכל קופא. כל הנוכחים סביב מיטת הילד גוהרים עליו ללא ניע, מסכיתים לנשימתו. המלך ממשיך להתכווץ, משותק מפחד, מפעם לפעם מתמלטת מפיו יבבה קטנה, ומישהו סביב מיטת הילד עושה תנועה, כמו להיטיב את הכר למראשותיו או לנגב את הזיעה מפניו. לפתע מסתובב רופא ראשון ומביט במלך בפנים חיוורים. לאחות שלצידו.]

רופא ראשון הכיני אותו לגרוע מכל.

מלך [כניעור מחלום, מזדקף, עדיין אינו קולט את מה שנאמר]

מה? מה אמרת?

[הצידה.]

אלוהים, עזור לי להקיץ מן החלום הזה!

[לרופא ראשון]

מה אמרת?

רופא ראשון הגרוע מכל.

מלך [מרכין ראשו, בקול עמום, מתחנן]

תן סיכוי. רחמים. זרוק פירור.

רופא ראשון אין כלום, תבין,

מלבד בשורת המוות.

מלך [יבבת בכי פורצת מפיו]

ילד שלי!

[אך היבבה אינה מוצלחת כל-כך. הוא מנסה שנית.]

ילד שלי!

[ושוב.]

ילד שלי!

[הוא חדל. פאוזה. ופתאום, מבועת, לעצמו.]

זייפת.

רופא ראשון [נבהל] מי?!

מלך הפסיקו הכל, אני מתחרט.

[האחות ניגשת אליו, מניחה יד על כתפו. הוא נושא אליה מבט מתחנן.]

הפסיקו הכל.

אחות אי-אפשר. מאוחר מדי.

הילד כבר גוסס.

מלך אין טעם. אפילו הצער

כבר אינו עולה יפה.

אחות בשנה הבאה תפסיק.

הפעם זה אבוד.

[מסמנת לרופאים להמשיך ולהאיץ. רופא ראשון מסמן לרופא שני לדלג על קטע ולהמשיך. רופא שני פונה ממיטת הילד לאחות.]

רופא שני הכיני אותו לגרוע מכל.

רופא ראשון [ניגש לרופא שני על בהונות, במורת-רוח, בלחש]

כבר היינו בגרוע מכל.

רופא שני יש עוד יותר גרוע.

מלך [כניעור מחלום]

מה? מה אמרת?

רופא שני פקח עיניו, הילד, חזר להכרה.

הוא כבר מודע לַחנק ולמותו.

[המלך מתקרב אליהם. שני הרופאים נרתעים מפניו, יודעים את הצפוי להם. הוא נעצר מולם, אינו יכול להמשיך, מושיט את ידיו. הם מרימים את הילד הגוסס ומניחים אותו בזרועותיו. הוא מביט בו, מתאמץ שוב לייבב, מפסיק.]

מלך אבד הלהט. אין אמת.

הצער משומש מדי.

והילד מת לשווא. כל הקודמים לשווא, וזה

לַשווא של הלַשווא.

[הילד הנבחר פוקח את עיניו, ומתוך דמדומי הכרתו האחרונים, למלך.]

ילד נבחר אבא... מה קרה לי?... מה יהיה?...

[המלך שותק.]

אבא!...

אחות ענֵה לו.

ילד נבחר אבא!...

אחות הוא חושב שאתה אביו, ענה לו.

[המלך שותק.]

ילד נבחר אבא!...

אחות אמור לו מילה, הכרתו מעורפלת,

הוא לא מבחין מי אביו.

אמור לו מלה אחרונה של חסד!

מלך [ממלמל לעצמו]

אבד הטעם... שקר...

ילד נבחר אבא! ענה לי, אבא!...

אחות מילה אחת, ענה לו!

ולו גם מזויפת, ולו גם בלי טעם!

תן לו למות עם מילת אהבה!

[המלך שותק. הילד מתעוות עוד רגע ומת. המלך מוסר אותו לרופאים והם מניחים אותו במיטה. שני הבכיינים מתחילים לבכות חרש.]

בכיין ראשון איזה ילד!

בכיין שני איזה טוהר!...

[המלך מפסיק אותם באיבחת יד. מומחה הנפש ניגש אל המלך על בהונות.]

מומחה נפש אדוני? נפש?

[עושה הניסים מגשש את דרכו כשהוא אוחז ביד השוליה, ניגש אף הוא בדחילו אל המלך.]

שוליה ציפייה לנס?

מלך לכו! הכל מבוטל!

מומחה נפש [נפגע]

ומה איתנו?

מלך לכו, אמרתי!

[כולם יוצאים. מולם נכנס התכריכן, עומד בפתח. המלך נחבא מאחורי וילון.]

 

תמונה 16

שני אבות

 

[התכריכן ניגש ומתחיל לנקות ולעטוף את גופת הילד הנבחר. נכנס אביו של הילד הקודם, מוליך את אביו של הילד הנוכחי.]

אב קודם הנה כאן. התנדבתי להראות לך,

ובאתי בעצמי להיזכר.

אני אביו של הילד מהשנה שעברה.

אב נוכחי אני מעכשיו.

אב קודם והנה התכריכן. שלום לך.

תכריכן שלום.

אב קודם זוכר אותי?

תכריכן זוכר הכל. ניגשת קודם כל

לחלון, והשקפת לחצר.

אב קודם [חוזר על תנועותיו ומילותיו מפעם]

"ארמון נפלא. מתי בנו אותו?

פיתוחים עתיקים על הקירות.

אני לא מבין הרבה בסגנונות.

גם המיטה בסגנון עתיק,

עץ אלון, נדמה לי".

[פונה אל החלון.]

"גן מרהיב יש פה בחוץ".

תכריכן "הוא לא סבל. כמעט בכלל לא.

הוא רק לא ידע למה

נגזר עליו למות, כלומר,

איך זה שהוא בריא, שמח, ופתאום...

וכך, משתכפו עליו הכאבים

קרא 'אבא! אבא!...'"

אב קודם יש לך זיכרון טוב.

תכריכן זוכר הכל.

אב קודם [לאב הנוכחי]

תורך.

אב נוכחי [כולו מפוחד]

אני כל-כך פוחד, עוד לא

התנסיתי בצער כזה.

איך עוברים אותו?

אב קודם זה בא. כמו הנשימה.

מחווירים, נאלמים דום, אחר-כך בוכים,

אחר-כך מפסיקים ונחים, ושוב בוכים,

אחר-כך יבשים, אחר-כך יושבים ובוהים,

אחר-כך קמים ויושבים וקמים,

נרדמים, חולמים, צועקים, מתעוררים,

אחר-כך מתנועעים כאילו חיים

אבל כבר לא באמת חיים

מסביב לצעקה אחת מתמשכת.

אב נוכחי אני מקנא בך. אתה כבר עברת.

אב קודם כן, אני ראוי לקנאה. כבר עברתי,

כבר מַתִּי, אני כבר מהצד ההוא.

עכשיו תורך.

אב נוכחי [יבבה פורצת מפיו, ומייד נבלמת]

ואיך...

אב קודם [מושיט לו יד]

בוא.

אב נוכחי לא!

אב קודם קודם לחלון.

תכריכן כולם קודם לחלון.

לברוח, קודם כל לברוח.

[האב הקודם מוליך את האב הנוכחי לחלון, וזה משקיף החוצה, רועד, בעוד התכריכן מסיים לעטוף את הגופה.]

הוא לא סבל. כמעט בכלל לא.

הנה הגופה הקטנה לפניך.

היא שלך, תוכל לקחת אותה.

אב קודם [מושיט ידו לאב הנוכחי להוליך אותו אל המיטה]

בוא.

אב נוכחי [מייבב בפחד]

לא אוכל...

אב קודם תוכל.

[האב הנוכחי נותן יד רועדת ביד האב הקודם, וזה מוליך אותו אל המיטה. לאט לאט מרהיב האב הנוכחי עוז להביט בגופה, נושם בכבדות, חיוור.]

אב נוכחי [לילד המת]

משהו כאן לא נכון. אתה שוכב

בלי תנועה, אך נראה לי, ילד שלי,

שאתה עושה הצגה לא טובה

ותיכף תקום. פניך שלווים כל-כך

כאילו עמדת בכל רגע לפרוץ בצחוק.

זה השקט של הילדים המתאפקים.

אל תתאפק עוד – צְחַק.

[פאוזה.]

צְחַק, ילד שלי, קונדס קטן.

[פאוזה.]

אל תְעַנה אותי עוד – צְחַק.

צְחַק, ילד שובב, ונלך הביתה.

[נוזף בו.]

כמה זמן עוד תיתן לי לחכות?

[מתחיל לבכות, מבליג.]

אין זו ממידת דרך ארץ

שילדים מתים יניחו

להוריהם לחכות שיקומו!

אני מחכה.

[פאוזה.]

אני מחכה.

[פאוזה.]

הזמן נעצר, ואני מחכה.

 

תמונה 17

שלושה אבות

 

[האב הנוכחי מתחיל לייבב. מאחורי הווילון מתחיל המלך המתחבא לייבב איתו, כמו בת-הד פָּרוֹדית לבכיו. האב הנוכחי מפסיק. המלך יוצא מבין קפלי הווילון.]

מלך בוכה, כולם בוכים, מכל עבר

יללות, אי, כמה נמאס.

באמת יש משהו כל-כך עייף ודל-דמיון בבכי,

או אולי רק אני הזדקנתי?

[האב הנוכחי קופא. המלך מתקרב אליו.]

אני מכיר אותך.

ההצגה הקטנה של חוסר האונים.

[מסמיך פניו אליו.]

הָרְבִיצה מפני שאין מה לעשות.

ההסתכלות לנוֹכַח, מפני שלאן-שהוא

חייבות סוף סוף העיניים להביט.

האַשְמה על שמוסיפים לחיות

כשהיקר לנו מכל איננו.

הבושה על הגוף הממשיך בתפקידיו,

על התיאבון המתעורר מחדש,

על שמול מאורעות עמוקים כל-כך

עדיין חייבים אנו להשתין.

והכלימה הנוראה מכל

על שאין לנו האומץ

לשים קץ לחיינו.

[האב הנוכחי צופה בו רגע מחריש, ולבסוף.]

אב נוכחי אתה המלך?

מלך כן.

אב נוכחי אתה הרגת את הילד שלי.

מלך כן.

[פאוזה.]

אב נוכחי הייתי רוצה להסתכל לך בשיניים.

[המלך חושף את שיניו, אחר-כך פוער את פיו. האב הנוכחי מסמיך את ראשו אליו, מתבונן מקרוב בשיניו, בפיו הפעור.]

אני לא מבין כלום.

אני רואה שפתיים ושיניים

ולשון וחך ולוע וגרון

היוצרים את הפה

שציווה להרוג את בני.

אני לא מבין כלום.

[המלך מנדנד במרץ ובריכוז את בוהן רגלו. האב הנוכחי מתרחק ממנו, נעצר, חוזר ומתקרב, ושוב עומד מולו, רוטט על סף הבכי.]

אני חייב לשאול אותך משהו.

אני חייב לשאול אותך איך אפשר.

על האכזריות אני רוצה לשאול.

וגם על השִפלוּת. ועד היכן.

כמה שָפָל ומזוהם אפשר להיות.

אני חייב לשאול אותך.

[בוכה. המלך מתבונן בו בעיניים צופנות רע. בשקט.]

מלך על כל הדברים האלה מצטמרר העור.

ואין לי מה להגיד, אלא לטלטל

טלטול נמרץ, הולך ונמשך, של הבוהן,

בלי לומר דבר, בלי שאיזו מחשבה

נוקבת, אמיתית, או לא אמיתית,

או רק ממולחת, תעלה בדעתי.

[בלחש, בחיוך דק, לאב הקודם.]

אני, ברגעים מכריעים, לא מסתכל

אף פעם על העיקר, תמיד קצת הצידה,

ורואה את השטויות, כמו

הנחיריים של זה שבוכה.

יוצא לי להחמיץ הרבה דראמות

ולהרוויח הרבה שערות בנחיריים.

[האב הנוכחי בוכה עת ארוכה עד שהוא מסיים, אז הוא כורע תחתיו, מצטנף על הארץ ונרדם. המלך והאב הקודם ניגשים אליו על בהונות ומתבוננים בו.]

מלך נרדם. ברח לזמן-מה

מהידיעה שבנו מת.

[חיוך עולה על שפתי האב הנוכחי.]

הוא חולם.

[מן המיטה קם ילד-מתוך-חלום, מתמתח ושר.]

ילד-מתוך-חלום לאבא ואמא גלויה.

שוכבים בדומייה.

דרישת שלום לצַבּים, לכדור,

לסוכה, לממתק, לים,

ולחופשת החג;

אבוא בחלום,

תכירו אותי על-פי

ליבכם הנשבר,

עומדים ומחכים לי בחלון.

שלום, שלום.

[הילד-מתוך-חלום חוזר-נסוג אל המיטה ושוכב בה.]

אב נוכחי [ממלמל מתוך שינה]

שלום.

מלך שלום.

אב נוכחי [מקיץ משנתו, מבולבל]

איפה אני?

[רואה את המלך.]

אה, הפה הזה! השיניים!

מלך [עגום]

כן, אני פה.

אב נוכחי [עוצם את עיניו ומפזם בשקט, כמתאמץ להיזכר]

דרישת שלום לצבים, לכדור,

לסוכה, לממתק, לים...

[מפסיק לשיר, פוקח את עיניו.]

מלך לקחתָ חופשה קצרה

מהידיעה על מות בנך.

אב נוכחי והנה חזרתי.

מלך חיכינו לך.

[המלך והאב הקודם עומדים רגע דוממים. לפתע ננער המלך, ובניסיון כפוי של עליצות ניגש אל שני האבות, טופח על כתפם, כורך זרועותיו סביבם.]

סבלנות, אחים! יום אחד נתעורר!

עוד נקיץ מהחיים האלה

ילדים בני תשע!

אבות, בנים, יתומים ושכולים,

כל שבורי הלב, כל המטים ליפול

כולנו ניפגש בני תשע!

[שלושתם בוכים. הפעם בכיים אמיתי, ותוך כדי בכי הם חוזרים על תנועותיו ושירו של הילד מן החלום.]

מלך ואבות דרישת שלום לצבים, לכדור,

לסוכה, לממתק, לים,

ולחופשת החג;

אבוא בחלום...

[ותוך כדי שירה ובכי לוקח האב הנוכחי את הילד המת שלו מן המיטה ויוצא איתו, ואחריו האב הקודם. המלך נותר במקומו, מנפנף להם לשלום, תנועתו ושירתו דועכים לאט, עד שפוסקים.]

 

תמונה 18

המאוהב

 

[נכנסת האחות, מסדרת את המיטה, פונה לצאת.]

מלך את, חכי. מילה.

[האחות עוצרת. המלך ניגש אליה, מנסה להיות אותו מוקיון יהיר כפי שהיה.]

אכלת?

אחות אכלתי.

מלך יפָה ומעכלת

אישה כהלכה.

[האחות פונה לצאת.]

אבל חכי.

[היא עוצרת.]

ואת הבעת פנינו הפושרת

אני רואה כמְכַסָה

על הַעֲוויה גדולה של פחד.

[נופל פרקדן, נסמך על מרפקיו.]

ואת פינו הסגור אני רואה

כמְכַסֶה על פינו הפעור.

[פוער פיו.]

השתיני!

אחות אתה צריך להבין, הימים

שהשתוללת בהם חלפו.

מתקרב היום, הוא על הסף,

שבו זבוב יעמוד בין ריסיך,

למצוץ את המוגלה באין מפריע.

ימים אלה מתקרבים.

תבין את זה, ואם כי קשה לך

תבין את זה: הזבוב,

הזבוב בזווית העין.

מלך [קם ויושב, עייף, זקן]

אני מבין את זה היטב.

[כל הגנדרנות והיהירות נושרות ממנו. ובפשטות, בחיוך נכלם, מלב אל לב.]

אני רוצה להיות איש שסֵפר

עולה ויורד על בטנו.

אחות [אינה מתפתה]

אתה בכלל לא מבין.

מלך אני מבין!

אחות תבין את זה. תבין.

מלך אני מבין, מבין! הזבוב! הבנתי!

[האחות פונה ללכת.]

אבל חכי עוד רגע. עוד מילה.

[מתרומם על ברכיו לרגליה.]

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,

זרה לי, מאיימת, לא מובנת,

מצמררת, פנייך מעבירים בי

חלחלה, קור, רצון להסתתר

מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ

מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות

במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים...

[נחנק בדיבורו מחמת התרגשות.]

...אני אוהב אותך.

אחות תבין סוף סוף...

מלך [קוטע אותה, קם על רגליו, כמסכית לאיזו מנגינה הבוקעת ממרחק]

שמעי איזו מוזיקה נפלאה, היא ממלאת אותי,

העולם שאהבתי פעם, שחיכיתי לו כל בוקר,

חוזר אלי כמו קסם, כמה אהבה עוד יש בי,

והעולם הוא מקום שבו הכל עוד אפשרי...

נצא מן התִפלוּת, מן האֵבל שאין לו סוף,

שמעי את המוזיקה!...

[מנסה לחבק אותה בכל הלהט שנותר בו, היא משתמטת מידיו, הוא נופל לרגליה.]

אוליד לך ילד! מי אמר שצריך

לבכות על עֲלֵי הסתיו שעבר?

נוליד, נוליד! היי שלי!

נברא חיים חדשים מתוֹכֵנוּ!

ראי, אין כלום, ופתאום

ילד שלם וחי וצוחק!

כל-כך הרבה מתיקות מלֹא-כלום!

עוד מוכרח שנמצא בנו כוח,

עוד מוכרח שיימצא הכוח!...

אחות הבט, הם מסתכלים בך וצוחקים.

[ואומנם, מן הפתח מציצים שני הרופאים, מומחה הנפש, עושה הניסים, השוליה, התכריכן, וכל החצרנים, משרבבים את ראשיהם בדלת, מגחכים חרש. פאוזה. המלך קם לאט ברגליים כושלות. האחות עומדת מולו, קרובה מאוד, עיניה נוצצות, מחייכת חיוך זוהר.]

אתה מלך, אבל אני צעירה.

[המלך עומד ומזדקן מולה.]

תבין סוף סוף.

תבין את זה.

[הולכת אל הדלת, מצטרפת אל כל המציצים העומדים שם.]

 

תמונה 19

הנס האחרון

 

[כל העומדים בדלת נכנסים בשקט, ביראה, עומדים ומחכים.]

מלך ואתם?

בכיין ראשון זו כל השאלה: ואנחנו?

מומחה נפש להתראות בשנה הבאה?

בכיין שני כרגיל, כרגיל, כרגיל?

מלך [סוקר אותם רגע בפיזור-דעת. אחר-כך, עייף]

לא נתראה עוד.

מומחה נפש [ממאן להאמין]

לא שמעתי.

בכיין ראשון הלב ניחש. גל קור עבר בו.

לא ישובו החיים שהיו.

מומחה נפש [למלך]

מה? כבר לא נחוצה יותר הנפש?

בכיין שני והבכי? לא נחוצים אנו? מיותרים?

והרי אבות אנחנו, יש פיות

ילדים להאכיל, ופתאום...

והפרנסה היא, איך לומר, הכרח,

להתפרנס – מילת יסוד, לא נשגבת,

צנועה, אך עומדת בבסיס כל מחשבתנו.

מומחה נפש איפה הימים הטובים שקיבלנו

סנוקרת חביבה באף, וביזו קצת

והשליכו, ואחר-כך החזירו?

איפה כל זחיחות הדעת? איפה

הצחוקים הרמים? הליצנות?

בכיין ראשון הבכיינות?

מומחה נפש ההשתטות ללא חשבון, אך תמיד

עם הרבה-הרבה חשבון?

הה, פרנסה! היו ימים!

בכיין ראשון [בהתרפסות, למלך]

תן קצת בפרצוף, אה? תן סתם,

לא כמו למומחה הנפש, תן כך,

לשעשוע שלפני הארוחה!...

בכיין שני [לאחר פאוזה, עגום]

בוא, נלך, פה כבו האורות בשבילנו,

נגמר. אבוד. לדלת.

רופא ראשון [חרש, לרופא שני]

אותנו עוד צריכים.

רופא שני ודאי. רופאים זה לא צחוק.

רופא ראשון לאולקוס, לטחורים, לחוקן,

על הרפואה האמיתית אין לוותר.

רופא שני יצא לנו טוב כי ידענו מה לבחור.

רופא ראשון ותמיד יהיה לנו, כי תמיד טחורים ואולקוס.

רופא שני לנו יצא טוב, יהיה לנו אוכל.

רופא ראשון ותמיד-תמיד פרנסה.

תכריכן ילדים פחדו ממני:

כאן הולך התכריכן.

ובכן, התכריכן הולך.

נוחו, ילדים.

[כולם, פרט למלך, פונים לצאת. על הסף עוצר עושה הניסים, מסיר את משקפיו הכהים, חוזר לאיטו בחזרה, מתהלך בחדר, סוקר באריכות את רהיטיו, את המיטה, את החלון, סובב שוב ושוב, ואינו יכול להינתק. כל היתר נשארים גם הם על המיפתן, עומדים וצופים בו.]

עושה ניסים ועדיין אינני מאמין שהולכים.

מדברים ומדברים, ובסוף זה קורה.

שוליה [ניגש אליו, שם יד בעדינות על כתפו]

אדוני, בשרשרת פרידות

יש תמיד אחת אחרונה.

עושה ניסים מזו פחדתי כל חיי.

יהיו אחרים, ואנו לא נהיה.

כאן, בחדר הזה, יתהלכו אנשים,

יצחקו, כאילו לא היינו לפניהם,

כאילו לא ייפרדו פעם גם הם.

שוליה האמֵן, אדוני.

עושה ניסים אני חסר אונים. קל לרמות אותי.

דע לך שלא נשאר לי אלא אתה בלבד.

לא תאמין כמה כוח יש בידיך.

שוליה עצוֹם את העיניים הרואות, ואסוֹף

את כל כוחותיך, והאמן.

עושה ניסים תן לי בסיס.

שוליה בלי בסיס. האמן.

[גוהר על מיטת הילד. עושה הניסים עוצם את עיניו, מאומץ, מזיע.]

עושה ניסים קשה לי... אני רוצה... הנה,

אני כבר מאמין, ושוב הפחד...

וכל-כך קשה... אלוהים,

השלך לנו קצה חוט...

שוליה [מרים קולו בגערה]

למה אתה פוחד, קטן-אמונה?!

[שוב עוצם עושה הניסים את עיניו, מתאמץ. לפתע שולף השוליה כדור משחק גדול מתוך המיטה ואחריו קמים שבעה ילדים חיים, מקיפים את השוליה. השוליה זורק את הכדור למעלה, ובעוד הם מחכים לצניחתו בחזרה, הוא מדבר אל הנוכחים המביטים בהם בהשתאות.]

הנה אנחנו, וכל העסק

הוא נורא פשוט.

הרגע שבין זריקת הכדור למעלה

לבין צניחתו בחזרה.

זה הרגע. כאן מתמצה הכל.

איך ייפול? לאיזה צד?

מי יתפוס אותו?

זה הרגע! זה הרגע!

[רגע ממושך קופאים הילדים כשהם מתמתחים ומושיטים ידיהם למעלה, לתפוס את הכדור העתיד לצנוח. הכדור נעלם ואינו שב. ואז מתחיל השוליה ללכת לעבר החלון, והילדים, שידיהם עדיין מורמות למעלה כסהרורים, אחריו.]

עושה ניסים לאן?

[השוליה עולה על אדן החלון, מַפנה אל הנוכחים את פניו המחייכים ויוצא ללא אומר, הילדים בשורה אחריו.]

 

תמונה 20

ערש השינה

 

[המלך גוהר על המיטה, מנענע אותה בעדינות, חיוך עולה על שפתיו.]

מלך שְשְש... בני נרדם,

אל תפריעו לו,

הוא בורא עכשיו את העולם.

 

חוט ריר דק

נמשך מפיו אל האוקיאנוס,

וכל היבשות מזה ומזה

מחכות רק לו;

כזה הוא בני,

על פחות מעולם ומלואו

הוא לא יחלום.

[הולך על בהונות אל הפתח, שם מחכים לו כולם ויוצאים לפניו. בעומדו על המיפתן הוא מַפנה שוב את פניו אל החדר, אצבעו על שפתיו. חרש ובעדינות.]

שְשְש... בני נרדם,

אל תפריעו לו,

הוא בורא עכשיו את העולם.

[יוצא.]

 

[סוף]