השמשים
הדמויות
הקיסר אַרְצִ'יל הקיסרית כַּרְתֶלִינָה המצביא נִינוֹ אשת המצביא זָאזָה בנם המאומץ צַ'וְוצַ'וַודְזֶה שליש המצביא וַחוּשְׁט החייל שְׁמֶקְדְרוּלִי השליח חְרִיאָלֵתִי משורר החצר בּוּזֶס השפחה קַשְׁקָה שמש חדר המיטות פּוֹטִי שמש חדר המיטות שׁוּלִיקֶר רוחו של פּוֹטִי רוחו של שׁוּלִיקֶר משרתים, שומרים
המחזה מתרחש בחדר השינה של אשת המצביא זאזה בלילה אחד.
תמונה 1
[זאזה מתפלשת עם החייל שמקדרולי על יצועה. אנחות וגניחות. משני צידי המיטה עומדים דום השמשים פוטי ושוליקר, אוחזים נרות]
זאזה תן לי! תן לי! תן לי את הכל! אני רוצה הכל! עבוד! עבוד! הרם אותי למעלה! עוד! אני צריכה ממך עכשיו סיפוק שלא היה לי עוד כמוהו! המשך ואל תרפה! עבוד! העורק המפותל על הזין שלך עומד להתפקע? עבוד! עבוד ואל תפסיק! ולא לגמור! שלא תעז לגמור עד שארשה לך! עמוק, עמוק, עמוק! יותר עמוק! עכשיו לכאן! עכשיו מאחור! הכנס! שלוף! שוב מלפנים! ושלוף! ושוב! עמוק! העמק בכל מעשיך! [ניתקת וקמה מעליו פתאום, פרועת שיער, משולהבת]
שמקדרולי לאן ולמה?
זאזה להאריך את זמן הבעירה! אח, למה נתן לנו הטבע רק שלושה פתחים בגוף לזלול אתכם? – הנקב השעיר מלפנים הסדק הקמצן מאחור, והפה הפעור לרווחה – הם לא מספיקים לי! אני צריכה חורים, המון חורים! [מתנפלת עליו, חובטת בו, מטלטלת אותו] מה אתה?! תגיד לי מה אתה!
שמקדרולי טוראי שְמֶקְדְרוּלי!
זאזה מי שאל אותך! הגוף שלך שלי?! והנשמה שלך שלי?!
שמקדרולי תמיד!
זאזה תמיד? אם ארצה תמיד, אם לא ארצה לא תמיד, ולמה שארצה? בעוד דקה אמאס בך! [שוב משתרעת עליו ומכניסה אברו לתוכה] אח, אתה שם, כידון צבאי קהה, משפד אותי עד לעמקי מעמקים...
שמקדרולי שעוד לא נגעו בהם!
זאזה לא נגעו? נגעו, ודאי שנגעו! הרבה נגעו לפניך וייגעו אחריך, אלא שעכשיו א ת ה כאן מתחתי, בהווה, ואני מעליך בהווה, ונהנית בהווה, ומבטיחה לך בהווה שלעולם-לעולם לא אתן לך ללכת! מאמין לי?
שמקדרולי מאמין!
זאזה [צוחקת] אידיוט, אני אומרת בהווה על העתיד, אך בעתיד, מה שאמרתי בהווה יהיה עבר! אתה חייל מסכן בצבא בעלי המצביא, וכתום הזיון הזה אתה תשוב לחפירות, סחוט ותשוש, מעונה בפחדים וספקות! עכשיו אני מתקרבת לפיסגה, ואתה מלמטה מניף אותי, אני עולה, מתרוממת, פורשת שתי ידי מעל כולכם... יש אני - ויש כל השאר! גמוֹר, גמוֹר, גמוֹר! [הם מסיימים את המשגל באנקת אדירים. היא קמה מעליו. הוא שוכב רגע סחוט] מה אתה שוכב שם כאילו מחכה לפרס? על הרגליים, עוף מכאן!
שמקדרולי אם מותר לי לבקש טובה אחת...
זאזה לא מותר לך כלום! חושב שאם באתי על סיפוקי תוכל לבקש ממני משהו ומי אמר לך שסופקתי? לא סופקתי! אש שורפת מבפנים ועכברוש מכרסם ברחם! [לוקחת שוט ומצליפה בשמקדרולי בזעם] לך מכאן, שק זבל מרוקן, סחבה סחוטה, נאד עור מעוך עם אבר מדולדל ומיץ שפוך! [שמקדרולי אוסף את בגדיו ויוצא ביבבה]
תמונה 2
[נכנסת השפחה קשקה. זאזה נרתעת בבהלה]
זאזה מי שם?
קשקה השפחה שלך, קַשְקָה. [זאזה פולטת יבבה. קשקה מלבישה אותה] חם לך? את בוערת.
זאזה אני כמו הנידון למוות, העולה על המוקד בשחר צונן של חורף, ברגעים הראשונים חמים לו, בעוד הצופים קופאים מקור, אחר-כך באים הייסורים. קשקה, רק את יודעת כמה ניסיתי לכבות את האש! אני שופכת מים כאן – הלהבות פורצות שם! ניצחה אותי האש! צַ'וְוצַ'וַודְזֶה, בני המאומץ, הוא הנער שאני אוהבת. אני מבטאת את שמו וכבר דמעות עולות בעיני. אני אומרת "צ'ווצ'וודזה", והנשמה יוצאת ומפרפרת בין שפתי.
קשקה יש מכשולים בעולם. לבעלך נינוֹ נודע. הוא ציווה לעצור את צ'ווצ'וודזה בכל מקום שיימצא ולהביא אותו אליו. צ'ווצ'וודזה ברח. אומרים שמצא מקלט במנזר בקצה המדבר.
זאזה בקצה המדבר. כלומר, רחוק עוד יותר. ככל שצ'ווצ'וודזה מתרחק - מתקרב אלי צ'ווצ'וודזה. את לא תביני אותי, קשקה. שדייך וירכייך - שרידים ארכיאולוגיים שקשה כבר להבין מהם את השימוש המקורי.
קשקה "השימוש המקורי"! גם לי היה פעם הרבה "שימוש מקורי", אל תחשבי ששכחתי. לא בחיבה אני נזכרת ב"שימוש המקורי". היום, בשימוש החדש, או יותר נכון באי-שימוש החדש, טוב לי יותר, החושים קהים, הגוף מנומנם, עוד מעט יירדם לו הכל לתמיד – ואולי דווקא זה השימוש המקורי.
זאזה מה יהיה, קשקה? אני כל-כך רוצה!
קשקה את רוצה, והוא רוצה, והיא רוצה, כולם רוצים - ומה יוצא? יוצאת דייסה רותחת על האש! ומי יאכל אותה? מי? מי? מי? [מצטחקת, מסתובבת לכל עבר. מבטה חולף גם על פוטי ושוליקר. הם נרעדים] מי יודע? - לא אני.
תמונה 3
[נכנסת הקיסרית כרתלינה. קשקה, פוטי ושוליקר נופלים על גחונם. זאזה כורעת ברך]
זאזה הקיסרית!
כרתלינה בכית.
זאזה לא בכיתי, למה שאבכה.
כרתלינה בכית הרבה.
זאזה בכיתי, אני לא מפסיקה לבכות.
כרתלינה המצעים סתורים אצלך. הפכת את העולם למיטה. כשאת משתוללת בין סדינייך, כל הארמון רועד.
זאזה אף לא מלה אמת.
כרתלינה לא, זאזה, ידידה, הכל אמת, ואת שכחת ממה החיים עשויים: מעבודה קשה, ממאוויים כמוסים שלא יתגשמו לעולם. כי הממלכה צריכה להתנהל, ואנשים מרננים. אם יש לזה – גם זה רוצה, וככה כולם רוצים, והכל מתפרק, ועוד בשעת חירום כזו, והחייל גם כן, למה לו להילחם בחזית אם בבית ממנה לו אשתו מחליף בין הסדינים. בקיצור: אם הכל זונות ויין, על מה עומדת האימפריה?
זאזה הכל שקוף בפנייך, קיסרית וידידה, אני אשה ואת אשה. אני רוצה את צ'ווצ'וודזה. לבעלי נינו נודע. וצ'ווצ'וודזה ברח. וככל שצ'ווצ'וודזה מתרחק ממני, כך אני רוצה אותו יותר; ככל שאי-אפשר – ה"אי-אפשר" נחוץ לי עוד יותר.
כרתלינה כמה טיפשה אני ודאי נשמעת לך, מטיפה מוסר כמו נזירה זקנה. זאזה, שכחת את היופי שבצניעות, את טעם המים הפשוטים והלחם הגס, להיכנס למיטה בלי סוד, להירדם בלילה כמו תינוק, בלי מחשבות עורמה וחשבונות מציקים. שכחת כמה יפים החיים יכולים להיות כשהם פשוטים.
זאזה כמה את צודקת, הפשטות יפה, והכל היה פשוט, אלמלא היה צ'ווצ'וודזה בעולם. איך אירדם בלילה כמו תינוק, תינוק לא מכיר את צ'ווצ'וודזה. את רוצה שאכנס למיטה בלי סוד וחשבונות – החזירי אותי שלושים שנה אחורנית, קחי את עיני, את שכלי, את טעמי, אם לא תוכלי - גם אני לא אוכל, אלא לומר לך שוב ושוב: אני רוצה את צ'ווצ'וודזה! "רוצה" אמרתי? - טעיתי: מוכרחה. הכרח שאוהב אותו. הכרח שיהיה שלי. כמו חוק טבע: חוק אהבת זאזה לצ'ווצ'וודזה.
כרתלינה את, זאזה, וחוקייך, אבל יש חוקים גם מעלייך. [למשרתים] הכניסו את התיבה!
תמונה 4
[המשרתים מכניסים תיבה כבדה]
זאזה מה זה, במה שעליה יהרגו אותי? יתיזו את ראשי? [מתמוטטת ארצה. כרתלינה עולה על התיבה. נכנס המשורר בוזס]
כרתלינה הכרת את בּוּזֶס? מי לא מכיר את בוזס, בכיר משוררי הבמה שלנו, בוזס. שמו במקור: צוּרֶס. הצליח קצת, החליף לבּוּזֶס. ההיסטוריה תגלגל אותו לזְבוּבֶס, והנצח ללא-כְלוּמֶס.
בוזס [מדקלם] הרים וכוכבים, שנים ומאורעות והסיפור אותו סיפור: צופה יושב בחושך, עוצר נשימתו, שחקן מכעכע בגרונו ומתכונן – ביניהם מפריד מסך. לפתע אור על המסך, משהו כבר זז מאחוריו, הנה, נפתח - [מרים את שולי שמלתה של כרתלינה, בין רגליה מכווץ הבן המאומץ צ'ווצ'וודזה] אדם נגלֶה. הוא מכוּוץ. למה? הוא מרים פניו. מיהו? מהיכן? הוא מחכה למשהו? משהו קרה? [מורה על זאזה] אשה אחת מחווירה לפתע. היא קמה, מתנודדת, חסרת שיווי משקל, קריאה פורצת מגרונה -
זאזה צ'ווצ'וודזה!! [צ'ווצ'וודזה קם, על פניו חיוך מבויש. זאזה עדיין אינה מאמינה] צ'ווצ'וודזה ... מה זה... שנינו מתנו, ועכשיו, למעלה, אנו נפגשים?... [רואה את השאר] אך גם את כאן, ואתם כאן... כַּרְתֶלִינָה, ידידת נפש עילאית, הייתי צריכה להבין מראש ששיחקת... וכמה עמל השקעת ודאי למצוא אותו, ולהביא אותו לכאן בסתר... הקרינה האדירה הנובעת ממך, קיסרית וידידה, ממלאה אותי...
כרתלינה את היית זונה ורקדנית קרקס, אני הייתי שחקנית תיאטרון וזונה, שחינו בביוב, ראינו עולם. אנו מבינות זו את זו. [לבוזס] לקק לי בין רגלי, אהוב. השתנתי לפני רגע ואני צריכה ניגוב. [בוזס מלקק בין רגלי כרתלינה. היא, בשקט, לזאזה] את בעלך, נינו המצביא, שמרי מתחת לעקב, שפוף. מצביא גאה מדי לא טוב לנו. אני סומכת עלייך, ידידה, ולא שוכחת איך אומרים תודה. [בוזס מסיים ללקק ומוריד את שולי שמלתה] אל תעשה כזה פרצוף. לא הכל טרגדיה, משורר, קצת שתן; כּתוֹב קומדיות! [פונה לצאת. זאזה תופסת בה ומחבקת אותה]
זאזה ידידתי, את לא תמותי לעולם!
כרתלינה גם את לא, יקירה.
זאזה שתינו לא נמות! חיים כאלה, איך אפשר שיסתיימו? [כרתלינה יוצאת]
תמונה 5
זאזה מה יש בך, צ'ווצ'וודזה? לכאורה אין כלום, ואולי באמת אין כלום: חיוך ביישן, אף נאה, עיניים עגלגלות. מה מעלה אותי בלהבות? האם יש בך איזו נקודה ששם טמון הסוד? אולי נקודת החן הקטנה מעל השפה? אולי האַלְיָה הדקה, הכמעט שקופה, של האוזן? או אולי הצירוף של הכל, המיוחד לך? מה איכפת לי. רטט של חולשה עובר בי. מה איכפת לי אם אינך אדם, אם אתה רק האוויר הריק ההכרחי להתפשטות האש. קשקה, מגבות ויין! [קשקה יוצאת. זאזה מנשקת את צ'ווצ'וודזה. הוא רועד]
צ'ווצ'וודזה נינו אבי, בעלך, בעקבותי. שמועה הגיעה לאוזניו על אהבתנו, והוא נישל אותי מזכויותי, אומרים שעכשיו הוא בדרך לכאן, להרוג אותי ואותך. זאזה, אני רועד מפחד, אני לא כשר לאהבה. אני רוצה לחבק אותך, אבל הידיים רועדות. איך אכנס איתך למיטה אם אני רץ כל רגע להשתין? אני פוחד, פוחד, פוחד!
זאזה הירגע! הירגע, טיפש! מה איכפת לי אם אתה רץ להשתין, איתך העניין הוא בכלל לא במיטה, מיטה יש לי די והותר, איתך העניין אחר, איתך העניין הוא שאתה חודר בי את כל החומות עד המקום הכי פנימי שלי! איתך העניין הוא שהפכת מאדם לשיגעון! אהוב שלי! כמה רך אתה! כמה הרטט שלך מרטיט אותי!
צ'ווצ'וודזה תני לי לברוח מכאן, זאזה! אם יניח עלי את ידו - זה סופי!
זאזה כל-כך הרבה זמן לא ראיתי אותך, לא ארפה ממך עכשיו, יהיה מה שיהיה – אתה שלי, ראשך בחיקי, והנח את נינו לי! [מנשקת בשפתיו, בחזהו, בבטנו, מתירה את מכנסיו, מגלה את אברו]
צ'ווצ'וודזה אין שום סיכוי שיתקשה עכשיו, זאזה, כשהמוות בסביבה הוא נעשה מאוד קטן...
זאזה כמה אני אוהבת ללקק אותו לאט לאט, ונכון שלא קשה מייד, להיפך, רך ומרוכך, והתהליך מתחיל מתחילתו, בפרפור קטן, ניצן חיוור מעז להרים ראש, קופץ קצת למגע לשוני, מייד, בעקב איזו הסחת דעת או רחש הוא נופל, ושוב ליחוך, ושוב ריכוז, ושוב הוא קם, וטיפין-טיפין מצטברת הקשיות, הסומק מתגבר, יותר דם זורם פנימה מאשר החוצה, יותר מעז מאשר נסוג, ובין רגליך, בתוך הסבך הקטן, המדיף ריח של זיעה והפרשה, קם הפלא הקטן שלי!... [נכנסת קשקה בבעתה]
קשקה המצביא נינו בשער! [זאזה קופצת ממקומה, מתרחקת מצ'ווצ'וודזה. צ'ווצ'וודזה חש לרכוס את מכנסיו]
תמונה 6
[נכנס המצביא נינו עם שלישו וחושט וחיילים. פניו חיוורים, מביט בזאזה ממרחק]
נינו זאזה אשתי, באתי. הדרך היתה מפרכת. מזג האוויר נורא. איך היה אצלכם?
זאזה ככה-ככה. הלילות קרים, ובמשך היום לפעמים חם ולפעמים קר.
נינו אצלנו בחזית היה קר מאוד, אבל יום אחד היה חום שחשבנו שנצא מדעתנו.
זאזה חום כזה לא היה אצלנו, אך בדרך כלל היה חמים.
נינו לא היה גשם?
זאזה יום אחד היה מעונן, וכמעט התחיל לטפטף, ואולי טיפטף טיפה או שתיים, אבל הפסיק.
נינו אצלנו היה מטר סוחף, נרטבנו כהוגן. ומה אכלת?
זאזה כרגיל. בארוחת הבוקר אני כמעט לא נוגעת, בצהריים משהו, ובערב בשר וממתקים.
נינו אצלנו בחזית, לא היו ממתקים, כמובן. טרפנו הרבה בשר. אבל יין לא שתינו בכלל.
זאזה אני שתיתי יין, אבל לא הגזמתי. הבעיה שלי היא קודם כל הממתקים. כשאני רוצה ממתק אני כמעט בוכה. הרופאים אומרים שממתקים מזיקים אפילו עוד יותר מיין.
נינו ואגב בריאות, מה שלום דודתך?
זאזה היא משתעלת בימים לחים, אבל בימים יבשים היא רק מחרחרת.
נינו הזמן לא עומד. יום אחד, ואת בת ארבעים.
זאזה נראה שהדודה תאריך ימים... אבל נראה לי שאתה מחוויר, אתה לא חש בטוב?
נינו זאזה אשתי, כל הדרך לכאן הרהרתי ברגע שאפגוש בך. היה נדמה לי שליבי מבקש לפרוץ ולהקדים את החזה שהוא נמצא בו, עד כדי כך היתה עוצמת געגועי. ונדמה היה שלא יהיה לי עונג בחיי כמו הגעגועים האלה לקראת פנייך: אין לילה שאיני נרדם איתם, אין בוקר שאינני קם ומרגיש בחסרונם. וכך רכבתי לכאן ובמוחי מכה מחשבה אחת: הרגע בו אחזיק בפנייך ואצמיד אותם אל פני שלי ואטביע ואטבע...
זאזה ולמה אתה לא עושה את זה, בעלי?
נינו להשהות אני רוצה, לדחות את הרגע המתוק על מנת שלא לבזבז אותו.
זאזה כמה תשהה אותו, בעל אהוב? יום אחד, ואתה בן ארבעים. אני לא רוצה להשתהות יותר. [נופלת לזרועותיו. יפחת בכי בוקעת מפיו]
נינו אהובה... אהובה... לעולם לא ארווה את הצימאון הגדול אלייך... [מתיק פניו מפניה, מתבונן בהם כשותה אותם] את... את... הנה הן, השפתיים, הנה הן מול עיני...
זאזה בעל אהוב...
נינו "בעל" ו"אהוב" - הכוונה לאותו אדם?
זאזה מה אמרת?
נינו כלום.
זאזה והנה גם בננו צ'ווצ'וודזה.
נינו גם הפנים שלךָ חיוורים. פני כולם חיוורים היום, איש ונימוקיו. אינך מבלה הרבה בשמש.
צ'ווצ'וודזה הייתי בספריות.
נינו החגורה שלך פתוחה. [פאוזה] הכל ברור, אם יש עובדות - הנה הן, אני מוכרח להתייצב מולן, אך אין לי כוח, גם את הרגע הזה אני רוצה לדחות... אנוח קצת, אאסוף כוח, אנשום עמוק... [יושב על המיטה] האוויר סמיך מזימה, והסדינים לחים, אתפלש קצת, איהנה גם אני... [משתרע על המיטה, עוצם עיניו. כולם עומדים בלי נוע. צ'ווצ'וודזה מתקרב]
צ'ווצ'וודזה אבי? אבי? אבי? [נינו אינו מגיב] אבי, שלום לך. עלי ללכת עכשיו. שלום לך, אבי. [נינו אינו מגיב] אני הולך עכשיו, אבי, יש לי עניינים ואני צריך ללכת. שלום, נתראה בקרוב. [נסוג, פונה לצאת על בהונות. נינו מרים ראשו, פולט באפס-כוח]
נינו אסרו אותו!
צ'ווצ'וודזה [זועק] מה עשיתי, אבי?!
נינו ושימו אותו במרתף תחת משמר!
צ'ווצ'וודזה אמי, הצילי! [מוציאים אותו]
תמונה 7
[נינו מתרומם מן המיטה, פניו אדומים, עיניו נוצצות]
נינו לא תאמיני כמה כואב לי הראש. לו היית, למען הזמנים ההם, חסה עלי. אני יודע שהזמן מכרסם. לו היית, למען הזמנים ההם, אומרת לי את האמת.
זאזה אני אוהבת אותך.
נינו אני זקן ממך, רוב הזמן אני מחוץ לבית, במסעות מלחמה, בחזית. המרחק מרחיק. כל זה טבעי, לו רק היית מודה...
זאזה אני אוהבת אותך.
נינו לא אכעס על מה שהוא טבעי, תביני...
זאזה אני אוהבת אותך.
נינו אני מתחנן בפנייך שתהיי עוד פעם אחת גלויה איתי!
זאזה לא יעזור לך. אני אוהבת אותך.
נינו את המלים אמרת, והטון? למה אין בו שמחה? שמחה למה אין בו, שמחה?! [מכה אותה] רחמי עלי, זונה! [צועק לכל עבר] שיעזור לי מישהו, כי אני נשרף! שמישהו יפצה פה! כולם צופים בי כמו בחולה אנוש שאיש אינו רוצה לגלות לו אמת שהוא בתוכו כבר יודע! כבר מזמן הגיעו לאוזני שמועות! אני בורח - הן רודפות; אני מפזר - הן נערמות; אני בועט לכל עבר – הן קמות ומתייצבות. ואם בתחילה עשית את מעשייך איתו בסתר, היום איבדת לגמרי כל בושה! ראיתי אותו כשנכנסתי - לא ראיתי? חלמתי? – חגורת מכנסיו עוד פתוחה, ופניו לבנים, כפני מי שהפתיעו אותו באמצע גניבה! גשי הנה, לא אכה אותך יותר! אני חס על פנייך! פנייך חשובים לי, את פנייך אני אוהב. אבל פנייך גם אומרים את האמת: אני נכנס - על פנייך פיהוק פנימי; אני מנשק אותך - על פנייך טורח, אדישות, עייפות, רצון שאגמור ואסתלק; כמה יפים פנייך כשאת מואסת בי! [מטלטל אותה בזרועותיו] אמרי לי את האמת, עם האמת אהיה יותר שקט; עם האמת אדע היכן אני עומד. אולי תכאיב בהתחלה, אבל תהיה לי הזדמנות להתאושש! אני מתחנן בפנייך שתאמרי לי את האמת!
זאזה האמת, האמת, האמת: כולם רוצים את האמת! כולם רוצים לחדור מתחת לעור אל תוך המוח, ולצוד את האמת! בְּקַע את גולגלתי ומצא את האמת שלך! [מטיחה ראשה בקיר. נינו תופס בה] אתה רוצה לשמור על גולגולתי? – אין לך ברירה אלא להאמין לשפתיים האלה ולעיניים האלה!...
נינו את מדברת וקולך - הקול שאהבתי, ועינייך - עיניים מוכרות, אהובות והאמת - אמת, ואת - את...
זאזה זו האמת: אותך אני אוהבת, ולא אהבתי ולא אוהב אחר! וגם אם תראה בשתי עיניך, לא רק חגורה פתוחה, אלא שאני שוכבת בזרועות אחר, תדע שזה כישוף, מיקסם שווא, שדמיונך המגורה הטעה אותך, כי האמת היא מה שאני לוחשת באוזניך עכשיו: אותך אני אוהבת, ולא אהבתי ולא אוהב אחר, זו האמת! [יוצאת בבכי, אחריה קשקה]
תמונה 8
נינו [לוחושט] מצ'ווצ'וודזה הנחש אני מוכרח להיפטר.
וחושט ומה עם האשה?
נינו הוא היה נער אסופי, גדל בין משרתי, ואני לקחתי אותו ורוממתי אותו, הייתי לו כאָב, ולבסוף אימצתי אותו לבן ממש.
וחושט ומה עם האשה?
נינו ואיך גמל לי. איך ירק בפני בלי בושה.
וחושט והאשה?
נינו האשה! איך היכיתי אותה, ואיך השיבה לי מבט!
וחושט מבט חצוף - לא חשבון, לא אלוהים.
נינו מבט של ילד שהיכו אותו, ואינו יודע למה. אני שואל אולי הגזמתי.
וחושט הגזמת?
נינו לא הגזמתי אם באמת עשתה מה שעשתה, אבל אם לא עשתה מה שעשתה...
וחושט לא עשתה מה שעשתה?
נינו תיאורטית!
וחושט תיאורטית?
נינו למה אתה חוזר על כל מה שאני אומר? אתה מענה אותי!
וחושט ואתה מענה את האמת!
נינו אין לך אמת אחרת?!
וחושט לשתוק בעצב. הנה אני שותק בעצב.
נינו אתה לא שותק בעצב, אתה אומר "הנה אני שותק בעצב"... [פאוזה] עכשיו אתה רוצה להראות לי שאתה שותק בעצב! [פאוזה] השתיקה שלך מרפטת לי את העצבים! [צועק אל השמים, מורט את שער ראשו, מכה את עצמו] אהה! אהה! אהה! [נופל על הארץ מתעלף]
תמונה 9
וחושט [לפוטי ושוליקר] מה שמכם?
פוטי האדון דיבר אלי?
וחושט אליך.
פוטי אדוני מסתכל אלי ואומר "אליך" – האם אדוני מתכוון אלי?
וחושט אליך אני מתכוון.
פוטי אולי אדוני פוזל?
וחושט אני לא פוזל, אני מסתכל עליך.
פוטי אולי אדוני מסתכל עלי ומתכוון למישהו אחר?
וחושט לא, אליך. [תופס באוזנו בחוזקה] אליך אני מתכוון, אל זה שכואב לו עכשיו באוזן.
פוטי זה שכואב לו עכשיו באוזן, זה באמת אני. עכשיו אין ספק, הכוונה אלי. אבל אולי אני חולם? תבין, אדון, תריסר שנים אני עומד כאן כמו שרפרף, איש לא פנה אלי אף פעם, מבטים חלפו עלי, אך לא עצרו. [וחושט סוטר סטירה מצלצלת בפניו] הבנתי, אני לא חולם. שמי פּוֹטִי.
שוליקר שוּלִיקֶר. [רועד, מביט למעלה כרואה חזון] זה יסתיים במוות.
פוטי מה?
שוליקר כמו חזון אני רואה פתאום: זה יסתיים במוות. לא אראה את בוקר המחר.
וחושט [לפוטי] תגיד משהו. אתה פה כל הזמן, רואה הכל, רהיט דומם, מול פניך היא הולכת ערומה, שוכבת, מזדווגת. ספר מה ראית. הלא נוכחת כמה האדון סובל. [פוטי רועד. וחושט פונה לשוליקר]
וחושט וגם אתה ראית.
שוליקר שמי שוליקר. אבל מה זה שוליקר? יש לי שם, אך האם אני אדם? וכשאני אומר "אני", האם יש שם באמת "אני", או שמשהו אחר פשוט רגיל לומר "אני"? האם עיני באמת רואות? ואם הן רואות, האם ראייתן מצטרפת לכלל ראיית אדם? אם מכאיבים לי, האם כואב לי כמו לאדם? ואם אמות, האם ימות אדם? אני חושב שלא.
תמונה 10
נינו [מתעורר וקם] אין לי בן! מאשפתות הרמתי אותו – ראה איך גמל לי! אין לי בן! ומה, אם רק ארצה, אם רק ארצה – אעשה את שני אלה לבנַי! מה זה בן, מרטיבוּת עושים בן! אם לקחתי נער משרת ואימצתי אותו לבן, מה יפריע לי לאמץ את שני השמשים האלה? הביאו עט ונייר! הביאו בגדים הולמים – מה שמם?
וחושט פּוֹטִי ושוּלִיקֶר.
נינו פוטי ושוליקר, למה לא, מצידי גם מַטיאס וסרדינֶס! שני תאומים, פוטי ושוליקר, ראו כמה הם מתוקים! [מלבישים אותם] בני היקרים, מאביכם מולידכם המסכן לא קיבלתם כלום מלבד הזכות המפוקפקת להיות מושלך לחיים של עוני ומחסור. קטנים ורכים הובאתם לכאן, להיות שמשים בחדר משכבה של אשתי. אני גידלתי אתכם, בחדר השינה שלי הייתם בני בית, פרשתם סדינים נקיים וכיבסתם תחתונים מלוכלכים – מי היה לכם קרוב יותר ממני? ועתה, משאומצתם והועליתם לדרגת בנים תאומים, ואתם תמשיכו אותי עלי אדמות, וכל אשר לי יהיה פעם שלכם, לא רק אביכם אני כי אם גם ידידכם ומיטיבכם. בני היקרים, לו הייתם ילדים, היתה זו חובתי להושיב אתכם על ברכי ולספר לכם סיפורי אגדות, אך משבגרתם, יש לכם לא רק זכויות, גם חובות: וכשאתם רואים את אביכם במצוקה גדולה, מיטתו מחוללת, נדון לחיים של הונאה ומציצת לשדו, שעלולים להסתיים בפגיעה בירושה המובטחת לכם, לא תוכלו לעמוד מן הצד ולהניח לחרפה. זכרו שחטאֵי האֵם חלים לא רק עליה ועל בעלה, גם הילדים נוטלים חלק בבושה, אולי אפילו ביתר שאת, כי מה ירננו הבריות, שהתפוח נופל לא רחוק מהעץ, והבנים דומים לאם; ואם אתם חסים עליה, אל דאגה, לא אפגע בה, דעו שאני אוהב אותה מאוד, ממש כמו אתכם, ואין דבר שארצה יותר מלתקן את נישואינו, אך לא אוכל לסלוח לה – עד שאיישב את החשבון עם בני המודח צ'ווצ'וודזה. עכשיו הדבר בידכם, כי רק אתם הייתם עדים, ומי לנו ישר משני בנַי-תאומַי פוטי ושוליקר, אתם רק תספרו, והכל ישוב על מכונו. דברו! מה ראיתם? [פוטי ושוליקר רועדים] דברו, בני, דברו!
פוטי אדוני... אדוני... אתה יודע לְמה נועדנו בחדר המיטות – לשמש בנאמנות ולשתוק... תריסר שנים אנו שותקים...
נינו ראיתם משהו!
פוטי לא ראינו כלום...
נינו כלומר, ראיתם!
פוטי אם אנחנו באמת בניך עכשיו, שמור אותנו!
נינו אני שומר!
פוטי אל תפקיר אותנו!
נינו לא אפקיר! ראיתם משהו?
פוטי לא ראינו כלום...
נינו לא יאונה לכם רע! אני נשבע בבנִי!...
שוליקר אנחנו בניך!
נינו ...סליחה, בקיסר אני נשבע, באלוהים, אני נשבע בבריאותי ובחיי! איש לא יעקור את שמותיכם מפי! לי נחוצה רק האמת, איש לא יֵדע מי אמר אותה! במי תוכלו לבטוח אם לא בי, בנינוֹ, מצביא הצבא? מי מוליך לקרב את חייליו? במי נותן צבא שלם את אמונו? מתי הפקרתי פעם חייל? חִשבוּ כמה טובה אכיר לכם! מלתו של מצביא, שבועתו, נדרו, מה עוד אתם רוצים?
שוליקר [רועד מפחד] זה יסתיים במוות!
נינו מה ראיתם?
פוטי לא-כלום!
נינו תנו סכין, אינני מסוגל עוד לעמוד בעינויים האלה! [שולף סכין ופוצע את עצמו כשהוא ממרר בבכי]
פוטי [זועק] לא ראינו כלום, אדון, האמן לי! לא היה כאן כלום! [ופתאום, באותה תנופה] לו ידעת, אדוני, מה מתחולל מאחורי גבך. איזה דיר חזירים הפך יצוע הכלולות שלך.
נינו צ'ווצ'וודזה?
פוטי גם, אך לא רק. התחיל באחרים, מי יספור אותם, ונגמר בו.
נינו לעיניך?
פוטי לעיני.
נינו [לשוליקר] ולעיניך?... [שוליקר רועד] ולעיניך?
שוליקר עיני היו... עצומות... אולי ישנתי...
נינו [מכה בכוח על לחיו] מה זה, הרטבת מכנסיים!
פוטי אם רק תדע אשתך את שמותינו...
נינו אשתי? לאחר שדיברתם ולאחר שהוכחתם, האם יש לה עוד כוח לעולל משהו? והרי נשבעתי לכם! דבר, ילד! ראית? [שוליקר מנענע בראשו חלושות] או שאתה מניע בראש "כן", או שאתה מניע בראש "לא"! תן תשובה ברורה! [שוליקר תופס בידיו הרועדות את ראשו ומניע אותו לאות הן] עם צ'ווצ'וודזה? [שוב תופס שוליקר את ראשו בידיו ומניע אותו לאות הן] אשה אומללה, היא אבודה. מה שניבא הלב, עכשיו הראש יודע. הנה הפניתי לאמת את פני, פני שפעם פחדו מהם מאוד.
תמונה 11
נינו [שולף חרב] הביאו את צ'ווצ'וודזה, אני מיניתי אותו לבן, ועכשיו אני ממנה אותו להתפגר! [שומרים יוצאים, כעבור רגע חוזרים]
שומר אדוני, צ'ווצ'וודזה נעלם.
נינו לאן? איך? ציוויתי לכלוא אותו!... [נכנסת זאזה, אחריה קשקה]
זאזה אני היתרתי אותו, אני העלמתי אותו.
צ'ווצ'וודזה בננו במקום בטוח.
נינו בננו? הוא כבר אינו בני! אני הידחתי אותי מאבהותי! הנה הם שני בני החדשים! [פוטי ושוליקר קדים קידה לזאזה. היא צוחקת]
זאזה השמשים שלי? למה לא? יהיו לנו שלושה בנים!
נינו אסרו גם אותה! שלחו להשיג את צ'ווצ'וודזה! אני רוצה את צ'ווצ'וודזה - חי או מת! לא אוכל לחיות כל עוד חי צ'ווצ'וודזה! [שומרים יוצאים דחופים] ועכשיו את, עכשיו תורך! זאזה, זאזה, מה אעשה בלעדייך? מי יענה אותי ימים ולילות? הֵביאו בפני עדות מוחצת, אני עוצם עיני - היא מכה בראשי; אין עוד ספק: נאפת עם צ'ווצ'וודזה!
זאזה אם תקרא לחיבת אם לבנה ניאוף, אם תכנה געגועים של אם לבנה בגידה, אשביע את רצונך - אני מודה. כן, צ'ווצ'וודזה חביב עלי, אהוב עלי, מי יכחיש שעורו חלק וגופו יפה? מי יכחיש שנקשרתי אליו בעבותות? אני נוגעת בו, אני מלטפת אותו, שום דבר לא בלתי-טבעי במגענו, בשר צעיר צמא לאהבה משיק לבשר צעיר גם הוא, חם ושוקק, אני נוגעת בו ברפרוף וניתקת ממנו, נשימתי נעתקת מחמדה, רגע – ושוב אינני יכולה, אני חוזרת אליו, אני לופתת אותו ומסתערת עליו – האם לכך התכוונה העדות המוחצת? – שריריו יצוקים, אברו צמא ללמוד, אני מלקקת אותו בלשוני, תוחבת לפי, מרווחת את ישבני ותוקעת אותו גם לשם, אחר-כך משתרעת על גבי ונותנת לו לחדור אל תוכי ונאנקת מעונג – האם לזה התכוונה העדות המוחצת? – ושוכחת אותך, ואת העולם כולו, אידיוט זקן ונרפה שכמותך, כי מה יש בך, צב עייף ומצולק, מה עוד יש בך שאחשוק, שאוהַב? אינך מבין שמה שאני רוצה אני עושה, שגבולות הדאגה שלי לאנושות הם גבולות העור שלי, כי בשבילי נברא העולם, וילך השאר לעזאזל, ולשמים אני יורקת, ולעיני האנושות כולה אנאף באור מלא, בתריסים פתוחים, אעשה מה שארצה, איש לא יאמר לזאזה, וזאזה לא תשקר עוד, כי זאזה אוהבת את צ'ווצ'וודזה אהובה, וזאזה שונאת את נינו בעלה, וזאזה מכריזה על זה בראש חוצות, וזאזה מוכנה לשלם את המחיר!
תמונה 12
[נכנס הקיסר ארצ'יל. כולם נופלים על גחונם, נינו וזאזה כורעים ברך]
נינו הקיסר!
ארצ'יל מצביאי הנאמן נינו. הלוחם שלמשמע שמו בלבד האויב נפוץ. "נינו", כמו כוח טבע, כמו חרב משמים, "נינו". התגנבת לכאן מן החזית בלי להתייצב קודם כל לפני. אני מקנא.
נינו התכוננתי מייד...
ארצ'יל התלוצצתי. אז מה, נפוץ האויב?
נינו עדיין לא.
ארצ'יל לא נפוץ? לא מועיל עוד השם "נינו"?
נינו החורף בעיצומו, השלגים...
ארצ'יל הקרב נגד הברברים תקוע בבוץ, בבוץ תקועים חילותינו, ומצביאנו פה מחפש צללים במיטת אשתו. התלוצצתי.
נינו הקרב עם הברברים אמנם בעיצומו, אך הגשמים הפסיקו הכל. שני הצבאות נחים. החלטתי לבוא לכאן ליישר כמה הדורים. בני צ'ווצ'וודזה...
ארצ'יל בנך צ'ווצ'וודזה בידי, שלום לו.
נינו לו רק ידעת אילו שמועות...
ארצ'יל שמועות יש גם עליך, גם עלי. מי שנולד, מייד יש עליו שמועות.
נינו ועכשיו גם הוכחות!
ארצ'יל כי אם שמועות, שמענו שלא צנימים אתה אוכל שם, ובלילות דווקא חם לך. ועם מי אתה עולה שם על יצועך - עסקך הוא, אבל יש שמועה. ושלל הביזה שלקחת בקרב האחרון במקום לשלשלו לאוצר הקיסרי – גם על זה שמועה, ואם תרצה, יש הוכחה.
נינו מעולם לא...
ארצ'יל התלוצצתי. שוב לענייניך, נינו.
נינו [מתחיל לרעוד מפחד] אז מה, שאשוב מייד לחזית?
ארצ'יל אם תרצה.
נינו אך קודם כל אתייצב בלשכתך?
ארצ'יל אם תרצה.
נינו [לעצמו] יותר מדי "אם תרצה" פה, כלומר, כבר היינו הך, כלומר, מחק אותי כליל. [לארצ'יל] לנינו היתה שעת שפל קטנה, אל תשכח את נינו הקודם שלך, עוד תראה איך השם "נינו" שוב... [ארצ'יל מפהק. לעצמו] וגם את הפיהוק הזה אני מכיר, ופירושו לב רע עלי, ופירושו "אין טעם, אבדת בעיני". עכשיו אם הוא גם יחייך... [ארצ'יל מחייך] הכל אבוד.
ארצ'יל שלום לך, נינו המצביא. [יוצא. נינו קם על רגליו, רועד מפחד]
נינו זה לא העולם שהיכרתי לפני חמש דקות. כמו על בהמה צייתנית רכבתי על האדמה. איך התהפך הכל. איך מביטים בי כולם. אתם העומדים מנגד וצופים בי בשקט... זמני הגיע, מה? ואני עוד רוצה לחיות! ובאילו שטויות השקעתי זמן וכעס? על אילו הבלים בזבזתי את חיי? למה לא נשארתי בחזית? כמה יפה היתה ההתחפרות בגשם מול האויב בין רעי לנשק, החלפנו הלצות, שתינו יין חם, סביב המדורות צלינו בשר ונרדמנו... ועכשיו - הציפייה למאסר. בכל רגע ייכנס שליח, יצווה עלי להתלוות אליו.. בשקט, בצעד מדוד... הדרך היא אחת... דרכה של הפרידה... לא נתראה עוד... כל ענף על עץ, כל אבן הופכים לידידים יקרי-ערך שלא נראה עוד... אני פוחד...
תמונה 13
[השליח חריאלתי, עוטה גלימה רחבה, נכנס בצעדים מדודים, עומד בפתח. נינו רועד]
נינו מי אתה?
חריאלתי שליח.
נינו מי שלח אותך?
חריאלתי הקיסר.
נינו אל מי?
חריאלתי אליך.
נינו [לעצמו] הכל היה צפוי, המסלול ידוע, כך מתקרב המוות, עקב בצד אגודל, לא מפתיע, לא מגוּון, כמעט מַשמים. [לחריאלתי] לבוא איתך?
חריאלתי [מושיט לו מכתב] קרא.
נינו [פותח את המכתב, מנסה לקרוא] האותיות רוקדות לי, קרא אתה.
חריאלתי [קורא בקול] "איך התנהגת, אדוני, כלפי הכס הקיסרי – יודע אתה היטב. האשמות כבדות-משקל שנערמו נגדך - לא היטבת להפריכן, להיפך, עוד הוספת עליהן. אהבתה של אשתך אליך היא מן המפורסמות; אשתי הקיסרית ואני חייבים לה הרבה, ומעכשיו תהיה חייב לה גם אתה, שכן הודות לאשתך, ולאשתך בלבד, אני מבטל את ההאשמות ומגיש לזאזה, ידידה נלבבת, את חייך במתנה. אל תחשוש עוד לחייך או למעמדך. למעט השלל שלקחת בקרב האחרון, ושאותו תשליש לקופה הקיסרית ללא דיחוי – אתה חופשי לשוב אל החזית; ומה בחזית חיי הנישואים שלך – יוכיח לנו העתיד". [מוסר את המכתב לנינו. נינו פורש ידיו וזועק]
נינו לנשום! אוויר! אחיה! [נופל לרגלי זאזה, מנשק את כפות רגליה] אשה ואהובה! חיי כאן לרגלייך! אני כל-כך אוהב את כפות רגלייך, כמה חסרו לי כל החודשים הארוכים בחזית! כמה יפה את מלמטה, סוככת על חיי, מלאך טהור, ואני מתחתייך... אשה, אשה, אשה! לא, אל תקימי אותי, תני להישאר כאן ולנשק עד סוף חיי! [מתחת שולי גלימתו הרחבה של חריאלתי צץ ראשה של כרתלינה]
כרתלינה פְּסְסְט, מה שלומך, כלב? [מרמזת בחיוך לנינו להתקרב] זוכר איך התעלסנו מאחורי גבה של אשתך? הרבה דברים יפים לחשת לי אז באוזן, מאז למדתי לעשות שטיפת אוזניים אחרי כל פגישה עם מאהב לוהט מדי... עכשיו תורך לטעום את הטעם. נשק את השוט המונף עליך! ולמד גם אתה: יש גבול לכוחך, במקום שבו מתחיל כוחי שלי. לך, שוב אל אשתך, הֱיֵה נחמד אליה. עכשיו הֱיֵה נחמד גם אלי, תן נשיקת פרידה לכלבה זקנה לזכר ימים עברו. [מנשקת בשפתיו] כן, ככה. כלב טוב. איזה אנשים אנחנו, האו-האו! [קמה ויוצאת, אחריה חריאלתי]
תמונה 14
זאזה קום, בעל אהוב! [מקימה אותו על רגליו, אוחזת ראשו בידיה ולואטת בפניו] בקולי החם, המלא, הערב לאוזניך, בקולי המרטיט את ליבך, אני רוצה לומר לך... [לוחשת באוזנו מלים לא נשמעות, אולי רק נושמת, ושוב לואטת בפניו] בשפתי המלאות, בשפתי המכאיבות לך, בהימתחן, ובהיפשקן, ובהיפתחן לרווחה, אני רוצה לומר לך... [ממשיכה ללחוש באוזנו מלים לא נשמעות, או נשימות. לבסוף מתיקה אותו מעליה, הוא עומד רגע כמכושף]
נינו שלום, נשים ואזרחים בעורף, שלום, אשה נאמנה, אוהבת, אני לשדה הקרב; אשוב כשאשוב. [פונה לצאת]
זאזה בעל אהוב, שאלה קטנה לפני שתלך: העדות שסיפרת לי עליה קודם.
נינו העדות? איזו עדות?
זאזה העדות, העדות המוכיחה: של מי היא היתה?
נינו לא היתה עדות. המצאתי.
זאזה לא שזה מעסיק אותי, סתם סקרנות. מי העיד? מי זה היה?
נינו אמרתי לך, אף אחד.
זאזה שמעתי שאמרת, ובכל זאת -ֹ מי?
נינו אשתי, תני לי ללכת.
זאזה מי לא נותן? ענה ולך.
נינו כבר עניתי: המצאתי. לא היו עדים, לא היה כלום.
זאזה ולמה ליבי מצייץ לי שהיה? ולמה אתה משאיר אותי עם סוד שאתה מסתיר ממני? ולמה להותיר בינינו משקעים עכורים? מישהו העיד על מה שהתרחש פה, כביכול, מישהו השביע אותך לא לגלות את שמו, מפַּחַד שאנקום בו אם אדע. אין מקום לפַחַד. עכשיו, שהכל בא על תיקונו – אני עוזבת את הפרשייה.
נינו עזבי אותה אם כך.
זאזה רק שבינינו יישאר איזה כתם לא מפוענח. [מחבקת אותו] אני נשבעת לך שאין בי מזימות, לדעת - ותו לא, ותו לא! אני נשבעת בחיי, בידידתי הקיסרית באלוהים, במה שתרצה ספק את סקרנותי, סקרנות אשה קטנה! וזכור גם את זה: מי שהעיד נגדי ניסה להפריד ביני לבינך! מי שהעיד נגדי – יעיד בפעם הבאה נגדך! ולי אין דבר חשוב בעולם, אלא שנינו, שנינו יחד, זה גם כוחנו. מה עוד אומר לך ולא אמרתי? אתה מאכזב אותי קשות.
פוטי אדוני, אני רק רציתי להזכיר לך שאנחנו בנים שלך, זוכר?
שוליקר בנים, כן. ילדיך. לא תשכח, נכון?
פוטי רצינו רק להזכיר.
נינו [מחבק את זאזה, מנשק נשיקה לוהטת בשפתיה] כמה יפה את, ויודעת לדבר יפה, הכל יפה אצלך, ובעינייך אני רואה: אַת שלי. אמון ללא סייג אני נותן בך.
פוטי ושוליקר שמשייך, אנשים טובים, הם מתכוונים לטוב, יותר מכל היו רוצים שנהיה יחדיו מאושרים לנצח. ואם עשו טעות או שתיים בחייהם, ראי לליבם, כמה תמימות יש בשניהם, את כל חייהם הקריבו עבורנו וימשיכו להקריב ללא אומר. לשדה הקרב, לשדה הקרב! שלום לך, יקירה! [יוצא בחיפזון]
תמונה 15
[קשקה מפשיטה את זאזה]
זאזה כל לילה, לפני השינה אני אומרת לעצמי: זכרי שני דברים, זאזה – את המתים בחושך, ואת אלה שאין להם. [מרכינה את ראשה בדומייה ומצמידה את כפות ידיה כמתפללת]
קשקה אין כמו קצת אדיקות לפני השינה לפעילות מעיים בריאה בבוקר.
זאזה [משתרעת על המיטה] ועכשיו אני אישן. עלי לנוח. הגיפו את התריסים, סגרו את האור. נעים לחיות, וגם השקט הוא נעים. [קשקה מכסה אותה ויוצאת. זאזה עוצמת את עיניה ונרדמת. פוטי ושוליקר עומדים זקופים משני צידי מיטתה. שעה עוברת, נשמע רק רחש נשימתה השלווה של הישֵנה ונשימותיהם החרדות של הערים]
פוטי [חרש, כמו לעצמו, כמעט מצייץ] והחיים הם רגילים, מן החדר נשמע רחש נשימה קצובה של הישן וקול פצפוץ קל של עץ לפרקים. ומבחוץ הרחשים הרגילים, קולות הלילה – פעמון מרוחק, יללת כלב, רגליים פוסעות שמיכת החושך הטובה, המתוקה. הכל שוב רגיל, רגיל...
שוליקר בעוד אנו ממתינים שמישהו, העתיד להמיט על ראשינו את הרעה הנוראה מכל, יסיים את שנתו. לא רק למות צריך, גם לחכות בלב הולם, לרגע בו תונחת עליך המכה.
פוטי הכל שוב רגיל...
שוליקר פעם, כששקעתי בחצי תנומה, הרגשתי דגדוג באפרכסת האוזן, כמו מגע נים קל, חיוך כמוס הרעיד את שפתי, כחיוך ילד היודע שאין זה אלא מגע יד אביו המתגנב מאחוריו ללטף אותו בסתר, וכבר כמעט פקחתי את עיני, אך לא העזתי, מפחד הגילוי שלא יד אבי שם, כי אם נמלה הולכת או משב רוח, וכך שכבתי והתנדנדתי בין החיוך הכמוס לבין הפחד לפקוח עיניים, נותן לעצמי עוד קצת להתמסר לתענוג שיד אבי היא... סוף-סוף בא הרגע ונאלצתי לפקוח את עיני, ואמנם נמלה, כי אבי כבר מת מזמן...
פוטי [יפחת בכי חנוקה בוקעת מגרונו, אך הוא מבליג מייד] אבל הכל שוב רגיל, רגיל...
שוליקר שחר. צריך לפקוח עיניים.
תמונה 16
[זאזה מתעוררת. נכנסת קשקה מלבישה אותה בשמלה חדשה]
זאזה פוטי, שוליקר, מה חשבתם שיהיה? אל תענו לי. אבל מה חשבתם שיהיה? אה? מה חשבתם? מה חשבתם שיהיה? לא, אל תענו לי, לשם מה לענות, אבל מה חשבתם שיהיה? לא, באמת, מה אנשים חושבים שיהיה כשהם אומרים מה שהם אומרים? [מוציאה תער] פוטי, פער פה. פתח אותו גדול. הוצא את לשונך. עוד יותר. שוליקר, חכה בצד. פוטי, גש הנה. כרע ברך, פוטי. השאר את לשונך בחוץ. הרם ראש. הבט לתיקרה. רד יותר נמוך. הרם ראש, אמרתי. פה פתוח לרווחה. פוטי, אתה חושב על משהו. גם אני. פוטי, יש עולם, דברים נאמרים, ואחר-כך - מעשים. [כורתת את לשונו. הוא נואק וזועק, פיו שותת דם. שוליקר מתכווץ ומצייץ מפחד. זאזה סבה אליו. הוא מתקרב אליה ברגליים כושלות, יורד על ברכיו לפניה תוך מלמול]
שוליקר אני... בן לאדון נינו... אדון נינו אמר... תשאלי... בן לאדון נינו ולך... [פאוזה] איזה ייאוש. [נושא פניו למעלה, עוצם עיניו ופוער פיו לרווחה תוך שירבוב לשונו. זאזה משהה רגע את הסכין מול פניו. הוא מחכה. היא מלטפת את פניו בלהב הסכין. הוא רוטט]
זאזה נשק את הסכין, פוטי.
שוליקר שמי שולי... [היא כורתת את לשונו. דם פורץ מפיו, הוא זועק ללא מלים יחד עם פוטי. נכנס בוזס, מוליך איתו את רוחותיהם של פוטי ושוליקר]
רוחו של פוטי אבל כל העת בה התייסרתי, כאילו בתוכי ליווה אותי משקיף, שהביט במכאובַי בסקרנות, ללא ריגוש, אפילו בהומור קל, כמו צופה בתיאטרון מוגזם, לא טוב.
זאזה אבל לשמוע אתם עוד יכולים. נשקו את להב הסכין. [היא מתהלכת, מושיטה לעברם את להב הסכין, פוטי ושוליקר מדדים אחריה על ברכיהם, מדי פעם היא נותנת למי מהם לנשק את הסכין ואז היא תוחבת אותה לפיו וחותכת את שפתיו ולחייו. הם ממשיכים לדמם, לנאוק ללא מלים, להתפתל]
רוחו של פוטי ואז מין שמחה קפצה עלי: היא רק תחתוך לי את הפה, אבל אחיה! אחיה!
זאזה פוטי! שוליקר! עכשיו האף! הוי, עוד נותר בי תיאבון גדול! [כורתת את אפיהם]
רוחו של פוטי ומשהו בתוכי אמר לי: זה ייגמר באף. וכבר העברתי במוחי את כל הסיפורים על אנשים שחיו טוב מאוד בלי לשון ואף אז מה, לא אריח, לא אדבר, אבל אחיה! אחיה!
זאזה שלום לכם, פוטי ושוליקר! לא תשמעו עוד את קולי המזמר, לא את אנחות תאווֹתַי על המיטה... [פוטי מהנהן בראשו בהסכמה נלהבת]
רוחו של פוטי ידעתי, עכשיו תגרש אותנו מעליה, וסוף לעינויים!
זאזה ...מפני שגם אוזניים לא יהיו לכם! [כורתת את אוזניו של פוטי]
רוחו של שוליקר הכל היה ברור מן הרגע הראשון. כך אני מת, וזה מותי. [זאזה ניגשת לכרות את אוזני שוליקר. הוא מנסה להיחלץ מידיה, מפרפר, מתנגד] צופה בעצמי ולא מאמין איך מנסה עוד להגן על מה שכבר אבוד, איך הגוף, בלי חשבון, מנסה להרוויח עוד רגע ייסורים על פני האדמה הזאת. [זאזה כורתת את אוזני שוליקר, מרימה את שולי שמלתה מולם]
זאזה עכשיו הביטו בערווה שלי! אִמרוּ שלום לערווה! [הם זוחלים ומנשקים את ערוותה] ראיתם?! זו היתה ראיית פרידה!
רוחו של שוליקר עכשיו תור העיניים.
זאזה עכשיו העיניים! נכון? מוכרחים את העיניים! [מנקרת את עיניהם] עכשיו אתם אומרים: עוד רגע, זה ייגמר עוד רגע! המוות הטוב יביא הקלה ושיכחה! אבל הרגע לא נגמר, הרגע נמשך, וההווה הוא כאב שאין לתארו, ושנדמה שלא יפוג לנצח! [הם מתפתלים על הארץ, ראשיהם כגושי דם, יבבות נחלשות בוקעות מגרונם] אתם סובלים?! כמה?! לא רואים! ועדיין לא שבעתי! עכשיו אחתוך את בשרכם נתח אחר נתח! [חותכת בגופם] מה יש לי שאני לא יכולה לחדול, האצבעות להוטות לעשות עוד ועוד כמו עקרת בית טובה - באותה מידה יכולתי גם להצטיין בסריגה! - סִבלוּ! סבלו! סבלו! סבלו!
רוחו של שוליקר ואם בתחילה היתה עוד התנגדות, הנה הלכה ונחלשה, הנה פסקה, כמו בהרהור שקט חיכה גופי לסוף. [זאזה חותכת נתחים מגופם, הם שרועים על הארץ, רק גופם עוד מקרטע] ומן הערפל והצפצוף הממלאים את העולם, מגיח, מזדמר לו שיר ישן... זרועות אשה פרושות אלי, אני רץ אליה, היא שרה לי... [רוחות פוטי ושוליקר מתחילות לשיר שיר ילדים בעוד פוטי ושוליקר השרועים על הארץ פוערים וסוגרים פיהם כמנסים להפיק מתוכם את השיר]
רוחותיהם של פוטי ושוליקר [שרים] מי עשה, מי עשה מהנמלה דייסה? – זאת עשה האבטיח, הוא קיים מה שהבטיח, כשעברה עם אחיותיה התגלגל ישר עליה; אוֹי-אוֹי-אוֹי! בּוּם-בּוּם-בּוּם! איזה מין סיפור עגום!
זאזה משורר! [בוזס מתייצב כפוף מאחוריה, אוחז בשולי שמלתה המורמת, מדדה אחריה כשהיא מתייצבת מעל פוטי ושוליקר המפרפרים עוד רגע ומתים]
בוזס ולמה, רגע לפני רדת המסך, הלב אומר שהעיקר לא נאמר, שיש עוד משהו חשוב שבשבילו היינו כאן, והוא הוחמץ, ולא תהיה עוד הזדמנות, היתה ולא תהיה עוד, מאוחר, תם ונשלם, מסך. [נותן לשולי שמלתה לצנוח] [סוף]