כתבים

הקיסר

על-פי 'איוֹן' לאווריפידס

הדמויות

סריס לוקה פודגרה, זקן הסריסים בארמון סריס לוקה טחורים, שמש של הנסיכה סריס לוקה אולקוס, שומר בארמון נסיכה, מן האי הצפוני של הקיסרות, כמעט ילדה נער, מכבס את סדיני הקיסר מלכה, מלכת הנפה הדרומית של הקיסרות מלך, בעלה החולה מְצַחֵק בבשר, מאהבה של המלכה שיפחה, מן הארמון, אומנתו של הנער משרתים, שומרים כל ההצגה מתרחשת ביום אחד משעת הצהריים עד שקיעה, לפני שער ארמונו של הקיסר.

פרק ראשון

[בפינה נער גוהר על גיגית כביסה ומשפשף סדינים. מתוך הארמון נכנס סריס זקן לוקה פודגרה, פונה לקהל]

סריס לוקה פודגרה המקום הוא מרכז העולם - ארמון הקיסר, והזמן - משיאי ההיסטוריה: יום הולדתו. מכל רחבי הקיסרות זורם נהר של מלכים ונסיכים לברך אותו, לקבל את ברכתו. המקום והזמן מצטלבים אפוא לעינינו למאורע שלא נראה כדוגמתו. כך כל שנה, כך גם היום. [נכנס סריס לוקה טחורים, לבוש בבגדי מסע]

סריס לוקה טחורים אני סריס של הנסיכה מן האי הצפוני.

סריס לוקה פודגרה אני זקן הסריסים בארמון.

סריס לוקה טחורים לא זוכר אותי, סריס זקן? אני זה עם הטחורים...

סריס לוקה פודגרה אה, הטחורים, מי לא יזכור. אתה בא לפה בכל שנה לחגיגות עם האדון והגברת שלך...

סריס לוקה טחורים הפעם רק עם הנסיכה, בתם. היא באה לבדה. הדור הצעיר אוהב לצאת היום למסעות לבד, רק אני נלוויתי אליה. היינו בדרכים כל הלילה בלי רגע אחד של שינה – איזו טירחה, איזו אחריות ועוד עם הטחורים כשאני מתכופף...

סריס לוקה פודגרה יש תור ארוך. ייקח לגברת שלך זמן עד שתיכנס.

סריס לוקה טחורים ומה שלומך, רהיט ישן?

סריס לוקה פודגרה מושכים. את הטבע לא נבין.

סריס לוקה טחורים עוד חי עם הפּוֹדַגְרָה?

סריס לוקה פודגרה אני והפּוֹדגרה חיים יחד, תודה.

סריס לוקה טחורים לך לפחות לא יוצא דם מהתחת...

סריס לוקה פודגרה וגם התחלת לצבוע את השיער.

סריס לוקה טחורים תמיד אומרים לנו: "אתם, כרותי האשכים, לכם טוב, אתם הופקעתם מתחום הזמן". הופקעתם-הופקעתם - והשיער מלבין. [נכנסת נסיכה צעירה, כמעט ילדה]

נסיכה ובכן, זה ארמון הקיסר.

סריס לוקה פודגרה זה הארמון וכאן הוא גר.

נסיכה כמה גדול. הנשימה נעצרת. ובאיזה חדר בארמון נמצא הוא, הקיסר עצמו, ומה הוא עושה שם כל היום, ניצב על שתי רגליו, מניף ידו לעבר החלון הפתוח ומנהל את העולם: עשׂוּ! אִסרוּ! לחמוּ! התייצבוּ! שְבוּ! קוּמוּ! בּוֹאוּ! לְכוּ! אחר-כך יורד הערב והוא רוקד בנשף עד עלות השחר. וחוזר חלילה.

סריס לוקה טחורים הוד נסיכותך, יש לך דמיון!

נסיכה אומרים שניחן גם בכוחות טמירים; אולי יגלה לי את העתיד!

סריס לוקה טחורים ודאי שיגלה. בינתיים שבי לך כאן ונוחי, אכלי ממתק, ואני אכבס לך את התחתונים. [כורע ומסיר את תחתוניה וניגש איתם אל גיגית הכביסה. הנסיכה מתקרבת ומתבוננת בנער הגוהר על הגיגית]

נסיכה מי הנער הרציני הזה? [לנער] למה אתה מתכופף אל הגיגית הזאת?

נער זה התפקיד שלי בארמון. אני מכבס את סדיני הקיסר.

נסיכה היית פעם גם בחוץ?

נער לא.

נסיכה אני באה מבחוץ. ממרחק. אני נסיכה.

נער כאן טוב לי, חמים לי.

נסיכה הבט, ציפורים!

נער אני שונא ציפורים. אלה באות מעל הראש, מלשלשות על הכביסה ומטנפות הכל.

נסיכה הבט, פרחים!

נער אני שונא פרחים. הם משאירים בשולי הבגדים אבקה ומיץ דביק שאינם יורדים בכביסה.

נסיכה כביסה וכביסה - והחיים?

נער חיי הם מלחמה בזוהמה. יש לי נצחונות קטנים, סיפוק-מה, כשאני מוסר כביסה נקייה. יש בי הרבה סקרנות כשאני מקבל כביסה מלוכלכת. אני רואה כתמים, צורות שונות, עולם ומלואו נפרשים מול עיני. תחתונים וסדינים משומשים מורים לי: כאן נהנו והתעלסו, וגם הפרישו. יש חיים בעולם! מי יאמר שלא?

נסיכה [צוחקת] כבס את תחתוני, עשה חיים. [חוטפת את תחתוניה מיד סריס לוקה טחורים ומשליכה לנער. הוא גוהר ומכבס. הנסיכה מפהקת. סריס לוקה טחורים פורש מרבד והנסיכה משתרעת לה]

סריס לוקה טחורים כמה יפה את, שרועה לך, רגלייך פשוקות מול כולנו: ראו והתפקעו! [לסריס לוקה פודגרה] אני ניגבתי לה מינקותה. מול עיני המשתאות תפח בשרה. הרי זה קסם: נכנסים קרפיון וחזיר - יוצאים שדיים וישבן.

סריס לוקה פודגרה את הטבע לא נבין.

סריס לוקה טחורים ואיזה דברים שעוד ייכנסו וייצאו שם!

סריס לוקה פודגרה איפה?

סריס לוקה טחורים בין רגליה.

סריס לוקה פודגרה את הטבע לא נבין.

סריס לוקה טחורים אבל לא אצל כל אחד זה ככה. יש שבולעים קרפיון - יוצא חזיר.

נסיכה כמה אתם משעממים, סריסים! ספרו לי סיפור!

סריס לוקה פודגרה עִצמי לך עיניים ואני אספר.

פרק שני

[הנסיכה עוצמת את עיניה. סריס לוקה פודגרה מספר באוזניה חרש]

סריס לוקה פודגרה מי לא שמע על עיר הקיט הנפלאה שלחוף הים, הקרויה בשם "הסלעים הארוכים". שם גרה פעם נסיכה אחת, בתו של מלך הנפה הדרומית, ושם, יום אחד הגיע לנופש הקיסר. הוא ראה אותה. השאר היה בלתי נמנע.

נסיכה מה?

סריס לוקה פודגרה הם שכבו משׂוֹרגים ולפותים – בתולה בת מלכים וקיסר נעלה - במערה אפלה. אחר-כך הקיסר פקד: "נצרי שפתייך". היא נצרה. נצרה גם דלתות וחלונות. אפילו אביה לא שמע את זעקותיה בבוא שעתו של הילד להגיח מחשכת הרחם אל אור היום. כאשר אספה די כוח לקום על רגליה, חמקה מחדרה בלילה היישר אל הצוק הנישא, אל פי המערה ההיא, הניחה את התינוק על העשב שעליו שכבו, והלכה לה. הקיסר, ששלוחיו ומרגליו בכל מקום ושום דבר לא נעלם מעיניו, הורה לשמש חדר המשכב הנאמן שלו: "על הסלעים הארוכים, במערה, יש תינוק בסל. עשה מה שנחוץ, רק אל תניח לו למות". אני הייתי אז אותו שמש. נסעתי, מצאתי את הסל. הבאתיו לכאן. הנחתיו בשער. השחר החיוור כבר הטיל צל על ההרים. שיפחה משכימת קום עטויה צעיף התקרבה, ראתה את הסל והתפלאה: מי שכח על מפתן השער הנשגב הזה את חפציו? הרימה את הסל, והתכוננה להשליכו משם. הסל נפתח פתאום. יבבה נשמעה. משהו הציף את נשמתה. מי הילד הזה? מנין בא? של מי? היא לא יכלה לומר יותר ממה שאמר התינוק עצמו, אך ליבה התכווץ מרחמים. היא שמרה אותו, דאגה לו, קשים החיים למשרתי הארמון, אך מה יעלה או יוריד אם בין גורי החתולים באשפה יהיה עוד אחד. [הנסיכה נרדמת. סריס לוקה פודגרה מכסה אותה בשמיכה] זה סיפור על הקיסר, או על הילד, או אם תרצי - גם קצת עלי. [יוצא. סריס לוקה טחורים ממהר להתקשט ולהתפרכס]

סריס לוקה טחורים פעם בשנה, כך אומרים, בחגיגות יום הולדתו של הקיסר, מקבלים גם אנו, הסריסים, מתנה.

נסיכה יפהפייה יוצאת אל שער הארמון, ומנשקת אחד מאיתנו על שפתיו, שנזכור את הטעם גם אנו. שלושים שנה, כל שנה, אני בא לפה, ועוד לא ראיתי מישהו זוכה בנשיקה. מה שאומר לי שאם יש סיכוי – הוא רק גדל. ובכן, אולי היום.

פרק שלישי

[נכנסים שומרים, תופסים את הנער וכופתים אותו לעמוד השער]

נער מה עשיתי? על מה כובלים אותי לעמוד? אִמרוּ על מה? ודאי נפלה טעות! [השומרים יוצאים. הנער רועד מפחד] בבת-אחת התרוקנתי מכל מחשבה ורגש, מכל מה שמאחד אותי עם שאר בני-האדם; עכשיו גופי יודע רק דבר אחד: לרעוד. [נכנס סריס לוקה אולקוס] אתה מכיר אותי, ספר להם שנפלה טעות!

סריס לוקה אולקוס ודווקא לא נפלה. רצה הגורל שבהיסח הדעת, מתוך רפיון או עצלות, לא השגחת בכתם על סדין הקיסר, והסדין המוכתם נפרש מחדש על יצועו, מה שהביך מאוד את המשרת פּוֹרשׂ הסדינים - למזלו סילק מייד את הסדין והזעיק את המשגיח. המשגיח לא האמין: כתם? על סדין הקיסר? מי האחראי? – המשגיח פונה אל הפּוֹרשׂ, הפּוֹרשׂ מַפנה אל המכבס. מה בפי המכבס?

נער אני מבלה את ימי ערום למחצה, נוטף זיעה, אובד בין אדי הכביסה, אף פעם לא מרים את ראשי. בלילות אין לי חלומות בכלל, או שאני חולם על כביסה. תנו לי להמשיך, תנו לי לגהור על הגיגית עד סוף חיי!

סריס לוקה אולקוס והכתם?

נער סִלחוּ!

סריס לוקה אולקוס ודאי שיסלחו, אך קודם יצרבו אות במצחך בברזל מלובן, כתם בסדין - כתם לך, שתזכור עבדו של מי אתה.

נער [מביט נפחד בסריס לוקה אולקוס ובשומרים] ההיגיון אומר שאתם מתלוצצים, ואילו הבעת פניכם אומרת: זו האמת. ושוב הלב אומר: זה לא יכול להיות. אך עיניכם, עיניכם אומרות: הכל יכול להיות!

סריס לוקה טחורים [לסריס לוקה אולקוס] גם אתה התקשטת, מה? מחכה לנשיקה! אני סובל מטחורים; ממה אתה?

סריס לוקה אולקוס למה אתה שואל?

סריס לוקה טחורים משוחחים.

סריס לוקה אולקוס אולקוס.

סריס לוקה טחורים טחורים זה...

סריס לוקה אולקוס שמע, אני לא ממש בענייני החלפת חוויות.

סריס לוקה טחורים זה באמת סימן מובהק של אולקוס. אתה ממש מתוח לקראת הנשיקה. [הנסיכה מתעוררת]

נסיכה מה קרה? למה קשרו אותו? למה הוא בוכה?

פרק רביעי

[נכנסת המלכה, צעיף מכסה את פניה, אחריה פמליית סריסיה והמצחק בבשר העומד ברקע]

מלכה זה המקום. וכאן הוא שוכן. לכאן הוא שב ממסעי ההוללות שלו, זה אשר בהיכנסו לעיר, קוראים החיילים: "הסתירו את נשותיכם!"

נסיכה מי את אינני יודעת. אך במבט חטוף אפשר לקבוע שיש לך דם מלכותי. מדוע את עוצמת את עינייך ומכסה אותן? את בוכה! מכל קצווי הארץ באים אנשים צוהלים לארמון הזה, ואת בוכה.

מלכה לעלות במדרגות האלה, לחצות את הכיכר הזאת, תמיד חזיתי בדמיוני את הרגע הזה... את עוד ילדה, את לא תביני... אני, כפי שאמרת, באתי לברך את הקיסר, אבל ראשי במקום אחר, רחוק מכאן... היה לי חץ אחד לירות; הוא נורה.. שכחי שאמרתי משהו. דיברתי די.

נסיכה מותר לשאול מי את?

מלכה אולי שמעת על העיר לחוף הים הנקראת "הסלעים הארוכים"? הייתי נסיכה שם, היום - המלכה.

נסיכה נדמה לי... מישהו סיפר... אולי חלמתי...

סריס לוקה טחורים מי לא שמע על "הסלעים הארוכים", על הוד מלכותך, על יופייך בימים רחוקים, יופי שלא נגוז עד היום, על עליצותך המהוללת שהתחלפה לילה אחד ביגון שאין לו פשר.

מלכה זה נכון. אין עוד נשפים בחיי.

נסיכה אומרים שהקיסר חוגג לעיתים במערות שעל הצוק ב"סלעים הארוכים".

מלכה אני מכירה היטב את המערות האלה.

נסיכה לפי ארשת פנייך - אינך אוהבת אותן. אבל אם זהו המקום האהוב על הקיסר...

מלכה כן, אהוב על הקיסר.

נסיכה כמה עצובה את. ומי מוֹלך שם לצידך? יש לך בעל? אל תכעסי שאני כל-כך סקרנית, יום אחד גם אני אהיה מלכה...

מלכה אני סולחת לך. בעלי הוא נוכרי.

נסיכה ודאי ממוצא מלכותי. איך היכרתם? - אה, אני מנחשת: יום אחד הגיע על סוסו...

מלכה ארצנו היתה במלחמה. הוא נלחם לצידנו. אנו ניצחנו. והוא ניצח אותי.

נסיכה נפלא. גיבור אמיתי. האם הוא בא איתך לבקר את הקיסר?

מלכה הוא בדרך לכאן, מתנהל מעט אחרי.

נסיכה באתם לברך את הקיסר או גם לשאול משהו על העתיד? אומרים שיש לו כוח ראיית הנסתר.

מלכה יש לנו רק שאלה אחת. בעלי יציג אותה לפני הקיסר.

נסיכה מהי? אה, אני מנחשת: האם תהיה מלחמה? האם יהיו ילדיכם הנסיכים...

מלכה אין לנו ילדים. אנו נשואים זמן רב.

נסיכה באמת? מעולם לא היה לך ילד?

מלכה לא היה - הקיסר יודע.

נסיכה כמה עצוב לך! מלכות שלמה – ואין צעצועים! ושוב את בוכה, סלחי לי...

מלכה ילדה, אני בוכה על חיי. את עוד אינך יודעת מה פירוש "לגדול". חושבים שהעולם ייפתח עוד ועוד - כלום לא נפתח. צוהר אחר צוהר נסגר. והנורא הוא שעדיין נאחזים.

נער שמעתי את דברייך, מלכה, בעצב. לך אין ילדים, ולי אין אם שאוכל בשעת ייסורי לקרוא לה "אמא". אינני יודע מי אבי ומי אמי. אני לבד בעולם. הובאתי לכאן בעודי תינוק, יד נעלמה הניחה אותי על מפתן הארמון. שיפחה אספה אותי. מעולם לא היה לי חיק אם. ניזונתי משיריים. ביני לבין כולכם חוצצת תהום.

מלכה למה אתה מספר לנו את כל זה?

נער אני כבול לעמוד הזה, ועוד מעט יצרבו את מצחי בברזל מלובן. אדם רוצה לדעת מי הוא, מי אביו ומי אמו, ואת פני מי לשוות בדמיונו כשכואב לו.

מלכה סיפורך נדוש, וגם אינו נוגע לי. יש לי הסיפור הנדוש שלי.

נסיכה אני בהחלט מרחמת עָלֶיךָ, כפי שאני מרחמת עָלַיִיךְ; אצלי בלב עוד יש הרבה מקום. [נרדמת]

פרק חמישי

[נכנס סריס לוקה פודגרה. המלכה פונה אליו]

מלכה אני מלכת הנפה הדרומית. באתי עם בעלי לברך את הקיסר.

סריס לוקה פודגרה אני זקן הסריסים בארמון. יש תור ארוך של מברכים, גם מלכים נאלצים להמתין.

מלכה [לוקחת אותו הצידה, בשקט] הייתי רוצה להחליף עם הקיסר כמה מלים ביחידות.

סריס לוקה פודגרה הקיסר לא מקבל היום ביחידות. היום יום הולדתו, האולם מלא קרואים...

מלכה זהו עניין חשוב הנוגע לידידה קרובה שלי. למענה הקדמתי לבוא לפני בעלי. נחוצה לה תשובה מהקיסר בעניין סודי.

סריס לוקה פודגרה ספרי לי. אציג את השאלה לפניו.

מלכה הבושה גדולה מדי.

סריס לוקה פודגרה בושה או תשובה, בחרי. [המלכה הולכת איתו הצידה]

מלכה היא אומרת, ידידתי, שהקיסר שכב איתה...

סריס לוקה פודגרה הקיסר? עם ידידתך? מי היא ידידתך?

מלכה אל תכעס, אני עצמי התפלאתי, אך ידידתי התעקשה, ובינינו, האמת הרי ידועה...

סריס לוקה פודגרה לא ידוע כלום ולא שמעתי כלום. המשיכי.

מלכה היא הרתה לו, המסכנה, ושמרה את זה בסוד...

סריס לוקה פודגרה לא ייתכן! גבר אחר עשה, והיא מצאה על מי לטפול...

מלכה זה היה הקיסר. שאלתי שוב ושוב, והיא התעקשה: הקיסר בכבודו ובגופו. היא סובלת קשות מאז.

סריס לוקה פודגרה ונניח שהקיסר, למה סובלת? סוף-סוף - הקיסר!

מלכה היא לקחה אותו... את בנה שלה ושלו... אל מחוץ לבית והניחה אותו...

סריס לוקה פודגרה איפה הוא אם כך? הוא חי?

מלכה איש לא יודע. זה מה שרצתה לשאול.

סריס לוקה פודגרה מה יכול היה לקרות לו?

מלכה לאחר יום של חיבוטים לא יכלה לשאת עוד, חזרה למקום שבו הניחה אותו... והוא נעלם. היא חוששת שחיות רעות טרפו אותו.

סריס לוקה פודגרה היו סימני דם על האדמה?

מלכה היא אומרת שלא; היא חיפשה שוב ושוב.

סריס לוקה פודגרה כמה זמן עבר מאז נעלם הילד?

מלכה אם היה חי, היה עתה נער בגילו של זה הקשור שם.

סריס לוקה פודגרה ומאז אין לה ילדים נוספים?

מלכה הגורל התאכזר אליה גם בזה; אין לה פרי בטן.

סריס לוקה פודגרה ומה אם הקיסר לקח את הילד וגידל אותו אי-שם בסתר?

מלכה האם יש בזה צדק, ליהנות לבד ממה שהיה צריך לחלוק גם איתה? חשוֹב עליה - לב אם!

סריס לוקה פודגרה בכל זאת הפקירה אותו והלכה.

מלכה היא חזרה למחרת! היא התחרטה!

סריס לוקה פודגרה בכל זאת הפקירה אותו ליום אחד והלכה!

מלכה [זועקת] היא היתה מבולבלת! היא פחדה מאביה! איש לא ידע על ההריון! תשעה חודשים התבודדה לבדה עם שיפחה אחת אילמת, ואז ילדה את הילד! איש לא עזר לה! היא היתה צעירה! היא היתה נואשת! מי יוכל לשפוט אותה? - לא אתה!... סלח לי על ההתפרצות. ידידתי חולה מרוב...

סריס לוקה פודגרה כמה עצוב. כמה עצוב. אני אישית, כפי שמובן לך, מחוץ לעניינים האלה – אבל כמה עצוב. אינני יכול להיות אב, אך גם לי היתה אם. ולמה מסרה אותי לשמש כסריס... אה, אטריות ישנות. אבל חשבי, נדמה לי שאת אשה נבונה: האם יגלה הקיסר מה שרצה להצניע? לבוא אליו ביום הולדתו עם קושיות מציקות מסוג זה, חשבי על כבודו, רגשותיו...

מלכה מה בדבר רגשות קורבנו? שליטי העולם משחקים, ומי פורע את החשבון? היכן נוכל למצוא צדק, כאשר אלה המופקדים עליו הם הראשונים להפר אותו?

סריס לוקה פודגרה גברתי, אני חושש להעלות את העניין בפניו. חד וחלק, אני פוחד. עזבי את החיטוט הזה.

מלכה הקיסר משופע בצאצאים, לא תוכל למנות אותם - לה היה רק בן אחד.

סריס לוקה פודגרה גברתי...

מלכה הקיסר כל-יכול ויודע-כל, ויחד עם זה אינו מוכן לענות לשאלות אם אומללה...

סריס לוקה פודגרה גברתי...

מלכה הוא לא יעזור לה לפקוד את קברו אם הוא מת, ולא לראות אותו שוב אם הוא חי.

סריס לוקה פודגרה [מרעים עליה בקולו] מיהו הקיסר? הריהו אדון וריבון, כולנו, אם תרצו, יצאנו מחלציו, ומשנולדנו, עומדים אנו תחתיו פעורי פה ולוטשי עין ומסתכלים על חפתי מכנסיו ביורדו מן המרכבה. עד שם נגבִּיהַ, עד שם כוחו של בן תמותה.

מלכה אשוב כמו שבאתי... [נחרדת] אני רואה את בעלי מתקרב לכאן בשביל. אל תאמר לו דבר, ידידתי ביקשה ממני, והעניין עלול להסתבך מאוד...

סריס לוקה פודגרה לא אוֹמַר לו דבר. פי חתום.

סריס לוקה טחורים [מגיש סיר לנסיכה, הפושטת ומכנסת את רגליה תוך שינה]

נסיכה שלי, אני רואה שאת צריכה ומתאפקת; הנה לך. [הנסיכה מתעוררת, מפשקת את רגליה ומשתינה לסיר. סריס לוקה טחורים מנגב את ערוותה]

סריס לוקה טחורים ככה זה אצלה, הכל למיטה. והקינוח עם פלומת אווז לבנה. ומה אתה אומר, רהיט ישן, נזכה בנשיקה?

סריס לוקה פודגרה אח, אתם, פרעושים, אין לכם למה לחכות! מה תעלה ומה תוריד עוד נשיקה בחייכם!

סריס לוקה אולקוס אני רוצה לא מפני שאני רוצה, אלא מפני שאני נזכר שפעם רציתי.

סריס לוקה טחורים ואני דווקא רוצה. החורף הגיע מוקדם אל עצמותינו, אבל הכיסופים, הכיסופים!... [שר. סריס לוקה אולקוס מצטרף אליו] מה שהייתי רוצה, מה שהייתי מאוד רוצה, מה שהייתי כל-כך כל-כך רוצה, עד שאין מלים לבטא... מה שהייתי רוצה, מה שהייתי מאוד רוצה, מה שהייתי כל-כך כל-כך רוצה...

סריס לוקה פודגרה טוב ללבוש מכנסיים בבוקר, לאכול מלפפון ירוק, ולפשוט מכנסיים בערב. טוב לפהק: מציירים אפס קטן לרגע באוויר ושבים אל הלא-כלום. [יוצא]

סריס לוקה טחורים הלב אומר לי שאזכה היום בנשיקה.

סריס לוקה אולקוס בחוץ לארץ המציאו שהלשון נכנסת פנימה.

סריס לוקה טחורים אח, מה עוד ימציאו לנו אחרי הגלגל! הוי נשיקה בת אלמוות, לאצור בזיכרון עד סוף ימי!

פרק שישי

[נכנס המלך, שכיב מרע, מוטל במיטה הנישאת בידי משרתים]

מלכה בעלי! איך עברו עליך טלטולי הדרך?

מלך רופאי היחיד הוא איש פשוט עם את חפירה.

מלכה ביקרת אצל מגיד העתידות שבדרך?

מלך ביקרתי.

מלכה מה אמר? יהיו לנו צאצאים?

מלך [צוחק חרש] הוא אמר לי רק זאת: לא את ולא אני, לא נחזור מן הארמון הזה בלי ילד.

מלכה [הצידה] אלוהים אדירים! היום?

מלך היום.

מלכה הו בעלי, גבר שלי! אש שכבתה שבה ומתלקחת! חשוֹב על כך: ילד משלנו! מה שערגנו לו כל השנים – יהיה לנו עכשיו! [מחבקת ומגפפת אותו] גבר שלי!

מלך "גבר שלי"... משהו זכור לי...

מלכה אם רק תאמין!...

מלך בואו כולכם, הביטו בי: האם אני תמונה מעוררת אמונה במשהו, זולת האמונה בייאוש עצמו?

מלכה שאל גם אותו, את הקיסר! גם הוא ניחן בכוחות שאל אותו על צאצאים!

מלך [קורא לסריס לוקה פודגרה להתקרב אליו] אמור לאדונך הקיסר שמלך הנפה הדרומית בא להיפרד. משמע, להיפרד. לא לשבוע, לא לחודש וגם לא לשנה. אמור לו. להיפרד.

סריס לוקה פודגרה הקיסר כבר יודע. הקיסר יקבל אותך. [המשרתים מרימים את מיטת המלך]

נער אדוני המלך! אתה שוכב במיטה! נכון שאתה הולך למות, אבל במיטה; ונכון שחייך עברו, אבל בין סדינים וכסתות ותחת שמיכות חמות! עכשיו, שאתה הולך לשכב על יצוע קשה – הבט בי והבן אותי! הבן אותי וחמול עלי! בקש עלי רחמים לפני הקיסר! [מוציאים את המלך על מיטתו]

מלכה ילד משלי. בשרי כואב פתאום מעוצמת הזיכרון המציף אותו. הו זיכרון, הבשר לא שכח כלום! איך נוצר בבטני הגרעין המתוק, איך פירכס, ותפח, ויצא לאוויר העולם! איך החזקתי אותו בזרועותי, איך נישקתי וחזרתי ונישקתי ובכיתי: בשרו, טעמו, ריחו! מבטו הפותח בתוכי את כל הסכרים! [ממררת בבכי] תנו לי ילד! כמה עלובים וריקים החיים בלי ילד!

מצחק בבשר את כמעט מתעלפת. בואי לנוח באוהל עד שבעלך יֵצא. [יוצא עם המלכה ופמלייתה]

פרק שביעי

[נכנסים שומרים עם מוט מלובן באש, ניגשים לנער]

נער עכשיו אתם הולכים להכאיב לי.

סריס לוקה אולקוס כן, יכאב לך מאוד. אך רק לרגע. וראה: העניין הוא כלל לא הכאב, כי אם החרפה. חותם של עבדות יהיה מוטבע על מצחך עד שתמות. [נכנס סריס לוקה פודגרה]

נער ביקשת מחילה עלי?

סריס לוקה פודגרה לא שכחתי אותך, כבר ניגשתי מאחורי כתפו של הקיסר ושירבבתי את פני לבקש עליך, ועיניו חלפו לרגע על עיני, אבל מייד המשיכו אל עיני המלך החולה, אשר הוכנס באותו רגע; ולו רק היו עיניו משתהות עוד רגע על עיני, ולו רק לא נכנס המלך החולה בדיוק כשפציתי פה... חבל.

נער אל מי אקרא בעת צרה כזאת? – אל האוויר הריק: יכאב! יכאב! העירו את הנסיכה! היא תשתדל בעדי! קומי, ילדה, מכאיבים לי! [אחד השומרים מקרב אל מצחו את הברזל המלובן]

סריס לוקה אולקוס הנה, עדיין אדם ככל אדם, הכל עוד אפשרי, הכל פתוח... [מטביעים במצחו את הברזל המלובן] ...אבוד, נחתם. [הנער זועק ומתעלף. הנסיכה מתעוררת]

נסיכה מי צועק? [רואה את הנער] מה עשו לך? למה?! צרבו אותך כמו בהמה! וכמה מכוער אתה עכשיו!

סריס לוקה אולקוס עוד מעט לא יכאב לו, גברת.

נסיכה אבל למה? אני לא מבינה כלום. מה קורה כאן כשאנו ישנים! [מתקרבת לנער, מלטפת את ראשו, בוכה] כמה אני מרחמת עליך. היית יפה. נדמה לי שחלמתי שאני לוקחת אותך איתי.

סריס לוקה טחורים לְמה, נסיכה שלי?

נסיכה להיות נסיך לצידי.

סריס לוקה טחורים אבל הוא עֶבֶד.

נסיכה אצלי היו כולם שווים.

סריס לוקה טחורים אבל אם כך, מה איתי? גם אני הייתי שווה לך? ומי היה מכבס לך את התחתונים?

נסיכה אכבס בעצמי! מי צריך משרתים?

סריס לוקה טחורים [מצחקק] כן, תכבסי בעצמך! [הנסיכה מתרגזת מתוך הבכי, לוקחת שוט ומצליפה בו]

נסיכה שתוק! אכבס בעצמי, אמרתי לך!

סריס לוקה טחורים אי! אי!

נסיכה [ממשיכה ומצליפה בו בכל כוחה] נהיה שווים! לא יהיו עוול וניצול!

סריס לוקה טחורים אי! אי! כן, גברתי, שווים! את תכבסי לך בעצמך את התחתונים! סלחי שהתווכחתי, שפקפקתי! נהיה שווים ולכולנו יהיה טוב! אי! אי! אי! [הנסיכה חדלה להכותו. הוא פונה לסריס לוקה אולקוס] אתה בטוח שמקבלים פה נשיקות ביום הולדתו של הקיסר?

סריס לוקה אולקוס הנשיקה היא רק שמועה, הצלפות לעומת זה...

סריס לוקה טחורים תמיד אמרתי: נוֹלַדְתָ? - זה הסוף שלך!

סריס לוקה אולקוס [לנער] ואתה, הפסק לגנוח!

סריס לוקה טחורים נכון, הנסיכה צריכה לישון! עבדה קשה, אל תחשבו, זה מאוד מעייף להצליף. בואי, נסיכה שלי, שכבי.

נסיכה [משתרעת, מנומנמת] והסיפור?... איך נמשך הסיפור?

סריס לוקה פודגרה [לוחש באוזנה] כל הסיפור, אם תרצי, הוא פרפור. השנים עוברות, הוא גדל, גוחן בחצר על גיגית הכביסה, מזיע, ערום עד מותניו. כך חולפים הימים. לפעמים הוא מרים את ראשו ותוהה על משהו. בַּלילות חלומותיו מסוכסכים. יכול היה לבלות כבר עד סוף חייו בשקט יחסי, לדעוך לאט, לשקוע באיזה ערפל פנימי סמיך עד שיאבד כליל. לא כך רצה הגורל. הגורל מהתל, או מתפתל, או מתנהל בכובד-ראש, או לא קיים בכלל – אבל דברים קורים. זה הדבר הבטוח היחיד בעולמנו: דברים קורים. [הנסיכה נרדמת]

פרק שמיני

[הנער נושא את עיניו למעלה]

נער לא פעם ראיתי אותך בדמיוני, אבי – לו אמנם היה לי אבא - איש גדול, עיניו קורנות, מניף אותי למעלה באוויר, ואמי וכל הדודות מחייכות אלי מלמטה: "איזה ילד מקסים!" - היכן אתה, אבי? [המלך מוכנס על מיטתו, עיניו נוצצות, מנסה להזדקף]

מלך אני כאן, בני. שוכב תחתיך תשוש והולך למות.

נער מה? מה אמרת? מי אתה?

מלך אני האיש הגווע, המוטל במיטה, האומר לך שהוא אביך. אין לנו זמן רב. חבק אותי, כי ידי כמהות לחבק בשר מבשרי.

נער אבי?! אתה?! בן-אדם, אתה הולך למות ובינתך הסתתרה.

מלך צדק מגיד העתידות שבדרך...

נער אם לסמוך על איזה מגיד עתידות שבדרך...

מלך וצדק הקיסר.

נער מי?

מלך הקיסר. כשנכנסתי אליו, מצאתי אותו עומד מוקף ידידים וגבירות מקסימות, כולם שתו יין והחליפו הלצות, בטרקלין היה חם ונעים. כשהוכנסתי הסתובב לפתע לאחור, ראה אותי, בעיניו נצנץ ברק משובה, לחייו סמוקות ושפמו הסמור מרטיט מצחוק: "הה, אישי המסכן, ילד אתם רוצים, שמעתי; הרי הוא מחכה לך בפתח הארמון!" "מיהו?" צעקתי בקול חנוק, מנסה להתרומם. "הראשון שתראה בצאתך בשער", ענה לי, הפנה פניו ממני ושב אל שיחתו עם הגבירות.. "הוציאו אותי לשער!" צעקתי למשרתַי, ליבי חישב להישבר מהתרגשות ומתח, והנה, הראשון שנקרה לעיני, כבול לשער... [דמעות זולגות מעיניו] הַתירו אותו. בוא, בני. התקרב ואראה אותך. הנה, שם פניך, אני מחפש בהם את עצמי. [מתירים את כבלי הנער. הוא עומד מרוחק ואינו זז. רגע דומייה]

נער אתה יודע אפוא מי אמי.

מלך לא.

נער הקיסר לא אמר כלום עליה?

מלך אף מלה.

נער למה לא שאלת?

מלך הייתי נרגש מדי, לא שאלתי.

נער אני מבין. היתה לך מן הסתם פרשת אהבים קצרה.

מלך היו הרבה. הייתי צעיר פעם.

נער לפני שהתחתנת?

מלך גם אחר-כך.

נער אם כך, באופן זה נולדתי. אבל אם אני בנך, איך הגעתי לארמון הזה?

מלך באתי לא פעם לחגיגות הקיסר. היו נערות... פה ושם הילולה... השתטינו...

נער אדון משועמם, בליל ירח אביבי, תופס בחצר שיפחה מסכנה, שנאלצת, תשעה חודשים אחר-כך, בליל חורף, להניח צרור קטן ומייבב על איזה מפתן...

מלך אבל עכשיו מצאת את אביך!

נער [מאובן] איחולי, אבי! זהו יום גדול. אמי, מתי אמצא גם אותך? תהיי מי שתהיי, לחמלתך אני זקוק עכשיו, חיק אם להיאסף אליו, לבכות על חיי, ולפתוח את כל הסכרים באחת... ואולי כבר אינך. ואולי לא אמצא אותך. ואולי לא אבכה בשום חיק לעולם.

מלך בני, הקיסר נתן לנו מתנה שלא ציפינו לה; הוא נתן לי אותך ולך אותי, ואתה ואני אולי נמצא יום אחד גם מי היא אמך. עכשיו רחצו אותו, זה בני. תנו לו יין לשתות ועוגות, זה בני, הכל בשביל בני. אני רוצה לפצות אותו על כל שנות הסבל, על כל השנים שנברנו שנינו בחושך; אני רוצה לדחוס את השמחה לתוך העת הקצרה שעוד נותרה לי, לחגוג, להשתולל ללא חשבון!... מחר ניסע יחד לעיר הבירה שלנו, אתה יורש העצר, אתה תמלוך אחרי, עוד מעט תשב על כיסאי.

נער על מצחי קעקוע הברזל המלובן, "עבד הקיסר", מי יסיר אותו?

מלך לא נשים לב לאותות על המצח, אנו בענייני הלב.

נער גם הלב מוכה.

מלך ליבך צעיר, הוא יתרפא.

נער [מתקרב אליו] איך אוכל לגשר על כל הזמן האבוד? איך אוכל להסתכל בעיניים הזרות ולקרוא לך "אבא"? תבין, ליבי מר: אם אתה אבי, איך הפקרת אותי? אם אני בשרך, איפה היית עד היום? כשצעקתי מכאב, אתה בילית. יש בי עצב רב, לא בקלות הוא יוסר.

מלך אני ראיתי את פגישתנו אחרת. קיוויתי שתיפול לזרועותי, קיוויתי ששנינו נצחק ונבכה על כל הזמנים שאיבדנו.

נער אתה מעורר בי צער ורחמים. כמה עלובה הפגישה הזאת. כמה עלוב אתה, אבי. כמה עלובים אנחנו שנינו, אחד על שפת הבור, שני שבור.

מלך כן, אני גמור, אבל אתה תחיה! יש ענן מעל הולדתך, אך השמים כבר מתבהרים! אתה נסיך! ובני! ואתה תבוא איתי! אתה תבוא איתי! למה אתה שותק? אין לך מה לומר? למה אתה משפיל את עיניך לאדמה? מדוע אתה הופך את שמחתי לפחד?

נער לדברים יש חזות אחת כשהם מרוחקים, ואחרת - כשרואים אותם מקרוב. זר ממרחקים הגעת לארצה של אשתך, ואני אהיה שם זר זרות כפולה. ביתה אינו ביתי. עד היום לא היה לכם ילד, והיה זה אסון משותף לשניכם; מהיום - זה אסונה שלה בלבד. ראיתי אותה קודם ליד השער. ריחמתי עליה. אשה מזדקנת בלי ילד משלה. במקום לשתף אותך בצערה, יהיה עליה לנצור זאת לעצמה. כשאתה תחגוג עם יוצא חלציך, היא תחרוש רעה בחשאי. היא תשנא אותי, ובצדק. כשאין לה בן משלה, איך תסבול אותי על כיסאך? ואשר לכיסא המלכות: להיות נתון למבחנים אינספור, מוקד ללעג, לחשד, לחנופה ולקינאה; מהשכמת הבוקר עד אישון לילה לצוות, לפקוד, לנאום, לשפוט, לכרות בריתות, לצאת למלחמות, ובלילות להתהפך מנדודי שינה מפחד פגיון מְרַצֵחַ - האם לכך אני באמת שואף? רציתי לחיות חיים פשוטים, רציתי רק לדעת מי אבי ומי אמי. ואם אני בנך, ואתה אוהב אותי, תן לי לבחור בדרכי וללכת מכאן.

מלך לאן?

נער לנדוד בדרכים, לאכול, לישון, לראות את העולם ולחשוב עליו. [מנשק את המלך על מצחו ומתרחק]

מלך רק עכשיו מצאתי אותך, וכבר אתה אובד לי! באיזו קלות אתה מפנה לי גב, מחמיץ פנים, מחמיר, מאשים! יש לי כעס גדול כלפיך, והוא הולך ומתעצם, ומתמלא טינה. היזהר! אב ובן זה לא כל הסיפור; יש עוד דברים בעולם. חייתי בלעדיך - ובלעדיך אמשיך! וכשאמות עוד מעט - אצפצף על כולכם! נוער טיפש, כל חוכמתכם מתמצה בזה שאתם תחיו לאחר שאנו נמות! [נופל אחור חסר-הכרה, משרתיו גוהרים עליו]

נער מה קרה לו? מת?

משרת עוד חי. שבץ נוסף תקף אותו. [לרגע מהסס הנער, אינו יודע אם ללכת או להישאר, מביט במלך מלמעלה]

נער אסור לי להישאר. הפצע הצורב במצחי הוא אין ואפס לעומת הפצע הנפתח כאן. אסור לי להישאר. [עוד רגע הוא מתלבט, אחר יושב למראשות המלך ואוחז בידו. הנסיכה מתעוררת]

נסיכה מה? מה קרה בינתיים? זה שהיה אסור לשער ומעונה, יושב פתאום למראשותיו של מלך? מה זה? כאן הכל קורה מהר או שישנתי נצח? [נכנס סריס לוקה פודגרה מפתח הארמון, מורה על הנער]

סריס לוקה פודגרה מי זה שגהר כאן על גיגית הכביסה, ואחר נקשר לעמוד השער ומצחו נצרב? לאן הולכים חייו? איך יוטל הפור? את, נסיכה מן האי הצפוני, עומדת עכשיו מול מי – עבד נרצע או בחיר אלים? מגרש זבובים על סמרטוטיו בלילה, או מייסד אומות, כובש, שליט על יבשות? זה שקם עם שחר, האם הוא זה אשר ילך לישון ברדת יום? [הנסיכה נרדמת. הוא יוצא]

פרק תשיעי

[נכנסת המלכה עם המצחק בבשר]

מלכה בעלי שוכב נטול הכרה, עיניו עצומות, ופניו מביעות סבל בל-ישוער. כולם, כולל הנער שהיה כבול לשער, גוהרים עליו בדאגה. מה אמר לו הקיסר? ליבי מפרפר. מה שייחלנו לו - כבר לא יבוא.

סריס לוקה טחורים לומר לה? לא לומר לה? הביטו: ההיסטוריה מתרחשת מול עינינו לא בספרים עתיקים, כי בַּפָּנים עצמם, המאדימים ומלבינים חליפות, בקריאות ההידד וזעקות השבר, בלבבות ההולמים בחרדה או בתקווה...

מלכה סריס, אתה יודע משהו?

סריס לוקה טחורים גברתי... גברתי...

מלכה הוא מגמגם - סימן רע.

סריס לוקה טחורים גברתי המסכנה!

מלכה הבנתי. הקיסר בישר לבעלי רעות.

סריס לוקה טחורים גברתי, לעולם לא תחזיקי ילד בחיקך, או תצמידי תינוק לשדייך.

מלכה הו, תנו לי למות!

סריס לוקה טחורים גברתי...

מלכה אין בן עבורי, ביתי יהיה ריק – לא אחיה! הנה גם בעלי לא עצר כוח!

סריס לוקה טחורים חכי ושמעי עד תום.

מלכה מה עוד יש לשמוע?

סריס לוקה טחורים יש לשמוע אם גם לבעלך היו החדשות רעות; האם יסבול איתך, או שתישאי זאת לבדך.

מלכה איך לבדי?

סריס לוקה טחורים לבעלך יש בן. לך אין.

מלכה חשבתי שהוכיתי קודם מכה ניצחת; טעיתי, זה קורה עכשיו. [קולה נחנק] הבן הזה שדיברת עליו, לאיזו אשה הוא עתיד להיוולד?

סריס לוקה טחורים הוא כבר נולד. הקיסר בישר למלך: הראשון שייקרה בדרכו עם צאתו משער הארמון - הוא בנו. [מורה על הנער] הנהו לפנייך.

מצחק בבשר [צץ לפתע מאחוריה, לוחש באוזנה] אין ספק, הוּלכת שולל בידי בעלך. זוהי תוכנית מחושבת לנשל אותך ממלכותך, אותה ירשת מאבותייך. ראי את התמונה: תחילה הוא בא, איש זר, נוטע את עצמו בארמונך, נושא אותך לאשה, והופך לצידך למלך; בראותו שלא יהיו לו צאצאים מבטנך, הוא רץ בסתר ומזריע נשים אחרות בתקווה להקים, לפחות לו עצמו, יורש. מאחורי גבך שכב עם שיפחה, עיבר אותה ושלח אותה הרחק מעירכם, להוליד ולגדל את הילד בחצר הקיסר, אולי אפילו בעצת הקיסר עצמו. כשהילד מגיע לפרקו, הוא משכנע אותך לבוא איתו לכאן כדי לשאול כביכול את הקיסר אודות צאצאים לשניכם, מפני שבארמון הזה, הרחק מביתך, נוח לו יותר לכפות עלייך את העובדות. איזו הצגה! הוא נכנס אל הקיסר, ויוצא עם בן לעצמו - ולא-כלום לך. והקעקוע בברזל מלובן רגע אחד לפני הגילוי, מהו אם לא קריצה קיסרית להגדיל את רושם ההיפוך? ראי את הלעג, ראי את המזימה: כיסאך שעבר אל בעלך, עובר עתה על ערש מותו, אל בנו; ואת שבה מן הביקור הזה, מרוטת נוצות, מנושלת גם מן העתיד, גם מן ההווה.

מלכה באתי לשאול על ילד ואיבדתי את עולמי. נער זר יעשה בביתי כבתוך שלו. מחדר השינה שלי אשמע צחוקים רמים בטרקלין: "איך רימינו את הנקבה!" [מתרוצצת רגע מוכת זעם אין-אונים] כמה עלובה נראית פתאום החצר הזאת, הרפש המכסה את המרצפות, והארמון נראה פתאום קטן כל-כך, וקירותיו סדוקים ופינות הלבֵנים מפויחות, והוא בפנים, סמוק מיין ומאודם המשוח על פניו, ושערו המידלל צבוע בשחור, מכרכר סביב הגבירות, מנסה עוד להפיק כמה צלילים מן הנקב הסתום של החליל שלו... [מתייצבת וזועקת מול חלונות הארמון] ישמע אותי כל העולם, לא איכפת לי! הוֹפעתָ מולי על סוסך עם קסדת זהב מתנוצצת מסנוורת את עיני בשמש, כשקטפתי פרחים בשדה, העלית אותי על סוסך, דהרת אל קצה הסלע, שם לפתת פתאום את פרקי ידי, ומשכת אותי, צוֹוחת לעזרה, לתוך המערה! הריתי לך בן, ומפחד אבי ואמי הסתגרתי, עד שבבוא היום, עם דמעות בעיני, הנחתי אותו על אותו יצוע בו כבשת אותי. שְמע אותי, הקיסר, היושב במרכז העולם, לא מגיב, לא שומע, נעלה על הכל – משריץ ילדים מאברך, זורה אותם לרוח, ונותן ללב האם להיטרף מצער! איפה הוא עכשיו, בננו הקטן? [לנוכחים] ואני עטפתי אותו בלילה בצעיף, איש לא ראה אותי, לבדי הייתי עם הגורל והחושך... לו רק ראיתם אותו מושיט ידיו לעומתי, מחפש את חזי, מגשש בשפתיו, מבקש את מקומו המגיע לו – אך אני כבר לא הייתי שם...

מצחק בבשר עלייך לחדול מן הבכי, יקירה. יש דברים נוספים לחשוב עליהם.

מלכה על מה עוד אחשוב מלבד צער וחרטה על הרגע ההוא, המכים בראשי בלי הפוגה?

מצחק בבשר נקמי! הראי שאת אשה!

מלכה אשה, רק אשה!

מצחק בבשר אם תירתעי - תאבדי את חייך ומלכותך! הכל מוטל על כפות המאזניים!

מלכה מה כוחי מול כוחו של הקיסר? לצעוק? - הוא לא שומע! לשרוף את הארמון? המשרתים יאסרו אותי לפני שאספיק לנקוף אצבע! להרוג את בעלי? - הוא כבר על סף מותו!

מצחק בבשר מי נשאר? - נשאר הנער שגנב את דעתך, הנער הנוטף נופת צופים, הטהור, זה שאיננו יודע כלום ומימיו לא רצה כלום.

פרק עשירי

מלכה [מתקרבת אל הנער] נער, שמעתי בשורות. ברכותי.

נער בעלך - אבי, והוא נוטה למות.

מלכה הוא מתעלף לעיתים קרובות. ודאי התרגש מאוד כשנודע לו. גם אתה נרגש. חייך התהפכו.

נער ניצלתי מן העבדות, מגיגית הכביסה, אך אין בי הרגשה שחיי השתנו. לא אני בחרתי במה שקרה, ועוד מעט אני הולך. לא תראו אותי יותר.

מצחק בבשר [לוחש באוזן המלכה] ויום אחד יצוץ לו, לא תדעי מנין ומתי. לעולם לא תהיי שקטה.

מלכה [לנער] למה אתה מסתכל בי כך?

נער אני מרחם עלייך, גבירתי.

מלכה כמה אני שונאת עיניים, אלה לא נוצרו אלא כדי לבחון איך אני דועכת ואובדני קרב.

נער אל תתביישי, גם אני ראוי לרחמים. מצאתי את אבי, אך כל חיי – רציתי את אמי. אני חושב על היום שבו הפקירה אותי, כמו סוד מביש, על מפתן הארמון הזה; אני חושב על ימי המשחקים בחצר, שבסופם היתה אמי, לו היתה לי אם, קוראת לי הביתה לארוחת הערב; אני חושב על מחלות הילדות המתוקות, שבהן היתה אמי, לו היתה לי אם, קמה אלי בלילות לבדוק אם אני נושם, מבע עיניה, קימוט מצחה מדאגה – כל אלה נשללו ממני, ובמקומם הושלכתי לעולם, שבו החולפים על פני רואים אותי כשאני מולם, ושוכחים אותי כשאני מאחורי גבם. אבל אני חושב גם עליה, מה גדולה היתה ודאי המצוקה שהביאה אותה להפקיר אותי, כמו סוד מביש, על מפתן הארמון הזה; להמיט על עצמה סבל, בדידות, אשמה...

מצחק בבשר [לוחש באוזן המלכה] אל תאמיני למלה; הכל מתוק מדי, רך ומתייפייף, רק לאחז עיניים; אמרי לי איך - אעשה זאת!

מלכה [לוחשת] עשה זאת בבית, כשנשוב.

מצחק בבשר [לוחש] הוא לא מתכוון לשוב איתנו, שמעת בעצמך; וכשישוב - ויום אחד הוא ישוב – כבר לא תוכלי, תהיי חסרת אונים, כוחות חזקים ממך ימנעו; וגם אם תוכלי – תיחשבי לרוצחת קרת-מזג; כאן ועכשיו התגובה עוד טבעית ומובנת, כאן איש עוד אינו מגן עליו. ועוד דבר: שם יצטנן כעסך. עכשיו, עכשיו, כשהכל לוהט, כשהכף נוטה לזכותך, ובעלך מוטל חסר-הכרה!... אני הגבר שלך, מתי תביני?! – נועדנו זה לזו!

מלכה [לוחשת] אתה מיטיב לשחק בבשרי, לך, שחק בבשרו של הנער הזה! הכאב לו במקום הרך! אני רוצה אותו נאנק ומתייסר כפי שלא התייסר מימיו; לא על אם, לא על אב, על בשרו; אני רוצה אותו בוכה לאורך זמן; אני רוצה את בעלי מתעורר מעלפונו ורואה אותו חי - אך תקוותו נמוגה; בקיצור: שיָזוּב במקום שהגבר מתיז!

נער תני, גברתי, אפרד ממך לשלום. היכרותנו היתה קצרה.

מלכה [מדברת בחיוך נעווה, בעוד המצחק בבשר מקיף את הנער מעורפו] לשלום? כבר, בחור, שפירושו תיכף ומייד, שפירושו עוד מעט, שפירושו חכה בסבלנות, שפירושו לעולם לא. [קוראת למצחק בבשר] הכה! [משרתיה של המלכה תופסים בנער. הוא זועק]

נער אבי! אבי!

מלכה לאביך אין כוח! הביטו באבהות: היא נעלמת ואיננה כשצריך אותה!

נער אשה, הראי לי את שפתייך!

מלכה הנה הם, בתנועה!

נער את אלה נישקו פעם?

מצחק בבשר אני נישקתי! ואנשק! שפתייך העליונות כמו גם התחתונות חישוק בוער - ואני קופץ באמצע! [הנסיכה מתעוררת לקול הזעקות]

נסיכה מה קרה?! למה צועקים עכשיו?!

מצחק בבשר [מסרס את הנער] הצאצא האחרון לזרע אביו. משלו כבר לא יהיו לו. תם ונשלם.

סריס לוקה טחורים [אחוז חלחלה] אני כבר לא מבין כלום... יום הולדת לקיסר... פה מחכים לנשיקה... ופה פתאום... אח, אני כל-כך אוהב להיות אחרי הכל!...

פרק אחד-עשר

[משרתים וסריסים יוצאים מפתח הארמון, ביניהם סריס לוקה פודגרה]

סריס לוקה פודגרה מי עשה את זה?! מי שולף כאן סכין בפתח הארמון בלי רשות הקיסר?

מלכה אני עשיתי! [אחת השפחות באה במרוצה מפתח הארמון, בידה עריסה]

שיפחה חכו!

מלכה מה את רוצה?

שיפחה [לנער] מה עשו לך? למה?

מלכה מה יש לך שם בידייך?

שיפחה שמעתי שמועה שהנער הולך מכאן, ורציתי למסור לו דבר-מה לפרידה.

מצחק בבשר הוא לא יצטרך עוד עריסה לילדיו.

שיפחה [מתבוננת בפצעו של הנער מקרוב, מתחלחלת] מה עשה לכם? כל חייו רכן על כביסה, מימיו לא הרים ראש, לא ביקש כלום לעצמו, איזה נער טוב-לב וטוב-מזג, ועכשיו ראו אותו, שותת דם...

נער [נאנק בכאביו] אמא! אמא!

שיפחה הוא קורא לי, כמו פעם, "אמא"! הנה העריסה הישנה המקושטת שבה מצאתי אותך תינוק בן-יום. שמרתי אותה במחבוא, לא הראיתי לאיש. עכשיו ששמעתי שמצאת את אביך ואתה הולך מפה, רציתי לתת לך אותה כמתנת פרידה. מה עוללו לך, איך השחיתו את גופך היפה! נמצאים בה גם הבגדים שהיית לבוש אז, אולי יעזרו לך פעם למצוא את אמך, זו שדווקא כעת אתה כל-כך זקוק לה... [מניחה את העריסה לרגליו] קח אותה, היא שלך, היא כל רכושך עלי אדמות, עם זה מצאנו אותך - עם זה תלך... כולך מרוח בדם, הטילו בך מום שאין לו תקנה... [מנשקת אותו] שלום, זכור אותי לטובה, אני מנשקת אותך כאילו היית בני שלי, ועכשיו לך מכאן, המקום הזה לא מקומך, והיום לא יומך, הלוואי שתמצא ימים ומקומות אחרים.

נער העריסה... שבה מצאו אותי? בדיחה מרה... [פותח את העריסה] למה לא הפכה לי אז לקבר, כמה היה נחסך... קחי אותה, מאוחר מדי, זרקי לגרוטאות, או הציגי עם סיפור בלהות לילדים...

שיפחה הביטו, הזמן לא פגע בעטיפות, אין שום עובש, שום כתמים...

מלכה [ממרחק, פניה מחווירים, קולה רועד] העריסה הזאת שאתה אוחז בידיך, בתוכה יש בגד, עליו רקומה שמש. [השיפחה מוציאה את הבגד ופורשת אותו]

שיפחה הנה בגד. הוא רקום. הנה שמש.

מלכה ועוד מטפחת הנראית כאריגת ילדה שלא יודעת לרקום.

שיפחה הנה מטפחת. הנה ריקמה בקו לא ישר.

מלכה ובשוליה כרובים מוזהבים, קישוט הנתלה על צוואר התינוק.

שיפחה הנה קישוט. הנה כרובים מוזהבים.

מלכה ועוד בעריסה, וזה החפץ האחרון, זר של עלי עץ זית.

שיפחה הנה זר של עלי עץ זית. העלים כמשו... אלוהים אדירים, אַתְּ... האֵם!

מלכה אני. [פאוזה] לא עבר לילה מאז, שבו לא דימיתי לעצמי שוב ושוב את הרגע הפלאי הזה של הפגישה – חשבתי מה אוֹמַר, מה יהיו המלים הראשונות שלי אל בני. איפה המלים שיבטאו את ליבי עכשיו?

נער היתה מוזיקה נפלאה, מרחבים היו פתוחים; ואני ישבתי בחדר צר וראיתי עכביש.

מלכה תן לי לחבוש את פצעך! תן לי רק לגעת בך פעם!

נער עד לפני שעה אחת, לא היה דבר שהייתי רוצה בו יותר. עד לפני שעה.

מלכה [מתקרבת אליו צעד] נוכל לשבת שנינו, ראש על כתף, לבכות על הימים שעברו וההזדמנויות שהוחמצו...

נער אמי, לא די היה שלטונך הבלתי מעורער על חיי בשעה שהזדווגת עם אבי, חיוך הזימה על שפתיכם והירכיים שלכם נעות בתענוג אנוכי ללא מְצָרים, בעוד אני מתרוצץ, נלחם על חיי, מוכה ונכתש בין אגן ירכיים לאגן ירכיים; הנה הוספת לשלוט בי ולעשות ככל העולה על רוחך, הרית אותי וילדת, נטשת ונעלמת, ושוב הופעת, כובשת רבת כוח, פצעת וסירסת אותי; וכשעולה הרצון מלפנייך לשחק בי עכשיו משחקים של אהבה - גם לכך את רוצה שאכנע. אסיר עולם שלך! אתם, הורינו, האדונים, ואנו הפרשה בין רגליכם, ניתזנו, ניגרנו, נוגבנו, נעלמנו. סלקי ידייך, שובי לביתך ובכי. אין עוד מה לעשות חוץ מלבכות.

מלכה עוד מלה. אם חוגגים את האמת היום – נחגוג אותה עד תום. אני אמנם אמך, אך זה לא אביך. ולא היתה אהבה כשנוצרת, וכשנולדת לא היתה שמחה. במערה חשוכה שב"סלעים הארוכים", נאנֶסת וצוֹוחת, בחושך...

נער מי?

מלכה כשהגיע המועד ילדתי אותך, בסתר, מפוחדת ונכלמת. לא נתתי לך חלב משדַי, לא רחצתי והאכלתי אותך כפי שחייבת אם לעשות; עזבתי אותך במערה הבודדה למות. לא, לא רציתי בך. היית פריו של אונס. צווחותיך הזכירו לי את צווחותי שלי. צדק נעשה: רפש חוזר לרפש.

נער מי?

מלכה שם בחלון תמצא אותו, את אביך מולידך, עומד בטרקלין יקרוֹת, משוחח עם גבירות, לחייו סמוקות, שפמו הסמור משוח בדונג ושערו הדליל הצבוע לשחור - שחור מתמיד.

נער הקיסר... אבי?

מלכה כמו נחילי זבובים משריץ אתכם הקיסר בכל הארץ. חושבים שהקיסר יודע מי אתם? משסיפק את תאוותו ובא על פורקנו, אחוריו ואחורי סוסו המתרחק באופק מופנים אל הרימה שהוא מותיר אחריו. לו העונג, לכם החרפה!

סריס לוקה פודגרה וגם אם נניח שהיה זה הקיסר, על כל פנים אם נאנסת או לא, או שמא כלל לא בעל-כורחך, או שמא דווקא מרצונך, או בעליצות סקרנית אפילו – על כך נותרות הגירסאות תלויות ועומדות. [המלך מרים מעט את ראשו, נתמך בידי משרתיו, עיניו לטושות ופיו פעור, רואה את הנער פצוע וזב דם ואת המלכה לצידו, אך אינו מגיב. המלכה גוהרת עליו] בעלי, קרו דברים כשהתעלפת. שמחתך היתה מוקדמת. היה לך בן? - כבר אין. לי לא היה? - פתאום יש. אתה אביו בתואר, לא בבשר, ואביו בבשר הוא אחר, לא אתה, לא אתה, בעלי, לא אתה, לא אתה; והקיסר - מתלוצץ כהרגלו.

מלך מה הרעש? מי אתם? אני כבר בעניינים אחרים. אבות, אמהות, בנים – הותרתי מאחור כמו אבק שוקע. אני שומע מנגינות אחרות, אני שקוע בעניין שלמולו השאר הוא היינו הך. קחו אותי הביתה. קברי חפור, הבור ממתין להתמלא – רבותי, להתראות בקוסמוס! [ראשו נופל אחור. מוציאים אותו]

מלכה [מתרחקת מן הנער, פונה לצאת, ושוב חוזרת, ניגשת אל העריסה, מדברת לתוכה] אני אמך. מצאתי אותך, בני, ובהרף-עין איבדתי אותך. נתתי לך את אור היום, והחשכתי עליך את עולמך. אצא מן העולם בלי להשאיר מפרי רחמי אלא טפטוף דם. מה עוד נאמר שלא אמרנו? [יוצאת]

מצחק בבשר מוטב לי לרחרח אהבות אחרות. אני מחפש שקט, בשר ונוחיות. [יוצא לכיוון אחר]

פרק שנים-עשר

סריס לוקה פודגרה מיהו הקיסר? זה שעיניו פקוחות תמיד, ודבר לא נמלט ממבטו. הוא נתן לך חיים. משנולדת, ואמך נטשה אותך בעריסה, שלח אותי להציל אותך. בחפץ הקיסר הכל נעשה, וכל שעשה - עשוי: זכותך להמשיך להישאר כאן בארמון.

נער תנו את גיגית הכביסה. [מביאים לו גיגית. הוא רוכן ומכבס] גבי שבור מפני שהקיסר צריך סדין נקי! והקיסר עומד קוממיות, רגליו פשוקות, נטועות באדנוּת על פני האדמה, תובעות ללא ערעור סדין נקי! ומישהו צריך פה לכבס את הסדין! את הסדין של הקיסר יש לכבס היטב! מי יתפלש הלילה בין סדיניו?

סריס לוקה טחורים [נאנח] איך הכל נגמר תמיד באיזה סדין מטונף! [קול מצהלות ומנגינות בוקע מן הארמון. הסריסים מטים אוזנם בגעגועים]

סריס לוקה אולקוס הנשף התחיל.

סריס לוקה טחורים מבעד לחלונות רואים את ראשוני הרוקדים. [נכנסת דמות לוטה גלימה שחורה, גבה אל הנוכחים]

סריס לוקה אולקוס מי זה?

סריס לוקה טחורים אולי הנסיכה?

סריס לוקה אולקוס הערב יורד - מועד הנשיקה הגיע!

סריס לוקה טחורים הנשיקה! הנשיקה!

סריס לוקה אולקוס לרגע, רק לרגע, יעלה אור גדול, בין רגלינו יוטמנו זיקוקין-די-נור, יהיו פיצוצים עזים, סנוורים של עונג לא יתואר. [הם עוצמים עיניהם, שפתיהם פשוקות, מחכים לנשיקה. לאחר רגע הם פוקחים עיניים, מתקרבים בלאט אל הדמות, נוגעים בשולי הגלימה. הגלימה נופלת. מתגלה סריס לוקה פודגרה מקושט ומפורכס. שני הסריסים האחרים פורצים בצחוק של אכזבה]

סריס לוקה טחורים מה זה? גם אתה?

סריס לוקה פודגרה גם אני. מה יש? למה לא? חיכיתי, עצמתי את עיני, אמרתי: עוד מעט אמות, בשנה הבאה כבר לא אהיה כאן... [דמעות זולגות מעיניו] רציתי לטעום עוד פעם... אדם לא יכול לצאת מן העולם הזה בלי נשיקה... אל תסתכלו בפני הנבולים, הלב לא התייבש בכלל, ועוד רוצה... [הם עומדים דומם. סריס לוקה פודגרה מוחה את האיפור מפניו] נשוב לעבודה. [הנסיכה מתעוררת]

נסיכה אה, ישנתי כל-כך טוב. אני לא זוכרת אפילו מה חלמתי. קרה עוד משהו בינתיים?

סריס לוקה טחורים הה, כאן הכל קורה מהר; המאורע זריז מעיכולו.

נסיכה למה לא הערת אותי?

סריס לוקה טחורים למה להעיר - כלום לא קרה! איזה שיעמום! את חלמת לך – וגם כאן עבר דבר-מה כמו חלום, והופ, איננו. ראי, הערב יורד, אור עולה בחלונות, המנגינות התחילו, זמן להיכנס לארמון. [מלביש אותה. הנסיכה פונה לנער]

נסיכה ואתה, ידידי, שוב אתה שם... אני פשוט לא מבינה.

נער הכל חלף, נצנץ מול עיני להרף-עין כמו קסם לא מובן, ושוב אני גוהר כמו תמיד על גיגית הכביסה.

נסיכה עכשיו אני נזכרת, חלמתי חלום מוזר... במקום לא מוכר, שנינו היינו יחד... אני זוכרת רק רכות ושקט... ואושר שלא חשתי כמוהו אף פעם... חבק אותי! [הנער מחבק אותה] בוא איתי!

נער לא אוכל, את רואה: יש לי עבודה.

נסיכה [נרגשת יותר ויותר] בוא איתי. בכל חום ליבי אני מפצירה בך: בוא איתי. לא אכנס לקיסר. שנינו נלך מכאן. נשכח כל מה שהיה כאן. יש מקומות אחרים. אני אוהבת אותך, ואנו נחיה לנו את חיינו.

נער פג החלום, את לא רואה?

נסיכה לא, לא פג. בידי תחלים, תשכח הכל, הכל עוד לפניך. בכל הלהט שיש בי אני מפצירה בך: בוא איתי. [פאוזה. הנער מחייך בעצב. הנסיכה לוקחת את פניו בידיה ומנשקת אותו ארוכות בשפתיו. הסריסים עומדים ומסתכלים, ופתאום קורא סריס לוקה טחורים כמגלה רק עתה]

סריס לוקה טחורים הנשיקה!

סריס לוקה אולקוס הנשיקה!... [עוד רגע עומדים הסריסים ומביטים בנשיקה המובטחת שזכה בה אחר. הם עוצמים עיניהם, שפתותיהם פשוקות, כאילו מנסים לטעום גם הם את הטעם. הנער מתיק עצמו בעדינות מן הנסיכה וחוזר למלאכת הכביסה שלו. סריס לוקה פודגרה ניגש אל הנסיכה]

סריס לוקה פודגרה ניכנס לארמון.

נסיכה והסיפור?

סריס לוקה פודגרה נגמר ולא נגמר. הכל שב אל תחילתו, ותמיד אותו סיפור: זה עשה כך, ואחר-כך זה עשה כך. בואי, נסיכה. הקיסר מחכה לך. יהי שם הקיסר מבורך. [סוף]