עווית והתפתלות

מערכה ראשונה

מרתף טחוב בארמון

א

[המלך והמלכה. ברקע צלליתו המטושטשת של הקצין.]

מלכה הנה, לכאן הגענו.

כמו בגד נשרה מאיתנו המלכות,

נשארנו אתה ואני.

בן אשפתות היית,

באת מהאבק,

איש צבא פשוט, מלא יומרה,

מטפס לאט, בנחישות;

אני בת אצילים מפונקת.

לקחתָ אותי כפי שלקחת את השלטון –

בכוח, בעורמה, בהתמדה.

משכת אותי אחריך לאורך כל הדרך,

ועכשיו אנחנו כאן.

מלך כאן אנחנו, ולמה לי להצטער.

לא נולדתי מלך, הכתר

נצנץ, כבה, נלך הלאה.

מלכה לאן?

מלך לגלוּת. רחוק מכאן.

נותנים לנו לפרוש ליערות הצפון.

ביקתה פשוטה, חיים פשוטים.

לבהות בכוכבים בערב,

ושיניחו לי לנפשי.

ובלילה, מיטת עץ רחבה,

"לילה טוב, אישה",

"לילה טוב, בעל",

לישון, לישון.

כמה התעייפתי.

מלכה את הילדה שכחת.

מלך לא שכחתי.

אבל כמה אני מתגעגע לערבים

שישבנו שנינו ושוחחנו...

שולחן עץ פשוט, אוכל פשוט,

לחם, חביתה, כוס יין...

תמיד רצית שנשוחח...

מלכה כן.

מלך למה ה"כן" שלך רזה וצונן?

מלכה ["בהתלהבות"]

כן, כן!

מלך ולמה ה"כן" הזה נפוח ושמן?

[פאוזה.]

למה את לא אומרת

פשוט "כן" לפי מידה,

"כן" פשוט מלב פשוט?

[פאוזה.]

פתאום נעשה לי קר.

[פאוזה.]

למה את שותקת?

[פאוזה.]

למה את שותקת?

מלכה אני נוסעת מכאן.

מלך לאן?

מלכה לאחוזת הורי. עם הילדה.

מלך מי ייתן לך?

מלכה כבר סודר. כתבתי מכתבים לאמי.

מלך מאחורי גבי?

מלכה כתבתי מכתבים.

אתה יודע שלעולם לא נשמח בביקתה קטנה.

לא נשוחח. לא תבהה בכוכבים.

ואני לא אוֹכַל איתך שום חביתות.

טובת הילדה דורשת שאסע לאחוזת אמי.

מלך אמך ניצחה. אמך,

שלא רצתה בי מעולם, ניצחה.

מלכה מכל מה שחזית לעתיד,

בזה צדקת – התעייפת,

אתה צריך לישון.

מלך פרק חדש נפתח בחיי, שמו זלזול.

כיבדת אותי כל עוד היה לי כוח!...

[נסער יותר ויותר.]

כיבדת אותי כל עוד היה לי כוח!...

[צועק] אני אוסר עלייך לנסוע!

אני אוסר עלייך לקחת את הילדה!

מלכה כבר אינך יכול לאסור עלי כלום.

[המלך סוטר על לחיה בזעם. צללית הקצין מתכוונת לרוץ אל המלך. המלכה עוצרת בעדה בתנועת יד.]

לא צריך. היכה – היכה.

בפעם האחרונה.

[פונה לצאת. המלך קורא אחריה.]

מלך תני לי להיפרד מהילדה!

[המלכה מפנה אליו פנים נעווֹת, פולטת גיחוך מר ויוצאת, אחריה צללית הקצין.]

ב

[המלך מתכווץ על הארץ.]

מלך אשב לי כאן, מקופל, מכוּוץ,

תופס פחות מקום.

גם מתיחת זרועותי היא מותרות.

אני עוצם עיניים, מנסה לשכוח,

בעיקר לשכוח.

בזעם מטורף עוקר מוחי

יערות על יערות של זיכרונות.

והצרה היא שבזמן שאני עוקר –

אני זוכר.

אעצום שוב את עיני, אמלט לחושך.

לחושך, לחושך, לחושך.

אבל החושך שאני רואה,

מרצדות בו נקודות של אור!...

ג

[נכנס המענה. המלך פוקח את עיניו, קם, רועד.]

מלך מי אתה?

מענה מהטובים.

מלך אני מוכן לנסיעה.

יש לי בגד, הוא עלי. ניסע.

[פאוזה.]

באת להרוג אותי?

[פאוזה.]

איך?

[מתחנן.]

רק עֲשֵׂה את זה מהר!

[כורע ברך, מרכין ראש ועוצם עיניים. פאוזה. פוקח את עיניו, לוחש.]

מה באת?

[מתחיל לקום. המענה מכה אותו. המלך שב וכורע. המענה מכה אותו ממושכות. המלך, זב דם, כולו פצע, מט ליפול, על ברכיו.]

מענה חכה, אראה לך משהו.

[פותח את מכנסיו, שולף את אברו, מנענע אותו אל מול פני המלך.]

קִיץ-קִיץ! קִיץ-קִיץ!

מלך גמוֹר!...

מענה כבר שבעת? ראה עוד.

כזה עוד לא ראית.

קִיץ-קִיץ! קִיץ-קִיץ!

לא היתה אחת שלא אמרה:

"כזה עוד לא היה לי!"

לסתות נפשׂקו, פיות נפערו,

מה אתה יודע. אל תחשוב שלא.

חושב שלא?

[יורק בפניו.]

תחשוב שכן. קִיץ-קִיץ!

שמו שְפִּיץ. יוצא לו שפּריץ.

שפּריץ של שפּיץ. קִיץ! קִיץ-קִיץ!

האורך, העובי, המוצקות,

מה תגיד?

אתה מבין את ההומור,

כשהפרצוף שלך מול שפיץ –

ההשוואה מדברת.

תכירו: מלך – זין.

פְתח לוע, "אָאאה" גדול!

קיץ-קיץ! גע בו!

לא ביד, בשפתיים.

כבד, מה? נקניק-דם.

רוצה למצוץ?

לו היה על כתפיך תחת,

אבל עם פרצוף כזה –

רק אשתין לך לפה.

[משתין לפיו. מחקה את כעכוע גרונו של המלך.]

גְרְרר-גְרְרר-גְרְרר –

מוזיקת המשתנות!

כשתתפלל בפעם הבאה,

זכור את זה שפיך

פעור אליו כעת;

האלוהים שלך

תלוי פה בין רגלי!

מלך [עוצם את עיניו בעוד השתן ניגר על פניו]

זה אחד הזיכרונות האהובים,

העמידה מתחת למפל המים החמים בקיץ,

עם הילדים האחרים.

לא אשכח את השמש.

לא אֶרווה את התענוג ההוא,

הריחות, הטעם, המישוש.

וידעתי שבערב אמי מחכה לי.

היא תנגב אותי, אתייבש,

היא תכין לי משהו טוב,

פרוסת לחם עבה בחמאה,

ואם יתמזל המזל –

דג מעושן שאהבתי, גבינה.

וידעתי שכל העולם הוא טוב,

ועשה אותו מי שאוהב אותנו.

מענה דברים כהלכה. מביאים דמעות.

הילדוּת, בייחוד בקיץ,

זכורה גם למסכן כמוני.

מי לא היה ילד.

מי לא השתכשך במים.

ואמי, והלחם והחמאה.

אתה מדבר כל-כך יפה.

איך השתנתי לך בפה –

אין לי מושג.

מול כל היקום –

הזין שלי מגוחך.

הנה, אנגב לך את הפנים,

יהיה לך רמז זיכרון לאמך.

כל חיי שאפתי לעשות חסדים.

אני לא מבין.

כשאני מתחיל לחשוב על זה –

אני נרדם. אבל אסור לי.

מלך תן לי לישון.

מענה ועינויים? אה? ועינויים?

[מוציא מכיסו צבת, תופס את המלך בבשרו במקומות שונים, מושך בכוח, קורע ותולש. המלך צורח מכאב, כילד קטן.]

מלך די!... די!... די!...

מענה ואם תאמר "די!" – יהיה די?

[ממשיך לענות אותו. המלך ממשיך לצרוח.]

אח, הצרחות האלה!

יש לי ילד! פעם חטף עצירות הגונה,

והיינו צריכים לעשות לו חוקן.

איך צרח, כמוך: "די! די!"

[דמעות עולות בעיניו.]

אח, אדוני, אני כל-כך מתבייש, אבל אני מוכרח!

הם אמרו לי שאם לא אענה אותך כמו שצריך,

ישלחו אותי לשרת במזרח, במחנות החזית,

לא אראה את אישתי ובתי, ומה יעשו בלעדי,

אישתי, יש לה מום בלב, היא בקושי זזה,

והילד עוד קטן, מי יעזור לה,

יש לה אחות, אבל היחסים לא כל-כך טובים,

כי פעם בחג היה להן ריב גדול, לאחיות,

אחת שׂמה צלי תרנגולת על האש ושכחה,

ואחר-כך האשימה את השנייה, אבל השנייה

טענה שבדיוק היתה צריכה להניק,

אל תשאל איזו מהומה, איזה ריב,

מאז הן לא מדברות, זה בקשר לאחות,

ככה שאין מה לצפות ממנה,

והורים כבר אין לה, לאישה,

אין לה אף אחד מלבדי,

אז מה יכולתי לעשות, מבין?

מה היית אתה עושה במקומי?

אתה מבין אותי? אה? אתה לא עונה?

[שוב תופס בבשרו בצבת, מכאיב לו עוד יותר.]

לא, מה לך ולאישתי החולה,

אתה הרי מלך, יש לך עניינים

הרי-גורל לטפל בהם –

על האדם הקטן מחרבנים!

מלך [מפסיק להגיב, הכרתו מתערפלת, שפתיו נפוחות, לשונו לעה, מבקש בשפה רפה]

הרוג אותי!... הרוג אותי!...

מענה דע לך שנבַזה אותך גם אחרי המוות.

ד

[נכנסים חיילים וקצין. הקצין פונה למלך.]

קצין הוד מלכותך, באנו לשחרר אותך!

התחוללה הפיכת-נגד של נאמניך,

קוראים לך לקום ולעלות מחדש על הכיסא!

[המלך אינו מגיב, שרוע שותת דם. הקצין פונה למענה.]

מי עשה את זה?

מענה אני, אדוני. לא אכחיש.

אני חייל, קיבלתי הוראה.

קצין ממי?

מענה ממזכירו האישי של שר המלחמה.

תשאלו אותו, הוא יאשר לכם.

קצין הוא לא יכול. הוא מת.

מענה מוות... טבעי?

קצין לאו דווקא.

מענה [עגום]

אני מבין שזה לא כל-כך טוב בשבילי.

קצין לא, לא ממש טוב.

מענה אבל שר המלחמה עצמו יאשר ודאי

שמסר למזכירו למסור לי.

קצין הוא לא יכול.

מענה הוא לא יכול כי הוא... צרוד?

קצין לאו דווקא.

מענה אוּ-אָה! גם זה לא טוב.

קצין ממש לא טוב.

מענה הרוח לא ממש איתי היום. אני בצרות.

במקרה כזה אין לכם אלא לסמוך

על דיברָתי, דיברת איש צבא.

קצין איש צבא שכלי-נשקו צבת?

מענה בצבא יש המון תפקידים, אדוני.

היכרתי פעם אפילו קצין גידול דבוֹרים ראשי...

קצין האמת היא שאיש לא ציווה עליך.

מענה לא ציווה?

קצין לא ציווה. עשית ביוזמתך.

מענה עשיתי במה?

קצין אתה לא שומע טוב?

מענה צעקות המעונים, אדוני,

מחרישות אותנו, אל תשאל...

קצין [בקול גדול]

ביוזמתך עשית, ביוזמתך!

מענה [עגום]

אם כבודו אומר.

קצין אחרי שהתפטמת כמו חזיר,

ישנת כהלכה ודפקת כהוגן –

מגיע הרגע לבעוט בחתול מת.

מענה [מנסה לגחך]

אדוני מבין בנפש האדם הקטן.

קצין [בשקט, מורה על המלך, למשרתים]

נקו אותו והלבישו אותו מחדש.

מענה אשמח לעזור.

[עוזר למשרתים לרחוץ ולהלביש את המלך מחדש בבגדיו. המלך מתבונן ממושכות בגופו. הוא איטי מאוד, כמו בתנועה מושהית. מושיבים אותו על כיסא.]

קצין אדוני, הרשה לנו לשמח את ליבך

לאחר התלאות הקשות שעברת.

[מסמן לעוזרו כלפי המענה. חיילים אוחזים במענה, כופתים אותו. הוא מייבב.]

מענה למה? אמרתי לכם: דיברַת איש צבא!

לא הייתי עושה שטויות כאלה

אלמלא קיבלתי הוראה! מה יכולתי לעשות?

הם אמרו לי שאם לא אענה אותו כמו שצריך,

ישלחו אותי לשרת במזרח, במחנות החזית,

לא אראה את אישתי ובתי, ומה יעשו בלעדי,

אישתי, יש לה מום בלב, היא בקושי זזה,

והילד עוד קטן, מי יעזור לה...

[צועק אל המלך.]

התעורר, אדוני המלך! פה עושים עוול

לאחד מנתיניך על לא עוול בכפו!

זוכר איך העלינו זיכרונות משותפים על הבית,

ואני ניגבתי לך את הפנים,

הנה, פה עוד קצת רטוב...

הדג המעושן והגבינה והקיץ...

[החיילים דוקרים אותו בבטנו.]

אוי, כמה עוול בעולם!...

אתם מבינים רק לשון אחת,

זו המלקקת לכם את המגפיים!...

[המלך מביט בו באפיסת כוחות. המענה שוכב וגוסס, מתבונן בפצעיו. לעצמו.]

כמו תולעת גדולה הבוקעת מהחרא,

יוצאים המעיים שלי מן הבטן

לראות את העולם.

משתוממים, המעיים:

"הי, זה עולם הרבה יותר יפה משחשבנו!

למה לא סיפרו לנו אף פעם?

ואנחנו כל חיינו רק קלטנו לחם ובצל,

ועוד לחם ובצל, בחשנו, הפכנו לצואה

ושלשלנו החוצה... איך החמצנו!"

[המלך קם בשארית כוחו, מדדה אל המענה, נופל לצידו. שניהם גוססים.]

מי שם?... אני פוחד. דבר אלי.

[פאוזה.]

ספר לי על הדג המעושן והגבינה.

[פאוזה.]

אני כל-כך פוחד.

[מייבב.]

ספר לי על הקיץ...

דבר איתי... דבר איתי...

[פאוזה.]

לא תאמין כמה זה לא חשוב.

מלך [נרגע]

הפסקתי לחוש את הגוף שלי,

כלום לא כואב לי, גם הפחד פג.

אני מחכה בסקרנות עצומה:

איך זה יהיה?...

– מי אמר שסקרנות עצומה?

לא עצומה בכלל, אפסית,

אין לי צורך בדבר, ומעניין...

– מי אמר שמעניין?

לא מעניין בכלל, נורא משעמם,

נושמים את שארית הנשימות,

ומחכים שזה יקרה,

היתרון הוא שלא צריך כבר לטרוח,

המוות יעשה את המלאכה...

– מי אמר שהמוות יעשה את המלאכה?

אני הוא זה שאעשה, אני אעבוד בפרך,

כמה קשה מלאכת הנשימות האחרונות!...

[נושם בכבדות, מחרחר.]

מי זה בא אלי בחיזיון האחרון?...

הגביהו את ראשי, אני רוצה לראות...

[בהזייתו של המלך קם המענה על רגליו, משרבב מולו את אברו, מגחך בביישנות.]

מענה לא הוגן שאני גוסס,

ואתה מגייס אותי בדמיון

לשטויות שעברנו...

מלך אני יודע, אבל אין לי

כבר שלטון על המוח...

רציתי משהו אחר

והוא מביא אותך,

מנענע את אברך מול פי ואומר:

מענה קִיץ-קִיץ!

שמו שפּיץ. יוצא לו שפּריץ.

שפּריץ של שפּיץ. קִיץ-קִיץ-קִיץ!

האורך, העובי, המוצקות,

מה תגיד?... איזה שטויות!

מלך נכון, שטויות, אבל קרה.

מענה נכון, קרה, אבל שטויות.

שחרר אותי.

מלך לא אשחרר.

אני דוגר על מותי.

תהיה זו תמונתי האחרונה:

הזין שלך מתנדנד מול פני,

ואתה אומר...

מענה קִיץ-קִיץ!

מלך ושוב...

מענה קִיץ-קִיץ!

ה

[נכנסים המלכה והנסיכה-הילדה הישֵנה בזרועות אומנת. המלכה מתקרבת אל המלך, מביטה בו בעיניים פעורות, בעוד המענה עומד ערום, קופא על מקומו. היא פונה לקצין.]

מלכה הוא מת?

קצין הוא גוסס.

מלכה קִראוּ לרופא!

[משרת חש לצאת. היא כורעת לצד המלך.]

בעלי. [פאוזה]

סלח לי. סלח לי.

[פורצת בבכי.]

סלח לי, סלח לי, סלח לי, סלח לי!...

מענה אדוני, אישתך באה להתאחד איתך,

תן לי לחזור למקומי ולגסוס,

שחרר אותי מדמיונך.

[המלך מניע בראשו לשלילה. המענה ממשיך לעמוד מעליו ולנער את אברו בלי חשק.]

קִיץ-קִיץ! קִיץ-קִיץ!

מלכה כבר בדרך ידעתי:

לא אוכל להיפרד!

לא אוכל לצחוק בבית אמי,

כשאתה כאן, נמק בחושך!

אני רציתי רק למען הילדה!

[פאוזה.]

הלא הייתי אישתך, לטוב ולרע.

[פאוזה.]

אמור לי משהו, בעלי!

[לאומנת, הנושאת את הנסיכה הישנה בזרועותיה.]

בואי, הראי אותה לאביה.

[האומנת מתקרבת ומראה את הנסיכה למלך, השרוע אדיש.]

בעלי, זו בתנו, הילדה שלך.

מלך הלא אתם רואים... אני שקוע

בעניין אחר... שאין לכם מושג...

מלכה [דומעת]

למה?

מלך איך זה יהיה... והלא זה מוכרח לבוא...

אבל איך זה יהיה... כאן כל הפחד...

מלכה כמה אומללה היא העמידה ממול,

ידייך פרושות, את רוצה לעזור,

ואין לך כוח.

קצין כן, לזה תור כולנו יגיע.

מלכה אל תרגיז אותי עכשיו עם "כולנו"!

עכשיו תורו, רק תורו!

מענה [ממשיך לנער את אברו מול פי המלך, נכלם]

קִיץ-קִיץ! קִיץ-קִיץ!...

[המלך מת.]

קצין המלך מת.

מלכה מת?

[המענה חוזר ושוכב במקומו, גוסס.]

מענה עכשיו תורי לראות אותך בדמיוני.

[המלך קם, קהה חושים, המענה משווע אליו.]

ואני ניגבתי לך את הפנים,

הנה, פה עוד קצת רטוב...

הדג המעושן והגבינה והקיץ...

[המלך מתפתל מכאב, כבשעת עינוייו.]

מלך די!... די!... די!...

מענה איפה אמי ואבי... אני הולך למות...

יש לי בן... ואיפה הוא...

[קם בקושי, מנענע את אברו/]

קִיץ-קִיץ!...

מלך [ממשיך להתפתל]

די!... די!... די!...

[שניהם מחוללים זה סביב זה.]

מענה קִיץ-קִיץ!...

מלך די!... די!... די!...

[שניהם מתחבקים ומתנשקים.]

מלך מי יבין אותי כמוך!

מענה ידיד-נפש!

מלך בוא נשכב זה לצד זה!

[שוכבים זה לצד זה וממשיכים להתלחש. המלכה בוכה.]

מלכה בעלי!

[גם המענה מת. המלך והמענה קופאים דום. נכנס הרופא.]

מלכה רופא?

רופא נוכח!

מלכה רפא אותו!

רופא [גוהר, אומלל ונפחד, על המלך, מנסה לטלטל אותו, להשקותו בסם מרפא, ללא הועיל.]

למעשה אני רופא כללי,

כלומר, לא ממש רופא כללי,

למעשה יותר כללי מרופא,

מה כבר יודעת הרפואה...

בקיצור, אם היה פה עניין של שיניים,

כלומר, עקירה, או עלוקות על העורף,

או מסאז' כללי, אבל הכי טוב תספורת

כללית, גילוח כללי וכיוצא בזה...

קצין בקיצור, סַפָּר.

רופא במלוא הצניעות, מול המוות –

רופא או ספּר, מה ההבדל...

[הקצין משלח אותו החוצה בבעיטה אדירה. המלכה כורעת לצד המלך.]

מלכה כמה אני מתגעגעת פתאום!

לעולם לא אחדל להתגעגע!

קצין [מחבק אותה]

הנפש רוצה,

אך דבר-מה בתוכה כבר מרכין ראש.

מלכה [נשמטת מידיו]

לא, לא אשלים!

ושום דבר לא מרכין ראש!

אהובי! אהובי! אהובי!

[מתייפחת תמרורים. קמה ומעירה בתנועות נמרצות את הנסיכה.]

קומי, בתי! קומי!

נסיכה [נעורה בבהלה]

מה קרה?!

מלכה אביך מת, ילדה!

נסיכה אבא! אבא!

בזמן שישנתי – אבא מת!

מלכה לא היטיב איתנו הלילה,

גוֹבֵה-מתים שכמותו.

נסיכה אבא! אבא!

ו

[מן הצללים מגיחה דמות אישה, משתוחחת במרחק מן הגופות, בוכה. המלכה שומעת את הבכי, מבחינה בה.]

מלכה מי את?

אשת המענה [מורה ממרחק על גופת המענה]

אני אישתו, גברת, וזה הילד שלו, בננו.

שתינו התאלמַנּוּ, גברת.

קצין אבל איך את מעזה להשוות?

כאן מת מישהו, וכאן מת מה?

[האישה ממשיכה להתייפח, מדביקה בבכיה גם את הילד. המלכה יוצאת עם הנסיכה בזרועות האומנת, אחריה הקצין. האישה ממשיכה לכרוע שפופה ולהתבונן בגופת המענה. היא מנסה להתקרב אליו. חייל מתייצב מולה.]

אשת המענה תן לי לקחת אותו ולקבור אותו.

זקיף לא.

אשת המענה אלא איך? מה יעשו איתו?

זקיף יש שמועות שלבור השופכין,

וגם זה בחסד.

הוא יתערבב בחרא הכללי של הארמון.

מה שמזכיר לי.

[מפשיל מכנסיו מטה, משתופף לעשות צרכיו. האישה מייבבת. הוא מסתכל בה בסקרנות קהה.]

אומרים שלא מזכירים את החבל

בביתו של התלוי;

אבל מזכירים ברצון את התלוי

בביתו של עושה החבלים.

[צוחק. האישה יוצאת בבכי חנוק, הילד בזרועותיה.]

[סוף מערכה ראשונה]

מערכה שנייה

חדר הנסיכה בארמון, כעבור חמש שנים

א

נסיכה אני מאוהבת.

איזה עולם אדיר!

סריס אני סקרן, מיהו הנסיך שלך?

נפגַשת איתו עד היום בסתר?

נסיכה הוא יפה. כשהוא מסתכל בי,

אני נעשית חלשה.

יש לו שפם ועיניים מבריקות.

אני רוצה לברוח, אבל אני מהופנטת,

משותקת, הרגליים לא זזות.

סריס מעניין כבר לראות

איזה מהנסיכים בחרת לך.

נסיכה סריסון מסכן שלי, מקנא?

סריס סתם עצוב.

נסיכה על מה אתה חושב

כשאתה מסבן לי את הישבן?

סריס איך גדל, התעגל,

בעוד אני מצטמק.

[הנסיכה מנענעת את ישבנה בעליצות מול פניו.]

אין לך מושג כמה הישבן חשוב,

על אחת כמה וכמה בתנועה,

על אחת כמה וכמה שלָך.

כאלה דברים יש,

ולא יהיו לי בחיים!

נסיכה [חולמנית]

יש לו זרועות חזקות כל-כך.

אני חושבת איך זה יהיה

כשהוא יעשה לי בפעם הראשונה.

סריס בטח תתמוססי. תשוטי ברקיע,

ואני בינתיים אכבס לך את התחתונים.

[רואה מישהו מתקרב מרחוק.]

מי זה?

[הנסיכה מצחקקת, מסמיקה.]

זה הוא? בכלל לא נסיך!

נסיכה אתה פשוט עיוור!

סריס הוא לבוש בגדים פשוטים!

נסיכה אני רואה מחלצות.

סריס הידיים שלו ידי בעל-מלאכה!

נסיכה אמיצות, גורפות.

סריס פנים מרובעים!

נסיכה איזו לסת נחושה!

סריס ועיניו, עכשיו שהוא כבר קרוב מאוד, אטומות!

נסיכה צופנות סוד.

סריס מיהו? מנין לקחת אותו?

איפה נפגשתם בלי שאדע?

נסיכה שְשְש!

סריס אני פוחד! עלי לדווח מייד למלכה!

התאהבת באחד מפשוטי העם,

את מכניסה אותו לחדרך באמצע הלילה,

ועל מי האחריות? – עלי!

נסיכה אתה הסריס האישי שלי!

סריס אבל המלכה מינתה אותי!

תביני, אם לא אדווח כלום –

זה יעלה לי בראשי!

נסיכה [מלטפת את לחיו בחביבות]

אי, ראשך, ביציך!...

ב

[נכנס בן המענה.]

נסיכה אהוב שלי! כמה התגעגעתי!

שלוש שעות לא ראיתי אותך!

הראה לי את פניך! השתנית?

העיניים אותן עיניים?

בן המענה לא השתניתי בכלל. ואת?

נסיכה למה אשתנה? אם יש

דבר קבוע בעולם –

זו אהבתי אליך.

בן המענה אני מאשפתות, את נסיכה.

נסיכה מה איכפת לי!

בן המענה הישבעי לי שאהבתך נצחית!

נסיכה איך אוכל פעם שלא לאהוב אותך?

האהבה שלי אליך גדולה כל-כך

שברור לי שלא נמות,

כי אם נמות – האהבה שלנו תיפסק,

וזה בניגוד לחוקי הטבע!

סריס [לעצמו]

למה, כשאני שומע מילים כאלה,

אני נעשה כל כך עצוב?

"איך אוכל פעם שלא לאהוב אותך?" –

יש דברים שלא אחווה לעולם.

אני כמו עיוור מלידה השואל:

מה זה אדום?

רבותי, אִמרוּ לי מה זו אהבה,

כי אני נתקל בה על כל צעד ושעל.

כל הטבע חוגג באביב, כולם עם כולם,

ורק אצלי צינה כזאת, לא צינה אפילו,

מים פושרים מציפים את הלב,

ובשעה שחודש מאי בעולם,

מעל ראשי נובמבר נצחי.

נסיכה [לבן המענה]

אבל אצלכם, שמעתי, שלטת ההפכפכות.

היום אתה איתי, ולאחר שתשיג

מה שכולכם רוצים – תִמְאַס.

בן המענה איך זה ייתכן? הלא את זו את, לא?

ואני זה אני, לא?

הלא את רואה מה קורה,

מה שקורה בינינו, כך אני מרגיש,

עוד לא קרה בין גבר לאישה!

אני מסתכל על אחרים וצוחק:

מה הם יודעים?

[לסריס.]

מה אתה יודע?

סריס [מניד ראשו בצער]

אני מתאמץ מאוד.

בן המענה [ממשיך, לנסיכה]

אני רואה אותך ואני רועד –

את יודעת מה זה?

אני מרגיש שאני עולה באש –

מה לך יותר מזה!

אני... אני... רועד... עולה באש...

סריס [בשקט, לעצמו]

כבר אמרת.

[בן המענה מתנשק עם הנסיכה. הסריס צופה בהם רגע בדומייה. לעצמו.]

אני עושה שטות שאני לא רץ לדווח.

זה יעלה לי ביוקר.

בן המענה [חדל מנשיקתו, מורה על הסריס]

אבל למה הדחליל הזה

מסתובב לנו היום בין הרגליים?

לפי פניו החמוצים, תיכף נשמע פה

הספד ונתחיל לבכות.

נסיכה ולפי מה שלמטה מפניו?

בן המענה גם הידיים הדקות האלה

מבשרות לא יותר מפשיטת-יד.

נסיכה ומה שלמטה מידיו?

בן המענה מהבטן הזאת לא ייצא

יותר מקצת שלשול.

נסיכה ומה שמשתלשל בקצה הבטן לְפנים?

בן המענה לא ראיתי.

נסיכה [לסריס]

הראה לו, פּוּצי.

סריס לא, בבקשה.

נסיכה הראה לו!

[בן המענה תופס בזרועות הסריס מאחור, הנסיכה מורידה בבת-אחת את מכנסי הסריס. בן המענה הודף את הסריס, מתבונן בערוותו הגדומה ופורץ בצחוק.]

בן המענה אוי, בן-אדם, איפה זה?!

איפה התותח והפגזים?!

אפילו לא צפצפה!

[מוריד את מכנסיו שלו ומראה לסריס את אבר מינו.]

איפה שם אצלך מה שאצלי פה?

[מחבק את הנסיכה, ממשש אותה בישבנה ובשדיה.]

הבט, כמה זה פשוט,

אני מחבק אותה כאן,

פתאום גדל לי כאן.

גדל ומתמצק, נורא פשוט.

אני אפילו לא צריך לחשוב על זה,

אדרבה, ככל שאני פחות חושב על זה,

ככה זה עובד יותר טוב. נחמד, לא?

ולא סתם גדל ומתמצק, כשאני מתחיל

לחכך אותו, הוא גדל עוד יותר, הנה, ככה,

ומתקשה עוד יותר, ותראה איזה עובי,

ומה שהכי יפה, שלא סתם מתנפח,

אלא גם גורם לי תענוג שאין לתאר.

אוח, איזה תענוג מתחיל אצלי עכשיו,

והוא הולך ומתגבר, הולך ומחריף,

אי אפשר להשוות אותו לכלום,

לא לאכילה, לא לריח טוב או נוף יפה,

שאתאר לך איזה תענוג זה שאין לתאר?

אבל איך אני יכול לתאר את מה שאי אפשר לתאר?

[מגפף את הנסיכה תוך שהוא קורא לסריס.]

פּוּצי, הכן לנו מגבות ומים חמים!

ויין יש?

סריס [לעצמו]

הוא עומד לעשות איתה במציאות משהו

שבחלומות הכי פרועים שלי לא העזתי.

אם לא אדווח למלכה, אני גמור!

[לבן המענה.]

אני מייד מביא מים חמים ומגבות, גם יין.

[פונה לצאת.]

נסיכה [תוך התגפפות, לוחשת בקול מתוק לאוזנו של בן המענה]

אהוב שלי, למה אתה נותן לו ללכת

ישר לאמי המלכה לספר סיפורים?

בן המענה [ניתק ממנה, ערום, פונה לסריס]

הי, פּוּצי! [הסריס עוצר.]

לאן? סריס להביא...

בן המענה חכה רגע.

סריס [עגום, כמעט בוכה]

כן, אדוני.

[מנסה להעז.]

ומי אדוני אם מותר לשאול,

שאדוני פתאום פוקד עלי...

[בן המענה מכה מכה עזה בפניו.]

סליחה, אדוני. אני כבר יודע מי אדוני.

בן המענה אבל לא ענית לי: לאן חשבת?

סריס [בקול רועד]

להביא מגבות...

בן המענה [מכה בו שוב מכה עזה]

אבל לאן חשבת באמת?

סריס [מייבב]

באמת-באמת חשבתי... לא אדבר...

בן המענה מה, שאכרות לך את הלשון?

נסיכה חזור אלי, אהוב שלי,

חבק אותי, אני כל-כך חמה!

בן המענה גם אני!!

[מכה בסריס מכה ניצחת. הסריס קורס ארצה.]

סריס רחם עלי, אלוהים,

וקח ממני את ההכרה ברגע מותי.

תן לי לגלוש אל המוות בפשטות.

השאֵר לי את האשליה שתיכף אתעורר.

נסיכה חזור אלי, אהוב שלי!

בן המענה אני בא!

[דורך בתנופה על גרונו של הסריס. הסריס מת. בן המענה חוזר ומתנפל לזרועותיה של הנסיכה. שניהם מתעלסים. בן-המענה מתכוון לבעול אותה.]

נסיכה אהוב שלי, אגלה לך משהו!...

עוד אף פעם לא עשיתי את זה!...

אתה הראשון!...

[הוא מנסה שוב.]

עוד רגע! עוד רגע!...

[הוא מנסה שוב.]

לאט! חכה!...

[הוא נעשה אלים, היא מתנגדת, הם נאבקים.]

חכה! חכה! עדִין! עֲשֵׂה את זה עדִין!

כל-כך הרבה שמעתי על הרגע הזה –

עֲשֵׂה לי אותו יפה! חכה! חכה!

[הוא אונס אותה, היא נאנקת תחתיו. הוא מסיים. פאוזה. היא מתבוננת בפניו ממושכות. היא קמה, מביטה בדם הזב מבין רגליה, מביטה בסריס המת.]

נסיכה ואת פּוּצי הרגת.

בן המענה [קם ערום, מתייצב מעל גופת הסריס]

על מה הפסיד פּוּצי

את יתרת נשימותיו בעולם?

פּוּצי רצה לנשום,

ופּוֹצי רצה לדפוק.

לו היה פּוּצי ממשיך לנשום,

פּוֹצי לא היה דופק.

לו פּוֹצי לא היה דופק,

הוא היה מאוד לא מרוצה.

עכשיו פּוֹצי מרוצה.

[צוחק.]

נסיכה קודם לא ניבלת את הפה.

בן המענה זה רק אליו, אהובה שלי;

אלייך אני עדִין כמו קודם.

נסיכה קודם? ה"קודם" הזה שאתה

מדבר עליו נראה לי זיכרון דהוי.

בן המענה אהובה שלי...

נסיכה שְשְש, אל תפריע, אתה לא מוכרח

למלא את העולם במילים.

אפשר לשתוק לפעמים.

[מתבוננת בו ממושכות.]

מי אתה?

בן המענה אני?

נסיכה כן, אתה. מי אתה?

בן המענה את שואלת שוב ושוב מי אני,

כאילו יש פה איזו שאלה מסובכת,

הלא אני זה אני – זה כל-כך פשוט,

יש חדר, יש מיטה, יש סדין, ויש אני...

אולי מוטב קודם כל שאתלבש.

[מתכופף להרים את בגדיו.]

ג

[אל החדר פורצים חיילים, חוטפים ממנו את הבגדים. נכנסת המלכה, עומדת בפתח.]

מלכה מי אתה?

בן המענה

[נופל על ברכיו, רועד.]

הוד מלכותה... אני...

כולם שואלים אותי פתאום מי אני...

[מכסה את מבושיו בידיו.]

תנו לי את המכנסיים שלי.

מלכה איך זה, בתי, מה זה?

איזה נסיך מסתורי בא לבקר אותך,

והוריד מולך את מכנסיו?

נסיכה מנין לי לדעת? ישנתי במיטה,

חלמתי על אבא המנוח,

פתאום ראיתי דמות גוחנת מעלי...

הוא היה ערום... אני צעקתי...

בן המענה אהובתי, מה את אומרת!

זכרי מה אמרת לי קודם!

נסיכה קודם?

בן המענה ספרי לאמך את האמת!

נסיכה כן, הניחי לו, אמא!

הוא חף מפשע!

אני רציתי לישון, 

ופּוּצי רצה לנשום,

ופּוֹצי רצה לדפוק.

לו הייתי ממשיכה לישון,

ולו היה פּוּצי ממשיך לנשום,

פּוֹצי לא היה דופק.

לו פּוֹצי לא היה דופק,

הוא היה מאוד לא מרוצה.

עכשיו פּוֹצי מרוצה.

בן המענה [למלכה]

אני אוהב אותה והיא אותי...

אני לא נסיך, אני בחור-פועל...

לא הספקתי לעשות כלום...

תנו לי את המכנסיים ואלך...

[המלכה מרימה את שולי כותנתה של הנסיכה, רואה את כתם הדם בין רגליה.]

מלכה הדם הזה בין רגלייך...

בן המענה [רועד] מתוך אהבה בלבד... אהבה...

[לנסיכה.]

ספרי לאמך שאת אוהבת אותי.

[פאוזה. מתקרב אל הנסיכה, מסתכל עמוק בעיניה.]

אלוהים אדירים, העיניים שלך!

קודם היה שם ים, הכל חָרַב!

[סר ממנה. לעצמו.]

אני בצרות.

מלכה הבט אלי, ילד.

בן המענה כן, גברת.

מלכה על מה אתה חושב?

בן המענה אני לומד להכיר את העולם.

מלכה לפי כמויות הדם שהשארת לנו פה

על הריצפה ועל המיטה –

אתה כבר מכיר אותו די טוב.

בן המענה גברתי, יש לי הסבר לכל.

הכל מאהבה.

ואם עשיתי שגיאה או שתיים –

הכל מאהבה.

ואם נגזר עלי לשלם עכשיו –

אני משלם את מחיר האהבה.

מלכה מי אתה? הפנים שלך מוכרים לי.

בן המענה אף פעם לא...

מלכה מי אביך?

בן המענה את אבי בקושי היכרתי.

הוא מת כשהייתי ילד.

אמי גידלה אותי בכפר,

אנחנו אנשים פשוטים.

אני עוזר לעגלון,

לפעמים שוכרים אותי

לשמש בארמון בעונה הבוערת.

יום אחד הסעתי את הנסיכה...

[לנסיכה.]

ספרי לה!

מלכה אמך עוד חיה?

בן המענה כן, היא קצת חולה ואני עוזר לה...

מלכה מסוֹר למשרתים היכן ביתך.

בן המענה בבית האחרון בקצה הכפר.

בחצר יש עץ שבור.

מלכה [למשרתים]

לכו, הביאו את אמו!

[המשרתים יוצאים. פאוזה.]

בן המענה לפנות בוקר. מאוד קר לי.

תנו לפחות להתכסות במשהו.

[מייבב.]

קר לי, נשים טובות.

נסיכה אני לא מאמינה!

איך גהרת מעליו,

ה... ה... מעל פניו...

[בן המענה ניגש לשחק באי-רצון בדמיונה את מה שהתרחש קודם, מתייצב מעל גופת הסריס.]

בן המענה על מה מת פּוּצי?

על מה הפסיד פּוּצי

את יתרת נשימותיו בעולם?

פּוּצי רצה לנשום,

ופּוֹצי רצה לדפוק.

לו היה פּוּצי ממשיך לנשום...

ד

[משרתים מכניסים את אשת המענה שהעירוה מהשינה, פרועת שיער, עטויה חלוק מרופט.]

אשת המענה מה... בני! מה עשיתם לו?

מלכה [מתקרבת אליה]

את מוכרת לי.

אשת המענה [נפחדת]

אף פעם לא נפגשנו.

בן המענה [ממשיך לשחק בדמיונה של הנסיכה, אברו מעל פני הסריס המת]

...פּוֹצי לא היה דופק.

לו פּוֹצי לא היה דופק,

הוא היה מאוד לא מרוצה.

עכשיו פּוֹצי מרוצה.

[צוחק.]

מלכה [שהמשיכה לבחון כל העת את האשה, זועקת לפתע]

אני זוכרת!

[בדמיונה של המלכה גופות המלך והמענה נכנסות במהירות, משתטחות על הארץ. האישה מתרחקת אל בין הצללים, מתחילה להתייפח, מורה ממרחק על גופת המענה.]

אשת המענה [חוזרת על דבריה מפגישתה הראשונה עם המלכה]

אני אישתו, גברת, וזה הילד שלו, בננו.

שתינו התאלמַנּוּ, גברת.

מלכה אַת! אשת המְעַנֶה! וזהו בנך!

סלקו אותה!

[השומרים מוציאים את אשת המענה. המלכה מתקרבת אל בן המענה, עיניה נועצות במבושיו.]

גדלתָ. התפתחת.

[לנסיכה.]

בתי, זה בן המענה שהרג את אביך!

בן המענה [שב לכרוע על ברכיו ולהתחנן]

זו היתה אהבה!

[הנסיכה מתייפחת.]

מלכה בתי, מה רוחש בך?

נסיכה אני בוכה על אבי.

מלכה בת מסורה, נאמנה,

בוכה על מות אביה האהוב.

ואחרי הבכי?

[הנסיכה מוחה את דמעותיה.]

ה

נסיכה תנו לי יין.

[משרת מביא לה יין, היא שותה.]

הביאו שולחן, לא גבוה.

[משרת מביא שולחן נמוך, מציב אותו לידה. היא עולה ועומדת על השולחן.]

הביאו לי נעלי עקב גבוהות.

[משרת מביא נעלי עקב.]

הנעֵל לי!

[המשרת מנעיל את הנעליים לרגליה. מורה על בן המענה.]

הַבריכוּ אותו לפני השולחן.

[מבריכים אותו לפני השולחן.]

האבר והאשכים על השולחן.

האבר עצמו מוטה מעט הצידה.

[המשרתים עושים כדבריה.]

קִשרוּ את ידיו סביב השולחן.

[משרתים כופתים אותו סביב השולחן.]

מלכה בתי, בתי, איזה הכנות!

נסיכה זהו יום הולדתי השלוש-עשרה,

וזו לי הפעם הראשונה לנעול נעלי עקב.

מלכה אני רואה את זה, בתי.

את גם שתית כוס יין, ורוחך עליזה.

הנה, קחי עוד אחת.

[הנסיכה שותה.]

נסיכה גִיחְחְחח, באמת עליזה!

[מתקרבת על השולחן לעבר בן המענה הכפות.]

עדיין אוהב אותי?

בן המענה מ... מאוד.

נסיכה תופתע שגם אני אוהבת?

בן המענה ל... לא.

נסיכה בעיקר אני אוהבת את המעמד.

אתה מבין אותי?

בן המענה כ... כן, המעמד.

נסיכה [מציגה מול פניו את אחת מרגליה]

ועדיין לא אמרת כלום על הרגליים שלי.

בן המענה אני אוהב גם אותן.

נסיכה והנעליים?

בן המענה מ... מאוד. גם ה...נעליים.

נסיכה ועכשיו, כפי שאתה רואה,

אני מסתובבת כשאחורַי מופנים אליך,

ומנסה למסמר בעקב נעלי המחודדת

את אשכיך.

[היא מנסה לנעוץ את עקבה החד באשכיו, הוא זועק מכאב. המלכה צוחקת צחוק רועם.]

מלכה דמעות מתגלגלות מעיני מרוב צחוק,

כשאני רואה איך האֶשֶךְ החלק

בורח וגולש הצידה בכל פעם

שאת מנסה לנעוץ בו את העקב,

ובמקום זה העקב ננעץ בעור שק האשכים.

נסיכה [מנסה שוב ושוב]

לא ארפה!

מלכה שאפתנות, אני אומרת!

נסיכה בן-זונה חלקלק!

מלכה [צוחקת]

כן, את מקללת כמו מלח שיכור,

ואני רואה שכמעט כבר החלטת

לוותר על העקב ולדרוך

בסוליה הרחבה שמלפנים.

נסיכה [צוחקת]

כן, רגע אחד כבר כמעט התייאשתי,

כמעט ויתרתי על העקב החד,

אבל אנסה שוב.

מלכה ועכשיו גם את מתחילה לצחוק.

[שתיהן צוחקות.]

את כל-כך מתנדנדת, לא יציבה

על נעלי העקב החדשות שלך,

אולי גם בגלל היין,

את כמעט נופלת מהשולחן.

נסיכה כן, אני קצת שתויה.

מלכה אבל, בתי, הגידי לי, למרות שאת שתויה,

את לא מרגישה קצת צער על הנער

הזועק ומתפתל מכאבים תחתייך?

נסיכה למה שארגיש צער, לי לא כואב כלום.

מלכה כמה את צודקת.

נסיכה וזהו יום הולדתי,

ואני שותה יין ונועלת נעלי עקב,

והוא אמר לי שהוא אוהב אותי.

מלכה [צוחקת]

כן, טוב לך מאוד, את זה רואים.

אבל בתי, האם לא חשבת,

לְרֶגל זה שטוב לך, להעניק לו חנינה?

נסיכה ודאי, ודאי, חשבתי. הנה עכשיו

אני אפילו נותנת לו הזדמנות להיחלץ בשלום.

[לבן המענה, בעודה נועצת את עקב נעלה בשק אשכיו.]

אם, בעוד אני נועצת

את עקבי בשק אשכיך,

תצליח ללקק את גבעת כף רגלי,

אשחרר אותך.

בן המענה כן-כן! אנסה! אין דבר שאני

רוצה בו יותר מאז יום היוולדי,

מאשר לנשק את גבעת כף רגלך

בעוד עקב נעלך נעוץ בעור שק אשכי!

[מתפתל ומנסה להגיע בלשונו אל כף רגלה בעוד אשכיו ממוסמרים אל השולחן. הנסיכה מקרבת אל פניו את כף רגלה השנייה, הוא מלקק אותה בשקיקה. הנסיכה עוצמת את עיניה, נוהמת, כאילו לקיקותיו גורמות לה עונג רב.]

נסיכה כן-כן! כן-כן!

בן המענה ליקקתי! נהנית! שחררי אותי!

נסיכה [פוקחת את עיניה, מחייכת לעברו]

אבל אתה מלקק את הרגל הלא-נכונה.

התכוונתי לזו הדורכת עליך.

מלכה [פורצת בצחוק]

הכל היה כל-כך צפוי,

הכל היה כל-כך משעמם

אלמלא היה מרתק באופן מוזר

שאינו מובן לי!

[בן המענה מתפתל שוב, מנסה להתקמר ולהגיע בלשונו אל כף רגלה הממסמרת את אשכיו, ללא הצלחה.]

נסיכה לא הצלחת, נמשיך!

[ממשיכה לנסות לתקוע את עקב נעלה באשכיו. המלכה לוחשת לה.]

מלכה בתי, שמעי עצה מאישה מנוסה

שעברה הרבה בחיים:

למה לא תנסי, בעוד את ממסמרת

את שק אשכיו בעקב נעל אחת,

לתקוע בָּאֶשֶךְ עצמו את עקב הנעל השנייה?

זה יקל עלייך מאוד, ויצמצם את אפשרות

גלישת האֶשֶךְ הצידה.

נסיכה לדור הצעיר רעיונות טובים יותר.

[בתנופת רגליים היא מעיפה את נעלי העקב מרגליה וניצבת יחפה. מתקדמת לאיטה לעבר בן המענה, מרימה רגל אחת ומשחקת בבהונות רגלה באשכיו.]

את מבינה, אמא, ברגל יחפה ושטוחה קל לי הרבה יותר

לתפוס את האשך כולו, אמנם לא אתקע בו זיז חד,

אבל אוכל למעוך אותו כולו לפיסת בשר מתחת לרגל,

מה גם שמגע העור שלי בעור שלו הוא הרבה יותר חושני,

ואת יודעת כמה אני בעצם אוהבת טבעי וקרוב לטבע,

ובייחוד ברגע בו אחוש בתחתית כף רגלי באופן בלתי אמצעי

את התרסקות האשכים שלו בתוך שק העור המדמם.

[היא משחקת באשכיו בבהונותיה, התרגשותה הולכת וגוברת, ואז היא מציגה את סוליית כף רגלה על אשכיו ומתחילה ללחוץ. הוא מתחיל לנהום, לזעוק, בעוד המלכה צווחת בהתלהבות.]

מלכה אי, הנעורים, הנעורים!

נסיכה ואז, בדיוק ברגע בו אני מוכנה

להגיע לפיסגת העונג בין רגלי,

אני עושה את זה!

[ובתנופה אדירה היא מנחיתה את כף רגלה על אשכיו, הוא צווח צוויחה נוראה ונופל מתעלף, והנסיכה מגיעה לאביונה שלה, צווחת עד שהתרגשותה שוככת.]

מלכה השקט מצלצל באוזניים.

יום הראוי להיזכר.

נסיכה היום בו הפכתי לאישה.

משרת [מורה על בן המענה, לנסיכה]

לבור השופכין?

נסיכה [מתקרבת אל בן המענה המוטל מעולף, מתבוננת בו רגע מלמעלה]

הביאו ארון. אהבתי אותו.

[משרת יוצא.]

מלכה בתי, את מעלה בי זיכרונות מעברי.

נסיכה לא עכשיו. את רואה, אמא,

שעכשיו הוא עכשיו.

מלכה [עגומה]

אין כמו עכשיו.

אבל איך זה ש"עכשיו" הוא תמיד המלך,

והעבר רק ממלא-מקום?

ו

[נכנס הקברן, מקודם הרופא, אחריו שני סבלים נושאי ארון.]

מלכה מי אתה?

קצין אתה לא היית הרופא?

קברן מה אוֹמַר לכם, רופא, רפואה,

הלכתי עם המסקנה המתבקשת עוד צעד,

היום במקום להבטיח החלמה מפוקפקת,

אני נותן מנוחה מובטחת.

לא תאמינו איזה שקט. גם אחוזי ההצלחה –

הרבה יותר גבוהים... מי הנפטר?

[הנסיכה מורה על בן המענה. הקברן גוהר עליו.]

הוא אפילו לא גוסס!

נסיכה שמור לי אותו בארון חתום.

קברן הבנתי.

[תופס את בן המענה ברגליו ומתחיל לגרור אותו לארון. בן המענה מתעורר, רואה את הקברן, נבעת.]

בן המענה מי אתה?! למה בשחור?

[רואה את הארון.]

מה זה! למה?! אני אבריא!

קברן למה לצעוק? תיכף יעבור.

מה שאין לנו לא כואב לנו.

[מרים אותו בעזרת הסבלים ומניח אותו בארון. בן המענה מרים ראש מעבר לדפנות. לנסיכה.]

בן המענה מה שרואים מכאן, מתוך הארון הזה,

לא רואים משום מקום בעולם.

כל חפץ פעוט, כל גרגר אבק

ממלא את הלב כמיהה וגעגוע.

אתם, העומדים בחוץ ונושמים,

אין לכם מושג באיזה אושר אתם.

מלכה [עגומה]

בימים האלה אני כבר מיוגעת עד מוות.

אנשים רעננים באים לשלוט בעולם.

בן המענה [מתוך הארון]

אני קורא לך בדמיוני...

נסיכה שכב בשקט.

בן המענה לא אוכל. בדמיוני, ברגעי האחרונים,

אני קורא לך, אהובה שלי...

לא אוכל לגמור חיזיון כזה

בלי תמונה יפהפייה של אהבה...

[יוצא מן הארון, קם ועומד מולה.]

יקרה!

נסיכה אהוב שלי! כמה התגעגעתי!

כבר שלוש שעות שלא ראיתי אותך!

הראה לי את פניך! השתנית?

העיניים אותן עיניים?

בן המענה לא השתניתי בכלל. ואת?

נסיכה למה אשתנה? אם יש דבר

קבוע בעולם – זו אהבתי אליך.

בן המענה אני מאשפתות, את נסיכה.

נסיכה מה איכפת לי!

בן המענה הישבעי לי שאהבתך נצחית!

נסיכה איך אוכל פעם שלא לאהוב אותך?

האהבה שלי אליך גדולה כל-כך

שברור לי שלא נמות,

כי אם נמות – האהבה שלנו תיפסק,

וזה בניגוד לחוקי הטבע!

[בן המענה שב ונכנס לארון בעוד הנסיכה עומדת מעליו וממלמלת.]

וזה בניגוד לחוקי הטבע...

וזה בניגוד לחוקי הטבע...

בן המענה הוי, לו רק הייתי גומר כך...

לשקוע אל המוות במילות אהבה...

אבל מי זה צץ שם...

[המלך המת זוקף את ראשו.]

מלך וברגע גסיסתי אני קורא לך...

[המענה קם, מנענע מולו את אברו.]

מענה קיץ-קיץ...

בן המענה שיר ילדים... קיץ-קיץ...

מלך [קם, מתפתל מול המענה]

די! די! די!...

סריס [זוקף את ראשו במאמץ, מתחנן]

רחם עלי, אלוהים,

וקח ממני את ההכרה ברגע מותי...

בן המענה [מטלטל את אברו מול פניו]

על מה מת פּוּצי...

סריס תן לי לגלוש אל המוות בפשטות.

השאֵר לי את האשליה שתיכף אתעורר...

[ראשו צונח. בבת-אחת נופלים דום גם המלך, המענה, בן המענה.]

נסיכה [חדה ונחרצת, לקברן]

קברן, מיכסה!

[הסבלים סוגרים על בן המענה את מיכסה הארון.]

קברן עשוי!

[הנסיכה משתוחחת על הארון, מליטה את פניה בידיה. המלכה מפהקת.]

מלכה אח, הרגע הזה,

ההשתוחחות הנפלאה על הארון,

העצב המתוק על מה שאיבדנו

ולא ישוב עוד לעולם –

[הנסיכה מזדקפת.]

הרגע חלף.

[סוף]