ונשיקה לדודה

חלק ראשון

אביב

תמונה 1

[רחוב מתחת לחלון האהובה. לילה. פייליץ.]

פייליץ [לקהל, ברוב רגש]

שמי פֵייליץ, עכשיו אביב, ואני נורא רוצה שיהיה לי טוב,

לכן שמעתי שצריך להתאמץ ולאהוב.

הלכתי ברחוב, ראיתי בחורה עם תחת מעולה,

שכל האישיות שלי נראית מולו כמו דג-פילֶה,

ואדישות כזאת קרנה אצלה מהפנים,

שהממה אותי לגמרי, בעליונים וגם בתחתונים,

היא, המטומטמת, כמובן עוד לא יודעת כלום,

אבל זה מה שכל-כך מקסים אצלנו ביקום,

יושבת נקבה בבית, ואפילו לא יודעת

שכל האופציות נגמרו, ומהיום והלאה

גורלה חתום בפֵייליץ, ובבוא היום, בבית קברות,

היא תשכב עם מי? – עם פֵייליץ האידיוט.

עכשיו נקשקש לה איזו סרנדה מתחת לחלון,

שבסופה אני וגם אתם, נלך הביתה ונחלום.

[שר.]

זה סיפור על תרנגול עליז,

הוא נולד וחי לו בפריז,

ראה צרפתיות בלי סוף

מנדנדות מולו ברחוב,

אוי, איך קרקר, ואיך קיווה

לזכות בקורט אהבה,

עד שבסוף זכה סוף-סוף,

צרפתייה אוהבת-עוף

לקחה אותו לסעוד טַנְדוּ

אצלה בבית, היא והוא,

הבעירה אש, שימנה מחבת,

ומה קרה למחרת –

בחדר קט, עיתון ביד,

הם נפרדו לעדי עד.

זה סיפור עגום, וגם משל

אודות פריז והעולם בכלל.

[מסיים לשיר.]

נו, רגשות כאלה, אהבה, חמלה, תקוות, נשים, דראמה, והכל בפריז – היא מוכרחה להתאהב בי.

[מופיעה הדודה.]

דודה נו, רוצים להתחתן איתי, מה?

פייליץ [נבוך]

אני... זאת אומרת, התכוונתי ל...

דודה [נעלבת]

מה, אתה לא רוצה להתחתן עם הדודה?

פייליץ רוצה מאוד, אבל...

דודה [מאוד רומנטית]

מה יש פה להתבייש, להגיד "אבל"?

[פורצת בבכי.]

פייליץ [לעצמו]

יש לה ממיטב הארגומנטים, לדודה, באמת למה שלא יתחתנו איתה, ולמה לא אני, ממש לא נעים לי לסרב, אם אוֹמַר לה שהיא מבוגרת ממני בארבעים שנה זה מאוד יפגע בה, היא גם תטען, ובצדק, שפֹּה זה המאה העשרים, כל המוסכמות נשברו, וממילא כולנו נמות בסוף. אני רואה שכבר לא תהיה לי ברירה אלא להתחתן עם הדודה. חבל, רציתי מישהי בגילי, מקסימום שלושים שנה יותר ממני, אבל ארבעים? לא יעמוד לי בכלל. אין לה כבר בשר בתחת, נשארו רק העצמות, ואני בן-אדם רגיש עוד מהבית, לא מזדקף לי מעצמות, לי רק מבשר רך ועגול והרבה ובתחת. מזיזים וזוויות אני לא מתגרה, מקסימום צוחק, אבל בדרך כלל בוכה. נו, מהחלומות שלי על הליכה שלוב זרוע עם נערה צרפתייה בניחוח ורדים בגני הטְווילֶרי לפנות ערב, יֵצא לי להסריח באוגוסט מתחת לשתי שמיכות צמר עם דודה זקנה באסיה. נדפקתי טוב-טוב מהסרנדה המזורגגת, אבל בעיקר מזה שאני אני. כשגברת קוראת לי לבוא – אני בא, אני לא יכול לסרב לגברת, אני הרי פֵייליץ הג'נטלמן המנומס, בעל נטייה ספּוֹנטנית לרדת על הברכיים. לפעמים אני פותח את הרדיו, כביכול לשמוע חדשות, וגברת עם קול סמכותי ושׂבע מכריזה את שמה לכל הגברים בארץ ומתחילה לספר על שיחות בין נשיא התעשיינים למזכיר הפועלים, אבל אני לא טיפש, אני לא נגרר אחרי פני השטח, אני יודע, וגם הגברת הקריינית יודעת, שיש לה ישבן ועכשיו היא מועכת עם הישבן שלה כיסא, ושנינו יודעים היטב מתוך הסכמה שבשתיקה שכל הדיבורים שלה על התעשיינים והפועלים הם רק הסוואה שנועדה לגרות אותי עוד יותר כדי שאחשוב עוד יותר על הישבן שלה, וככל שהיא מתרחקת מן הישבן ומקשקשת על אסונות טבע באפריקה, איוּמים ברוסיה ושביתות באנגליה, כך היא מתכוונת בעצם עוד יותר לדבר העיקרי שהיא בעצם רוצה לבשר לי ולכל גברי העולם – שיש לה ישבן, ואז אני מתחיל להשתגע, ומייד אני יורד על הברכיים, מתחיל לנשק את הרדיו – יותר קרוב לישבן שלה אני לא יכול לצערי להגיע! – ועד שהיא מגיעה למזג האוויר, כבר מתפלש לו איזה פֵייליץ בחדרו בלי מכנסיים כמו חזיר, ושוכח את אריסטו...

דודה ברם, החשוב פה הוא הרגש.

פייליץ [לעצמו]

אישיות מאוד מורכבת, מאוד מעניינת, הרבה ניסיון, הרבה שלווה, מקורבת למוות.

דודה ועכשיו עולים עם הדודה לדירה של הדודה...

פייליץ [לעצמו]

לפחות אקבל מרק אטריות עם עוף ופשטידה.

דודה ...ושותים תה.

פייליץ עם פשטידה?

דודה תיכף תרצה גם את הזונה קוֹפיפה.

פייליץ אני שאלתי רק על פשטידה.

דודה אי, כּלוּמניק, אתה עוד תגמור אצל הזונה קופיפה.

תמונה 2

[סלון בדירת הדודה. לילה. פייליץ יושב לשולחן. הדודה מביאה תה.]

פייליץ אז אין פשטידה.

דודה אני אישה במהותי ואחות במקצועי.

פייליץ [בחשש]

במחלקה האוּרוֹלוֹגית?

דודה ועוד בבית החולים הכי גדול בארץ. מכניסה קָטֶטֶרים על ימין ועל שמאל. נכנסת בבוקר למחלקה, "בוקר טוב, קָטֶטֶר לרוזנצווייג, קָטֶטֶר לשימֶלְדוֹרף, קָטֶטֶר לאַכְטֶנְבְּרוּש!" אין אצלי בלי קָטֶטֶר. הכניסו לך פעם קָטֶטֶר לפּוּצ'י-פּוּצ'י? לא תאמין איזה עובי שיש. יש קָטֶטֶרים כמו גזר, כזה עובי, וזה עוד לא הסוף. לפעמים הקָטֶטֶר יותר עבה מהפּוּצ'י-פּוּצ'י שאליו הוא נכנס. רק שהפּוּצ'י-פּוּצ'י גמיש והחור יכול להיפתח! לא האמנתם שתהיה לכם גמישות כזאת, מה? חשבתם להיות נוקשים איתנו, חשבתם שפּוּצ'י-פּוּצ'י מפלדה. לא אצלי. וכמובן שהתגובה הרפלקסיבית של הפּוּצ'י-פּוּצ'י לקָטֶטֶר היא הצטמקות ל- רצונית. ממש נעשה פקק. אבל אצלי אין, אני לא מוותרת, הפּוּצ'י-פּוּצ'י נעשָׂה פקק – אבל הדודה מכניסה. הדודה לא תוותר. מה עוד רצית לדעת? אם כואב? ודאי, ודאי שכואב, וכמה שמתנגדים, עוד יותר כואב. כשמכניסים כואב וכשמוציאים כואב, וגם באמצע לא פעם כואב, תלוי בפּוּצ'י-פּוּצ'י ובאידיוט שמסביב לפּוּצ'י-פּוּצ'י.

פייליץ [לעצמו, בהתפעלות, די מודאג]

הדודה הזאת היא ממש אישיות קלינית! כדאי לי מאוד להתפעל ממנה, אחרת הדודה תכניס לי קָטֶטֶר בלילה תוך שינה.

[מייבב.]

בִּמקום שאני מכניס עם האבר הגברי לתוך האבר הנשי, מכניסים לי עם אבר עוד יותר גברי לתוך החלק הנשי של האבר הגברי שלי.

[מעווה את פניו במיאוס ובפחד, כמעט בוכה.]

אבל תגידי לי, דודה אהובה, כשמכניסים את הקָטֶטֶר לחור של ה... ה... פּוּצ'י...

דודה פוצ'י-פוצ'י.

פייליץ ...פּוּצ'י-פּוּצ'י, לא קורה לפעמים שמאבדים בפנים את הכיווּן והשפּיץ של הקָטֶטֶר נתקע בדופן של החור...

[מתכווץ בחלחלה.]

איחְחְחְח!.... איחחחח!...

דודה הכל קורה, אם כי הקצה של הקָטֶטֶר לא בנוי בצורת שפּיץ, אבל, כפי שציינת, הכל קורה, הכל קרה והכל יקרה.

פייליץ [לעצמו]

קיבלתי גם את קוהלת.

[לדודה.]

אוֹמַר לך בגילוי-לב, דודה יקרה, אני אוהב אותך נורא והכל, וקטונתי מלצייץ, ואל תיפגעי, אבל אם כבר משוחחים על זה, כשאני משווה את החוויה של הקָטֶטֶר לחוויה של החוקן, אני מוכרח להגיד שאני מעדיף את החוקן. הנפש שלי משלימה בהרבה פחות פּלצוּת פלישה חודרנית של צינור ל... תוּחי-תוּחי מפלישה מקבילה של צינור לפּוּצ'י-פּוּצ'י. עשרים חוקנים, אני אומר, ולא קָטֶטֶר אחד. אני מקווה שלא פגעתי בַּכּבוד האוּרוֹלוֹגי שלך.

דודה איך אתה יכול לפגוע בי או באוּרוֹלוֹגיה, מי אתה ומה אתה מול האוּרוֹלוֹגיה, מעדיף לי תוּחי-תוּחי על פני פּוּצ'י-פּוּצ'י, מי בכלל שואל אתכם, הכל לפי הצורך, ואם צריך קָטֶטֶר והאידיוט יצעק חוקן, אז מישהו יתקע לו חוקן? הלא יש סדרים במחלקה. פה לא מקבלים תפריט ובוחרים דג מלוח בשמנת או דג ממולא עם חזרת, פה זה לא ככה – פה זה ככה.

פייליץ אני יודע שפה זה ככה, אני רק אומר שאם היה ככה, הייתי מעדיף שככה ולא ככה.

דודה לא, אתה לא יכול להגיד גם "שאם היה ככה", אף אחד לא יגיד לי "שאם היה ככה".

פייליץ אבל תסלחי לי, עם כל הכבוד לרפואה הקלינית יש גם פילוסופיה, ולמה אני לא יכול להגיד, באופן לגמרי תיאורטי, שאם היה ככה הייתי מעדיף שככה ולא ככה?

דודה כי ככה אני אומרת וככה אני רוצה, ואני פה הדודה.

פייליץ אני לא אמרתי שאת לא הדודה...

[לעצמו.]

אגב, דודה של מי?

דודה [בוכה]

"אני לא אמרתי" ו"אני כן אמרתי" – אני חושבת שאתה פשוט לא אוהב אותי. לא אוהבים את דודה בעולם.

פייליץ אבל אני אוהב מאוד את דודה בעולם, זה שאני לא מפגין את זה, זה לא אומר, בכלל לא, אומר ההפך, כמה שיותר לא מפגין – ככה יותר אוהב. אם למשל הייתי בורח בזה הרגע לקנדה ולא חוזר יותר – היית יודעת שאני מאוהב בך עד טירוף, ככה זה אצלי בפרט, ואצלנו הגברים בכלל. נראים אדישים, עוזבים דודה ונעלמים במדבריות אוסטרליה לנצח – זוהי ממש אהבה. היית רוצה שאצא למסע קטן באוסטרליה? אה? נסיעה קצרה, לא? אולי להודו? גם לא? סיציליה? לא? אז שבועיים לטורקיה... לא? יש לי כמה סידורים ליד נתניה...

דודה [תופסת בצווארונו]

אתה לא זז מפה סנטימטר אפילו לשנייה!

פייליץ [בוכה]

נורא חבל שלא תראי כמה אני אוהב אותך. טוב, מה לעשות, אני איתך וזהו, מה? אז עכשיו אני צריך פיפי, אני מייד חוזר, אין לך מה לדאוג, הדלת של בית-השימוש הרי פה ממול, את פשוט עושה לי חסימה, והאשנב בפנים עם סורגים ואין לי שום פצירה בכיס לנסר אותם, ואין לי גם חומר נפץ לפוצץ את הקיר, ואין לי גם סכין לתקוע לך בצוואר או קצת כלוֹרוֹפוֹרם בצנצנת להרדים אותך, כך שממש אין לך מה לדאוג, אני אוהב אותך נורא ומייד חוזר.

[מתכונן לצאת, היא תופסת בצוארונו.]

דודה אצלנו במחלקה לא יורדים לבית-שימוש בלי רשות!

פייליץ אני לא במחלקה.

דודה שקט במחלקה!

פייליץ מה צריך לעשות אצלך כדי להגיע לבית-שימוש?

דודה רק בעונש. היה פעם אצלנו סניטר, חוֹלוֹדֶנְקוֹ, יום אחד אני מכניסה קָטֶטֶר, פתאום הוא דורך לי על הרגל, לא חשבתי פעמיים, ישר הענשתי: "חוֹלוֹדֶנְקוֹ, מייד לבית-שימוש!"

[פייליץ קופץ ודורך לה על הרגל. היא נותנת לו מייד סטירה ומתפתלת מכאב.]

פייליץ [בוכה]

למה את חוֹלוֹדֶנְקוֹ לבית-שימוש ולפֵייליץ רק סטירה?

דודה [צוחקת]

אוי, כמה שאתה עוד לא מכיר את הדודה, יש לך עוד כל-כך הרבה ללמוד על הדודה.

פייליץ [עגום]

אני מצפה לזה שיבוא טְרוֹבּוֹביץ', הממונה על ההֶגבּלים העסקיים, או מי שממלא את מקומו, ויגיד: "רבותי, מישהו פה עבר עבירה".

דודה [חשדנית]

מה פתאום אתה אומר את זה?

פייליץ סתם. משוחחים. אני מצפה לזה שיבוא טְרוֹבּוֹביץ', הממונה על ההֶגבּלים העסקיים, או מי שממלא את מקומו, ויגיד: "רבותי, מישהו פה עבר עבירה". אני מצפה לזה שיבוא טְרוֹבּוֹביץ', הממונה על ההֶגבּלים העסקיים, או מי שממלא את מקומו, ויגיד: "רבותי, מישהו פה עבר עבירה".

דודה [מסמיכה פניה לפניו]

לא יעזור לך, בחיים אני לא אשלח אותך לבית-שימוש, אתה שומע? בחיים לא. אני אוהבת אותך. אתה שלי. אוי לך.

פייליץ "אוי לי" אם מה?

דודה אם כלום. פשוט אוי לך.

פייליץ יפה. ושמה של הדודה, אם מותר לשאול?

דודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא.

פייליץ יפה. "דוֹדָה" ו"צֶ'רְנַבְּרוֹדָא". יפה.

דודה ועכשיו נעבור לחדר השינה, ואני אבדוק לך את הפּוּצ'י-פּוּצ'י אם לא צריך קָטֶטֶר, ואתה תתאר לי את האישיות שלך.

תמונה 3

[חדר השינה בדירת הדודה. לילה. פייליץ מוריד את מכנסיו בחשש, הדודה בודקת את מבושיו.]

פייליץ קשה לי מאוד, דודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא, לתאר לך את האישיות שלי ולענות בצורה פסיכולוגית מופשטת, אבל כמה סרטים ותוכניות טלוויזיה שבהם צפיתי בעניין ושמהם ניתן לצייר את קלסתרי הרוחני, הם "שַרלוֹט והסטייק שלה" ו"וֶרוֹניק והתלמיד העצלן שלה" מאת אריק רוֹמֶר, "סיפורה של שרלוט פון-מֶלְדוֹרְף שנולדה כלוּתֶר בֶּרְפֶלְד", "אחרינו המבול" עם לֶסְלי מֶלְטוֹן ופִּיטֶר פוֹן-שְטְרוֹמְבַּק בבימויו של סיגי רוֹטְמוֹנְד, תוכנית רב-לשונית למיעוטים באוסטריה ששכחתי את שמה, וכמובן האוֹפּרטה "פונדק הסוס הלבן" מאת ראלף בָּנֶצְקי, עם דַגְמַר קוֹלְף, רוּדוֹלף בּוֹקְצוּליךְ, תזמורת הפסטיבל של מוֹרְבּיש, בניהולו המוזיקלי של פרנץ בּאוּאֶר-תוֹיסְל ובבימויו של רוברט הרצל. זוהי פחות או יותר דגימה מיקרוֹסקוֹפּית של קלסתרי הרוחני. כפי שאת רואה בעצמך, אני עם נטייה חזקה מאוד למרכז אירופה.

דודה ועכשיו, אני רוצה לשיר לך משהו עוד מהבית נורא משעשע.

פייליץ אני כבר מאוד משועשע בצורה מקסימלית.

דודה זה לא שיר, זה יותר דיקלום. אתה נורא תיהנה. ממש תתפקע מצחוק. שם הדיקלום "דפיקה בדלת".

[מתייצבת מול פייליץ ומדקלמת ברגש רב.]

דפיקה בדלת.

זֵיידֶה אומר:

"הדוד גוֹלוֹנְקָה".

בּוֹבֶּה אומרת:

"דודה יַבְּלוֹנְקָה".

צדקה בּוֹבֶּה,

צדק זֵיידֶה:

הדוד גוֹלוֹנקה,

דודה יַבְּלוֹנקה,

שני הילדים

זְיוֹנְקָה ולְיוֹנְקָה,

והכלבלב פִּלפֵּלוֹנְקָה.

פייליץ אם זו לא קלאסיקה, מהי קלאסיקה?

[בוכה. הדודה מביטה בו בחיוך עקמומי, מפנה את פניה לחלון ומגרדת באחוריה. פייליץ נושא את עיניו אליה, מתנשם יותר ויותר בכבדות, מתחיל לשפשף את אברו בריצפה לרגליה.]

תשמעי, יש פה משהו!... אין לי יכולת להגדיר!... הקוֹמבּינציה הזאת שהתחלתי לבכות ואַת אפילו לא שאלת למה, יחד עם זה שאת עומדת בחלון ופתאום מסובבת אלי את הראש עם עיקום חמוץ של הפה, ביחד עם זה שהתחלת לגרד בישבן שלך – זוהי קוֹמבּינציה שמסעירה אותי בצורה שאין לתאר, ואני חושב שייקח לי שנים כדי לנתח למה. פתאום הרגשתי כזה אפס, ואַת כל-כך נעלָה עלי, לא איכפת לך ממני, מַפנה ישבן ומגרדת – ישבן! – ולא שנהנית, לא, מעלה הבעת חמיצות על הפנים להראות לי שאני ג'וק, ומגרדת בכזאת תמימות כאילו המטרה היא לא הישבן אלא הגירוד, אבל כולנו יודעים – אוח, כולנו יודעים כמו אצל ההיא ברדיו! – שהישבן, שהישבן הוא המטרה!... ואיזו סערת נפש חולַלת אצלי כשבכיתי ולא היה איכפת לך, הוכַחת לי שאת אישה נעלה וסמכותית, אישה מפקחת, אישה שלא מתפנקים אצלה, בכלל לא – זה ממש מחזיר אותי למחלקה האוּרוֹלוֹגית! – אוי, איזו אישה, הכל אסור אצלך, על הכל מענישים, מי שנהנה משלם ביוקר, ואַת כל-כך אוֹבּייקטיבית כשאת רואה אותי מתבוסס בשפלוּת שלי, אני כל-כך לא ראוי!... ודווקא הישבן!... מהכל בחרת להפנות אלי דווקא את הישבן, הוא ממוקם כל-כך נכון, הפנים לָעולם – הישבן לפֵייליץ, ככה צריך שיהיה... הראי לי שוב בחטף את הפנים!... אוח, איזה תיעוב, בחיים שלי לא ראיתי הבעת תיעוב קלאסית כזאת!... אלוהים חנן אותך בכישרון גאוני לפרצוף חמוץ!... אין כמו העוויית גועל על פני אישה, משיכה קטנה של השפתיים לאחור ולמטה, או בדל חיוך של שביעות רצון עצמית שלאחר ארוחה דשנה, או גיהוק חמוץ, או לפחות פיהוק של שיעמום עם עיניים נעצמות כמו עיני חתול עצל; אהה, עצלות, שיעמום, סירחון קל, אד של מאיסה – איזה תכשיטים אתם לאישה!... עַקמי עוד פעם את האף, הנה ככה!... וגרדי שוב בישבן!...

[הדודה עושה כדבריו.]

והנה אני שוב בוכה ולך לא איכפת!...

[מפיק יללות מפיו.]

אדישה, אכזרית ונהדרת!...

["גומר" תוך אנקה אדירה.]

אוי, רע, רע, רע!!!

[רובץ באפס-כוח, עגום, לעצמו.]

אוי, למה עשיתי מה שעשיתי... על מה בזבזתי את חיי... כמה משונָה נראית הנקבה אחרי שגומרים, כאילו נפל איזה צעיף, והתחת נראה כל-כך אידיוטי, והאישה שמעליו נראית כמו רב בלי זקן שהתחפש לאישה.

דודה ניסית פעם טחורים?

פייליץ לאכול?

דודה לא, לסבול. אנשים צעירים יושבים וחושבים: מה זה כבר לשבת, אוי, אם רק הייתם יודעים מה זה לשבת – אוי, לשבת, לשבת, לא הייתי מאחלת לשונאים שלי! – באתי לרופא, אני עצמי הרי מהרפואה, מהאוּרוֹלוֹגית, אבל כאן הייתי צריכה לפנות לגַסְטְרוֹ-אֶנְטֶרוֹלוֹגית, היא נמצאת באותו בניין, רק מאחורה, והרופא שאל בצחוק, מה לך ולטחורים, את הרי מהאוּרוֹלוֹגית, נו, אירוניה של הגורל, גם אני הייתי צוחקת לוּ הטחורים היו אצלו ולא אצלי, אחות ראשית מהאוּרוֹלוֹגית עם טחורים בגַסְטְרוֹ-אֶנְטֶרוֹלוֹגית, נו, בקיצור, לא יודעים למה, יציאות קשות אין לי, אף פעם לא היו לי, להפך, תמיד רכּוֹת, מילדוּת היה לי רך, תמיד אמרו לי, אוי, את עם הרכּוֹת שלך, גם על ההיגיינה תמיד הקפדתי, אצלי בבית כמו שאתה רואה בית מרקחת, אפילו השירותים בית מרקחת, ושם, מאחורה – בכלל חדר ניתוח, אז איך זה, ומילא, לו רק היתה התרחבות של הוורידים – חצי צרה, אבל לי נוצרה פַּקֶקֶת, פַּקֶקֶת, כזו אירוניה של הגורל, פַּקֶקֶת פְּרוֹקְטוֹלוֹגית לראשית מהאוּרוֹלוֹגית, פציינטים לא יודעים שכשאני צועקת "קָטֶטֶר לרוֹזנצווייג!", אני בעצם אחרי צעקה של אחות אחרת, "נר לצֶ'רנַבּרוֹדָא!", ובאמת ניסו נרות, ניסו רטיות, ניסו קשירה של הטחורים, כלום לא עזר, יש לי דימום, יש לי גירוד, יש לי מורסות, יש לי התבקעות הרירית – מופתע, מה? – חושבים שאני אישה פשוטה, לא רבותי, אצלי בפנים לא פשוט בכלל, עכשיו השאלה מה עושים, אומרים שאולי צריך ללעוס יותר זמן, אבל כשהתותבות מתנדנדות בגלל נסיגה בחניכיים בגלל דלקת מוגלתית חזקה ויש דימום חזק כל ערב כשאני מורידה אותם כי יש הצטברות גדולה של פירורים מתחת – זה לא פשוט כמו שזה נראה, לתת עצות זה קל, אז תאר לעצמך אם אני אוכלת בבוקר לָקֶרְדָה מעושנת ומצטבר שם עד הערב – ועל לָקֶרְדָה בבוקר אני לא מוכנה לוותר, שייהרס העולם! – אז קורה אסון גדול וכאב שאי-אפשר לתאר, והרי אותה הלָקֶרְדָה שעושה לי בבוקר דלקת בחניכיים, עושה לי בבוקר יומיים אחרי זה פַּקֶקֶת בפי הטבעת, אבל למה שיהיה איכפת לה, ללָקֶרְדָה, היא דג, ועוד מטורקיה – אבל בני-אדם, אזרחים מפה, גם להם לא איכפת כלום, שוכבים במיטות ולא מעניין אותם מה אני עוברת כשאני צועקת "קָטֶטֶר לרוֹזנצווייג!", שהפַּקֶקֶת בוורידים למטה משתוללת לה והתותבות רוקדות להן בינתיים בפה, לא מעניין אותם ולא רואים, ולמה שיראו, את מי זה מעניין, אנשים מתעסקים בשטויות, קונים טלוויזיות ונוסעים לבלות בפריז, ואת הטחורים והתותבות של הדודה לא זוכרים.

[פייליץ נרדם. הדודה מטלטלת אותו.]

פייליץ [מתעורר, לא מבין]

מה את רוצה?

דודה לשוחח איתך זה לא חוויה אינטלקטואלית עזה. אי, כלומניק, אתה עוד תגמור אצל הזונה קוֹפיפה. בוא לישון.

פייליץ ישנתי.

דודה יחד במיטה.

פייליץ [מפהק, מותח את ידיו]

החלטתי לפתוח לאור המצב בחיים חדשים.

דודה נו, ספר לי, כי החיים שלך הם מעכשיו גם שלי.

פייליץ קודם כל החלטתי על אישיות חדשה, וזה מתחיל בשֵם. מחר בבוקר אני הולך למשרד הפנים ומשנה מפֵייליץ לבֵּייליץ. יש גרמני מפורסם, שמו זיגבֶּרְט בֵּייליץ, וגם אני אהיה בּייליץ, אם כי לא זיגבּרט אלא אַפְּצ'יק. אפּצ'יק בּייליץ. כמובן שבתור בּייליץ לא ארשה לעצמי לעשות מה שעשה פייליץ. את הרי לא מתארת לעצמך שבּייליץ יתקע עיניים כלות בישבני דודות-צֶ'רְנַבְּרוֹדוֹת ויגמור על שטיחים כמו פייליץ.

דודה אבל מחוץ לזה בייליץ יקבל עליו את כל מה שהתחיל פייליץ, נכון? בייליץ יהיה המשך של פייליץ.

פייליץ והרי מדובר בפירוש בשינוי.

דודה אבל שינוי תוך המשך, נכון? למשל אירוסים של פייליץ יימשכו בחתונה של בּייליץ, נכון? בּייליץ לא יגיד שאירוסים של פייליץ שייכים רק לפייליץ והוא, בּייליץ, מתחיל הכל מחדש!

פייליץ אני יודע רק שבּייליץ זה לא פייליץ.

דודה למה נהיה לך פתאום טון כזה?

פייליץ איזה טון?

דודה טון של בּייליץ, טון קשה כזה. אדם לא סוגר בוקר אחד חנות בשם "פייליץ" וקורא לה "בּייליץ", ולכל מי ששילם מראש ודורש את הסחורה הוא אומר "נא לפנות לפייליץ".

[פייליץ משרקק לו.]

איפה הפייליץ שהיכרתי.

פייליץ ואולי את יודעת לעשות איזה קונץ?

דודה [בחשדנות]

מה פתאום קונץ?!

פייליץ אני יודע, ככה... משעמם.

[הולך לדלת.]

ועכשיו אני הולך למסיבה עליזה.

דודה גם אני רוצה מסיבה עליזה ואני באה איתך. חמישים ושש שנה לא הייתי במסיבה עליזה, ומסקרן אותי מאוד לראות מה התחדש בשטח המסיבות העליזות.

תמונה 4

[מסיבה בדירת ידיד של פייליץ. לילה. פייליץ והדודה.]

פייליץ ועכשיו, דודה'לה, אנחנו נמצאים במסיבה העליזה.

דודה בשטח העליזות, אני רואה, האנושות לא זזה. אותם צחוקים טיפשיים. באוּרוֹלוֹגית לא צוחקים, באוּרוֹלוֹגית מבינים את החיים לעומק.

פייליץ אבל עכשיו, דודה, אנחנו רוצים להתפרק קצת מהאוּרוֹלוֹגית ולהיות נורא עליזים. סיפרתי לכל החברים שלי שיש לך בּוּלקע'לה על העורף מתחת לשערות, ועכשיו תראי להם את הבּוּלקע'לה.

דודה אתה השתגעת? אתה במיטבך?!

פייליץ למה לא, דודה, מסיבה, חיים, עליצות, סודה, בּוּרֶקַס, בּוּלקע'לה – למה לא? ואם לא נשמח עכשיו, מתי נשמח? מחביאה את הבּוּלקע'לה מתחת לשערות, והרי יכולת להוסיף המון שעשוע למחלקה האוּרוֹלוֹגית. את נובחת "קָטֶטֶר לרוֹזנצווייג!", ובינתיים השערות קופצות לך למעלה ובצד העורפי של הפה הנובח חי לו אדון בּוּלקע'לה, והוא לא מראה את זה אבל הוא נורא גאה להיות חלק מקוֹאוֹפּרטיב האיברים שיש לו כזאת אוֹתוֹריטה באוּרוֹלוֹגית. אגב, דודה, את קוֹאוֹפּרטיב או תאגיד?

[צוחק בעליצות.]

אני צוחק כי נורא מצחיק שמדברים על הבּוּלקע'לה והוא כאילו מקשיב כאילו ברצינות.

[לופת את הדודה, מנסה להרים את שערותיה.]

נו, הראי את הבּוּלקע'לה!

[היא נאבקת בו. הוא זועק לעבר הבולקע'לה.]

בּוּלקע'לה, מהיום והלאה אני קורא לך יענק'לה! יענק'לה, לא בושה להיות בּוּלקע'לה! [ממשיכים להיאבק.]

הראי את הבּוּלקע'לה! הבּוּלקע'לה! הבּוּלקע'לה!

[הדודה מפילה אותו על הריצפה. כל מצב רוחו העולץ סר ממנו. בשנאה.]

מה?! מעליבה ומשפילה אותי מול כל החברים הכי טובים שלי? גורמת לי לבושת-פנים שלא רוצה להראות את הבּוּלקע'לה? ביזית אותי כהוגן! הרסת לי את המסיבה! עוד לא נשמע דבר כזה, שאישה-ארוסה תסרב להראות את הבּוּלקע'לה שלה לחברים של ארוסה, ובכך למנוע מהם אינפורמציה!

[מסתער עליה ומצליח להרים את שערותיה ולמשש את הבולקע'לה. היא פורצת בבכי. הוא ממשש עוד רגע בלי חשק ומרפה. מאד דרמטי, לכל הנוכחים.]

אני חייב לציין שהמישוש בבּוּלקע'לה לא קיים את מה שפיללתי לו לפני שחשפתי אותו. יש משהו נורא מצחיק ברעיון, אבל המימוש מאכזב. ככה בטח קורה גם כשמגיעים בפעם הראשונה לאַלפּים.

[יוצא שלוב זרוע עם הדודה.]

תמונה 5

[חדר השינה בדירת הדודה. היא בחלוק לילה ושביס שינה, הוא חולץ את נעליו.] 

דודה ועכשיו אנחנו הולכים לישון יחד במיטה.

פייליץ [חוזר ונועל את נעליו, עומד מעליה ושר חרש לתוך פניה]

בליל קיץ,

ליל הוד,

דוד ודודה

יצאו לרקוד.

פתאום הדוד

תקע לו גְרֶפְּס,

פתאום נפלט

לדודה נוד.

בשמי קיץ,

שמי הוד,

גרפּס ונוד

יצאו לרקוד.

איפה הגרפּס,

איפה הנוד,

איפה הדודה

והדוד?

ימים רבים

חלפו מאז,

מה שהיה –

מזמן כבר גז.

[הדודה ממררת בבכי.]

למה בוכה הדודה? כי רואה בעצמה שיחסינו עלו על שרטון ויש חור גדול באונייה?

[הדודה ממשיכה לבכות.]

איתך צריך לרצות חזק מאוד את הרצון לרצות את הרצייה לרצות אותך.

[הדודה ממשיכה לבכות. הוא תופס אותה בצווארונה ומראה אותה לקהל.]

מישהו יכול אולי להסביר לי מה זה?

[הדודה בוכה ביתר-שאת.]

דודה, מה יש לך, כואב לך שאת, איך להגיד את זה, פּאסֶה, והחיים שלך למעשה, איך להגיד את זה, פּאסֶה, או שיש איזו סיבה אחרת, שמחירי הביצים התייקרו למשל, או שגילו חור גדול באוזון מעל אוסטרליה? אה? אוסטרליה? ביצים? החיים?

[הדודה תוקעת סנוקרת איומה בפניו של פייליץ. הוא תופס את פניו בידיו ומתחיל למרר בבכי.]

דם! שברה לי את האף והרסה לי המוּעמדוּת אצל נשים פּוֹטנציאליוֹת אחרות! אני פּאסֶה! עכשיו איאלץ לעבור סידרת שיחזורים לא מוצלחים ולהישאר ולמות עם הדודה ולהיקבר לצידה, והחולפים בבית הקברות יקַשרו תמיד בין דודה צ'רנבּרוֹדא לאפּצ'יק בֵּייליץ. עם אף כזה אפשר כבר להישאר פייליץ. לכל המעוניינים, אני מבטל את בּייליץ ונותר ללא שינוי – פייליץ.

[מקנח את חוטמו וממשש אותו.]

נו, אני רואה שכלום לא נשבר, בסך-הכל קצת דם, אפילו כוח לשבור אף אין לה, לדודה-פוֹרְצוֹלוֹדה. לכל המעוניינים, אני מבטל את הביטול של בּייליץ והַשארת פייליץ, ומחזיר את פייליץ עם הביטול של בּייליץ, סליחה, מחזיר את בּייליץ עם הביטול של פייליץ.

[פונה לצאת.]

דודה פייליץ, לאן? לזונה קוֹפיפה? עם מי עוזבים את הדודה, פייליץ!

פייליץ [לעצמו]

נורא לא נעים לי לעזוב אותה, אבל גם נורא לא נעים לי שלא יהיה לי מה שאני רוצה.

[יוצא.]

דודה [לעצמה]

ועכשיו אני רוצה לשיר לעצמי את השיר הקצר והעצוב "תמונות באלבום".

[שרה.]

בת שש,

מחייכת אל המצלמה,

עוד לא יודעת

שאין על מה.

בת שמונה-עשרה,

מבט כעוס,

עוד לא יודעת

שגם זה לעוס.

בת ארבעים,

בוהה סתם,

כבר יודעת –

שהעסק תם.

בת שבעים,

שוב חיוך עקום,

שוב לא יודעת

כלום. 

[סוף חלק ראשון]

חלק שני

קיץ

תמונה 6

[רחוב מתחת לחלון האהובה. לילה. פייליץ.] 

פייליץ [לקהל, ברוב רגש]

קיץ, החלפתי לבּייליץ, וכבר לא נאֶה לי הדודה,

אני גבר לוגם יין, לא זקנה משהקת סודה,

ושוב אותו מקום, ושוב אותו דבר,

החלון הישן, לילה, הכאב המוכר,

ואיפה סוף-סוף אהובתי שאני לא יכול בלעדיה,

אם לא היא, לפחות שתתלה את תחתוניה,

כי הזמן עובר, ואני כבר לא הכי-הכי,

פחות רואים אופק, יותר שוקעים בסחי,

ואם לא אקבל רמז להתפתחות חיובית תוך זמן סביר,

אני עלול את הלישכה שלי אל העולם הבא להעביר,

ככה שאני מאוד מציע לחיים לתת לי כבר מה שנחוץ,

ותמורת זה אלך הביתה, וגם אתם כבר תהיו בחוץ.

[שר.]

מי לא אוהב

להיות הסטייק של זֶ'נֶבְיֵיב!

יום באפלולית מעיה,

למחרת, בחדר קט,

חוצה את קניון אחוריה,

משתלשל לאט-לאט,

שוהה לרגע בַּחלל

אוויר פריז המהולל,

והוֹפּס, למים, ומשם

להתראות על שפת הים...

מי לא אוהב

להיות הסטייק של זֶ'נֶבְיֵיב!..

[מפסיק לשיר, עגום.]

נו, שוב התחלתי עם פריז, וצרפתיות, ואהבה, וחיים, ושוב הגעתי לאותו עניין. כרגיל, זה ייגמר לא טוב.

[נכנסת פּוֹהוֹרילָה.]

פוהורילה עד כדי כך? אני ממול, ושמי פּוֹהוֹרילָה.

פייליץ בּייליץ. אבל אני... זאת אומרת, התכוונתי...

פוהורילה קְרא לי פּוֹהוֹרילָה.

[פאוזה.]

נו, קרא לי פּוֹהוֹרילָה!

פייליץ פּוֹהוֹרילָה.

פוהורילה מה.

פייליץ כלום.

פוהורילה קרא לי שוב פּוֹהוֹרילָה.

פייליץ פּוֹהוֹרילָה.

פוהורילה מדברים פה הרבה "פּוֹהוֹרילָה, פּוֹהוֹרילָה", שואלים "מי זו פּוֹהוֹרילָה", אי, טיפשים, מה אתם באמת יודעים על הפּוֹהוֹרילָה. הרי אפילו אני עצמי בקושי מכירה את עצמי, ואני עוד הכי קרובה לעצמי, יותר מאחות תאומה, אז אתם תכירו? אין, אין כל אפשרות לפענח באמת את הפּוֹהוֹרילָה. לפעמים אני נעצרת ולא יכולה להמשיך מרוב שאני מתפלאת כמה שממש לא מכירים את הפּוֹהוֹרילָה. ואז אני אומרת לכולם, אומנם בלב: הולכת אישה, פּוֹהוֹרילָה, לא מסקרן אתכם מה זאת הפּוֹהוֹרילָה? ממה היא עשויה? כמה חלקים יש לה? בכלל, נותנים לי ה"א הידיעה – "הפּוֹהוֹרילָה" – וחושבים שאני שם עצם; אני משהו מאוד ספּציפי, רבותי, אני פּוֹהוֹרילָה.

פייליץ [לעצמו]

הצלחתי במאמץ כביר לקטוף אישה לא בת ארבעים שנה יותר ממני, אלא שלושים וארבע שנה יותר ממני, האישה פּוֹהוֹרילָה. אין שום בעיה עם ה"פּוֹהוֹרילָה", שֵם אפשר להחליף, מפּוֹהוֹרילָה לאיזַבֶּלָה, ובהחלפה עצמה כבר נושרות ממנה עוד שש שנים, שׂיער אפשר לצבוע, פנים לאַפּר, קמטים למתוח, אף לנַתח, אישה זה משהו מאוד אלסטי, יִראו אותי איתה ברחוב ועוד יחשבו שבתי, חה-חה-חה. פּוֹהוֹרילָה!

פוהורילה מה.

פייליץ כלום.

פוהורילה ועכשיו נעלה עם הפּוֹהוֹרילָה לדירה של הפּוֹהוֹרילָה.

פייליץ אם אין פשטידה אני לא עולה.

פוהורילה יש פשטידת גבינה ופשטידת תפוחי עץ.

תמונה 7

[סלון בדירת פוהורילה. פייליץ יושב לשולחן. פוהורילה מביאה תה.]

פייליץ איפה הפשטידה?

פוהורילה נגמרה.

פייליץ והפשטידה השנייה?

פוהורילה דיברתי על השנייה.

פייליץ והראשונה?

פוהורילה נגמרה גם.

פייליץ אם ככה, תני עוד שני תה, יותר חזק, ועם שש סוכר.

[פוהורילה יוצאת. פייליץ מעיין בעיתון ומשרקק בעליזות. לקהל, עם חיוך מלא ביטחון על שפתיו.]

עד כדי כך מפייליץ לבּייליץ. עכשיו תשאלו בטח מה עם הדודה, ואיך עברתי מהדודה לפּוֹהוֹרילה. על זה אני עונה שאין לי מושג. כנראה שאני בן-אדם מאוד מסובך. כלפי חוץ לא רואים כלום, ואני לא חש כלום, וכנראה שאין כלום. אבל בתוככי נפשי פנימה נעשית חתיכת עבודה, קלחת הגונה, מרק אפונה רותח, הרגשות אשמה וכאלה בלי סוף, וכשאני עושה מעשי נבלה – בתוך-תוכי אני בוכה.

[צוחק.]

הנה, גם עכשיו אני בוכה.

[צוחק שוב.]

הכי אני בוכה כשאני צוחק. לא רואים את זה כי זה פנימי, אבל אל תדאגו, אני נותן לכם אחריות מלאה לשנה על בכי וסבל פנימי וכל המנגנון.

[צוחק.]

אוי, אני מורכב!

[פתאום קורא בקול.]

פוהורילה!

[נכנסת פוהורילה.]

פוהורילה קראת לי, מְתוּקָאִי?

[פאוזה.]

היה נדמה לי שקראת לי, מתוּקאי.

[פאוזה.]

לא קראת לי, מתוּקאי?

[יוצאת.]

פייליץ [לקהל]

אני קצת קשה איתה. עד כדי כך זה מה שעושה השינוי מפייליץ לבייליץ. לא יאומן.

[ממשיך לקרוא בעיתון. קורא בקול.]

פוהורילה!

[נכנסת פוהורילה.]

פוהורילה קראת לי, מתוּקאי?

[פאוזה.]

קראת לי, מתוּקאי?

פייליץ [אינו מרים ראשו מן העיתון]

פוהורילה, כמה פעמים ביקשתי ממך: לא באמצע המאמר. כשאני קורא מאמר ואת נכנסת לי כל רגע עם ה"מתוּקאי"...

[פוהורילה יוצאת. פייליץ ממשיך לקרוא ולהמהם חרש. נכנסת פוהורילה עם תה. לאחר זמן-מה אף היא מתחילה להמהם משהו.]

פוהורילה, זה נורא מפריע שאת נוהמת.

[היא משתתקת. הוא מסיים לקרוא את המאמר, מקפל בנחת את העיתון ולוגם את התה. מסיים.]

ועכשיו אנחנו הולכים לבקר את קודמתך בחיי – הדודה.

[יוצאים.]

תמונה 8

[סלון בדירת הדודה. הדודה בחלוק לילה, עגומה מאוד, מתכוננת ללילה ללא שינה. נכנסים פייליץ ופוהורילה.]

פייליץ שלום, דודה. לבד? באתי להראות לך את הפּוֹהוֹרילה.

דודה למה אתה רוצה להראות לי את הפּוֹהוֹרילה?

פייליץ קודם כל חשוב לי שתדעי שאני כבר לא לבד, וגם רציתי לעשות ביניכן השוואה מול העיניים. אחרי השתוללות קצרה אצל זמרוֹת וטניסאיוֹת, שהותירה אותי ללא סיפוק נפשי, קיבלתי פּוֹהוֹרילה.

דודה מה זה פּוֹהוֹרילה?

פייליץ [מורה על פוהורילה]

פּוֹהוֹרילה זה זה. עם הפּוֹהוֹרילה זו כבר כמובן ספֶרה אחרת של רוחניות. התאמה נפשית גדולה. אני הולך, היא הולכת איתי. אני מתיישב, היא מתיישבת. אני קם, היא קמה. אין, אין מה להשוות ביניכן, נראה לי שדי הרווחתי.

פוהורילה [לדודה]

מאוד לא נעים לי שאני באה להכאיב לך. אמרתי אפילו לפייליץ.

פייליץ היא אמרה לי, היא אמרה לי. Because of the situation, ככה היא אמרה לי. היא ביקשה אפילו שאני לא אחבק אותה בנוכחותך.

[לפוהורילה.]

?Because of the situation

פוהורילה Yes, because of the situation.

פייליץ את רואה? Because of the situation. אבל אני בכל זאת רציתי שתדעי שאם לא ממש מתאמצים להחזיק בי, בסוף מצטערים. הנה למשל הגשתי המצאה מהפכנית מפורטת למכון הטכנולוגי שלנו בארץ והם זרקו אותי מכל המדרגות. לא חשבתי פעמיים ושלחתי מכתב מפורט למכון הטכנולוגי של ארצות-הברית, ותשובה שלילית – לא קיבלתי. והרי בעוד שנה פה בארץ יבכו ויצעקו מכאב – "אוי, היה לנו בידיים, היה לנו בידיים!" – ובּייליץ כבר יישב באמריקה, ואפילו לא ישמח לאיד, תאמיני לי, בּייליץ הרבה מעֵבר לזה. אותו הדבר איתך: לא שמרת על הנכס שלך בשיניים ובציפורניים? – הנכס נעלם, הנכס כבר בפּוֹהוֹרילה. הנה היום אני יושב לי עם ידיים על הבטן על הפּוֹהוֹרילה וטוב לי...

[מנסה לשבת על פוהורילה, היא הודפת אותו מעליה.]

?Because of the situation

פוהורילה Yes, because of the situation.

פייליץ [לדודה]

הבנת? Because of the situation. אחרת הייתי בהחלט יושב עליה.

[הדודה בוכה.]

את בוכה? יש על מה. אצלי אין חוכמות. בֵּייליצים נוספים כבר לא יהיו.

[לפוהורילה.]

בואי נלך, פָּרָצֶלְזוּס.

[לדודה.]

הנה, אני גם קורא לה פתאום פָּרָצֶלְזוּס, בלי שום הכנה מוקדמת, עד כדי כך חופשי איתה, והיא מקבלת, אין לה בעיות, היא אלסטית, סוף-סוף התאמה נפשית מושלמת, אני קורא לה פּוֹהוֹרילה או פָּרָצֶלְזוּס או חָנַנְטרוֹפָּה – אין שום בעיה. רק לחבק אותה לא נעים לי כאן, כפי שהבנת. Because of the situation. ועכשיו אני רוצה לשיר לכם את השיר הקטן על חנן וחננטרופה.

[שר.]

חנן, חנן, חנן וחָנַנְטרוֹפָּה,

נסעו עם גיל וצ'יפָּה לאירופה,

ראו בטלוויזיה אנטילופה,

חזרו, אמרו: "אין כמו אירופה!"

דודה פּוֹהוֹרילה! האדון כבר סיפר לך שהוא בכלל לא בייליץ?

פוהורילה [נדהמת]

מה? לא בּייליץ?

דודה לא בּייליץ.

פוהורילה אלא מה?

דודה פייליץ. הוא רק מתחזה לבּייליץ.

פוהורילה באמת? פייליץ ומתחזה לבּייליץ?

[לפייליץ.]

אתה פייליץ ואמרת שבּייליץ? אוי, נפלתי לידיים של מתחזה! ידעתי, ידעתי! משהו בך אמר לי: אחד הנוכלים הגדולים של המאה העשרים!

פייליץ [לדודה]

על חשבונך? החלפתי פֵּ"א לבֵּי"ת, מה פה הרווחתי ואת מי עשקתי ומה פה הנוכלות?

[לפוהורילה.]

נכון, הייתי פייליץ ושיניתי רשמית לבּייליץ, ואני גאה בזה.

פוהורילה [לדודה]

נכון מאוד, שינה מפייליץ לבּייליץ, מה קרה? מה פה ההתחזות? על מה הרעש?

דודה נכון שעל פני השטח זה כאילו כלום, אבל למה לא אמר לך מראש, למה לא שׂם מייד את כל הקלפים על השולחן ואמר במלוא הצניעות, "כך וכך וכך וכך, הייתי פייליץ ועכשיו אני בּייליץ"?

פוהורילה [לפייליץ]

נכון, למה לא באת ואמרת מייד "הייתי פייליץ ועכשיו אני בּייליץ"?

פייליץ מה בוער? מה הנזק? מה הסוד הנורא שהסתרתי? אנחנו עדיין רק לומדים אחד את השני, לאט לאט, לא ביום אחד שוחטים תרנגולת, כל יום עוד קצת אינפורמציה ועוד קצת אינפורמציה, ובסוף היה מגיע התור של "הייתי פייליץ ועכשיו אני בּייליץ".

פוהורילה [לדודה]

נכון מאוד, מה פה בוער? ממש שטות.

פייליץ הנה, בדיוק הלילה כשהיינו יוצאים מפה בדרך הביתה התכוננתי לספר לך.

פוהורילה [לדודה]

הוא בדיוק הלילה התכונן לספר, תראי מה עשית, ניסיונות הסכסכנות שלך כל-כך שקופים; את באמת חשבת שילך לך בדרכי המלשינות?

[לפייליץ.]

תדע לך שאני ממש סומכת עליך בעיניים עצומות, ואני מוותרת לך לצמיתות על הוידוי "הייתי פייליץ ועכשיו אני בּייליץ".

דודה את מוותרת לו כי את כבר יודעת את זה.

פוהורילה אז מה אם אני יודעת? חוץ מזה, אני לא יודעת כלום!

דודה הרי לפני רגע אמרתי לך!

פוהורילה לא שמעתי כלום.

דודה שמעת ואת יודעת!

פוהורילה לא שמעתי ואני לא יודעת!

דודה [בוכה מרוב חימה]

אח, את מרתיחה לי את הדם! לפני רגע אמרתי לך! לפני רגע אמרתי לך!

פוהורילה נו, מה תעשי? איך תבדקי? תפתחי לי את המוח?

[לפייליץ.]

בוא נלך ממאורת התככנים הזאת. בחיים שלי לא נתקלתי ברשת קורי עכביש כזאת.

[פייליץ ופוהורילה יוצאים.]

תמונה 9

[חדר השינה בדירת פוהורילה. לילה. פוהורילה בכותונת לילה. פייליץ חולץ את נעליו.]

פייליץ [לעצמו]

טוב, עכשיו אנחנו לבד בבית. מה עכשיו?

[פתאום הוא נבהל.]

אוי! בכלל שכחתי שגם עם הפּוֹהוֹרילה חייבים חיי מין. הפעם ההיא עם הדודה הרי לא נחשבת כלפי הפּוֹהוֹרילה, הטבע הארור עשה ככה שעם כל אחת הספירה מתחילה מחדש, זה לא מצטבר. מה עושים? אוי-אוי-אוי, הגיע רגע האמת, עם כל ההשוואה לדודה יש גם סטנדרטים אבסולוטיים, והפּוֹהוֹרילה זקוקה לשיפוצים רציניים. אולי אם אני קורא לה איזַבֶּלָה אני מקבל דחף.

[לפוהורילה.]

פּוֹהוֹרילה, אנחנו מחליפים לך לאיזבלה.

פוהורילה את מה מחליפים לאיזבלה?

פייליץ את ה"פּוֹהוֹרילה".

פוהורילה איך אפשר? אבא המנוח נתן לי "פּוֹהוֹרילה" על שם סבתי המנוחה פּוֹהוֹרילה, אני לא יכולה לעשות את זה לאבא ולסבתא.

פייליץ האבא לא יידע והסבתא לא תדע.

פוהורילה אני אדע.

פייליץ אַת זה כלום, מי זה בכלל אַת, אַת בן-אדם בשביל לדעת משהו?

פוהורילה אם לא איכפת לך, אני רוצה לשמור על הפּוֹהוֹרילה.

פייליץ [לקהל]

לו הייתי פייליץ הייתי מוותר, אצל בּייליץ זה עניין אחר.

[לפוהורילה.]

תגידי לי, את רוצה שאני אקרא לך "פּוֹהוֹרילה הגורילה"?

[פוהורילה מתייפחת חרש.]

חוץ מזה את עושה ניתוח באף, אני רוצה אותו חֵצי ובקיעור, לא בקימור, מגהצת את הפנים, מרימה את העפעפיים, עושה פְּרוֹטֶזָה לשיניים, תוקעת סיליקון לשדיים, מנקרת ורידים מהירכיים, מחזיקה בקוֹרְסֶט את התחת, מרכיבה פיאה ומשקפי שמש, עונה בלי שום חיוך אידיוטי לשם איזַבֶּלָה, ומסלקת את הכובע מהראש. הכי טוב שלא תישארי במקום אחד זמן ממושך, שתחלפי, תשאירי רושם כללי, הֶבְזֵק, ותעופי הלאה.

[לעצמו.]

עכשיו אעצום עיניים ואקרא לה איזבּלה, אולי זה ידרבן לי את הדחף.

[עוצם עיניו.]

איזבּלה! איזבּלה! איזבּלה!

[ללא הועיל. פוקח את עיניו.]

בדודה היה איזה רגע של חסד, שבדיוק קומבינציה מסוימת אצלה התחברה בקומבינציה מסוימת לקומבינציה מסוימת אצלי, וככה שלוש הקומבינציות יצרו קומבינציית-על שהצליחה לחולל אצלי בעירה פנימית הורמונלית רגעית. אבל הסיכוי שקומבינציה כזאת תתחולל שוב היא כל-כך נדירה. לכאורה בפּוֹהוֹרילה יש יותר בשר, אבל, איך להגיד את זה, שום דבר לא ישווה ל"קָטֶטֶר לרוֹזנצוייג!" של הדודה עם עיקום הפה הפתאומי שלה. פתאום בצבצה שם לרגע נסיכה טַטארית. אולי אם אסתער לה על הריצפה ואכנס מתחת לשמלה מאחורה תוך אמירת "איזבּלה!" – זה ידרבן לי את הדחף.

[נופל פתאום על הריצפה, מסתער מתחת לשמלת פוהורילה תוך שאגות.]

איזבּלה! איזבּלה! איזבּלה!...

פוהורילה [נאנקת ומגלגלת עיניה השמימה]

אלוהים, סלח להם כי הם לא יודעים מה שהם עושים.

[לפייליץ נתפס לפתע הגב, הוא פולט זעקת כאב.]

פייליץ מה זה? מה קרה לי?

[יוצא מתחת לשמלת פוהורילה ומנסה ליישר את גבו, ללא הועיל.]

כלבה, תראי מה עשית! עכשיו נתפסה לי חוליה בגב בגלל המאמצים הקדחתניים למצוא בך משהו יפה! מה עשיתי, למה התעסקתי עם הפּוֹהוֹרילה! למה היה לי לבזבז את חיי בניסיון לתקן את האנושות! מה היה איכפת לי פּוֹהוֹרילה, איזבּלה, פוֹרדוֹבֶּלָה! זה השכר שמקבלים על קורבן למען הזולת?

[יושב מיואש ותופס את ראשו בידיו.]

זהו, עכשיו אשב עד סוף החיים שלי ואתחרט על טוב ליבי.

[קם, מקופל במותניו, אינו יכול להתיישר. פוהורילה מיישרת את שמלתה.]

מה תעשי איתי עכשיו, תחזירי אותי לדודה? כן?

[בוכה.]

פייליץ לא רוצה לדודה! פייליץ רוצה להישאר בפּוֹהוֹרילה!

פוהורילה [מהססת, מתלבטת]

אני לא יודעת, אני לא יודעת. אני בהחלט עשויה לשקול לאיים עליך להתחתן עם קנדידט חדש, בחור לא מבוטל בשם קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק. לקצר את השם הוא לא חולם אפילו, הוא קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק על שם סבא קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק, מדורי-דורות של קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק, עד אדם הראשון או עד הקוף הראשון, אולי היתה פעם שימפנזה בשם קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק, וזה קדוש עבורו, והוא לא ייתן לפגוע בזכרו של סבא קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק, נקודה. אם בחורה אוהבת אותו, היא צריכה לבלוע גם את הקוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק. עם הזמן שאף להתבסס ופתח צלמנייה קטנה בחדר מדרגות של בית, וקרא לזה "פוֹטוֹ-קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק", ואחרי עוד איזה זמן, מכיוון שהיה בחור לא בלי יוזמה, התקין שם גם צלמנייה אוטומטית לשעות הלילה, ועכשיו קראו לפירמה שלו בחדר המדרגות "אוֹטוֹ-פוֹטוֹ-קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק". הזמנים השתנו, ואנשים התחילו לקנות מצלמות פרטיות – שתישרף כל הקידמה! – והעסק התחיל לצלוע, וקוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק החליט למכור שם שְפְּרוֹטים בסיטונאות, אבל לא רצה לוותר על המוניטין של שמו הקודם, והוסיף פשוט "אוֹטוֹ-פוֹטוֹ-קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק-שְפְּרוֹטים". ככה עבר הקיץ, והגיע החורף, ולילה אחד היתה סערה גדולה, והשלט נשבר, ומכל האותיות נשאר רק ר' ו' ט' מהמילה "שפּרוֹטים", אבל לתקן את השלט כבר לא היתה לו אנרגיה נפשית, וככה זה נשאר, ומה יצא לו, לאידיוט? – עכשיו כולם קראו לו "רוֹט", "רוֹט האידיוט", ושלום לַשֵם של הסבא ולַכּבוד של הסבא ולכל הדורי-דורות של הסבא ואדם הראשון והשימפנזה ביחד.

פייליץ [לעצמו]

איזו אישה! לוקחת גברים ועושה מהם "רוֹט האידיוט"! ושוקלת לאיים עלי בנטישה! ובאיזה בוז היא מסתכלת על העמידה העקומה שלי! בטח צוחקת עלי בלב!

[לפוהורילה.]

צוחקת עלי בלב?

פוהורילה בכלל לא.

פייליץ אז על מי צוחקת?

פוהורילה לא צוחקת.

פייליץ אלא מה?

פוהורילה אלא כלום.

פייליץ איזו אישה! איזה בוז! "כלום" היא אומרת! "כלום"! "כלום"! אוח-אוח-אוח!...

[מנסה לשלהב עצמו ולגמור, אינו מצליח.]

אוח, אני לא מצליח לגמור, הדחיפה האחרונה חסרה לקומבינציה, אוח!...

[מתגלגל כמטורף על הריצפה. פוהורילה פולטת נחירה.]

מה עשית?

פוהורילה נחרתי.

פייליץ [נאחז בנחירה, מנסה לגמור]

אוח, נחרת!... איזו אישה!... איזו גסות!...

[אינו מצליח, ממשיך לנסות.]

אוח, רוֹט האידיוט!... נחרת!... איזבּלה!... פּוֹהוֹרילה!... קָטֶטֶר!... תחת!... רוֹזנצווייג!...

[אינו מצליח, חדל.]

את מי לא הבאתי, את מי לא גייסתי, ולא הלך! אוי כמה אבק ומהומה! בכמות האנרגיה שהשקעתי כאן יכולתי לסיים פירוש לתלמוד פלוס תגלית קטנה בפיזיקה. על מה עברו חיי. איך הכל נראה טיפשי עכשיו. פתאום יש חשק לחזור אחורה, להשקיף על החיים מלמעלה, לבכות על הזמן שבוזבז, לבלות את שארית החיים בחרטה. אוי, אילו היה כך ולא כך, יכול היה להיות כך ולא כך – הנה המחשבות המזמזמות בתוכך ללא הרף. ועכשיו נשארתי עם גב תפוס. אז את זורקת אותי באופן סופי, כן?

פוהורילה כן, אני נאלצת לזרוק אותך.

פייליץ בגלל החוליות בגב, ועכשיו גם בגלל האימפּוֹטנציה?

פוהורילה בוא נגיד שאין בינינו התאמה כלל-נפשית.

פייליץ מה עם להישאר איתי מטעמי אהבה, או לחילופין, חיבה?

פוהורילה טעמי אהבה ו/או חיבה לא תופסים במקרה ספציפי זה.

פייליץ והנימוק?

פוהורילה כי אני לא אוהבת אותך ואני לא מחבבת אותך.

פייליץ במקרה כזה אבקש הגנה מאותו חלק בנפשך המקביל לתיקון לסעיף הראשון בקוֹנסטיטוּציה האמריקאית.

פוהורילה ראית שאני מבוססת על החוק העותומני. הבקשה נדחית.

פייליץ אם כך, אני פונה לחלק שבתוכך המקביל לבית-הדין הבינלאומי בהאג.

פוהורילה הפנייה נדחית.

פייליץ אני מערער לעליון שבתוכך.

פוהורילה המקביל לעליון בטורקיה או לעליון בהאג?

פייליץ לעליון בארצות-הברית, לעליון בטורקיה ולעליון בהאג.

פוהורילה הערעור נדחה.

פייליץ אם ככה, אני מבקש חנינה מאותו חלק שבך המקביל לנשיא טורקיה.

פוהורילה הבקשה נדחית.

פייליץ [קם ועומד]

נעים להגיד כל הזמן "הבקשה נדחית", "הפנייה נדחית", נכון? התענוג העילאי של האדם, פיסגת האושר, להחזיק חתיכת עוגה ביד אחת, ולגרש ביד השנייה זבוב שלא אכל שבועיים במילים: "הבקשה נדחית", "הפנייה נדחית".

פוהורילה אין תגובה.

פייליץ אני רואה שלא נותר לי אלא להשתטח על קברי צדיקים בדרך להשתטחוּת על קבר עצמי. ואַת חוזרת לרוֹט האידיוט?

פוהורילה בוא נגיד שיש בינינו התאמה כלל-נפשית.

פייליץ אני רוצה להגיד לך משהו. כשאני מנתח את היחסים שלנו לעומק, פּוֹסט-מוֹרְטֶם, כמו שאומרים, אני חושב שאחת מאבני הנגף הגדולות ביותר שהיו ביחסים שלנו היא המילה "קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק". המילה הזאת, השד יודע למה, חדרה לי עמוק פנימה, ובכל פעם שניסיתי להרגיש או לחשוב משהו רציני, נתקעה המלה "קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק" והראתה לי שהכל שטויות. תדביק על כל הקוסמוס שלט "קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק", וגם הוא כבר לא ייראה מי-יודע. למצביא ותיק וגאוני כמו נפוליאון היתה טעות אחת קטנה שהרסה אותו, וחניבּעל, חרף גדולתו הבלתי-מעורערת, לא היה צריך אלא בור קטן, גוּמה, כדי לחסל את הקריירה שלו. ומה נאמר על יוליוס קיסר? – כל אחד וה"קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק" שלו. "קוֹפּוֹקוֹפְּליצֶ'ק" הרס את חיי. אחרי סקירה כזאת אולי תסכימי להישאר איתי על בסיס אינטלקטואלי-רציונלי?

פוהורילה לא.

פייליץ בקיצור, הכל אבוד.

פוהורילה כן.

[משתרעת על המיטה.]

פייליץ איזו אישה!...

[גומר על הריצפה.]

הנה, עכשיו, כשלא צריך, גמרתי. ואף אחת לא יודעת, וזה לא יירשם לי בפרוטוקול, ולא ייכלל לי במנין הגמירות הכללי. אמות בלי תיעוד היסטורי ובלי להיכנס לזיכרון הקולקטיבי. ועכשיו אני רוצה לשיר שיר קטן ועצוב על חיי, ואני מקווה שהשיר ירגיע אותי.

[שר.]

פעם, על סף תגלית בפיזיקה,

באה אלי נערתי ליזיקה...

איפה היא עכשיו, הפיזיקה?

איפה נערתי ליזיקה?

[נועל את נעליו ויוצא.]

[סוף חלק שני]

חלק שלישי

סתיו

תמונה 10

[רחוב מתחת לחלון האהובה. לילה. פייליץ.]

פייליץ [לקהל, ברוב רגש]

הסתיו הגיע, נזרקתי על-ידי הפּוֹהוֹרילה, ונשארתי שוב ערירי,

מעכשיו גמרנו עם האבּירוּת, אני הופך ליצור חזירי,

אין יותר חיזורים וכרכורים, אין יותר מאמץ,

מי שרוֹצָה בי באמת, שתעשה לי טיפול נמרץ,

שתזמין אותי לחופשה באַקַפּוּלקוֹ על חשבונה,

ואז נואיל לעיין בהצעה, והזונה תבלה בהמתנה,

כי כמה שאני מזדקן והפכתי לפייליץ הגיבן,

ככה השאיפות שלי הם עדיין של נער עם גומות חן,

וככה אגיד יותר "לא" ויותר נדיר יהיה אצלי ה"כן",

ואם לא אקבל מה שארצה – אז אמות בלי מה שארצה,

והעולם יצעק "איפה פייליץ?", אבל פייליץ כבר לא יתרצה,

והעולם יראה מה זה בלי פייליץ ויצטער צער עמוק,

ופייליץ ישכב באדמה, וממש יתפוצץ מצחוק.

צעד ראשון נבקר שוב את הדודה ביקור נימוסין,

ונראה מה חדש בעולם התחתון של השוק הפרסי.

תמונה 11

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה חולה. נכנס פייליץ, גבו כפוף.]

פייליץ שלום, דודה.

דודה באת לצחוק עלי?

פייליץ אין פה עניין של צחוק, אלא של שריר או חוליה. חצי גב נתפס לי לצמיתות. באופן טבעי נעשיתי יותר צנוע, ההישגיות שלי קיבלה מכה הגונה. אני גם הרבה פחות ביקורתי, הרבה יותר מקבל את העולם. אני רואה חולשות ומנענע בראש: כן, יש גם כאלה. פעם הייתי שומע שמישהו אוכל כל יום שעועית ירוקה והייתי בז לו, היום אני מקשיב בתשומת-לב ואפילו חושב לאמץ את זה לעצמי. הוא אוכל שעועית ירוקה כל יום והצירְקוּלַציה שלו טובה, אז למה לא אני? שמעתי אפילו על מקרים שאדם במצב אנוש אכל שעועית ירוקה וקם בריא.

דודה אצלי זו כנראה מין גריפּה.

פייליץ נסי שעועית ירוקה.

[פאוזה.]

חשבתי להזמין לסרט, יש בעיר סרט צרפתי-אמנותי. לא חשוב על מה הסרט, תמיד רואים צרפתים וצרפתיות עם סגנון אוכלים טוב במסעדות ושותים יין.

דודה תבוא אחרי הגריפּה.

פייליץ ומתי תיגמר הגריפה?

דודה מתי שנגמרת גריפה, יומיים-שלושה.

[פייליץ יוצא.] 

תמונה 12

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה במיטה, גונחת. נכנס פייליץ.]

פייליץ נו, עברו שלושה ימים.

דודה אח, תפסה הגריפּה בצבת.

פייליץ תה את שותה?

דודה שותה.

פייליץ אוכלת?

דודה אוכלת.

 פייליץ שעועית ירוקה?

דודה שלוש פעמים ביום.

פייליץ יציאה יש?

דודה שש פעמים.

פייליץ בעולמנו הכל ברדק. או שאין לך שבוע, או שאין לך שעה בלי פעמיים. בזמננו הכל היה שונה, אומרים שאולי החור באוזון מעל אוסטרליה אחראי...

דודה שרק לא תעבור הגריפה לסימפוֹנוֹת. רק בּרוֹנכיט עוד חסר לי. כוח של סוס יש לה.

פייליץ למי?

דודה לגריפּה.

פייליץ אומרים שהגריפּה בימינו התפצלה כמו תרסיס להמון גריפּוֹת-משנה. גמרת עם גריפּה אחת, אין ביטחון שלא תחכה לך השנייה. אומרים שחִינִיצֵיאָה, אבל לך תדע. גם שעועית ירוקה אני אוכל כמו גמל והגב-תפוס נשאר. אולי את רוצה שאביא לך חִינִיצֵיאָה מבית מרקחת? מה איכפת לך, מזמין אותך על חשבוני לחִינִיצֵיאָה.

דודה מילא, ננסה פעם חִינִיצֵיאָה.

פייליץ בקשר לסרט הצרפתי, הוא עוד מציג, כל יום הם ממשיכים לזלול במסעדות ולשתות יין, הצרפתים בסרט, ובחיים בטח גם כן, והכל עם סגנון, ורק אנחנו עם שעועית ירוקה וחִינִיצֵיאָה ויציאות, ובסוף אנחנו מתים לפני הצרפתים, וחיִינו סתם בלי עונג ובלי סגנון. מבינה את הבעיה? אין סגנון. לא מפריע לך שאין לנו סגנון?

דודה אחרי הגריפּה. נדבר על סגנון אחרי הגריפּה.

פייליץ והכל אצלם כל-כך טבעי וקל. כמה פשוט הם מתיישבים במסעדה, כמה פשוט הם מזמינים... קליק באצבע, או ממלמלים "גַרְסוֹן", והגַרסוֹן ניגש... והצדפות... והיין... ויודעים על מה לשוחח... איך הצרפתי משעשע גברות... הרבה ברק, אך גם עומק לא חסר... והצרפתיוֹת צוחקות, ואיזה שיניים לצרפתייה צוחקת... ולשעשע גברות מאוד לא על הגובה פה, אף אחת לא משועשעת, לא צוחקת... ואם צוחקת – צוחקת מדְבַר גסוּת, בדיחה על פּיפּי קטן וכאלה... וכשצוחקת – שיניים עקומות, וישר מחמיצה, משלמת בריבית על זה שצחקה... וגם נודף הדג-מלוח מהבוקר... והכל לא טוב, ברעש, בחיפזון, באולקוס... פעם, לפני הרבה שנים, ניסיתי לקחת הכל בקלילות, הלכתי יומיים עם כובע בֶּרֶט... אי, סגנון...

[משתתק מדוכא.]

דודה הכי טוב אחרי הגריפּה.

[פייליץ יוצא.]

תמונה 13

[חדר השינה בדירת הדודה. הדודה במיטה. נכנס פייליץ.]

פייליץ נו, דודה, עוד שבוע עבר, והגריפּה...?

דודה כן, אני בכלל לא רואה מתי יהיה סוף לגריפּה. הלכתי לרופא, הוא אמר שצריך לבדוק, אולי גריפּה מסוימת מזן אפריקאי.

פייליץ המון אנשים חולים עכשיו בגריפּה, ממש מגיפה, ולכולם לא עובר.

דודה נמאס. אני שוכבת ושוכבת.

פייליץ נו, מה לעשות? גם לשכב קצת לא מזיק, קוראים ספר, רואים תיקרה, מתפנקים.

דודה לא הועילה החִינִיצֵיאָה.

פייליץ יש גם תרופה הודית...

דודה לא מועיל כלום.

פייליץ הכי חשוב לשכב ולחכות. הנה, היכרתי פעם מישהו שחלה במחלת הצֶלְיאק. הוא היה שוכב בבית מדוכא נורא, ואפילו חיבר על עצמו דיקלום קטן:

"במחלת הצֶלְיאקאלמלא חליתי,

להגיע ליותר יכול הייתי".

דודה והיום?

פייליץ היום האלמנה עולה לקבר כל שנה ומדקלמת:

"במחלת הצֶלְיאקאלמלא חלה,

להגיע ליותר יכול היה".

[פאוזה של מבוכה.]

הדיקלום, בכל אופן, נשאר.

[פאוזה.]

הכי חשוב לשכב ולחכות.

[פייליץ יוצא.]

תמונה 14

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה במיטה. נכנס פייליץ.]

דודה אז זה ככה, הייתי אצל הרופא, והוא אמר שמצא איזו חולשה כללית, ושצריך לעבור סידרה של זריקות שגורמות לתופעות לוואי לא נעימות בקיבה עם קצת נשירת שיער, וגם אמר שרק ליתר ביטחון הוא מציע גם הקרנות, אבל זה רק ליתר ביטחון, למניעה, לא לריפוי. הוא טוען שהגריפּה לפעמים יוצרת דלקות חריפות באזורים ספציפיים...

פייליץ מתי מתחילות ההקרנות?

דודה מחר.

[היא פורצת בבכי ואינה יכולה להירגע.]

פייליץ נו, דודה, נו, הרי בעצמו אמר שרק למניעה, וליתר ביטחון, ושגריפּה חריפה שיוצרת דלקות...

דודה אתה רוצה סגנון צרפתי, אבל אני מאוד חולה.

פייליץ אי, דודה...

דודה תור ההלצות עבר, פייליץ. עכשיו הכל רציני. כל עוד היינו בריאים התבדחנו, ועכשיו הנפש קופאת מפחד. מה זה היה, החיים? אתה יכול להסביר לי?

פייליץ [רועד]

אני לא יודע, דודה. לפעמים אני בעצמי חושב על זה אבל אני לא יודע כלום. אני חושב שאת צריכה לעבור את סידרת הקרנות המניעה...

דודה למה אני?! למה הדודה?! אני רק בת שבעים ושתיים ואני רוצה לחיות! לא עשיתי כלום לאף אחד! בן-אדם מקריב את עצמו כל חייו לקופת חולים הכללית, מטפל ימים ולילות במחלקה האוּרוֹלוֹגית – למי עשיתי רע בחיי?! למה אני?! הלוא אני עוד נחוצה! נחוצה!

פייליץ נחוצה, דודה, ודאי שנחוצה. עוד תכניסי הרבה קָטֶטֶרים בחיים.

דודה לא יודעת. כבר אין כוח. תשישות.

[פייליץ צוחק בייאוש ויוצא.]

תמונה 15

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה במיטה. נכנס פייליץ.]

פייליץ והגריפּה?

דודה [שקטה מאוד]

אני הולכת למות, פייליץ.

פייליץ אל תגידי...

דודה אל תפסיק אותי. זה הסוף. עכשיו תורי. אלה שתורם עוד לא הגיע יחיו. באופן טבעי הם יחשבו על שטויות ולא על הדודה. את הדודה לא יזכרו.

פייליץ אני אזכור.

דודה מי זה אתה, תסתכל על עצמך.

פייליץ זה לא יפה שאת מעליבה אותי, דודה. אני יודע שהיו לך אמביציות גדולות, אבל עכשיו את בכל זאת בת יותר משבעים ויש לך בכל זאת... גריפּה חריפה, ואם נשאר לך בכל העולם איש עם גב תפוס שיזכור אותך, מה לעשות.

דודה פייליץ, אני רוצה להגיד לך שהזכרתי אותך בצוואה שלי. כתוב שם שאתה איש רע מאוד, ואני מתה רק בגללך. אתה האשם הבלעדי.

[פייליץ בוכה ויוצא.]

תמונה 16

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה במיטה, חלשה מאוד. פייליץ בא עם פרחים.]

דודה אני זוכרת... דשא... אתה זוכר... דשא?

פייליץ כן, אני זוכר טוב מאוד דשא.

דודה גם אני... טוב מאוד... דשא.

פייליץ פעם הייתי ילד, והיה גשם ואחר-כך יצאה השמש, ובחצר שלנו צמחו עשב וחמציצים, ואני יצאתי החוצה עם סוודר, ופתאום נפלתי על ארבע ואכלתי קצת עשב כמו פרה.

[צוחק.]

כן, ככה זה היה. כמו פרה.

[מתייפח.]

היה לי כל-כך טוב!...

דודה בזמננו... דשא... אמרתי לאבא... ואבא אמר... אבל אִיגִיקָ'לֶה!... מלפפון קטן... ואני אמרתי... ואבא אמר... אבל אִיגִיקָ'לֶה! אִיגִיקָ'לֶה!... כשהייתי בוכה היה פתאום מקיש לי באף ואומר "אבל אִיגִיקָ'לֶה", ותמיד הפסקתי לבכות... אמא לא הרשתה... הדשא... ואבא... "אבל אִיגִיקָ'לֶה"...

פייליץ ומי שר לך את "דפיקה בדלת"? זוכרת את השיר "דפיקה בדלת"? כמה צחקתי. נו, דקלמי לי את השיר, דודה. שיר כל-כך מצחיק. בשבילי, דודה.

דודה [מרימה את ראשה בקושי, מדקלמת בקושי]

דפיקה בדלת...

זֵיידֶה אומר:

"הדוד יַבּלוֹנקה".

בּוֹבֶּה אומרת:

"דודה"...

לא, זֵיידֶה אומר "הדוד גוֹלוֹנקה", בּוֹבֶּה אומרת... או שבּוֹבֶּה אומרת "דודה יַבּלוֹנקה"... לא, בּוֹבּה אומרת "הדודה גוֹלוֹנקה", לא "הדוד פּלפּלוֹנקה"... זיידה אומר... רגע... "הכלבלב פִּלְפֵּלוֹנקה", לא... "הדוד גוֹלוֹנקה"... לא, הדודה... לא, בּוֹבּה אומרת...

[היא אובדת לחלוטין במבוכי זיכרונה, ולפתע היא לופתת את צווארונו של פייליץ ושרה חרש היישר אל תוך פניו.]

תם ונשלם

זמננו בעולם.

יבואו אחרים,

יאמרו אותם דברים:

תם ונשלם זמננו בעולם.

[פייליץ משכיב אותה בעדינות, מחלץ את עצמו ויוצא.]

תמונה 17

[חדר השינה בדירת הדודה. לפנות ערב. הדודה במיטה. נכנסים פייליץ ופוהורילה.]

פייליץ ואֶת הפּוֹהוֹרילה-איזַבֶּלָה את כבר היכרת, נכון, דודה?

דודה [אדישה]

אמרתי לך שאתה עוד תגמור אצל הזונה קוֹפיפה.

פוהורילה ואַת נראית לא-מי-יודע-מה אנוּש.

דודה היום הרבה יותר טוב. נראה לי שסוף-כל-סוף הגריפּה עוברת. הרופא אמר שהכל עבר, עכשיו צריך רק סבלנות עד שחוזרים הכוחות. צלצלתי לברר על נופש בקפריסין. ואתה שוב פייליץ וחזרת לפּוֹהוֹרילה

 פייליץ היה לה מישהו, רוֹט האידיוט, נפלה לו שארית השלט על הראש, ואיננו. ואני חזרתי לפייליץ.

דודה כבר בניתי שניסע יחד לקפריסין.

פייליץ אין לדעת. רוֹטים-אידיוטים לא חסרים, יתפוס אותה איזה רוֹט-אידיוט, היא תזרוק אותי, אני חוזר אלייך, ובכלל, יש עוד כל-כך הרבה אפשרויות, אני במקומך הייתי נצמד לחיים בתאווה גדולה וממשיך לחכות.

דודה טוב לחיות, פייליץ. לא טוב לחיות.

פייליץ תמיד אמרתי, דודה, שנראה לי שהסיבות לגריפּה שלך כלל-נפשיות ואני מציע לך מייד לעשות מייד פסיכו-דראמה. נראה לי שיש לך הרבה בעיות עם האמא, והגיע הזמן להוציא את הכל אל פני השטח ולהיפטר מזה. לכן גם הבאתי לכאן את הפּוֹהוֹרילה, היא מומחית גדולה בשטח הפסיכו-דראמה, ועברה קורס ענק בצ'רלסטון.

פוהורילה בבוסטון.

פייליץ בבוסטון. היא תשחק את האמא שלך ואני אשחק את האבא שלך, ואת תהיי הדודה בילדותה.

דודה אמא, אני יוצאת החוצה לשחק בדשא.

פוהורילה לא, בת יקרה שלי, תביני שאסור לך. אסור לך ואסור לך. לא טוב לך במצבך...

דודה אני בריאה.

פוהורילה הבריאות שלך מטעה. שכחת שרק לפני שנתיים היית חולה. ועוד במזג אוויר כזה...

דודה בחוץ אביב ושמש.

פוהורילה השמש מטעה. עוד יש באוויר שאריות מדצמבר.

דודה אולי אפשר לפחות לפתוח חלון?

פוהורילה אני לא יודעת אם זה ממש טוב בשבילך, אוויר לא-מהבית, את נורא רגישה, ובמצבך הכל מזיק לך. הדבר היחיד שמותר לך בשפע זה תה. תביני שהכי טוב בשבילך זה לשתות תה ולשכב, תראי כמה יהיה לך כדאי, בינתיים כל החיים יעברו ואת לא תהיי חולה, פשוט תשכבי ולא תעשי כלום ולא יקרה לך כלום חוץ משתיית תה, ועד שתסובבי את הראש כבר תהיי זקנה ונורא תתפלאי על מה עברו החיים שלך, נורא כדאי לך, כי ככה הבריאות שלך תישמר חזק, ואַת תסתכלי לך בלילות אל הכוכבים, והם יהבהבו מול עינייך כמו אורות גורדי השחקים של ניו-יורק, והמון דברים שלא עשית ימלאו אותך בכמיהה, מגעגועים לא מתים, והלב שלך ממש יתחמץ עם השנים על מה שלא עשית, אבל גם מלב חמוץ לא מתים, רק ממתיקות מתים, מתוק זה מאוד לא בריא, ועם לב חמוץ אפשר להחזיק שמונים שנה בשקט, ואת תתכופפי ותצטמקי איתו, יהיה לך נורא כדאי, הנפש שלך תהיה מלאה תסיסה חרישית עם פצפוצים קטנים כמו ברהיטי עץ בלילה, כשהתולעת מתקדמת עוד מילימטר ועוד מילימטר, ואצלך בנשמה פוקע עוד עורק ועוד עורק עד שתהיי מחוררת לגמרי, תראי איזה יופי יהיה לך שתאריכי ימים ותשתי אינספור ליטרים תה, ובסוף תמותי מלאה חמיצות ותה, אבל זקֵנה, ואחרי מותך אנשים יגידו, בשביל תה חיים? אבל מה איכפת לך, העיקר שלא חלית, ככה שאני לא בטוחה שטוב בשבילך שאפתח לך עכשיו חלון.

דודה [בוכה]

אבא...

פייליץ [מחבק אותה, סונט באפה.]

אבל אִיגִיקָ'לֶה, אִיגִיקָ'לֶה...

[הדודה מחרחרת קצת ומתה.]

תמונה 18

[בית הקברות. לפנות ערב. פייליץ על קבר הדודה.]

פייליץ מה אומרים על קברֵך, דודה? מה אומרים על אישה זקנה שמתה?

[פאוזה. מנסה לעודד אותה.]

ואיך שם למטה? הנה, את שוכבת לך שם בבור, בחושך, מעלייך מצבה עם שמך "הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא כּץ". מפעם לפעם את שומעת מלמעלה קול פסיעות ואז את את קוראת מלמטה:

דודה [מתוך הקבר]

הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא כּץ, וגם אני הייתי.

פייליץ אבל הוא לא שומע. ועוד מישהו עובר.

דודה הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא כּץ, וגם אני הייתי.

פייליץ וגם הוא עובר ולא שומע. מפעם לפעם עוברת חבורה של אנשים, חלקם בוכים, מלווים מישהו חדש לבור.

דודה הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא כּץ, וגם אני הייתי.

פייליץ וככה יום שלם.

דודה הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא כּץ, וגם אני הייתי. הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא...

פייליץ והלילה יורד, וכבר אין איש למעלה, רק העצים מרשרשים.

דודה הלו, אני הדודה צֶ'רְנַבְּרוֹדָא...

[פאוזה.]

הלו?

[פאוזה.]

הלו?

פייליץ ולפעמים איזה עוף לילה מצייץ.

דודה הלו?

[פאוזה.]

הלו?

פייליץ ולפעמים דממה גמורה.

דודה הלו?

[פאוזה.]

הלו?

[פאוזה.]

הלו?

[פייליץ יוצא.]

הלו?

[פאוזה.]

הלו?

[פאוזה.]

הלו?

[סוף חלק שלישי]

חלק רביעי

חורף

תמונה 19

[רחוב מתחת לחלון האהובה. לילה. פייליץ בגב כפוף.]

פייליץ [לקהל, ברוב רגש]

כבר חורף, אנחנו לא רחוקים כל-כך מהסיום,

וזה שוב אני, אותו פייליץ, ולבד, ובתוספת גב עקום,

ועדיין מקווה, אני עצמי איני יודע איך,

שיתפסו אותי עוד פעם מחייך.

עכשיו אני הולך לשיר לה מתחת לאותו חלון,

שנים עברו, מי יודע איפה היא, בפריז או בליוֹן,

בטח התחתנה, נסעה, לקחה את אחוריה למקום אחר,

אבל אני מוכרח, אני עוד פה, אסור לי לוותר,

כל עוד אני חי, יהיה מה שיהיה,

אין לי אלא הרחוב הזה והחלון הזה,

לעמוד תחתיו בלילה ולרצות, לרצות,

לחשוב על מה שלא היה לי, ועיני עוד נעוצות,

לא באורות פריז, כי אם באור שבחלון אחד,

שפעם איש, שמו פייליץ, מתחתיו רעד.

[שר.]

הו, אהובתי, אהובתי, אהובתי,

הו, אהובתי, אהובתי,

אני אותך כל-כך, אהובתי, אהובתי,

ואת, אהובתי, מתי אותי?...

[האורות בבתים סביב כבים בזה אחר זה. הוא שר שוב, וביתר רגש.]

הו, אהובתי, אהובתי, אהובתי,

הו, אהובתי, אהובתי...

[פאוזה. קורא בקול.]

אהובתי?

[פאוזה.]

אהובתי?

[פאוזה.]

פּוֹהוֹרילה?

[פאוזה.]

דודה? [פאוזה.]

סבתא? סבא?

[פאוזה.]

מישהו? ג'וק?

[פאוזה.]

פייליץ?

[עונה לעצמו.]

– כן.

– מי זה?

– פייליץ.

– זה הפייליץ שאני מכיר או מישהו אחר בשם פייליץ?

– הפייליץ שאתה מכיר.

– שלום לך.

– שלום.

– פייליץ, מה עושים?

– מעבירים את הזמן. הנה, אתה משוחח לך עם עצמך: "פייליץ?" – "פייליץ", "פייליץ?" – "פייליץ". וככה עוברות השנים.

– ומכולם נשארת לי דווקא אתה. איתך הכי משעמם, אתה הכי טיפש, קטנוני, מכוער; מה נדבקת, פייליץ? כל יפי העולם, כל הנפלא שבו – הכל חלף מול עיני ועבר; רק פייליץ נשאר עם פייליץ עד הסוף המר.

[מתייפח. ה"פייליץ" שבו קורא לו.]

– אל תבכה, פייליץ.

[פייליץ ממשיך לבכות. פאוזה.]

פייליץ?

[פייליץ ממשיך לבכות. פאוזה.]

פייליץ?

[פייליץ ממשיך לבכות. פאוזה. ה"פייליץ" שבו מושיב אותו, חולץ את נעלו, מוציא מכיסו נוצה ומדגדג את כף רגלו. קורא לו בעליצות כמו לילד.]

פייליץ, פייליץ!

[בכיו של פייליץ שוכך. ה"פייליץ" שבו ממשיך לדגדג.]

פייליץ!

[פייליץ מגחך.]

פייליץ!

[פייליץ צוחק.]

פייליץ, פייליץ, פייליץ!

[פייליץ מתפקע מצחוק. פאוזה.]

נלך הביתה, פייליץ?

– כן, פייליץ, נלך הביתה.

[קם והולך כשנעל אחת בידו. בדרכו הוא משתהה מפעם לפעם, מרים את רגלו היחפה וה"פייליץ" שבו מדגדג אותו דגדוג קטן, הוא מצחקק, ממשיך ללכת ויוצא.]

[סוף]