הקיסר גוק
מחזה בחמש מערכות ואפילוג
הדמויות
קָלָפַאטי, מענה
בַּטוֹקְס, קיסר
יַאזְוָוה, אישתו
גוֹק, בנם, ילד, אחר-כך מבוגר
תֶהֶהֶהֶ, אחיו של בּטוֹקס
אֶהֶף, אחיו של בּטוֹקס
ליטוֹטְריפְּטֶר, שר החצר הישן
בֶּסְפֶּצִ'י, יועץ סתרים זקן
בּוֹרוֹדוֹם, שר החצר החדש
טוּק-טוּק, נבל
צִ'יבּוֹ, נבל
רַטְמַאוּס, שר הצבא
קוֹמָא, שליח המלך בְּרוֹנכּוֹ
צֶ'פְּטֶר, שליח המלך בְּרוֹנכּוֹ
חצרנים, משרתים, שומרים
מערכה ראשונה
תמונה 1
[המסך סגור. בצד הבמה יושב קלפאטי, מבעיר אש, מכין את כלי מלאכתו, סכינים, שַפּוּדים.]
קלפאטי [לקהל]
הקיסרות שלנו. שמעתם עליה? לא? מקום רחוק.
הקיסר בַּטוֹקס, הקיסרית יַאזְוָוה, הקיסרון גוֹק.
ערב, גוֹק שוכב לישון. בשמים כוכבים לרוב.
אמא יאזְוָוה באה להגיד לילה טוב.
ואגב, אני פה לא רק המסַפּר, אני גם דמות,
שמי קָלָפַאטי, תכירו אותי עם קצת סבלנות.
[המסך עולה. לילה. חדר הילדים של גוק בארמון. גוק במיטה, יאזווה עומדת מנגד. גוק זע באי-מנוחה.]
גוק אמא, אני לא רוצה למות.
יאזווה הדרך שלך עוד ארוכה.
גוק אך כבר עליתי על המסלול
מרגע שנולדתי!
יאזווה כן, בני.
גוק לא נולד פעם בכל ההיסטוריה
מישהו שלא מת?
יאזווה לא, בני.
גוק ואולי אני אהיה הראשון?
[פאוזה.]
הבטיחי לי שלא אמות, אמא!
[פאוזה.]
אמא, הבטיחי לי שלא אמות!
[פאוזה.]
כמה טוב היה לי אילו חיבקת אותי.
יאזווה והלא גם אני אמות,
ולא אוכל לעזור לך.
גוק אמא, החיבוק שלך!
אֶת כל העולם אתן בשבילו!
יאזווה כבר התחבקנו, בני. זמן לישון.
גוק יש לי מחשבות רעות בראש, אמא,
חם לי, ופתאום קר לי, כסי אותי.
[פאוזה.]
אמא, אני רואה פרש על סוס,
פניו עטופים, הוא מתקרב בדהרה,
אלַי הוא בא, אמא, לקחת אותי!
יאזווה עֲלֵה מולו על סוס שלך!
אתה נסיך, אתה גיבור, יש לך חרב!
גוק לא, אמא, הסוס שלי גדול מדי,
ולרכוב עליו אני לא יודע,
ואת החרב אין לי כוח להרים...
יאזווה התאמץ! אתה גבר!
גוק הפּרש מתקרב, אני פוחד!
יאזווה אומץ, בני! עמוֹד מולו!
גוק הוא בא! הוא מניף את החרב עלי...
אמא, אמא, הצילי, אני מת!
[מתעלף. יאזווה מתקרבת אליו, מניחה יד על מצחו. הוא פוקח אח עיניו.]
יאזווה מה, בני, הָזיתָ הזיה?
[דמות עטופה מתקרבת לאט לאט מפרוזדור הארמון החשוך אל החדר. גוק נתקף שוב חלחלה, לופת את ידה.]
גוק אמא, אני רואה שוב דמות מתקרבת...
יאזווה בני, אתה שוב הוזה.
גוק לא, אמא, הוא בא,
הַפני את ראשך, הוא שם!...
יאוווה לא, בני, לא אפנה את ראשי,
כי אין שם אף אחד.
[הדמות ממשיכה להתקרב.]
גוק הנה הוא, הנה הוא, הנה הוא!...
[הדמות עטוית השחורים מתקרבת אל יאזווה מגבה, נוגעת בכתפה. יאזווה מסתובבת, זעקת אימים פורצת מגרונה. הדמות פותחת את פיה, מנסה לומר משהו, אך מגרונה בוקע רק חרחור מפחיד. בתנועת קריעה פותחת הדמות את גלימתה, מתגלה בַּטוֹקְס, פצע פעור בגרונו, כולו שותת דם.]
יאזווה בעלי!
גוק אבא!
[בטוקס מנסה שוב לומר משהו, מחרחר, מצביע על גרונו בקדחתנות]
יאזווה רצחו אותך! רֶצח!
[בטוקס פורשׂ את ידיו באוויר בחוסר-ישע, מתמוטט ומת. יאזווה זועקת.]
רצח!! רצחו את הקיסר!
תמונה 2
[נכנסים משרתים, שומרים, חצרנים, כולם אחוזי בהלה, מתרוצצים נבוכים. גוק, מבועת, מצטנף במיטתו, עוצם אח עיניו בכוח.]
ליטוטריפטר מי רצח?! להגיף את הדלתות!
להציב שומרים מסביב לארמון!
שִלחוּ רצים בהולים למפקד הצבא
של עיר הבירה, להכפיל את המשמרות,
עוצר כללי, להוציא חיילים לרחובות,
רצים לחֵילוֹת המצב בפּרוֹבינציוֹת,
כוננות עליונה, משמרות בעיירות ובכפרים,
איסור תנועה מוחלט לעיר הבירה,
משמר לאוצר הממלכה, משמר למחסני הנשק,
משמר לאורוות הסוסים, אין יוצא ואין בא...
[בֶּסְפֶּצ'י לוחש משהו באוזנו. שניהם מתווכחים בלחש, ולבסוף.]
בטלו את השומרים מסביב לארמון!
בטלו שליחת רצים בהולים למפקד הצבא
של עיר הבירה, בטלו הכפלת המשמרות,
בטלו עוצר כללי, בטלו הוצאת חיילים לרחובות,
בטלו רצים לחילות המצב בפּרובינציות,
בטלו כוננות עליונה, בטלו משמרות בעיירות ובכפרים,
בטלו איסור תנועה מוחלט לעיר הבירה,
בטלו משמר לאוצר הממלכה, בטלו משמר למחסני הנשק,
בטלו משמר לאורוות הסוסים, בטלו "אין יוצא ואין בא",
אין צורך לגרום לבהלה בציבור, הכל כרגיל...
[לבספצ'י, בשקט.]
אבל את בתי התפילה כדאי בכל זאת לפתוח,
לצלצל בפעמונים, סוף סוף הקיסר מת...
[בקול, ליועצים.]
לפתוח את בתי התפילה, לצלצל...
[בספצ'י לוחש משהו באוזנו.]
בטלו גם את פתיחת בתי התפילה,
בטלו את הפעמונים, ההכרזה
על מות הקיסר תידחה עד...
[מטה אוזנו לבספצ'י.]
יומיים מהיום, כשכל השלטון יועבר כסדרו...
[נכנס רץ, לוחש משהו באוזן ליטוֹטְריפְּטֶר. ליטוֹטריפּטר, בשקט, לבספצ'י.]
השמועות הגיעו לעם, העם ברחובות!
[בספצ'י לוחש משהו באוזן ליטוטריפטר, תוך שהוא פושט זרועותיו כאומר "מה לעשות". ליטוטריפטר תוקע בו מבט זועם.]
בטלו את כל הביטולים!
להציב שומרים מסביב לארמון!
שלחו רצים בהולים למפקד הצבא
של עיר הבירה, להכפיל את המשמרות,
עוצר כללי, להוציא חיילים לרחובות...
יאזווה ליטוֹטְריפְּטֶר!
ליטוטריפטר כן, גברת.
יאזווה הַראה לי!
ליטוטריפטר מה, גברת?
יאזווה איך אתה שותק!
[ניגשת אל מיטת גוק, נוגעת בו, הוא פוקח עיניים מבוהלות.]
גוק אמא...
יאזווה אביך מת, ילד.
תמונה 3
[נכנסים חצרנים, נושאים את הכתר על כרית קטיפה, אחריהם שני הדודים, מבוהלים.]
תההה אחינו מת...
אהף איך זה... ככה?...
תההה מה יהיה?
[מחבקים את יאזווה וגוק.]
יאזווה עִזרוּ לנו. למען אחיכם המנוח.
תההה נעזור, ודאי שנעזור...
אהף איך לא?...
ליטוטריפטר [לוקח את הכתר, פוסע לעבר גוק]
הקיסר החדש!
יאזווה גדול עליו.
[לוקחת את הכתר מידי ליטוטריפטר.]
תן, אני אשמור.
גוק כן, אמא, שמרי עליו.
עכשיו רק שנינו, את ואני.
תההה כן, גיסה. שמרי עליו.
אהף ואנו נעזור.
תההה נעזור, ודאי שנעזור.
אהף ואיך לא?
יאזווה ליטוֹטריפּטר!
ליטוטריפטר כן, גברת.
יאזווה הכרז על כך רשמית:
אהיה עוצרת הממלכה
עד שבני יגיע לפרקו.
אל תתמהמה, פרסם,
אנשים צריכים לדעת:
ילד בן עשר לא יכול לשלוט,
אמו תעשה זאת עבורו.
ליטוטריפטר ובקשר להצבת שומרים...
יאזווה ליטוֹטריפּטר!
ליטוטריפטר אני שותק.
יאזווה [מורה על בספצ'י]
מי האידיוט, תזכיר לי?
ליטוטריפטר זה יועץ הסתרים, בֶּסְפֶּצ'י...
בספצ'י שלושים וחמש שנה, אני, הוד רוממותה...
יאזווה יעצת די, צא לגימלאות.
בספצ'י שלושים וחמש שנה...
[מהסס רגע, יוצא.]
יאזווה עכשיו צאו כולכם, בני ואני
רוצים להתייחד עם הגופה!
[יוצאים כולם חוץ מיאזווה וגוק.]
תמונה 4
[יאזווה כורעת למראשות גופת הקיסר. גוק עומד לצידה.]
יאזווה כְּרַע ברך. תן לו כבוד.
יצאת ממנו. הוא אתה.
גוק [כורע ברך]
מי שהיה לי אלוהים,
שוכב לרגלי ללא תנועה,
וזבוב שמח על ריסיו.
הוֹרַשת לי את הפחד, אבא,
הורשת לי את האפסות.
[קם.]
יאזווה [לגופה, בשקט]
בעל. כמה מוזר. אם אתרכז
ואתאמץ טוב-טוב – תופק דמעה.
[קמה.]
גוק מה יהיה עכשיו, אמא?
מה נעשה? אני פוחד!
יאזווה רק אמך נותרה לך בעולם.
גוק כן, אמא, רק את. הבטיחי לי
שלא יהיה לך אף אחד,
רק אני, לתמיד!
יאזווה לתמיד, בני, רק אתה.
[מאמצת אותו אל חזה.]
גוק ועכשיו את מחבקת אותי.
החיבוק שלך, אמא!...
[בוכה.]
יאזווה בְּכֵה, בכה על אביך.
גוק החיבוק שלך, אמא!...
יאזווה כן, בני.
[סוף מערכה ראשונה]
מערכה שנייה
תמונה 1
[המסך סגור. קלפאטי בצד הבמה ליד כלי מלאכתו.]
קלפאטי [לקהל] שמונה שנים, ווּשְשְט, כמו רוח עברו,
אצלי שתי שיניים טוחנות נשברו,
הילד גוק בן שמונה-עשרה, הידד,
הגיע הזמן לקחת את המושכות ביד.
[המסך עולה. בוקר. גוק בלישכתו, לידו שד החצר החדש, בּוֹרוֹדוֹם. גוק אחוז חימה, מתנפל על אחד מיועציו.]
גוק מה היא אמרה? אבל מה היא באמת אמרה?
זה מה שאמרה? כך היא באמת אמרה?
אבל מה איכפת לי מה היא אמרה!
מה איכפת לנו, לכס הקיסרי, מה היא אמרה!
יום אחד בלי לספר לי מה היא אמרה!
הקיסרות קטנה כל-כך שאי אפשר
לברוח יום אחד ממה שאמרה?!
[היועצים מרכינים ראש.]
גם היא, גם כל העולם על ראשי:
המלך בְּרוֹנְכּוֹ מקָרֵב את צבאו לגבולנו...
בורודום חבק אותו.
גוק מה?
בורודום חבק את בּרוֹנכּוֹ מלך הפרַנקים.
יש לו בת בגיל ארבע-עשרה,
שא אותה לאשה והיֵה לחתנו.
[פאוזה. גוק נראה המום רגע.]
גוק תנו לי משהו לשתות.
תנו גם מגבת לנגב את הזיעה.
הביאו סיר, אני רוצה גם להשתין.
[מתנגב, שותה, משתין. תוך השתנה.]
בּרוֹנכּוֹ מלך הפרנקים, אתה אומר.
אויבנו המר ביותר.
אני לא רואה איך ולמה...
מצד אחד, אני מבין,
אם הוא משיא לי את בתו –
הוא גם קונה לו דריסת רגל פה.
מצד שני, אם אני נושא את בתו –
אני קונה דריסת רגל שם.
יפה, יפה. גם אתחתן. תהיה אישה.
הייתי רוצה לראות את הפרצוף של אמי,
מה היא תאמר על כך, הזונה המתייבשת...
[צוחק.]
ואז אשאל אותך:
"מה היא אמרה? אבל מה היא באמת אמרה?
זה מה שאמרה? כך היא באמת אמרה?"
בורודום לא, אדוני. אתה לא תשאל יותר.
בּרוֹנכּוֹ מלך הפרנקים יהיה חותנך.
תהיה לך אישה. היא תהיה שלך.
ואתה תהיה סוף-סוף גבר.
גוק ועכשיו אני לא.
לא גבר, ידידי. עזור לי.
קשה לי בעולם. קשה לי.
[בוכה.]
לו ידעת כמה אני שונא אותה!...
בורודום יודע, אדוני.
גוק לא, לא תוכל לדעת. אין בעולם,
ומעולם עוד לא נולדה שינאה כזאת.
בורודום אבל עכשיו, אדוני, זה עומד להשתנות.
גוק כן, עומד להשתנות.
[פאוזה.]
התבזיתי כהוגן, מה?
בורודום גם רגשות צריכים ביטוי.
יום יבוא ויספרו אותך לאנשים,
והם יחייכו רגע, לא מאמינים:
"מה, באמת?"
גוק רק חבל שאני צייצן.
גבר צריך להיות
בעל קול נוקשה ועמום
של עץ אטום.
בורודום עוד תהיה מאוד אטום, אדוני.
גוק וגדוּלה?
בורודום תהיה גדוּלה, אדוני.
עוד יש לך הרבה זמן לגדולה.
גוק כן, אולי. ולכל הפחות אני בעד
להשאיר איזו תקווה שאולי
אני בכל זאת אדם לא לגמרי מבוטל.
נַסחוּ מכתב לבּרוֹנכּוֹ...
בורודום אין צורך, אדוני.
השליחים שלו כבר פה.
תמונה 2
[נכנסים קוֹמָא וצֶ'פְּטֶר, שליחי בּרוֹנכּוֹ, משתחווים לגוק.]
קומא ברכות מאליפות מהמלך בּרוֹנכּוֹ.
המצב בגבול, לא נכחיש את זה, מתוח,
המלך בּרוֹנכּוֹ מבקש להדגיש
שיש לעשות כל מאמץ לפיוס,
ושלח אותנו לנהל משא-ומתן
בעניין אישי ביותר.
בורודום הקיסר גוק שומע.
קומא המלך בּרוֹנכּוֹ יראה לכבוד
לחַתֵן את בתו עם הקיסר גוק.
בורודום לְכָבוֹד גם לקיסר גוק.
מי לא שמע על הנסיכה, בתו של בּרוֹנכּוֹ .
קומא למלך בּרוֹנכּוֹ אין תביעות וחשבונות,
הוא עושה את זה מאהבה ומכבוד.
בורודום מאהבה ומכבוד גם הקיסר גוק.
גוק יש תמונה שלה?
קומא כן, אדוני, הבאנו ציור יפה.
עוד מעט נַראה אותה.
[ממשיך, לבורודום.]
יש להבטיח כמובן שהכלה-הנסיכה,
תהיה גם הקיסרית הראשונה.
בורודום יש לנו קיסר אחד, גוק,
ואישתו החוקית תהיה הקיסרית לצידו.
קומא העניין הוא שגם אמו של הקיסר
איכשהו שותפה בשלטון.
בורודום היא העוצרת עד גיל שמונה-עשרה.
קומא החתן המיועד כבר בן שמונה-עשרה.
בורודום בימים אלה פג תוקף העוֹצרוּת.
קומא פג-פג או פג-יפוג?
בורודום העניין עדין. המהלך הדרגתי
ונעשה לאט לאט ובטבעיות.
קומא רק שהשמועות עפות:
העוצרת דנן לא מתכוונת כלל
להיכנע לטבעיות.
בורודום זה ענייננו הפנימי.
קומא לא אם אנו נכנסים בקשרי חיתון.
סלחו על המילים הגלויות:
מה קורה אם הקיסר גוק...
כלומר, מי במקומו במקרה...
בורודום איך "במקומו"? הבט בו:
קיסרנו בן שמונה-עשרה.
קומא על הכל צריך לחשוב מראש.
במקרה ש... למי עובר הכתר?
בורודום לאישה החוקית, כעוצרת, ולבניה אחריה.
קומא [לוקח את בורודום הצידה, בשקט]
בּוֹרוֹדוֹם... שמך בּוֹרוֹדוֹם, נכון?
שמענו עליך שפיקח.
אז למה אתה מבלבל את המוח, ידידי?
פשוט סלקו את האֵם!
בורודום לאן?
קומא זה עניינכם.
בורודום אנו מנסים כמיטב יכולתנו.
קומא זקוקים לעזרה?
בורודום הילד לא רוצח,
הילד מוכן לשמוע לכל היותר על גלות.
קומא אנחנו יכולים לעזור.
בורודום הילד לא יקבל את זה.
אמא, אתה מבין?
קומא כן, למי אין אמא.
חבל, היה יכול להיות נפלא לולא האמא.
לולא האמא היו הנישואים נחתמים כהרף-עין,
שלום ושלווה היו שוררים בין
קיסרות גוֹק ומלכות בּרוֹנכּוֹ .
בורודום אתה מדאיג אותי.
גוק שלנו רוצה להתחתן,
ואתם רוצים לדפוק אותנו מאחור,
והפעם דרך מיטת בתו של בּרוֹנכּוֹ.
שבּרוֹנכּוֹ ישכח מזה.
אם הוא נותן לנו את בתו,
בתו תהפוך לבת ארצנו.
ומסור לבּרוֹנכּוֹ אדונך,
אם הוא יבחוש לנו בסיר
דרך ערוות הבת הקטנה שלו,
נתלה אותו בביצים.
קומא מי יתלה? גוק, שהביצים שלו
בגודל ביצי כינים?
גוק והתמונה? אפשר לראות את התמונה של הכלה?
קומא מייד.
[ממשיך בשקט, לבורודום.]
עזור לנו לעזור לכם עם האמא.
בורודום זה תנאי?
קומא זו ידידות.
בורודום נִראה. לכו לחדרים שלכם,
בלו בנעימים, אנו נשקול,
תוך יום-יומיים תקבלו תשובה.
צ'פטר [מוסר יריעה מגוללת לגוק]
הנה התמונה, אדוני. נערה כזאת!
כל מי שרואה אותה בוכה
על הניגוד בינה לבין הצרוֹת בעולמנו.
[צ'פטר וקומא יוצאים. בורודום פונה לגוק.]
בורודום אדוני הקיסר...
גוק הַשאר אותי להתייחד עם התמונה.
[בורודום יוצא.]
תמונה 3
[גוק מגולל את התמונה, מתבונן בה ללא ניע.]
גוק תמונה של ילדה יפה,
שמביטים בה בדממה גדולה:
תחילה אַת מראה לנו מה רבה
הנחמה הצפונה בחומר הקפוא;
אט-אט, בעודנו ממשיכים להתבונן,
את נגלית בחולשתך, עשויה
מן הריקמה האפורה של חוסר החיוּת,
וכשממשיכים להביט בך עוד זמן רב,
עד טשטוש החושים, עד עירפול, עד דמעות,
הכל משתנה בך, נוזל, ומאחורי פנייך
מתגלים עוד פנים, פני השֵד
המביט אל ייסורינו וצוחק.
תמונה 4
[נכנס מפקד משמר הארמון, נרעש.]
מפקד אדוני, שליחי המלך בּרוֹנכּוֹ לא הרחיקו לכת...
לאוזני העם גונבה שמועה שהגיעה משלחת
מטעם אויבנו להשיא לך את בתו.
הפטריוטים התגודדו סביב פתח הארמון...
גוק ומה?
מפקד אדוני, דם!
שליחי המלך בּרוֹנכּוֹ נרצחו!
[נכנס בורודום.]
בורודום כמה היו? המון?
מפקד שניים, אדוני. אסרנו אותם.
בורודום הביאו אותם לכאן.
[מוכנסים טוּק-טוּק וצ'יבּוֹ.]
אתם הפטריוטים?
טוק-טוק פטריוטים, אדוני.
בורודום שני פטריוטים? לא יותר?
טוק-טוק אנחנו מייצגים את העם.
בורודום למה יש לכם פרצוף של נבלים?
צ'יבו הרשה לי, אדוני הקיסר, במחילה,
הוא מעליב אותנו שלא לצורך.
הרי ידוע שהפרצוף לא מעיד על הלב.
רגשות נאצלים פועמים לפעמים
מתחת, סליחה, לפרצופי תחת.
זה ידוע בהיסטוריה של הפַּטריוֹטיזיוּת.
בורודום מי שלח אתכם?
טוק-טוק הרגשות העממיים, אדוני, לא נתנו לנו שתתחתן עם בתו של בּרוֹנכּוֹ ...
בורודום מי שלח אתכם?
טוק-טוק הרגשות העממי...
[גוק חוטף סכין מקלפאטי, שוחט את טוק-טוק. לצ'יבו.]
גוק מי שלח אתכם?
צ'יבו אמך, אדוני.
[גוק שוחט אותו.]
דבר כזה עוד לא קרה לי,
שיהרגו אותי על אמירת אמת.
[מת.]
תמונה 5
[נכנסת יאזווה.]
יאזווה גוק, בני, נעשית גבר.
רצחת לנו את העם.
אבל יש עוד עם.
תרצח גם אותו?
גוק זו החלטתי, אמא,
שאֶשָׂא לאישה את הנסיכה,
בתו של המלך בּרוֹנכּוֹ.
יאזווה נעשית גבר, מי יאמר לך לא?
גוק ומה דעתך, אמא?
יאזווה דעתי! מי פה עוד שואל לדעתי!
גוק זו החלטתי, אמא, שאֶשָׂא...
יאזווה [בשקט]
אתה לא תישא אותה לעולם.
אתה יודע את זה.
מה זו, תמונה?
עם התמונה הזאת תישאר.
גוק אמא! אמא!
יאזווה [פורצת לעברו, מחבקת אותו]
אתה לעולם לא תתחתן, ילד,
גם אני לא. יחד נשמור זה על זו,
וכשנמות – נמות אם ובנה
שלא היו כדוגמתם.
בורודום [הולך עם גוק הצידה]
אדוני, כל עוד יש לך
שעת כושר, התחתן איתה.
בּרוֹנכּוֹ יבלע את הרצח,
הוא יבין שידיך נקיות.
כל עוד אתה חם, כל עוד
המזג שלך למרוד גובר
על היצר הארור להיכנע.
גוק צאו, השאירו אותי לבד.
[כולם יוצאים פרט לגוק. הוא פורש שוב את התמונה, מתבונן בה.]
ועכשיו אני מביט בך
כמו קודם, בראייה הראשונה:
תמונה של ילדה יפה,
שמביטים בה בדממה גדולה;
וכך, בראייה הזאת, אני נפרד,
ומעביר אותה לזיכרון
של מה שעוד מעט כמעט היה,
ולא היה.
[סוף מערכה שנייה]
מערכה שלישית
תמונה 1
[המסך סגור. קלפאטי ליד כלי מלאכתו בצד הבמה.]
קלפאטי [לקהל]
עוד חמש שנים חמימות עברו על מי שחי,
אני עוד לא כל-כך חושב על המוות,
אבל נדמה לי שהוא מתחיל לחשוב עלי.
מה חדש בארמון? שום דבר, מושכים.
האמא והבן כרוכים כמו שני נחשים,
שורקים ונושפים אך עדיין לא נושכים.
[המסך עולה. טרקלין בארמון. גוק, בגדיו קרועים, מתנשם בכבדות כל עוד נפשו בו, לידו ליטוטריפטר ובספצ'י.]
גוק ברחתי מן הקרב נגד הטורקים,
נטשתי את המערכה.
אומץ ליבי לא עמד לי.
[בספצ'י לוחש משהו באוזן ליטוטריפטר. זה פונה לגוק.]
ליטוטריפטר למה אדוני אומר "ברח", "נטש"?
אדוני רק נסוג טקטית.
אדוני נהג בתבונה עילאית.
גוק כי העניין הוא זה: למות למען מה?
לא הרגשתי שאני פוחד כל-כך למות,
כמו זה שליבי מתחמץ על אלה
שימשיכו לחיות אחרי.
לא טבעי הוא שאמסור את נפשי
כדי שאמי תוכל לעשות אמבטיות בשלווה.
מה חדש בארמון?
ליטוטריפטר לא הרבה. בעצם, לא כלום.
הארץ שקֵטה, אנשים עובדים...
גוק בכל מקום שעברתי ראיתי אנשים מתקהלים...
ליטוטריפטר להפגנות תמיכה, אדוני.
גוק ואמי?
ליטוטריפטר אין סכנה. עושה אמבטיות עד שתתברר התמונה.
גוק הכל אם כך כשורה.
ליטוטריפטר הכל פנטסטי.
גוק נעים לשמוע אתכם. לא לחינם
העפתי את בּוֹרוֹדוֹם והחזרתי אתכם.
[בספצ'י לוחש משהו באוזן ליטוטריפטר. זה מאזין רגע, פונה לגוק.]
ליטוטריפטר מותר לדבר גלויות?
גוק [מבועת, פורץ ביבבה]
קרה משהו!...
ליטוטריפטר אדוני, הארץ מידרדרת...
[בספצ'י מנענע ראשו בשלילה, לוחש משהו באוזנו, זה פונה לגוק ומתקן עצמו.]
אדוני, בארץ טוב, לאנשים טוב,
אף פעם לא היה פה טוב יותר.
זו הסיבה שחוגים מסוימים בחצר,
מתוך שיעמום ופיהוק קשרו קשר
להכתיר את אחד הדודים של אדוני,
הדוד תֶהֶהֶה, או הדוד אֶהֶף,
או אולי את שניהם כאחד...
גוק שניהם יושבים כל השנים רחוק
באחוזה שלהם על החוף, דגים דגים,
ומנמנמים אחר-הצהריים...
ליטוטריפטו וזוממים, אדוני.
[פאוזה.]
גוק עכשיו אני פועל. עכשיו, מרגע זה,
מכאן, מן הארמון הזה, אתם עדַי,
אני נשבע: אהיה אדם אחר!
אחר, אחר, אחר!
אדם נחוש בדעתו, מהיר ביצוע,
מחליט ולא נסוג מכלום!
קודם כל הדודים שלי, תֶהֶהֶה ואֶהֶף!
ליטוטריפטר מה הדודים?
גוק שלח לתפוס אותם!
ראשית נפסול אותם לכתר!
תֶהֶהֶה הוא הבכור, נַקרוּ את עיניו,
ואחיו הצעיר, דודי היקר אֶהֶף,
כִּרתוּ את לשונו!
ליטוטריפטר אדוני ממש מוכיח נחישות ואומץ, אבל...
גוק [מאיים]
אבל מה?
ליטוטריפטר [נסוג]
אבל לא רק נחישות ואומץ,
גם גבורה והחלטיות.
גוק עכשיו! מייד!
[ליטוטריפטר רומז לקלפאטי. קלפאטי לוקח סכין ומטיל ברזל מלובן. לקהל.]
קלפאטי אמרתי לכם, אני גם דמות.
[יוצא לתנועת ידו של ליטוטריפטר.]
גוק קִראוּ לשר הצבא!
תמונה 2
[נכנס רַטְמַאוּס, חייל מקצועי זקן, כחוש ומכוער.]
גוק רַטְמַאוּס, מצביא זקן וסגפני שלי, שלום.
איך הרֶגל?
רטמאוס מושכים, אדוני.
גוק רַטְמַאוּס, בוא הנה. אני רואה אותך –
אני שמח. אתה מביא איתך פשטות
ויושר של איכר, של אדמה.
אחרי כל החלקלקים סביבי, לראות אותך...
[פתאום מרחרח סביב רטמאוס.]
מה הריח? התחלת להתבשם?
רטמאוס להפיג את הסירחון, אדוני.
יש לי חניכיים רקובים.
גוק בוא הצידה. מילה.
[הולכים הצידה.]
רטמאוס. אמי.
רטמאוס כן, אדוני. אני שומע.
גוק אמי.
[פאוזה.]
שאומַר יותר?
רטמאוס צריך, אדוני.
גוק אני לא רוצה לומר,
אסור לי לומר,
אני פוחד לומר,
אני רוצה שתבין בלי שאומַר.
[בוכה.]
רַטְמַאוּס... אמי!
רטמאוס הבנתי, אדוני.
[יוצא.]
גוק [לעצמו]
כשאמי לא תהיה
אני אהיה.
עוד מעט אמי לא תהיה.
ואני אהיה, אהיה, אהיה!
תמונה 3
[קלפאטי עם כליו נכנס לטרקלין, קצת מלוכלך בדם, אחריו תההה ואהף. אהף, כּרוּת-לשון, מוביל את תההה מנוקר-עיניים.]
אהף אאאא... גגגגגג... אאאא...
תההה אחי שואל למה.
גוק ואתה, דוד?
תההה גם אני שואל.
אהף אאאא... גגגגג...
גוק דודים יקרים, מה קרה?
הפריעו לכם באמצע הדיג?
או באמצע שנת הצהריים?
אהף [בוכה]
אאאא... גגגגג...
גוק [בוכה איתם]
אהה, כמה אתה מיטיב לבטא, דודי,
כי אחרי ככלות הכל,
מה נותר לנו להגיד בעולם,
אם לא את מה שמבטא התינוק
בתחילת דרכו עלי אדמות:
אאאא... גגגגג...
הַאשימו את אמי!
ממי אם לא ממנה ירש פי את היכולת
לצוות על שני אנשים טובים כמוכם
גזרי-דין נוראים כל-כך?!
אמי! אמי! איפה רַטְמַאוּס?
למה הוא מאחר?
תמונה 4
[נכנסת יאזווה שלובת זרוע עם רטמאוס, מבודחת. גוק נדהם.]
גוק מה זה?
יאזווה מה זה מה?
גוק מה שאני רואה.
יאזווה אירוסים.
גוק מה?
יאזווה מה מה?
גוק מה מה מה?!
יאזווה מה מה מה מה מה?!
[גוק מביט חסר-אונים בליטוטריפטר. זה מביט בבספצ'י, הלוחש משהו באוזנו. ליטוטריפטר פוצה פיו, אך יאזווה מקדימה אותו.]
בני, הקיסר הענוג גוק, ברך אותי:
אני מאורסת למצביא רַטְמַאוּס.
נחגוג את כלולותינו עוד שבוע.
גוק רַטְמַאוּס הסגפן, מה עשית?
[רטמאוס ויאזווה מתקרבים לגוק העומד נטוע במקומו. רטמאוס קורץ לו, בשקט.]
רטמאוס אני חולה עליה, על הנקבה.
מה דעתך שאתחתן איתה, אה?
אשכב במיטה של אביך,
אשחק בשדיים של אמך.
יאזווה כן, בני, בשדיים שלי.
הם עוד עומדים. רַטְמַאוּס יעיד.
רטמאוס על דיברתו של איש צבא:
עומדים כמו שלי עומד.
יאזווה ורַטמאוּס ישחק בהם.
רטמאוס רַטמאוּס לא אתמול נולד,
אך גם לא בפְּרֶהיסטוריה.
רַטמאוּס נולד מתי שצריך.
יאזווה קרא לו מעכשיו "אבא''.
גוק [יורק בפני רטמאוס. לנוכחים]
השאירו אותי איתה רגע לבד.
[כולם יוצאים חוץ מגוק ויאזווה.]
תמונה 5
יאזווה גוק, העלבת את אביך עלבון כבד.
גוק אמא, העלבת את אבי עלבון כבד.
יאזווה [פורצת בבכי]
שכחת את אמך?
גוק איך אשכח? הלוואי ויכולתי!
הכל אני שוכח, רק לא אותך!
[היא מנסה להשתמט ממנו, הוא תופס בזרועה.]
רגע, רגע, חכי, לא תלכי ממני
עד שאביא לך ראי,
שבו תוכלי לראות אותך.
[היא שוב מנסה להשתמט ממנו, הוא לופת אותה. בכיה מתגבר.]
יאזווה מה תעשה לי? תהרוג?
גוק חכי, אמא, תני לדבר אלייך,
להגיע אל ליבך, אם יש דרכים אליו.
זקן ומכוער כל-כך, לא תאמרי
שזוהי אהבה, נכון? מי יאמין!
ואיך יָכוֹלת? איך יכולת אחרי אבי?
שכחת אותו? איזה חן על המצח,
התלתלים, הפה, העיניים שנולדו למשול,
אלוהים נָשַק לאיש ההוא, זה היה בעלך;
הביטי בחדש, יש לָךְ עיניים?
יאזווה [חדלה מלבכות]
יש לְךָ עיניים? אביך היה
אדם שמן וקירח, שכחת?
נובר בזוהמה, עם קול דקיק ולב רע.
חזיר שהוצא לשחיטה.
גוק ואני, אמא?
זוכרת איך הבטחת לי פעם,
כשהיתה לי נסיכה בַּתמונה:
"אתה לעולם לא תתחתן, ילד,
גם אני לא. יחד נשמור זה על זו,
וכשנמות – נמות אם ובנה
שלא היו כדוגמתם".
יאזווה אמרה את זה אישה אחרת,
שמתה כבר מזמן.
גוק יש שתי נשים, שתיהן אמי:
הנערה שהרתה וילדה אותי,
נתנה לי אור ושמחה,
את נשימתה החמה על פני לא אשכח;
והזקנה המטביעה בי
עד יום מותי
נשיקה של כפור.
יאזווה [צוחקת בייאוש]
יש שני בנים, שניהם בני:
התינוק שבכה בזרועותי;
והגבר המחכה שאמות.
גוק [קורא בקול]
שומרים, תִפסוּ אותה!...
תמונה 6
[אנשי המשמר פורצים פנימה, בראשם רטמאוס.]
גוק תִפסוּ את שניהם!...
[איש לא נע.]
אני הקיסר!...
[פאוזה.]
אני הקיסר!...
[יאזווה ניגשת לרטמאוס, משלבת את זרועה בזרועו.]
יאזווה רַטמאוּס.
[לתנועת ידו של רטמאוס מכתרים השומרים את גוק, ליטוטריפטר ובספצ'י.]
קודם כל הצמד, הקשקשן והלחשן.
[ליטוטריפטר ובספצ'י רועדים.]
ליטוטריפטר מה קשקשתי... לא קשקשתי... ואם קשקשתי...
בספצ'י ארבעים ושבע שנים...
לא, כבר ארבעים ושמונה...
ליטוטריפטר הגיע הזמן לצאת לגימלאות...
יאזווה איחרתם את הגימלאות.
ליטוטריפטר למה איחרנו... ואם איחרנו...
נלך בלי גימלאות... שלום...
בספצ'י שלום, שלום...
יאזווה איחרתם את ההליכה בלי גימלאות.
ליטוטריפטר [יבבה בקולו]
למה איחרנו את ההליכה...
[מנסה לגחך.]
לא נלך?... נשב?... נשב...
הנה, פה בפינה...
בספצ'י וגם אני אשב... מאחוריך...
[שניהם כורעים תחתיהם. לתנועתו של רטמאוס השומרים דוקרים אותם למוות.]
רטמאוס [ניגש אל גוק]
בוא, ילד שמנמן.
גוק לאן?
רטמאוס עוד מעט תדע.
[אוסר אותו עם חייליו.]
קחו אותו!
[החיילים מוליכים את גוק. לפני צאתו הוא עוצר, מפנה את מבטו אל יאזווה. היא מתקרבת אליו, נוטלת את פניו בידיה, מתבוננת מקרוב בעיניו.]
יאזווה קופסת הגולגולת, תיבת קסמים סגורה.
מה שיפה בה הוא לא הרעיון ולא ההמצאה,
לא הברק והחוכמה, כי אם החשיכה.
מה צפון בי, מה מתחולל בך –
עטוף בעטיפה, וזה מה שיפה:
תיבת קסמים סגורה.
[החיילים מוציאים את גוק.]
[סוף מערכה שלישית]
מערכה רביעית
תמונה 1
[המסך סגור. קלפאטי בצד הבמה ליד כלי מלאכתו.]
קלפאטי [לקהל]
בפתיחת המערכה הזאת לא צריך הקדמה,
בקושי עברו שבועיים. המשך צְפייה נעימה.
[המסך עולה. חדר הילדים של גוק, שהפך לכלא חשוך. גוק מוכנס בלוויית שומרים.]
גוק הנה חדר ילדותי. כאן חלמתי.
כאן שכבתי בעיניים עצומות
ובראתי עולמות.
[מושיבים אותו כפוּת כשפניו אל הקיר.]
למה הבאתם אותי לכאן?
קלפאטי [מתחיל להעביר את האש והכלים לחדר]
עוד מעט תוכל לשוב ולחלום.
גוק מה אתה מביא שם? מה אתה מכין?
קלפאטי תיכף תדע.
גוק אני שומע מתכת.
אתם הולכים לעשות לי משהו.
קלפאטי תיכף תדע.
גוק אבל למה אתה לא אומר לי?
למה אתה משאיר אותי במתח?
אתה יודע משהו שאני לא יודע,
ואתה רואה שאני פוחד.
קלפאטי הקיסר יודע משהו שנתיניו אינם יודעים.
בעוד הם נמים את שנתם, יודע רק הקיסר עצמו
שזה שיָשֵן לא יחיה מחר, וילד בעריסתו יימחץ,
ואישה תתאלמן, ועיר שלווה תיחרב עד היסוד.
עשר שנים היית קיסר.
לא הפריע לך שאתה ידעת על חיינו
הרבה יותר משידענו אנחנו.
עכשיו תורי לדעת, תורך לשאול.
תמונה 2
[קלפאטי מסובב את כיסאו של גוק אל האש ומטיל הברזל.]
גוק מי ציווה עליכם לעשות לי
את הדבר הנורא הזה?
רַטמאוּס? קִראוּ לאמי!
היא לא תיתן! לא עד כדי כך!
אמי לא תיתן לשפוך את העיניים
שנוצרו תשעה חודשים ברחמה!
קלפאטי מה תיתן אמך ומה לא,
את זה לא נדע.
היא נסעה. הפליגה בספינה.
תשוב רק עוד יומיים.
גוק חכו עד שתשוב! חכו יומיים!
קלפאטי לא נחכה. החושך יֵרד עליך
עוד לפני שיחשיך היום הזה.
[גוק מייבב חרש בעוד קלפאטי ממשיך במלאכת ההכנות תוך שריקה. גוק חדל לייבב.]
גוק מה השעה?
קלפאטי יום שלישי,
שלוש אחר הצהריים.
גוק שלוש, היית שעה תמימה, פשוטה,
שעה של נמנום שלאחר הארוחה,
ראי לאיזו מפלצת נעשית!
"שלוש'' – איזה צירוף נורא:
שתי התזות שורקות שביניהן "לא!"
תמונה 3
[קלפאטי ממשיך לשרוק.]
גוק למה אתה שורק? אין לך יותר כבוד אלי?
קלפאטי לא, אדוני.
גוק לפחות חמלה?
קלפאטי כן, אדוני. חמלה יש.
אני מפסיק לשרוק.
[מפסיק.]
גוק תן לי להתקרב לחלון.
תן לי לראות עוד רגע
את העולם.
קלפאטי מה תרוויח.
גוק אתם, שיש לכם הרבה רגעים,
ליבכם גס. לא תבינו
את ערכו ויופיו של עוד רגע.
קלפאטי לך לחלון, הבט.
[השומרים נושאים את גוק לחלון, הוא מביט החוצה. חוזר בפנים נפולים.]
גוק צדקת.
תמונה 4
[קלפאטי מקרב את מטיל הברזל לעיניו של גוק.]
גוק העובדה, העובדה הפשוטה,
המתקרבת אליך, נעשית
יותר ויותר בהירה עד שהיא
ניצבת מולך במלוא זוהרה.
הנה היא. באה אלי,
מחבקת אותי בפשטות,
שני גופים נפגשים בחלל,
אני והעובדה.
[קלפאטי מנקר את עיניו.]
תמונה 5
[גוק פולט צווחה רמה וממושכת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ללא הפוגה.]
קלפאטי [לקהל]
הכּאב! אף פעם לא מדברים עליו כשהוא איננו,
אבל כשכואב – אין שום דבר חוץ ממנו.
לכן התמונה הזאת מתמצה בהברה המתמשכת "אַי!",
וכך היא תימשך עוד זמן-מה, לא רב מדי,
כי גם הכאב שוכך לאט, והצווחה הרמה
של ההלם הראשון הופכת ליבבה עמומה.
וכבר כאילו תמיד היה ככה, והחושך מקבל
איזה גוון טבעי אפילו, בכלל לא אפל,
וכבר מתרגלים לגשש, להקשיב בהטיית ראש,
כמה מהר אדם בולע... עניין נדוש!
גוק אני זוכר: זה היה תמיד ככה, החושך.
[בוכה.]
פעם ראיתי דברים, היה אור.
[חדל לבכות.]
אני נורא...
[בוהה.]
סובל.
[בוהה]
אבל זה היה תמיד ככה, החושך.
קודם כל, לפני הכל ותמיד –
היה החושך.
[סוף מערכה רביעית]
מערכה חמישית
תמונה 1
[המסך סגור. בצד הבמה קלפאטי עם כליו.]
קלפאטי [לקהל]
ועוד חמש שנים, השמש זורחת, השמש שוקעת,
מהחור של התחת כבר מציצה לה התולעת.
גוק המסכן לאט לאט בתאו משתגע,
עוד לא בן שלושים, המסכן, ונראה בן מאה.
ואז יום אחד, מי פילל, הפתעה גדולה:
רַטמאוּס, האשמאי הזקן, יוצא לפעולה.
כן, גם אותו, רבותי, לא עשו אותו ביד,
זיינה לו את המוח, הגברת, עד שיום אחד
אוסר אותה באזיקים, משליך לתא קטן,
ואז קורא למי? נכון, לקָלָפַאטי עם הברזל המלובן.
[המסך עולה. כלאו של גוק. גוק. קלפאטי יוצא עם כלי מלאכתו.]
גוק זר לי סיפור חיי,
שרובו חלף כבר,
זר ומרוחק וקר.
ואני, שחייתי אותו
זמן כה רב, שעה שעה,
אינני חש כלפיו דבר,
כאילו לא שלי הוא,
כאילו חי אותו אחר,
שאֶל פניו אני מוכן
לירוק מלוא לוגמַי.
[קלפאטי חוזר עם כלי מלאכתו, עייף, מוכתם עוד יותר בדם.]
גוק מה? עבדת?
קלפאטי שְכַב, שכב ונסה להירדם.
גוק מה בעולם?
קלפאטי ככה-ככה.
גוק אין איזה רצון חזק שאחיה, מה?
קלפאטי לא. העולם שכח אותך.
נסה להירדם.
גוק כן, הכי טוב לישון.
כל הימים לא הוליכו
אלא לשנת הלילה.
[שוכב על מזרונו.]
תמונה 2
[נכנסים תההה ואהף, עומדים מול גוק.]
קלפאטי אֶהֶף, דוד יקר, מה שלומך?
אהף אאאאא.....
קלפאטי אני לא מבין, דַבֵּר ברור.
אהף אאאא.....
קלפאטי [מטעים]
שלומך, על שלומך אני שואל.
אהף אאאאא.....
קלפאטי [צועק באוזנו]
שלומך!
אהף אאא... אאא... בבב...
קלפאטי משורר, הכל אצלך חרוזים, אאא, בבב, גגג!
אהף אאא... אאא... אאא... גגג... חחח... בבב... גגגאאאמממ... מממרררררר... מממ... גגג...
[מתעטש.]
א-קִי! א-קִי!
[ממשיך לדבר.]
בבב... אאא... מממבבב... חחח... חחח... רררר... אאא... אאא... אייי... אווו... גגגוווו...
[בוכה.]
נננגואבבב... גגגרררוווו... אייי... אייי... בבבדדד... ררר... מממווו... פפפווו... פפפאאא...
[שר.]
אאא... גגג...
אאא... חחחבבב...
ההה... בבב...
ווו... אאאא... בבב...
[שוב מדבר.]
ווו... אאא... ההה... אאאווו... אאאהההה... אייי... גגג...
[שר.]
ההה... אאא... נננ...
ההה... מממ... פפפ...
אאא... ווו... פפפ...
הההווו... בבב... פפפ...
ווואאאא... אאאווו... אייי... ררר...
אייי... אאא... בבב... ררר...
[שוב מדבר.]
ווו... אאא... נננ... ווו... פפפ... אאאייי... אאא... ווו... אאאייי... ההה... קקק... פפפ... בבב... ררר... מממ...
[בוכה.]
אי-אי-אי!... אי-אי-אי!...
[ממשיך לדבר.]
ווו... אאא... אאא... ססס... ווו... אאא... בבב... פפפ... ווו... פפפ...
[מייבב בפחד.]
או-או-או!... או-או-או!...
[ממשיך לדבר.]
ווו... כככ... אאא... קקק... ווואאא... ררר... פפפווו... אאא... פפפ... אאאייי... נננ...
[מפהק.]
א-א-ה!...
[מצטמרר מקור.]
ברררר-רררר!...
[שוב מפהק.]
א-א-ה!...
קלפאטי לא הבנתי כלום.
תההה אני אתרגם לך.
"רע לי. אני עצוב. החלב שנתנו לי היום עם הכיסנים היה קצת חמוץ. אחר-כך יצאנו לטייל והיתה רוח. שכחתי את המעיל בבית ונדמה לי שהצטננתי".
["מתעטש".]
"א-קִי! א-קִי!"
[ממשיך לדבר.]
"איפה הימים שאמא שלי היתה כורכת לי צעיף סביב הצוואר שלא אקבל דלקת בגרון. איפה אמא ואבא. אני מתגעגע".
["בוכה".]
"הייתי הולך איתם הרבה לטייל לפני השינה, ואמא שלי היתה שרה לי:"
["שר".]
"זהו שיר קטן ועצוּבצ'יק
על אמא ובובה ועל זבוּבצ'יק,
זבובצ'יק היה כה אהוּבצ'יק,
ואמא נתנה לו כל-טוּבצ'יק..."
[ממשיך לדבר.]
"ואבא היה מושיב אותי על ברכיו ושר בקול צרוד:"
["שר".]
"בין מחראה למרקקה
הולך לו המקק
עם אישתו המקקה
בזמר מחורקק".
[ממשיך לדבר.]
"ואני כל-כך שמחתי, והייתי בטוח שזה יימשך לנצח, אבא שלי ואמא שלי והאחים שלי, הכל כל-כך יציב ובטוח, שום דבר לא ישתנה לעולם..."
["בוכה".]
"אי-אי-אי!... אי-אי-אי!..."
[ממשיך לדבר.]
"ופתאום הכל התפרק לי, והאדמה נשמטה מתחת לרגליים, ואיפה אבא ואמא, ואיפה השירים, ואיפה הכיסוי בשמיכה לפני השינה, ואני כל-כך פוחד..."
["מייבב בפחד".]
"או-או-או!... או-או-או!..."
[ממשיך לדבר.]
"ועכשיו אני כבר עייף, וקר לי ואני לא רוצה להיות פה, אני רוצה פיפי ולישון..."
["מפהק".]
"א-א-ה!..."
["מצטמרר מקור".]
"ברררר-רררר!..."
[שוב "מפהק".]
"א-א-ה!...."
סוף התרגום.
[פאוזה.]
קלפאטי כן, לכו לישון. לילה טוב לכם, דודים מסכנים.
[תההה מניח ידו על כתף אהף ושניהם יוצאים.]
תמונה 3
[מוכנסת יאזווה, עיוורת, מרוטה ופרועה, כמו הזדקנה בבת-אחת.]
גוק מי שם?
[פאוזה.]
מי שם?
[פאוזה.]
באתם לעשות לי משהו?
[מתקרב אל יאזווה. פאוזה. יאזווה מטה את פניה כלפי מעלה.]
יאזווה עד לפה אפשר לשמוע
את מצהלות החוגגים בטרקלין שמעלינו,
אני שומעת את רקיעות רגליהם מעל ראשי,
אנשים ונשים שותים ורוקדים וצוחקים;
שם, מעלי, החיים, בעוד אני למטה, במרתף,
פני מטושטשים מעייפות, וליבי מת.
גוק [פורץ בצחוק, נופל על מזרונו, קורא כבת-הד פארודית לעצמו בן העשר]
"אמא, הנה אני רואה פרש על סוס,
פניו עטופים, הוא מתקרב בדהרה,
אלי הוא בא, אמא, לקחת אותי!"
יאזווה [צוחקת]
"עֲלֵה מולו על סוס שלך!
אתה נסיך, אתה גיבור, יש לך חרב!"
גוק "לא, אמא, הסוס שלי גדול מדי,
ולרכוב עליו אני לא יודע,
ואת החרב אין לי כוח להרים..."
יאזווה "התאמץ! אתה גבר!"
גוק "הפרש מתקרב, אני פוחד!"
יאזווה "אומץ, בני! עמוֹד מולו!"
גוק "הוא בא, הוא מניף את החרב עלי!...
אמא, אמא, הצילי, אני מת!"
["מתעלף". יאזווה מגששת את דרכה אליו, מושיטה לו את ידה, הוא פוקח את עיניו ומותח את צווארו כמחכה. היא מניחה יד על מצחו. פאוזה. הוא משתמט מידה, קם.]
גוק לעצום עיניים שאינן רואות,
אין דבר קשה מזה.
צריך לא רק לרצות,
צריך לרצות חזק מאוד
את הרצון לרצות.
ולי אין כוח, אמא.
את נשארת פה איתי?
יום אחד, אולי.
[סוף מערכה חמישית]
אפילוג
[המסך סגור. קלפאטי בצד הבמה ליד כלי מלאכתו.]
קלפאטי [לקהל]
חמש מערכות הובילו לתא חשוך וצר.
הגענו אל האֶפּילוֹג, והוא יהיה קצר,
שלוש פטירות, וסוף דבר.
[המסך עולה. כלאו של גוק. גוק עומד, מביט אל הצוהר שלמעלה, יאזווה רובצת בפינה.]
עשר שנים, כמו מטוטלת של שעון,
יאזווה פוסעת מן הדלת לחלון,
בוקר אחד היא לא קמה מהמזרון.
יאזווה הזקנה שוכבת חולה, מצומקת,
לא אוכלת, לא שותה, לאט מתמקמקת,
הכרתה שוקעת, מתערבלת, עכורה,
לפנות-ערב אחד...
[יאזווה מתחילה לחרחר. לגוק.]
...הזקנה גמרה!
[יאזווה מחרחרת ביתר שאת. גוק עומד מול הצוהר ומקשיב לחרחוריה. רגע אחד נראה כאילו הוא מתכוון לגשת אליה, אך בסופו של דבר אינו זז. החרחור נפסק. גוק לופת את הקיר בציפורניו. נכנסים שומרים ומוציאים את גופת יאזווה. קלפאטי, לקהל.]
עוברות עוד שתים-עשרה שנה,
גוק נושא פניו לצוהר, כמו בהַמְתנה.
אך המתנה למה? מה עוד יכול לקרות
מלבד טפטוף איטי של אפיסת כוחות,
וחרטה, כסיסה מתמדת וחיטוט-גירוד:
יכול היה להיות אחרת? עכשיו אבוד.
ואולי לא חרטה בכלל, אולי לא כלום,
ורק המהום, זמזום, מלמול סתום,
ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, מין חרחור עמוק...
[גוק צונח לפתע בבת-אחת, משמיע נחרה איומה ומת.]
... סוף עלילת חייו של הקיסר גוק.
[שומרים מוציאים את גופת גוק. המסך יורד. קלפאטי מתכווץ, מזדקן ליד כלי מלאכתו בצד הבמה.]
קורי עכביש עלו עלי, פתאום העולם מלא
צעירים יותר, זריזים יותר, ורק אני כָּלֶה.
בכל זאת אצלנו היה אחרת, המגע האנושי,
היום הדגש על הביצוע, חסר היחס האישי...
ולמה עזבתי את אישתי, לך תדע,
אישה נפלאה, איך היתה עושה לי פשטידה...
אה, הכל שטויות, מה אני בכלל הוזה...
[כאב נוקב לופת את חזהו.]
אההה! מה זה?! כואב! אלוהים, מה זה?!
תמיד הייתי בריא... ופתאום... זה בטח
איזה קלקול קיבה, או גאזים, אולי מתח...
אההה! ממש סכין! זה גאזים, בטוח,
שגיאה השעועית הזאת אחרי הדג-מלוח!...
[פניו מתעוותים מכאב, הוא מחוויר כליל ונחלש.]
אח, האמת, תורי הגיע, גם אני גומר,
ואני הרי בכלל לא דמות, אני רק המספר...
[מת. נכנסים שומרים ומוציאים את גופתו.]
[סוף]