כל הנערים

הדמויות

המחזה מתרחש בערבת קרח, בחזית, מעלות השחר ועד השחר שלמחרת.

חלק ראשון הנער

שדה שומם בחזית. שחר.

א

[סופת שלג, רוח מייללת. חיילים מכורבלים חופרים באדמה. רב-סמלים עומד מעליהם ומזרזם]

רב-סמלים חִפרוּ, חִפרוּ! מולנו האויב, ועד רדת החשיכה עלינו להיות מחופרים! חפרו לפני שתתכסה האדמה בקרח, ולא תוכלו להבקיעו! למען חייכם - חפרו!

ב

[חדור ייאוש חדל לחפור לפתע, המעדר צונח מידיו]

חייל חדור ייאוש אני תופס... אני תופס... הכל כל-כך צלול פתאום... [חיילים אחרים מפסיקים לחפור, מתכנסים סביבו] כאן, בבוץ, על לא כלום, מול אויב לא נראה, כָּלים חיים נהדרים שלא ישובו. פעם, בילדותי, נדמה היה לי שאשאף את היקום כולו אל תוך חזי... איך תופסים את האמת ולא קופאים בבעתה? [הוא משתתק, קופא. רב-הסמלים מתקרב אליו]

רב-סמלים המשך לחפור!

[חדור ייאוש אינו מגיב] המשך לחפור, זה מרד! [נכנס רץ]

רץ מהמפקדה על הגבעה שואלים:

למה הופסקה החפירה?

רב-סמלים אמור להם: חייל אחד חלה. מייד נמשיך. [הרץ יוצא. רב-הסמלים מטלטל את חדור ייאוש] המשך לחפור! מלמעלה כבר ראו! [לכולם]

למען חייכם - חִפרוּ!

חייל חדור ייאוש [מצטמרר, ולפתע צונח פרקדן, עיניו עצומות, כמתאמץ להתרכז] לפעמים יש רגע יפה. כל יופיו שהוא מזכיר לך רגע דומה מפעם. הכל משליך אל העבר;

רב-סמלים קום, חייל! קום!

חייל חדור ייאוש [שוקע יותר ויותר] אבל מתי היה סוף סוף הרגע היפה המקורי?...

רב-סמלים [עגום] נשמט לי מהידיים. צעקותי, איוּמַי, שפמי הסמור - כבר לא עושים עליו רושם. לשווא גידלתי שפם. [נכנס רץ]

רץ מהמפקדה שואלים: אם אחד חלה, למה לא מסלקים אותו וממשיכים?

רב-סמלים קל להגיד! האנשים קופאים, זקוקים למנוחה!

רץ מהמפקדה מצווים להמשיך לחפור!

רב-סמלים מייד נסלק את החולה! מייד נמשיך!

[הרץ יוצא]

רב-סמלים [צועק בכל כוחו] שִמעוּ! המשיכו לחפור! [מתרוצץ ביניהם ומנסה לנגוש בהם] חפרו! חפרו! חפרו!

[החיילים מפסיקים מחפירתם, נעים ורוקעים לחמם את גופם. נכנסים השוטרים]

רב-שוטרים מי החולה?

רב-סמלים כאן, אדוני. מייד יתאושש. תנו לו רגע.

רב-שוטרים זו מחלה מידבקת, אני רואה.

רב-סמלים האנשים תשושים, אדוני. מייד יתאוששו. מייד ישוב הכל לקדמותו. רב-שוטרים [מורה לשוטרים על חדור ייאוש] הרימו אותו! הוא יוּצָא להורג על הסתה למרד בשדה הקרב!

רב-סמלים לא כל-כך מהר, אדוני!

רב-שוטרים הרימו!

[השוטרים גוררים את חדור ייאוש. הוא נרפה ואדיש, כמו לא מודע למצבו]

 

ג

[השוטרים מציבים את חדור ייאוש מול תל עפר, אוחזים חניתות ארוכות. רב-השוטרים פונה בצעקה אל חדור ייאוש, מנסה להתגבר בקולו על הרוח המייללת]

רב-שוטרים ההולך למות! [סוטר בפניו]

ההולך למות, התעורר, אתה הולך למות! אתה מבין שאתה הולך למות?! [מנער אותו, צועק באוזניו בכל כוחו] זהו עונש על מרד ואני הורג אותך! [לשוטרים]

הניפו את החניתות!

[השוטרים מכוונים את חניתותיהם לגופו של חדור ייאוש. הוא אינו זז]

דִקרוּ!

[מקרביו של חדור ייאוש בוקע מין ציוץ משונה]

חייל חדור דאגה הציוץ! הקשיבו לציוץ!

[החיילים מתקרבים, מטים אוזניהם, גם השוטרים עם החניתות בידיהם נבוכים]

רב-שוטרים אז מה, בכל זאת יבבה. ובסוף גם רועדים. דִקרוּ!

חייל חדור יקוד הכל טמון בציוץ הזה: כל השאלות, הייאוש, כל הקריאה לרחמים שבעולם - בציוץ אחד קלוש!

רב-שוטרים דִקרוּ!

חייל חדור יקוד וכמה היגיון יש בזה, להפיק לא יותר מציוץ, כי למה לצעוק, כלום לא יעזור, כלום!

וזה מה ששובר את הלב - הציוץ!

רב-שוטרים דִקרוּ! זה מרד!

רב-סמלים חכה, אדוני. לפני שאתה הורג אותו. כעת יש רגע בו הכל עוד אפשרי, הכל פתוח. חשוֹב על כך: רגע נפלא. עוד אפשר לפטור את הכל בחיוך. עוד רגע, ואי-אפשר יהיה להתחרט.

רב-שוטרים ולמה שאתחרט?

רב-סמלים לפעמים מתהפכים בלילה במיטה, וכל מה שלאור היום נראה נכון, קורס פתאום בחושך.

רב-שוטרים אני ישן מצוין בלילה, שינה עמוקה בלי חלומות. דִקרוּ!

[שוב בוקע מקרביו של חדור ייאוש הציוץ]

חייל חדור דאגה לא תוכלו להרוג אדם מצייץ!

[רב-השוטרים ניגש לחדור ייאוש, מרים עיסת בוץ ותוחבה לפיו. הציוץ חדל]

רב-שוטרים עכשיו דִקרוּ!

[השוטרים נועצים בו את חניתותיהם. הוא מפרפר. הם גוהרים עליו] ומפרפר, ברור, הגוף רוצה להשיב את המצב לקדמותו, הגוף לא מבין מה קורה, הגוף עוד לא מכיר אותי. [דוקר אותו דקירה אחרונה, ממותתת, בליבו] עכשיו הוא מכיר. [יוצא עם השוטרים]

רב-סמלים [לשני חיילים, חדור יקוד וחדור דאגה] אתם, קִברוּ את הגופה! השאר, לחפירות! [שאר החיילים יוצאים]

 

ד

[חדור יקוד וחדור דאגה חופרים קבר. ממרחק שר חייל]

חייל פרשה ידיה אמי - מי יבוא אלי?

אני - אמרתי - אני, אני אבוא אלייך, אמא; אבוא פרקדן, ללא ניע, אבוא אלייך בארון; ואם לא אני, אז חולצה מוכתמת, או נעל, או שרוך, או משפט אחרון; ואם גם לא אלה, אבוא אלייך בתמונות ישנות, בצללי זיכרון, שן חלב, הליכה ראשונה, מתנדנדת, איך צחקתי אלייך, איך כיסית בשמיכה, איך נשקת והרחת את בשרי המתוק, ובינתיים היה כבר הבכי על מותי מחכה לך.

פרשה ידיה אמי - מי יבוא אלי?

[חדור יקוד וחדור דאגה מסיימים לחפור, מסירים מעל המת את נעליו]

חייל חדור דאגה [מורה על בוהן הגופה]

הבט, יבלת. ממשיכה לה.

חייל חדור יקוד [ליבלת]

מטומטמת, בעל-הבית שלך מת!

חייל חדור דאגה היא לא שומעת, כל אחד בשלו -

הוא במותו, היא ביַבְּלוּתה.

חייל חדור יקוד ואנו בגרירת רגלינו.

עוד מעט נשכח אותו.

חייל חדור דאגה אשה אחת, שׂערה מתחיל להלבין,

היא לא תחדל לזכור אותו.

חייל חדור יקוד יום אחד תמות גם היא, הזוכרת.

חייל חדור דאגה גם השוכחים.

[שניהם מטילים את הגופה אל הבור, מכסים אותה ויוצאים. ממרחק נשמע שירו של החייל]

חייל פרשׂה ידיה אמי - מי יבוא אלי?...

ה

[ממרחק נכנסים שלושה קציני מטה נשואי פנים, בעל מצח, בעל לסת ובעל בטן, מלוּוים שוטרים. הם משקיפים רגע ממרחק על החיילים החופרים, אחר-כך מתקרבים. רב-הסמלים רואה אותם, רץ אליהם, מתמתח לעמידת דום]

קצין בעל מצח מזדקף ככל יכולתך בניסיון להתרומם למעלה? נוכח שאין סיכוי להגיע רחוק? שהמרחק בין קצה קודקודך לשמים לא ישתנה בהרבה?

רב-סמלים מתמתח בהכנעה!

קצין בעל מצח יפה, ללא גאווה. אין במה להתגאות. קטנים אנחנו בהשוואה לדברים נעלים שלא שיערנו. יודע מי אנחנו?

רב-סמלים ועדת קצינים נשואי פנים

מן המפקדה הראשית בבירה.

קצין בעל מצח מן הארמון עצמו.

נספחים לעניינים חשאיים.

קצין בעל לסת [מורה על החיילים] והכוחות? שופעים כוחות? און? בשר? שרירים? ולא שכחנו את האשכים, איך הם, מתפקעים? ובלהט נעורים, כשרצים מול האויב, מתחככים שני פלחי העכוז, ובתווך - הרבה זיעה, גם מלפנים, מתחת למבושים, ריח גברוּת שופעת מחכה לסיפוקה

מעורב בניחוח פי הטבעת, והאויב, כשצווארו לפות בין שתי ירכיו המזיעות של חיילנו, לפני הידקרו בכידון בחזה, מקבל עוד חנית אחת, מזדקרת, היישר לתוך פיו הפעור... אח, תהילה צבאית בת-אלמוות! [נכנס שמש ומגיש לקצינים ספלי חלב מהבילים]

קצין בעל בטן חלב חם? טוב! עם דבש! בכלל לא מקמצים בחזית! [מגחך]

ונגחך בנעימות, מה יש, כי בוקר, כי חיים, והנה גם שותים חלב מתוק, גומעים תוך מצמוץ, ופולטים הבל חם בגניחת עונג.

קצין בעל מצח [מורה לעבר חדור יקוד וחדור דאגה החוזרים מרחוק]

החיילים שם, מנין הם חוזרים?

רב-סמלים היה מורד. שפטנו, הוצאנו להורג, קברנו.

קצין בעל בטן [נתקף צמרמורת קלה ומצטנף] אי, נמות, נמות כולנו פעם. ולעת עתה מתוק וחם. גם ניהנה וגם נגנח.

קצין בעל מצח [לרב-סמלים] אסוף לכאן את חייליך. [רב-הסמלים רץ ומזעיק את החיילים]

 

ו

[החיילים נאספים מול הקצינים]

רב-סמלים שלושה קצינים מן הארמון הגיעו לראותכם! המסדר יזדקף במיתוח עמוד השידרה למתן כבוד אינסופי, תוך התכווצות פנימית של הכנעה מוחלטת!

[החיילים מזדקפים דום. שמש קרה מבצבצת לרגע בשמים מבין קרעי העננים, זוהרת על שלושת הקצינים. החיילים מסתכלים בהם, מלמול כבוש של עצב געגועים עולה מתוכם]

חיילים מן הארמון!...

קצין בעל מצח אתם רוצים לומר משהו?

חייל חדור דאגה השתררה תוגה עמוקה, כבודכם. הנה אנשים מן הארמון. שם חם. רשרוש שמלות באולמות מוסקים. מרוב אור לא רואים את הירח. הו אדונים ברוכי האלים ונבחריהם, העומדים שם בינינו לבין האור, איך לא זכינו להיוולד אַתֶּם אלא אנחנו. איך לא יצא לנו, אדונים, אלא לצפות עם עיניים של אלה שלא זכו - באלה שזכו.

[הקצינים סוקרים בדומייה את החיילים, מתייעצים קצרות ביניהם, לבסוף פונה בעל מצח לרב-סמלים, מורה על חדור יקוד, חדור דאגה וחדור ערגה] קחו את שלושתם!

[השוטרים מוציאים את שלושת החיילים]

רב-סמלים השאר, חִזרו לחפירות!

ז

[החיילים ממשיכים לחפור]

רב-סמלים חִפרוּ, חִפרוּ! הלילה מתקרב, ועד רדת החשיכה עלינו להיות בבור!

קצין בעל מצח עוד לא הספיק לעלות השחר, השמש בקושי בצבצה, ומישהו כבר הספיק למות, ומישהו הרג, ומישהו קבר, ומישהו חפר, ומישהו שתה חלב ונאנח; ועוד נותר יום שלם לפנינו להרוג, ולמות, ולשתות ולחפור ולקבור. [שלושת הקצינים יוצאים]

[סוף חלק ראשון]

חלק שני האהוב

דיר חזירים. ערב.

א

[חדור יקוד, חדור דאגה וחדור ערגה מחכים בחשיכה. נכנס רב-השוטרים]

רב-שוטרים התפשטו!

[שלושת החיילים מתפשטים, נותרים בבגד תחתון] כליל. הפיקוד העליון שואף לדעת עד תום.

[שלושת החיילים מתפשטים כליל. רב-השוטרים יוצא. החיילים רועדים מקור ומפחד]

חייל חדור דאגה אני מאמין בכוח אדיר בעל עיניים מפיקות תבונה עמוקה ואדנות, ולו ידיים חזקות שילפתו אותי במקום הרך; מה שיתחיל כדגדוג עדין, המעיר בי צחוק של חששות סתומים, יגיע לצווחות גלויות של פחד וכאב; בעוד עיניו מתקרבות אלי לצפות במותי, הבל פיו החם ישיב אל פני את ריח ארוחת הבוקר שאכל.

ריח פשוט של ביצה עם מותי - בזה אני מאמין!

חייל חדור ערגה חשוֹב שנבחרנו לאיזה פרס.

חייל חדור דאגה אני מנסה לחשוב. אני כבר חושב.

יש פרס!

חייל חדור ערגה רווח לך?

חייל חדור דאגה כן.

חייל חדור ערגה אך לא מאוד. ורק לרגע.

ושוב נושך הפחד.

חייל חדור דאגה נושך!

חייל חדור ערגה כי ממתי נותנים פרסים בעולם?

חייל חדור דאגה [רועד] אין פרס!

חייל חדור ערגה הפרס הוא שבכלל נושמים.

נבחרנו ש י י ק ח ו לנו את הפרס.

חייל חדור דאגה ייקחו! אני מאמין בריח ביצה עם מותי!

ב

[נכנסים שלושת הקצינים, סוקרים את שלושת החיילים]

קצין בעל מצח [לחייל חדור דאגה]

השארת נערה מאחוריך?

חייל חדור דאגה השארתי, אדוני.

קצין בעל מצח יפה?

חייל חדור דאגה יש לה צחוק מידבק.

קצין בעל מצח אוהב אותה?

חייל חדור דאגה למה לא. אוהב. גם אחרות.

קצין בעל מצח ספר עליה.

חייל חדור דאגה היא צחקנית גדולה. אני אוהב, באמצע הצחוק שלה, לסתום את פיה הפעור בנשיקה.

קצין בעל מצח [לחדור ערגה]

ואתה?

חייל חדור ערגה אני, אדוני, עוד, ככה,

לא בדיוק, עוד בודק...

קצין בעל מצח בדוק מהר, הזמן רץ. [לחדור יקוד]

ואתה? השארת נערה בעורף?

חייל חדור יקוד השארתי, אדוני.

קצין בעל מצח ודאי יפה.

חייל חדור יקוד הכי יפה שהכרתי.

קצין בעל מצח והיא אוהבת אותך?

חייל חדור יקוד ואני אותה, אדוני.

קצין בעל מצח היא לוחשת לך דברים יפים

כשאתם מתנשקים בלילות?

חייל חדור יקוד חסר לה שלא.

קצין בעל מצח למשל? אל תתבייש, ספר.

חייל חדור יקוד היא קוראת לי "מתנה". בכל פגישה היא כאילו פותחת את העטיפה שלי מחדש ונדהמת. כבר נדברנו להתחתן כשאחזור.

קצין בעל מצח מאושרות נערותיכם. אתם נותנים הצדקה ללילות הירח, לעשב, לחול הים, לכל מצע להתחבק עליו. כשמביטים בכם - יש הצדקה לטבע כולו. [לחדור ערגה] אתה בהמתנה.

חייל חדור ערגה בהמתנה לְמה?

קצין בעל מצח לְמה שיום אחד אולי תדע,

אולי לא תדע.

חייל חדור ערגה ולמה ערום?

קצין בעל מצח אתה בהמתנה.

חייל חדור ערגה בהמתנה למה?

קצין בעל מצח למה שיום אחד אולי תדע,

אולי לא תדע.

חייל חדור ערגה ומתי יהיה היום הזה?

קצין בעל מצח לך הנעורים והנערוֹת - לי שֵׂיבה ומעיל פרווה; אתה משתוקק לדעת - אני לא ממהר לענות. יש איזון בעולם. [לשוטרים] קחו אותו!

[השומרים מוציאים אותו]

ג

[במרחק עוברת פמליית החצר, סוסים, מרכבות, אפיריונים. בוקע קולו הניחר של הנקלה, השר נוגות בלוויית כלי פריטה]

נקלה לא לראות נוצרו עיני, עיני נוצרו רק לדמעה, לא לנשיקה נוצרו שפתי, שפתי נוצרו לאדמה...

[שלושת הקצינים והחיילים מתבוננים ומאזינים בשקט. הקולות והמראות מתרחקים]

קצין בעל לסת והנה מה שחיכינו לו הגיע.

קצין בעל בטן חצי מלאכתנו כבר עשויה.

[הפמליה נעלמת, הקול גווע]

קצין בעל מצח ולדעתכם, מה יהיה עם העולם? ימשיך ככה, או מה? [מגחך, תופס את ראשו בידיו] כשאני חושב יותר מדי על הכל מקרוב, אני מרגיש סירחון מהמוח, אני נעשה מטומטם, לא יודע כבר כלום, אני מכונה הפולטת קולות - צ'יק-צ'יק, חוּלוּ-חוּלוּ, בּוּצי-בּוּצי, טיק-טיק-טיק - שתחתיהם תהום חלולה.

 

ד

[בקצה הדיר ניכרת תכונה, פרגודים מוקמים, וילונות נמתחים. באפלה, עמוק מאחור, נכנס הנקלה, אוחז בידו כלי פריטה, כורע על הארץ, מרוח ברפש. נכנס שליש, מתייצב מול שני החיילים הערומים]

שליש הוד מלכותה באה לחזית לבחון את תוכניות המלחמה ולעודד את רוח הכוחות הלוחמים. על גאונותה הצבאית של המלכה עוד ייכתבו ספרים.

כמה גדול העול המוטל על המלכה!

ה

[נכנסת מנופפת המניפה, לבושה שמלת משי, עומדת מולם, גבה אל הוילונות, פורשת את ידיה לעומת החיילים. שניהם מרכינים ראשיהם בבוץ, בטוחים שהיא המלכה]

נערה מנופפת מניפה קומו!

[שניהם קמים. לתנועת ידה הם מתקרבים אליה כסהרורים, מתחילים לנקות את בשרם מן הבוץ]

לא, כפי שאתם, מלוכלכים, עייפים, לוחמים מן החזית.

חייל חדור יקוד [לעצמו] חלום עמום, מפחיד ומגרה, מהבהב לפתע, ומרעיד אותי!

חייל חדור דאגה [נופל על ברכיו]

קדושה!...

נערה מנופפת מניפה קום, קום!

[הוא קם. שני החיילים הערומים ניצבים דום, עיניהם מושפלות, מול הוילונות. מנופפת המניפה שולחת בהם מבט אחרון ויוצאת]

 

ו

חייל חדור דאגה ראיתי בעיקר את שולי שמלתה. היה לה ניחוח שלא מן העולם, ולמראה יופיה וזוהרה חשתי שחיי עד כה היו לשווא, ולעולם, גם אם תהיה לי פעם חֶלקה משלי, וחיים שקטים, ותרנגולת ופרה, לעולם ימצוץ בי הייאוש: אי שם יש חיים שלא נועדו לי!

חייל חדור יקוד נגענו בפיסגה. מכאן - רק המוֹרָד. וזכרונות, זכרונות.

[נכנסת נושאת ההדום, לבושה אף היא שמלת משי]

נערה נושאת הדום עוד לא.

זו היתה רק המנופפת במניפה של המלכה.

חייל חדור יקוד ומי את?

נערה נושאת הדום אני נושאת ההדום שלה.

[נכנסת אוחזת השובל]

נערה אוחזת שובל אני אוחזת שובל שמלתה.

[נכנסת מנופפת המניפה]

נערה מנופפת מניפה היא עצמה שם, רואה אתכם מבעד לוילון.

[שלוש הנערות יוצאות. שני החיילים עומדים עוד רגע קפואים. השליש מתקרב מן האפלולית]

שליש הילחמו! הראו לה מי המנצח!

ז

[חדור דאגה ניגש ועומד רגע מול הוילון]

חייל חדור דאגה היא שם, ואני כאן... ואני כל-כך... אין לך מושג כמה... [קולו נחנק]

מה עוד יכול חייל גלמוד וקפוא בחזית הערבה השוממת לומר? [הולך הצידה]

חייל חדור יקוד לאן?

חייל חדור דאגה אתה המנצח.

שליש לא נלחמת.

חייל חדור דאגה ויתרתי. אתה המנצח.

שליש הילחם.

חייל חדור דאגה [קולו חנוק מפחד, מביט כה וכה] אני מבקש בהכנעה לשוב לחפירות. תנו לי בבקשה את בגדי.

שליש אין לך בגדים, ילד, קולפת מהכל; הילחם או מוּת.

[חדור דאגה שב ומתייצב, רועד מפחד, מול חדור יקוד. השליש ושני השומרים נעלמים]

חייל חדור דאגה הם רוצים שאלחם.

חייל חדור יקוד שמעתי.

חייל חדור דאגה אבל אני לא רוצה להילחם.

חייל חדור יקוד הפסק לייבב! [פאוזה] נילחם.

[פאוזה. מתקרב לחדור דאגה]

הילחם! אתה או אני!

חייל חדור דאגה אל תהרוג אותי!...

חייל חדור יקוד מה אתה? כשמסתכלים עליך בעיון וביסודיות - מה אתה?!

[חדור יקוד מכה את חדור דאגה. הם נאבקים, מתגוללים זה על זה בבוץ. לפתע נוטה הכף לטובת חדור דאגה. חדור יקוד שרוע על הארץ, ידיו של חדור דאגה לופתות את גרונו]

חייל חדור דאגה יכולתי לחנוק אותך!

חייל חדור יקוד חנוק! עם מה שצריך לגמור - נגמור!

[חדור דאגה מרפה וקם. יד נשית מבין הצללים משליכה חנית לחדור יקוד, אחריה צץ השליש, לוחש לו]

שליש קח וגמור! אתה המנצח!

[חדור יקוד חוטף את החנית בזעם, קם ורץ אל חדור דאגה, זה נסוג, נופל על גבו, פרקדן, ידיו ורגליו פשוטות באוויר כתינוק. חדור יקוד מכוון את חוד החנית אל טבורו, מגחך]

חייל חדור דאגה אתה מחייך? - סימן טוב.

[מנסה אף הוא לחייך. חדור יקוד ממשיך לסקור אותו]

חייל חדור יקוד כמו תינוק, פרקדן, פושט

ידיים ורגליים באוויר...

חייל חדור דאגה אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר, לשכב כך, תינוק, ואמי שולחת אצבע ומדגדגת אותי בטבור, ואני צוחק, צוחק...

חייל חדור יקוד רק שהאצבע הזאת קרה.

חייל חדור דאגה כבר התחממה מבשרי.

חייל חדור יקוד [לוחץ קצת יותר בחנית על בטנו]

עוד מדגדג?

חייל חדור דאגה כן.

חייל חדור יקוד עדיין?

חייל חדור דאגה קצת כואב.

חייל חדור יקוד ועכשיו?

חייל חדור דאגה דוקר.

חייל חדור יקוד ועכשיו?

חייל חדור דאגה יותר.

[נאנק]

יותר ויותר.

חייל חדור יקוד מקווה שתופסק הדקירה ויחזור הדגדוג?

חייל חדור דאגה כל חיי מרוכזים כעת בתקווה הזאת.

חייל חדור יקוד גם אני סקרן לדעת: אשיב אחור לדגדוג, או לפנים - אנעץ.

חייל חדור דאגה לא אחדל לצפות לדגדוג של אמי...

חייל חדור יקוד "אמי, אמי, אמי"!

[תוקע בו את החנית בחמת-זעם] זו היתה הטעות שלך, שניסית להערים עלי ולדובב אותי, להרוויח זמן בדיבורים על תינוקות ואמהות ודגדוגים! [תוקע וצועק ובוכה] לנצל את תמימותי חשבת?! ענה! חשבת?! אתה לא עונה?! קצת דרך-ארץ במצבך! מה, עוד שותק?! - נשתיק עד הסוף!

[נועץ את החנית שוב ושוב בבטנו של חדור דאגה. זה מחרחר, מפרפר, מת. פאוזה. חדור יקוד גוהר מעליו בסקרנות, כאילו לא הוא עשה זאת] ולא חזרתי לדגדוג. והוא ציפה לאמו. ולא חזרתי לדגדוג.

[מתרומם, עומד רגע כשקוע במחשבה מאומצת, חוזר וגוהר עליו, מנענע אותו כמנסה להחיותו, אתרי זמן-מה חדל. קולו בוקע מפיו כקול זר] ומה זה? לא מובן. כל העניין זר ולא מובן.

 

ח

[שלוש הנערות מופיעות מאחורי הוילון מתייצבות מול חדור יקוד]

נערה מנופפת מניפה גבר, אתה בוכה על נעוריך שתמו? השלת אותם מעליך כמו בגד ילדים צר.

בוא אל המלכה. אצלה יתבהרו לך דברים, שעליהם חלמת בחשיכה.

[הודפת אותו כלפי הוילון. פתאום הוא עוצר, מרכין את ראשו, בשקט]

חייל חדור יקוד זבוב מזמזם במוחי: אם אכנס לשם - לא אשוב. [צוחק צחוק קצר] אני בא!

[עוקר רגליו כנהדף פנימה, נעלם מאחורי הוילון]

 

ט

[השליש, שלושת הקצינים ושלוש הנערות מתחילים לצאת על בהונות. בעל לסת פונה חרש לבעל בטן, כשהוא מכוון אל ירכי הנערות]

קצין בעל לסת אוח, ירכיים! ההוכחה לאלוהים מתגלה בירכיים, שתי אקסיומות אדירות רוטטות מצדק, ובאמצע - האמת.

[כולם יוצאים מלבד הנקלה, המציץ בקפלי הוילון אל הנעשה בפנים, פורט ושר חרש, בוכה]

נקלה לא לראות נוצרו עיני, עיני נוצרו רק לדמעה, לא לנשיקה נוצרו שפתי, שפתי נוצרו לאדמה... [חדל לשיר ולפרוט] למה את מכאיבה לי כל-כך, כאילו אינני כאן, חתנך, כאילו, אחרי שהרוח יישא את כולם, לא תשובי אלי, אהובֵךְ, אלי, אלי, אלי?

[סוף חלק שני]

חלק שלישי הנסיך

דיר חזירים. לילה.

א

[הנקלה מוטל ברפש. חדור יקוד חוזר, על פניו עייפות, תמיהה, כמהלך בערפל. הנקלה קם מולו]

נקלה אתה קודר, או מהרהר, אתה ישן, או ער, נראה כמרחף או מבוסס בתוך ענן או ערפל. מה חשבת?

חייל חדור יקוד לחזור למכנסי.

נקלה אני פה לבשר לך שלא תזכה ללבוש את מכנסיך.

חייל חדור יקוד איך לא?

נקלה אני פה לבשר לך בשורה.

אני פה ליהנות ולא לומר אותה מהר מדי, כדי לא לקצר לי את ההנאה.

חייל חדור יקוד טוב, היא רעה, מה?

נקלה לא אגיד.

חייל חדור יקוד טוב, אני יודע שרעה.

נקלה לא אגיד.

חייל חדור יקוד ואולי טובה. אני יודע שלא, ששטות, אבל אולי. אשתעשע במחשבה. למה לא.

נקלה השתעשע. למה לא. אני פה דווקא לתת לך להשתעשע, ולהגיד לך פתאום באמצע שתמות. אני פה להגיד לך את זה כך שלא תאמין לי. אך ייכנס בך ספק. אני פה לראות איך מחלחל הספק כמו רעל, עד שמשתלט כליל.

חייל חדור יקוד מי אתה?

נקלה אני זה שימשיך לעכל את ארוחת הערב שלו, כשאצלך ייפסקו תהליכי העיכול בעוד שעה. היית רוצה להמשיך לעכל?

חייל חדור יקוד כן. אני צעיר. אני רוצה

להמשיך לעכל עד תום.

נקלה לא תזכה. ולהפריש אתה רוצה?

חייל חדור יקוד כן.

נקלה טוב, זה טבעי. לא תזכה. תירקב עם הרקב בבטנך. קצת עגום, לא? תינעל לנצח. ואצלי - פתיחה גדולה. חיים.

חייל חדור יקוד איפה המכנסיים שלי?

נקלה אתה בכלל לא מאמין לי שתמות!

חייל חדור יקוד לא.

נקלה אתה חושב אותי למין ליצן! [פורץ בבכי]

אלוהים אדירים, אני לא מצליח אפילו להפחיד נידון למוות עם בשורת מותו!

חייל חדור יקוד היתה אשה אחת. היא ילדה אותי בייסורים. לא ייתכן שסבלה סתם. לא ייתכן שבכתה

כדי שאני אבכה כדי שהיא שוב תבכה. לא ייתכן שהעולם הוא שרשרת של בכיות.

נקלה [חדל מבכיו, מחייך לעומתו במתק שפתיים] אמרתי לך שאני פה כדי לראות אותך לא מאמין לי, כן מאמין לי, מפרכס, מתענה אחוז ספקות, משתטה, מצהיר הצהרות על העולם, אמהות, בכיות... ואף-על-פי-כן - תמות.

ב

[נכנסים שלושת הקצינים. חדור יקוד מנסה להסתיר את רעדתו, לבעל מצח]

חייל חדור יקוד אדוני, לא נעים לי להטריח, אני הוא זה שבחרת בו בבוקר, זוכר? דבר של מה-בכך: אין לי מכנסים.

קצין בעל מצח פני הדברים עומדים להשתנות עבורך.

חייל חדור יקוד לאיזה צד?

קצין בעל מצח לצד שלא תראה את אור הבוקר.

חייל חדור יקוד למה?!

[מתחיל לבכות חרש]

קצין בעל מצח קודם הרגת חבר לנשק, עכשיו אתה בוכה.

חייל חדור יקוד תנו למות למען מ ש ה ו !

תנו לשוב לחפירות להילחם באויב!

נקלה [מצחקק]

ואגב, מה בעצם עשה לך האויב?

חייל חדור יקוד [תופס בשולי בגדו של בעל מצח] בקש עלי רחמים!

אתה הוא ששאלת על הנערה שלי! אתה אדם, רואים! ואני בן יחיד לאמי!...

קצין בעל בטן זוז, ילד!

חייל חדור יקוד כמו שלושת המלאכים הופעתם!...

קצין בעל לסת [מפזם] כמו שלושת המלאכים הופענו, כמו שלושת המלאכים נעוף...

קצין בעל מצח [בשאט-נפש, כמי שהעינוי אינו לרוחו] צריך היה להרוג מייד, בהפתעה, אני לא אוהב פרפורים מיותרים. [יוצא, אחריו בעל לסת ובעל בטן]

 

ג

[הנקלה ניגש לחדור יקוד, מתבונן בו מקרוב]

נקלה כבר מאמין?

חייל חדור יקוד מאמין.

נקלה ומקנא? שאוֹכל ואנשום ואפריש?

חייל חדור יקוד כן, כן, תאכל ותנשום ותפריש. ולא רק אתה - כולם! במקביל למותי יֹאפוּ עוגות. נשים תֹאכלנה דובשניות, נשימתן העמוקה תתפיח את שדיהן - הנה מה שכל-כך מכאיב!

נקלה יפה, יפה. למדת את העולם. לקחו אותך, גלגלו בבוץ, הוציאו מן הבוץ, ושחטו. [סוקר אותו מקרוב בסלידה צוננת. חרש] לעולם לא אבוא על סיפוקי? על כל העולם לבכות כדי שאני ארקוד?

ד

[נכנס השליש. לנקלה]

שליש שמע נא, איש. התחולל שינוי שלא שיערת.

חשבת שהעולם עומד. הוא זז.

נקלה מה קרה?

[נכנסת מנופפת המניפה, מורה על חדור יקוד]

נערה מנופפת מניפה שכבה והרהרה בחייה החולפים. מקץ דקות ביקשה מים לרוות את צמאונה. צמאונה לא חדל. לא רצתה כרים ושמיכות, גם לא יכלה להירדם, ורק ביקשה עוד ועוד מים שיצננו את להטה, ושינגבו אותה במגבות לחות.

שליש [לחדור יקוד]

אתה תהיה קצין במשמר החצר בפמליית המלכה, תמו ימיך ולילותיך בערבת הקרח הקפואה.

נקלה אני לא מאמין...!

שליש אהה, איש, אתה תקוע. העולם חולף על פניך, ואתה - "אני לא מאמין, אני לא מאמין..." נקלה [לחדור יקוד]

רחם עלי!...

חייל חדור יקוד הצידה, זקן תשוש!

נקלה [מנסה לפרוץ פנימה, אל מעבר לוילון] מלכה שלי!! אהובתי!...

[שומר עוצר בעדו. השליש תופס אותו בצווארונו, מטלטל אותו בזעם]

שליש בן-אדם, תבין סוף סוף:

ימיך תמו, תמו, תמו! נקלה [מייבב, חוזר אחריו כהד] תמו, תמו, תמו!...

ה

שליש אחים, נחגוג את המאורע!

[נכנסים אנשי חצר, בעל מצח, בעל בטן, נושאת ההדום, עורכים כרה, מתגודדים סביב חדור יקוד]

חייל חדור יקוד והמלכה, סוף סוף היכן היא,

למה ה י א לא מצטרפת?

שליש המלכה עסוקה עכשיו.

היא דנה עם פיקוד החזית בתוכניות המלחמה.

[נכנס בעל לסת, בגילופין, בגדיו פרועים, אוחז במכנסיו, במצב רוח פילוסופי שלאחר המישגל, ידו השנייה חובקת את אוחזת השובל, אף היא שערה פרוע ובגדיה פרומים]

קצין בעל לסת את ופיך, שפתייך ולשונך, הכל כדי למצוץ פה מציצה. כלבות מזוהמות אתן כולכן! יורקים לתוך פיכן הפעור כל זוהמה, ואתן בולעות וצוחקות!

ואיך, הסבירי לי - אמנם זה לא הזמן להתפלסף, אהה, הרסת לנו גם את הפילוסופיה - איך הובסנו בידי קצת בשר מעוך וריר! הוי אחים לנשק, איך התכונַנו לאויב, והוא היה פה בין רגלינו!...

קצין בעל בטן ומעניין איפה החוט של החכה.

קצין בעל לסת איזה חוט?

קצין בעל בטן [מורה על אברו]

המעלה את דגיגונינו ממצולות למעלה.

קצין בעל לסת אין חכה, אין חוט. מעלים על נס.

קצין בעל בטן [נאנח]

אצלי זה באמת כבר נס.

קצין בעל לסת ומה זה, אחים, שאחרי ששופכים, פתאום כוכבים מרצדים,

ומערבולת חסרת צורה, כלום לא מתחבר לכלום, ולַכֹּל טעם עמילן חמצמץ של לחם לעוס מעורבב ברוק?

קצין בעל בטן ושוב שותים, והפעם יין חם, לא מקמצים כלל בחזית! [מגחך]

ונגחך בנעימות, מה יש, כי לילה, ואחריו בוקר, כי חיים, והנה גם שותים יין מתוק, גומעים תוך מצמוץ, ופולטים הבל חם בגניחת עונג.

קצין בעל מצח [לבעל לסת ובעל בטן] ולדעתכם, היכן העונג העילאי: במצמוץ, בגמיעה, בגניחה, או במה?

קצין בעל בטן אני אישית בעד הגניחה, חובב גדול של כל מה שבוקע כאילו מסבל, אבל בעצם מתענוג גדול.

קצין בעל לסת מציצה קצרה, ואני מסודר.

קצין בעל מצח איש איש וקלסתרו. גם בצבא

לא נמחקת האישיות.

קצין בעל בטן ובאמת מעניין למה הקול הבוקע מן ההנאה, מגביר את ההנאה. אבל ככה זה אצלי: אם אני גונח, אני יותר נהנה.

קצין בעל לסת קחו לדוגמא גם את הנוד: לא מקובל עלי חרישי, ולא מסתלסל, אני - רק בתרועה.

קצין בעל מצח לכן בחרת בצבא.

לבן הגעת גבוה כל-כך.

קצין בעל בטן [שיכור וזחוח-דעת] אי, יש מה ללקק בעולמנו

חגיגות, נשים, מדליות! ו א נ י בעסק! באמת הגעתי גבוה כל-כך? כל חיי חלמתי להגיע לפיסגה בלי לעשות כלום, ובסוף זה באמת קורה! ולא בצחוק! אתה מתגלגל קצת, מנמנם קצת, שותה חלב ויין, ובעצם מתברר שעשית דברים עצומים, והעולם כורע לרגליך ומריע! מאוד אצטער אם אמות!

 

ו

[נכנסת אוחזת השובל]

שליש מה חדש מן המלכה?

נערה אוחזת שובל בשִבתהּ לדיון עם מטה הפיקוד קפאה לפתע, פתאום הליטה פניה ופרצה בבכי. השתררה דממה. אז קמה והלכה אל החלון, פתחה אותו ונשמה עמוקות את אוויר הלילה הצונן. וכך, בליל גשם קר בערבת הקרח שבחזית, ציוותה מייד בצו רשמי על העלאתו למדרגת נסיך החצר. [בעל מצח קם לפתע ויוצא]

חייל חדור יקוד אני?! נסיך?! אלוהים, אני הולך או מרחף?!

[נכנס משרת קטן, ישיש וסנילי האוחז בידו מדי שרד מפוארים, אינו יודע כלל מה על מה ולמי. השליש מוביל אותו לחדור יקוד]

שליש לבש!

משרת [תוך הלבשת חדור יקוד] למי? איפה? כאן? על מה? - מילא, לא חשוב, תיכף, תיכף, מגוהץ, נקי, הנה, המכנסיים, קיט-קיט-קיט, תרנגולים, קצת רועדות הידיים, הגיל, רבותי, שבעתי ימים, מה? מי? גם אני הייתי פעם, הלבשתי והפשטתי, אי, על מה חלפו ימי, מגפיים, כובע, תחתונים,

הרבה רעש, דוכסים מפה, נסיכות משם - ואני באמצע! "הקטן! הקטן!" כל הארמון צועק "איפה הקטן?", והתכוונו אלי, אולי הגובה, אולי דברים אחרים, בלי הקטן אי-אפשר היה, רץ לפה, רץ לשם, מכנסיים, מגפיים, תחתונים, העבֵר גרביים - החזֵר גרביים! ועל ספות קטיפה, נסיכות סמוקות שרועות עם שמלות מופשלות, מרימות רגל קטנה להנעיל וגונחות "אח, הקטן, הקטן...!" לא כמו עכשיו, ששקט מוזר, ולא שומעים בכלל "הקטן", מה זה, רבותי, פעם אי-אפשר היה בלי הקטן, ופתאום אפשר? אפשר בלי הקטן? מה?

שליש [חביב וסבלני]

אי-אפשר בלי הקטן. משרת [אינו שומע] היו ימים. תשאלו על הקטן.

שליש [צועק באוזנו]

מי לא יודע מי זה הקטן!

משרת אי, שבעתי רעש, מה תעזור עוד מחמאה על שפת הקבר. [השליש מתחיל לגרור אותו בצווארונו החוצה. תוך היגררות] נגע בכם הקטן, ספרו לנכדים: נגעה בכם היסטוריה מהלכת. לא תהלך עוד הרבה זמן. היו ימים. תשאלו. [יוצא]

ז

חייל חדור יקוד הנה הולבשתי בבגדי נסיך. וכאילו לבשתי אותם מאז ומתמיד, כאילו שלי היו פעם, ואני, נסיך אובד, חוזר הביתה מגלות ממושכת.

נקלה הולם אותך היופי; פאר העולם מתאים לך. כמה יפה אתה.

חייל חדור יקוד [צוחק בפניו] כמה מכוער אתה!

ח

[נכנסות שלוש הנערות מאחורי הוילון] נערה נושאת שובל שבה לחדרה מחדר הדיונים. קוראת לך לבוא אליה לצמיתות.

[מושיטה את ידה לחדור יקוד. הוא מתחיל לצעוד איתה. לפתע נכנס בעל מצח, רטוב מגשם, נסער, עומד רגע מולו, רוצה לדבר, בסערת נפשו אינו מוצא מלים, פונה אל הנקלה]

קצין בעל מצח כך אי-אפשר יותר!...

[הנקלה מפנה אליו את גבו. הוא פונה לשליש] אי-אפשר!...

שליש אי-אפשר?

קצין בעל מצח אי-אפשר!... אי-אפשר!...

חייל חדור יקוד [עוצר לפני הוילון, מסתובב, חיוך נעווה על שפתיו, מביט אל בעל מצח]

הכל יפה. למה מתוק כל-כך?

נערה אוחזת שובל בוא!

חייל חדור יקוד אני בא. עוצם עיניים ובא...

[יוצא עם הנערות. השליש קם, מניח יד על כתפו של בעל מצח]

שליש ולנו אין כוח, אתה יודע: למה לענות את עצמך? חושבים שיש כוח, למראית עין, ובעצם אין כוח לשנות כלום. בעולם יש זוג נעליים אחד, והשאלה היא מי ינעל אותן, ומי רגליו יקפאו בשלג. זו כל השאלה.

[בעל מצח מתנמך לאט, כאילו יצא ממנו כל האוויר] אבל יפה שטרחת והפגנת מורת-רוח,

לא חגגת עם כולנו, אפילו התרוצצת בחוץ בלילה בגשם, ואפילו העזת לומר "אי-אפשר'' - עד כדי כך. מחווה ריקה. עוד לפני שפתחת את הפה ראו: מחווה ריקה. לא תעמוד מאחורי אף מלה שלך. אפילו כניסתך לחדר היתה רכה, הליכה של מי שכבר ויתר מראש. נרטבת בגשם, מילא. ואם - גם זה קורה - העצבים שלך...

קצין בעל מצח העצבים בכלל לא, אדוני.

שליש ומבקש העברה לתפקיד אחר בחזית...

קצין בעל מצח לא, אדוני, מרגיש טוב בתפקידי,

חמים וטוב, אין לי תלונות.

שליש רבותי, תפקידנו תם.

[סוף חלק שלישי]

חלק רביעי הגופה

חדר המלכה. שחר.

א

[חדור יקוד יושב שפוף על קצה מיטתה הגדולה של המלכה. מלבדו אין איש בחדר. נכנס הנקלה, עומד ללא אומר וצופה בו. לאחר רגע ארוך מרים חדור יקוד את ראשו]

חייל חדור יקוד היא בכלל לא כאן.

נקלה לא, היא לא כאן.

[נכנס תליין]

חייל חדור יקוד ומי זה?

נקלה יש לו פרצוף של איכר וחלוק של סַפּר, אבל הוא תליין. הוא בהחלט יהרוג אותך. [חדור יקוד שוקע על ברכיו]

חייל חדור יקוד אני לא מבין כלום... ולמה...

הכל מסובך, סלחו לי...

נקלה את הרגע העדין הזה, בו החיוך נמוג,

אני אוהב לתפוס, כמו פרפר במעופו.

חייל חדור יקוד אני קצת מבולבל היום...

נקלה ליצן בתחפושת.

אני מביט במדי הנסיך האלה, הבד כבר נוקשה ודהוי מרוב שימוש. כביסה, פרימה, תיקון והטלאה. לאחדים היה הבגד רחב מדי, לחלקם היה צר. לך התאימו, ממש למידתך.

חייל חדור יקוד [חיוך נעווה צף על פניו] היו אחרים? בתריסרים אנו באים? [הנקלה מצחקק]

 

ב

תליין [לחדור יקוד] קום!

חייל חדור יקוד [נושא אליו עיניו כאילו ראהו לראשונה] למה?

תליין יש צורך. מסדר.

חייל חדור יקוד [רועד]

פרידה?

תליין [מתייצב ועומד מעליו] וחושב, אי, חייל, נידון למוות, חסד אחרון, טקס, כוהן, ישתהו, ירשו משאלה אחרונה, פרידה, ינודו לפחות בהרף-עין אחרון של רחמים - טעות. לא כך. לעניין. שחיטה. בלי שהיות מיותרות. כל הסדר האנושי לא עובד בשבילך. ולמה? - וככה. מפני שהורגים והולכים הלאה. [תופס בשערותיו של חדור יקוד, מקים אותו ומציבו מול הנקלה]

נקלה לאט לאט הולך תפקידי, הלוך וגדול לעיניך. משׂק סמרטוטים עלוב ומגוחך אני הופך לצל העומד בינך לבין השמש. עוד אתמול לא היכרת אותי; כעת אינך מכיר א ל א אותי. בחור, אני כבר בשׁוּרה אחת עם אמך. היא נתנה לך חיים, אני לוקח. אני הקיסר!

[בבת-אחת שולף התליין סכין ומשסף את גרונו של חדור יקוד. זה עומד רגע כלא-מאמין]

חייל חדור יקוד עשיתם!

[עומד מתנודד מול הנקלה]

נקלה [לתליין] החזֵק בו שלא ייפול! [מסמיך את פניו לפני חדור יקוד] הטבע חנן אותך בעיניים יפות, הטבע חנן אותך בגוף מושלם, בפה שכל אשה רוצה לנשקו. אתה יפה. וצעיר כל-כך.

חייל חדור יקוד אבי, אדון חיי, קיסר שלי, אני משתטח לרגליך: תן לי להמשיך ולשרת אותך באמונה. חשוב על גילי ועלומי, על החיים שלא חייתי. אתה אומר "הטבע חנן אותך". מה אשמתי שהטבע נתן? אלה פשעי, גוף תמיר ועינים יפות ונעורים?

נקלה בקש עוד לחיות!

חייל חדור יקוד [מתייפח] כבר אמרתם שלא יעזור...

נקלה בקש!

חייל חדור יקוד כן, לבקש, לבקש... לא יעזור, אך חייבים לבקש כי אולי יעזור... אם כי יודעים בבירור שלא יעזור...

נקלה התחנן!

חייל חדור יקוד ושוב להתחנן, איזו עבודה! [מגחך בייאוש תוך בכי] אך על חיינו שלנו לא נחסוך בתחנונים, ולא נפחד להיראות טרדנים! המדובר בנשימתנו שלנו! שלנו!

נקלה התחנן!

חייל חדור יקוד אני מתחנן!

נקלה עוד!

חייל חדור יקוד אבי, אדון חיי, נגמרו לי כל המלים וכל התחנונים, נשאר רק קול הבוכים!... [מתעשת, מזדקף, קם מתנודד על רגליו] ואם שגיתי... אך במה?... ומה היתה הברירה?... למות כפי שמתים כולם, קפוצי שפתיים, בערבת הקרח הגדולה; או לתת לנפש רגע אשליה, לחייך כמו פתי, ואז...!

[ושוב מרכין ראש, מוציא מקרבו כעין ציוץ משונה. התליין מגחך]

תליין הציוץ!

נקלה לקולך אני רוטט. לנגיעתך אני בוכה. אני מקשיב לך בלב נשבר. [מסמן לתליין להרוג אותו] גמור!

תליין הו, הכרחיות נפלאה!

[משסף את גרון חדור יקוד. הוא מת. הנקלה אוסף את ראשו המת אל חיקו]

נקלה יכולת להיות בני. כמה אני מתגעגע אליך ובוכה על חייך. למה פסקו פעימות ליבך? למה תירקב מעכשיו? אהבתי את בשרך, צחוקך, את גאוות העלומים. לעולם לא אחדל לבכות עליך. כוחי, עלומי, טעם חיי. אני. [קם, מפזם לעצמו בקדרות] לא לראות נוצרו עיני, עיני נוצרו רק לדמעה...

[יוצא, אחריו התליין מושך אחריו את גופת חדור יקוד]

ג

[נכנסים שלושת הקצינים. שומרים מכניסים את חדור ערגה וזורקים לו את בגדיו]

קצין בעל מצח התלבש וצא. הצליח.

לא נחוצה עוד ההמתנה.

חייל חדור ערגה המתנה למה?

קצין בעל מצח מה איכפת לך? חשוֹב כך: היית על סיפו של משהו, והסתדרו בלעדיך. ספר לנכדים: המתנת.

חייל חדור ערגה גם כן סיפור לנכדים: "סבא המתין". ישאלו: "המתין למה?"

קצין בעל מצח תגיד גם להם שימתינו.

חייל חדור ערגה [מפטיר בחמיצות] שושלת של ממתינים, מה? [אוסף את בגדיו ויוצא]

 

ד

[בעל מצח, בעל לסת ובעל בטן ניגשים לפתח, מוכנים לנסיעה, עוטים מעילים, משקיפים החוצה]

קצין בעל מצח עוד מעט תתכסה האדמה בקרח. לא יבחינו היכן היתה קרקע, היכן נהר, היכן שתלו פטרוזיליה, היכן נקבר חייל. נו, מרחבים. נתמתח קצת.

קצין בעל לסת למה לא. נתמתח.

קצין בעל בטן לא יותר מדי. כבד בבטן. הבטן, ככה, בין השמשות: אחרי ארוחה ולפני יציאה.

קצין בעל לסת זה טבעי.

קצין בעל בטן לא רע שטבעי, מה?

קצין בעל לסת טבעי זה אפילו טוב.

קצין בעל מצח [עומד מהורהר]

יום אחד, מי יודע, אני עשוי אפילו...

קצין בעל בטן אפילו מה?

קצין בעל מצח מי יודע.

קצין בעל בטן יום אחד, לפני שנים, אמרתי לעצמי: לא ממך תבוא ישועה לעולם. מאז אני שקט.

קצין בעל מצח ולעולם לא אחדל להשתאות. ונשאלות כל מיני שאלות, כאלה ואחרות, אבל איכשהו הכל מנומנם, העולם אדיש, עצל, ישן לו; אנו מתדפקים, והוא - יש לו זמן, מתעטף בערפל.

ואתה, רד לקבר כשבאת.

[הם פונים לצאת, מתכרבלים במעיליהם. בעל מצח מגחך] לא, באמת, חכו רגע. על שטות להסתיים בשטות צ'יק-צ'יק, חוּלוּ-חוּלוּ, בּוּצי-בּוּצי, טיק-טיק-טיק!... [שלושתם מגחכים ויוצאים]

[סוף]