תיאופנו היפה

כל המחזה מתרחש בארמון הקיסר.

חלק ראשון: המוות

תמונה 1

[חדר השינה הקיסרי. רומאנוס שוכב, גונח מכאבים, מזיע, חיוור. תיאופנו למראשותיו.]

רומאנוס אישתי, תיאופנו היפה!

אני מרגיש רע!

מה יש לי בבטן?

כאילו הורעלתי!

[גונח. פאוזה. תשוש.]

אני הולך למות!

[פאוזה. מתנשם בכבדות.]

בשרך יגיע לידיים אחרות,

פיות אחרים ינשקו אותך.

[פאוזה.]

אישתי תיאופנו היפה,

מוּתי איתי!

רדי איתי לקבר, שכבי איתי!

יופייך יהיה רק לי!

[פאוזה.]

אמרת שאהבתנו תהיה לנצח!

הבטחת! הבטחת!

[מתפתל מכאבים.]

את לא רוצה למות איתי!

את תחיי אחרי.

הוי, צער!

[פאוזה.]

הבטיחי לי שלא תצחקי!

הבטיחי לי שלא תתחבקי

עם גבר אחר!

[פאוזה.]

למה את שותקת?

היכנסי למנזר! הסתגרי בחדר אפל!

בכי עלי למשך שארית חייך!

אהבת אותי, נכון? אמרת לי:

יותר מכל אדם אחר עלי אדמות!

אין לָך חיים בלעדי!

למה את שותקת? – עני!

את חיה, צעירה, עומדת על רגלייך,

לָך יש כל הזמן שבעולם,

אני גוסס, ודחוף לי לקבל תשובה!

עני לי! עני לי!

[פאוזה. בוכה.]

אישתי, תיאופנו היפה,

אני לא רוצה לקבר!

שם חושך, אהיה לבד!

ואיפה תהיי את?

[פאוזה.]

אני מתחנן בפנייך:

עני לי!

[פאוזה.]

שקרי לי קצת,

מה איכפת לך?

אמרי שתהיי נאמנה לי!

אמרי שתבכי עלי עד שתמותי!

העמידי פנים שאת דוברת אמת,

ואני אעמיד פנים שאני מאמין!

[זועק.]

שקרי לי!... שקרי לי!... שקרי לי!...

[פאוזה. הופך את פניו לקיר. פאוזה. ופתאום הוא מייבב חלושות.]

שקרי לי!... שקרי לי!...

[פאוזה.]

איזו דממה!...

[פאוזה. תיאופנו גוחנת עליו.]

תיאופנו מַתָּ?

רומאנוס עוד לא.

[פאוזה. תיאופנו שוב גוחנת עליו.]

תיאופנו עכשיו.

[עוצמת את עיניו.]

תמונה 2

[חדר השינה הקיסרי. תיאופנו. שני סיידים מציצים פנימה.]

סייד א סליחה, הקדמנו?...

תיאופנו עוד רגע.

[הסיידים יוצאים. נכנס המוודה. תיאופנו נופלת לרגליו.]

הוא היה בעלי!

למה לא אמרתי לו

מה שרצה לשמוע?

למה לא נתתי לו

חסד אחרון של שקר?

[פורצת בבכי.]

ועכשיו מאוחר!

מוודה הלא מאוחר לכל.

אין דבר בעולם

שלא נרגיש שהחמצנו.

תיאופנו מה לעשות?

מוודה הדמעות כבר עושות.

ואת – חֲיִי!

תיאופנו איך?

מוודה את יודעת איך.

תיאופנו אהה, מוודה שלי,

אתה כזה חמוד,

מוציא מפיך רק

מה שהלב רוצה לשמוע!

[קמה, נותנת לו מטבע. המוודה מרכין ראש בתודה ויוצא.]

תמונה 3

[חדר השינה הקיסרי. שני הסיידים מציצים שוב פנימה. תיאופנו פונה אליהם.]

תיאופנו עכשיו.

[יוצאת.]

סייד א הלך הבעל, מתחילים השיפוצים.

[שני הסיידים צובעים את הקירות, מנהלים תוך כך שיחה.]

מעל לכל אני מעריך אצל האישה צייתנות.

אמרתי לאישתי ביום החתונה שלנו:

אין, אין מילים בפי להעביר לָךְ

את חשיבותה של צייתנות.

צייתנות וניקיון, כמובן.

ניקיון מעל לכל. אני אוהב שהבית זורח.

וסדר מוחלט. סדר הוא אצלי בראש הפירמידה.

וצייתנות. בעניין הצייתנות אין אצלי

שום פשרות והנחות.

וככה גם בעניין הניקיון.

ניקיון, כלומר, סדר.

גם צייתנות, כמובן,

אך בעיקר סדר מוחלט.

אין שום סיבה שמשהו יהיה

שני סנטימטר ממקומו במקום במקומו.

והברק של גיגית הרחצה,

אם להביא דוגמה מובהקת

לניקיון, נוסף לסדר.

כי בבית הכל צריך להבריק.

ולמה לא לציית? מה יש?

תאמין לי שאי-ציות היא

מלאכה קשה יותר מציות.

אַת מצייתת, עוֹשָׂה מה שאומרים לך,

אין לך בעיות, צייתְת – עשית,

ואילו אי-ציות גורר אחריו

פחדים, חרדות והתנגשויות פנימיות

הנובעים מאי-ציות.

והוא הדין בסדר: חפץ מסודר

הוא חפץ שמוצאים אותו;

אי-סדר פירושו אובדן זמן,

ולעיתים לא נדירות

אובדן החפץ עצמו.

וניקיון, על זה לא צריך

להכביר מלים. וצייתנות,

על צייתנות צריך לומר שהיא,

יחד עם סדר וניקיון, יוצרים

שילוש של מה? –

סייד ב של סדר, ניקיון וצייתנות.

סייד א נכון מאוד.

סייד ב אני, תן לי ריצפה לנקות,

לעשות מה שאומרים לי.

סייד א ממש כמו אישתי.

[שני הסיידים מסיימים את מלאכתם ויוצאים.]

תמונה 4

[טרקלין. תיאופנו. נכנס השליש.]

שליש גברתי, יש קיסר חדש לממלכה.

תיאופנו אני.

שליש המצביא ניקֶפוֹרוֹס, גברתי.

הצבא מינה אותו לקיסר.

תיאופנו זה אי אפשר, הלא אני...

הנה הכתר על ראשי...

העם הריע...

[השליש סופק ידיו.]

גם אתה מוחא כף!

שליש מחצתי יתוש.

[מסלק בקפידה את היתוש מכף ידו.]

היתושים האלה כאן!... עצבים!...

[פאוזה. מישיר מבטו אליה.]

גברתי, הצבא עולה על הבירה.

תיאופנו [לאט לאט היא מסירה מעל ראשה את הכתר. אל הכתר.]

כמה זמן היית שם?

זבוב חג מעל הראש.

[נכנס ניקֶפוֹרוֹס, אחריו צימיסקֶס, פמליה, עומדים בפתח.]

ניקפורוס [לצימיסקס, בשקט]

ריח צבע טרי.

צימיסקס [בשקט]

הבעל הלך, האישה משפצת.

ניקפורוס [ניגש לתיאופנו]

הקיסר רוֹמאנוֹס, בעלך, מת. תנחומי.

תיאופנו הכתר.

[מושיטה את הכתר לניקפורוס, זה אינו זע. צימיסקס לוקח את הכתר.]

צימיסקס הקיסר ניקֶפוֹרוֹס!

[הפמליה מריעה. תיאופנו יוצאת.]

ניקפורוס כבר יודעים איך מת?

צימיסקס לא ברור. ברור שמת.

[פאוזה.]

ניקפורוס רומאנוס מת. רומאנוס. מת.

[פאוזה.]

היכרתי אותו. פעם

בא לבקר בשדה לפני הקרב.

עצות לא יכול היה לתת,

לא ידע, כל חייו בילה בארמון.

הסתכל, שתה, אכל, הנהן, הלך.

[השליש סופק כפיו.]

מה זה?

שליש יתוש. היתושים כאן!... רצח!...

ניקפורוס איפה הייתי בסיפור? אה, כן –  

...ואז הוא מוציא את היתד שלו,

ומתכונן לתקוע לה...

שליש ומגלה כתובת קעקע על הירך שלה...

ניקפורוס כבר סיפרתי את זה?

אבל היתה ההיא, הצוענייה,

שגלגלתי בין השיחים,

זה היה...

שליש על שפת הנהר.

ניקפורוס גם את זה סיפרתי?

אלוהים, הלך הזיכרון!

צימיסקס העיקר הזין.

ניקפורוס אני בין ידידים,

אז למה לא לומר גלויות:

גם הזין כבר לא משהו.

שליש מה אתה מדבר!

הזין של המצביא!...

ניקפורוס הזין של המצביא

מתגעגע לתחתונים של הטוראי.

איזה ייאוש הזיקנה.

אין עתיד, ואת ההווה

דוחסים בקצת עבר.

[פורץ בצחוק ארוך רווי ליחה. נכנסת תיאופנו, עומדת בפינה בראש מורכן. הוא מפסיק, מתבונן בה רגע במבוכה, מתקרב אליה.]

ושוב רגשי אהדתי. הצבא מרכין ראש.

תוכלי להישאר בארמון –

נקצה לך אגף,

או אחוזה אחרת,

ככל שתבחרי.

תיאופנו כאן היו שנותי הכי טובות,

כאן היתה אהבתי.

ניקפורוס אז תישארי בארמון?

תיאופנו אלך מכאן, לא אכביד.

ניקפורוס כלומר, תישארי בארמון?

תיאופנו אני הולכת מכאן

רחוק ככל שאוכל,

לא אוכל להישאר

רגע אחד נוסף.

ניקפורוס כלומר, תישארי בארמון.

תיאופנו אם תרשה.

[בוכה.]

ניקפורוס טוב, מבוכה כזאת,

רגשות מעורבים,

מי לא יבין.

הישארי.

צימיסקס כן, הישארי.

[תיאופנו יוצאת.]

היא השתמשה בקול

הקטן והדבשי שלה.

ניקפורוס היכרת את הקול הזה?

צימיסקס יש לה גם קולות אחרים.

אתה זכית בקטן הדבשי.

תמונה 5

[חדר השינה הקיסרי. ניקפורוס טובל לחם בחלב ממותק. נכנס שליש עם שתי זונות.]

שליש אדוני הקיסר, זונות.

ניקפורוס למה?

שליש לילה, מיטה, קיסר.

ניקפורוס [מגחך מול הזונות]

אני גבר מצומק. כולי שריר.

אני משקיע בבריאות.

הנה חלב חם, ממותק,

אני טובל בו לחם ואוכל.

הנה, אין לי שיניים.

העור שלי מדולדל.

הלבנתי, הקרחתי, הזקנתי.

שליש תמצצו לו. אל תעייפו אותו.

הוא קיסר, הוא צריך את הכוח.

אל תמשכו לו בקטן,

כמה שמתרומם – מתרומם.

תמצצו כמו שהוא,

זיקפה, חצי זיקפה.

ניקפורוס [עם פה מלא אוכל]

גם שמינית זיקפה טוב.

[השליש יוצא.]

זונה א להתפשט?

ניקפורוס תתפשטו.

[הזונות מתפשטות.]

תתחככו.

[הן ניגשות אליו.]

לא בי, אחת בשנייה.

[הן מגפפות זו את זו. הוא גומר לאכול, נרדם. הן ניגשות אליו.]

זונה ב אדוני?

[פאוזה.]

אדוני?

[פאוזה.]

אדוני, למצוץ?

[פאוזה.]

למצוץ או לא למצוץ?

[פאוזה. לזונה א.]

מה עושים?

זונה א נמצוץ. הרי באנו למצוץ.

אם לא נמצוץ – מה עשינו?

אם אנו רוצות להשיג מוניטין

של מוצצות קיסריות –

תפקידנו למצוץ, בואי נמצוץ.

[מרימה למעלה את כותנתו.]

תראי איזה נקניק יבש!

[נכנס השליש.]

שליש עִזבוּ את הכותונת, הקיסר נרדם.

סייד א שישלמו לנו, אדוני.

שליש ודאי נשלם, כאילו מצצתם.

[משלם להן.]

הנה. וקחו עוד תוספת וסַפּרוּ בחוץ:

היתה חינגה גדולה, השתוללות.

זונה ב השתוללות זו לא מילה!

[השליש נותן להן עוד כסף. הן יוצאות.]

תמונה 6

[טרקלין בארמון. תיאופנו, המוודה.]

מוודה לא יכולה להירדם?

אין מנוח. למי יש?

הלכה המנוחה מעולמנו.

נולדנו מרוטים.

[פאוזה.]

ומה זה שמכריח אותנו

לנבור בכאב,

לסובב בו את האצבע

שוב ושוב?

המיטה כמו קבר, 

פעמים אני סופר:

אחת, שתיים, שלוש, ארבע...

לפעמים אני חושב

על מרעה וכבשים,

ופלג זורם,

לעיתים רחוקות על בשר אישה –

ואז לפתע, בבת-אחת,

נפער הפצע הכואב

שחיכה לי כל הזמן.

תיאופנו זה מי שחי. והמת?

מוודה כבר איננו,

ואולי בכלל לא היה,

גופו לא אמיתי

וקולו לא נשמע,

ואם דורכים עליו –

לא שומעים את הצעקה.

[תיאופנו נותנת לו מטבע. הוא מרכין ראש ופונה לצאת.]

תיאופנו מה אתה, קדוש? חכם?

מוודה [עוצר]

איש סובל, בעולם סובל,

מקשיב לסבל.

[יוצא.]

תמונה 7

[פרוזדור, מפתן חדר השינה הקיסרי. זקיף ליד הדלת. נכנסת תיאופנו, עומדת מרחוק.]

תיאופנו הקיסר...

זקיף ישן.

תיאופנו ואתה שומר על שנתו.

זקיף אני ערב לזה

שיראה את הבוקר.

תיאופנו פעם שמרת על בעלי ועלי.

זקיף זה נכון.

תיאופנו לא טוב בלילה לנשים בודדות.

זקיף מה אגיד, גם זה נכון.

גם זקיפים בודדים...

תיאופנו [מתקרבת אליו]

הייתי רוצה ללכת מכאן.

לאן, אתה תשאל, וגם תצדק,

לאן יש ללכת, מה יש לעשות,

מלבד לצעוק בלילה צעקות מרות,

להתהפך על המיטה שטופי זיעה,

הרי חללים גדולים לא נועדו

אלא שימלאו אותם בצעקות,

ופחד ממלא את העולם.

[מתקרבת אליו עוד יותר.]

לכאן באים לעמוד על המפתן

ללא תקווה שהדלת תיפתח,

להפשיר את הגוף האחוז צמרמורת

בחום המסתנן מבעד לחריץ...

זקיף כן, מה אגיד.

תיאופנו והרי לפני חודש עוד הייתי בפנים.

זקיף זה נכון.

תיאופנו לא תאמין כמה מהר

תופס אותך הקור בעֵבר השני.

[זועקת.]

לא תאמינו כמה מהר מתהפך העולם!

זקיף [מנסה להסותה]

הקיסר ישן!

[תוך זעקה תיאופנו מתעלפת. הדלת נפתחת, הקיסר עומד בפתח בכותונת.]

אדוני הקיסר!... פתאום!...

ניקפורוס [גוהר על תיאופנו]

הבא מים!

[הזקיף יוצא. תיאופנו מתעוררת.]

אתה עצמך... בידיך...

ניקפורוס היכנסי לחדר, את רועדת,

אכסה אותך בשמיכה.

תיאופנו והשינה שלך...

ניקפורוס לעזאזל השינה שלי!

שנים לא עצמתי עין.

אני שוכב על הגב,

פי פתוח, מצפה לישועה.

[מקים אותה, נכנס איתה לחדרו. פאוזה. נכנס הזקיף עם ספל מים, מביט כה וכה. לעצמו.]

זקיף איפה הם? כבר התאוששה?

[ניגש לדלת, בקול מהוסה.]

אדוני הקיסר, מים.

[פאוזה.]

מים, אדוני הקיסר.

[פאוזה.]

מים? אדוני?

[פאוזה.]

רוצים מים?

[פאוזה.]

כן, מה אגיד, אני חושב

שכבר לא נחוצים פה מים.

תמונה 8

[טרקלין. משתה כלולות. ניקפורוס ותיאופנו שהתחתנו זה עתה, צימיסקס, אורחים.]

שליש צימיסְקֶס! צימיסְקֶס יישא

נאום כלולות לזוג המאושר!

צימיסקס [קם]

אומרים שזהו יום גדול

לזוג המאושר ולקיסרות בכלל.

אני מתעב ימים גדולים.

ימים גדולים יוצרים ציפייה

לימים גדולים נוספים.

ציפייה יוצרת אכזבה.

תנו לו, ליום הזה, להיות

יום שיגרתי, חרוז רגיל

במחרוזת ימיכם.

תנו לאהבתכם מידה.

להט לא טוב לה,

להט מצטנן.

עשו את אהבתכם מישור

שאופקו לא נראה.

ניקפורוס אופקי כבר נראה.

צימיסקס אדוני... האופק, מי יודע...

האופק מתעתע.

ניקפורוס מה אומרת על כך הכלה?

תיאופנו תן לו לגמור את הנאום.

ניקפורוס גמור את הנאום!

צימיסקס [מרכין את ראשו בבת-אחת, מסמיך את פניו לפני תיאופנו]

שִמרי עליו. שִמרי

על הקיסר שלנו, בעלך.

הגיפי את חלונותיו,

שרוח פרצים לא תחלה אותו.

אבל דעי מתי לפתוח אותם

שייכנס אוויר צח.

דעי מתי לסגור ולפתוח

את החלונות.

[מזדקף.]

הנאום גמור.

[יושב.]

ניקפורוס [קם]

פעם, זה לא היה מזמן,

מי חלם על משהו.

קשה היה. בבוץ,

בשמש הקופחת.

והנה – כאן. מי חלם.

ועכשיו אַת.

חלפו הימים ההם,

משהו בחיי התרכך,

תאמינו ? – לפעמים אני בוכה...

היה לי חבר אחד בילדות,

הוא אמר... זה היה מזמן...

הנה אני כבר מעלה זיכרונות.

מה קרה לי, טוב לי מאוד,

אז למה הזיכרונות שוטפים אותי...

הנה תפילתי: בבוא יומי,

עִצמי את עיני, נַשקי את עפעפי,

לכי אחרי ארוני כדת וכדין,

ואחר-כך – אני לדרכי, את לדרכך.

[מנשק את תיאופנו. היא מחבקת ומנשקת אותו.]

[סוף חלק ראשון]

חלק שני: הגיהנום

תמונה 9

[טרקלין. ניקפורוס, תיאופנו.]

תיאופנו לא אסבול עוד דיבורים

על אופק מתקרב ומוות.

ניקפורוס מה לא תסבלי?

לא תיתני לזקנים לרטון

על מותם המתקרב?

תיאופנו לא אתן.

ניקפורוס איך לא אדבר על מוות,

רוֹמאנוֹס, קודמי, היה צעיר ממני –

הוא מת.

תיאופנו [צועקת]

לא אסבול עוד דיבורים על מוות!

ניקפורוס אל תצעקי, אפילו לא מאהבה.

אפילו מאהבה אל תצעקי.

את אוהבת אותי? אל תצעקי.

תיאופנו כן, אדוני.

ניקפורוס על המוות יש לדבר

ככל שהוא מתקרב,

אבל גם בנסיבות אחרות.

ממה מת רוֹמאנוֹס בעלך –

לא הוברר עד היום.

נתקלים בחומות אטומות.

תיאופנו כבר אמרתי לך אינספור פעמים:

לאחר ארוחת הערב הרגיש רע...

[מתחילה לבכות.]

התמוטט פתאום בזרועותי...

ניקפורוס גם לא נחוץ לבכות כל פעם.

תיאופנו [נושאת אליו פנים שטופי דמעות]

לא אבכה. סלח לי, בעלי.

עבר הכאב בגב?

ניקפורוס עבר.

תיאופנו יופי.

ניקפורוס את ה"יופי" הזה אני מכיר,

שמופטר כלאחר-יד מפי אישה,

להראות כמה הוקל גם לה

כשהוקל לבעלה.

אבל לא הוקל לך בכלל,

כי גם כשכאב לי, לך היה קל.

תופסת? לך לא כאב, לא סבלת

בכלל, כל הזמן היה לך קל.

[פאוזה.]

עגום אני שואל את עצמי

אם הכרח הוא שאהבה

תביא איתה קירבה,

וזו תגרור איתה זלזול.

תיאופנו אני מדברת אליך

כשווה עם שווה.

כבר אינך קיסר בשבילי,

אתה גבר אהוב, בעל,

הרי אני מכירה אותך מקרוב,

גם את פגמיך הקטנים.

ניקפורוס אבל הזלזול...

תיאופנו אין זלזול. לפעמים

אני מהירת לשון.

אני קצת מפונקת.

ניקפורוס אבל הזלזול.

תיאופנו אי-אפשר לעקור

מראשך את הזלזול?

ניקפורוס לכי מכאן!

תיאופנו כן, אדוני.

[יוצאת. הוא קורא אחריה.]

ניקפורוס חִזרי!

[תיאופנו נכנסת. פאוזה.]

השתיקות שלך מטרידות אותי.

תיאופנו אני מצטערת אם אני מענה אותך.

ניקפורוס לא אמרתי "מענה", אמרתי "מטרידה".

הרי לא חשבת שתוכלי לענות אותי.

הרי לא חשבת שכבר יש בידייך

כוח לענות אותי.

תיאופנו סלח לי, בעלי. לא חשבתי,

פשוט אמרתי מילה בלי לחשוב.

ניקפורוס אין אצלך מילה בלי לחשוב!

את חושבת שאת מענה אותי!

תיאופנו אמרתי "לא".

ניקפורוס אמרת "לא" רפֶה!

תיאופנו אמרתי "לא" כפי

שאישה חלשה אומרת.

ניקפורוס [ניגש אליה, תופס בידה בכוח]

מה את עושה לי?

תיאופנו מה אני עושה לך?

ניקפורוס מה את עושה לי?!

אמרי מה את עושה לי!

[תיאופנו בוכה. ניקפורוס מחבק אותה.]

הייתי רוצה שתאהבי אותי

כפי שאני אוהב אותך.

תיאופנו אבל אני אוהבת אותך.

ניקפורוס למה הלב אומר לי שלא?

למה גם זה נאמר בקול רפה?

למה העיניים שלך מושפלות?

חודשים כרכרת סביבי,

טרחת להיראות לעיני

בוקר וערב ולילה,

הכרחת אותי לאהוב אותך!

עכשיו אני אוהב!

תיאופנו לא כרכרתי סביבך.

הייתי אשת הקיסר,

היה לי בעל, כיבדתי אותו,

התאלמנתי – אני לא "מכרכרת".

עשיתי מה שרצית גם אתה.

ניקפורוס אז, ליד הדלת...

תיאופנו עשיתי מה שרצית גם אתה.

ניקפורוס אבל לא מאהבה.

תיאופנו אהבתי.

ניקפורוס מה אהבת?

[פאוזה.]

ועכשיו את שותקת.

[פאוזה.]

היא שותקת!

כי אין מה לאהוב!

הלא את רואה: אין מה!

אני זקן, כוחותי אוזלים!

תיאופנו [בקול חלוש]

אהבתי את הרגע שגהרת עלי

כשהתעלפתי על הריצפה.

היה לך מבט אנושי.

ניקפורוס מבט אנושי ברגע גהירה? –

זה לא הרבה לבסס עליו

אהבה לכל החיים.

מה עם לאהוב כגבר?

או מה עם לאהוב מישהו

שבהֶעְדְרוֹ הלב נקרע מגעגועים,

ובנוכחותו הברכיים פקות?

אני יודע. אהבו אותי.

לא נולדתי זקֵן עם כאבי גב.

מה עם כל זה?

את לא עונה. יש לך זמן.

הזמן שלי קצוב,

אני מוכרח תשובות מהירות.

[פאוזה. לוחש לה.]

את מענה אותי.

תיאופנו [לוחשת לו]

אתה אמרת!

[היא מחבקת אותו, מנשקת אותו על שפתיו.]

ניקפורוס אבל אמרי לי, אמרי לי בדחיפות,

בהיסטוריה של אהבותייך,

איזה מקום אני תופס?

תיאופנו אתה תופס מקום בולט.

ניקפורוס אבל הכי בולט? אני רוצה

להיות האהבה הכי גדולה שלך!

תיאופנו זה מה שאתה.

ניקפורוס מה?

תיאופנו האהבה הכי גדולה שלי עד היום.

ניקפורוס ואחרי היום? ועד יום מותך?

תיאופנו איך אדע מה יקרה עד יום מותי?

ניקפורוס תדעי. תדעי שאני. אני.

[פאוזה.]

אני מבקש ממך לדעת שאני ורק אני!

תיאופנו אתה. אתה האהבה הגדולה של חיי.

אתה העמוקה. אתה הממושכת.

אהבתי אותך מאז ומתמיד.

היית מצביא דגול, ואני ילדה,

כבר אז הייתי מאוהבת בך.

ניקפורוס באמת?

תיאופנו באמת-באמת.

ניקפורוס גם כשהיית עם בעלך הקודם רוֹמאנוֹס?

תיאופנו גם אז. אהבות ילדוּת לא שוכחים.

ניקפורוס מה את סחה! אהבת אותי כל השנים!

תיאופנו ואוֹהַב אותך לאחר שתמות.

ואתאבל עליך כל חיי.

ניקפורוס דברים כהלכה. אני מאמין לכל מילה,

ואת יודעת למה?

תיאופנו לא.

ניקפורוס כי את ידועה כדוברת אמת.

את תיאפונו הישרה והיפה.

[מחבק ומנשק אותה בלהט, היא נענית לו.]

לא נריב יותר, אני נשבע!

יהיה מה שיהיה, לא נריב!

לא אציק לך יותר!

נאהב, רק נאהב, נאהב!...

[ניתק ממנה, מביט בעיניה.]

אבל עוד לא ענית לי.

תיאופנו על מה?

ניקפורוס על השאלה ההיא.

השתמשת בנשיקה ובחיבוק

כדי להשכיח ממני ששאלתי:

מה עם לאהוב כגבר?

מה עם לאהוב כמישהו

שבהֶעְדְרוֹ הלב נקרע מגעגועים,

ובנוכחותו הברכיים פקות?

תיאופנו הייתי מנשקת אותך אם לא?

ניקפורוס אם לא מה?

את מתחמקת ממילים מפורשות.

תיאופנו ואתה שוב מציק לי מאוד.

מציק, מציק ושוב מציק,

ואין סוף לטרחנות שלך.

ניקפורוס ל"מה"?

תיאופנו לטרחנות שלך.

ניקפורוס "לטרחנות" אמרת.

תיכף תקראי לי טרחן זקן.

אני מאבד כבוד, אני אוגר זלזול.

מתי תקראי לי לראשונה אידיוט?

תיאופנו אמרת לפני רגע שלא נריב.

ניקפורוס [צועק]

אמרתי?! – אז אמרתי!

עכשיו אני אומר שלא ענית,

והנה את לא עונה!

[פאוזה.]

ושוב את שותקת, ואני מתענה.

רְאי את אַמַת-היד הזאת...

[מרים את אמת-ידה.]

יודעת למה אני אוהב אותה? –

סתם כך, כי היא שלך.

מבינה? אם לא היתה שלך –

היתה לא-כלום,

אבל היא שלך, וזה ההבדל.

אישתי היפה תיאוֹפָנוֹ,

שמעי, לא אוכל לחיות

אם לא תאהבי אותי כמו ברגע ההוא,

הרגע ליד הדלת, כמו אז,

כמו אז אני רוצה, לא פחות.

תיאופנו ניקֶפוֹרוֹס בעלי,

הייתי מאוהבת בך, הייתי מסונוורת

כמו נערה בגבר בשל,

כמו אישה חלשה בקיסר שלה.

ההתאהבות עברה, כעת זו אהבה.

היא בוגרת, יציבה, שקולה יותר.

ואם אני לא יוצאת מגדרי

כשאני רואה אותך –

סמוֹך על יציבות האהבה שלי.

אתה ואני, שום כוח בעולם

לא יוכל להפריד בינינו.

משהו בסיסי, חזק מכל,

מאחד אותך ואותי.

ניקפורוס איך להבין את הדברים שלך?

את לא מסונוורת, רק אוהבת,

את לא נעשית חלשה בברכיים,

אבל אני נעשה חלש.

אני תלוי בך כמו ילד קטן.

עזרי לי! עזרי לי!

בזמן האחרון,

אני לא יודע מה קורה לי.

לא הייתי דברן בכלל,

היום קשקשן.

משהו השתבש. אבד שיווי המשקל.

אני יושב לדיון, לארוחה,

אני מתייעץ עם השרים שלי –

כולם מביטים בי בתמיהה.

לפעמים מישהו שואל

אם אני לא בדיכאון.

אין תיאבון, את מבינה?

אין עניין בכלום,

מלבד רגעי הנגיעה שלי בך,

למענם אני חי.

תארי לעצמך, חי

מנגיעה לנגיעה.

אין לך מושג

כמה גדול הכוח שלך.

עזרי לי, כי אני מאוד חלש!

תיאופנו עזור לעצמך, ניקֶפוֹרוֹס.

אתה לא ילד. ולי אין כוח,

ואין חשק לבזבז את חיי

על עזרה לאחרים.

חלפו הזמנים ששירתתי.

חלפו הזמנים שחיכיתי לגבר שלי

ללא חיים שלי.

כעת אני חיה לעצמי, ואוהבת אותך,

אבל אוהבת קודם כל את עצמי.

ניקפורוס לא אזכה לעזרה ממך, מה?

אני שהרמתי אותך מעל מפתן הדלת,

שבלעדי היית עכשיו לא כלום...

תיאופנו גם אני ויתרתי בשבילך על הרבה דברים...

ניקפורוס [כנשוך נחש]

על מה ויתרת?! הראי לי

דבר אחד בחייך שעליו ויתרת!

הכל לקחְתְ, לקחת, לקחת!

אם לא מאחד, מהבא אחריו!

חייך הם לקיחה! יופייך מלכודת!

ניצלת אותי, השתמשת בי,

כעת אני על ברכי

ואת צוחקת בפני!

אני מוחה על אי-צדק!

תיאופנו מוחה? בפני מי?

בפני הטבע?

[מתייפחת.]

אני לא יכולה להפסיק לבכות.

ניקפורוס [לעצמו]

זה טוב. היא בוכה.

היא בוכה, היא מתחרטת,

היא פחדה שלא ארצה בה!

[לתיאופנו.]

אני רוצה בך, אל תבכי.

תיאופנו [מחבקת אותו]

כבר חשבתי שלא.

ניקפורוס אין סיכוי שלא ארצה בך.

[כורע על ברכיו לפניה.]

אני שופך לפנייך את ליבי,

אל תנצלי את החולשה שלי.

תיאופנו לעולם לא.

ניקפורוס אז למה אמרת?

תיאופנו למה אמרתי מה?

ניקפורוס למה אמרת מה שאמרת!

הרבה דברים למה אמרת!

והרבה דברים למה לא אמרת!

למה אמרת! למה לא אמרת!

הנה את שוב לא עונה.

הנה הכל חוזר על עצמו,

העינוי חוזר ושב וחוזר.

עני לי!

תיאופנו [תופסת בראשו]

בעלי, מה אתה מדבר?!

העינוי לא חוזר,

העינוי הולך ומתגבר!

ניקפורוס שֶלָךְ?

תיאופנו שֶלְךָ!

ניקפורוס [קם]

לא אתן לזה אף רגע נוסף!

[מתרוצץ הלוך ושוב. פאוזה. עומד מולה.]

שמעי, בואי נעשה חסד עם עצמנו,

נגמור עם הכל!...

תיאופנו שאלך?

ניקפורוס לכי!

[תיאופנו פונה לצאת. הוא רץ אחריה, תופס בידה.]

חכי! חכי!

אני מבולבל, למה לא יהיה טוב?

למה לא נשכח הכל ויהיה טוב?

[לעצמו.]

אני חוזר על עצמי, לא יהיה טוב!

מהדבר הזה, אני רואה ברור,

טוב לא ייצא!

תיאופנו בידך הכוח לזרוק אותי!

זרוק אותי, ניקֶפוֹרוֹס!

ניקפורוס אזרוק! אזרוק! לכי מכאן!

[תיאופנו עומדת ומתבוננת בו.]

לכי, אמרתי! לכי ואל תשובי!

[תיאופנו יוצאת. לעצמו.]

עכשיו היא תחזור.

[פאוזה.]

היא מייד תחזור.

[פאוזה.]

ייקח לה רגע.

[פאוזה.]

ייקח לה זמן.

[פאוזה.]

היא לא תחזור.

[פאוזה.]

עכשיו אני אחכה.

[פאוזה.]

עכשיו אני אחכה ואחכה.

[פאוזה.]

כל הלילה אחכה,

לא אוכל להירדם,

היא לא תחזור.

איך הלב הולם,

לפני קרבות לא הלם כך.

[פאוזה.]

לא אֶשן, לא אחשוב,

רק אתהלך מקיר לקיר,

מוחי ריק מכל דבר,

ממולא רק בדבר אחד –

ציפייה.

[מתהלך. פאוזה.]

הו, אני סובל, סובל, סובל!...

עוד לא עברו חמש דקות

מאז לכתה,

וכבר ליבי נמחץ מגעגועים.

[ממשיך להתהלך. פאוזה. עוצר.]

אלך אליה, די, סוף לעינוי,

להיות איתה, לראות אותה, לגעת בה.

כבר עליתי על מסלול ההתבזות,

אמשיך בו עד תום.

[יוצא.]

תמונה 10

[חדר השינה הקיסרי. תיאופנו, צימיסקס. נכנס ניקפורוס, רואה את צימיסקס, עוצר.]

תיאופנו צימיסְקֶס פה,

אבל הוא לא מה שאתה חושב.

צימיסְקֶס ידידך וידידי,

צימיסְקֶס יקר מאוד לליבי.

אין לך מה לקנא,

המחלקה בלב שבה שוכן צימיסְקֶס

היא לא המחלקה שבה שוכן אתה.

ניקפורוס [צרוד, קולו ניחר]

באיזו מחלקה אני? באיזו מחלקה הוא?

תיאופנו צימיסְקֶס הוא ידיד-נפש, אתה הבעל.

ניקפורוס איך הגעת להיות ידידתו של צימיסְקֶס?

מתי הספקתם לקשור קשרי ידידות?

תיאופנו קשרי ידידות לא צריכים הרבה זמן,

אדם פוגש אדם, או שנדלק או לא.

ניקפורוס נדלק? את מדברת על קשרי ידידות,

לא על אהבה.

תיאופנו אני מדברת על קשרי ידידות בלבד.

המילה "נדלק" חלה גם על קשרי ידידות.

ניקפורוס חשבתי שבקשרי ידידות צריך זמן...

תיאופנו נכון שצריך גם זמן,

אבל חשוב גם הניצוץ הראשוני.

ניקפורוס את מדברת על "נדלק" ועל "ניצוץ",

כאילו המדובר באיזו אש.

תיאופנו אש של ידידות בלבד.

ניקפורוס כן, אני מבין אותך.

הלא את בודדה בארמון.

הלא את יושבת ומחכה לי כל היום,

הלא אדם יוצא מדעתו,

הלא צריך להבין את נפש האישה,

ואני מבין אותך.

את מחכה לי. אני לא בא.

את משתגעת. את מתהלכת, רוקמת...

[תיאופנו פורצת בצחוק.]

למה את צוחקת?

תיאופנו אמרת "רוקמת".

ניקפורוס את לא רוקמת?

תיאופנו ודאי שאני רוקמת.

אני רוקמת ורוקמת.

אני לא מפסיקה לרקום.

ניקפורוס אם כך, מה יש לדבר,

הזמן עובר בעצלתיים,

את הולכת לאכול, את נחה,

את מטיילת עם שפחותייך,

הלא אדם צריך קמצוץ ידידות...

לא נגעת בצימיסקס, נכון?

תיאופנו לא, צימיסְקֶס ואני לא נוגעים,

צימיסְקֶס ואני רק מדברים.

ניקפורוס על מה?

תיאופנו על ענייני ידידות.

ניקפורוס ידידות-נפש?

תיאופנו נפש, ודאי.

ניקפורוס צימיסְקֶס, אתה עומד ושותק.

צימיסקס תמיד שתקתי.

ניקפורוס דבר קצת.

צימיסקס [מרכין את ראשו בבת-אחת, מסמיך את פניו לפני תיאופנו]

זוכרת איך אמרתי לך

בליל כלולותיכם?

"שמרי עליו. שמרי

על הקיסר שלנו, בעלך.

הגיפי את חלונותיו

שרוח פרצים לא תחלה אותו.

אבל דעי מתי לפתוח אותם

שייכנס אוויר צח.

דעי מתי לסגור ולפתוח

את החלונות".

[מזדקף. לניקפורוס.]

דברים כאלה ודומים

אנחנו מדברים.

ניקפורוס כן, זו בהחלט ידידות.

צימיסְקֶס...

צימיסקס אני הכתרתי אותך.

ניקפורוס אני יודע וזוכר.

לא שכחתי.

גם זו ידידות.

[הולך לפינה, מקיא. פאוזה. חוזר.]

איש מכם לא שואל מה קרה לי.

איש מכם לא מציע לי מים או מגבת.

תיאופנו אכלת משהו לא טוב?

ניקפורוס לא, לא אכלתי כלום.

התבהרו דברים.

השמים מתבהרים, אור

זורח, והוא מאיר חזק כל-כך,

והוא מכאיב כל-כך...

הנה אשב, אנוח.

תיאופנו אתה חיוור.

ניקפורוס הנה, עובר. עבר.

[קם. תיאופנו ניגשת לצימיסקס, מנשקת אותו על פיו.]

היתה לי פעם ידידה אחת,

אני יודע מה זו ידידות,

המדובר בקשר נפשי חזק,

שניים מוצאים שפה משותפת

בקשר לאמנות או לתרבות,

אוהבים לשוחח יחד, לעיין בספר,

צוחקים הרבה ביחד, מה רע בכך...

תיאופנו אני מצטערת אם עיניתי אותך.

[פאוזה.]

ניקפורוס לא עינית אותי בכלל. למה אתענה?

ולמה לחזור שוב ושוב על המילה הזאת...

אני מאמין בשניכם, אתם לא תרמו אותי.

אַת אישתי הנאמנה תיאופנו היפה,

ואתה ידידי וסגני הקצין צימיסְקֶס.

אלך לישון. ההקאה החלישה אותי.

תיאופנו אבל איפה תישן?

ניקפורוס על המיטה חשבתי. על המיטה שלי.

יש לי מיטה, אֶשן עליה.

תיאופנו אבל המיטה שלך תפוסה.

אתה מבין שהמיטה שלך תפוסה?

ניקפורוס מי תפס אותה?

תיאופנו מי תפס אותה? הלא אתה רואה

מי תפס אותה – צימיסְקֶס ואני.

ניקפורוס תפסתם את המיטה, עכשיו

אתם יושבים על המיטה

ומשוחחים בידידות?

תיאופנו כן, זה מה שאנחנו עושים,

בשעה שאתה שוכב לישון

שם בפינה, על הריצפה,

ממש ליד הקיא שלך.

ניקפורוס זה מה שאעשה.

ואתם, שוחחו לכם.

אני אקשיב מעט,

אחר-כך אירדם.

[הולך לפינה, חוזר.]

ואהבתך אלי, היתה מה, מהגדולות?

תיאופנו זו היתה האהבה הגדולה,

העמוקה בחיי.

ניקפורוס כן, יפה. יש עם מה להירדם.

[הולך לפינה, משתרע על הריצפה ליד קיאו. תיאופנו יושבת על המיטה לצד צימיסקס, מתגפפת איתו. פאוזה. קמה וניגשת לניקפורוס.]

תיאופנו רציתי שתדע שמסריח לך מהפה.

שאתה האדם הדוחה ביותר

עלי אדמות שפגשתי.

מי חשבת שאתה?

איש זקן, מקומט, מדולדל,

הלא יש גבול!

ניקפורוס הלא אתם כבר על המיטה,

ואני על הארץ בפינה,

חסכי ממני לפחות את המילים!

תיאופנו לא אחסוך כלום.

ניקפורוס צימיסְקֶס, תגיד לה!...

תגיד לה, צימיסְקֶס!...

[דמעות מתחילות לזלוג מעיניו, בכיו הולך וגובר תוך כדי דיבורו.]

תגיד לה שתעזוב אותי, צימיסְקֶס!...

אתה היית נושא-כֵּלַי

כל-כך הרבה שנים,

תגיד לה שתרפה ממני, צימיסְקֶס!...

תגיד לה שאני סובל!...

שהיא חובטת באיש זקן וחסר-ישע!...

גם ספר לה, צימיסקס, מי הייתי פעם!...

האדמה רעדה תחת רגלי!...

יש לי זיכרונות, יש לי עדים!...

ספר לה, ידידי צימיסְקֶס,

ספר לה, עזור לי, עזרו לי, עזרו לי!...

[הוא מייבב כילד קטן. תיאופנו עומדת עוד רגע מעליו, אחר-כך מסתובבת וחוזרת לשבת על המיטה ליד צימיסקס.]

תמונה 11

[חדר השינה הקיסרי. נכנס השליש, אחריו שני הסיידים.]

סייד ב והרי רק לפני שבוע צבענו...

שליש היא שינתה את דעתה בקשר לצבע.

סייד א אצלי זה לא היה קורה.

[השליש רוקע לפתע ברגלו.]

סליחה?

שליש ג'וק. הרגתי.

[יוצא. הסיידים מתחילים לצבוע.]

סייד א תמיד אמרתי לאישה:

אישה טובה היא אישה מרוצה,

חיים טובים, שקט, שלווה,

אבל בעיקר אהבה, לקום בבוקר,

לנקות את הזוהמה עם המון אהבה,

מעלות השחר עד חשיכה,

כביסה, ריצפה, כלים, מיטה,

הכל באהבה, אין בלי אהבה,

לפני הארוחה, אחרי הארוחה,

בימי חול, שבת וחג.

ובאמת האישה שלי – מה זה אישה,

מברשת קדושה! – אמרתי לאישה:

בא לי כמעט לתת לך נשיקה,

האישה חייכה אלי באהבה,

המשיכה לנקות את הזוהמה,

אמרה לי: למה לא תצא לך,

תבלה עם חברים בשתייה, דפיקה,

אני בינתיים בבית מנקה,

חלונות, שטיח, כיור, ריצפה.

פעם חזרתי, ראיתי אותה בוכה:

אישה, מה קרה, למה את בוכה?

– נגמר הלכלוך ואני במצוקה.

איזו אישה, פשוט אגדה!...

סייד ב אני, תן לי קרש לצבוע,

הוא עושה מה שאני אומר לו,

אני עושה מה שאמרו לי –

יש סדר בעולם.

סייד א ממש אישתי.

[מסיימים לצבוע ויוצאים.]

[סוף חלק שני]

חלק שלישי: ושוב המוות

תמונה 12

[חדר השינה הקיסרי. נכנס השליש. סופק כפותיו.]

שליש אח, ברח! איזה יום!

יום שנוצר לאכילת עוגות,

לנמנום אחרי הצהריים,

לשתייה בעצלתיים תוך

התבוננות בישבנים מזדמנים...

[חוסם את דרכו של ג'וק על הריצפה.]

ביום נפלא כזה הייתי

נותן חנינה אפילו לג'וק הזה,

הייתי כבר בא לדרוך, קְראק! –

פתאום הייתי נמלך בדעתי,

הייתי אומר, מה יש, חנינה,

שיחיה, הבן-זונה המלוכלך,

ובמחשבה שנייה בכל זאת

הייתי דורך, אבל לא בבת-אחת,

לאט לאט, בעצלנות, שיהיה לו

מספיק זמן, לחרא, לַבֶּן-אֶלֶף,

להבין מה הולך לקרות לו,

שלא יחשוב שאם לא דרכתי

נעשיתי פתאום משורר

והוא כבר יכול לצחצח

את המשושים המזורגגים שלו

לקראת בילויי הלילה

עם הג'וקית המסופלסת שלו!...

[מועך לאט את הג'וק.]

אי, ג'וק'לה מנוח, איפה אתה,

איפה צירי הלידה של אמא שלך,

מקקה זנזונת תחכה הלילה עד בוש!...

[מנער את רגלו כדי לשמוט ממנה את פגר הג'וק, אינו מצליח.]

נדבק לנעל!... טפו!...

[מרים רגל אחת, מנסה לקרצף את הנעל.]

לעזאזל, מה נדבקתם?!...

[נכנס הזקיף, הוא מרעים עליו.]

אז מה, אידיוט, איבטחת את חדר השינה?

זקיף החדר בטוח, אדוני.

סגרנו את החלונות מבפנים.

איש לא יכול לפתוח אותם מבחוץ.

שליש והבריח על הדלת?

זקיף מותקן.

שליש טוב, אם הכל בטוח...

חסר לך שלא!

[סר וזעף הוא מנגב בכוח את סוליית נעלו עם פגר הג'וק במגפו של הזקיף.]

ויום שהתחיל כל-כך יפה!...

[יוצא, אחריו הזקיף.]

תמונה 13

[חדר השינה הקיסרי. נכנס ניקפורוס, מתנדנד, אחריו שומר.]

ניקפורוס אני רדום כל-כך, חשבתי...

שתיתי יותר מדי או מה...

איפה תיאופנו?... איפה היא?...

ושוב ריח צבע טרי....

לא מפסיקים לשפץ פה...

[שוכב על המיטה, נרדם. השומר מכבה את האור ויוצא.]

ניקפורוס [תוך שינה, ללא תנועה]

מה... מי שם? מישהו מעבר לדלת?

אישתי? היא לא פה...

אגש לדלת... אקשיב...

אין רחש... אין כלום...

אציץ בעינית הדלת...

[מייבב בבעתה.]

עין צופה בי מן העבר השני,

עין ירקרקה-מימית, דלוחה...

אציץ שוב...

[בגרון חנוק.]

היא שם... לא נעלמה...

עכשיו היא מתרחקת...

שוב מתקרבת... היא

כל-כך מפחידה אותי...

כמו עין של איש זקן,

או מכשפה...

[זועק.]

מי שם? מי שם? מי שם?

אמא! אמא!... מי שם?

גם את לא יודעת!...

חשבתי שתגני עלי!...

שתאמרי שאין שם אף אחד!...

אבל הנה את קמה וגם את פוחדת!...

וגם את יודעת שיש שם מישהו!...

[בבהלה.]

מי שם?!

[לוחש.]

אמא, בואי נתחבק, נעצום עיניים,

ואז נקיץ מן החלום הזה!...

[זעקה רמה בוקעת מגרונו. נכנס הזקיף.]

זקיף אדוני?

[ניקפורוס ננער מתוך שנתו, קם ויושב בבת-אחת.]

ניקפורוס התעוררתי! הכל היה חלום!

[השומר יוצא. לעצמו.]

אשתה כוס מים, אירגע.

[מביט רגע, כמנסה להבין משהו, על הכר שלצידו, ופתאום, בהבלחה.]

אבל אישתי, אישתי לא פה!

חיכיתי לה... נרדמתי...

מישהו מסך לי סם שינה ביין...

[קם מן המיטה, שותה מים, פתאום נדמה לו שהוא שומע משהו מעבר לדלת.]

מי שם?... מי שם?...

[מתקרב לאט אל הדלת, מציץ בעינית, נרתע, בקול חנוק.]

העין הירקרקה!... היא שם,

היא צופה בי באמת!...

[בקול.]

מי שם?!

[פאוזה.]

מי שם?!

[קורא לכל עבר.]

אמא, הוא עוד שם!...

[נדבק בבעתה לפינה.]

אה, הכל אבוד!...

[עוצם את עיניו כמתעלף. ממלמל חרש לעצמו.]

עכשיו שוב להתעורר, להתעורר!...

[פאוזה. הדלת נפתחת חרש ולאט. נכנסים שני משרתים. ניקפורוס מדבר בעיניים עצומות.]

הנה התעוררתי. הכל היה חלום.

בחדר אין איש, רק אני.

רק אני, רק אני, רק אני...

[פוקח את עיניו, רואה את המשרתים, נבעת.]

ושוב אני חולם?!

[עוצם את עיניו.]

הו אמא, כאן הילד שלך, איפה את?!...

[פוקח את עיניו, מביט במשרתים בעצב.]

אמי איננה, כל המתיקות שבחיי

היתה חלום, ורק אתם,

העומדים עם גרזינים להרוג אותי –

אתם מוחשיים לאין שיעור.

[המשרתים מתקרבים אליו, הוא צווח.]

מה אתם עושים?! אני הקיסר!

זה חדר השינה שלי!

אישתי! איפה את, אישתי!

הורגים את בעלך!

מה אתם עושים לי?!

הדם שלי! כל הקירות

מרוחים בדם שלי!

[נכנסת תיאופנו.]

תיאופנו בעלי, התעורר, מה קרה לך?

ניקפורוס [רועד כשעיניו עדיין עצומות]

הנה העין הירקרקה-דלוחה,

והיא צופה בי, והיא הולכת

וקרבה אלי!... אמא!...

תיאופנו פקח את עיניך, בעלי!

[ניקפורוס פוקח את עיניו.]

המשרתים הביאו איתם יין ובשר,

לילה ארוך של תענוג מחכה לנו.

[המשרתים מניחים את כלי האוכל.]

פִּתחוּ חלון, לקיסר אין אוויר.

[משרת פותח חלון.]

עכשיו שכב, בעל, הירגע.

ניקפורוס [משתרע על המיטה]

אני נרגע. שכבי לידי,

נתחיל הכל מהתחלה.

[תיאופנו משתרעת לצידו. ידו מגששת על גופה.]

אומרים שאני אדם קשה, יהיר.

איך אוכל להסביר לך, אישתי,

כמה הלב שלי דופק עכשיו,

והגרון נחנק, ומחפש את המילים?

מיום שראיתי אותך, אין בי שקט.

תיאופנו יש לך כל הסיבות לשנוא אותי.

ניקפורוס לעולם לא. לעולם לא אשנא.

זוכרת איך לקחתי את אמת-היד הזאת...

[מרים את אמת-ידה.]

תיאופנו זוכרת.

ניקפורוס ושאלתי: "יודעת למה אני אוהב אותה?"

תיאופנו זוכרת.

ניקפורוס ומה עניתי? אמרי.

תיאופנו לא זוכרת.

ניקפורוס עניתי: "סתם כך, כי היא שלך.

מבינה? אם לא היתה שלך –

היתה לא-כלום,

אבל היא שלך, וזה ההבדל".

זוכרת?

תיאופנו זוכרת.

ניקפורוס מה עוד אוכל לומר?

תיאופנו לא צריך לומר, צריך להתנשק.

[מנשקת אותו, מפשיטה אותו ומתפשטת בעצמה.]

תמונה 14

[חדר השינה הקיסרי. תיאופנו מנשקת את ניקפורוס.]

תיאופנו אהוב שלי, מגיע היום,

וכל החלומות קורמים בשר...

[שני רוצחים עולים בשקט על אדן החלון הפתוח.]

רוצח א [בשקט, לרוצח ב]

"קורמים בשר" –

זוהי הסיסמה להיכנס!

[הם נכנסים חרש לחדר, מתקרבים לניקפורוס ותיאופנו. תיאופנו מבחינה בהם, נחלצת מתחת לניקפורוס וחומקת לפינה. ניקפורוס מבחין בהם אף הוא, מנסה לקום, רוצח א הודף אותו בחזרה למיטה, רוצח ב פונה לניקפורוס בקול יבבני.]

רוצח ב אוי, אדון קיסר, זה באמת אתה,

אדון קיסר, מי לא שמע

על אדון קיסר, סלח לי,

אני כל-כך מבקש שתסלח לי!

ניקפורוס על מה?

רוצח ב על זה שאני הולך לרצוח אותך!

ניקפורוס לרצוח?! אותי?!

רוצח ב כן, אדוני, לך יצא להיות הקיסר,

ולי יצא להיות הרוצח שלו,

אלה תפקידינו עלי אדמות,

שהסכין הזאת תינעץ לך בצוואר עוד מעט,

ולך יֵצא המון דם, תחרחר ותמות.

[ניקפורוס מתנפל עליו. רוצח א תופס אותו מאחור, רוצח ב שולף סכין. ניקפורוס זועק.]

קִראוּ למשמר! בגידה!

רוצח א שְשְש! שְשְש! על מה הרעש?

ניקפורוס מי אתם?! מי שלח אתכם?!

רוצח א למה אתה צועק?

ניקפורוס הולכים לשחוט אותי כמו כלב!...

מה זה, את הקיסר, המצביא!...

אותך אני מכיר, יחד עברנו!...

איך תוכל!... את המצביא שלך!...

[רוצח א שוחט אותו.]

תנו לי... מילה!...

רוצח ב נַשק את זה!

[מניח את להב כידונו בין שפתיו]

ניקפורוס מילה אחת!...

[רוצח ב מרחיק את להב הכידון. בתנופה מהירה חובט ניקפורוס בכף ידו של רוצח ב והודף אותו מעליו. רוצח א מסתער עליו, הוא הודף גם אותו אל הקיר, רוצח א נחבט בראשו.]

רוצח א אי! אי! הראש! הרג אותי!

[רוצח ב בא מאחורי ניקפורוס ושוחט אותו. ניקפורוס נופל, גוסס.]

אי! אי! שבר לי הראש!

הרג אותי, הבן-זונה!

אי, הראש, הראש, הראש!

מת?

רוצח ב מת.

רוצח א פשוט הרג אותי! יורד לי דם?

רוצח ב קצת, אבל מהראש תמיד יוצא דם,

בסוף זה כלום.

רוצח א אל תגיד "זה כלום"!

ובאיזה כוח דחף, מי היה מאמין,

חֶריוֹן זקן, ובסוף... שור הבר!

עכשיו כואב לי נורא הראש,

מי יודע איזה שפך דם עשה לי שם,

תראה איזו בליטה, הבן-זונה!...

צריך איזו תחבושת, אחרת אשתות דם

עד שאתפגר – ראית בן-זונה? –

ואיך נלחם על החיים שלו,

היית חושב, איש זקן, פצוע, יְוַותֵר,

באים להרוג – יתחנן קצת,

יושיט את הצוואר המקומט שלו וייתן...

אבל הוא – לא רוצה! ומה זה לא רוצה!

השד ייקח את כל הבני-זונה,

ועוד ביקש מילה אחרונה, ואני מנסה

להיות ישר איתו, נותן לו למלמל משהו,

וזו שכרה של עשיית טובה, הבן-זונה!...

היית מאמין? תגיד, אולי זה לא הוא?

אולי שמו כפיל במקומו, והוא עצמו ברח?

רוצח ב אני מכיר אותו טוב.

נלחמתי פעם תחתיו במלחמה,

אני טוראי מושתן, הוא המצביא.

איש טוב היה, צנוע – איך זכר אותי! –

ישן איתנו, אכל איתנו, חירבן איתנו.

הנה, זה הוא. אני מכיר כל גבשושית אצלו,

פעם אפילו הציל את חיי ממכת חרב,

טיפל בי ועצר לי את הדם.

רוצח א אבל לי הוא לא עצר שום דם,

רק נזקים גרם לי, ואולי מום לצמיתות...

הדם הפסיק?

רוצח ב הפסיק.

ניקפורוס [מתבוסס בדמו, לוטש עיניים לתיאופנו הנצמדת-נפחדת ערומה לפינה]

התקרבי!... אישתי!...

תיאופנו היפה!...

רוצח ב עוד לא מת!

[עט עליו עם הסכין, תיאופנו עוצרת בעדו, מתקרבת לניקפורוס.]

ניקפורוס מעל לכל תיזכר החרפה...

איך הערמת עלי... איך התפתיתי...

איך צוחקים כולם: כמו כלב,

מתחת לירכי אשה ערומה...

אבל אמרי לי... עני לי...

[פאוזה, מחרחר.]

בלי רעש מיותר;

את נִבלתי, מהר, לבור.

[מת. תיאופנו מתרחקת.]

רוצח א טוב, נכרות את ראשו,

כך ציוו עלינו.

מתנה לאדון החדש שלנו.

[כורת את ראשו.]

הלך הראש, פשוט הרג אותי!...

[נכנסים צימיסקס, השליש, חיילים]

אדון, הנה ה...!

צימיסקס הִרגו את הרוצחים!

[החיילים הורגים את שני הרוצחים. לשליש.]

כבר יודעים מי קשר?

שליש לא ברור. נברר.

אם נצליח.

צימיסקס [מתקרב לראש הכרות]

ניקפורוס מת. ניקפורוס. מת.

[לתנועת ידו החיילים מוציאים את גופת ניקפורוס וראשו ואת גופות הרוצחים.]

תמונה 15

[חדר השינה הקיסרי. צימיסקס, תיאופנו.]

תיאופנו אהובי!

צימיסקס יש האומרים: אעשה את זה,

ואחר-כך את זה ואת זה,

וסוף-סוף ישתרר שקט.

לעולם לא יהיה שקט,

לעולם לא ייפסק הזמזום.

[הולך לחלון, צופה בחיילים המתרחקים בשלג.]

הנה ראשו הכרות מובל בשלג.

תיאופנו לא צריך להסתכל יותר מדי.

זה לא טוב לקיבה שלך.

צימיסקס ניקפורוס. היכרתי אותו היטב.

הוא היה מצביא גדול.

אל תראי את שוקיו הדקות,

האיש הכניע ארצות ועמים.

ומעל לכל, האיש היה פעם תינוק,

ואמו אהבה אותו ללא שיעור.

אני לא זלזלתי בו מעולם,

גם לא כשהזדקן – מי לא יזדקן פעם!

הלא גם יופייך יהיה לבדיחה –

ולא אזלזל בו עכשיו כשראשו הכרות

מוּצא בשלג מפתח הארמון.

תיאופנו אתה ציווית לכרות את ראשו!

צימיסקס זה נכון, אך לא בזלזול.

תיאופנו התחתן איתי.

צימיסקס למה לי?

אַת שלי בין כה וכה.

גופך שלי, נפשך שלי,

כל חמודותייך בהישג ידי.

אותך אני לוקח בזלזול.

תיאופנו לא ככה דיברת לפני שעה.

צימיסקס שעה? על מה נשעַנת? –

בין בוסר לבְלִייה הִפרידה שעה.

תיאופנו בעלי הראשון רומאנוס

אהב אותי מאוד.

בעלי השני ניקפורוס,

שהסריח לו מהפה,

אהב אותי מאוד מאוד.

אתה מעליב אותי

כפי שלא העליבו מעולם.

צימיסקס פעם דיברת פחות.

לא היה לך צורך,

היית תיאופנו היפה.

היתה לך, אין ספק, שעה.

[יוצא.]

תמונה 16

[חדר השינה הקיסרי. תיאופנו. נכנס המוודה. שני הסיידים מציצים.]

סייד א סליחה, אם הקדמנו...

תיאופנו עוד רגע. זה לא ייקח הרבה.

[שני הסיידים יוצאים.]

מוודה והנה אנו שוב. נצח לא התראינו.

תיאופנו אני לפני בלייתי,

צימיסקס לפני הירצחו.

החיים מתנהלים להם.

לילה ובוקר. עונות.

מוודה [נאנח]

כן, מה אוֹמַר...

הכל אמת, ובכל זאת...

תיאופנו תמיד היית אידיוט?

מוודה כנראה.

תיאופנו [משליכה לו מטבע על הריצפה]

לֵךְ.

[המוודה מרים את המטבע, קד קידה עמוקה ויוצא.]

תמונה 17

[חדר השינה הקיסרי. נכנס השליש, אחריו הסיידים.]

שליש הפעם צריך גם לעשות ניקיון

לפני הצביעה.

סייד א אני רואה. ננקה, ניתן לזה

להתייבש, מחר נצבע.

[לסייד ב.]

בהרבה מקומות

נצטרך לגרד טוב-טוב.

סייד ב שפּכטל?

סייד א ברור, שפּכטל.

שפּכטל יהיה תמיד,

כי לכלוך בחריצים יהיה תמיד,

ואם אתה רוצה יסודי –

אתה מוכרח שפּכטל.

[השליש סופק כפיו.]

יתוש, אדוני?

שליש אח, אני שונא אותם!...

[מצחקק.]

בעצם, את מי לא!...

[רוקע ברגלו, יוצא. הסיידים מתחילים במלאכת הניקוי.]

סייד א בשחיטה יש יותר מתח, יותר הרפתקה,

אבל היא גם הרבה פחות מסודרת.

הקירטועים של הגופה, הדם ניתז,

על הקירות, על הספות, עליך –

מי המציא את הדם? לא מספיק הבשר? –

ואילו בניקיון אחר-כך יש אומנם

יותר אפרוריות, עבודה שחורה...

סייד ב שפּכטל....

סייד א שפּכטל, אבל אתה גם יותר שולט בעניינים.

אני אוהב לחלק לי חדר לריבועים קטנים,

גמרתי לנקות ריבוע – אני מסתכל עליו בסיפוק.

עוד ריבוע? – אני מסתכל גם עליו בסיפוק,

וככה ריבוע אחרי ריבוע, עד שכל החדר מצוחצח,

ואז אני חוזר לי הביתה, מנשק את האישה,

רואה איזה פירור לא במקום, ומייד אני זוקר אצבע

והיא פורחת לה כמו ציפור, כי היא יודעת...

[מסיימים לנקות, פונים לצאת.]

...שאצלי הניקיון מעל לכל. וסדר מוחלט.

סדר הוא אצלי בראש הפירמידה.

וצייתנות. בעניין הצייתנות אין אצלי

שום פשרות והנחות.

[עוצר.]

ודייקנות. על דייקנות כבר דיברנו?

דייקנות וצייתנות, אני אומר,

יחד עם סדר וניקיון

יוצרים ריבוע של מה? –

פועל ב של סדר, ניקיון, צייתנות ודייקנות.

פועל א נכון מאוד.

[שניהם יוצאים, ממשיכים לדבר גם לאחר צאתם, קולם הולך ונחלש עם התרחקם עד שנעלם.]

[סוף]