החייל הרזה
הדמויות
החייל הרזה
החייל השמן
החייל הזוחל
האשה
הילד
השכן העיוור
השכן האילם
הסבא המת
תמונה 1
[לילה. שביל בשדה שומם המוביל לבית. החייל הרזה מתגנב בחושך עם פנס לכיוון הבית]
החייל הרזה כשחזרתי סוף סוף מהחזית והתקרבתי לכפר של הבית שלי לאחר חמש שנים שלא הייתי בו, תקפה אותי התרגשות כזאת שלא יכולתי להמשיך ללכת. חשבתי שאני נופל ומתעלף מדפיקות לב. אלוהים, כמה מוכר וכמה זר נראה הכל. לא ידעתי אם אני ער או חולם. ומילא הדרך, היער הקרוב, הכפר, אבל עוד מעט אעמוד מול הבית שלי - הנה אני כבר רואה אותו! - וכשאפתח את הדלת אראה את אשתי ובני. את בני ודאי לא אכיר, הוא היה בן שלוש כשהלכתי. את אשתי אכיר. היא כבר לא תהיה יפה כמו פעם, לא, הרעב, הגעגועים ודאי החלישו אותה. אני אמצא שערות שיבה בראשה וקמטים בפניה. אבל העיניים שיביטו בי, הן יהיו אותן עיניים, וכשהיא תחבק אותי אריח את ריח הגוף שלה מפעם, והיא תבכה, וגם אני אבכה, והרגע הזה של הפגישה המחודשת יהיה שווה לי הכל. טוב לסבול חמש שנים עבור רגע כזה. שנינו נעמוד מחובקים שעה ארוכה ונבכה על חמש שנים מחיינו שהלכו ולא ישובו. ועם הילד זו תהיה תחילתה של היכרות מחדש. הוא יתעורר בבוקר ויתקע בי עיניים שואלות, אולי יש לו אפילו חרב-צעצוע, ויצפה ממני לסיפורי גבורה ותהילה. "אבא שלי חזר מהמלחמה!" הוא יספר בגאווה לכל החברים שלו, ולשם כך אני צריך לספר לו סיפורים, אני שראיתי את המלחמה רק מהתחת, כי כל הזמן ברחתי וברחתי ושמעתי את הפגזים והכדורים מבקשים להשיג אותי ומתנפצים סביבי, ורק שמעתי את צעקות הנהרגים והנפצעים סביבי של אלה שברחו איתי. הלוואי שהייתי בכל זאת מַפנה מפעם לפעם את הראש לאחור לראות מה באמת קורה כשנלחמים. אבל איך יכולתי כשכל-כך פחדתי?
[מניח את הפנס על האדמה] טוב, נראה לי שאוכל כבר להמציא לו משהו. ולא אעשה את זה פחות טוב מכמה אחרים שגם הם לא שמעו מעולם ירייה. לא יזיק, בכל אופן, לעשות חזרה על התפקיד. רעיון טוב, סוֹסיא! נסה את זה: המקום הוא המטבח, והפנס הזה הוא הילד שלי התוקע בי עיניים ופוער את פיו ומחכה.
[משוחח עם הפנס]
- "אבא'לה, ספר! ספר, אבא!"
- "מה אספר, ילד שלי, היה קשה מאוד, קשה מאוד!"
- "ומפחיד?"
- "ודאי שמפחיד. מפחיד עד מוות".
- "ואתה פחדת, אבא?"
- "לא ממש, ילד מתוק שלי. כשנלחמים אין כל-כך זמן לפחד. רצים ושואגים ויורים".
- "ואתה רצת ממש מול האויב?"
- "רצתי, ילד שלי, רצתי ויריתי".
- "והרגת?"
- "גם הרגתי, ילד שלי, מה לעשות, ודאי שהרגתי. אם יריתי - הרגתי. אבא טוב, אבא לא רוצה להרוג, אבל אם באים להרוג את אבא - זה לא טוב למי שבא, אבא הורג בחזרה, ועוד קודם, וככה מי שבא להרוג את אבא - יוצא בעצמו הרוג".
- "כמה?"
- "בהתחלה ספרתי. אחר-כך כבר הפסקתי לספור. לילה אחד מגיעים שמונה חיילים בריונים, כל אחד - בית! באים, מייד רוצים להרוג, בלי שלום, בלי מה נשמע, ישר להרוג. אבא טוב, אבא לא רוצה להרוג, אבל אם מכריחים אותו!... ישר תפסתי אחד, הכי שמן, חיבקתי אותו והצמדתי אותו אלי ויריתי אל השאר, גם הם ירו אבל פגעו בשמן ששימש לי שריון, הרגתי שישה, השמן גם מת, נשאר אחד, הרים ידיים".
- "מה עשית איתו?"
- "ישר לשבי, אלא מה. אבא לא הורג כשלא צריך, אבל אם צריך!..." [מנשק ומחבק את הילד הדמיוני, דמעות עולות בעיניו] אני כל-כך התגעגעתי אליך, ילד שלי!...
[פאוזה]
- "ספר עוד, אבא".
[מוחה דמעותיו]
- "כן, אספר. יש כל-כך הרבה סיפורים".
[אינו יכול למשול בדמעותיו] אבל אני כל-כך התגעגעתי!...
[בוכה. פאוזה. מבליג. מתחיל שוב להדגים. החייל השמן מופיע מתוך הבית, עומד ברקע ומשקיף מבלי שהחייל הרזה מבחין בו]
- "היה גם הקרב ההוא, עמדנו מול עיר רחבה וגדולה, בלי הגזמה, אם לא יותר, מוקפת חומה. אנשינו נמצאים כאן, על הגבעה, במערך קרב, ושם, מצופף בעמק, נמצא האויב. פתאום הם צועקים לשמים עד שהעננים מחזירים הד ומתחילים להתקדם לעברנו כמו זרם. אבל אנחנו, לא פחות פיקחים ואמיצים מהם, הראינו להם את הדרך הביתה. בתחילה הגיעו עד לחיל החלוץ שלנו שם; הוא נשבר. אחר-כך הופיעו מול תותחינו שם; התותחים נכנעו. עכשיו הם מעוּדדים, הם נעים לעבר חטיבת הרובים שלנו, וגם היא מפַנה להם את השטח. הם תופסים ביטחון, מתקרבים במהירות לקבוצה העיקרית של חיילינו, המפקד שלנו מביט אלי ושואל אותי בלחש, תמיד הוא מתייעץ איתי: 'סוסיא, להסתער?' - 'כן!' אני עונה, וכולם אחרי: 'סוסיא! סוסיא!'..."
תמונה 2
[החייל השמן נגלה לעיני החייל הרזה]
החייל השמן מי סוסיא? [החייל הרזה נבהל, קופץ אחור, רועד]
החייל הרזה מי... מי... מי... מי שם?
החייל השמן [מתקרב אליו] ומי אתה, לכל הרוחות?! אני שמעתי "סוסיא"?
החייל הרזה אני סו... סו... סו... סו...
החייל השמן "סו" מה?
החייל הרזה סו... סוסיא.
החייל השמן אתה סוסיא?
החייל הרזה א... אני... סו... סוסיא... וא... אני לא... לא גנב... לא רוצ... רוצח... אני איש... אני רק חו... חו... חוזר הביתה.
החייל השמן ואיפה הבית שלך?
החייל הרזה פ... פ... פה. [מורה על הבית ממול]
החייל השמן זה פה? [הרזה מהנהן במרץ] הבית שלך? [הרזה מהנהן במרץ] סוסיא? [הרזה מהנהן במרץ] אבל איך אתה סוסיא אם אני סוסיא?
החייל הרזה מה? אתה גם כן סו...סו... סוסיא?
החייל השמן אני סוסיא, סוסיא.
החייל הרזה אולי אתה סוסיא ממקום אחר?
החייל השמן לא, אני סוסיא מכאן.
החייל הרזה אולי מבית אחר?
החייל השמן לא, מהבית הזה.
החייל הרזה יש בטח עוד סוֹסְיוֹת בעולם, אבל בבית הזה אין שני סוסיות.
החייל השמן זה מה שאני אומר: אני סוסיא.
החייל הרזה ומי אני?
החייל השמן אני לא יודע.
החייל הרזה אז אני הרגע אמרתי לך: אני סוסיא. ואתה בכלל לא דומה לי. אני רזה ואתה שמן.
החייל השמן נכון מאוד. תמיד היה לי בשר, ולכן אני סוסיא.
החייל הרזה זה לא יכול להיות, תמיד הייתי רזה, ולכן אני סוסיא.
החייל השמן אולי תמיד היית רזה, אבל לא סוסיא.
החייל הרזה סוסיא, סוסיא.
החייל השמן [סוטר לפתע בפניו] לא סוסיא!
החייל הרזה [נסוג] סוסיא, סוסיא!
החייל השמן [תוקע אגרוף בפניו] לא סוסיא!
החייל הרזה [נסוג. בקול בוכים] אני מבטיח לך ש'ועוד איך סוסיא!'. אם תזוז קצת מהדרך ותיתן לי להיכנס, תראה שאשתי תכיר אותי. והילד. אולי הילד לא יכיר, גויסתי למלחמה כשהיה עוד קטן, אבל האשה תזכור, האשה בטוח תזכור!
החייל השמן [הולם בו, מכה אותו בכל גופו] אני חי פה עם אשתי והילד שלי הרבה זמן! עכשיו הסתלק מכאן ואל תבלבל לנו את המוח! [הרזה מתכווץ על הארץ ומייבב. השמן ניגש אליו ובועט בו] אתה עוד אומר שאתה סוסיא?
החייל הרזה כשתוקעים אגרוף בפנים - אני לא סוסיא ואני לא לא-סוסיא!...
תמונה 3
[האשה מופיעה מתוך הבית]
החייל השמן הנה אשתי. דבר איתה אם אתה רוצה, אני לא מפריע.
החייל הרזה ומה, אם אגיד לה שאני סוסיא ושהיא אשתי - ישר תרביץ.
החייל השמן לא ארביץ, למה לי להרביץ. אני לא נהיה סוסיא במכות, אני סוסיא בעובדות. [מתיישב בצד]
החייל הרזה [מביט בחייל השמן, מהסס, מביט באשה, קולו חנוק מהתרגשות] אשתי!...[מתקרב אליה, מרים ידיו לחבקה] אשה שלי!... [היא עומדת בלי נוע. הוא צוחק ובוכה חליפות] הנה את, והכל כל-כך מוזר, כמה התגעגעתי אלייך, הנה הפנים שחשבתי עליהם כל לילה, ובדמיון שלי השתנית כל הזמן, נעשית זקנה יותר, אומללה יותר, הזקנתי אותך בדמיוני, אני לא יודע למה, לא היה צורך, כי את נשארת אותו דבר, אולי הלבנת קצת, התקמטת, אבל נשארת יפה וצעירה כמו שהיית, ואולי אני דווקא מצעיר אותך עכשיו, אני לא יודע, אני כל-כך מבולבל, הפנים המוכרים נעשו זרים אבל מוכרים, אני רואה אותך כאילו בראייה ראשונה, אבל ראייה שיש בה כבר זיכרון, את לא יודעת כמה התגעגעתי!... ואת!... [האשה ממשיכה לעמוד בלי נוע] את בכלל לא מחבקת אותי, את סוסיא שלך. [פאוזה] מה זה, את כבר לא רוצה אותי? [פאוזה] אשתי, מה קרה לך? את לא מכירה אותי? הלא אני זה אני. ראית אותי כל-כך הרבה. הביטי בפנים העקומים שלי. הביטי באף. זוכרת את היבלת הקטנה? - הנה היא. החריץ בלחי השמאלית? - הנה הוא. מה עוד יש לדבר - הנה אני. איך נמחקתי לך? עני. איך נמחקתי? הלא אני זה אני. [צועק] אשתי, או שאני השתגעתי או שאת השתגעת! הכירי אותי! הכירי אותי! [מטלטל אותה] הכירי אותי!! [מרפה, קולו שקט ועייף] את משפילה מבט. מה קרה לך?
[מביט סביבו] הכל שומם. השדות חרבים. הרעב? זה הרעב עשה שתחשבי שהחייל השמן שאת שמו אני לא מכיר הוא אני, סוסיא, החייל הרזה? הרעב עשה? המחסור? הבכי שלך, של הילד עשה? מי עשה, תגידי? התעניתם? סבלתם? אמרי לי מה עשה שתקראי לטיפוס השמן ההוא סוסיא ואבין! אני יודע שיש סיבות טובות: חמש שנים לא הייתי, לא שלחתי סימן חיים, חשבת שלא אחזור, שמַתִּי! אמרי שיש סיבה טובה. העולם עשה, המלחמות עשו, סדר אלוהים בעולם עשה שחייל שמן שאת שמו אני לא מכיר ייחשב בעיני אשתי לסוסיא, בעלך, החוזר מן המלחמה! [בוכה] תני לי נשיקה אחת קטנה! ידעת שאני חי, ידעת שאשוב. שאם אשאר בחיים - לא אשכח אתכם! תני לי נשיקה [מתקרב אליה. היא מתרחקת] אני לא מבין. הוא לא דומה לי. איך הילד... איך את... מתחבקים איתו. הוא בכלל לא דומה לי. [בוכה בכי תמרורים] השמן הזה הוא בכלל לא סוסיא!... הוא לא אני!... אני שדוף ומדולדל ותשוש, אני רזה כמו חגורה, אין לי בכלל בטן, אבל אני סוסיא שלכם!... אני סוסיא שלכם!... [בכיו חדל. פאוזה] לאן אלך? איפה אתקע את עצמי? [פאוזה] מוטב שאתלה את עצמי על עץ כאן בכניסה.
[פאוזה. האשה ניגשת לחייל השמן, לוקחת אותו בזרועו, מתקרבת איתו לחייל הרזה]
האשה תראה כמה אתם דומים: איך אני יכולה לדעת מי הוא מי?
החייל הרזה [עייף, שקט, מנסה בהיגיון] אבל את רואה שאנחנו לא דומים. ראי כמה הוא שמן, וראי אותי. ראי את השיער הארוך, השחור והחלק שלו, וראי את השיער שלי, הדליל, כמעט קרחת, ומה שנשאר הלבין. ראי את השיניים שלו כשהוא צוחק, קטנות וחדות ושלמות, אחת לא חסרה, וראי את שלי, נשרו לי כמעט כולן, ומה שנשאר מתנדנד.
האשה לא, אני ממש לא רואה את ההבדלים, תראה בעצמך, יש לכם אותו גוף.
החייל הרזה את לא רואה שהוא שמן?
האשה לא.
החייל הרזה ואני רזה?
האשה לא.
החייל הרזה אלוהים אדירים, מה עושים!
האשה בעיני אתם נראים ממש כפילים, תאומים זהים, מה לעשות, זה מה שאני רואה. [זועקת] זה מה שאני רואה!
החייל הרזה את צועקת - יש סיכוי. בואי, התקרבי, הביטי לי בעיניים.. [מתקרב אליה. השמן דוחף אותו, הוא נופל] הנה, ראית? הוא דחף אותי והפיל אותי. לו היינו תאומים זהים לא היה מפיל אותי בקלות כזאת. [מנסה שוב לגשת אליה, השמן שוב דוחף אותו, הוא נופל] ראי באיזו קלות. כמה כוח יש לך, חבר! מאיפה לוקחים כוחות כאלה בימינו? כולם מסתובבים מוכי רעב ואתה... [מנסה שוב, השמן דוחף אותו, הוא נופל, נשאר יושב על הארץ] הנה לא אקום יותר, לשם מה להידחף וליפול שוב ושוב, הבנתי את הרעיון, הרעיון ברור, בכלל הרעיון הכללי של העולם ברור לי. אני שותק. [פאוזה] תני לי משהו לאכול, בבקשה.
האשה [רועדת] סוסיא בעלי לא מרשה. עכשיו אי-אפשר לחלק אוכל. עכשיו אין. בעולם מחסור. צריך לחשב הכל בקפדנות. מה שיש בבית - יש לסוסיא ולי ולילד.
החייל הרזה אני מת מרעב. על מה אני חולם בלילות את בטח יודעת: עלייך, על הילד, זה מובן. אבל בייחוד על דגים מלוחים בשמנת. תני לי משהו לאכול. לחם. אני פשוט מת מרעב.
[השמן ניגש אליו, מביט בו מלמעלה]
החייל השמן מה אתה מנסה לעורר רחמים. מה קורה לך. אתה נופל כאילו אין לך כוח, כאילו אתה רזה. אתה בכלל לא רזה. דווקא יש בשר. [ממשש אותו] לא מעט. הנה פה. ובטח בתחת עוד יותר. לא חסר לך. יש הרבה. בייחוד בתחת. [צוחק] בתחת. אתה ממש שמנמן. למה שמנמן, אפילו שמן הייתי אומר. אני לידך דווקא קצת כחוש. [ממשש בבשר עצמו] ממש רזה. [ממשש לעצמו בישבן] אין כלום בתחת. אתה יודע שאני עוד יותר אתה ממך? [נופל על הארץ] הנה, אין כוח. נופל. רזה. נוד. קום! [הרזה קם] בחיי שאתה החייל השמן. אתה יכול לחבק את אשתך ולהיכנס הביתה. אני אשאר פה כמו כלב, אמות מקור ומרעב. [פאוזה] קח, קח, לְמה אתה מחכה? הנה האשה, הנה הבית, הילד בפנים, השולחן ערוך. היכנסו ותבלו. ["מייבב"] ואני אתפגר בחוץ!... בְּרְרְר!... קר לי!... עצוב לי!... בְּרְרְר!... [הרזה מניח את ידו בהיסוס על מותן האשה] חבק אותה!
[הרזה מחבק אותה]
נשק אותה!
[הרזה מנשק אותה]
לכו לכם! לאור, לחום, לשמחת המשפחה שאין לה גבול! כמה טוב שם בפנים! כמה טוב להיות החייל השמן! ארור יום היוולדו של החייל הרזה! לכו!
[הרזה והאשה עומדים מהססים]
לכו!
[הרזה והאשה מביטים זה בפני זו, עדיין מהססים]
האשה אתה לא מתכוון ברצינות, סוסיא...
החייל השמן "סוסיא, סוסיא, סוסיא, סוסיא!" כל היום וכל הלילה "סוסיא" ו"סוסיא"! מי סוסיא בשבילך?! מה זה בכלל סוסיא?! את יודעת שאני לא סוסיא!
האשה לא סוסיא?
החייל השמן [בוכה] לא סוסיא, לא סוסיא! במה זכותי להיות סוסיא? שיהיה לי בית חם? אשה וילד? אוכל? אני לא סוסיא! אני לא סוסיא!
החייל הרזה [אוזר עוז, עדיין פוחד] אם אתה לא סוסיא...
החייל השמן לא סוסיא!
החייל הרזה ...אז אולי אני סוסיא?
החייל השמן סוסיא, סוסיא!
החייל הרזה אני?
החייל השמן סוסיא!
[הרזה מביט בפני האשה. היא משפילה את מבטה, אחר-כך מתקרבת לשמן הממשיך לייבב, גוהרת עליו]
האשה אני אוהבת אותך, סוסיא. לעולם לא אוֹהַב מישהו אחר. רק אותך.
החייל הרזה אשתי, למה את אומרת לו את זה? את פוחדת מהחורף הקרוב, את חושבת שהשומן המרפד את גופו יחזיק מעמד יותר זמן מאשר השלד המהלך שלי. למה את משקרת? למה את מעמידה פנים? אני לא מאמין שבאמת התאהבת בו. אני מנסה להעמיק לתוך עינייך, לחדור למוחך: מה קורה שם? שתפי אותי, ספרי לי. מעולם לא היה לך חבר ושותף יותר קרוב ממני.
החייל השמן לכו!
האשה מתי אנוח? הכל מייגע! כמה קשה בעולם!
החייל הרזה למי את אומרת את זה, אשתי? לי? לו? למי?
האשה אני אומרת את זה לאוויר.
החייל השמן לכו! לכו!
[האשה מביטה ברזה במבט של הסכמה קודרת. הרזה כורך את זרועו סביב מותני האשה, מתחיל לפסוע איתה לעבר הבית. הם מגיעים למפתן. השמן שורק שריקה חדה. הם נעצרים]
חִזרוּ!
[הם עוצרים, חוזרים אליו]
תני יד.
[האשה נותנת לו יד, עוזרת לו לקום]
החייל הרזה ליפול?
החייל השמן ליפול.
החייל הרזה כמו קודם?
החייל השמן כמו קודם.
[הרזה נופל כמו קודם]
היה טוב, מה? נו, שיחקנו די. איש למקומו. לרגע אחד חשבתָ...
החייל הרזה לא חשבתי אפילו לרגע. חיכיתי לשריקה שלך. ידעתי שהיא תבוא. מהגב. הגב שלי תמיד מוכן.
החייל השמן קרא לי אדון סוסיא.
החייל הרזה אדון סוסיא.
החייל השמן יפה. אדון סוסיא. זה לא הרבה, אם חושבים על זה. בסך-הכל סוסיא. אבל מה רע בסוסיא. במלחמה באו לקראתי לילה אחד איזה שמונה חיילים ענקים, כבר הלכו להרוג, כבר עצמתי עיניים והתפללתי, פתאום צץ לי רעיון, תפסתי אחד, חיבקתי אותו כמו שריון - תופס את הרעיון? - האחרים ירו ופגעו בו, נהרג במקום, הרגתי אולי עוד איזה שישה, אחד לקחתי בשבי. כן, אדון סוסיא זה אני. נכון?
החייל הרזה נכון, אדון סוסיא.
החייל השמן היכנסי הביתה.
האשה כן, סוסיא.
החייל השמן למה את לא קוראת לי סוסיא'לה כמו שאת נוהגת?
האשה סוסיא'לה.
החייל השמן סוסיא'לה, זה טוב. גם סוֹסיא'לה-משׂוֹשׂיא'לה, עוד יותר טוב. [עוצם עיניו ומתמוגג] הייתי ילד, תאמינו? לא להאמין: הייתי. כזה קטן. סוסיא'לה. אמא שלי אמרה: "תאכל, תאכל!". רצתה שאוכל, שאצבור בשר לעתיד. ואני אכלתי. אי, כמה אכלתי. לא איכזבתי אותה. לא איכזבתי אף אחד בחיים. צברתי. [פוקח עיניו] אשתי, את אוהבת שאני אוכל?
האשה כן, סוסיא'לה.
החייל השמן גם אני אוהב שאת אוכלת. חבל שאין עכשיו מספיק. לא טוב. גם הילד שלנו לא אוכל. לא טוב. צריך לאכול. [עוצם עיניו, מתמוגג] אי, איך אהבה שאכלתי. "תאכל, תאכל". [פאוזה] "תאכל, תאכל". "סוסיא'לה-משושיא'לה". [פוקח את עיניו] היכנסי הביתה.
[האשה נעלמת בתוך הבית. השמן מתיישב על חבית. פאוזה. פולט לפתע] תָּבִיא צְבִי! [פאוזה] שְׁלַח גַּלָּח! [פאוזה] שְׁמוֹר מוֹר! [פאוזה] למה אתה לא אומר יחד איתי?
החייל הרזה מה?
החייל השמן תָּבִיא צְבִי! [פאוזה] שְׁמוֹר מוֹר! [פאוזה] תגיד.
החייל הרזה שְׁמוֹר מוֹר!
החייל השמן עֲשֵׂה שֶׂה!
החייל הרזה עֲשֵׂה שֶׂה!
החייל השמן שְׁלַח גַּלָּח!
החייל הרזה שְׁלַח גַּלָּח!
החייל השמן זְרוֹק רוֹק! [פאוזה] תגיד. [פאוזה] תגיד.
החייל הרזה למה?
החייל השמן צריך לדבר. מה חשוב מה. הלשון מקשקשת, מתחממים. תְּרוֹם בְּרוֹם! [פאוזה] עֲשֵׂה שֶׂה! [פאוזה] תָּבִיא צְבִי! שְׁלַח גַּלָּח! גְּרוֹר צְרוֹר! שְׁמוֹר מוֹר! זְרוֹק רוֹק! זְרַע רַע! קְצוֹר צוֹר! דְּקוֹר קוֹר!
החייל הרזה זה הכל אתה המצאת, חרוזים יפים כאלה?
החייל השמן לא המצאתי. אבל זכרתי. גם לזכור זה משהו.
החייל הרזה לזכור זה הרבה מאוד. מי זוכר היום.
החייל השמן תגיד. [פאוזה] אתה לא אומר? [פאוזה] שְׁמוֹר מוֹר! [מפהק] נו, עבר עוד יום. זמן לישון.
[נעלם בתוך הבית]
תמונה 4
[מאי-שם בשדה נכנס השכן העיוור, מגשש את דרכו]
החייל הרזה שלום לך, שכן. מזמן לא התראינו. [השכן עומד] מה שלומך? [פאוזה] אתה ודאי זוכר אותי... [פאוזה] אני סוסיא... [נבהל, בשקט] אני סוסיא. חזרתי הלילה מהמלחמה. [פאוזה] סוסיא, זוכר?
השכן העיוור אני לא רואה. חזרתי מהמלחמה עיוור.
החייל הרזה באמת? מה עשתה לנו המלחמה הזאת. אבל אתה בטח זוכר אותי... את הקול שלי אתה בטח זוכר. כל-כך הרבה שנים גרנו בשכנות.
השכן העיוור והאוזניים מצלצלות, לא שומעות טוב מהדף הפגזים.
החייל הרזה בקיצור: אתה לא זוכר אותי.
השכן העיוור לא.
החייל הרזה אבל אתה לפחות מאמין לי שאני סוסיא?
השכן העיוור לא.
החייל הרזה תאמין לי!
השכן העיוור לא.
החייל הרזה מה איכפת לך להאמין? אני אומר לך שאני סוסיא. סוסיא זה לא ממש מציאה גדולה או משהו פנטסטי שאי-אפשר להאמין בו, אז אם אדם בא ואומר לך "אני סוסיא", למה לא להאמין?
השכן העיוור למה להאמין?
החייל הרזה על סמך אמון, על סמך זה שמישהו אומר לך, על סמך זה ששנינו בני-אדם.
השכן העיוור ואיך אדע?
החייל הרזה מה איכפת לך - תאמין! מה תפסיד?
השכן העיוור אפסיד הרבה.
[יוצא]
תמונה 5
החייל הרזה [לעצמו] טועה מי שחושב שאפרוש. לעולם לא אפרוש. אשב סמוך לסף הבית, אביט בחלון שלהם, אראה את צלליהם נעים בחלון, אשמע מבפנים איך בוקעים קולות חיים. אנשים אוכלים, שקשוק צלחות. עם קצת מזל אגרם שיריים, מה יש. אעשה לי נחלה קטנה מהיותי המועמד הבא להיות בעל הבית ובעלה של אשתי. אני הקרוב ביותר אליה אחרי החייל השמן.
תמונה 6
[לילה. הרזה יושב על האדמה, צופה לעבר הבית. מופיעה האשה, עומדת מעליו. הוא מתעורר]
החייל הרזה אשתי? [היא עומדת מולו ושותקת] איפה השמן?
האשה ישן.
החייל הרזה באת אלי בסתר לומר לי את האמת? [היא שותקת] אמרי משהו. הנהני בראש. הנידי עפעף. משהו. [היא שותקת. פאוזה] האשה אתה מאוד מסכן ואני מרחמת עליך.
החייל הרזה אני מאוד מודה לך. [מתכווץ] כשאני בתנוחה כזאת, אני בטח נראה לך עוד יותר מסכן. [מעווה פניו בבכיינות] וככה? [מטה ראשו הצידה] וכשהראש קצת יותר הצידה? ולצד השני? [מטה ראשו לצד השני] וככה? ככה זה בטח טוב מאוד. ככה אני מעורר הרבה רחמים. רובץ מולך כמו כלב. כמה תחינה וסבל יש בעיניים שלי. עכשיו את מרחמת עלי מאוד. אני מבקיע דרך אל לב רחמייך. כלב מוכה עם זנב שמוט שאין לו לאן ללכת. רגעי הגאווה קצרים, שעות השפל ארוכות.
האשה [בוכה] אתה שובר לי את הלב!...
[נעלמת בתוך הבית]
תמונה 7
[אישון לילה. הרזה שוכב מכווץ על הקרקע החשופה, מנסה להתכרבל במעילו הקרוע. מופיע הילד מתוך הבית, צופה בו דומם. הרזה מתעורר, מביט בו כלא-מאמין]
החייל הרזה אתה? ילד שלי!... [קולו נחנק] ילד שלי!... איך גדלת!...
[קם אליו] אתה תזכור אותי!... [פאוזה] אבל איך תזכור!... היית בן שלוש!... [פאוזה] אני אביך!... אבא שלך!... חבק אותי!... תן לגעת בך!... איך גדלת, אי-אפשר להכיר!... [פאוזה] אתה תקוותי היחידה!... [הילד צופה בו דומם. פאוזה] תביא לי קרום לחם. [פאוזה] אני רעב. [פאוזה] כשהיית קטן הייתי מושיב אותך על הברכיים ושר לך:
[שר בקול ניחר]
זהו שיר קטן ועצובצ'יק
על אמא זבובה ועל זבובצ'יק,
זבובצ'יק היה כה אהובצ'יק,
ואמא נתנה לו כל-טובצ'יק...
[מחכה שהילד יצטרף אליו. הילד שותק. הרזה ממשיך]
הוא חי יומיים, זמזם וחג,
הוא חשב שחייו יהיו כמו חג,
יומיים זמזם וביום השלישי -
זקן ועייף ומאוד חרישי,
צנח לו ומת, וכלום לא נשאר,
כי אמו גם היא מתה מכבר,
וזה כל השיר העצובצ'יק
על אמא זבובה...
הילד [משלים לפתע את השיר] ...ועל זבובצ'יק.
החייל הרזה [פורץ בקריאה נרגשת] ילד שלי!... [מתחיל לרקוד] בני!... בני!... ילד אהוב שלי!...
[ממשיך לשיר]
שהיה על אמו כה אהובצ'יק,
ושאמא נתנה לו כל-טובצ'יק...
[הילד מסתובב וחוזר על עקבותיו לעבר הבית]
ילד שלי!... חכה!...
[הילד אינו עוצר. הרזה זועק]
"ועל זבובצ'יק! ועל זבובצ'יק!"...
[הילד נבלע בבית. החייל הרזה משתרע על האדמה, מקופל. חיוך אווילי צץ על פניו]
הולך להיות טוב. מה אוֹמַר לכם, הולך להיות שופרא. עוד הלילה. בחלום. משהו מסעיר ביותר. כל השקערוריות יתקמרו, הכרסים יתנפחו מתרנגולות צלויות. מה אתם יודעים. נשכח הכל. נישן. כל העולם יוחרד בַּתרועה הכי גדולה של האושר - נחרת הישנים והחולמים.
[נרדם]
תמונה 8
[לילה. החייל הרזה ישן מכורבל על הארץ, מכוסה במעילו. מאי-שם בשדה נכנס בזחילה החייל הזוחל, בטנו בקועה, רגליו שבורות, מתקדם לאיטו לעבר הבית, ממלמל לעצמו]
החייל הזוחל זהו זה. סוף סוף אני פה, על סף הבית. איך התגעגעתי! אני חושב שלא אעבור את הלילה. הבטן שלי פתוחה, המעיים נשפכים החוצה ואין מי שיעצור. אני חושב שגם הרגליים שלי קצת שבורות. אני רק רוצה לראות את אשתי, לחבק את הילד, להירדם במיטה שלי ולמות. לילה אחרון לחיי - במיטה. שלי.
[מגיע עד לחייל הרזה השרוע על הארץ, נתקל בו. החייל הרזה מתעורר בבהלה]
החייל הרזה מה... מי זה?!
החייל הזוחל חייל פצוע. חוזר מהמלחמה. כל הדרך זחלתי. עשרה ימים. אני הולך למות.
החייל הרזה כן, אני רואה שמצבך לא ממש מרנין.
החייל הזוחל לא מרנין, מאוד לא מרנין.
החייל הרזה טוב, למי מרנין היום.
החייל הזוחל לא האמנתי שזה יקרה.
החייל הרזה מה?
החייל הזוחל שפתאום יבוא מולי מישהו עם כידון ענק על הרובה ויתקע לי אותו בבטן. תראה, המעיים נשפכים לי. אני מנסה לעצור אותם, אבל הם זוחלים החוצה לראות את העולם.
החייל הרזה כן, המלחמה. גם אני חוזר עכשיו מהמלחמה.
החייל הזוחל אותך לא דקרו בבטן. לא נשפכים לך המעיים.
החייל הרזה המעיים הריקים שלי במצב לא ממש מרנין.
החייל הזוחל אבל לא נשפכים לך החוצה.
החייל הרזה לא, אבל מתפתלים כהוגן בפנים.
החייל הזוחל אבל לא נשפכים.
החייל הרזה אבל מתפתלים.
החייל הזוחל אתה תנצח אותי, לך יש יותר זמן עלי אדמות לומר "מתפתלים" מאשר לי "נשפכים".
החייל הרזה אבל בכלל לא יהיה לי יותר דחף להגיד "מתפתלים" כשאתה כבר לא תגיד "נשפכים".
החייל הזוחל יש לך משהו יותר טוב לעשות? אני רואה שאתה שוכב פה כמו כלב לפני פתח הבית שלי, ורק מחפש אמתלא להגיד "מתפתלים".
החייל הרזה איפה בדיוק הבית שלך? שמעתי אותך אולי אומר "לפני פתח הבית שלי"?
החייל הזוחל כן, שמעת אותי טוב. באתי למות בבית שלי, בחיק אשתי. אני רוצה לראות את הילד שלי לפני שאמות. עזור לי להגיע. אין לי הרבה זמן לחיות.
החייל הרזה אז איפה הוא, הבית שלך?
החייל הזוחל הנה, כאן.
החייל הרזה זה?
החייל הזוחל זה.
החייל הרזה מה שמך?
החייל הזוחל סוסיא.
החייל הרזה אני לא מאמין. אולי לא שמעתי טוב? זה בטח הפגזים במלחמה הרסו לי את השמיעה. מה שמך, אמרת?
החייל הזוחל סוסיא.
החייל הרזה אמרת "שושיא", ומרוב שקשה לך להניע את הלשון נפלט לך "סוסיא"?
החייל הזוחל את הלשון אני יכול עוד להניע. אני יכול להגיד שלשול ואני יכול להגיד סיפיליס. אמרתי "סוסיא".
החייל הרזה מהבית ההוא?
החייל הזוחל ההוא.
החייל הרזה של סוסיא?
החייל הזוחל של סוסיא, אלא של מי? למה אתה שואל כל-כך הרבה? מי אתה בכלל?
החייל הרזה סוסיא.
החייל הזוחל אני שומע טוב או שהגסיסה הרסה לי גם את השמיעה ואתה אמרת "חוחיא"?
החייל הרזה הגסיסה שפכה לך אולי את המעיים, אבל לא פגמה לך בשמיעה: אמרתי "סוסיא".
תמונה 9
[מתוך הבית מופיע החייל השמן, משתין בחוץ. החייל הרזה לוחש לחייל הזוחל]
החייל הרזה אתה רואה את השמן שיצא שם מפתח הבית ומשתין? הוא אומר שגם הוא סוסיא. ואיתו ממש לא כדאי לך להתווכח.
החייל הזוחל למה?
החייל הרזה הוא חמום מוח ומרביץ בלי לחשוב פעמיים. אתה צריך עוד נימוק?
החייל הזוחל לא, זה נימוק טוב מאוד.
החייל הרזה [מתקרב לשמן] מה שלומך, אדון סוסיא? יוצאים להשתין בשלג, אדון סוסיא? שתינו כהוגן, התחממנו, אז משתינים, מה, אדון סוסיא?
[החייל השמן חוזר ונבלע בבית. החייל הרזה חוזר לחייל הזוחל]
ראית מה קורה: בתוך הבית יש חייל שמן, והוא סוסיא. הוא מחבק את האשה והילד, אוכל מרק, משפשף ידיים ליד האח, ומפליץ מתחת לשמיכה. זהו סוסיא.
החייל הזוחל קודם אמרת שאתה סוסיא, ועכשיו אתה אומר שההוא סוסיא! אבל האמת היא שאני סוסיא!
החייל הרזה לא. האמת היא שקודם כל ההוא, השמן, סוסיא. אבל נגיד שהשמן איננו פתאום, מתפגר או משתבץ או משהו כזה - אז במקרה כזה, כשהדרך פנויה, תדע לך שאני סוסיא, ככה שבכל מקרה יש שני סוֹסְיוֹת לפניך.
החייל הזוחל אין שני סוסיות לפנַי. בסוסיות אין בכלל לפנֵי, כי סוסיא יש רק אחד, ואם יש כמה - אני הראשון.
החייל הרזה אתה ממש טועה. מתברר שהעולם בנוי אחרת משחשבת. מתברר שכל איש הוא כמה אנשים ויש תור. הכי שמן הוא תמיד הסוסיא הראשון. השמן הבא אחריו הוא הסוסיא השני. כלומר, הוא לא סוסיא ואתה לא סוסיא כי אני סוסיא; אבל אם הוא סוסיא וגם אתה סוסיא, אז אני שני ואתה אחרַי, ראשית כי באת אחרַי, ושנית כי אתה יותר שדוף ממני. ככה זה, לא פשוט להיות אפילו סוסיא בעולם.
החייל הזוחל [זועק] אני לא מבין! אני סוסיא!
החייל הרזה כן, ככה גם אני צעקתי בהתחלה. לוקח זמן להבין. אבל סנוקרת או שתיים בפרצוף, בעיטה בצלעות - ופתאום אתה מבין טוב מאוד.
החייל הזוחל שמע, אתה טרדן שלא ראיתי כמוהו... אני פצוע והולך למות, אין לי כל-כך הרבה זמן לקשקש, עזור לי כבר להיכנס הביתה... [החייל הרזה מתיישב על האדמה ומתגרד בראשו] מה אתה עושה?
החייל הרזה אני חושב: הנעליים של סוסיא היו תמיד בלות, הרבה פעמים קרועות, אז איך זה שכל-כך הרבה אנשים רבים להיכנס לאותו זוג נעליים עלובות? מה זה, תגידו לי, אין כבר יותר בתים ונשים וילדים אחרים בעולמנו? אין כבר שמות אחרים חוץ מסוסיא? אין שׁישְׁתְוואן, ותוּלֶה, וקַרפָּצוּלָא, ושאפְט, וקָלָפאטי, וניני, וגוֹרְקָה, ועוד אלפי שמות כמו זבובים על חרא - שכולם נדבקים לסוסיא?!
החייל הזוחל אבל אם אתה סוסיא, למה אתה לא צועק?
החייל הרזה צעקתי; כמה אפשר?
החייל הזוחל אני סוסיא, ואני לא אפסיק לצעוק: אני סוסיא!
החייל הרזה נדמה לך.
החייל הזוחל אני סוסיא!...
החייל הרזה אולי אתה לא יודע, אבל הצעקות שלך כבר נחלשות.
החייל הזוחל אני סוסיא!...
החייל הרזה הולכות ונחלשות.
החייל הזוחל [בוכה] אני סוסיא!...
החייל הרזה עכשיו אתה בוכה מרחמים עצמיים.
החייל הזוחל [קולו נחלש תוך בכי] אני סוסיא!...
החייל הרזה אתה נחלש. עוד מעט לא יישאר בך כוח בכלל.
החייל הזוחל אני סו... [מפסיק לבכות ולזעוק]
החייל הרזה הנה אתה כבר שותק. [הזוחל נאנח מכאב] הכאבים בבטן שלך מתגברים על היותך סוסיא. [הזוחל משתתק] עכשיו אתה מצטנף סביב עצמך בדומייה ורק חושב בשקט: "אני סוסיא". [פאוזה] עכשיו מתעורר בך פקפוק ראשון, כמו אדווה קטנה של גל, אחריו פקפוק שני, וכבר המון פקפוקים, כמו גלים קטנים ושובבים מציפים אותך: "אולי אני לא סוסיא? אולי חלמתי? אולי השתגעתי? אולי אני מדמדם מתוך גסיסה?" [פאוזה] עכשיו דוהה בך גם המחשבה. מישהו אחר, כמוני למשל, בא ועומד מעליך ואומר: "אני סוסיא". ואתה מנמיך ראש ומסכים. אתה מסכים.
החייל הזוחל [בקול רפה] לעולם לא.
החייל הרזה אתה מסכים. מפעם לפעם עוד נע בך, כמו עפעף עייף שנפקח, "אני סוסיא... אני סוסיא..." - אך העיקר, הספקות הגדולים, כבר מאחוריך. אינך סוסיא.
החייל הזוחל אז מי אני?...
החייל הרזה אף אחד. לא כלום. פשוט לא כלום. לא-כלום רעב. וקפוא. ופצוע. וגוסס. ומת.
החייל הזוחל אני חושב שיש לי עוד כמה שעות לסבול עד המוות.
החייל הרזה אולי. כן. זה טבעי.
החייל הזוחל [מרים בדי עמל את ראשו, מביט בבית המואר] מה הוא עושה שם, הסוסיא השמן?
החייל הרזה חי. הוא אומר שגם לו יש בעיות. שגם הוא סובל.
החייל הזוחל הוא לא יודע כמה אני סובל כאן בחוץ.
החייל הרזה טוב, הוא עסוק בשלו. "האם עלי להפסיק לחיות", הוא שואל, "רק מפני שאחרים לא חיים?", "האם אפסיק לגרד בביצים רק מפני שסיני נופח ברגע זה את נשמתו?"
החייל הזוחל ובכל זאת, כמה עוול עושה זה שנושם לרווחה בעוד מישהו אחר נחנק.
החייל הרזה איפה היית עד היום, חבר?
החייל הזוחל אני... אני אמות עד הבוקר, אבל אתה... מה תעשה?
החייל הרזה [מושך בכתפיו] אל תחשוב, יש לי נחלה משלי ויש לי חיים מלאים משלי. אני אדם אוטונומי, בהיירארכיה העולמית יש לי מקום, אם כי צנוע, אם כי דורש אורך-רוח עילאי, אם כי יכול היה להיות הרבה יותר טוב, אבל הפסקתי להתלונן, יש לי בהחלט חלקה משלי בעולם, אם כי אוורירית, אם כי בדמיון, אם כי לא רע לי בכלל, אם כי יכול היה להיות יותר טוב, אם כי אם כי אתה צודק, רע לי מאוד ואני אדם אבוד, לא פחות ממך, למה לא להודות כשמתחשק, ולמה לא להכחיש כשמתחשק... תסלח לי, אני כבר לא יודע בדיוק מה רציתי להגיד.
תמונה 10
[מאי-שם בשדה נכנס השכן העיוור. הזוחל נתקף תקווה מחודשת]
החייל הזוחל הנה השכן שלי, הוא גר בית לידי, הוא יכיר אותי! [קורא לעבר השכן העיוור] שכן, כאן סוסיא! זוכר אותי, את סוסיא השכן שלך?
החייל הרזה הוא התעוור במלחמה. הוא כבר לא רואה כלום. הוא גם לא שומע טוב. וכשאומרים לו "תאמין לי שאני סוסיא", הוא מסרב.
[מאי-שם בשדה נכנס השכן האילם]
החייל הזוחל אבל הנה השכן שלי מהצד השני! הוא רואה! הוא רואה!
החייל הרזה הוא רואה?! [לשכן האילם] שלום לך, שכן! זוכר אותי? אני סוסיא!
החייל הזוחל שלום לך, שכן! זוכר אותי? אני סוסיא!
השכן העיוור הוא אילם. הוא קיבל שוֹק במלחמה, מאז הוא לא מדבר.
החייל הרזה שכן, זכור אותי, את סוסיא!
החייל הזוחל סוסיא! סוסיא!
השכן האילם א... א... א... א...
[השכן העיוור והשכן האילם יוצאים]
תמונה 11
[מתוך הבית מופיעה האשה, אחריה השמן. הרזה ניגש אליה, בשקט]
החייל הרזה הוא אומר שהוא סוסיא. הוא הולך למות, הבטן שלו מרוטשת. הוא לא יחיה עד הבוקר. הוא היה מאוד שמח שתכירי אותו כסוסיא.
[השמן מתקרב, מביט בפצעיו של הזוחל. האשה נותנת בשמן מבט שואל]
החייל השמן טוב, אנחנו לא נבֵלות.
[מאשר בניד-ראש קצר. האשה פונה לזוחל, בקול רפה]
האשה אני מכירה אותך. אתה סוסיא.
החייל הרזה ואם גם תניחי עליו יד...
החייל השמן זה לא.
האשה [נפחדת] זה לא.
החייל השמן רק להגיד. "סוסיא".
החייל הרזה [לזוחל] אתה רוצה שהיא תקרא לך עוד פעם "סוסיא"?
[הזוחל מניד בראשו לשלילה. הרזה פונה לשמן]
הוא לא צריך עוד פעם "סוסיא". הוא צריך נגיעה.
החייל השמן אין נגיעה.
החייל הרזה [לזוחל] אדון סוסיא אומר "אין נגיעה". [לשמן] הוא יסתפק גם בנגיעה מרפרפת.
החייל השמן לא.
החייל הרזה [לזוחל] אדון סוסיא אומר "לא".
החייל הזוחל כשישאלו אותי בעולם הבא על מה נלחמתי בעולם, אענה: "שיקראו לי סוסיא". "אבל מי זה סוסיא?" ישאלו. "סוסיא היה אחד מכפר נידח במחוז נידח בארץ נידחת בשנת כך וכך הנידחת, שם הוא חי לו, המסכן, ויום אחד קראו לו למלחמה, וכשחזר..." - "אבל מי זה היה סוף-סוף הסוסיא הזה?" באמת מי זה היה הסוסיא הזה, גרגר אבק בקוסמוס, פחות מזה, נשיבת רוח, על מה רבנו, על מה התאמצנו, על מה עברו חיינו, שבאיזה רגע, באיזה מקום, שפתיים של אשה לא יפה, לא צעירה, לא עשירה, וששמה מגוחך כמו שלנו - חְלוּפָּה או קיפְקָה או סוּסיתָא - שהשפתיים האלה יקראו לנו "סוסיא". אני לא צריך יותר שיקראו לי סוסיא. אני מעֵבר לסוסיא. אני מעבר לכל. אתם לא תבינו. עוד אין לכם מבט מקיף. אתם עוד מתכתשים על הבל-פה. אני מעֵבר. [נושם בכבדות. פאוזה. מתחיל לייבב] קראי לי "סוסיא"!... קראי לי "סוסיא"!...
האשה [בקול רפה] סוסיא.
החייל הזוחל חשבתי שאפשר בלי, אבל אין לי שום דבר אחר מלבדך, מלבד הילד שלנו, מלבד זה שאני סוסיא ושתקראי לי "סוסיא"!...
האשה סוסיא...
החייל הזוחל חבקי אותי!...
החייל השמן אמרנו לך, כמה פעמים צריכים להגיד לך: זה לא!
האשה סוסיא...
החייל הזוחל שמרי עלי ואהבי אותי,
שמרי על גופתי,
איש לא נתן שתזדהם בחול,
וכשנפלתי, מעפר אמי הקימה
ורחצה אותי, אבל היא מתה,
ועכשיו קשה לי, את רואה,
אני גוסס יתום, רפה
מלהושיט לך את ידי,
רועד סביבך כמו האוויר הריק:
שמרי עלי ואהבי אותי.
[האשה זועקת זעקה רמה ומתמשכת. השמן פולט ציחקוק עצבני. הזוחל מרים את ראשו כלפיו בשארית כוחו, מנסה להתקדם אליו, לירוק עליו, צועק בכל כוחו] לעזאזל הבתים החמים! לעזאזל האח המבוערת והמיטות הרכות והלחם! לעזאזל השמנים! מוות לשמנים! אני מחרבן עליך! אין לה בעולם אף גבר חוץ ממני! שתבואי איתי, זונה! שמעת אותי?! אַת אשתי ואני הולך למות והצרה שבא לי לדפוק אותך! אני סובל! אני סובל! אין לך רחמים עלי?! מוות לשמנים ולזונות! מוות לשמנ... [השמן מתנפל עליו, רומס אותו במגפיו בפניו ובחזהו חזור ורמוס עד שחלקו העליון של הזוחל הופך כולו לפצע שותת דם. אחר-כך הוא תופס באשה ומצמיד אותה אליו, מפשיל את שמלתה למעלה ובועל אותה לעיני שניהם. כשהוא מסיים ונרגע הוא מוציא מכיסו קיסם ומחצץ בין שיניו]
החייל השמן אני רוצה לומר משהו על שני נושאים: הנוד והפיטמה. מיותר להציג אותם, שניהם ותיקים ומוכרים. הנוד והפיטמה. והנה, את הנוד אני מסוגל להבין. להבין במשמעות העמוקה, אני מתכוון. הנוד הוא משלנו, ידיד, בן זמננו ומקומנו, הוא עממי, הוא לץ, הוא תרועה פשוטה של חיים פשוטים, וכל-כך טבעי שאם יש תחת יהיה גם נוד, שאם שני הרים אז נשיבת רוח בעמק ביניהם, וכמה הומור, כמה ניצוצות חיים, כמה הבנה לרוח האדם ונשמתו! ואילו הפיטמה, רבותי, האם יכול מישהו להסביר לי סוף סוף את הפיטמה? מה זה שם בפיסגת השַד? לשם מה? מה קורה פה? למה לקלקל את רצף העור החלק עם הכתם החום-כתמתם? למה מין כפתור שנעשה ברבות השנים, כשהשד נופל, לצפצפה מעוכה עם חור סתום, תרמיל אפונה קלוי ומיובש וריק, למה? עולם בהמי, טפו!
החייל הרזה עד כדי כך טוב לך שאֵלֶה הבעיות שלך! [פאוזה. לשמן] אדוני!... [פאוזה] אדוני!...
החייל השמן מה?
החייל הרזה [מתחנף] סתם... איך השתעשענו, אדוני... איך...
החייל השמן [סר וזעף] כן, איך.
החייל הרזה השמן והרזה, אה? השמן והרזה!
החייל השמן כן.
החייל הזוחל והזוחל.
החייל השמן והזוחל לא.
החייל הרזה והזוחל קצת.
החייל השמן הזוחל לא.
החייל הרזה [מרים לשמן את מכנסיו] נכון. רק אתה ואני. השמן והרזה. חִי-חִי!...
החייל השמן כן, חִי-חִי.
החייל הזוחל חי-חי!...
החייל השמן אתה לא "חי-חי!", רק אני "חי-חי!"
החייל הרזה ואני "חי-חי!". שנינו "חי-חי!"
החייל השמן וגם אשתי "חי-חי!"
החייל הרזה וגם אשתך, כמובן, "חי-חי!" גדול.
החייל השמן והילד בבית.
החייל הרזה כמובן, והילד בבית. ואני איתכם "חי-חי!"
החייל השמן "חי-חי" קטן.
החייל הרזה קטן, אבל איתכם.
החייל השמן כן, איתנו, אבל קטן, חלש כזה.
החייל הרזה אבל איתכם! איתכם!
החייל השמן [מצביע על הזוחל] אבל הוא לא. הוא בכלל לא. הוא "אַי-אַי!" ולא "חי-חי!"
החייל הרזה כן, הוא "אי-אי!" ואנחנו "חי-חי!"
החייל השמן [מפהק בטוב-לב] נו, אני רואה שגם לאחד כמוך יש מקום. העולם הוא מקום נורא, אבל רחב-ידיים. וככה: יש מקום אפוא גם לנוד, גם לפיטמה. אם כי, בכל זאת, למה פיטמה - השֵד יודע.
[חוזר ונבלע עם האשה בבית]
תמונה 12
[הילד מופיע מתוך הבית, ניגש אל הזוחל, מביט בו מלמעלה. הזוחל מושיט לעברו יד רפה, מנסה לשיר כמעט בלי קול]
החייל הזוחל זהו שיר קטן ועצובצ'יק
על אמא זבובה ועל זבובצ'יק,
זבובצ'יק היה כה אהובצ'יק,
ואמא נתנה לו כל-טובצ'יק...
החייל הרזה אין מה לדבר, גם אתה סוסיא.
תמונה 13
[תרועת חצוצרות. מאי-שם מופיע הסבא המת, פונה לזוחל]
הסבא המת נכד שלי!...
החייל הזוחל מי זה? מי אתה?
הסבא המת אתה כבר לא זוכר אותי? שכחת את סבא שלך?
החייל הזוחל הו, סבא! סבא שלי בא! אני לא מאמין! סבא, אתה בחיים?
הסבא המת לא, ילד שלי, אני מת. אבל באתי מהשמים לעזור לך. מה קרה לרגליים שלך?
החייל הזוחל נשברו.
הסבא המת אי-אי-אי, זה לא טוב. נתקן.
החייל הזוחל ובבטן יש חור, כל המעיים נשפכו.
הסבא המת אי-אי-אי, זה לא טוב. נתקן, נתקן. אתה תבריא ותהיה שמח ועליז כמו פעם.
[תרועת חצוצרות. הזוחל קם ועומד על רגליו]
החייל הזוחל איזה יופי! סבא, אתה תיקנת אותי בחזרה!
הסבא המת ועוד איך תיקנתי, מה זאת אומרת!
החייל הזוחל אני בריא, אני חי!
הסבא המת מה זאת אומרת חי!
החייל הזוחל איזה מזל שיש לי כזה סבא! ועכשיו תביא לי הרבה לחם, וגם תחזיר לי את האשה והילד, נכון?
הסבא המת בטח, נכד שלי. מייד. גם לחם, גם אשה, גם ילד, מה זאת אומרת!
[תרועת חצוצרות. מתוך הבית מופיעים האשה והילד לבושים חגיגית עם מגש מלא מעדנים]
החייל הזוחל אוי, כמה אוכל! ואשתי! והילד! הוי, חמודים שלי!
האשה אהוב שלי, בעלי המתוק! כל-כך התגעגעתי אליך! תמיד ידעתי שתחזור, אתה הכי גיבור מכולם, סיפרו לי איזה מבצעים עשית במלחמה!
החייל הזוחל תשמעו, לילה אחד מגיעים שמונה חיילים בריונים, מהאויב, רוצים להרוג, אני לא רוצה להרוג, אבל אם מכריחים אותי!... פתאום בא לי רעיון, תפסתי אחד...
האשה איזה אומץ! וכמה אתה יפה! תראה כמה גדל הילד שלנו!
הילד [שר]
זהו שיר קטן ועצובצ'יק
על אמא זבובה ועל זבובצ'יק...
[הזוחל והאשה מצטרפים לשיר]
האשה ועכשיו נצא לטייל ביער ונקטוף פטריות.
הסבא המת נכון, ואצלי הגיע הזמן ללכת. אבל לפני שתלכו לטייל ביער, יקרים שלי, אני רוצה להגיד לכם כמה נבואות יפות: אתם תהיו מאושרים. יהיו לכם חיים מצוינים.
החייל הזוחל תמיד?
הסבא המת מה זאת אומרת תמיד - לנצח! אף פעם לא יהיו לכם חיים קשים, בכלל לא. לא תהיה בצורת. לא תהיה מלחמה. אף פעם לא תהיה שינאה.
החייל הזוחל ו"סוסיות"? כמה "סוסיות" יהיו בעולם?
הסבא המת מה זאת אומרת "סוסיות", סוסיא אחד , אין בעולם יותר מסוסיא'לה, הנכד היחיד, האהוב והחמוד שלי! יהיה נפלא. תראו. [רוקד] זהו. כולם ראו כמה טוב, כמה שמח. שלום.
[יוצא. הזוחל, האשה והילד מנופפים לו לשלום ונעלמים אי-שם בשדה]
תמונה 14
[בין ערביים. החייל הרזה עומד מול צרור בגדיו הקרועים והמוכתמים של החייל הזוחל. פאוזה. מתכופף ומרים אותם]
החייל הרזה שלושה ימים אחרי שהחייל הזוחל מת וסילקו את גופתו, השארתי לעצמי את בגדיו, אני עצמי לא יודע למה. שמש של בין ערביים, מתרוננת ושמחה, בצבע ארגמן חם, האירה את האדמה הקפואה, שעליה הניחו את הבגדים: החולצה המוכתמת, המכנסיים הקרועים, המגפיים נטולי הסוליה. המראה המוזר שלהם גרם לי עצב לא מובן, ובנפשי חשתי שאני עצמי מַתִּי, והחיים, שפעם נצמדתי אליהם ושהופיעו לפני תמיד אדירים ונפלאים, נראו לי עתה דקים עד כדי שבירה. כל הדברים שחלפו, כל מה שנגוז, היה לי עכשיו קרוב מתמיד. זמן ממושך עמדתי והבטתי בחפציו של המת שאיבדו את בעליהם ואת תכליתם עלי אדמות, ועל האדמה הרחבה, המזהירה באור השמש השוקעת, עמדתי דוֹמם וחסר נשימה, לא מבין יותר כלום. לאחר זמן-מה של עמידה ללא ניע, ללא הבנה, נעשיתי שקט.
[השמים מתבהרים, שמש מאירה, צפורים מצייצות]
עזבתי את המקום והתחלתי ללכת לעבר היער, יער האורנים שעמד סמוך לכפר. העצים הבודדים, היפים, המפיקים שרף בּשׂוּם, כאילו ביקשו להציל אותי מן הייאוש. קול רחום דיבר אלי מן העצים: "לא הכל בחיים קשה, כוזב ורע. בוא אלינו, אלינו, היער אוהב אותך. בתוך היער תמצא בריאות ומצב רוח טוב ומחשבות בהירות. בתוך היער תמצא נחמה". החיים אחזו בי בכתפַי ומבטם הנפלא נח עלי. העולם שוב נראה חי כמו פעם. התרחקתי יותר ויותר מן הבית שלי ונכנסתי ליער.
[נעלם בשדה. פאוזה ארוכה. השמש שוקעת, מחשיך. החייל הרזה, עתה צללית בלבד, חוזר ומופיע, רותת מקור]
אבל לאחר כמה שעות, באישון לילה, חזרתי. לא העצים, לא היער ולא השמש, לא יופיו של העולם כולו - לא ינחמו אותי ולא יצילו אותי מעצמי. כי פעם הייתי כאן, ופעם צחקתי וחיבקתי אשה וילד, ואכלתי מרק חם, ועכשיו מישהו אחר צוחק ומחבק ולוגם במקומי. ועכשיו מישהו אחר במקומי. ואף אחד לא יוכל לעקור לי את זה מהראש. לעולם לא.
[משתרע על הארץ, מתכרבל, מנסה למצוא תנוחה נכונה ולהתחמם, לבסוף מוותר, שוכב ללא ניע. הילד מופיע מתוך הבית, מתקרב אליו, מביט בו דוּמם]
[סוף]