הבכיינים

חלק ראשון: השיבה הביתה

[גוסס ותיק שוכב לבדו במיטה, מתפתל מכאבים. לעצמו.]

גוסס ותיק למה?...

[פאוזה.]

למה?...

[פמליית הרופאים והאחיות נכנסת בחיפזון. הרופא הראשי בודק את הגוסס הוותיק, מניד בראשו לסגן הרופא, גם זה בודק אותו, מניד בראשו לרופא הראשי. הפמליה פונה לצאת בחיפזון.]

למה?...

[הפמליה יוצאת מלבד האחות הצעירה, החוזרת אל מיטת הגוסס.]

למה?...

אחות צעירה שְשְשְש!... מה אני יודעת,

אווזה טיפשה וצעירה כמוני,

רק פקחתי עיניים, מה אני יודעת;

כששואלים אותי "למה" –

אני עונה ב"שְשְשְש!"

להסות את השאלה.

[מחליקה יד על מצחו.]

שְשְשְש!... שְשְשְש!...

[מפזמת.]

לא לראייה נוצרו עיני,

רק לדמעה...

גוסס ותיק הראש!... הראש!...

כואב לי הראש!...

עִזרי לי לגמור עם זה!...

אני רוצה למות!...

[נכנסת האחות המבוגרת.]

אחות מבוגרת הנח לנו, איש אומלל,

לא עצמנו עין זה שלושה לילות,

אנו עובדות פה בפרך.

תיכף תמות.

עוד מעט לא תחריש את אוזנינו,

עינינו לא ייתקלו בך,

העולם יהיה חופשי מזעקותיך,

לא תהיה, גופך יושלך

לבור, ערום ומלוכלך,

יירקב לאט, ייטמע באדמה,

איש לא יזכור אותך,

סבלך יימחק כלא היה...

גוסס ותיק הראש!... הראש!...

אחות מבוגרת ...ומי שישאל לשם מה היו הזעקות,

הכאב, הסבל הנורא, ולשם מה

בַּסוף המוות – לא ייענה;

ואנחנו עוד ננשום זמן-מה אחריך,

עוד יהיו לנו רגעי חיים,

ואז נמות גם אנו;

הנח לנו, איש אומלל,

סבוֹל בדומייה, ומוּת.

אחות צעירה למה את מדברת אליו ככה?

אחות מבוגרת שתקי! אינך יודעת כלום.

המוות הוא לא-כלום, הסבל לא-כלום.

פחות מעפעוף-עין, יום אחד תדעי.

[שתי האחיות יוצאות. הגוסס הותיק צורח בכאביו.]

גוסס ותיק עִזרוּ לי למות!...

כואב לי!...

[פאוזה.]

כואב לי!...

[מרים את ראשו.]

יום אחר יום, זה שבועיים,

שוכב כאן וגוסס, מביט לחלון,

לפעמים זוקף את הצוואר בשארית כוחי,

לפעמים מקופל חסר אונים,

לעיתים שוקע בנמנום על הסדין הלח משתן,

לעיתים צועק בקול ניחר, ולפעמים גונח חרש –

חיי מכוּונים לרגע ההוא, לחושך בצהרי יום, מותי.

[נכנס הסניטר, מוביל באלונקה גוסס חדש, אחריו שתי האחיות.]

אחות מבוגרת כאן במיטה הזאת נשים אותו.

אחות צעירה כאן כבר שוכב אחד.

אחות מבוגרת אין מספיק מיטות בכּלכּוּתא.

לִמדי. לימוד בא מסבל.

ומה איכפת להם,

כבר לא חשים כלום,

שוכבים מתחת לשמיכה

בכותנות שהיו פעם לבנות,

לא נותנים דעתם על דבר,

מלבד היגון על חייהם ופחד מותם,

וגם אם תצמידי אותם זה לזה –

הם לעצמם, לבדם. [משכיבים את הגוסס החדש לצד הגוסס הותיק. שניהם נאנקים]

אחות צעירה [על סף הבכי]

אני שומעת את אנחתם.

מה אני יודעת, אני רק שומעת.

[זעקות הכאב שוככות לאט, משתררת דומייה.]

אחות מבוגרת הנה, שמעת.

אחות צעירה שמעתי.

אחות מבוגרת נלך הלאה, יש עוד.

[שתיהן יוצאות. הגוססים מתחילים לדבר ביניהם חרש, בייסורים.]

גוסס חדש מי זה?

גוסס ותיק מי זה?

גוסס חדש זה זה.

גוסס ותיק גם זה זה.

[פאוזה.]

גוסס חדש כאן מתים?

גוסס ותיק כן, כאן נמות.

גוסס חדש אז זה המקום.

גוסס ותיק כן, זה.

גוסס חדש אבל אולי יהיה מקום אחר.

גוסס ותיק לא יהיה.

גוסס חדש אבל אולי.

גוסס ותיק אבל לא.

[פאוזה.]

גוסס חדש בבית בכיתי.

גוסס ותיק גם אני.

גם עכשיו, לפעמים.

גוסס חדש לא יכולתי להפסיק.

כזה צער היה לי על עצמי.

אמרתי: הנה אני,

והנה אני לא.

ואמרתי לעצמי: אל תבכה.

ואמרתי לעצמי: זה לא-כלום,

ומי אתה, ומה כל העניין.

בכל זאת בכיתי.

עכשיו אני פה.

גוסס ותיק אני פה שבועיים.

גוסס חדש אתה מהוותיקים.

[פאוזה.]

אתה יודע איך זה קורה?

גוסס ותיק אני לא יודע כלום.

גוסס חדש הכאבים...

גוסס ותיק אני לא יודע.

גוסס חדש מאבדים את ההכרה?

גוסס ותיק אני לא יודע.

גוסס חדש ובסוף... זה חֶנֶק?

גוסס ותיק [צועק עליו]

אני לא יודע!! אתה רואה שעוד לא עברתי את זה!!

[פאוזה. אור היום מתמעט והולך. גוסס חדש מתחיל לבכות.]

למה?

גוסס חדש חושך.

גוסס ותיק נכון, חושך.

[מתחיל לבכות איתו. מפסיקים.]

אבל לא רק החושך.

אני זוכר את הילד.

הוא צחק.

פתח פה עם שיניים שרק התחילו לצאת

וגעה בצחוק כמו אידיוט,

השד יודע למה  –

ראה איזה זבוב או משהו.

זה הרס אותי, תינוק צוחק.

אנשים רציניים חושבים קדימה,

הוא לא. צחק כאילו לא ימות.

זה הרס אותי. כזה תינוק.

גוסס חדש כן, התינוק. והחושך.

[שניהם בוכים.]

גוסס ותיק איך הוא צחק!

גוסס חדש הראֵה.

גוסס ותיק [מפסיק לבכות, צוחק כמו תינוק]

ככה.

גוסס חדש עד כדי כך.

גוסס ותיק ועוד יותר.

[צוחק ביתר-שאת.]

והרבה זמן.

[שניהם גועים בצחוק.]

גוסס חדש נורא.

[שניהם בוכים. פאוזה. אחד מהם מתחיל לשיר בגעגועים, והשני מצטרף אליו.]

שני הגוססים אהובתי, כאן חושך,

האדמה על עיני מהודקת,

אני לא רואה עם מי את מתחבקת,

למי את לוחשת מילים נפלאות,

שהיו רק שלי, ועכשיו גם שלו.

[נכנס הסניטר, מוביל זקן תשוש למיטה, אחריו שתי האחיות.]

זקן תשוש [מט ליפול לזרועות האחיות]

אני עייף. אני מאוד עייף.

אני רוצה לישון.

אחות מבוגרת פה יש מיטה. תוכל לישון.

זקן תשוש יש פה כבר אנשים.

אחות מבוגרת תהיה לך חֶברה.

זקן תשוש אני רוצה למיטה שלי.

אחות מבוגרת פה כּלכּוּתא. פה הודו.

אין כבר מיטה שלך.

רק המיטה הזאת. פה.

זקן תשוש פה לא. שם.

אחות מבוגרת שם לא. פה.

זקן תשוש לא, שם.

אחות מבוגרת בוא.

[גוררת אותו עם האחות הצעירה, שתיהן מכניסות אותו למיטה לצד גוסס ותיק וגוסס חדש.]

זקן תשוש מה זה פה? איפה זה פה?

אחות מבוגרת זה פה.

זקן תשוש אבא שלי פה?

אחות מבוגרת אבא שלך פה.

זקן תשוש אבא שלי בכלל לא פה.

אחות מבוגרת תיכף יבוא.

זקן תשוש לא יבוא.

אחות מבוגרת יבוא.

זקן תשוש הוא מת, איך יבוא?

אחות מבוגרת הוא יבוא, אתה תבוא.

מישהו יבוא.

זקן תשוש יש פה שניים חולים ומסריחים.

הם הקיאו, השתינו וחירבנו.

הם הולכים למות.

מה יש לי לעשות פה?

אני רוצה לאבא!

[מנסה לפנות לעצמו עוד מקום, גוסס ותיק הודף אותו, הזקן נופל ארצה ובוכה. האחות הצעירה חשה אליו.]

אחות צעירה נפלת וקיבלת מכה?

[הוא מהנהן בראשו.]

איפה קיבלת? פה ביד?

[הוא מהנהן.]

כואב לך?

[הוא מהנהן.]

שאתן לך נשיקה ביד?

[הוא מהנהן. היא מנשקת בכף ידו. הוא מתבונן בכף היד תוך פישוק האצבעות ומסובב אותה סביב ציר פרק היד כבודק אותה, ולאחר רגע פונה אל היד השנייה ובודק גם אותה.]

ביד השנייה?

[הזקן התשוש מהנהן, מחפש את המכה ברגל.]

ברגל?

[הזקן התשוש מהנהן, ממשיך לחפש את המכה ומייד שוכח לגמרי את העניין. הסניטר ושתי האחיות מרימים אותו ומחזירים אותו למיטה לצד הגוססים.]

אחות מבוגרת [לגוססים]

אסור לדחוף, לא יפה. אסור.

כבר אינכם ילדים קטנים.

הרי בגרתם, והנה המוות.

הביטו בעצמכם. נורא, נורא.

איזו אימה! – התעסקו בה.

כמה נשאר לכם?

הקפידו על הכללים והנימוס.

[זקן תשוש בוכה.]

זקן תשוש אני לא מכיר אותם!...

אחות צעירה אני כל-כך עייפה,

אני רוצה לישון.

זקן תשוש אני פוחד לישון!...

הבאתם אותי למות!...

[תופס בידה, מייבב.]

את רואה? את רואה?

את לא רואה?

אחות צעירה אני כל-כך עייפה.

זקן תשוש [נאחז באחות הצעירה בכוח]

ראי אותי בפְנים. לעומק.

מצאי בי מה שמצאת בי פעם, זוכרת?

כי אני עוד כל-כך רוצה!

אחות מבוגרת [לאחות הצעירה]

עוד מעט, עוד מעט.

זקן תשוש [זועק בפחד]

מה "עוד מעט"?! מה "עוד מעט"?! מה "עוד מעט"?!

[האחות הצעירה ניתקת ממנו, מנשקת במצחו לפרידה.]

אחות צעירה הנה, מנשקים את סבא'לה,

אוהבים את סבא'לה.

שְשְשְש!... שְשְשְש!...

לו יכולתי בלחש קסמים,

ב"שְשְשְש!...." אחד גדול וממושך

להביא שקט לעולם...

[שתי האחיות יוצאות. פאוזה.]

זקן תשוש צפוף.

גוסס ותיק אתה נוחר?

זקן תשוש יש זבובים?

גוסס ותיק אתה יורד לחרבן?

זקן תשוש אין פה אבא!...

[נרדם.]

גוסס ותיק [מביט בו, מתחיל לבכות]

נרדם כאילו לא...

גוסס חדש [בוכה איתו]

מה עושים?...

גוסס ותיק אולי צדק התינוק,

אני יודע?... צוחקים...

גוסס חדש ממה נצחק?

[בכיו מתגבר.]

ממה נצחק? על מה?

גוסס ותיק ככה... מוצאים כבר משהו...

רואים קוף... ילד...

גוסס חדש אהה, ילד!...

גוסס ותיק התינוק! התינוק!

[בוכים עוד קצת, חדלים. פאוזה.]

הי, אתה שם!

גוסס חדש מי קורא לי?

גוסס ותיק מישהו.

מן הקצה השני של העולם,

ממרחק הבל-פה,

אתה,

המחרחר מכאב בנשימות אחרונות,

שתן וצואה תחתיך,

שאינני יודע את שמך,

ושאין לי קרוב ממך בעולם –

חבק אותי! חבק אותי חזק!

[מתחבקים ורוטטים. נכנס הסניטר, מתקרב ומתייצב מול המיטה.]

סניטר צוות הרופאים והאחיות בכּלכּוּתא

רוצה להנעים את זמנכם בטרגדיה:

"ייסורי אַגַמֶמְנוֹן ומותו".

היא מבוססת על מחזה יווני ישן.

גוסס ותיק למה יווני?

גוסס חדש למה ישן?

סניטר קורים בו דברים נוראים

שיזכירו לכם את מצבכם.

גוסס חדש למה?

סניטר ראו, הוזהרתם – יש דם!

גוסס חדש למה דם? אין לכם קומדיה?

מערכון מצחיק? פזמון?...

זקן תשוש [על סף ההתעוררות]

...רקדנית עם תחת בחוץ?...

סניטר לא אני בחרתי, אני רק הסניטר,

בחרו ב"ייסורי אגממנון ומותו",

עכשיו זה מה שיש לנו,

וככה פה המצב, בכּלכּוּתא.

גוסס חדש אוֹי גוֹט אין הִימֶל,

אֶלוִוירָה אוּנְד גוּנְטֶר,

שְטְרוּדְל אוּנְד קוּכְן!

אוי, אוי!...

סניטר מה זה?

גוסס חדש גרמנית. גם כן טרגדיה.

[הזקן התשוש נרדם שוב בקול נחרה.]

גוסס חדש אני הולך לישון כמו הסבא'לה.

סניטר לא תצליח. אנחנו עושים הרבה רעש.

[מתחיל לשחק בתפקיד הצופה.]

הצופה עשר שנים, שנה אחרי שנה,

לילה לילה, אני עומד כאן,

מביט לאופק, לפעמים על בהונות,

לפעמים שפוף כמו כלב מעייפות,

מתאמץ לראות את אות האש על ההרים

המבשר את מפלת טרוֹיה.

עשר שנים, שנה אחרי שנה,

לילה לילה...

[לאט לאט ראשו נשמט, הוא נרדם. שלושת הגוססים על המיטה נרדמים. באופק נדלקת אש. נכנסת קְליטֵמְנֶסְטְרָה מלוּוה בשומרים.]

קליטמנסטרה האות! האות! משׂוּאוֹת האש!

הנה הוא איתות האש על ההרים

המועבר מפיסגה לפיסגה,

ומעבר למְצָרֵי הים!

[קוראת בקול.]

האות! האות! משואות האש!

[שלושת הגוססים מתעוררים בבהלה, הצופה ממשיך לישון.]

העם ב מה קרה? מי בא?

למה את בוכה?

הגיעו גוויות נוספות?

עוד צעקות, עוד בכי,

עוד דממה של מתים?

קליטמנסטרה אני בוכה, הפעם משמחה!

העם ב שמחה? – חלמת!

רק בחלום נותרה שמחה,

רק בחלום בא הגואל פתאום,

המתים קמים מקבריהם,

הגוססים מערש דווי,

כולם קמים,

איש לא שוכב עוד במיטה

מלבד המתעלסים והנרדמים

לאחר ההתעלסות!

קליטמנסטרה טרוֹיה נפלה ביד יוון!

טרוֹיה עולה בלהבות!

העם ב [ראשו נופל אחור, צונן מאכזבה. לעם א]

טרוֹיה נפלה ביד יוון.

העם א והמתים?

ואלה שנושמים עדיין,

אך קברם כבר חפור?

קליטמנסטרה טרויה נפלה ביד יוון!

[בועטת בצופה.]

צופה, נרדַמת!

הצופה [מתעורר]

מה? מי?

קליטמנסטרה הנה ניתן האות, ואתה ישנת.

משואות האש מעל ראשי ההרים!

טרויה נפלה ביד יוון!

הצופה [מביט סביבו]

עשר שנים חיכיתי לרגע הזה,

כל חיי כּוּונוּ רק לכך, שיום אחד

אצעק ואבשר למלכה: "ניצחנו!"

קליטמנסטרה אבל החמצת את הרגע.

הצופה החמצתי. בבוא הרגע ישנתי.

עשר שנים של תלאות ומצוקה,

של נדודי שינה וחיים לא-חיים,

עלו בעשן בגלל מצמוץ עין.

קליטמנסטרה [לשומרים]

הִרגוּ אותו!

הצופה רגע! אם ניצחנו –

זה גם זמן ראוי לחנינה!

קליטמנסטרה החנינות יבואו אחר-כך,

בְּסוֹף החגיגות!

הצופה התחילי את החגיגות עכשיו!

קליטמנסטרה אי, טרדן! אתה מעכב את שרשרת המעשים!

הצופה הבנתי. עסק ביש. שרשרת.

[החיילים מתכוננים לנעוץ בו את חניתותיהם.]

חכו! קינה: אמי תבכה!

יש לי עוד אמא זקנה, היא מחכה לי בבית.

אם היא שומעת עכשיו את בשורת הניצחון

היא מכינה לי מרק וצלי ועוגה.

אמי לא תחזיק מעמד אם לא אשוב הביתה.

זוהי קינה נואשת ומיותרת

על אם וילד ומרק וצלי ועוגה ואהבה.

[מרכין את ראשו. השומרים הורגים אותו, גופתו נשארת מוטלת במקומה.]

קליטמנסטרה טרוֹיה בידנו!

את מקהלת הקולות העולה משם –

הלב יכול רק לתאר!

שעה שאֵלֶה מתרפקים על גוויות

של בעלים, אחים, אבות,

משמיעים קולות בכי וקינה;

האחרים, אותה שעה,

אחרי ליל שימורים וקרב,

מפזמים, מצחקקים ומשתטים.

אני שומעת צחוק – מישהו בועט;

אני שומעת יללה – מישהו נבעט.

כך צריך להיות כשהבועטים הם אנו.

[העם מקשיב ללא ניע.]

למה אתם לא צוהלים?

הצבא המנצח, בראשו

בעלי אַגַמֶמְנוֹן, בדרך לכאן!

העם א [מדבר בקושי, לאט לאט דיבורו נעשה רהוט, תוך נשימות כבדות]

עשר שנים, בכל בית מועקה,

בכל חלון אישה עזובה יושבת

דומם, ראשה מושפל, ומחכה.

מולה בחדר, כאילו צפה בחלל,

תמונת בעלה שיצא ללחום מעבר לים.

היא מתחילה לשנוא את הקירות,

הרהיטים, המיטה הריקה,

השנים עוברות, התמונות דוהות, מיטשטשות,

רק בלילות, לפעמים, היא עדיין חולמת,

שוקעת בהזיות שווא,

נדמה לה שבעלה שב, לעיניה

מתחוללים מראות השיגרה האהובים,

ועם שחר גזה האשליה.

עשר שנים, בכל בית מועקה,

בהרבה בתים גם אשליית החלום כבר איננה: 

לסתר מוכר יצא, ובמקומו –

שב הביתה אֵפר בכד.

האלים שולחים הביתה

נסורת אדם.

כעת את יודעת למה לא צוהלים.

קליטמנסטרה [מפנה את פניה מהעם]

מפי אגממנון בעלי אשמע הכל.

כמה אני מתרגשת! איך צעקתי משמחה!

כולכם עדים: איך צעקתי משמחה!

אכין לו קבלת פנים, לבעל הדגול,

שכמותה לא ידע מעודו.

האם יש לאישה יום מתוק מזה

שבו היא פותחת לב ושער

בפני הגבר שלה, המנצח?

[לשליח מפמלייתה.]

רוץ, מסור את דברַי לבעלי,

קרא לו לבוא מהר, לאהוּב עַמוֹ,

אמור לו שאת אישתו ימצא בבית,

נאמנה כמו פעם, כמו תמיד.

זו האמת, אני גאה בה.

[נכנסים אַגַמֶמְנוֹן וקָסַנְדְרָה. קליטמנסטרה מביטה בהם רגע, מחווירה, קולה לא נשמע לה.]

אַגַמֶמְנוֹן!... אַגַמֶמְנוֹן בעלי!...

לא ביטלת זמן! ישר הביתה!...

אני רואה אותך ולא מאמינה!...

אתה פה!... אתה עומד מולי!...

עשר שנים נמחו ביעף!...

הנה אתה, הנה אני!...

אַגַמֶמְנוֹן, קְלִיטֵמְנֶסְטְרָה,

חלמנו או מה?...

הכל יתחוור עם שחר!...

[לעם.]

בני עמי, אינני מתביישת לחשוף באוזניכם

את אהבתי לבעלי. ולמה אתבייש.

סיפור חיי האומללים במשך השנים

בהן שהה בטרוֹיה – ידוע לכולכם.

ראיתם אותי מחכה לו ומתענה;

ראיתם אותי מחווירה משמועות רעות עליו,

כשלבית בא שליח בעקבות שליח

וכל אחד נשא בשורה גרועה יותר:

כמה פעמים בישרו שנפצע, שמת,

כמה פעמים חילצו את צווארי בכוח

מעניבות תלייה שכרכתי לעצמי

כי מאסתי בחיי בלעדיו,

ואז, משניצלתי בעל-כורחי,

מה נותר לי לעשות, לשבת ולבכות,

ואם נרדמתי לפרקים, מייד הייתי

מקיצה מחלומות על פורענות,

כי גם השינה לא הביאה שיכחה,

לילה לילה, לעינַי העצומות,

נפצע, נהרג, בשרו רוטש...

אלה תלאותי, עכשיו בא להן קץ!

בעל יקר, רד מן המרכבה,

שטיח אדום ינחה אותך

אל הבית שכבר לא קיווית לראות!

אגממנון הנאום שנשאת ארוך מדי.

עשר שנים מול חומות טרוֹיה

לימדו אותי לשתוק.

קליטמנסטרה עשר שנים של ציפייה בבית

דחסו בי אשד של מילים.

אגממנון עשר שנים...

קליטמנסטרה עשר השנים תמו.

אגממנון הן בתוכי.

[השפחות פורשות לו שטיח אדום.]

קליטמנסטרה דרוֹך על השטיח, בעלי.

אגממנון אלך על האדמה.

קליטמנסטרה האדמה לא נאה לך.

אגממנון נאה לי מה שנאה למתים.

קליטמנסטרה אינך מת! אתה חי!

אגממנון לעת עתה.

קליטמנסטרה [צועקת חדות]

תן לי לפנק אותך!

עשר שנים חיכיתי וחיכיתי!

מותר למנצח גם להיכנע!

[אגממנון מביט בה רגע בדומייה, אחר-כך עולה על השטיח.]

עלית על השביל הנכון,

הביתה – כאן תנוח.

אגממנון [מורה על קסנדרה]

את האישה הזאת קבלי ברוֹך,

זו מתנה שהצבא יעד לי

מתוך שלל האוצרות:

נסיכה, בתו של מלך טרוֹיה.

אומרים שניחנה בכוחות נבואיים.

קליטמנסטרה הכל יתחוור עם שחר!...

[אגממנון מתחיל לפסוע על השטיח האדום בדרכו לבית.]

העם א אַגַמֶמְנוֹן!

[אגממנון עוצר.]

הרבה גססו?

אגממנון הרבה גססו ומתו.

כולם עוד לעינַי, המראות עוד טריים.

העם א קברתם אותם כראוי?

אגממנון קברנו את כולם, כולם

שוכבים בכבוד הראוי להם.

הם מתו במלחמה כגברים.

העם א אבל הם העדיפו לחיות.

הם העדיפו את אור השמש.

זכוֹר אותם, אַגַמֶמְנוֹן,

זִכרי אותם, קְלִיטֵמְנֶסְטְרָה,

הם מתו בשבילכם.

קליטמנסטרה אנשים מתו וימותו.

העם א את זה תאמרי גם בהגיע תורֵך?

קליטמנסטרה כשיגיע תורי – אדע.

העם א [זועק]

הנה אומרים לָךְ מה קורה! 

תפתלים! את הכאב אין לתאר!

אחר-כך כל העולם כָּבֶה, איננו!

העולם שאהבו להיות בו!

קליטמנסטרה אל תספרו לי,

תורי עוד לא הגיע.

כשיגיע תורי – אדע.

העם א ואישה לא חיבקה אותם!

נאנקו ופרפרו ומתו לבד.

אגממנון מעל לכל –

אני מאוד עייף.

[יוצא.]

העם ב למה, בלי הרף, סביב הלב

מרחפת חרדה סתומה?

השׂכל הצוחק שובת,

והנפש, מלמטה,

מזמרת קינות.

אין תקווה. המוות בא.

קליטמנסטרה [לקסנדרה]

גם את צריכה להיכנס, זנזונת.

בחסד בעלי תחגגי עם בני הבית,

ותכרעי עם עבדינו 

לקט פירור או שניים.

קסנדרה את הולכת לרצוח אותו,

ואחר-כך אותי.

אבל הוא היה בעלך,

איתו יש לך חשבונות,

אני לא עשיתי לך כלום.

ראי – ילדה. חשבי על בתך.

היא המתה ואני החיה –

בנות אותו גיל.

הגיל שבו מחייכים אל נערים

אך עדיין לא מעזים.

הגיל שבו הדם

פורץ מהר אל הפָּנים.

היא כבר לא תחיה,

אני עוד יכולה.

[קליטמנסטרה מתקרבת אליה.]

כמה קשים פנייך,

אני רואה שלא תוותרי;

אבל אני, הקטנה והרכה

אומרת לך: יום יבוא ותתפכחי,

כולם מתפכחים בסוף,

השאון חולף, איתו הגאווה,

בסוף אדם עומד לבד

בשדה או בחדר,

ומתחרט.

קליטמנסטרה [מגחכת]

אומללה, החריבו את ארצך,

הורייך וכל אחייך מתו.

נוּצחת, כלבה קטנה.

עכשיו אינך יכולה לומר מילה

בלי חוורון מוות על שפתייך.

אבל אני מהעבר השני,

השמחה, העליצות, קוראות לי,

ואין לי פנאי להתעכב ליד הפתח.

[יוצאת. קסנדרה מביטה חרש בעם.]

קסנדרה אני מבינה למה שותקים

על המתים שכבר מתו.

אני לא מבינה איך שותקים

על אלה החיים עדיין.

כאן יהיה רצח. הנה, כאן.

כאן יונף גרזן. כאן יותז דם.

וכולם עומדים ומסתכלים.

איש לא זז, לא פוצה פה,

איש לא מושיט יד לעצור

את הלהב המונף כבר באוויר.

וגם את זה אני לא מבינה:

גם אני לא אצעק, לא אמחה,

רק ארכין את ראשי בהכנעה,

אוריד את העדיים, הצמידים,

יישאר גוף ערום, מושיט

צוואר בדייקנות, שלא תהיה לַיד

האוחזת בסכין טירחה גדולה מדי...

וכשתונחת המכה, גם אז, גם אז

תהיה דממה, ואני רק ארטוט קצת,

מתפללת בליבי שיהיה המוות קל,

שייחלש הדופק לאיטו עד שיידום,

כמו שקיעה שלֵווה לתוך שינה...

הנה אתם, הנה אני, הכל קופא,

אף הגה... שָקֵט כל-כך...

[פונה לצאת.]

העם ב ילדה, ילדה יפה וחכמה,

חכי עוד רגע.

קסנדרה למה?

העם ב הלא כל אדם רוצה

לחיות עוד רגע.

קסנדרה הלא כל אדם רוצה

שזה כבר ייגמר.

[מפנה את ראשה אליהם.]

הוי, אנשים,

צבעי האושר כה עזים,

ורק נגיעה קטנה,

כמו החלקת מטלית לחה על לוח,

וכבר נמחית כל התמונה;

הנה מה שכל-כך מכאיב.

[יוצאת. הצופה מרים בזהירות ראש, רואה שכולם הסתלקו. מפזם עצוב מאוד, לעם.]

הצופה כשהאדמה על עיני תתהדק,

עם מי נערתי תתחבק,

למי היא תלחש מילים נפלאות,

שהיו רק שלי, ועכשיו גם שלו.

[מבחוץ בוקעת זעקת אגממנון.]

אגממנון רצח!!

גוסס חדש מה? מה הוא צעק?

גוסס ותיק לא שמעתי ברור. נדמה לי "מצח".

גוסס חדש מצח?

גוסס ותיק אולי "מלח".

גוסס חדש למה "מלח"?

גוסס ותיק אני לא יודע. אולי הוא אוכל.

אולי הוא צועק שיביאו לו מלח.

הוא איש בריא, יש לו תיאבון,

הוא צריך קצת מלח.

גוסס חדש [בגעגועים]

אהבתי דג מלוח.

[הצופה קם ועומד, חוזר להיות הסניטר. לגוססים.]

סניטר תמה המערכה הראשונה של הטרגדיה

"ייסורי אַגַמֶמְנוֹן ומותו".

אגב, הוא צעק "רצח!",

לא "מלח", לא "מצח" – "רצח!"

הפסקה.

[פונה לצאת. גוסס חדש קורא אחריו.]

גוסס חדש אוֹי גוֹט אין הִימֶל,

אֶלוִוירָה אוּנְד גוּנְטֶר,

שְטְרוּדְל אוּנְד קוּכְן!

אוי, אוי!...

[הסניטר יוצא.]

גוסס ותיק לא הצחיקה, הקומדיה.

ההוא אמר ככה, ואחרי זה

ההוא עמד ככה ונפל ככה.

גוסס חדש ואחרי זה ההוא אמר ככה

והיא נכנסה ואמרה ככה.

גוסס ותיק ואז היא אמרה לו ככה,

והוא אמר לה ככה.

גוסס חדש והיא ענתה לו ככה.

גוסס ותיק והוא אמר לו ככה.

גוסס חדש ואז בא ההוא ואמר ככה,

והיא אמרה לו ככה,

והוא אמר לה ככה,

והיא אמרה לו ככה.

גוסס ותיק ואז היא נכנסה ככה.

גוסס חדש אבל קודם ההיא אמרה ככה,

וזאת ענתה לה ככה.

גוסס ותיק נכון, ההיא אמרה ככה,

וזאת ענתה ככה.

גוסס חדש כן, זה דיבר וזה דיבר, 

ולם דיברו, ואחר-כך הלכו.

זקן תשוש [מתעורר]

מה זה פה... איפה פה... מה...

גוסס ותיק ישנת, סבא. קומדיה שלמה הלכה פה,

איפה היית, חשבנו שהלכת. חלמת?

זקן תשוש אבא פה?...

ולמה החשיכו? רוצה באור!...

גוסס ותיק להלילה זה נגמר.

גוסס חדש אבל לקומדיה יש המשך.

גוסס ותיק מחר בערב. וכל יום.

גוסס חדש אולי מחר תצחיק.

גוסס ותיק ומיום ליום יותר.

יותר צחוק, יותר הכל.

נשב ונתפקע, דמעות

יזלגו מעינינו.

גוסס חדש נתפוצץ, אה?

גוסס ותיק בטח, מחר.

גוסס חדש אולי כבר לא נהיה.

זקן תשוש יש פה אבא?

גוסס חדש אולי כבר לא נהיה.

זקן תשוש יש פה אבא?

גוסס חדש לא נהיה!

גוסס ותיק אולי נהיה!

גוסס חדש כן, ודאי שאולי!

גוסס ותיק [הכאבים תוקפים אותו. זועק]

הראש!... הראש!...

כואב לי הראש!...

עִזרוּ לי לגמור עם זה!...

אני רוצה למות!

גוסס חדש מי זה?

גוסס ותיק מי זה זה?

זקן תשוש יש פה אבא? יש פה אבא? יש פה אבא?

שני הגוססים [נצמדים זה לזה, מפזמים חרש]

אהובתי, כאן חושך,

האדמה על עיני מהודקת,

אני לא רואה עם מי את מתחבקת,

למי את לוחשת מילים נפלאות,

שהיו רק שלי, ועכשיו גם שלו.

[צוחקים. בוכים. נרדמים.]

[סוף חלק ראשון]

חלק שני: המוות

[שני הגוססים והזקן במיטה. נכנס הסניטר.]

סניטר אני הצופה. ההוא שהרגו אותו.

גוסס חדש זוכרים, זוכרים. אתה ההוא.

סניטר ועכשיו אני ממשיך לשכב כאן מת.

גוסס חדש למה לא מסלקים את הגווייה שלך?

סניטר כי אני לא נחשב.

גוסס חדש תבוא פה למיטה, יש הרבה

מקום. כּלכּוּתא.

סניטר אני מ"ייסורי אַגַמֶמְנוֹן ומותו", שכחתם?

[משתרע על הארץ.]

טפו, שוכב פה על הארץ

כמו כלב דרוס, איזה מוות,

איזה תפקיד, איזה חיים.

גוסס ותיק איך זה לחיות, אה? ספר לנו.

איך זה לחיות! איך זה לחיות!

איך זה לא להרגיש כאב –

כבר שכחתי!

איך זה, איך זה לחיות!

[הסניטר מרים ראש.]

סניטר לא משהו.

גוסס ותיק אהבתי לגרד בביצים.

יש מקום אחד, מתחת לזין,

במקום שהוא מונח על הביצים,

שם, לגרד בליל קיץ לח!...

סניטר כן, לא משהו.

מה אוֹמַר לכם, אצלנו, החיים,

לא עושים עניין. מגרדים בביצים,

מחטטים שעות גם בין בהונות הרגל,

לא עושים עניין.

גוסס ותיק מה אתה סח, מחטטים שעות!

סניטר לא עניין גדול.

עכשיו שֶקט, אני מת.

[חוזר לתפקיד הצופה, שוכב דומם כמו קודם]

גוסס חדש [מייבב]

אני פוחד!...

אני כל-כך פוחד!..

 ככה אשכב עוד מעט.

ואין לי כבר כוח לבכות.

על פני הקפואות עוד

נקרשת מריחת דמעה,

שארית האבל על חיי.

זקן תשוש [מתוך שינה]

אבא!... אבא!...

גוסס חדש [נצמד אל גוסס ותיק, גועה בבכי]

רחם עלי, בן-אדם, עזור לי

כשאני מסתכל על החיים שלי!...

אתה חיית חיים עם משמעות ויופי,

אני הייתי גנב קטן בכּלכּוּתא!...

תאר לעצמך: גנב קטן-קטן

בעיר הגדולה, המאובקת,

עם מיליוני ההודים הרעבים, כּלכּוּתא!...

האם יש משהו דומה יותר מזה לגרגר אבק?...

[הגוסס הוותיק נאנק. הגוסס החדש נצמד אליו ביתר-שׂאת.]

עזור לי!... עזור לי!...

[הגוסס הוותיק נאנק.]

לַמד אותי למות!...

גוסס ותיק [נאנק] 

יפה בדיוק בכּלכּוּתא גנבת?

גוסס חדש למה אתה שואל?

גוסס ותיק כי גם אני הייתי גנב.

גוסס חדש בכּלכּוּתא?

גוסס ותיק בכּלכּוּתא.

גוסס חדש [ניתק ממנו, מתחיל לבכות]

אלוהים, שני גנבים מכּלכּוּתא!...

איך יראה אותנו אלוהים?!...

אלוהים ברא את כּלכּוּתא ושכח אותה!...

[נצמד לזקן התשוש.]

עזור לי, אב קדוש, עזור לי!...

זקן תשוש [מתוך שינה]

אבא, למה עזבת אותי?!...

גוסס ותיק אבא עזב אותו, הוא בן תשע,

הוא מחפש את אבא שלו,

הוא רוצה לאכול, הוא חולה,

גם הוא גנב בכּלכּוּתא,

וגם אבא שלו גנב בכּלכּוּתא,

כי מה הברירה שלך

אם נולדת בכּלכּוּתא.

הצופה [מרים את ראשו ומכריז]

החלק השני של הטרגדיה

"ייסורי אַגַמֶמְנוֹן ומותו"!

[מפיל את ראשו, שוכב דומם. אגממנון עומד ערום בחדר המרחץ בביתו, ליד אמבט מים מהביל. אדים בכל החדר. קליטמנסטרה עומדת מולו.]

קליטמנסטרה האמבט מוכן,

המים במידת החום שאהבת.

עשר שנים זכרתי

את מידת החום שאהבת.

היכנס!

[אגממנון נכנס לאמבט, משתרע, עוצם את עיניו. אַייגיסְתוֹס נכנס חרש לחדר, בידיו רשת גדולה. הוא מתקרב לאמבט. אגממנון פוקח את עיניו. רגע קופא אייגיסתוס.]

אגממנון אתה!

קליטמנסטרה [לאייגיסתוס]

הנף עליו את הרשת,

לְמה אתה מחכה?!

למה אתה קופא פתאום?!

[אגממנון מנסה לקום. אייגיסתוס מניף עליו את הרשת, אגממנון מצליח לחמוק ממנו. קליטמנסטרה תופסת ביד אגממנון.]

שים עליו את הרשת!

שים עליו כבר את הרשת!

[אגממנון לופת את קליטמנסטרה, מחבק אותה בעייפות.]

אגממנון חכו רגע, לפני שאתם הורגים אותי,

אני רוצה להעלות זיכרון ישן:

עמדנו אני ואת על חוף הים,

היינו צעירים, התחבקנו,

עוד לא ידענו שיום אחד

בזמן שאהיה בשדה הקרב,

תבגדי בי, וכשאשוב תהרגי אותי.

העיניים שלי משוטטות על שלך,

מחפשות את עקבות הנערה ההיא,

המעמד ההוא על חוף הים.

ונכון שהדברים נעלמים ואינם,

אבל זכרם טבוע בנו, והוא מכאיב.

קליטמנסטרה מצאת לך זמן! שים עליו את הרשת!

אגממנון חכי! בסוף תצליחו, בסוף אמות,

אבל תני לי עוד רגע,

כי אני רוצה לומר משהו,

דחוף לי לדבר.

אדם עם רגע או שניים לחיות

רוצה עוד לפחות לצעוק.

[מרפה ממנה.]

אני רוצה לצעוק לכל באי עולם

את אהבתי מאז!

המציצה בקרביים של אהבתי מאז!

רצתי ברחובות אַרְגוֹס וצעקתי:

יש לי נערה,

אני אוהב אותה,

כל-כך אוהב אותה,

ואין מילים בעולם

לתאר לכם כמה

אני אוהב אותה!

קליטמנסטרה אתה מנסה להמס את ליבי,

כמו שעשית תמיד –

הפעם לא תצליח.

הלב הזה התקשח,

הלב הזה, לא תכיר אותו,

הפך למוח שני,

מכלכל את צעדיו בקפידה,

וכל זעקות האימה

וכל התחנונים שבעולם

לא יועילו לך!

[לאייגיסתוס.]

פּרוֹשׂ את הרשת והטל אותה!

[אייגיסתוס מנסה להטיל שוב את הרשת, אגממנון מתנגד, מתחולל מאבק, קליטמנסטרה מניפה גרזן על אגממנון מאחור, פוצעת אותו. הוא מתנודד, המום.]

הטל את הרשת, נתפוס אותו!

[אייגיסתוס מצליח להטיל עליו את הרשת ולכרוך אותה סביבו.]

אגממנון [זועק לפתע בכל כוחו]

רצח!!

[נכנסת קסנדרה, עומדת וצופה במתרחש מן הסף.]

קליטמנסטרה [בשקט]

די, בעלי. די לצעוק.

אתה יודע שתמות.

כי כבר מנינו וגמרנו,

ועלִינו על דרך שאין ממנה חזרה.

או אנו, אני ואַייגיסתוֹס, או אתה.

וכיוון שאנו חזקים יותר,

תהיה זה אתה.

אתה זה שתמות, הבנת?

אגממנון אני מבין, אבל עוד לא ממש,

את התהפוכות האלה,

את הלב והפנים המשנים את סִברם,

את הזמן המכבה, את האבק המכסה;

מה זה היה? מה זאת היתה,

השהות הזאת בעולם?

אני מנסה ועדיין לא מבין.

הראי לי את הרחם שלך.

[קליטמנסטרה מרימה את שמלתה למעלה, מציגה לפניו את ערוותה.]

קליטמנסטרה לימוד בא מסבל.

על סף מותך עוד אֲלַמֵּד אותך.

על סף מותך עוד אֲעַנֶּה אותך.

במקום לשקוע בשינה רגועה,

מטפטף עכשיו בנפשך

צער ההיזכרות בתלאה.

[מניחה לשולי שמלתה לצנוח.]

אזכיר לך איך העלית קורבן

את בתנו, אִיפִיגֶנְיָה,

על-פי עצת הכוהן קַלְכַס,

כדי להפיס את דעת האלים

ולנצח במלחמה.

סיפרו לי איך זה היה,

לפרטי-פרטים סיפרו לי,

והנה אזכיר לך גם אני את הזיכרון הנורא,

שתלך אל המוות ובאוזניך אשמה מהדהדת.

כשתפסו בה הקלגסים, לא שמעת לתחנוניה,

לקריאותיה "אבא! אבא!", לעלומיה,

הרי ילדה היתה, רק בת שלוש-עשרה;

אתה התפללת וציווית על משרתיך

לנתק את אגרופיה מבגדיך,

כי היא נאחזה בהם חזק.

לנתק את אגרופי בתך הקטנה ציווית,

להרים אותה כמו כבשה,

פניה אל המזבח, ולאטום את פיה בכוח

כדי שלא תוכל לקלל את הצבא.

שמלתה נשמטה מחָזָהּ, את פיה סתמו,

כדמות אילמת בציור ניסתה לקרוא

בשמם, בשמך, בשמי, בשם האל, כדי שתרפו.

מה שאירע אחר-כך לא ראיתי ולא אתאר.

איך טבחת את בתי האהובה, אִיפִיגֶנְיָה.

אמנות הזבח של קַלְכַס אינה פשוטה.

לא אתאר את הסכין החדה החולפת על הצוואר,

את החרחור, את החנק, את פרפורי המוות.

גם עכשיו כשאני רוצה כל-כך להכאיב לך –

אינני מסוגלת להכאיב עד כדי כך לעצמי.

אבל אתה ודאי זוכר, אתה ראית הכל.

אתה מתענה? קְנֵה לימוד מתוך סבל,

בעלי הגוסס, לא מאוחר מדי,

גם אם נשאר לך רק רגע:

פעלת – תסבול!

ואל תתעמק בעתיד, חכה שיגיע.

הכל יתחוור עוד מעט,

עוד מעט יעלה השחר,

השחר יבהיר הכל.

[מניפה עליו את הגרזן.]

אגממנון יש לי נערה,

אני אוהב אותה,

כל-כך אוהב אותה,

ואין מילים בעולם

לתאר לכם כמה

אני אוהב אותה!

יש לי נערה,

אני אוהב אותה,

כל-כך אוהב אותה,

ואין מילים בעולם

לתאר לכם כמה

אני אוהב אותה!

קליטמנסטרה יש בי ים של שנאה אליך,

ומי יצליח לייבש אותו?

כל מה שאמרתי לך שנים רבות,

כל דברי האהבה שלחשתי באוזניך –

היו שקר! שנים הגיתי בלילה הזה,

ובגרזן הזה, ובמכה הזאת, והנה זה בא:

אני הולמת! המום, פצוע, מנוצח –

כובש טרוֹיה מפרפר כמו דג ברשת!

[הולמת בגרזן. אגממנון צורח. דמו ניתז על הקירות וגם עליה.]

אחת! אתה משמיע קול צווחה!

[הולמת שוב. אגממנון צורח.]

ועוד אחת! ועוד צווחה!

וראה מה נעשה ממך כשאני מכה!

וכשאתה קורס, אני מוסיפה עוד מהלומה!

[הולמת שוב. אגממנון נופל ארצה.]

עכשיו אתה שוכב תחתי, חלש ומחרחר,

אני, אישה, אהבתך מפעם, מעליך.

סילון אדיר של דם קולח מפצעיך,

גשם של דם כהה ניתז עלי, משקה אותי,

ואני פורחת בדמך! אני פורחת!

יראה אותי כל העולם כולו:

אני פורחת!

[לאייגיסתוס.]

אתה עומד שם כמו בול עץ,

מה אתה מביט?

אייגיסתוס עומד ומשתומם על הלשון שלך,

לא רק מכה, גם מתארת.

איך את חוגגת על גופתו של בעלך.

את זה אהבת פעם. את הגוף הזה חיבקת.

קליטמנסטרה עכשיו אני מחבקת אותך!

עכשיו אתה מבעיר אצלי את האש!

אייגיסתוס איך נוציא אותו החוצה?

איך נקבור אותו?

מה יגיד העם?

העם ב למה לא מזעיקים עזרה?

למה לא צועקים,

למה לא מחרישים שמים וארץ?

למה אף אחד לא עושה כלום?

קורה דבר נורא, כאן מתים!

למה לא מזעיקים עזרה?

העם א למה אתה לא מזעיק עזרה?

העם ב חשבתי שאתה...

[פאוזה.]

קסנדרה הנה הקהל המביט סביב,

לראות מה יקרה.

איש לא פוצה פה,

שקט מתוח באוויר: המוות!

זה שכולם עומדים לצפות בו

במתיחות גדולה, בחלחלה,

ברחמים, במיאוס, בתחושת זוועה,

של אלה שפעם זה יקרה גם להם,

אך לעת עתה עוד לא, לא להם,

לא להם, למישהו אחר.

קליטמנסטרה [לאייגיסתוס]

העם? אתה רואה, העם שותק.

העם מחכה לראות מה יקרה.

העם יעשה מה שיאמרו לו.

עזוב לי את העם,

עזור לי רק לשאת את הפגר.

אגממנון אבל חכו, עוד לא מַתִּי.

חושי מעורפלים, אני חלש.

אני שוכב בגובה קרסולייך

ומביט בך מלמטה.

קליטמנסטרה זה בערך המצב.

אגממנון ואת הרגת אותי, ואת

החזקה, ואת ניצחת.

קליטמנסטרה גם זה המצב.

אגממנון ואני הולך למות.

קליטמנסטרה נכון. ואתה חוזר על עצמך.

אגממנון והלא יום אחד תצטערי על יהירותך,

הלא יום אחד תתעני בחרטה שאין לתארה.

קליטמנסטרה ביום ההוא אטפל כשיבוא,

ואם אשלם על יהירותי – אשלם אז.

להרבה אנשים בעולם יש הרבה חרטות,

והם אוכלים בתיאבון את ארוחת הערב,

ונושמים עמוק את אוויר הערב הצלול.

[גוהרת עליו.]

כי בכל זאת, בעלי,

בכל לילה יש שעה או שתיים

שאני הודפת את הסלע השחור

מעל ליבי ונרדמת.

ואז הכל נשכח, כל הצער הגדול

על העולם שאהבתי,

הרעננות, השמחה האדירה

עם פתיחת החלון בבוקר –

על כל מה שלא ישוב.

אגממנון [קולו נחלש]

הלוואי שהייתי מת שם,

על אדמת טרוֹיה הרוויה בדם,

בין רעי המוטלים.

מי יקבור אותי?

מי ישמיע קינה?

מי האיש, שבצער אמת,

בדמעות, ישמיע על הקבר

את המספד לגבר שהייתי?

קליטמנסטרה לא עסקך לדאוג לכך.

אני הרגתי אותך, ואני אקבור,

ולא יהיה שום מספד,

ובבית הזה לא יהיה שום בכי.

קסנדרה [בקול שקט, לעצמה]

שיהיה המוות קל,

שייחלש הדופק לאיטו עד שיידום,

כמו שקיעה שלֵווה לתוך שינה...

אגממנון הנה זה בא... המוות...

זה המוות המפורסם,

אותו ראינו וראינו,

ועליו שמענו ושמענו...

[מנסה להרים את ידו, לגעת בשולי שמלתה של קליטמנסטרה.]

זו שעה נפלאה

של רעדת הלב,

והייתי רועד לו יכולתי לרעוד,

והייתי שר ולוחש באוזנייך

לו יכולתי לשיר וללחוש,

זו שעה נפלאה,

לא היתה, לא תהיה עוד כמותה,

את גוהרת עלי, ואני תחתייך

קשוב בלי תנועה,

כאילו יהיה עוד רגע דבר-מה,

שכמותו לא ידעתי,

ואת עוד תדעי,

ואני לא אדע.

[חרחור נורא וזרזיף דם פורצים מפיו. אייגיסתוס נרתע. אגממנון מת.]

אייגיסתוס העיניים שלו פקוחות ומביטות בי.

עִצמי אותן. עִצמי את עיניו.

קליטמנסטרה למה, שיישארו פקוחות,

שיראו את העומד להתרחש עכשיו.

אייגיסתוס הוא מת. עִצמי את עיניו.

קליטמנסטרה לא, אמרתי.

אייגיסתוס [לוטש בה עיניו כמכושף]

מה הכוח המוליד במעיים שלך

את היצר ללקק דם,

לא לתת לשום פצע להגליד,

לגרום שיזוּב שוב ושוב.

[קליטמנסטרה מפנה את פניה לאט אל קסנדרה. היא מרכינה את ראשה, רועדת.]

קסנדרה אני ילדה... אני ילדה...

קליטמנסטרה [מתקרבת אליה בסכין שלופה]

בואי, ילדה, בואי, אהרוג אותך.

קסנדרה [כורעת ברך, יבבות דקות בוקעות מפיה]

בקלות... בקלות... מהר...

[קליטמנסטרה משספת את גרונה.]

עוד אחת... בקלות... באיבחה אחת...

[קליטמנסטרה משספת את גרונה. היא כורעת, משתרעת ליד אגממנון.]

קליטמנסטרה הנה שוכב הגבר שהשפיל אותי,

חביב הזונות במחנה מול טרוֹיה.

הנה מוטלת גם הנקבה הקטנה,

נביאה – אולי, זנזנונת – ודאי,

גם היא שכבה במיטתך,

אולי גם בילתה על ספסלי המלחים...

[קסנדרה משמיע יבבות חלושות.]

עכשיו, לשם סיום, שוכבת לצידך,

היא משמיעה עוד קינה

כדרך הברבור. תם ונשלם.

[קסנדרה מתה.]

אייגיסתוס [גוהר על אגממנון]

בגלל אישה יצא למלחמה,

ידע עשר שנים של תלאות,

ואישה נטלה את חייו.

הנה אעצום את עיניו.

נוּח, צלוֹל בחושך,

אל תִראה.

קליטמנסטרה רְאוּ, ראו כולכם,

יִראה כל העולם:

זה אַגַמֶמְנוֹן, בעלי,

הוא פגר, והיד הימנית הזאת

היא בעל-מלאכה צודק.

זה המצב כעת.

גוסס ותיק [רוטט בכל גופו]

אבל מה זה היה?

הבהוב אור בחושך?

מישהו קורא לי? לאן?

מה זה היה כאן?

הנה זה בא...

תנו יד, החזיקו אותי,

החזיקי בי, אישתי, אהובתי,

אני נלקח מכאן...! זה בא!...

[האחות המבוגרת ניגשת למיטה, הוא תופס בידה.]

אחות מבוגרת אני איתְךָ. אבל עד כמה

אני איתך כשאני אומרת

שאני איתך?

איזו כברת דרך אבוא איתך?

עד להיכן אלווה אותך?

באיזו תחנה אעצור,

ואתן לך ללכת לבד?

גוסס ותיק לבד...

אחות מבוגרת אתה זוכר את חייך העלובים?

הרפה מהם, תן להם להישמט,

הזבובים חגו סביבך בכּלכּוּתא,

חצי מזמן חייך גירשת זבובים מריסיך,

וחצי מזמן חייך בהית באוויר בריקנות;

נטוֹש את החיים האלה בקלות,

אל תהיה, אל תהיה כבר, את גופך

יאכלו התולעים, אבל אתה לא תחוש

ולא תדע, ומנוחה שלמה תשרור בך.

[שומטת את ידה מידו.]

גוסס חדש אני זוכר, לפנות ערב אחד,

חיכיתי לה.

חשבתי שהלב לא יחזיק מעמד.

חושבים שהזמן לא יעבור.

בסוף הוא עובר.

זה היה מזמן.

בסוף הוא עובר.

גוסס ותיק [מנסה להרים את ראשו, לראות]

הנה זה בא,

זה הדבר שלו חיכיתי כל חיי

כשגירשתי זבובים, וכשגנבתי,

וכשבהיתי באוויר בריקנות,

זה בא, וזה פשוט,

ורק אלי זה בא,

הוי, אנשים, איך תבינו...

רק נגיעה קטנה,

כמו החלקת מטלית לחה על לוח,

וכבר נמחית כל התמונה;

הנה זה בא!...

[ראשו נשמט. הוא מת. הרופא הראשי וסגן הרופא מתקרבים אל גופתו.]

סניטר [קם]

כמה נמאס לשכב, טפו!...

[מתקרב גם הוא לגופת המת.]

גוסס חדש איך לא הבנו:

אתם הצופים, לא אנחנו.

[הרופאים, האחיות והסניטר מביטים בשקט בגופת המת.]

הנה הקהל המביט סביב,

לראות מה יקרה.

איש לא פוצה פה,

שקט מתוח באוויר: המוות!

זה שכולם עומדים לצפות בו

במתיחות גדולה, בחלחלה,

ברחמים, במיאוס, בתחושת זוועה,

של אלה שפעם זה יקרה גם להם,

אך לעת עתה עוד לא, לא להם,

לא להם, למישהו אחר.

[הרופא הראשי בודק את הדופק של המת.]

אחות צעירה לו היינו... אולי קומדיה...

אחות מבוגרת עבדנו על "ייסורי אַגַמֶמְנוֹן ומותו",

זה מה שהיה לנו.

[הרופא הראשי מניד בראשו לסגן הרופא, זה משיב לו במנוד ראש של אישור ושניהם יוצאים. האחות המבוגרת והאחות הצעירה מכסות את פניו של המת ויוצאות. הסניטר מעביר את הגופה לאלונקה, פונה לצאת איתה, עוצר לפתע, נושא את פניו לגופה, עיניו נוצצות מדמעות.]

סניטר ואני, כששכבתי רצוח, הכנתי לי

בינתיים הצגת יחיד קטנה ופשוטה:

נזכרתי בסוס שראיתי פעם אצל פושט העורות.

הוא היה סוס לבן זקן, כחוש ועייף עד מוות

מחיים ארוכים של עמל מפרך,

מעבודה רבה מדי, צליפות שוט ורעב.

עכשיו הוא הובל בכבדות

שישחטו אותו ויפשטו את עורו.

[משחק סוס זקן.]

הסוס לא התלוננתי ולא מחיתי.

עמדתי במקום שומם ומבודד,

מישור המכוסה מעט עשב יבש וכמוש,

פה ושם פזורים עצים זקנים,

מסוקסים, שבורים וכפופים ביד הסערה.

על הקרקע היתה מונחת גולגולת,

ומרחוק אפשר היה לראות ברקע

שלד מלבין של סוס השרוע ליד ביקתה,

שבה גר האיש הפושט עורות של סוסים.

מעל לכל זה היו פרושׂים שמים סוערים,

היום היה קר ועגום ומזג האוויר קודר ומדכדך.

זו היתה הופעתי האחרונה, אלה היו צעדי האחרונים,

עמדתי וחיכיתי בראש מורכן, הבטתי בעולם,

בכולכם, בעיני כל מי שיודע וחש

שגם אנו נצטרך לפסוע יום אחד בגיא צלמוות,

ושחיינו מגיעים לסיומם בדמעות ובשיער לבן.

מה שנמצא מעבר לזה הוא מסתורין גדול.

[חדל לשחק את הסוס.]

סניטר וזוהי כל ההצגה כולה:

סוס זקן, מישור שומם, סוף.

ואולי עוד משהו, גם הוא ישן-נושן:

כאשר אנו רואים תמונה של יגון בל-יתואר –

תמונה של בדידות, של דלות ומסכנות,

של קץ כל הדברים – צצה במוחנו

המחשבה אודות אלוהים!...

[יוצא עם האלונקה. פאוזה. חוזר עם אלונקה ובה גוסס חדש-חדש ששתי האחיות מלוות אותו.]

אחות צעירה כאן?

אחות מבוגרת כאן, במיטה הזאת, נשים אותו.

גוסס חדש-חדש [מוחה] יש פה כבר שניים!

אחות מבוגרת כולם רזים, ועוד ירזו.

ככה זה פה, כּלכּוּתא.

[בעזרת הסניטר הן משכיבות אותו במיטה. הוא דוחף, מנסה לפנות לעצמו מקום. הזקן מתעורר.]

זקן תשוש אבא?

גוסס חדש-חדש מי זה?

גוסס חדש מי זה?

גוסס חדש-חדש זה זה.

גוסס חדש גם זה זה.

זקן תשוש איפה אבא?

[הגוסס החדש-חדש הודף את הזקן, הנופל ארצה ומתחיל לבכות. הסניטר מרים אותו בעזרת האחיות.]

אחות צעירה שְשְשְש, סבא!... שְשְשְש!...

[מחזירים אותו למיטה, הוא נרגע, נרדם. הסניטר יוצא. האחיות מסיימות את טיפולן בשוכבים, ותוך כך שני הגוססים מתחילים לדבר ביניהם חרש, בייסורים.]

גוסס חדש-חדש כאן מתים?

גוסס חדש כן, כאן נמות.

גוסס חדש-חדש אז זה המקום.

גוסס חדש כן, זה.

גוסס חדש-חדש אבל אולי יהיה מקום אחר.

גוסס חדש לא יהיה.

גוסס חדש-חדש אבל אולי.

גוסס חדש אבל לא.

[האחות המבוגרת מכבה את האורות ויוצאת. האחות הצעירה פונה לצאת אחריה, עוצרת, מפנה את פניה אל המיטה החשוכה. גוסס חדש מתחיל לבכות.]

גוסס חדש-חדש למה?

גוסס חדש חושך.

גוסס חדש-חדש נכון, חושך.

[מתחיל לבכות איתו. שניהם נצמדים זה לזה. בוכים. צוחקים. נרדמים. פאוזה. האחות הצעירה ניגשת למיטה, מכסה היטב את השלושה כשהיא מפזמת חרש.]

אחות צעירה לא לראייה נוצרו עיני,

רק לדמעה...

זקן תשוש [מושיט אליה לפתע יד רועדת]

זו שעה נפלאה

של רעדת הלב,

והייתי רועד לו יכולתי לרעוד,

והייתי שר ולוחש באוזנייך

לו יכולתי לשיר וללחוש,

זו שעה נפלאה,

לא היתה, לא תהיה עוד כמותה,

את גוהרת עלי, ואני תחתייך

קשוב בלי תנועה,

כאילו יהיה עוד רגע דבר-מה,

שכמותו לא ידעתי,

ואת עוד תדעי,

ואני לא אדע.

אחות צעירה [מחבקת ומנשקת אותו, דמעות זולגות מעיניה]

אהובי... אהובי...

זקן תשוש [בקול ניחר]

אם את אוהבת את סבא'לה, זנזונת,

תורידי חזייה ותמשכי לי בקטן!

אחות צעירה [צוחקת ובוכה, מחבקת ומנשקת אותו באהבה גדולה]

איזה ליצן אתה, סבא!

איזה ליצנים כולנו!

[יוצאת.]

[סוף]