כתבים

בשוכבי דומם

בְּשָׁכְבִּי דּוּמָם, רֹאשִׁי לְמַטָּה מִכַּפּוֹת רַגְלַיִךְ, זוֹ הַצָּרָה, מְבִינָה אַתְּ, אַתְּ מֵעָלַי, זוֹ הַצָּרָה, זוֹ הַצָּרָה! וְאֵין גְּבוּל לָעֶלְבּוֹן! חֻלְשָׁתִי מֻחְלֶטֶת! אִמְרוּ אַתֶּם, מַה הֲיִיתֶם אַתֶּם עוֹשִׂים בִּמְקוֹמִי לוּ הֲיִיתֶם מֵתִים הַשּׁוֹכְבִים קְבוּרִים בָּאֲדָמָה וְנִרְקָבִים? לֹא-כְלוּם! לֹא-כְלוּם בְּיֶדְכֶם לַעֲשׂוֹת! עִנְיָן פָּעוֹט וּמֵצִיק עַד מְאֹד, עֶלְבּוֹן עַד עִמְקֵי הַנֶּפֶשׁ. אֵין לִי מַעֲמָד, מְבִינִים אַתֶּם? אֶצְלִי לֹא טוֹב, אֶצְלִי הַנּוֹרָא מִכֹּל, מָוֶת וְשִׁעֲמוּם-מָוֶת.

מִי תִרְצֶה לְהִתְחַתֵּן אִתִּי אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד לְאַחַר מוֹתִי? - גַּם לֹא זְקֵנָה הוֹדִית. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִשָּׁה כָּמוֹךְ שֶׁדּוֹרֶשֶׁת הַרְבֵּה יוֹתֵר, אִשָּׁה כָּמוֹךְ תֵּעָלֵב עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתָהּ אִם תְּקַבֵּל הַצָּעַת אֵרוּסִין מִמֶּנִּי. אֵינִי מֵעֵז. אֲנִי פּוֹחֵד מִתְּגוּבָתֵךְ. אִם אַרְגִּיז אוֹתָךְ, מִי יוֹדֵעַ מָה אַתְּ עֲלוּלָה לַעֲשׂוֹת, וְלִי אֵין כֹּחַ לְהִתְנַגֵּד.

אֲבָל הַמַּצָּב גָּרוּעַ מִזֶּה: לֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם, וּמֻקָּף בַּחֹמֶר הַסָּמִיךְ שֶׁל אִי-עֲשִׂיָּתֵךְ כְּלוּם. מֶה הָיָה לָנוּ הַיּוֹם? אִי-מַשֶּׁהוּ. כָּזֶה מַצַּב הָעִנְיָנִים אֶצְלִי. בְּכָךְ אֲנִי עוֹסֵק, אִם תִּשְׁאֲלוּ.