שני קטעים מסיפור

הודף הזמן

פְּרֶצְל מנסה לישון, על מנת להחיש את מהלך הזמן. אדם הולך לו לישון בשתים-עשרה, קם כעבור רגע, והנה השעה שבע בבוקר, ומתברר שהוא השתמש בשינה בתור סוס, לדלג על שבע שעות. תחבולה זו ידועה היטב לטבע. מה עושה הטבע נגדה? נותן לפּרש הערמומי להירדם בשתים-עשרה, מציף אותו בהרבה סיוטים, וכשהפּרש קם תשוש ומזיע ואומר לעצמו בחצי סיפוק "לפחות עברו שבע שעות", מייד קופץ שעונו ומורה שתים-עשרה ורבע. גם לא ישנת, בסיוטים סוּיַטת, וכל הלילה עוד לפניך.

פְּרֶצְל לא זכה אפילו לרבע שעה של סיוטים. הוא לא הצליח להירדם כלל. אף זאת: איך הגענו כל-כך מהר לשתים-עשרה? מה זה פה, חסד? זוהי מציאות, מציאות חמורה, אנו נמצאים רק בשעה שש לפנות ערב, בשש לפנות ערב יצא פְּרֶצְל מבית פֶּפִּי, והדרך לשתים-עשרה ארוכה-ארוכה, ולא יהיו כאן שום ויתורים, ושום קפיצות אגדתיות של שש שעות.

מייד כשיצא מבית פֶּפִּי בשש, הציץ פְּרֶצְל בשעונו שעה ארוכה, במבט ישיר ובמבט מצודד, ולמד את השעה על בוריה. השעה שש. הוא נכנס אל ביתו, לבו הולם, הרבה דפיקות-לב עוברות ועוברות, והזמן, מציין לעצמו פְּרֶצְל בסיפוק, עובר עימן. הוא מציץ שוב בשעונו: השעה היא שש. האם נעצר השעון? פְּרֶצְל מקרבו אל אוזנו: תיק-תק, תיק-תק, והשעה היא שש. פְּרֶצְל יוצא החוצה, שואל אדם מה השעה, השעה היא שש, הוא הולך למרכז העיר, שואל אנשים, בעיקר נשים, מה השעה, נענה בשש, מסתכל בשעונים בכיכרות, שש, שומע רדיו, שש, שש, שש. שעה מסריחה, מורכבת משני שי"נים גסים.

"אנשים!" רוצה פְּרֶצְל לצעוק, "הזמן קפא! מי שיש לו פגישה עם אהובתו בשמונה לא יראנה לעולם! מי שעולה על משכבו בעשר לא יישן לעולם! מי שכבר עלה על משכבו לא יתעורר! מי שנכנס לבית-כיסא לא ייצא! מי שיצא לבית-קברות לא ישוב! נעצרו החיים! לא יהיה לי ביקור שני אצל פֶּפִּי! היא תישאר צעירה לנצח, אך אני שוב לא אראנה לעולם!"

באיזה עמל, בכמה זיעה ובריאות עלה בידי פְּרֶצְל להגיע לשש ועֲשָׂרָה! מה לא עשה האיש כדי להדוף עשר דקות! הוא רץ ממרכז העיר אל שפת הים, שתה בקבוק בירה, הסתכל לאופק הסתכלות ממושכת, משתדל להיות מהופנט על-ידי המרחבים, חזר למרכז העיר, הלך אחרי שתי נשים עד לפתחי בתיהן, סקר תמונות על קיר בית קולנוע, הלך אחרי שתי נשים נוספות, שתה עוד בקבוק בירה, ביקר במשתנה ציבורית, קנה שוקולד ואכל אותו במתינות, וכל אותה עת היה נושם נשימות עמוקות וצווארו כואב עליו מחמת המאמץ שלא להציץ בשעון. כה גדול היה המאמץ לשכוח את הזמן ולהניח לו לחלוף, עד שנאלץ ללכת עם ידו השמאלית – נושאת השעון – מעוקלת מאחורי גבו, ועיניו מושפלות ארצה כדי לא להיתקל במקרה בשעון על קיר אחד הבתים. יחד עם זה חש בסיפוק כי השעות עוברות, וכי אם יקפיד על התעלמות מוחלטת מן הזמן תוך נשימות קצובות והליכה בלתי-פוסקת, ימצא עצמו בעוד שעה קלה חבוק באושר בזרועות השעה שתים-עשרה, ואז יירדם לו עייף ושקט עד שעה שבע בבוקר, ואולי, אם יתמזל מזלו ויחוש ברע, אפילו עד תשע בבוקר.

מענג עצמו במחשבה זו הלך פְּרֶצְל אחרי אישה נוספת, החמישית במספר, אישה בעלת אחוריים גדולים ונפלאים – "אחוריים שיסירו מעלי שעה וחצי לפחות", חשב פְּרֶצְל – כאשר זו נעצרה לפתע מול גבר צעיר וקפדן שאמר לה בחומרה: "קבענו בשש, עכשיו שש ועשׂרה".

פְּרֶצְל עמד המום. "עשר דקות?" אלוהים, עשר דקות?! אני הייתי בטוח שמחצית חיי עברה! איך אגיע אי פעם לשעה שתים-עשרה?! איך אהדוף את הזמן עד הבוקר?! אין לי עזרה! מנַין אאסוף כוחות?! איך יעמוד לבי במאמץ?! ואף אם אגיע עד הבוקר, אגיע זקן ותשוש, ואיך אמצא חן בעיני פֶּפִּי?!"

"תיק-תק, תיק-תק", ציין השעון את שלו בעדינות, "תיק-תק, תיק-תק", והכל במין נימה אובייקטיבית מעודנת, קצת מאנפּפת, של שופט עליון בריטי, "תיק-תק, תיק-תק", אין משוא-פנים, אין לשגות בהזיות, כאן חוק ומשפט, כאן משטר וסדר, "תיק-תק, תיק-תק", וארשת פני השעון חכמה כל-כך, מנוסה כל-כך, עין עגולה של פרופסור טיפש, מלאה ספרות, מומחית גדולה במתמטיקה, אתה מסתכל עליה והיא מסתכלת עליך, אתה מסתכל עליה והיא מסתכלת עליך, אתה צועק חצי חיים, והיא – עשר דקות.

כתפיו משוכות אחורה וראשו מוטה קדימה מחמת כובד מלאכת הדיפת הזמן, סב פְּרֶצְל על עקביו לפסוע בחזרה אל מרכז העיר, כאשר נשמע מחלון אחד הבתים צפצוף הרדיו המודיע על שש. ובכן, אפילו לא שש ועשׂרה. התחלנו בשש, ואנחנו עדיין עומדים בשש. פשוט שש. מסתבר ששעונו ממהר, שעון הבחור הקפדן ממהר, מסתבר שיש גם אויב גרוע מן השעון, זה הרדיו, הרדיו המשמיע שישה צפצופים של בוז, שאחריהם קופצת לה אישה חסודה, מועכת את שדיה אל המיקרופון ומכריזה בקול מתגרה: "השעה שש". שש. שעה רקובה, לא יום ולא לילה.

מעבר לכתפו ראה פְּרֶצְל את הבחור הקפדן מכרכר כרכור של התנצלות סביב הבחורה שנזף בה בטעות על איחורה, מנסה לנשק במורך ובפייסנות את אוזנה, והיא משתמטת ממנו והודפת את פניו מעליה בחבטה קשה ומכאיבה של אדם שהצדק עימו.

ביקור ידידים

בשל מיעוט ערך הקורות אותו נתקף פְּרֶצְל חולשה גדולה, הלך לאט, נעצר כמה פעמים בדרך והגיע לבית ידידו המאוס פְּלִיצְל רק בתשע בערב. פְּליצְל כבר היה עמוק עמוק בתוך עניין המשמוש בקידמת-המכנסיים, ולא עלה על דעתו לפתוח למישהו את הדלת. למזלו היה החדר חשוך ואיש מן החוץ לא היה חושד כי הוא בבית.

מייד עם שומעו את הנקישה בדלת חדל מן המשמוש, סכנה פן ישמעו את חיכוך אצבעותיו במכנסיו, ושכב פרקדן בלי נוע. הנקישה שבה ונשנתה. פְּליצְל כלא ליתר בטחון את נשימתו. עתה היתה הפסקה ארוכה, אך כיוון שלא נשמעו כל צעדים בחדר המדרגות ידע פְּליצְל כי הנוקש עדיין שם. מי יכול להיות הנוקש, הגה פְּליצְל, כנראה שכן או קבצן. אך קבצנים אינם עמלים בתשע בערב, גם לא מוכרי סכיני גילוח ומוכרי אנציקלופדיות. נשאר איפוא שכן. והנה נזכר פְּליצְל כי לא שמע שום דלת נטרקת בחדר המדרגות, ובכן לא שכן הוא זה. על עובר-אורח מקרי המבקש אינפורמציה אין מה לדבר, הלה לא היה מתמהמה זמן כה רב ליד הדלת, גם נושא המברקים היה משלשל את המברק מתחת לדלת והולך, ולוּ משטרה היתה זו, כבר היתה פורצת את הדלת. מי עוד נשאר? מוחו של פְּליצְל התאמץ, ובינתיים התכווץ לו נחש-המכנסיים, עבודת מיתוח וניפוח של כשעתיים היתה לשווא.

פְּרֶצְל עמד בחדר המדרגות מעבר לדלת וחיכה. שתי סדרות נקישות היו כבר מאחוריו, והוא חישב את צעדיו הבאים. מובן שלא העלה בדעתו שפְּליצְל אינו בבית, וכי היכן יכול פְּליצְל להיות? גם החושך בדירה לא הטעה אותו, הרבה דברים נוהגים אנשים לעשות בחושך, ואחר מהם – "שינה, אני מקווה", הגה פְּרֶצְל בלב חמוץ – עושה ודאי גם פְּליצְל עכשיו, למרות שהשעה די מוקדמת. פְּרֶצְל נקש בשלישית. לא נעים יהיה לו אומנם משיפתח סוף-סוף פְּליצְל ויראה כמה הוא להוט להיכנס אליו, משמע אין לו שום עיסוק אחר. ועם זאת, טובה ההשפלה הקטנה הזאת מבדידות של לילה שלם, שתאלץ אותו בסופו של דבר למשמש במכנסיו ולפזר את אוניו לפני הפגישה המיוחלת עם פֶּפִּי.

גם בפעם השלישית לא באה תשובה מן החדר. פְּרֶצְל המתין בשקט עד שכבה האור האוטומטי בחדר המדרגות, ולא הדליק אותו מחדש. היותו בחושך מקנה לו עמדה טובה לתצפית, עתה יכול הוא לבדוק אם באמת אין אור, ולו גם קלוש ביותר, מתחת לדלת. הוא הסתכל אל סדק המפתן. שום אור לא היה. עתה נקש בפעם הרביעית בדלת, והפעם בעוצמה רבה. פְּליצְל השרוע בפנים התרגז מאוד. מי זה הטרחן הזה, מגרד הצבע מהדלתות?! שילך לעזאזל, כאן בית פרטי, האם אני חייב להכניס טרחנים הבאים בדיוק כשאני זקוק לפרטיות?! אולי אני הוגה רעיון חשוב שעשוי להועיל למדינה כולה, וגם, בסופו של דבר, לאותו טרחן המכביד על הדלת שלי?! ואולי אני משליט סדר ברגשותי, מה שיהפוך אותי לאדם מתוקן יותר ויועיל לחברה כולה, וגם, בסופו של דבר, לאותו טרחן המציק לדלת שלי?! ואולי אני סתם זקוק לפרטיות שהיא כל-כך אנושית, ושבסופו של דבר עלול להזדקק לה פעם גם אותו טרחן הנטפל אל הדלת שלי?! רגשות של אדון רחמן לכלב-שמירה נאמן עלו בלב פְּליצְל כלפי הדלת המסורה שלו, הסופגת נקישות פראיות למענו, למען פְּליצְל שלה. מדינה ארורה, כולם מטריחים, לא עוזבים אותך לנפשך, ארץ חמה ומייגעת, לא כמו אמריקה, שם אתה יושב עם הדלת שלך, ושם לא יעז איש, זולת שודד, להפר את שלוותך. הרי באמריקה כבר חותרים לקראת בריכת-שחייה לכל אחד כדי שלא תצטרך להתחכך בבשרם של אחרים, בניגוד לבריכת-השחייה בארצנו שבה אינך שוחה כלל אלא רוקד במים ריקוד המוני יחד עם אלפי רקדנים אחרים המכבדים אותך כל רגע בלגימה.

אלה היו מחשבות ההתרגזות של פְּליצְל בשעה ששכב בלי נוע על המיטה, אנוס שלא לזוז, נושם בקושי, ומופסד מתיחה בלתי חוזרת של נחש-המכנסיים. פתע חלפה מחשבה בוערת בראשו וחרכה לו את המוח. אולי אישה היא זו המתדפקת על דלתו? כל כמה שייראה הדבר בלתי-טבעי, זר ומוזר, אולי קרה סוף-סוף הנס, אולי באה אל פְּליצְל אחת הנשים שעליהן חלם תמיד ושהֵשיבה לו אהבה בסתר לבה, ועתה אינה יכולה עוד להתאפק והיא נוטלת את היוזמה לידיה ובאה אליו, וברגע שיפתח את הדלת היא תביט בו, ועיניה יאמרו הכל, הכל (לנשים אמריקניות נפלאות יש מבט כזה), ושנים ארוכות של אושר וסיפוק ירמזו לו בזוויות החיוך שלה. אישה שלי, גאולה שלי, כל חיי וחלומותי היו ציפייה אחת ובלתי נלאית לאישה, כמי שעתידה לפדות אותי מיגון חיי, כמי שבידה נמצאת גאולתי האחת והנצחית. הוי, אהובתי, אני בא!

פְּליצְל קם וחש אל הדלת, אך כיוון שלא היה טיפש וידע היטב כי מבחינה מדעית לא יכולה להיות שם שום אישה, חש אל הדלת חרש-חרש, על בהונות רגליו. אכן, לא פעם ולא פעמיים כבר קרה לו שנכווה בעניין זה, כשהתרגש לשמע דפיקה בדלת שנשמעה לו כנקישה מעודנת של אישה, רץ אל הדלת כשלבו הולם בכוח, וכשפתח אותה מצא שם למפח נפשו את פְּרֶצְל והיה זקוק לשעה ארוכה כדי לסלק את האכזבה והייאוש מפניו ולהעטות עליהם שוב את שׂחוֹק החריפות של אדם עיוני, מנתח האסטרטגיה האמריקנית. לכן נזהר עתה פְּליצְל מאוד, שלח רגליו לפנים לאט-לאט והתקדם בנשימה עצורה אל הדלת. הנה הוא מגיע, הנה הוא מתכופף בזהירות אל חור המנעול. חבל, אין אור בחדר המדרגות, אינו יכול לראות מי שם. ואולי הסתלק לו, הנוקש?

לא, לא הסתלק, אל-לו, לפְּליצְל, לדאוג, כי מעברה השני של הדלת עומד לו הנוקש, הלא הוא פְּרֶצְל, וגם הוא מתכופף אל חור המנעול ואינו רואה דבר. עומדים להם שני הידידים פְּרֶצְל ופְּליצְל, גוהרים בחשיבה ומשתחווים זה לזה משני עבריה של דלת-עץ, שניהם סוגרים עינם האחת ומצמצמים בכוונה גדולה ובריכוז גדול בעינם השנייה, ומביטים דרך חור קטן. מביטה עין פְּרֶצְל בעין פְּליצְל, ועונה עין פְּליצְל לעין פְּרֶצְל, ואינם רואים כלום, ושניהם מסמיקים בחושך מחמת המעשה השפל ומרגישים אשמים ומלוכלכים.

1976