שני קטעים מסיפור

הודף הזמן

פְּרֶצְל מנסה לישון, על מנת להחיש את מהלך הזמן. אדם הולך לו לישון בשתים-עשרה, קם כעבור רגע, והנה השעה שבע בבוקר, ומתברר שהוא השתמש בשינה בתור סוס, לדלג על שבע שעות. תחבולה זו ידועה היטב לטבע. מה עושה הטבע נגדה? נותן לפרש הערמומי להירדם בשתים-עשרה, מציף אותו בהרבה סיוטים, וכשהפרש קם תשוש ומזיע ואומר לעצמו בחצי סיפוק "לפחות עברו שבע שעות," מייד קופץ שעונו ומורה שתים-עשרה ורבע. גם לא ישנת, בסיוטים סוייטת, וכל הלילה עוד לפניך.

פְּרֶצְל לא זכה אפילו לרבע שעה של סיוטים. הוא לא הצליח להירדם כלל. אף זאת: איך הגענו כל-כך מהר לשתים-עשרה? מה זה פה, חסד? זוהי מציאות, מציאות חמורה, אנו נמצאים רק בשעה שש לפנות ערב, בשש לפנות ערב יצא פרצל מבית פֶּפִּי, והדרך לשתים-עשרה ארוכה-ארוכה, ולא יהיו כאן שום ויתורים, ושום קפיצות אגדתיות של שש שעות.

מייד כשיצא מבית פֶּפִּי בשש, הציץ פְּרֶצְל בשעונו שעה ארוכה, במבט ישיר ובמבט מצודד, ולמד את השעה על בוריה. השעה שש. הוא נכנס אל ביתו, לבו הולם, הרבה דפיקות-לב עוברות ועוברות, והזמן, מציין לעצמו פְּרֶצְל בסיפוק, עובר עמן. הוא מציץ שוב בשעןנו: השעה היא שש. האם נעצר השעון? פְּרֶצְל מקרבו אל אוזנו: תיק-תק, תיק-תק, והשעה היא שש. פְּרֶצְל יוצא החוצה, שואל אדם מה השעה, השעה היא שש, הוא הולך למרכז העיר, שואל אנשים, בעיקר נשים, מה השעה, נענה בשש, מסתכל בשעונים בכיכרות, שש, שומע רדיו, שש, שש, שש. שעה מסריחה, מורכבת משני שי"נים גסים.

"אנשים!" רוצה פְּרֶצְל לצעוק, "הזמן קפא! מי שיש לו פגישה עם אהובתו בשמונה לא יראנה לעולם! מי שעולה על מישכבו בעשר לא יישן לעולם! מי שכבר עלה על מישכבו לא יתעורר! מי שנכנס לבית-כיסא לא ייצא! מי שיצא לבית-קברות לא ישוב! נעצרו החיים! לא יהיה לי ביקור שני אצל פֶּפִּי! היא תישאר צעירה לנצח, אך אני שוב לא אראנה לעולם!"

באיזה עמל, בכמה זיעה ובריאות עלה בידי פְּרֶצְל להגיע לשש ועשרה! מה לא עשה האיש כדי להדוף עשר דקות! הוא רץ ממרכז העיר אל שפת הים, שתה בקבוק בירה, הסתכל לאופק הסתכלות ממושכת, משתדל להיות מהופנט על-ידי המרחבים, חזר למרכז העיר, הלך אחרי שתי נשים עד לפתחי-בתיהן, סקר תמונות על קיר בית-קולנוע, הלך אחרי שתי נשים נוספות, שתה עוד בקבוק בירה, ביקר במשתנה ציבורית, קנה שוקולד ואכל אותו במתינות, וכל אותה עת היה נושם נשימות עמוקות וצווארו כואב עליו מחמת המאמץ שלא להציץ בשעון. כה גדול היה המאמץ לשכוח את הזמן ולהניח לו לחלוף, עד שנאלץ ללכת עם ידו השמאלית - נושאת השעון - מעוקלת מאחורי גבו, ועיניו מושפלות ארצה כדי לא להיתקל במיקרה בשעון על קיר אחד הבתים. יחד עם זה חש בסיפוק כי השעות עוברות, וכי אם יקפיד על התעלמות מוחלטת מן הזמן תוך נשימות קצובות והליכה בלתי פוסקת, ימצא עצמו בעוד שעה קלה חבוק באושר בזרועות השעה שתים-עשרה, ואז יירדם לו עייף ושקט עד שעה שבע בבוקר, ואולי, אם יתמזל מזלו ויחוש ברע, אפילו עד תשע בבוקר.

מענג עצמו במחשבה זו הלך פְּרֶצְל אחרי אשה נוספת, החמישית במיספר, אשה בעלת אחוריים גדולים ונפלאים - "אחוריים שיסירו מעלי שעה וחצי לפחות," חשב פְּרֶצְל - כאשר זו נעצרה לפתע מול גבר צעיר וקפדן שאמר לה בחומרה: "קבענו בשש, עכשיו שש ועשרה."

פְּרֶצְל עמד המום. "עשר דקות?" אלוהים, עשר דקות?! אני הייתי בטוח שמחצית חיי עברה! איך אגיע אי פעם לשעה שתים-עשרה?! איך אהדוף את הזמן עד הבוקר?! אין לי עזרה! מניין אאסוף כוחות?! איך יעמוד לבי במאמץ?! ואף אם אגיע עד הבוקר, אגיע זקן ותשוש, ואיך אמצא חן בעיני פֶּפִּי?!"

"תיק-תק, תיק-תק," ציין השעון את שלו בעדינות, "תיק-תק, תיק-תק," והכל במין נימה אובייקטיבית מעודנת, קצת מאנפפת, של שופט עליון בריטי, "תיק-תק, תיק-תק," אין משוא-פנים, אין לשגות בהזיות, כאן חוק ומשפט, כאן משטר וסדר, "תיק-תק, תיק-תק," וארשת פני השעון חכמה כל-כך, מנוסה כל-כך, עין עגולה של פרופסור טיפש, מלאה ספרות, מומחית גדולה במתימטיקה, אתה מסתכל עליה והיא מסתכלת עליך, אתה מסתכל עליה והיא מסתכלת עליך, אתה צועק חצי חיים, והיא - עשר דקות.

כתפיו משוכות אחורה וראשו מוטה קדימה מחמת כובד מלאכת הדיפת-הזמן, סב פְּרֶצְל על עקביו לפסוע בחזרה אל מרכז העיר, כאשר נשמע מחלון אחד הבתים צפצוף הרדיו המודיע על שש. ובכן, אפילו לא שש ועשרה. התחלנו בשש, ואנחנו עדיין עומדים בשש. פשוט שש. מסתבר ששעונו ממהר, שעון הבחור הקפדן ממהר, מסתבר שיש גם אויב גרוע מן השעון, זה הרדיו, הרדיו המשמיע שישה צפצופים של בוז, שאחריהם קופצת לה אשה חסודה, מועכת את שדיה אל המיקרופון ומכריזה בקול מתגרה: "השעה שש." שש. שעה רקובה, לא יום ולא לילה.

מעבר לכתפו ראה פְּרֶצְל את הבחור הקפדן מכרכר כרכור של התנצלות סביב הבחורה שנזף בה בטעות על איחורה, מנסה לנשק במורך ובפייסנות את אוזנה, והיא משתמטת ממנו והודפת את פניו מעליה בחבטה קשה ומכאיבה של אדם שהצדק עמו.

ביקור ידידים

בשל מיעוט ערך הקורות אותו נתקף פְּרֶצְל חולשה גדולה, הלך לאט, נעצר כמה פעמים בדרך והגיע לבית ידידו המאוס פְּלִיצְל רק בתשע בערב. פליצל כבר היה עמוק עמוק בתוך עניין המשמוש בקידמת-המכנסיים, ולא עלה על דעתו לפתוח למישהו את הדלת. למזלו היה החדר חשוך ואיש מן החוץ לא היה חושד כי הוא בבית.

מייד עם שומעו את הנקישה בדלת חדל מן המשמוש, סכנה פן ישמעו את חיכוך אצבעותיו במכנסיו, ושכב פרקדן בלי נוע. הנקישה שבה ונשנתה. פְּלִיצְלכלא ליתר בטחון את נשימתו. עתה היתה הפסקה ארוכה, אך כיוון שלא נשמעו כל צעדים בחדר-המדרגות ידע פְּלִיצְל כי הנוקש עדיין שם. מי יכול להיות הנוקש, הגה פְּלִיצְל, כנראה שכן או קבצן. אך קבצנים אינם עמלים בתשע בערב, גם לא מוכרי סכיני-גילוח ומוכרי אנציקלופדיות. נשאר איפוא שכן. והנה נזכר פְּלִיצְל כי לא שמע שום דלת נטרקת בחדר-המדרגות, ובכן לא שכן הוא זה. על עובר אורח מקרי המבקש אינפורמציה אין מה לדבר, הלה לא היה מתמהמה זמן כה רב ליד הדלת, גם נושא המיברקים היה משלשל את המיברק מתחת לדלת והולך, ולו משטרה היתה זו, כבר היתה פורצת את הדלת. מי עוד נשאר? מוחו של פְּלִיצְל התאמץ, ובינתיים התכווץ לו נחש-המכנסיים, עבודת מיתוח וניפוח של כשעתיים היתה לשווא.

פְּרֶצְל עמד בחדר-המדרגות מעבר לדלת וחיכה. שתי סדרות נקישות היו כבר מאחוריו, והוא חישב את צעדיו הבאים. מובן שלא העלה בדעתו שפְּלִיצְל אינו בבית, וכי היכן יכול פְּלִיצְל להיות? גם החושך בדירה לא היטעה אותו, הרבה דברים נוהגים אנשים לעשות בחושך, ואחר מהם - "שינה, אני מקווה," הגה פְּרֶצְל בלב חמוץ - עושה ודאי גם פְּלִיצְל עכשיו, למרות שהשעה די מוקדמת. פְּרֶצְל נקש בשלישית. לא נעים יהיה לו אומנם משיפתח סוף-סוף פְּלִיצְל ויראה כמה הוא להוט להיכנס אליו, משמע אין לו שום עיסוק אחר. ועם זאת, טובה ההשפלה הקטנה הזאת מבדידות של לילה שלם, שתאלץ אותו בסופו של דבר למשמש במכנסיו ולפזר את אוניו לפני הפגישה המיוחלת עם פֶּפִּי.

גם בפעם השלישית לא באה תשובה מן החדר. פְּרֶצְל המתין בשקט עד שכבה האור האוטומאטי בחדר-המדרגות, ולא הדליק אותו מחדש. היותו בחושך מקנה לו עמדה טובה לתצפית, עתה יכול הוא לבדוק אם באמת אין אור, ולו גם קלוש ביותר, מתחת לדלת. הוא הסתכל אל סדק המפתן. שום אור לא היה. עתה נקש בפעם הרביעית בדלת, והפעם בעוצמה רבה. פְּלִיצְל השרוע בפנים התרגז מאוד. מי זה הטרחן הזה, מגרד הצבע מהדלתות?! שילך לעזאזל, כאן בית פרטי, האם אני חייב להכניס טרחנים הבאים בדיוק כשאני זקוק לפרטיות?! אולי אני הוגה רעיון חשוב שעשוי להועיל למדינה כולה, וגם, בסופו של דבר, לאותו טרחן המכביד על הדלת שלי?! ואולי אני משליט סדר ברגשותי, מה שיהפוך אותי לאדם מתוקן יותר ויועיל לחברה כולה, וגם, בסופו של דבר, לאותו טרחן המציק לדלת שלי?! ואולי אני סתם זקוק לפרטיות שהיא כל-כך אנושית, ושבסופו של דבר עלול להזדקק לה פעם גם אותו טרחן הנטפל אל הדלת שלי?! רגשות של אדון רחמן לכלב-שמירה נאמן עלו בלב פְּלִיצְל כלפי הדלת המסורה שלו, הסופגת נקישות פראיות למענו, למען פְּלִיצְל שלה. מדינה ארורה, כולם מטריחים, לא עוזבים אותך לנפשך, ארץ חמה ומייגעת, לא כמו אמריקה, שם אתה יושב עם הדלת שלך, ושם לא יעז איש, זולת שודד, להפר את שלוותך. הרי באמריקה כבר חותרים לקראת בריכת-שחיה לכל אחד כדי שלא תצטרך להתחכך בבשרם של אחרים, בניגוד לבריכת-השחיה בארצנו שבה אינך שוחה כלל אלא רוקד במים ריקוד המוני יחד עם אלפי רקדנים אחרים המכבדים אותך כל רגע בלגימה.

אלה היו מחשבות ההתרגזות של פְּלִיצְל בשעה ששכב בלי נוע על המיטה, אנוס שלא לזוז, נושם בקושי, ומופסד מתיחה בלתי חוזרת של נחש-המכנסיים. פתע חלפה מחשבה בוערת בראשו וחרכה לו את המוח. אולי אשה היא זו המתדפקת על דלתו? כל כמה שייראה הדבר בלתי טבעי, זר ומוזר, אולי קרה סוף-סוף הנס, אולי באה אל פְּלִיצְל אחת הנשים שעליהן חלם תמיד ושהשיבה לו אהבה בסתר לבה, ועתה אינה יכולה עוד להתאפק והיא נוטלת את היוזמה לידיה ובאה אליו, וברגע שיפתח את הדלת היא תביט בו, ועיניה יאמרו הכל, הכל (לנשים אמריקניות נפלאות יש מבט כזה), ושנים ארוכות של אושר וסיפוק ירמזו לו בזוויות החיוך שלה. אשה שלי, גאולה שלי, כל חיי וחלומותי היו ציפיה אחת ובלתי נלאית לאשה, כמי שעתידה לפדות אותי מיגון-חיי, כמי שבידה נמצאת גאולתי האחת והנצחית. הוי, אהובתי, אני בא!

פְּלִיצְל קם וחש אל הדלת, אך כיוון שלא היה טיפש וידע היטב כי מבחינה מדעית לא יכולה להיות שם שום אשה, חש אל הדלת חרש-חרש, על בהונות רגליו. אכן, לא פעם ולא פעמיים כבר קרה לו שנכווה בעניין זה, כשהתרגש לשמע דפיקה בדלת שנשמעה לו כנקישה מעודנת של אשה, רץ אל הדלת כשלבו הולם בכוח, וכשפתח אותה מצא שם למפח נפשו את פְּרֶצְל והיה זקוק לשעה ארוכה כדי לסלק את האכזבה והיאוש מפניו ולהעטות עליהם שוב את שחוק-החריפות של אדם עיוני, מנתח האסטרטגיה האמריקנית. לכן נזהר עתה פְּלִיצְל מאוד, שלח רגליו לפנים לאט-לאט והתקדם בנשימה עצורה אל הדלת. הנה הוא מגיע, הנה הוא מתכופף בזהירות אל חור המנעול. חבל, אין אור בחדר-המדרגות, אינו יכול לראות מי שם. ואולי הסתלק לו, הנוקש?

לא, לא הסתלק, אל לו, לפְּלִיצְל, לדאוג, כי מעברה השני של הדלת עומד לו הנוקש, הלוא הוא פְּרֶצְל וגם הוא מתכופף אל חור המנעול ואינו רואה דבר. עומדים להם שני הידידים פְּרֶצְל ופְּלִיצְל, גוהרים בחשיבה ומשתחווים זה לזה משני עבריה של דלת-עץ, שניהם סוגרים עינם האחת ומצמצמים בכוונה גדולה ובריכוז גדול בעינם השניה, ומביטים דרך חור קטן. מביטה עין פְּרֶצְל בעין פְּלִיצְל, ועונה עין פְּלִיצְל לעין פְּרֶצְל, ואינם רואים כלום, ושניהם מסמיקים בחושך מחמת המעשה השפל ומרגישים אשמים ומלוכלכים.