שְׁצִ'יצְקִי

פרק ראשון

לפנות-ערב אחד, בסוף הקיץ, לאחר שכבר שוטט בגן אשר על שפת הים ויכול היה לחוש בעליל לפי מיעוט המתרחצים ולפי הרוח הקרירה שהסתיו מתקרב, דהיינו, שעונה חדשה עומדת להתחיל, והאנשים כולם שוב מתכנסים לאט לאט מן הים ומן הרחובות וערי-הקייט אל תוך בתיהם, ושם הם יושבים בדירות מתוקות עם מלאי מזון ובגדים חמים ומתכוננים לתקופת נמנום ותענוגות עצלניים - נכנס שצ'יצקי לאחד הרחובות הקטנים הסמוכים וטייל בו. אנשים ונשים, נערים ונערות, עדיין ישבו במרפסות וגהרו על אדני החלונות, אך פניהם כבר הביעו ציפיה של קוצר-רוח לבוא הגשם והרוח שיאלצו אותם להיכנס פנימה אל תוך החדרים ולהגיף את התריסים מתוך הצמרמורת הנעימה התוקפת אותם מחדש בכל ליל-חורף בשעה שהם עסוקים במחשבה על ההתחממות הקרובה. בחלון אחד הבתים עמדה אשה, גוהרת קצת לפניה, פניה מסתובבות פעם לצד זה ופעם לצד זה. ברור שהיא מחפשת מישהו, כנראה מחכה לגבר שנשלח על-ידה לחנות-המכולת להביא מזון ועתה הוא בושש לבוא. שצ'יצקי התקרב לבית וראה את האשה. אף האשה ראתה אותו, הניעה בראשה לעבר שצ'יצקי וגם שלחה יד אל מחוץ לחלון ועשתה תנועה המזמינה את שצ'יצקי להיכנס.

שצ'יצקי אהב ללכת ברחובות קטנים של בתי מגורים. ברחוב הראשי טובעים החושים בתנועת מכוניות גדולה, ברעש חזק ובחנויות צפופות, ואילו שצ'יצקי מעדיף להנות את חושיו דווקא במראות שלווים של אנשים במרפסות בתיהם או בחצאי אנשים בחלונות חדריהם, או בדמויותיהם המטושטשות מאחורי הווילון הסגור, עושים תנועות כדי לאכול, להשתרע, או לבצע זה בזה מעשים מענגים עד לכאב. לעיתים ישחק מזלו והוא רואה באחת המרפסות נערה קצרת מכנסיים יושבת אל השולחן, אוכלת פירות וכותבת. אי אפשר לראות מה היא כותבת. אם כתיבתה היא הכנת שיעורים לבית-הספר, כי אז עניין לנו עם נערה צעירה, נוטה עדיין לעבר הילדות, ולפיכך לא טבלה עדיין את בשר-רגליה ביכרהגברים. אך מי זה מפריע לו, לשצ'יצקי, לתאר לעצמו שהנערה מבוגרת יותר, כבר סיימה את בית-הספר התיכון, אולי סטודנטית, נפשה כבר בוגרת, שימלותיה נועזות, מבטיה שקולים ובטוחים, והירכיים שלה שאותן הוא רואה מן הרחוב שוב אינן מכהנות עוד רק בתפקיד של בשר-חיבור בין השוק לאגן-הירכיים, אלא עלו לדרגה גבוהה יותר וזכו במשמעות נוספת, אצילה, של איברים מסעירי-גבר. בתפקידו החדש כבר אין הירכיים מתנועעות רק קדימה, בכיוון ההליכה של הנערה, אלא תוך כדי הליכה הן מוצאות להן אף שהות וכוח לתנועות-נדנוד גדולות לצדדים, תנועות-תנופה רחבות, איטיות, כמו תנועת-מניפה אדירה המשיבה משב עז של כאב אל פני הגבר המתקרב מאחור. בשל תנועות אלה לצדדים נבלמת מעט התקדמות הנערה קדימה ועל כן היא הולכת בצעד איטי יותר, כמעט נדמה שאינה מתקדמת כלל אלא עומדת במקומה, מסתפקת בעצמה ומניעה ירכיים בשלות אנה ואנה, בשלווה ובשקט. ובאמת, מה יש לה, לנערה המבשילה, למהרי ולאן יש לה בכלל ללכת? הרי הליכה נעשית לשם מטרה מסוימת, ואם ירכיה הן המטרה הנעלה והסופית לכל דבר, כי אז אין כל צורך ללכת. חלפו הימים בהם היתה אצה למשחקי-הילדות שלה, ירכיה הן עתה שני אדונים חשובים, מרוחים במשחות ובסבונים עדינים, מכוסים בד יקר, חובשים, כל אחד, פלג-תחתונים כמו זר-מנצחים על הראש, אדונים חופשיים, זדוניים, מתמצאים בענייני כלכלה ושעשועים, יושבים על כורסאות משובחות, אם בדירות פרטיות, אם בבתי-קפה או בתיאטרון או על מושבי-מכוניות מהודרות, או, במועד מאוחר יותר, על ברכיים עצבניות של גברים שפניהם אדומים ועיניהם מתערפלות.

כשרואה איפוא שצ'יצקי נערה מסוג זה הוא מצייר את גילה כנוטה לצד המבוגר יותר, שהוא גם הצד המסעיר יותר את הנפש. אך העיקר אינו בזה שהוא רואה ירכיים של נערה בשלה - אומנם בישיבה, ואומנם לא את כולן - אלא בזה שהוא רואה אותן בתוך מסגרת של בית. כי ירכיים מתנועעות סתם יש לנו ויש לנו לראיה אינסופית ברחוב ועל שפת הים בקיץ, אך אלה ירכיים שהושמו בתוך החלל הסתמי, ולפיכך נדבקת הסתמיות אף אליהן, הרבה הרבה מכוח משיבתן גז לו באוויר הריקני. ואילו בתוך מסגרת הבית יש לירכיים ניחוח מיוחד המעורר בלב שצ'יצקי לא רק חשק, כי אם גם געגועים, ונדמה לו שהירכיים שואבות משמעות מיוחדת מן הכורסה שעליה ישבו לפני כמה דקות, מן הגבר הנח אולי עכשיו בבית-הכיסא לאחר המשמוש הממושך והתקיעה הגדולה אל בין הירכיים, ובכלל מן האוויר הזה הדחוס קצת, המהול בקצת בשמים וקצת סרחונות, ריח מלבושים, תבשילים, בשר גבר ואשה משתוקקים, אוויר של נעימות אין קץ הטופח על פני האדם ההולך לבדו ברחוב. שצ'יצקי הולך ברחוב ושואף אל קירבו את מראה הנערה היושבת על המרפסת. הנערה, לפעמים רואה אותו ולפעמים אינה רואה אותו, אך לא, ודאי שהיא רואה אותו, כי הרי אינה שקועה בכתיבתה כלל. מבטו של שצ'יצקי תר לשווא לפגוש את מבטה שלה ולקשרו אליו, אך מבטה עף, מרחף, נטול עניין בכל דבר, פגע רגע בשצ'יצקי פגיעה שבאקראי ויותר מזה אין לדרוש ממנו, מן העפיפון המפזז, הממשיך לשוטט על העצים, על המכוניות, שעתה נחת לפתע על ירכיה שלה עצמה בקורת-רוח סקרנית. שצ'יצקי, ההולך כל הזמן לאיטו - אסור לו לעמוד ולהסתכל פן ייחשב למציץ - חולף עליפני המרפסת, ועתה, אם הוא רוצה להמשיך לראות את ירכי הנערה עליו להפנות ראשו לאחוריו, וזאת הוא אומנם עושה בתנאי שאין אנשים אחרים ברחוב העלולים להבחין בהפניית ראשו התכופה אחורה. אחר-כך מגיע הרגע - הוי! - בו מוכרח שצ'יצקי לחדול מלהפוך פניו אחורה, ועליו להמשיך הלאה בדרכו ולחפש נקודות בשר ביתיות אחרות בחלונות ובמרפסות בשעה נפלאה זו של שקיעה.

לפעמים מטה הגורל חסד לשצ'יצקי ומאנֶה לו, במרפסת או בחלון, לא נערה צעירה אשר הדמיון מתאמץ לציירה כמבוגרת ובשלה, אלא אשה בוגרת, משהו בשל באמת, עם עיניים מנוסות ופיקחיות, עם בשר גדול אך עדיין רענן, בשר לבן והגון הגינות ביתית חמה, קצת מרושלת, המעוררת בשצ'יצקי התייפחות פנימית. בדרך-כלל זוהי אשה עסוקה. סוף-סוף אינה ילדה הסמוכה על שולחן הוריה, גם אינה אשה קשישה יבשה גלמודה ממורמרת. יש לה גבר, משפחה, ואולי הנערה בעלת הירכיים היא בתה אשר, עוד בהיותה סטודנטית, הספיקה להתחתן. שצ'יצקי מדמה לו את שתיהן נפגשות יחד וצוהלות ושואלות זו את זו המון שאלות קטנות מהירות ואחר-כך, אולי מפני שהימים חמים, שתיהן רצות אל האמבטיה, מתפשטות ועושות מקלחת יחד על מנת שלא תהיה הפסקה בשרשרת השאלות והצהלות. והנה כבר נשמט הסבון אל קרקעית האמבטיה ושתיהן מתכופפות להרימו בצהלת-משובה, ובהתכופפן הן מפנות את אחוריהן אל הראי המחוויר מעונג פתאומי ומחזיר להן בקפדנות ובדייקנות את אותם שני זוגות האחוריים שקלט. כזה הוא הראי, יצור מהימן נדיר בעולם של רמאים וגנבים.

להווי ידוע כי הראי הינו הכרה טהורה, טהורה יותר מהכרת האדם, כי פטור הוא מסרבולי הבשר הנלווים אל הכרת האדם וחוצצים בינה לבין העולם. כמו כן פטור הראי מפחדי האדם ויסוריו המטשטשים את הכרתו ובולמים את התקדמות המדע העיוני. הראי הוא ההכרה הפילוסופית והמדעית העליונה, הוא אינו המשקף בלבד של תמונת בשרנו אלא גם הפרשן המדויק וההגיוני ביותר לתמונה זו. למשל, שד. שד-האשה. איזה פירוש יכול להיות נכון יותר ונאמן יותר לשד מאשר השד עצמוי הראי מוסר לנו איפוא את בבואת השד וזה מסביר הכל, אין לנו צורך בהסברים נוספים, אין לנו צורך עוד בשום דבר אחר בכלל, עד כדי כך מופלאה פרשנותו של הראי. וכיוצא בזה בעניין שצ'יצקי. בהשתקף שצ'יצקי בראי אין הראי, פילוסוף צונן, עושה דבר מלבד החזרת פני שצ'יצקי לשצ'יצקי, ומיותר להוסיף על כך דבר, שצ'יצקי מבין היטב מה שהוא רואה. אך כאן נשאלת השאלה: אם הראי הוא הכרה טהורה בלבד, האם היו הנשים טורחות לסובב מולו את בשרן כל-כך הרבה? ההיו הנשים מתמתחות ומתכווצות, מבתרות ומרקדות שעות רבות כל-כך מול צינת הפילוסופיה? למה להן? הרי הן מתאמצות להחדיר את בשרן אל מרבית ההכרות שבעולם רק כדי להיתקע בהן ולעורר בהן תסיסה ומערבולת, ולשם כך נחוץ שיהיה להכרות הללו נספח בצורת בשר-גבר משתוקק שיתגרה ויתרגז ויבלבל את ההכרה, ואילו הראי, שאין לו בשר-משתוקק - כיצד תתערבל הכרתו? והתשובה היא: נכון שאם היה הראי הכרה טהורה לחלוטין לא היו הנשים מוצאות בו עניין. אלא שעם כל צינתו וצלילותו אין הראי יכול להתכחש לחומר שבו, דהיינו החול, ולמרות שהחול אינו בשר בכליזאת יש בו משהו מטעם הבשר מפני שפעם היו מעורבים בו פגרי אדם ותולעים וחולדות, ולכן מתגרה אף הוא מבשר-האשה, אומנם לאחר מאמצים ממושכים מאוד מצידה. זהו ההסבר להתכסותו של הראי באדים עם טבילת האשה באמבטיה שעה ארוכה - הכרתו מתערפלת. וכשהאשה מסיימת את טבילתה באמבטיה הוא אף מתחיל לטפטף. ולכשתראו ראי סדוק, דעו: אשה כהלכה שיחקה מולו חצי לילה בשדיה.

ובעוד מבטה המשוטט של הנערה הנתקל בשצ'יצקי הוא סתמי ונעדר הבעה לכאן או לכאן, הנה במבטה של האשה הבשלה נמסך יסוד של שחוק ולגלוג. אין ספק, האשה הבשלה כבר פגשה בחייה אנשים לא מעטים מסוגו של שצ'יצקי, אומנם לא שהתה עמהם אלא מיהרה וחלפה לה אל סוגים אחרים, אבל הסוג, הסוג הזה השולח אליה מבט מתחמק ואחר מפנה אחריה את ראשו הפניות עצבניות כמעט מבוהלות, הסוג הזה כה מוכר לה. כאן לא תועיל הליכה מאוששת מצידו של שצ'יצקי, גם לא מבט יציב, אף לא העדרו של מבט - האשה תזהה את הסוג. תחילה היה שצ'יצקי מנסה להיאבק עם ידיעתן זו של הנשים מיהו ומהו. אך כיצד? אינו יכול לעצור במקומו ברחוב ולהתייצב מולה התייצבות של אדם מסוג אחר, אין זה טבעי, והאשה גם עלולה לקרוא לבעלה או לגבר שלה כדי להכות אותו, או, מה שגרוע יותר, כדי שיצטרף אליה ויסתכל עליו מן החלון, ושצ'יצקי אינו יכול לעמוד מול שניהם משום שהוא יחיד ואין לו שותף לנהל עמו דיאלוג של לעג, ובכלל, מעדיף הוא בכל מקרה לעמוד מול האשה לבדה, כי אז יכול הוא לרקום לו בדמיונו שעשועי-תקווה שאין לה לאשה זו בעל, אין לה גבר בכלל, למרות שהוא יודע מה נואלת התקווה, כי למה תחיה אשה מושלמת מסוג זה לבדה? כמו כן אינו יכול לצעוק פתאום אל אשה זרה הנשקפת בחלון "טעית!" ולהמשיך ללכת, כי אז ייחשב לאדם בלתי-שפוי המגיב לדבר שלא נאמר לו, למרות שהלגלוג כתוב כה בבירור על פניה! זאת ועוד, לא מספיק שאדם יצעק "טעית!", עליו גם להוכיח הוכחה מנומקת שאין הוא אדם מסוגו, וכיצד יעשה זאת, יעמוד באמצע הרחוב וירצה הרצאה משפטית שהוא עצמו יודע מה כוזבת היא? יעצור וישאל את האשה לשם-משפחה בדוי אותו הוא מחפש בסביבה זו באמתלא לפתיחת שיחה? הלוא אז רב הסיכוי ששחוקה שבכוח ייצא אל הפועל, כי אשה מנוסה היא מכדי שלא תכיר תחבולות אנשים מסוג שצ'יצקי, או, מה שגרוע יותר, לא תענה לו כלל, כי אינה מדברת עם זרים, אלא תמשיך רק להסתכל עליו כאילו היה חתול שאל הסתכלותו אין כלל צורך להתייחס, או, מה שגרוע מכל גרוע, תפנה מן החלון אל תוככי החדר ותיפול בפךץ-רגש על בטן בעלה השוכב תחתיה ומנקר בעיתון-הערב, ואז תיעלם מעיני שצ'יצקי לחלוטין. ובכן, כיצד יילחם שצ'יצקי בידיעתן של הנשים? לא יילחם. אינו יכול לעשות מעשה טבעי ואינו יכול לעשות מעשה שגעוני, אינו יכול לעשות כלום, הוא כפות ובלום. מתח האנרגיה שלא מצא לו מוצא החוצה מפנה חודו פנימה ועושה לשצ'יצקי פצע קטן וצורב בקרביים. הוא חולה, קרביו מנוקבים פצעים. הוא הולך לאיטו, חולף כמו קפוא על-פני חלון האשה הממולאה שחוק פנימי, עיניו פעורות, רוויות חרדה נצחית מהתפתחות מחלותיו הפנימיות, ועורו קצת לוהט מחמת הידיעה לאיזה סוג הוא שייך, הניתכת עליו מחלונות וממרפסות הבתים ברחוב. הוא נכנם לרחוב אחר. אור היום מאפיר והולך, ובחדרי הבתים נדלקים האורות ומתחוללת תכונה נעימה לקראת ארוחת-הערב, שהיא גם מענגת בפני עצמה וגם מזינה את האנשים לקראת תענוגות הלילה.

סמוך מאוד להגיעו אל קצה הרחוב עשתה האשה בחלון את התנועה לעברו. לשצ'יצקי נמצאה הצדקה מלאה - הוי, סוף-סוף הצדקה כשרה, הצדקה ללא פגם, הצדקה בטוחה המתנשאת מעל לכל הספקות - לעצור ולהשיב לאשה מבט ישיר.

פרק שני

למכת-אושר בלתי צפויה זו לא היה שצ'יצקי מוכן כלל וכלל, ולכן גם לא יכול היה לשמוח מייד, כי השימחה היתה חסומה בו זמן כה רב ושכבות עבות וקשות כיסו עליה: גם מי יכול לזכור היכן היא מתגוללת, השימחה, ואיפה צריך לפשפש כדי למצוא אותה, היכן היא, היכן היא, זו שהיתה פורצת בשטף לא נדלה בימי ילדותו, ואחר-כך נסתמה ואבדה ופינתה מקום לצער הולך ותופח. זאת ועוד: הן לא ברור כלל אם יש כאן מקום לשימחה. הלוא הדבר הנורא מכל יהיה לחטט ולמצוא לאחר מאמץ ממושך את השימחה, לנער אותה ולהחיותה וכל זאת רק כדי להשליכה בחזרה אל האשפה כשהלב, התשוקה, השנינות, כל הכוחות המשמשים את השימחה כבר ניעורו, קפצו באוויר הרענן ועכשיו הם מצפים להתחיל להתגלגל בכל רגע. צריך איפוא לברר קודם כל אם יש כאן מקום לשימחה. אבל, מצד שני, אין זמן. על תנועת ראשה וידה של האשה יש להגיב מייד פן תוחמץ השעה וראשה תאסוף את ידה וראשה אל תוך החדר מתוך אכזבה מגולמיותו ואי-זריזותו של האיש ההססן הזה, שצ'יצקי, ובעוד הוא בודק אם לשמוח או לא, וכבר אין לו בסיס לשאלה הזאת. יש אם כן להגיב מייד, קודם כל להגיב על תנועותיה של האשה כדי שלא תסור מן החלון. אך להגיב כיצד? בגלל הלחץ העצום מצד כוחות ההתלבטות המאיצים בשצ'יצקי אבד לו בבת אחת אמונו במראית-עיניו, כפי שיקרה לעיתים לאדם השקוע נואשות בקשירת שרוכי-נעליו המסתבכים עד כי אינו בטוח עוד אם בכלל לבש את מכנסיו. שצ'יצקי שאל את עצמו: הראה מה שראה? העשתה לו האשה באמת תנועות, או שמא הוסיף דמיונו את התנועות לבשרה השקוע ללא ניע על אדן החלון. ואם עשתה תנועות, ההיו אלה תנועות מזמינות או תנועות דוחות? כבר אינו זוכר. הוא מנסה להעלות בזכרונו את ציור התנועות אך זכרונו כורע תחתיו מחמת הלחץ ומעלה בבהילותו ציור של אוטובוס. רצוי אם כן לחכות לתנועה נוספת מצד האשה, תנועה שתאשש את קיומן המציאותי של התנועות הראשונות. אבל כאן חוזרים אנו שוב לבעיה הקודמת: תנועה נוספת, אולי לא תבוא? אולי האשה הססנית אף היא, אולי היא כבר מתחרטת, אולי היא כלבה עצלנית, אולי היא גברת מן הסוג המשובח הנוהג לעשות כל תנועה רק פעם אחת ויחידה, ומי שהפסיד את התנועה שוב לא יראנה לנצח-נצחים? ובכלל, משתרבבת לכאן השאלה, מי היא האשה, איך היא נראית, איך היא לבושה, מאיזה סוג היא, בת כמה היא, מה צבעה? הרי מרוב התרגשות התרכז שצ'יצקי בתנועות בלבד ואילו את בעלת-התנועות שכח לגמרי, אין הוא יודע עליה כלום. אה, צחוק, בושה, מוחו קטף לו שתי תנועות ערטילאיות בחלל הרחוב ואת העיקר, את הבשר עצמו, שכח. עתה אינו יכול לראות את האשה כיוון שהשפיל את מבטו. השפלת המבט היתה הדרך האחת והיחידה שנותרה לו כדי לצבור זמן לשיקול מחשבה נוסף, והוא בחר בה. אם ירים אליה עתה את מבטו וזה ייפגש עם מבטה של האשה ייאלץ להגיב מייד על תנועותיה, לגשת אליה או ללכת, דרך אחרת לא קיימת, ואילו השפלת המבט אל אחד השיחים אשר בחצר עשוי לטעת באשה את הרושם כי אפשר שלא ראה את תנועותיה ובכך לעורר אותה לבצען בשנית. אבל איך יראה שצ'יצקי את הביצוע החוזר של תנועותיה אם לא ירים את מבטו? ולא רק זאת, אלא שהזמן לוחץ, ועם כל שניה שחולפת הוא לוחץ עוד יותר. גולגולת שצ'יצקי נתונה בלחץ נורא. ראו כמה שיקולים עליו לשקול, כמה החלטות עליו להחליט, הוא לא רגיל למהירות כזאת, הרי להתלבטות מסוג זה יכול היה להקדיש את החורף כולו, וגם אז מי יודע אם היה מקדם את פני האביב עם פתרון מוחלט, ופה צריך למהר כל-כך, ועוד אדם מסוגו. לא, הוא רוצה להתלבט בנחת, להפוך בדבר בכאב יסודי ומעמיק, הוא מבקש שיניחו לו להתייסר בקצב שלו, הוא לא מוכן לדחיפה אכזרית זו של התרחשות המאורעות, הוא אדם סובל, בקרביו נפתח עוד פצע לכבוד העניין החדש, הוא כבר שונא את האשה שאת פניה לא ראה ושאולי לא עשתה לו בכלל תנועות, מוטב לעקור וללכת משם בבת אחת ומבלי להסב ראש, ואפילו להחמיץ בכך הזדמנות הניתנת לאדם כמו שצ'יצקי אולי רק פעם או פעמיים בחייו, הזדמנות שכנראה לא תשוב עוד ושאסור לו, אסור לו בשום פנים ואופן לשמטה מידיו, ושעל כן אסור לו באיסור חמור, גם אם יעלה לו הדבר בסידרת פצעים בקרביים או בהתעלפות, לסור מן המקום בלי בירור סופי וממצה עד תום של ההרפתקה המופלאה.

יש חסד בעולמנו. משצ'יצקי נחסך הצורך לפתור את בעיית ההסתכלות למעלה ועוד בעיות אחרות, כי הנה נשמע קול האשה מעליו אומר:

"תיגש רגע הנה, אדוני."

בבת אחת הרים שצ'יצקי את ראשו. האשה אכן דיברה אליו, היא קיימת, תנועותיה אומנם נעשו, שצ'יצקי אינו בעל-דמיונות, הוא אדם מציאותי. הוא נכנס אל החצר, דרך על דשא קצוץ ועמד מתחת לחלון האשה. עכשיו ראה אותה מלמטה למעלה בהסתכלות קרובה. אדם כמו שצ'יצקי לא יכול לאחל לעצמו ראיה מוצלחת מזו שראה באותו פלג-גוף עליון של האשה שנגלה אליו מעל לאדן החלון. קודם כל מתברר מייד לעין - אפילו לזו המטושטשת מחמת ההתרגשות - שאין זו אשה צנומה. נשים צנומות בעלות בשר קמצני משפיעות רוגז ועצבנות בשדה"הראיה בשל נטייתן לזוויות חדות הפוצעות את עין הגבר. העין, כידוע, היא איבר כה רגיש, כה פגיע, אפיק של נהרות אור צלולים השוטפים את העולם ומוצגיו. נהר האור מבקש לו מראות חלקים, רכים, ובעיקר מעוגלים, מראות שיוכלו לשטוף אל תוך העין בחלקת נועם ולא יפלחו את האישון בהידחקם בלהבים מושחזים ובזוויות חדות. לא לחינם מעדיף הגבר את השדיים והאחוריים של האשה על-פני חוטמה, ובשעת האהבה לא יימצא גבר אשר ימשמש בחוטמה במקום בירכיה ובאחוריה. וכיוצא בזה, בשעות של רוגז נוטה הגבר מייד לעגל את חוד חוטמה של האשה באמצעות מכת פטיש או כיסא ואינו מנסה לשפץ ולשכלל את צורת שדיה. אשה זו אשר בחלון היא איפוא אשה מעוגלת, אם כי, תודה לאל, לא מעוגלת מדי, מפני שהתעגלות מוגזמת מושכת את הבשר כלפי מטה ויוצרת חודים וזיזים חדשים. למשל השד הגדול, בעברו את מידת הגדולה המתאימה, צונח בכל כובדו על מישור הבטן, עורו נמתח ובבסיסו נוצר קיפול בשר זוויתי חד וכך מועם זיו הגדולה, והגבר המסיר את החזיה מחזה האשה משתרע על המיטה בפחי-נפש. אחרת היא האשה שבחלון, בשרה מוצק, אין בה מום, פניה מתואמים יפה עם גופה ועם עצמם ויש בה משהו העושה אותה לאשה מלבבת. תנועותיה, קולה ומבטה שופעים סמכות מסוימת ההולמת מאוד אדם ממו- שמע כמו שצ'יצקי. נעים לדעת שבשר כה משובח אינו מבוזבז על נפש רצוצה.

בראיה אחת ראה שצ'יצקי באשה הכל, כל מה שהלב יוצא אליו שנים כה ארוכות, ולשווא. הוא מצא בה נשמה חמה היוצאת להתלכד עם גבר כלבבה, מצא חולשה רכה ויפה שיש חשק לנשקה, ראה בה קשיות וחומרה שעליהם אפשר לבסס חיים יציבים בעולם רפה זה, ראה בה טובימזג וקלילות המתאימים להליכה לקולנוע אגב צהלה, וראה בה מזימות רשע ושינאה, תכונות נעלות לשעות לילה ארוכות של יסורים עצמיים. ומעל לכל אלה, כמו כתר נוצץ בשמיים, ראה בבשרה את הכוח האדיר המוצץ את הגבר, כוח עילאי הדוחף את שצ'יצקי למשש את הבשר, ללפות אותו ולקפוץ עליו קפיצות גועשות לקראת העונג המכאיב, והעונג המכאיב מתגלגל ובא ודוחה הצידה בחימה את האהבה וטוב הלב והעדינות והסב- לנות, ומבקש רק למעוך את הבשר, עוד יותר למעוך אותו, למעוך אותו ולתקוע לו ולסחוט אותו ולקרוע אותו להזנת רעבון העונג המכאיב, ולכבוש בו את הראש ולחבק אותו ולהיצמד אליו ולהסתתר בו בבקשת מיפלט מפני העונג המכאיב המאיים. ובכן, אשה, אל תטרחי בי, אני אפקוד אותך כמו זבוב את זנב הפרה ואת התעסקי לך בינתיים בשלך, אכלי משהו, שתי משהו, צבעי ציפורן, קראי מאגאזין, אני אלוש לי ואתקע לי ואלך לי, ואם אומר לך פתאום בהיסח הדעת משהו יפה, צחקי לך וזהמי את מלותי. באותו רגע צחקה האשה צחוק קטן ומנומס ואמרה:

"אולי יש לך שתי דקות לעזור לי?"

"כן,"

אמר שצ'יצקי וחש מייד אל חדר-המדרגות כשצמרמורת פתאומית כבירה והולם-לב קדחתני מאיימים להפילו ארצה, נחנק מאושר קטלני.

פרק שלישי

עוד כשעמד שצ'יצקי מאחורי דלת הכניסה לדירת האשה והתענוג האדיר מתוח בקירבו כמו מיתר מכוון, ירדה עליו לפתע, כמו השראה פתאומית מן השמיים, ההכרה כי עדיין לא ראה את פלג גופה התחתון של האשה שלא נכלל קודם במסגרת החלון, ושראיה זו עדיין מזומנת לו בעוד רגע. הכרה זו, שהיה נרגש ומבולבל מכדי לתת לה מקום במוחו קודם לכן, מתחה את מיתר העונג שלו מתיחה נוספת ושצ'יצקי חש עצמו כעומד לפני התפקעות. ובכן, צורת רגליה, ירכיה, ישבנה ומותניה טבועים עדיין עבורו בחותם של ראשוניות. בחפץ-לב היה הולך עכשיו הביתה ומשרטט לעצמו את אלה בדמיונו לפני שהיה נותן למציאות את זכות ההכרעה. מה צר שכבר לא נותר לו זמן לכך, בעוד שניה או שתיים תפתח לו האשה את הדלת וכהרף-עין תתבזבז הראיה הראשונית הזאת, שכל הראיות הבאות אחריה כבר לא תשווינה לה. כל-כך מהר, יותר מדי מהר. לו לפחות היה נזכר בכך בעומדו בפתח חדר-המדרגות היתה לו כרבע דקה כדי לדמות לעצמו את צורת הפלג התחתון, משום שאז היה כופה על עצמו לעלות לאט לאט, תוך כדי הפקת דמיונות, ואילו עתה, בעומדו מול הדלת, אשר הנה הנה היא כבר נפתחת, הזמן כבר לא מספיק. אבל בינתיים עוברות כחמש שניות מאז צילצל בפעמון והדלת טרם נפתחה, מה שמעלה על הדעת אפשרות שהאשה מסדרת משהו בתוך הבית לקראת כניסתו, או מסתירה גבר הנמצא במיט- תה, או, מה שנעלה מכל, מלבישה את פלג גופה התחתון שהיה עירום בשעת עמדה אל החלון. טוב איפוא, אם השהות מתמשכת, יש לנצלה להפקת דמיון אחד או שניים אודות פלג הגוף התחתון של האשה, אך יש להזדרז, להזדרז, להאיץ במוח. בכלל יש להרגיל את המוח לעבוד בתנאים קשים, בזמן קצוב, לא תמיד יהיו לו ימים ולילות ארוכים לשוטט ברחובות או להשתרע על מיטתו ולהגות לו בעצלתיים ועם הפסקות מרובות ולקפוץ מדמיון לדמיון כי הדברים עשויים להשתנות, הוא עשוי לקבל את האשה הזאת כבת-לוויתו בחיים, למצוא עצמו בעיצומם של שעשועים סוערים ועסקים מסובכים, ואז על מוחו לפעול במהירות, בצלילות, בביטחה. שצ'יצקי הגיש מייד את מוחו אל המלאכה הנוכחית מול הדלת הסגורה, אך המוח, בלתי רגיל לתנאים קשים ובלתי-שגורים אלה, הפיק שוב תמונת אוטובוס. אומנם לאחר התרתחות מיידית של שצ'יצקי ונפנוף שתי ידיו באוויר הצליח המוח להפיק תמונת ירכיים, אך היו אלה ירכיים צנומות בשר, למען האמת שלד של ירכיים. וכאילו לא די בכך שעט באותו רגע ילד במורד המדרגות, ילד שנולד כדי להפריע, עבר עליפני שצ'יצקי, ממהר השד יודע לאן, ושצ'יצקי, פניו מאדימות לפתע מבושה, מיהר להטביע את שתי הירכיים הצנומות בתוך דמיון צונן ומוסרי של ים כחול רגוע.

הדלת נפתחה ובפתח נראתה אשה קצרת קומה, רחבה וכבדה, אשה שקשה להפיל אותה, אשה שקשה להקיף אותה, אשה שטוב להישען עליה. חלוק-הבית שלה הגיע רק עד ברכיה (היה זה אותו חלוק שלבשה בעמדה אל החלון) ומתחת לו נגלו שתי שוקיים, שהיו דקות באופן יחסי ליד הקרסול והלכו והתעבו כלפי מעלה. באמצע הרגל הפסיקה - מה חבל! - הברך את ההתעבות, אך זו לא נעלמה, אלא שבה והופיעה מעל לברך, המשיכה והתעבתה עד שנעלמה בעיצומו של תהליך ההתעבות מתחת לחלוק במעלה הירכיים העליונות, שם היא מגיעה לעוביה הרב והקסום ביותר בערך כממדי בטנו של איש מצליח קטן ושמן, ואז היא נפגשת לה למעלה למעלה במסתרים עם קפלי הבשר המסמנים את תחום איזור כדורי-האחוריים. האשה הצטדדה ליד הדלת כדי לתת לשצ'יצקי רווח להיכנס, ושצ'יצקי נכנס. האשה סגרה את הדלת ועכשיו נמצאו שניהם לבדם בפרוזדור המואר באור קלוש של לפנות ערב. היא לא הציגה עצמה בשמה, גם לא שאלה לשמו של שצ'יצקי, אלא פנתה מייד לעניין אשר לשמו הזמינה אותו לביתה ואמרה:

"מוכן להוריד בשבילי תנור-חורף מהעליה בחדר-האמבטיה?"

"כן,"

השיב שצ'יצקי מייד. האשה לא השהתה מבטה על עיני שצ'יצקי אלא כדי צורך השאלה והתשובה, ונסיונו של שצ'יצקי להפגיש שוב את מבטו בשלה לאחר תשובתו עלה בתוהו. מובן שאין זה רמז חיובי לגביו, וודאי שאין בו כדי לבשר לשצ'יצקי שהאשה מוכנה להתחתן אתו, אך מצד שני אין כאן עדיין סימן שלישי ושום אפשרות עדיין אינה חסומה. יתכן מאוד שהאשה ביישנית, למרות שקשה להעלות על הדעת שאשה ביישנית תזמין גבר זר מן הרחוב לדירתה, אם כי יכול להיות שהיא ביישנית בענייני נישואין ונועזת בענייני תנורים. בין כך ובין כך כדאי לנסות בכל-זאת להפגיש עוד מבט. כיוון שהאשה השפילה מבטה מעיני שצ'יצקי היה על שצ'יצקי להתכופף כדי להביא גם את עיניו למטה. שצ'יצקי כרע ברך כאומר לקשור מחדש את שרוך נעלו שנפרם והביט למעלה אל עיני האשה, אך עדיין לא הצליח לפגוש את עיניה, עליו להביא את עיניו שלו לאותה נקודה על הרצפה שבה נעוץ מבטה, ופירוש הדבר להצמיד ראשו אל הרצפה. כאן כבר אין שום אמתלא ששצ'יצקי יוכל להיאחז בה, ובעוד רגע כבר יגמור לקשור את השרוך ויהיה עליו לקום. התלבטות קצרה זו נפתרה חיש קל בידי האשה שלקחה את מבטה מן הרצפה ונשאה אותו למעלה, אל התקרה. שצ'יצקי קם מייד על רגליו. עכשיו הוא צריך להגיע לתקרה, אך שום תירוץ שבעולם לא יוכל להצדיק ניתור כלפי מעלה, גם אין לו צל של סיכוי להגיע בניתורו עד לתקרה, ואילו לבקש כיסא ולעלות עליו הוא מתבייש, יודע היטב שאין מעשה פראי ומחוצף כזה מתאים לאדם מסוגו ומבקש בו במקום מאלוהים בקשה מהירה ורותחת שיעשה ממנו כבר אדם אחר, חופשי, המסוגל לעשות מעשים נועזים, ולהתחבב בגללם על נשים.

האשה סיימה את השהות המנומסת הדרושה לעמידה זה מול זו בפרוזדור, היא לא תמשיך לעמוד אפילו רגע אחד נוסף מעל לנדרש, היא גם לא נולדה לשחק עם שצ'יצקי מישחקים. היא סבה על עקביה והלכה אל חדר-האמבטיה. שצ'יצקי ראה לראשונה את אחוריה, והם היו בדיוק כמו אלה שהוא תמיד רצה. כאלה אחוריים הוא רוצה, שצ'יצקי, כאלה הוא רוצה, הוא מתקיים בעולם, עובד, אוכל ושותה והולך ומחפש בדיוק כאלה אחוריים. האשה נעלמה בחדר-האמבטיה ושצ'יצקי לא ידע אם היא מתכוונת שיילך אחריה ויוריד את התנור או שיחכה בפרוזדור להזמנה מפורשת מצידה. לעת עתה הוא מסתכל סביבו ומנצל את הזמן כדי ללמוד עובדות רבות ככל האפשר אודות אשה זו ולהסיק מהן מסקנות לצרכיו. מולו תלוי על הקיר קולב, על הקולב אין כלום, וביחוד אין עליו, להתרוננותו של שצ'יצקי, כובע או מקטורן של גבר. מצד שמאל דלת חדר נעולה, חדר-השינה מן הסתם. הדלת עשויה להיות נעולה מפני שהאשה עדינה ומנומסת ונוהגת לסגור פתחים אינטימיים בהיכנס זר הביתה, אך היא עשויה להיות נעולה גם מפני שנמצא בחדר גבר, שוכב על המיטה כמובן, ומעשן סיגריה במנוחה לאחר ביצוע מעשה מלהיב עם האשה. שצ'יצקי מטה אוזן ומנסה לשמוע קול מן החדר הסגור, אך כל רחש לא נשמע. כנראה שהחדר בכל-זאת ריק, ורק הסדינים והמצעים והכריות שומרים בקנאות על צורתה של האשה הטבועה עוד בהם לאחר תנומת הצהריים שלה. גבר, כך מסתבר, אין שם.

וכבר יצאה האשה מחדר-האמבטיה, חזרה אל הפרוזדור וקראה:

"למה אתה מחכה?"

בקראה היה מין חיוך מתוח על פניה, אך במלותיה ובטון אמירתה נשמעה בבירור נימת תרעומת. היא כבר כועסת עליו. שצ'יצקי הצליח לעורר את כעסה מהר מאוד. במידה מסוימת הצדק עמה. אם לא היה בכוונתו להוריד מייד את התנור וללכת, לא היה צריך להיענות לפנייתה מן החלון ולהטריח אותה לחינם במירוץ עליפני המסלול 'שבין החלון לדלת-הכניסה, ועל-פני המסלול שבין דלת-הכניסה לחדר-האמבטיה, וכל זה רק על מנת שתגלה שטעתה באיש, שאין בכוונתו כלל לחוש ולהוריד תנורים, ותצטרך לשוב אל החלון, לקרוא לגבר אחר מן הרחוב ולרוץ במסלולים האלה מחדש. ואם אומנם יש בכוונתו להוריד מייד את התנור, אל ישתהה לו, ההססן המתפנק, על חשבון זמנה של אשה טרודה, אלא יגש מייד למלאכה. למלאכה? איזו מלאכה היא זו לו? הוא הרי בא לכאן כדי לעזור בהתנדבות, מרצונו החופשי, הוא בא לכאן, מבחינות מסוימות, כאביר, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לגעור בו, הוא לא משועבד כאן לשום מרות זולת מרות רצונו הוא, אשר תיכף ומייד הוא עשוי לבטלו, אם ירגיזוהו יותר מדי, וללכת מכאן. ובכל-זאת - חייב שצ'יצקי להודות בפני עצמו בחשאי - הנה גוערים בו והוא אינו הולך, כלומר הוא דווקא כפות, כפות למלאכה זו למרות שאין זו מלאכתו, למרות שבא אליה כביכול מרצונו החופשי, כפות לגמרי למלאכה זו שהוטלה עליו בידי אשה קטנה ומוצקה זו. קשה לשצ'יצקי להשלים עם רעיון זה ולכן הוא מנסה לסנן את דברי האשה, להשמיט מהם את יסוד הגערה ולשמור רק את יסוד החייכנות. אך כאן הורסת האשה מייד את נסיונו באמרה בניסוח שאין לטעות ביסוד הגערה שבו:

"כמה זמן אתה חושב שאעמוד ככה ואחכה לך?"

ככה. היא כבר חסרת סבלנות לחלוטין, היא פונה אליו עתה בבירור כאל אדם שמכירים אותו ואת סמרטוטיותו זה זמן רב עד שכבר אפשר לפנות אליו כאשר צריכים אותו בדיבור קצר וגס מבלי לטרוח עליו בניסותי נימוס מרשימים.

כפי שיארע תכופות ביחסי אדם עם זולתו, כאשר ברגע מסוים, בדרך-כלל בתחילתם של היחסים, נערך מיבחן-הכוח בין האדם לרעהו, ואם לא תיקבע העליונות שלו עכשיו, שוב לא ישיג אותה עוד לעולם, כך חש שצ'יצקי כי אם לא יקום וילך מייד מבית-האשה אלא ישאר ויכנס אל האמבטיה, כי אז פרושה לפניו רק דרך אחת, היא דרך ההידרדרות כלפי מטה. כמובן, גם האשה ידעה זאת, איך לא תדע דבר כזה שאותו היטיבה ללמוד ולשנן בבתי-קפה ובחדרי-שינה. דמו של שצ'יצקי צעק לעמידה של כוח וכבוד מול האשה. יחד עם זאת לא יכול היה להעלות בדעתו אפשרות שיצא מן הבית ויחמיץ הזדמנות מלכותית זו לאריגת יחסים חדשים עם אשה כזאת. הוא לא הלך. מעתה לא נותר לו אלא לסמוך על טוב-לבה של הגברת שיואיל לתרום תרומה קטנה של כבוד לשצ'יצקי. כמובן שדבר כזה לא יקרה לעולם. וכי למה יקרה? למה תוותר אשה מנוסה על יתרון שנזרק לחיקה בקלות כה רבה? היא אשה בשלה, היא לא בשר-בוסר, ומי שמחליט להתקרב אליה יידע שהוא מתקרב לא רק אל בשר מצוין כי אם גם אל מוח מאומן. אך שצ'יצקי, בדומה לאנשים כה רבים, מפלל בכל-זאת, וללא שום בסיס, לטוב. ובדומה לאנשים כה רבים הוא ישתדל מעתה ואילך לחייך אליה, להתלוצץ, להנעים לה במופגן על מנת שתחייך אליו ותנעים לו בתגובה ובכך תיתן לו הוכחה שהיא מעניקה לו כבוד ומתייחסת אליו כראוי. לשווא. אפילו אם יתאמץ ויצליח למתוח על שפתיו החרדות עשרים חיוכים עד שיצליח לעקור חיוך אחד מבין שפתיה, אפילו יצחיק אותה פה ושם, אפילו יסחט ממנה לעיתים תנועה קטנה של נדיבות-לב כלפיו, לעולם ישאר חרד, חרד מן הרגע הבלתי צפוי בו יסתיים חיוכה, חרד מן הקטיעה הפתאומית של חסדה, מן הרגע בו תשוב הצינה המשועשעת לעיניה. האשה תדע אף היא שהגבר חרד מפני סיום חיוכה והיא תנסה להפתיעו בכל פעם בהלם ולסיים את החיוך ברגע בו לא ציפה לו. היא תנסה, למשל, לקטוע את החיוך באמצע, או שתאריך אותו באופן מלאכותי הרבה לאחר המועד הטבעי שלו, או שתצחק ולפתע תחדל וכשתראה שפני שצ'יצקי נופלים ומתארכים תחדש את צחוקה ושצ'יצקי לא יידע אם לבטל את נפילת פניו ולהאירם שנית, ואז היא תכה בידה על כתפו ברוגז על שהוא אדם נכא-רוח ומקלקל לה את צחוקה ועליזותה. בקיצור, האפשרויות הן רבות ושצ'יצקי היה ער לכולן. הוא עתיד לסבול מאוד מייד האשה, כל זאת, כמובן, בתנאי שיווצרו בכלל יחסים ביניהם, דבר ששצ'יצקי השתוקק לו עתה, למרות הסבל הצפוי ואולי דווקא בגללו, עד כלות נפשו.

פרק רביעי

עם סיום ההרהורים על הסבל האפשרי הצפוי לו בעתיד, זז שצ'יצקי ממקום עמדו על שתיים או שלוש המרצפות שהיו הבסיס לכל-כך הרבה מחשבות מפותלות וצער חרישי, ופנה להיכנס אל חדר-האמבטיה. הפעם לא הפנתה לו האשה את אחוריה ולא נכנסה לפניו, אלא המתינה ליד פתח חדר-האמבטיה כדי להיות בטוחה ששצ'יצקי, הגבר שנקרא לעוור, מתעתד אומנם להיכנס פנימה ולא להיעצר שוב בפרוזדור ולחלום לו חלומות בשעה שכאן יש עבודה שצריך לעשותה בלי שהיות יתירות, כי החורף מתקרב ולאשה נחוץ כבר תנור כדי לשמור על חום גופה. האשה הצטדדה ליד הפתח ושצ'יצקי עבר בסמוך לה, כמעט נוגע בחזה. היא לא ניסתה כלל לצמצם את בטנה וחזה על מנת שלא יתחככו בגוף שצ'יצקי, היטב ידעה ששצ'יצקי יטול את כל מאמץ אי-ההתחככות על עצמו. ואומנם כך היה. שצ'יצקי נצמד בגבו אל מזוזת הפתח והשתפשף בה עד שהצליח לשרבב את כל גופו פנימה מבלי שיגע, ולו ברפרוף, בגופה של האשה. במעשה זה הציג עצמו כאדם מעודן יתר על המידה, שכן אם אין היא מנסה למנוע את ההתחככות, מדוע זה ימנענה הוא, שהאינטרס הברור שלו דווקא מצדד בהתלהבות בחיבורי ומדוע זה חייב הוא ליטול על עצמו את כל מנת העדינות שאשה זו מטילה ממנה והלאה? ושוב, כמו קודם, קם ונודה ביחסי שצ'יצקי עם האשה דבר שאי אפשר עוד לשנותו לעולמים.

שצ'יצקי נכנס אל חדר-האמבטיה. אין ספק, חדר-אמבטיה מובהק של אשה. הליטוש והצחצוח של הכיור, האמבטיה ובית-הכיסא, על ברזי הניקל הנוצצים בחגיגיות, יחד עם קבוצת בקבוקי הבושם וצלוחיות המישחה, העידו כי כאן שוכנת אשה מתרוננת ולא גבר מסריח הבא לשפוך במקום זה את מרירות לילותיו וקובעת כשלונותיו. אשה בעלת אמבטיה חגה לה באמבטיה, מרחפת כמו ציפור, קצת מזמרת, קצת מעלעלת במאגאזין, קצת מתמרחת ומתבשמת, מתרטבת ומתנגבת, ואף בישבה על מושב בית-הכיסא היא מטילה לה, הסרחונית-פרחונית, את מה שמטילה, כמו טבחית מומחית המטילה ביד אמונה קציצות אל תוך הסיר, וראשה מנתר לו מצד אל צד כמנקר באוויר זרעוני-מחשבה מבושמים. לעומת האשה, המפזזת מעל מחוזות הטואלטה, כושל הגבר אל האמבטיה לאחר לילה של מאבק נואש באשה או חלומות נוראים מפילי-תשישות, או לאחר יום מפרך של מעשים קטנים, דביקים, שהוא מנסה לנערם מעליו שם, בעוד הראי מחזיר אליו פנים של זוהמה בלתי נמחקת. ובכן, אמרנו, חדר-אמבטיה של אשה. אך על שצ'יצקי עוד לבדוק אם אין מתגלגלים שם דרך מקרה על הקולב ועל הכוננית שמעל הכיור תחתונים מוכתמים או כלי-גילוח וכיוצא באלה ירושות אופייניות של גבר. במבט ראשון אין כלום, אף כי יתכן שנעלם משהו מעיני שצ'יצקי, אשר, בל נשכח, לא הפסיקו לרגע להתערפל מאז השימחה הפתאומית שהציפה אותו בקרוא לו האשה לפני כמה דקות מן הרחוב, שימחה שהתחלפה עד מהרה בחששות וספקות נוראים, אשר אף הם מצידם תרמו לערפול הראיה. צריך לעשות בחינה מדוקדקת יותר של החפצים בחדר-האמבטיה, אך זו יכולה להיעשות רק אם תצא האשה משם לרגע כדי להביא לו משהו לשתות או להוריד סיר מעל האש. אבל האשה עומדת ואינה זזה.

לא רק שהיא עומדת ואינה זזה, אלא שגם אינה אומרת כלום, כאילו היתה מחכה ששצ'יצקי יידע מעצמו היכן התנור ואיך ולאן להורידו, וכאילו היא והאמבטיה והתנור שלה כל-כך מפורסמים עד שהם מובנים מאליהם ואין צורך לדבר עליהם. אכן, יש לה, לאשה, דעה מאוד נעלה על עצמה, ואתם הנבוכים, לכו לחפש לה משמעות בספרות ובשמיים. לכו, חפשו, היא בינתיים תנוח. ובאמת, מה אנחנו עושים כל הימים אם לא נוברים בספריות באולמות מוארים באור מלאכותי ומחפשים פירושים תוך משמוש קדחתני במכנסיים והבטה עצבנית לצדדים, בעוד האשה מספיקה לעצמה בהחלט, אוכלת ומתרחצת ונחה על הספה עד שאנו שבים בערב ומניחים לרגליה את תוצאות מחקרנו אודותיה. היא עוצמת עיניה - הופ, מבטנו כבר חוגג על שדיה - ומבקשת מאתנו שנספר לה על מחקרנו, אין היא רוצה לשמוע פרטים רבים מדי, בלי פרטים בכלל, גם לא לעקוב אחר תהליך פלפולנו שאנו כה גאים בו, לא, היא רוצה לדעת רק אם אוהבים אותה או לא, זה הכל. אם התשובה שלילית היא עצובה על שאין היא אהובה, אף כי אין תשובה שלילית בשמבטנו חוגג על שדיה. ואם התשובה חיובית, כן, אנו אוהבים אותה, היא עצובה מפני שאשה שאוהבים אותה יכולה להרשות לעצמה להיות קצת עצובה.

עברה עת ארוכה דיה כדי שתבין האשה כי שצ'יצקי לא יזוז ממקומו ללא הוראה נוספת. שוב להורות הוראה. שצ'יצקי מתחיל להיות עליה לטורח. למרות שההיגיון אומר כביכול ששצ'יצקי אינו יודע היכן התנור ואינו רשאי לפעול בבית זר על דעת עצמו, הנה לא יכלה האשה להשתחרר מן ההרגשה שהעמיסו עליה מעמסה, להנחות מין גבר ילדותי במעשיו. מדוע אינו נוטל את היוזמה לידיו, מדוע אינו עורך במוחו חקירות מהירות ומנסה למצוא היכן התנור על דרך ההיקש, ואם עוקץ מחשבתו קהה מחמת הפגישה המהממת עם אשה כמותה, מדוע אינו שואל ודורש בדיבור היכן התנור, מדוע לא השכיל לנצל את הזמן עד עכשיו ולהביא כיסא מן המיטבח כדי שיוכל לטפס עליו, שהרי ברור שהתנור נמצא למעלה, אחרת לא היתה האשה מבקשת את עזרתו מן הרחוב. הגבר צריך לתסוס, אפילו לריק, אבל לתסוס. אם גבר קפוא, אם גבר משותק, מוטב לה לקנות פסלון בגודל זעיר שעליו תוכל לא רק להסתכל אלא גם לשחק עמו כפי רצונה, אך שצ'יצקי אינו פסלון, הוא אדם, יש לו עצמאות, רצון משלו. שצ'יצקי הכיר היטב בחסרונותיו אלה, שדבקו אליו עקב היותו בן-אדם, ולא אחת קילל את הגזירה הנוראה להיות אנוס לרצות רצון משלו בעוד הוא כה משתוקק לכופף עצמו מתחת לרצונו היציב של מישהו אחר, שם ישכון לבטח בטוויית הזיות חמות ומרופשות ביחד עם כלי-בית חלודים, חלקי-רהיטים שבורים, ואולי גם שאריות אוכל רקובות.

סוף-סוף פקע מיתר השתיקה והאשה, למרות רצונה העז שיבינו אותה מבלי שתאמר כלום, נאלצה לדבר. היא אמרה:

"התנור למעלה, ליד הדוד. צריך להביא כיסא מהמיטבח."

שצ'יצקי פנה לצאת מחדר-האמבטיה וללכת אל המיטבח להביא כיסא, מחליט בנפשו לוותר על עינויי השאלה הפנימית "מפני מה אין האשה טורחת לסייע לו קצת, להביא לו את הכיסא בעצמה?", כי כבר נמאס לו מהשאלות הפנימיות האלה, נמאס לו להיעלב, אדם אינו יכול להתפרנס לנצח על פגיעות נפשיות, עליו לחיות קצת. אבל בהחליטו לחיות נבהל משהכיר לפתע כי עדיין לא הגיב במלים על דברי האשה מתחילת יחסיהם ועד עתה, וכי אם הוא רוצה אומנם לחיות ולכלול את האשה בחייו, עליו לענות לה, לדבר אתה, להנחות את מגעיו עמה לפסים של שיחה קלה ונעימה, שאם לא כן עוד מעט יוריד לה את התנור וילך משם כלעומת שבא והזדמנות כבירה זו תוחמץ מבלי שעשה אף ניסיון פעוט אחד לנצל אותה: תחושת הזמן המתבזבז, הכלה והולך, היכתה בשצ'יצקי. דבר ראשון החייב להיעשות הוא להאט, להאט את פעולתו ובכך להאט את כל קצב המאורעות המועטים כל-כך ועומדים תיכף להסתיים. להשהות את הרגע בו יהיה עליו להיפרד וללכת. וקודם כל - לעצור. לאחר דברי האשה כבר הספיק לצעוד צעד או שניים כדי לצאת מן האמבטיה וללכת אל המיטבח להביא כיסא, אך עתה נעצר, הביט באשה, ניסה לפגוש את עיניה, מקווה בלבו תקווה נואשת כי לכשייפגשו מבטיהם יפיק פיו דיבור מתלוצץ נעים. אך מבטה שוב הולך למטה, הפעם אל האמבטיה. אוי, כמה רצה שצ'יצקי שההסבר להשפלת מבטה יהיה נעוץ בביישנותה? לא ולא, ההסבר נעוץ עתה, כקודם, ברצון האשה לבדוק בדיקה שטחית-אוטומאטית של עקרת-בית את מצבם ונקיונם של חלקי דירתה, של הרצפה, התקרה, האמבטיה - חלקים שקשריה עמם נצחיים, בניגוד לשצ'יצקי שהוא חומר זר ורגעי בחייה, ושעל כן אין צורך להעיף עליו כל מבט.

למתוח שוב את מיתר השתיקה לא רצה שצ'יצקי הסחוט, אשר מי יודע אם נותר בו עוד כוח להוריד את התנור. לכן החליט לדבר. ויש על מה לדבר. הוא שאל:

"איפה המיטבח?"

"שמאלה,"

אמרה האשה. עד כאן שיחתו של שצ'יצקי עם האשה, שיחה שנערכה ביוזמתו הוא. מה יאמר עכשיו? אולי ישאל אותה איזה כיסא להביא? ובעוד הוא חוכך בדעתו במסתרים אם לשאול את השאלה הזאת או לא, נטל פיו הנבזה את מוסרות-השלטון והוציא לפועל את השאלה הטיפשית הזאת, שעליה התחרט מייד:

"איזה כיסא להביא?"

האשה היתה כה שקועה בהתבוננות בכתם קטן שבאמבטיה עד שלא קפצה בעונג על טיפשות שאלתו וענתה לו:

"לא חשוב."

נסתתמו שאלות שצ'יצקי, נחתמה האפשרות לנהל שיחה, תשובה כזאת סוגרת הכל. יעזור לו האלוהים ויקרה משהו בשעת הורדת התנור. שיפול וישכור רגל, או מוטב שיפול והאשה תבלום את צניחתו בזרועותיה, ולאחר שיהיה ביניהן - אז כבר יידע מה לעשות, וגם האשה תתמוסס סוף-סוף, הרי היא יצור אנושי, ואם אינה מסוגלת להתאהב בשצ'יצקי באופן פתאומי ספונטאני, קרוב לוודאי שתתאהב אחרי רגעים ארוכים של רחמים וחששות לשלומו כאשר יפול מן הכיסא. שצ'יצקי פנה שוב לצאת מחדר-האמבטיה, הגיע לדלת, לחץ גבו אל המזוזה, ושוב צימצם את גופו והעבירו באופן שלא יגע באשה שלא זזה כל העת מן הפתח. הוא עמד בפרוזדור, הפרוזדור הזה שהוא כה מוכר לו, ושלאחר דקה אחת של שהיה באמבטיה הוא שב אליו כמו ששבים אל בית מוכר וישן, בית שהושקעו בו מיטב השאיפות והחלומות, ושכתליו מדיפים ריחות של חיים שראוי לחיותם. בצאתו מחדר-האמבטיה היפנה שצ'יצקי מבטו אל האשה, אך זו, נסמכת בזרועה על אחת המזוזות וחוסמת את כל הפתח, הביטה לעבר העליה ודודיהמים, החלון ווילון האמבטיה, אומדת את כל אלה כאילו היא מתדיינת בתוכה אם לערוך שינויים אדריכליים בחדר-האמבטיה שלה. אכן, מזל ביש לשצ'יצקי. כפי הנראה יצאה לו אשה שהאהבות והרומאנטיקה כבר מאחוריה, ועכשיו היא שקועה בדברים רציניים יותר, ענייניים, כמו עיצוב הבית ושכלול תנאי החיים החומריים. או אולי דווקא יש לה אהבה, אהבה ותיקה ומבוססת שהפכה כבר לחלק מובן מאליו מחייה ושאין צורך להקדיש לה שום מחשבה. רעיון מוכר נפל מחדש על שצ'יצקי והמם אותו: יש לה גֶּבֶר.

פרק חמישי

שצ'יצקי, הגבר ההמום, נכנם למיטבח לקחת לו כיסא אל האמבטיה. גם במיטבח ניצל את ההזדמנות והביט סביבו, כפי שעשה כבר בפרוזדור ובאמבטיה, לראות אם אין שם איזו מגבעת או עניבה של גבר. לכאורה אין המיטבח מקום טבעי להנחת כובע או עניבה של גבר, אבל צריך להבין כי הגבר השוקק, הלופת את גוף האשה בשעת שתיית תה במיטבח, אינו מקפיד להוציא החוצה את כובעו ולתלותו כיאות על הקולב בפרוזדור, אלא התשוקה הנמרצת מציפה אותו וגורמת לו להשליך את קליפות בגדיו באשר ישליך, אפילו במיטבח - לא עת סדרים היא זו - ולרוץ עם האשה אל חדר-השינה כדי לבצע בה שם את המעשה היקר לו מקיום כל האנושות ואוצרותיה, מעשה שבשלו הוא נוהג מאז גיל שש-עשרה לרמוס את המוסר, להשחית את האמנות וללכלך את תחתוניו.

גבר אחד לפף אשה במרפסת דירתה, לפף ולפף, עד שהגיע לקדחתנות כזאת שלא יכול היה לשאת עוד את השהות שתצריך ההליכה לחדר-השינה. לפיכך הפיל את האשה שם, במרפסת, על מזרן דק שהיה פרוש לצורך שיזוף-הבוקר שלה. בעצם, לא ברור אם הפיל אותה על המזרן או שהתפרקדה היא מעצמה ומשכה אותו אחריה, ומכל מקום נפלה הסכמה חשאית בין שניהם לבצע את מעשה ההתלקחות במרפסת. לאחר הלטיפות סביב היקף-הגוף והליקוקים על העור המצטמרר, הגיעה השעה לחדור לעומק. האשה שכבה על גבה ופשקה את רגליה ועצמה את עיניה, מוכנה לקליטת כל הטוב שבעולם, והגבר שלח קדימה את הגולם המטפטף שלו בשליחות רטובה אל תוך מאורת האשה השועלית. הגולם המטפטף, יצור גחכני וגס, נדחק פנימה, לחוץ מכל צד, והחל מייד במעשהו בתוך המאורה השועלית האפלה. עיניו הרואות, פיו המנשק, וידיו הממששות של הגבר העבירו אנרגיה והתלהבות להמרצת הגולם המטפטף, המשתפשף בפנים כמו סוס עבודה עיוור המושך בגלגל הריחיים. עברה שעה קלה והגבר כבר אדום ומזיע, עורו רגיש מאוד, והגולם המטפטף מזיל ריר מרוב מאמץ ושולח אל אדונו תחנונים לתת לו אישור לסיים את שליחותו ולבצע כבר את ההתנפצות הסופית אל עמקי-המאורה, לרקוק החוצה את מיץ-התשוקה הלבנבן המנקז את אשכי הגבר ובלוטת הערמונית שלו ומשחררם לשעה קלה מלחצו המכביד. בהזדמנות זו מבקש הגולם המטפטף גם אישור מראש לניקוז שלפוחית השתן מייד עם תום השליחות. הרבה לא יועיל לו, לגולם המנקז, כי מייד לאחר פעולת ההרקה והשיחרור ילך הגבר למיטבח או למיטה, ישתה קפה, בירה וחמיצה, ויאכל מיונז, נקניק וחרדל, וילכלך שוב את הפה, הוושט, צינורות השתן והמעיים, וגם באשכיו ובבלוטת הערמונית יצטבר עד מהרה מיץ לבנבן. לעולם לא יהיה טהור.

ובעוד הגבר שמח על תענוגו ורחב-לב, מאשר בנדיבות את כל הבקשות ומתחיל להגביר את קצב שפשופו של הגולם המטפטף בתוך מאורת האשה השועלית לקראת ההתנפצות הסופית, ולא נותרה לו אלא גולת כותרת של שניים-שלושה שפשופים אחרונים בלבד, הנה אז, בדיוק אז, צצה לה ברחוב מתחת למרפסת בעלתיהבית הקשישה והגלמודה שאצלה מתגורר הגבר - מכבר היא עוקבת אחר הליכתו התכופה אל בית האשה ונרעדת למחשבה שמא בכוונתו להתחתן ולנטוש את ביתה - וקראה לו בקול שירד למטה וישלם לה מייד שכר דירה, היא חשה שלא בטוב, והיא זקוקה לכסף כדי ללכת לרופא מומחה. הגבר לא היה מוכן אותה שעה לתשלומי שכר דירה. בכלל לא היה מוכן להפרעה כלשהי. דבר ידוע הוא שבשעת ליפוף האשה ושפשוף הגולם המטפטף במאורה השועלית חייב הגבר לחסום ולהצפין את כל רגשותיו וזכרונותיו, זולת אלה המשמשים לו במישרין בזרדים יבשים להתלקחות התשוקה. מחשבות על עניינים כספיים חייבות להידחות הצידה, לחכות במחבוא, כמו גם הרהורים פוליטיים, זכרונות משיעורי המתימטיקה בבית-הספר וכן העלאה בדמיון של פקידים מסניף-הדואר, חפצי-מתכת בעלי זוויות חדות, שיניים תותבות, ספרי-תפילה ישנים וכדומה. לגבי חומרים מסוימים, כמו גומי, למשל, המצב אינו חד-משמעי. פקק-גומי לכיור לא יועיל ולא כלום להתלקחות התשוקה, בעוד צמיג גדול של אוטובוס, ביחוד בשעת היותו חם ומעלה אד לאחר נסיעה ארוכה, עשוי, אצל כמה גברים, לסייע. מסייעים, ללא ספק, אף כלי חרסינה, כסתות, לחם, חלה, ירח, שמיים, הרים, מזוודות עור, סוגי לכלוך מסוימים וכמובן חזיונות נשים לבושות ועירומות מתוך המלאי הגדול והעשיר של שחקניות הקולנוע (בתיאטרון המצב יותר קשה, וכדאי להסתפק בריפוד-הכסאות באולם). דמות בעלת-ביתו של הגבר שייכת היתה לאותו סוג מחשבות שצריך לדחקן הצידה בזמן הליפוף והשפשוף באשה. לא רק שלא היה בה, בדמות בעלת-הבית, כוח מסעיר ומעורר, אלא היא היתה פתיל זדון צורמני וצרחני, מטרפדת תענוגות נצחית, קושי חסר-יופי שבו נגזר עליו להינגף בלי הרף בכניסתו לחדרו ובצאתו ממנו. עתה היא זוממת להשבית את שימחת חייו ולהפוך אותו לסניטר למרגלות ערש דווי שלה, היא קוראת לו עתה מלמטה ואינה מרפה אלא מוסיפה עוצמה לקולה - וזו רוצה שנאמץ לה שהיא חולה! - לא כדי שישמע הוא, כדי שישמעו השכנים ויתוספו לקבוצת האנשים הגדלה והולכת המשמשת עדות חיה לחרפת אי-תשלום-שכר-הדירה שלו.

בגלל שהוסחה קצת דעתו של הגבר מגירוי בשריהאשה בשל קריאות בעלתיהבית ועקב התקבצותן של כמה שכנות במרפסותיהן במטרה להנעים לעצמן את השעה בתיאטרון-החיים העממי הבלתי צפוי המוגש להן כאן בחינם, החל הגולם המטפטף להתרכך בתוך המאורה השועלית כאומר: "אני לא יכול לעבוד בתנאים האלה, אין שקט, צועקים, רבים, תשומתיהלב מוסחת ממני, מוטב שאתכווץ לי בין שתי ביצי עד שתשכך המהומה. אנוח לי, אנוח." מפליא עד כמה רגיש הוא הגולם הזה אשר מבחינה שכלית הריהו כמובן מטומטם גמור. הוא מתייחס אל עצמו כמו אמן וירטואוז שכולם פוחדים לגעת בו ולהפריע לו פן יקלקלו את כשרונו; לפני ואחרי ההופעה ממהרים להכניס אותו לתוך הנרתיק שלא יצטנן, שלא יתלכלך, ומשם, מן החממה המפוארת הזאת, מיסב לו בנחת בין שתי כריות עגולות, הוא משעבד אותך לצרכיו עשרים וארבע שעות ביממה, מכתיב לך את תנאיו, ואוי לך אם לא תמלא אחריהם מייד, הוא יסרב להופיע! מאוד מרגיז, מאוד מרגיז, אך מה לעשות. הגבר חש בהתכווצות הגולם המטפטף וכבר היה מוכן להינתק מן האשה, לקום, להרים את מכנסיו ולרכון מעל למעקה לעבר בעלת-הבית המשוועת אליו, ולענות לה, ואחר-כך לרוץ במורד המדרגות, למהר אליה ולהושיבה במונית כדי שתחוש לרופא מומחה, אך כאן קרה דבר שסיכל את כוונתו. האשה הרגישה בהצטמצמות הגולם המטפטף במאורתה השועלית ובכוונת הגבר להינתק ממנה, וידעה כי אם לא תעשה מעשה-קסם שילכוד מחדש את כל תשומת לבו השותת של הגבר, היא מאבדת אותו עתה. כמובן, הוא כשלעצמו אינו חשוב לה כל-כך, העיקרון חשוב כאן: אצלה לא יוציא גבר את הגולם המטפטף שלו שני שפשופים לפני ההתנפצות רק מפני שזקנה יבשה, מה גם בעלת-בית, צורחת אליו מלמטה. לא, לא אצלה. בבת אחת, ובטרם יספיק הגבר לשלוף את הגולם המטפטף, דחתה אותו מעליה בשתי ידיה ומשכה את אגך-רכיה אחורה, ובכך הוציאה הוצאה פתאומית את הגולם מתוך המאורה, ומייד, בסמוך לכך, התהפכה על בטנה, כשהיא מפנה לגבר ההדוף את גבה ואחוריה, נדנדה נדנוד-אחוריים אחד למציאת תנוחה נוחה להתפרקדות, ונשארה רובצת על גחונה, פניה מונחות על זרועה, וכאילו, בעצם, מה לה ולכל הצעקות הבוקעות מך הרחוב, יסתדר לו הגבר עם בעלות-בית, ירחיקו מעליה את המעמד המגוחך הזה, ועד שירחיקוהו - הרי אחוריה. היטב ידעה מה יהיה רושם התהפכותה הכמויאדישה על הגבר. ואכן, בבת אחת שונו פני הדברים תכלית-שינוי בשבילו. הוא הבין כי היה לבוז ולטורח בעיני האשה החופשיה ואוהבת-החיים הזאת עד כדי כך שדחתה אותו ראשונה מקירבה והפנתה לו את אחוריה כמי שמראה לו את המקום שראוי להפנות למחזה כזה. אם מידת הבוז והזלזול שרוחשת לו האשה גדולים כמידת אחוריה, כי אז המנה גדושה באמת. אחוריים גדולים, אחוריים מלאים, גו מוצק, עמוד-שדרה ישר, וצוואר, צוואר שמנמן שמעליו עורף מכוסה פלומת-שיער רכה ועדינה, ובכל אלה טבוע עמוק עמוק מין זלזול, בכל תפיחת-בשר, בכל שרטוט-גיזרה - זלזול. והזלזול כל-כך גדול עד שיש סכנה שגבר שמזלזלים בו בצורה כה לוהטת הוא גבר בעל ערך שאי אפשר לזלזל בו, וכדי למנוע סכנה כזאת - מייד הזלזול של האשה סותר את עצמו והופך לאדישות שלווה, נמנמנית, אדישות גמורה לכל מה שיבחר הגבר לעשות, הוא לא נוגע לה ולא מעניין אותה, הוא כבר נשמט מחייה כפי שנשמט לנו פלח-בשר מן המזלג אל הרצפה: תימהון, מורת-רוח, סילוק הנתח בנעל לעבר הכלב ושיכחה גמורה, והלאה, לפלח הבא.

לחוץ בין בעלת-הבית המשוועת אליו מלמטה ונידח על-ידי בשר-האשה הרובצת תחתיו, צפה ועלתה בו התמרמרות ותיקה כלפי כל מה שמפריע לו באמצע תענוגותיו, ובראש וראשונה כלפי בעלת-הבית. היא, סילון קר של מים על כל מדורת-חשק שהוא טורח ללבות בעצמו, כלבה נשכנית זועפת שאינה מרפה מעקבו, זקנה חרשת מטומטמת תובענית ההופכת אותו ללעג וקלס בציבור והמעלה כבר עכשיו על שפתי האשה המפורקדת בת-חיוך צרה של קורתירוח למראה מעידת יחסיהם של שני אנשים שנפשם מקרטעת ברוגז, והכל בגינה. אך לא רק ההתמרמרות על בעלת-הבית ועל קלקול חייו בידיה, לא רק הצריבה הצרחנית בקיבתו עקב חוסר אוניו, לא, אלה לא הכאיבו לו לבדם כפי שהכאיבו לו בהצטיירותם דווקא על רקע האחוריים הכבדים המוטחים אל פניו של האשה המפורקדת. הוא החליט - לא הוא החליט, כי אם משהו החליט בתוכו - להתנגח בכל כוחו אל מול חומה זו של ישבן כביר שהפך למציבה נצחית לכשלונו. הגולם המטפטף זינק וקפץ למעלה, התמתח כמו כלב תחש נקניקי אל מול שימלת גבירתו, וגעש עצום זרק את הגבר על גבה של האשה, והגולם המטפטף פירכס, על סף היריקה, מגשש בבהילות עילאית עיוורת אחר המאורה השועלית המוכרת.

בבת אחת, מבלי להתהפך בחזרה על גבה, מבלי להרים את ראשה או להסיבו, אף מבלי לפתוח את עיניה או לשנות את רוחב שפתיה, הגביהה האשה את אחוריה מעט, שלחה אל מעבר לגבה יד מדריכה מנוסה, תפסה בראשו של הגולם ותחבה אותו בלא דקדוקי-נימוס בחזרה אל תוך המאורה. ובכן, הגולם המטפטף חזר אליה, ועוד איך. חזר. אלף זעקות של אלף בעלות-בית חולות לא יחלצו מבין רגליה גבר מזקיף. אצלה יזקיפו לפי רצונה היא. היא תהפוך את כולם - את כולם! - לזקיפים נטועים לנצח מול שער ארמונה. בטפטוף איטי של הכרת-תודה שב הגולם המטפטף אל המאורה החמה, המלוחלחת לקראתו, לקק את דפנותיה, תחילה לאט ובמ- תינות, עושה עימם הכרות מחודשת, אחר-כך ביתר תוקף, ביתר מהירות, מכין עצמו שוב לקראת שפשופי-הגמר וההתנפצות הסופית. עקב התהפכות האשה התהפכו גם יחסיהם במרחב, ומה שהיה קודם ימין נעשה עתה שמאל. במחשכי-המאורה ובלהט השפשופים לא ניתנה, כמובן, הדעת כלל לשינויים אלה, גם לא היתה לכך חשיבות משום בחינה שהיא לגבי הגולם והמאורה, אלה בכלל אינם בעלי הבחנה דקה ביחסים מרחביים, ונזכיר שוב שמבחינת יכולת חשיבה מופשטת הרי גם הגולם גם המאורה הם שני טיפשים מופלגים. אך אם לגביהם לא אמר השינוי ביחסים המרחביים ולא כלום, הרי לידיו של הגבר ולמבטו אמר הרבה. שכן אי אפשר כלל להשוות את ביאת הגבר אל האשה מלפנים לביאתו מאחוריה, כל שכן במקרה מיוחד זה. בביאה מלפנים מסתעפת עבודת הגירוי והחשק בין הגולם המטפטף המשתפשף במאורה לבין הידיים הלשות את שחי מקרצות השדיים, ועל הגירוי לעשות דרך ארוכה משני כיוונים ולהתאחד במוח. בביאה מאחור מחליק לו הגולם המטפטף בין שתי מקרצות האחוריים בדרכו אל המאורה השועלית ולש אותן בנענועיו, וכך יוצאים שני הגירויים מרוכזים במקום אחד, המקום החשוב ביותר, גליל הגולם המטפטף, ותשוקת הגבר עולה בכעשר דרגות. הבדל אחר, פסיכולוגי עדין, הוא בכך שבהפניית האחוריים מיתוספת לגבר גם מתיקות קסם החוויה של קבצן הזוכה בעצם שמשליכים אליו מבעד לדלת האחורית, או של ילד שקיבל היתר שבעצימת-עין להתפלש בזוהמה! כך הוא מטביל את תענוגו ברוטב שמן של השפלה, מתענג עד לזרא, עד לגועל נורא, הנה הוא עולה ויורד, והאשה ללא כל תנועה, מלבד זיע קטנטן של אגן-הירכיים, מחכה להתנפצותו הסופית. קרבה ובאה ההתנפצות, הגולם המטפטף ממותח עד לקצה גבול יכולתו, ומתקבל הרושם כי אם לא היה מחובר בבסיסו לתחתיות הבטן של הגבר מייד היה פורץ פנימה, מעמיק אל תוך המאורה השועלית, פולח את הרחם והקיבה, ומשייט בוושט עד צוצו במפתיע בגרון, וכל זאת בכוח האנרגיה הקפיצית שהוא אוצר ברקמותיו הגמישות וגם בכוח פליטת סילון הזרע המשמש לו כוח דוחף, סילוני. למעשה אין הגולם נורא כל-כך, אל לכם להיבהל, הוא לא יכול להרים אפילו ספר בכריכה קשה, ואם ננסה להצליף באמצעותו בכוח על פני האשה היא תצחק לו ועוד תלקק אותו, את השובב החלוש, לתנחומים.

בכל אותה עת היתה אחת השכנות עומדת במרפסת דירתה וסוקרת את בעלת-הבית וצווחותיה ללא ניע, כי אין עליה חובה לרדת ולעזור לאשה זרה אשר הדייר שלה עצמו הנמצא באותו בניין ושומע אותה אינו רץ לעזור לה. במרוצת הצווחות יצאו כשתיים שלוש שכנות נוספות אל מרפסותיהן, וכיוון שהצווחות חזרו כל העת על עצמן ולא חידשו חידוש רב, נפנו בין הצצה להצצה לשוחח גם על עניינים משותפים אחרים, עניינים פוליטיים למשל, אך לא מן הצד הלוגי שהיה שמור לגברים שלהן בלבד, אלא מן הצד הרגשי, דהיינו היו מקללות את האויב ונאנחות אנחות עמוקות באוויר הצח על גורל הנערים המשרתים בצבא.

ובעלתיהבית, כאילו בתיאום מופלא עם הגולם המטפטף החותר לקראת התנפצותו, היתה מגבירה צווחותיה הנישאות כלפי מעלה - חצי צווחה לגבר-הדייר חצי צווחה לאלוהים - שהכאבים בחזה תוקפים אותה ביתר-שאת, שקשה לה לנשום, ושהיא כבר עומדת ליפול, לא בקול בוכים ולא בזעקות קורעות לב צווחה, כי אם בקול רם, דק ויבש, בקול מנסר שלא נחלש לרגע, ושישמעו כולם, אדרבא, שיעזרו לה להיות ראי גדול ומלוטש לחרפת הדייר שלה, אחרון יקיריה ומטופחיה, הרובץ שם על אשה זרה ומנקר אותה בהנאת ציפור ריקנית, הנאה אשר פריצותה וגסותה שמות ללעג את כל איסורי בעלת-הבית וצדקתה עלי אדמות.

והאשה הופכת-האחוריים שהגבר-הדייר רובץ עליה מגבה, ושעד עתה התייחסה בשלוותינפש גמורה לשוועת בעלת-הבית, הניעה לפתע את זוויות שפתיה במורת-רוח, מפני שיש גבול למידת הצורמנות אותה מוכן לשאת אדם, אפילו הוא אדיש, מה עוד שהוא נמצא עכשיו באמצע עינוג המחייב הרמוניה סביבתית. כבר ראינו קודם כי הגבר הדייר היה סמוך מאוד להתנפצות הסופית, ולא היו חסרים לו אלא עוד שניים שלושה שפשופים, והנה בא ניע זוויות שפתי האשה והניף אותו לפסגה חדשה של עונג ובושה וחלחלה מתוקה. מפסגה זו, משברון גבהים זה, הדף את העציץ הכבד שעמד על מעקה המרפסת למטה בכיוון ראש בעלת-הבית המשוועת, ומייד, מדלג כנראה על שפשוף אחד, הגיע אל התנפצותו הסופית בתוך מאורת האשה ולבו כמעט מתפקע מחמת הרפתקאות הדרך הממושכת ורבת-החתחתים של התענוג הזה, עד הגיעו הנה. הגולם המטפטף התריס פעם, פעמיים, שלוש, בתוך המאורה, הטיח בכתליה נוזל לבנבן, נותר רגע מתוח, קפוא, כמו החייל הגוסס לפני פרפורו האחרון, אחר כרע, נדלדל, והחל מצטמצם לאט לאט בתוך המאורה, נסוג אחורה עד שיצא החוצה רטוב, חלקלק, מין יצור גמדי מקומט שעשה מאמץ עילאי ונותר המום, מנסה להבין את מה שעשה ואינו יודע ומבין כלום.

על מה שאירע למטה חלוקות הדעות: אחדים מן העוברים ושבים סברו כי העציץ פגע במצחה של בעלת-הבית, הפילה לארץ והרגה. אחרים טענו כי קודם אחז בה השבץ - ועדות לכך היו זעקותיה על המיחושים בחזה - היא נפלה אפיים ארצה, נחבלה במצחה ומתה, ואילו העציץ נפל בסמוך לה מבלי שיגע בה. בין כך ובין כך שכבה בעלת-הבית עם ראש שבור, ורגבי אדמה קטנים מלכלכים את פניה שטופי הדם, רמז קל ולעגני לתפאורה שעתידה להקיף אותה בעוד יום או יומיים. עם שנדם קול בעלת-הבית ועלו במקומו מן הרחוב קולות אנשים אחרים צועקים, התפשטה במהירות צינת קרח בבטנו של הגבר-הדייר. הוא קם, ברכיו פקות, הציץ מעבר למעקה וראה מתוך עירפול הראיה שלאחר העונג גוויית-אשה שרועה על המדרכה, וארנקה, ארנק בעלת-הבית הלבן, מוטל במרחק כמה צעדים ממנה. למרות שנדמה היה לו כי לבו נשתתק כליל, רץ עם מכנסיו אל תוך החדר, לבש אותם בנשימות חפוזות המקושטות בהתחלה של התייפחות, יצא מן הדירה ורץ למטה במורד המדרגות. את התרחבות ניע מורת-הרוח של זוויות שפתי האשה לא הספיק לראות. היא התהפכה על גבה. הגבר גמר וברח, הלוואי שימות לכבודה, והלוואי שתמות גם בעלת-הבית אם עדיין לא מתה. למה לה כל העסק הזה עם גבר שבעלות-בתים רודפות אחריו ושכנות בולשות מסביבו. למה לה כל העסק הזה ששמו גבר בכלל. יש לה דירה משלה, היא זכאית לחיים פרטיים ובלתי מופרעים, היא שבעה דיה אכזבות, שגיונות ואסונות, עכשיו חשוב לה לשמור על טיפוח עורה, והיא רוצה לברור לה הנאות קטנות מפעם לפעם, שהיא, ורק היא, תהיה להן אדונית. דומה כי מיותר להזכיר כי הגבר-הדייר לא יזכה להשתעשע עוד עם האשה הזאת. הוא אומנם ינסה לשוב אליה בעתיד הקרוב, ידפוק על דלתה בלב הולם מחרדה, מצטדק בפני עצמו על שהוא נאלץ לחזור בלחץ הגולם המטפטף, אך היא לא תפתח לו את דלתה. מבחוץ ישמע רחשים קטנים בוקעים מתוך דירתה, ובפנים מחווירות יענה עצמו במחשבה כי גבר אחר משחק שם, עם פנים אדומים ממאמץ, באחוריה.

הוא יצא מפתח הבית כמו מרחף, רץ שני צעדים לעבר התקהלות האנשים סביב גוויית בעלת-הבית הרצוצה, ומייד סב על עקביו וברח מן המקום, מנסה קודם כל למחוק את כל המצב מחייו, אינו מצליח, מנסה לפלל שאנשים אחרים, זרים, בסיוע אמבולנס ושוטרים יעשו את הטיפולים הדרושים בבעלת-הבית ויצילו את חייה, אינו מצליח, מנסה לדמות לעצמו בסתר-לבו כי עכשיו לילה והוא חולם וכי עוד מעט יהיה בוקר והוא יקיץ מחלום הביעותים הזה אל מציאות בהירה, שוב אינו מצליח, אלא יודע היטב, עם לב עטוף כפור, כי הוא נם ממעמד גוויעת בעלת-הבית, נוטש אותה בודדה למר מותה.

כך המשיך הגבר-הדייר לרוץ ברחובות, רץ, רץ, מתייסר על ההנאה שנהנה אצל האשה, מתייסר על כל הנאה אחרת שנהנה בחייו, מחרוזת הנאות מחליאות בנות-רגע המחווירות מול מעשה-מותה של ישישה יקרה, העתיד מעתה להיפרש כמו שמיים קודרים נמוכים ולוחצים מעל נוף חייו המשמים. כפור עז הלך והיתוסף סביב איבריו הפנימיים ככל שהתרחק ממקום המעשה, עד שתנועותיו קפאו וברגליים כושלות נכנס אל בית-קפה, שם מצא עצמו יושב בין אנשים במצב שיגרתי ודוגר במין שקט מוזר על סיפורו הדראמאטי.

נביא את סוף הפרשה בקצרה: נערך משפט, והגבר-הדייר, למרות יסורי אשמתו הפנימית, טרח להגן על עצמו היטב, ושכר לו עורך-דין מבריק ומפולפל שהצליח להזים את כל הוכחות הקטיגור על רצח בעלת-הבית בעציץ בידי הגבר-הדייר. ביחוד הסתמך על כך שבעלת-הבית היתה אשה חולה והיתה שרויה באמצע התקפת הלב הקטלנית שלה בשעה שקראה לגבר-הדייר, עובדה שהיא עצמה צעקה אותה בקולי קולות וכל השכנות היו עדות לכך. לפיכך יש להניח שהיא נפטרה עוד לפני הגיע העציץ אל המדרכה, ומכל מקום לא הוכח הוכחה מספקת שהעציץ הוא שגרם למותה. למרות הכל אין לדעת אם היתה זו מסכת פילפוליו של הסניגור שהצילה את הגבר-הדייר, שכן, בשעת מתן גזר-הדין נראה השופט, היושב מאחורי דוכנו הרם החוצה את האולם לרחבו, מתרומם מעט על מושבו, מנפנף בפטישו, נע קדימה ואחורה בלהט ופניו מאדימים-מכחילים, והכל כבר בטוחים היו כי בחמת כעסו הוא עומד לגזור גזר-דין מוות (שאינו נהרג אצלנו כלל), והנה נשמע קולו המרוסק, הקטוע, והכריז על זיכויו המלא של הגבר-הדייר. השופט, אשר נוכח התענוג שמתחת לדוכן נראה לו לפתע כל מה שמעבר לדוכן כקשקוש הבלותי זר ורחוק, כולל יחסי בעלתיבית ודייר, רוצח ונרצח, תובע ונתבע, בקיצור, הכל, זיכה בו במקום את הנאשם ובלבד שיניחו לו. כך יצא, בדרך מקרה או גורל, שגולם מטפטף של גבר אחד תמך בגולם מטפטף של גבר שני. יש חוקיות סמויה בעולם, יש אחוות גלמים מטפטפים. הי, אתם הקודחים במאורות הנשים, אינכם כה בודדים!

לא נוכל שלא לסיים פרשה זו ללא תוספת מאורע קצר שקרה מייד עם תום המשפט. ידוע לנו כי המתים אינם נוהגים לזוז ממקומם. הם שוכבים בשקט, מקשיבים לצפצוף המוות הארוך מתוך תרעומת חרישית-חרישית של גופות מיואשות. גם בעלת-הכית חדלה לזוז מרגע מותה, ולאחר שקברו אותה ויד חי לא נגעה בה עוד לא נמצא גם מי שיזיז אותה. משהוקרא גזר-הדין יצא ברק מחלון אולם בית-המשפט, חדר אל קברה של בעלת-הבית, פגע בה, זעזע את גווייתה והפכה פעמיים על מישכבה תוך הכפשת פניה בעפר. כתוצאה מן הזעזוע יצאו מן הקבר גלי הדף-אוויר של הטחה כלפי השמיים הריקים ולעבר כל הכיוונים, ואחד מגלי ההדף הגיע, חלש מאוד, אף אל הגבר-הדייר שכבר ישב במזנון בית-המשפט ושתה קפה, והניד אותו תנודה בלתי-מורגשת כמעט על כסאו, תנודה שאחת הפקידות היושבת מולו פירשה אותה כתנועת נשיאת-חן המכוונת אליה, ושבתגובה עליה שלחה לעברו חיוך קל. והגולם המטפטף של הגבר-הדייר החל להתמתח.

הבאנו דוגמא קצת ארוכה לעוצמתה הדורסנית של תשוקת הגבר, ממנה אפשר להקיש אף לענייננו. אנו קובעים: כפי שהגבר שלפף אשה במרפסת לא נענה לשוועות בעלת-ביתו החולה ואף השליך עליה עציץ מן המרפסת, כך גם הגבר המלפף את האשה במיטבחה לא יטרח להקפיד על הסדר ולשים את כובעו בפרוזדור, אלא ישליכו באשר הוא ויאוץ עם האשה לחדר-השינה או אפילו יפיל אותה במיטבח. צדק איפוא שצ'יצקי בחפשו סימני גבר במיטבח. אך שום סימן לגבר לא היה שם. שצ'יצקי לקח כיסא והלך אתו אל חדר-האמבטיה.

פרק שישי

שצ'יצקי שב אל האמבטיה ובידו הכיסא. הכיסא לא היה קל כל-כך לנשיאה ושצ'יצקי נאלץ לשאתו תוך הטיה משונה של הגוף, מה שגרם לו לנסות ולהתבונן על עצמו מן הצד ולשאול את עצמו אם הוא מגוחך. תוך כדי ההתבוננות בו ובכיסא מן הצד מצא עצמו משתומם פתאום על שהוא שרוי בדירה זרה שלא ביקר בה אף פעם ונוסף לכך הוא עוד מעביר כיסא מן המיטבח לחדר-האמבטיה, וכל זה כדי להוריד תנור בשביל אשה לא מוכרת. אכן, יש על מה להשתומם. אך השאלה היותר חשובה היא: היש בכך השפלה? הייחשב שצ'יצקי בעקבות מקרה זה לאדם רך וחלש שהמקריות עושה בו כחפצה ומטלטלת אותו אנה ואנהי לא, שצ'יצקי לא הסכים לכך, הוא התאמץ לראות את שקורה לו עתה כהרפתקה מוזרה, מפני שידע שאופייני מאוד לגברים אמיתיים שהרפתקה בלתי-צפויה סוחפת אותם אל מחוזות נעלמים, ואין זה נחשב להם בשום פנים ואופן לחולשה או לרוך. השאלה היא רק אם רשאי שצ'יצקי לראות עצמו עתה כשרוי במחוז נעלם. אפשרות חדשה זו עינגה אותו מאוד, וכשנכנס עם הכיסא אל האמבטיה הביט באשה במבט חדש, מבט של הרפתקן פצוע ויגע שזחל עת ארוכה בתוך מערה חשוכה עד שהגיע אל הפתח המואר, שם כבר מחכים לו בזרועות פתוחות ועם כל ציוד ההצלה הנדרש, והוא, גיבור שעשה את שלו, יכול כבר להניח את ראשו זב הדם על ברכי המושיעים ולהתעלף מתוך ביטחון גמור בהחלמתו ובהמשך חייו. כאן אולי המקום להזכיר את ההבדל המהותי שבין ההתעלפות מתוך ביטחון לבין ההתעלפות בחוסר ודאות. המתעלף מתוך ביטחון הוא בדרך-כלל אדם המתעלף לאחר מאמץ רב שהביאו לחוסר אונים או אדם שאיבד דם רב וגופו כבר מתחיל להצטנן, אך הנה מגיעה עזרה רפואית בזמן, והוא מפקיד את הטיפול בחייו בידי צוות רופאים ואחיות הנעזרים בשוטרים וכבאים, והוא מתעלף בחיוך קט של הקלה, כמו העייף השוקע לתוך תרדמה עמוקה. בהתעוררו הוא כבר בריא, שוכב במיטה ומקבל אוכל וקפה. לעומתו, המתעלף בחוסר ודאות הוא בדרך-כלל זה הצונח ללא כל סיבה נראית לעין ברחוב או על כסאו בביתו באמצע ארוחת-הערב ומאבד את הכרתו. מתעלף מסוג זה שוקע לתוך עלפונו מופתע לחלוטין, אינו יודע מה הסיבה לעילפון, ורגע לפני שהוא מאבד את הכרתו הוא מפשפש במוחו למצוא סיבה נאותה אך אינו מוצא כלום זולת אפשרות של מחלה פנימית ממארת בשלב מתקדם, מוות קרוב, והוא שוקע לתוך העילפון בלא כל ודאות שיקיץ ממנו אי-פעם! אדרבא, קרוב לוודאי שמן העילפון יועבר מייד באמצעות מחלתו אל הגסיסה וממנה אל המוות. לאחר שצנח ארצה, וערד בטרם ישקע כליל בתוך האין, הוא נאחז חרדה עמוקה כל-כך פן נגזר עליו שלא להתעורר עוד לעולם מן העלטה המוצצת אותו לתוכה, עד שחרדה זו עצמה מביאה עליו עילפון נוסף, וכך מתעלף המתעלף מן הסוג הזה שתי פעמים: פעם אחת התעלפות בסיסית, ופעם שניה התעלפות מתוך חרדה על התעלפותו הבסיסית. ברור לכל שממצב זה של עילפון כפול קטנים סיכוייו של המתעלף לקום. הפנים שחוורו לא ידעו עוד צבע אחר. מחשבות העילפון דחפו את שצ'יצקי לרצות לבקש מהן מיפלט בהטלת ראשו על ברכיה של האשה, כריכת ידיו סביב מותניה וחישת חום בשר ירכיה מבעד לבד החלוק הדק.

בערך פעמיים או שלוש התרוצצה נפש שצ'יצקי בין הרגשת הזרות התמוהה לבין תחושת האינטימיות הנשפכת כלפי הדירה והאשה, והתרוצ- צות זו התישה את כוחו. לבד מהתרוצצות זו היה חלק אחר בנפשו עסוק בבליעת רשמים רבים ככל האפשר מן האשה וביתה וחקיקתם בזכרונו, כאילו ידע מראש שעוד מעט יפרד מכאן בלא כלום והוא משתדל להציל לו קצת זכרונות והתרשמויות כדי לבסס עליהם דמיונות עונג עקרים. הוא הניח את הכיסא על הרצפה מתחת לעליה, טיפס עליו, הושיט ידיו למעלה ופתח את דלת העליה. לעיניו נתגלתה מזוודה גדולה ולידה תיק משרדי של פקיד. בחילה מילאה את קירבו: יש לה גבר. ודאי, התיק הוא תיק של גבר פקיד, אשה אינה הולכת עם כאלה, ביחוד לא שמנמונת שכמותה אשר התיק המקסימלי המתבקש לה הוא כלב קטן, כיוון שאין צורך לשאת אותו בידיים אלא הוא נושא את עצמו. האשה אמרה:

"תוריד קודם את המזוודה, התנור מאחוריה."

המזוודה היתה כבדה וגדושה בחפצים, ודאי מסמכים ישנים או בגדי חורף של גבר. מי יתן ויכול היה לפתוח אותה ולראות, אך זו נעולה היטב כל-כך, ודאי בידי גבר קפדן. ומצד שני, אולי אין התיק המשרדי אלא שריד אחרון, מצחיק ולבבי, מאביה שנפטר והלך בלי תיק אל הקבר? או אולי שייך היה התיק לגבר ממנו נפרדה מכבר? אדרבא, העובדה שהתיק מונח בעליה מוכיחה כי אין מי שישתמש בו בבית הזה. ואם נצרף לכך את העובדה שאין כל סימן לנוכחות גברית בבית - והרי העדות בחדרים היא הקובעת, ולא זו הנמצאת מי יודע כמה שנים בעליה המאובקת - יוצאת מסקנה לא רעה בכלל: אין פה גבר, אין פה גבר. ובכל-זאת, בהורידו את המזוודה ובאמור לו האשה:

"בזהירות,"

לא יכול היה להימנע מן ההרגשה כי אפשר גם אפשר שהוא מוריד כעת מזוודה מלאה תחתונים-וגופיות של גבר שהוא אהובה הבלעדי של האשה, ובכך נמצא שצ'יצקי עובד בתור משרת למען חיי אהבתם של גבר ואשה זרים, ובנוסף לכל זה עוד מצווה עליו האשה להיזהר. כן, להיזהר לבל תיפול המזוודה, לבל תיפתח וישובש חם וחלילה סדר התחתונים והגופיות של גבר אחר - הנה בשביל מה שנכנס לדירתה, בשביל מה שקראה לו, בשביל מה שהוא חי בכלל. מרירות זו תורגמה מייד לרפיון זרועות וכמעט שנשמטה המזוודה מידיו - הלוואי שהיתה נופלת ארצה ונפתחת והיה רואה כבר מה שבתוכה - עד שהאשה נאלצה לקרוא בשנית, הפעם בטון חריף יותר:

"אמרתי בזהירות."

ככה, היא כבר משננת לו את אזהרותיה. עוד מעט תחייבו ללמדן בעל-פה. כעס גדול ניצת בו כלפי האשה המפוארת הזאת. מפוארת ככל שתהיה, כלום היא רשאית להתעלם מסבלו? כלום אינה רואה שהוא מתחבט בשאלת הימצאותו של גבר אחר בבית? ודאי שהיא רואה, הדבר כה גלוי לעין, שצ'יצקי הוא אדם שקוף. מדוע אם כך אינה אומרת לו כלום, מדוע אינה זורקת לו רמז, אפילו שלילי, ופוטרת אותו אחת ולתמיד מספקותיו המענים? האשה לקחה בינתיים סמרטוט קטן וניגבה את האבק מן המזוודה, הזדמנות-פז לניקיון, בעוד שצ'יצקי מושיט ידיים לתנור. אין ספק שחשה בהתחבטויות שצ'יצקי, היא מנוסה דיה כדי שתבחין אפילו באותות קלים מאלו, אך למה לה לפתור לו את בעיותיו, למה לה לגלות לו גילויים מחייה אם יש לה גבר או אין לה גבר, יעזור הוא לעצמו, היא אינה אלא אשה קטנה, אשה שאולי יש לה מישהו ואולי אין לה מישהו, ימשיך נא שצ'יצקי לחטט בעניין בלי לערבב אותה, היא שונאת ערבוביה.

בעמל רב הוריד שצ'יצקי את התנור. הוא הזיע הרבה ואבק התנור התערבב בזיעה ששפעה ממנו והוא ליכלך את ידיו, פניו וחולצתו. הוא החזיר את הכיסא למיטבח, חזר אל האמבטיה ושטף את פניו במים. בגלל שאיפתו להדגיש את נימוסיו ולהפגין את העובדה שהוא אינו מלכלך מגבות של אשה זרה שכן המגבת מייצגת יחם אינטימי ביותר שבין המנגב למנוגב, קינח את פניו בשולי חולצתו ולכלכה עוד יותר. האשה לא הציעה לו כלל מגבת נקיה לנגב בה את פניו, דבר שאפשר לפרשו כדחיה מוחלטת של כל רצון להתקשר עמו, או להיפך, כהיתר להתנגב במגבת הפרטית שלה, דהיינו ביטוי לידידות, ואולי אף לניצנים ראשונים של אהבה. הפירוש השני נמחק מייד, האשה כבר אינה ילדונת, היא לא צריכה לרמוז לגבר רמזי-קירבה דרך מגבת, ולו היתה באמת רוצה בו, לו היה נדלק איזה זיק, היתה ללא ספק מגלה כלפיו התעניינות ישירה. גם הפירוש השני, למען האמת, אינו תקף כל-כך, כי האשה לא נמצאה עם שצ'יצקי בשום יחס או קשר שכלפיו היתה זקוקה להפגין דחיה. הפירוש הקרוב ביותר לאמת נראה היה הפירוש הממוצע, לפיו כלל לא שמה האשה לב לעניין ניגוב פניו של שצ'יצקי, משום שהיתה טרודה, כמו קודם, בהתבוננות בניקיון ובאדריכלות הפנים של חדר-האמבטיה, ומעכשיו גם בניקוי התנור ובהזזת חלקיו השונים כדי לראות אם לא החלידו, ואם הוא עדיין מוכן כולו, כמו בשנה שעברה, להעניק לה שירותי-חום תוך הכנעה גמורה והתבטלות בפני רצונה. למשל, היא ניסתה לסובב את בורג מווסת-הלהבה. היתנגד לה הבורג הפעם, או יסתובב בידיה כמו בשנה שעברה, בעת שדי היה בלחיצת יד קלה והוא, הבורג, אשר מתחת ללהבה המפיצה חום אל שדיה הרוכנים של האשה, היה מציית לה באופן כה כלבי? כי שנה שלמה חלפה, האשה אולי הזדקנה, אולי בלתה, אולי התכערה, אולי שכחו אותה הברגים ומצאו להם אהבות והתרפסויות אחרות, או שקפאו ומתו בעליה המאובקת ומגע אצבעות-אשה לא עוד ירטיט אותם לעולמים? צריך לבדוק. מיבחן הוא גם לברגים, גם לאשה. אולם בכל מקרה, גם אם לא יצייתו הברגים, בל נחשוב כי האשה סובלת. לא, הברגים הם שיסבלו. לא מסתובבים? לא מצייתים? חורקים? הלאה, לפח, ברגים חולי שיגרון, מצורעי חלודה, לכו עם עצמות העופות והדגים ועם קליפות הירקות ושברי הצלוחיות וקרעי הניירות ועם סחי ועם קיא לשכון יחד בזבל, אולי תשאו חן בעיני עכברוש. במקומכם יבואו אצל האשה ברגים חדשים, צעירים, משוחים בשמן, הם יסתובבו בקלילות פאריזאית וינשקו לה את האצבעות בחנפנות פולנית, הם לא הכירו אותה לפני שנה והיא מסעירה אותם כפי שהיא כעת. כך ישלמו הברגים את מחיר הזדקנותה של אשה. כל שנה יושלכו ברגים ישנים ויצוצו חדשים עד לשנה הבאה וחוזר חלילה, כניסות ויציאות לאורך קו זמן מתמשך של בליית-אשה שמנמנה קטנה.

שצ'יצקי ראה למגינת-לבו כי הנה כילה את מעשיו אשר לשמם נקרא לדירת-האשה ואין לו עוד צידוק להישאר, עליו ללכת. מה עושים, מה עושים! חיש קל, הבזקה גאונית בלתי אופיינית, גהר גם הוא אל התנור והחל למשמש בחלקיו, כאילו מעשה טבעי הוא שלאחר שמורידים לאשה תנור מן העליה אף עוזרים לה לבדוק את חלקיו ואת תקינותם. ואומנם, היה היגיון ג'טלמני במעשה הזה, ושצ'יצקי שש מאוד על ההמצאה השנונה שהעניקה לו אורכה להישאר בבית האשה, וכבר חשב שמא אין זה אלא ניצן של אופי חדש ואישיות חדשה-רעננה שהוא עומד לקבל. עוד מעט ילמד גם לרקוד. אבל האשה לא ביקשה ממנו לעזור לה במשמוש התנור ולכן אמרה:

"אין צורך."

נלחם על חייו החוויר שצ'יצקי. חייו מתפוגגים, לא אופי חדש, לא אישיות חדשה - הכרסום הרגיל בקיבה. למרות זאת העז להתנגד לה, במרי שקט, כמובן. הוא המשיך למשמש בחלקי התנור כאילו לא שמע, ומשחזרה ואמרה:

"אבל אין צורך, באמת."

השיב:

"אין דבר."

ובכך ניסה להפוך את התנגדותה של האשה להתנגדות שבנימוס, כלומר, היא כביכול חסה על זמנו וטרחתו, ואילו הוא מוכן להמשיך להקריב עבורה הקרבה גינטלמנית. ואם לא נעים לה להטריחו משום שהוא אדם זר, אדרבא, היא יכולה לשנות את יחס הזרות שביניהם ליחס של קירבה כהרף עין. מזימתו של שצ'יצקי לסובב את פני הדברים כך ולטעת בלב האשה הרגשה שהתנגדה רק מטעמי-נימוס בעוד למעשה היא מעוניינת שימשיך, מזימה זו לא צלחה בידו כי האשה חזרה ואמרה בשלישית, והפעם בניסוח שאין לטעות בו:

"אבל אמרתי שמספיק,"

ואף לקחה מידיו בורג ששלף בזה הרגע מן התנור. תם תור העמדת הפנים. לפני שצ'יצקי נותרו שתי אפשרויות: האחת לקום וללכת מקופל סביב הכרסום הצורב בקיבתו, נידח מן האושר העליון, אשר על-פי האמת כבר לא היה עליון כל-כך משום שנתמאס מחמת החיטוטים הממושכים ואי-הוודאות. האפשרות השניה היתה לעוט על התנור, מעשה פרא עקשני, ולא להרפות ממנו עד שיכוננהו כראוי. אך שצ'יצקי ופראות? שצ'יצקי ועק- שנות? מוחו בחר באפשרות ההליכה, הוא פנה ללכת, והנה מאי-שם בקירבו הגיח כוח המרירות שנתחשל ונתלבן באש אכזבות כה רבות, והטיל אותו על התנור. הוא התכופף, כמעט שנפל על התנור, ידיו המזיעות מישמשוהו בעצבנות, עיניו מושפלות מפני האשה ותגובתה, מנסות לרכז מבט בתנור, רק בתנור, בתנור, בתנור. האשה אף לא חשבה למנוע בעדו. הגבר תקוף רצון משוגע לשרת אותה? - היא נכנעת. כי אכן, מה כניעה היא זו, להסכים שיכוננו בשבילה תנור, שיעמלו בשבילה כדי שהיא לא תצטרך להתאמץ. האשה אהבה כניעות מהסוג הזה. לבה צחק. גם שגעון שצ'יצקי חלף עד מהרה כלעומת שבא, הוא סיים את התקנת התנור ונשאר גוהר עליו מרוקן כוח. וכי מה, ניצח? האשה צוחקת, משמשים אותה. אלא מה, יצא באיזה רווחי הרוויח עוד דקה אחת בדירת האשה, דקה שבה הזיע, התלכלך, התנהג באיוולת, ושוב הוא עומד בפני הכורח לצאת מן הדירה כשביחסיו עם האשה לא חל שום שינוי, שום שינוי.

פרק שביעי

עוד מבס אחד ממושך תקע שצ'יצקי באשה, אחר הסב פניו כמעט בכאב ופנה לצאת מחדר-האמבטיה אל הפרוזדור. הנה הוא הולך לכיוון דלת-היציאה, הנה הוא מתקרב אליה, עוד מעט ויהיה בחוץ - לבדו בלי האשה, ולעולם לא תהיה לו עוד דרך חזרה. אם צריך שיארע אי-פעם לשצ'יצקי נס, שצ'יצקי רוצה אותו עכשיו. נס, נס שיפתח לפניו את שער החיים הכבד ויראה לו את הדרך לסוב על עקביו וליפול על האשה ולמעוך אותה תחתיו מעיכה הגונה כמו שהיא ודאי אוהבת. בהגיעו בערך למרחק של שתי פסיעות מהדלת נטש כוח הרצון, תוך מחאה אילמת אדירה, את רסן השלטון על גופו, ושצ'יצקי, נשלט בידי מנגנון שלאחר יאוש, ובניגוד גמור למיטב הכרתו ושיפוטו, מצא עצמו נעצר, מסתובב ועומד כשפניו אל האשה. הוא לא ידע מה לומר, גם לא התכוון לומר כלום, רק עמד מולה, מין מעשה מכניקה, וחיכה. אי אפשר כמובן לעמוד זמן-רב מעשה מכניקה ללא כל סיבה, אך המנגנון-שלאחר-יאוש של שצ'יצקי החליט לנצל את הזמן האפש- רי עד תומו, עד שכוחות הבושה יפרצו את הסכרים וידחפו את שצ'יצקי לנום מן המקום, או עד שתדחוף אותו האשה בעצמה. היא התבוננה בשצ'יצקי במשך כמה שניות - הפעם הראשונה בה הביטה בפניו - ואחר-כך השפילה מבט בענייניות, הכניסה יד לכיס חלוקה, שלתה ממנו ארנק קטן, הוציאה מן הארנק מטבע אחת, ולאחר היסוס-מה עוד מטבע, והושיטה אותן, בהטיית ראש נחרצת לאחור, לשצ'יצקי. שצ'יצקי השהה מבטו עתה על כף-ידה המושטת לקראתו, כף קטנה, מוצקה ושמנמנה, בעלת אצבעות זעירות-חמודות ופרק-יד מחורץ חריץ מחמת השומן. למראה היד הכובשת הזאת חש שצ'יצקי חולשה סוערת גדולה - המכניות נגוזה - ונטיה טבעית לנשק אותה בלהיטות קודחת ולהטביע בה את טביעת שפתיו, תוך התכופפות, עד שיכחילו. אך הצרה האיומה היתה שהיד הושטה לא לשם נישוק אלא לשם מסירת המטבעות, ואת אלה לא התכוון שצ'יצקי לקחת כלל.

חייבים לומר שלא בנפש חפצה כל-כך היתה האשה פותחת את ארנקה ומוציאה ממנו מטבעות, שלא לדבר על שטרות. אומנם, כשהיתה קונה לעצמה עוגה או שימלה נראה לה הכסף תמורה טבעית ביותר לעוגה או לשימלה: היא רצתה בהן בצורה כה נמרצת עד שהיה ערכן גדל בעיניה מאוד וכל מעייניה היו מרוכזים בהן ואז היתה מוכנה להיפטר מכל סכום שהוא, ממש לזרוק אותו, כדי לקבל כבר, מייד ובמקום, את העוגה או השימלה וליהנות מהן ולמצות עד-תום את כל האפשרויות הגנוזות בהן. שונה היה המצב כשהיתה צריכה לפתוח את ארנקה הקטן כדי לשלם חשבונות ערטילאיים כמו חשבונות מים וחשמל, או מתנה לאיזה ילד (בדרך-כלל היתה נמנעת מלתת מתנה לילד כיוון שממילא יחדל מלהיות ילד בעוד חמש או עשר שנים, והרי זה בזבוז), או לשלם שכר-עבודתם של אנשים שעשו למענה עבודה (האין זכות זו, לעשות עבודה למענה, התשלום הנאה ביותר?). ארנקה היה קטן מאוד, מין צימוקיעור, והכיל מספר מועט של מטבעות ושטר אחד מקופל בתחתיתו. הרעיון הטמון בקוטן הארנק הוא שארנק שאין מכניסים לתוכו הרבה גם אין מוציאים ממנו הרבה. בעניין שצ'יצקי התלבטה ממושכות, ועתה נוכל כבר לגלות, כי לפחות חלק מאותן הסתכלויות שלה לצדדים ולתקרה ולרצפה ולרהיטים שונים, הסתכלויות שפורשו כבחינת ניקיון ושינויים אדריכליים פנימיים, לא היו אלא פלבולי-עיניים ונעיצות מבט של התלבטות אם לתת משהו כספי לשצ'יצקי, ואם לתת, כמה לתת.

כל העת היה הארנק מונח בכיס חלוקה, וידה נשלחה אליו כפעם בפעם למשש אם הוא נמצא שם, שכן, עם כל האבסורד שברעיון, אי אפשר לדעת אם שצ'יצקי אינו גנב-כייס מאומן להפליא בעל חזות שצ'יצקיית, המנצל את עזרתו לנשים קטנות כדי לחמום מהן את צימוק ארנקן הפעוט והיקר. כמעט כל זמן שהייתו של שצ'יצקי בדירתה היה מנוי וגמור עמה שלא לתת לו כלום, כי מה מגיע לו בכלל עבור מאמץ גברי של שני רגעים? לא, היא לא תפזר כספים, שיגמור וילך. רק פעם אחת, כשראתה אותו עומד על הכיסא, עומס את התנור על כתפו, מזיע ומתלכלך וכמעט מט ליפול, עבר לה זיק של נתינה בלב, והיא מיששה את צימוקה הפעוט, חוככת עדיין בדעתה אם להוציאו, ואם לא מוטב לכבד אדם כמו שצ'יצקי דווקא בסוב* דיה. שעת-רצון ונדיבות היתה אותה שעה בעולם, שכן האשה החליטה על מטבע ולא על סוכריה. היא מיששה את צימוקה הפעוט, וכיוון שהיה פעוט באמת גמרה אומר להעניק לו מטבע אחת, שהיא, מנקודת-מבט מסוימת, חצי ארנק. מאוד קיוותה בלבה שיש לה בארנק מטבע בערך שאותו רצתה לתת, ולא תצטרך לתת לו מטבע יקרה יותר ולבקש ממנו עודף. לאחר שכבר הוריד שצ'יצקי את המזוודה וגם את התנור, מחקה האשה מזכרונה את מאמצו וזיעתו במהירות גדולה, התחרטה על רצונה לתת לו מטבע וליטפה את צימוקה הפעוט כאומרת "אל תדאג, אני לא אוציא לך את הקרביים, לא אני." פעם נוספת ירדה עליה הדאגה שמא תצטרך לתת בשעה ששצ'יצקי התנפל על התנור והברגים והתעקש לכונן את התנור, וזו היתה הסיבה להתנגדותה ולרצונה שירפה כבר מעבודת השירות בשבילה ולא יעמיד שוב את נדיבות לבה במיבחני סחיטה. אך כל דאגותיה נעלמו-נגוזו משפנה שצ'יצקי ללכת וכבר התקרב אל הדלת ועוד מעט וייצא כשתוכן צימוקה הפעוט לא נגרע כמלוא-הנימה. כיוון שהוקל לה מאוד, ונפטרה מאימת הנתינה, שלחה את בלמי-הנדיבות לחופש קטן והרשתה לעצמה להרגיש קצת צער על ששילחה את שצ'יצקי בלא מתת וקצת שאיפה לתת לו בכל-זאת משהו. היה זה בדיוק באמצע צער ושאיפה אלה ששצ'יצקי סב על עקביו מעשה-מכניקה והביט בה בלא אומר, האשה האדימה, שצ'יצקי לכד אותה בדיוק באמצע השאיפה לתת, נדמה היה לה כי כוונות לבה נגלו לפניו, היא האדימה מחמת הבושה, ואחר-כך הוסיפה והאדימה מחמת הזעם שהחל מציף אותה על שכופים אותה לתת. חרטה נוקבת על מטבעותיה האבודות כבר חילחלה בתוכה. מתוך האדמומית, שהפכה כבר ארגמן, פתחה את ארנקה, הוציאה מטבע אחת ואחריה - ילך כבר הכל לעזאזל - עוד מטבע, והושיטה לשצ'יצקי בתנועה המדגישה מאוד מאוד את הנתינה.

כמובן, מתחת למערכת שיקולי ההתלבטות הגלויה הזאת רחשה לה כל הזמן במעבה מוחה של האשה גם הנהלת פנקסים נוספת, סמויה, שהתפתחה מסביב לצורך העז להוריד את הגבר העוזר לה למישור של סבל-שמש. בכוחו של תשלום המטבעות היה להפוך את שצ'יצקי מגבר-אבירי-חש-לעזור לסבל-שמשמש-בשכר בשירות האשה, שינוי שהיה מנחית על כוונות שצ'יצקי כלפיה מכת השפלה כבדה ושולל ממנו כל אפשרות לנסות אליה דבר במישור של גבר-אביר. כמו כן היה התשלום פוטר אותה מלהכיר לו תודה כלשהי, לרווחתה ולהקלתה. היא לא אהבה להכיר תודה למישהו שאינו היא עצמה.

דוגמא נאה לקיום הנהלת פנקסים כפולה אצל האשה היא האשה האוכלת אבטיח בשעה שיושב מולה הגבר המשתוקק אליה ומנסה ללכוד את מבט עיניה, כדי לשפוך לתוכן את מבט עיניו השופעות להיטות. מבחינת הנהלת הפנקסים הגלויה שלה היא אומנם מתרכזת באבטיח כאבטיח, ויש במה להתרכז, והיא די נלהבת לאכול אותו, אך לנעיצת מבטה הממושכת והעק- שנית בפלח האבטיח ובגרעינים השחורים הקטנים המסולקים הצידה במזלג יש גם הנהלת פנקסים נוספת, סמויה, המרוכזת סביב הניסיון להסיט את מבטי הגבר ורצונותיו לכיוון האבטיח. נדמה לה שאם תביט היא ממושכות באבטיח, תיעלם היא עצמה בעוד האבטיח מתעצם, ואז יסטה ממנה באופן טבעי מבט הגבר וינוח על האבטיח ולא יוסיף להטרידה. לאחר שהות ממושכת של נעיצת מבט באבטיח, שנדמית לאשה דיה להפיק את זממה ולהיחלץ מהסתכלות הגבר הדביקה והמכתימה, וכשנדמה לה כי מבט הגבר כבר לכוד לגמרי באבטיח ההולך וכלה, היא מרימה אט אט את הצלחת שעליה מונחים עתה קליפה ירוקה ומבט גבר צהוב מרותק, נושאת אותה על בהונות - הם פן תעיר! - אל מתחת לכיור, שם היא מתכופפת בלאט, מרכינה את הצלחת אל פח האשפה, וחיש משליכה את הקליפה ביחד עם מבט הגבר אל תוך הפח וסוגרת עליהם את המיכסה. בכך היא חושבת שהצליחה להיפטר ממבט הגבר המייגע, ועכשיו היא תלך סוף-סוף לנוח על מיטתה.

אם השיקול לתת לשצ'יצקי שתי מטבעות כדי להפכו לשמש-סבל-בשכר היה שיקול סמוי אצל האשה, הרי לשצ'יצקי היה גלוי מאוד, הוא לא חשב על שום אפשרות אחרת, חוש-העלבון שלו, שהיה מפותח במידה בלתי רגילה, ריחרח מייד: רוצים להפוך אותי מאביר לשמש. בהושיט האשה את ידה עם המטבעות לעברו נדהם, לא מחמת העלבון הבלתי צפוי, כי אם להיפר, מחמת היותו של העלבון כל-כך צפוי, כל-כך ודאי, עד שיש מקום לתדהמה גמורה על הסדר והעיתוי המדוקדקים של הזדון בעולמנו. עבר רגע, העלבון חילחל ונכנס למחסן-העלבונות בנפש שצ'יצקי, הוא התעורר מקפאון תדהמתו והתחיל למתוח על שפתיו חיוך של נימוס תוך כדי תנועת דחיה ג'נטלמנית בידו. האשה כיווצה מעט את זרועה בכיוון גופה על מנת לפשוט אותה שוב לפנים לעבר שצ'יצקי במשנה מרץ - סירובו הועיל להגביר את נדיבות-לבה - ואגב כך כופפה מעט את ברכה וישרה אותה בבת אחת, מעשה סמלי של רקיעה ברצפה. נוכח ביטוי זה של מוצקות אדונית החל שצ'יצקי להיאבק נגד הצורך שהתעורר בו שוב לנשק את כף ידה המושטת, דבר שלא יכול היה לעשות מחשש פן יתפרש כאילו הוא מוכן לקחת את המטבעות. אולם הפעם, אולי בשל רקיעת רגלה המרומזת אך האלוהית של האשה, היה זה מאבק אבוד מראש, ושצ'יצקי ידע כי אם לא ינשק לה מייד את היד, יצטבר אצלו דחף הנישוק עד שיפיל אותו אל הרצפה ויאלצו לנשק את רגלה. נחשול אדיר של רצון-נישוק-יד-האשה, נחשול הניזון מן המתח שבין הרצון להסתער על כל האשה לבין האפשרות לגעת רק בקצה שלה, היבה בו פתע בעורפו. פלג גופו העליון התעקם קדימה ולמטה, אל יד האשה, שפתיו פשוקות, מתעבות מחמת הדם הממלא אותן והוא שואף אוויר בכבדות. מבוהלת מחמת הצלילה הפתאומית של ראש הגבר הזה לעבר ידה אספה האשה את ידה בתנועה מהירה של רתיעה, ואחר השליכה כמו נגעלת את המטבעות אל פני שצ'יצקי, וכוונתה: "קח את המטבעות ואל תגע בי." המטבעות נפלו על הארץ ושצ'יצקי הזדקף. העלבון הגיע ללא ספק לשיא חדש. איזה עולם, איזה חיים! שצ'יצקי נלקח מן הרחוב, מוריד לאשה מזוודה ותנור, מסרב לקחת תמורה, ובסופו של דבר הוא עוד מוצג כנבל, כאדם בהמי המנסה לכפות על האשה דבר-טינוף, והיא, היא מסכנה, היא אומללה, מאלצים אותה להיות משורתת, אונסים אותה לקבל את כל טוב-העולם, והיא מתרעמת על הכל, שולחת אצבע מאשימה, רוקעת ברגל, זורקת מטבעות. דוגמת האשה הנאנסת אופיינית מארד לענייננו. אשה, חיה זרה ומתגרה זו, שאין לנו כל שפה משותפת אתה ושלעולם לא נכירנה באמת, קמה ובנתה ועיצבה ושייפה לעצמה חלקי גוף ופרצוף המסעירים את דמנו ומפריעים לנו לקרוא ספרים, להיות דתיים ולבנות חברה שכלתנית מתוקנת. לא זו בלבד שהתקינה לעצמה את כל אלה, היא יוצאת גם לרחובות ולאולמות השעשועים, ושם, במקום שתנוע על גלגלים כדי שכל גופה יהיה מקשה אחת, היא משתמשת בשתי רגליה בשלחה אותן קדימה זו אחר זו, דבר המחייב ממילא הנעת הירכיים, נדנוד האחוריים מצד אל צד, הקפצת השדיים והטיה מחוצפת של הראש לצדדים. לאחר שהיא עושה כל זאת, היא מעיזה גם לכסות את גופה בשימלה כאילו היו בה סודות צבאיים ואנו איננו אלא פושעים ומרגלים. היא מפעימה אותנו, היא מלהיבה אותנו בכל הדרכים האפשריות, ובל זאת כדי לרומם ולהגביה במכנסינו מין איבר גולמי גלילי המתאים לחור הפעור לה בשיפולי בטנה, ושאותו היא מעוניינת תמיד לסתום כדי לא להרגיש פרוצה לכל עבר וחסרת הגנה בעולם עוין. ומשאנו תופסים בה סוף-סוף ומשכיבים אותה תחתינו לנוחיותה המופלגת, ובפנים אדומים ממאמץ ולב הולם עד להתפקע אנו מחבקים אותה, וקורעים מעליה את שימלותיה ותחתוניה, כמו שרופא מומחה קורע תחבושת זמנית כדי להטליא ולאחות פצע, היא מעיזה לצעוק ולהתנגד לנו, לשרוט את כתפינו ופנינו, ומשאנו מצליחים סוף-סוף להפשי- טה לקראת הטיפול בה, ומגישים את אברנו הגולמי הגלילי אל תחתיות-בטנה, וכבר מסתמנים על פניה סימני הקלה ואפילו הנאה והיא מצייצת ציוצי-עינוג, ואנו מתאמצים ומתאמצים עד שאנו מצליחים סוף-סוף להפריש לתוכה חומר-דבק כדי להדביק את החור, ואנו צונחים תשושי כוח ושואפים למות על חזה, - גם אז אין היא מכירה לנו תודה, אין היא מרוצה, אלא הודפת אותנו מעליה ורצה אל החלון לזעוק למשטרה. ולפיכך, לעזאזל, אינסו אותן והירגו אותן! אינסו אותן והירגו אותן! אינסו אותן והירגו אותן!

ובכל-זאת עשה שצ'יצקי מאמץ כביר נוסף להתנער ממי הביצה המרו- פשת שאליה הוטלה נפשו בידי האשה, להירגע, לאזור כוח ולהמשיך לעמוד מולה נקי ויבש, מנצל בשכל דק וזהיר כל הזדמנות. המצב בו נמצא היה כזה: שתי המטבעות מושלכות על הרצפה. מצד אחד סולל בפניו דבר זה את הדרך לכרוע ברך על הרצפה, ומשם אולי לנסות ולזנק שוב בפראות אל רגלי האשה. מצד שני אינו יכול בשום אופן לקחת את המטבעות כשכר על עמלו ההתנדבותי. אך כאן מסתמנת עוד אפשרות: הוא יתכופף להרים את המטבעות לא כדי לקחתן לעצמו אלא כדי להחזירן לאשה. הרי ידוע שהאשה מפילה כסיות ומטפחות והגבר מרים לה אותן, מדוע לא יחול דין זה גם על מטבעות? בין כך ובין כך, מה שהכי נפלא הוא שכאן ניתנת לו הזדמנות-פז להישאר עוד קצת בדירת האשה. זחוח-דעת בשל ההזדמנות הזאת, ומנסה להרוויח עוד זמן כדי להחליט באיזו אפשרות לבחור, שאל שצ'יצקי:

"אפשר לקבל כוס מים?"

שאלה שעליה השיבה האשה חותכות וללא שהיות מיותרות:

"מים תשתה מאסלת בית-השימוש."

והצביעה אל מאחורי כתפה להראות לו את הכיוון המדויק. בבת אחת התלקחה נפש שצ'יצקי באש תאוות כלימה בלתי מרוסנת, הוא הזדקף, חלף על-פני האשה והלך לבית-השימוש.

פרק שמיני

שצ'יצקי הלך מהר, כמעט רץ, אל בית-השימוש, בחזהו מועקה והלמות לבו קשה מנשוא. בלא לעצור פתח בתנופה את דלת בית-השימוש ומייד נרתע בקפיצה קטנה לאחוריו, כשידו האחת מתרוממת לסוכך על פניו, שכן על האסלה היה יושב במכנסיים משולשלות גבר עם שפם וקורא עיתון. פני הגבר היו סמוקים ופיו עדיין היה משמיע מציצות לניקוי פירורי-האוכל שדבקו בין השיניים לאחר ארוחת-ארבע. כשפתח שצ'יצקי את הדלת הרים האיש את עיניו מעל העיתון ונתן בו מבט שהיה עלול להיות חמור, אלמלא היה האיש כה שבע מן הארוחה שאכל קודם לכן, כה קל וטהור לאחר הרקתיהמעיים המוצלחת, כה שקוע בידיעה פיקאנטית מחיי הפוליטיקאים שהופיעה בעיתון שעל ברכיו, כה מורטט עונג לנוכח הבילוי הצפוי לו עם האשה בבית-קפה עם רדת הערב ובמיטה עם בוא הלילה: בקיצור, היה זה איש שלא היה עתה במצב שבו נוח לו להטיל מבט חמור, ועל כך היה לו חבל מאוד, כי עד שמזדמנת לו לאדם הזדמנות ליהנות מזריקת מבט חמור יוצא שהוא שרוי במין נועם נפשי ועצלות ואין לו דחף להתאמץ לרכז את מבט עיניו ולנקוב בעזרתו איזה פרצוף רך ואשם, משהו בסגנון שצ'יצקי. דבר דומה אנו מוצאים אצל האדם שישב במרפסת דירתו אחרי הצהריים לאחר שישן שינה ברוכה, הוא שותה קפה ואוכל עוגות פריכות, וטוב לו עד אין קץ. והנה נופל אדם זקן מן המרפסת שמעליו, כלומר מן הקומה הרביעית, וצונח למטה אל החצר המכוסה קצת דשא גזוז אשר לפני הבית. נטייתו הטבעית של לוגם-הקפה בכל עת אחרת היא לגהור על מעקה מרפסתו ולהסתכל מתוך חלחלה ספוגת להיטות בזקן המרוסק הגוסס על הארץ מתחתיו, ולרעוד קצת בכל גופו רעדת-עיסוי. אך דווקא עכשיו, במצב זה בו הוא לוגם קפה לאחר שינה, כשעיניו אינן מכוונות עדיין ומחשבתו אטומה, ומחוץ לניחוח הקפה וחומו ומתיקותן השמנונית המחליקה של העוגיות הוא מתעצל מלקבל כל רשמים שהם: דווקא עכשיו לא הוא האדם שיגהר מעל המעקה, אפילו לא נשא עיניו לראות מי נפל, אדם או חפץ, והוא מחכה ושותה קפה במציצות ואנחות, ומסתכל בטמטום-חושים באיזו נקודה חומה שעל רגלו, וגם כשהוא שומע את קול החבטה מן החצר, ולאחריו קולות אנשים צועקים, עדיין אינו מבדיל בין קול-המציאות לקול-הרדיו, והוא ממשיך לשבת, מין מכשיר קהה הקולט רעשים מעורבבים. עם תום שתיית הקפה הוא מוסיף לאכול עוד כעשר עוגיות, ורק אז, רווי עד לזרא במתיקות מחזיר אותו הגועל שלו אל החיים, ומתוך עומס קיבתו הוא נעשה פעיל יותר ברטינה, בהכאבה זדונית ובתחושות מנסרות של צער וקבס. אז, רק אז, הוא קם על רגליו, ניגש אל המעקה ורואה רק כמה שכנים וביניהם שוטר מתגודדים על הדשא ומדברים בצורה נרעשת. הזקן המת כבר נלקח, ולוגם הקפה העצלני החמיץ את מחזה פרפורי מותו, ואת מחזה ריצת השכנים, בוא האמבולנס ונשיאת הגוויה. הרבה הוא החמיץ, ועתה הוא מתחרט על כך. כך התחרט גם האיש המשופם היושב בבית-הכיסא על שלא הספיק ליהנות מהטלת המבט הנוקב ומטיל המרות על הפולש המבוהל, שכבר הספיק בינתיים לצאת החוצה בפסיעה גדולה ולסגור את הדלת. קורת-רוח קטנה יש לו בכל-זאת מן העובדה שהפולש נבהל גם בלי מבט נוקב, ובכלל, לא צריך להצטער, עוד תזדמנה הזדמנויות להטלת מבטים חמורים, ואנשים עוד יבהלו ויתמוססו.

ובכן, סופית: יש לה גבר. כל הנימוקים לכאן ולכאן, כל השיקולים והפילפולים המסתמכים על משאלות-לב יותר מאשר על עובדות, כל הצקות הנפש הקטנות, הכל היה לשווא. יש לה גבר, ואת זאת הוכיחה המציאות בפשטות גאונית, בהרסה אגב כן בניינים מפוארים כל-כך של סברות והיקשים, תלי-ענק של פירושים וצידוקים שבנה מוח שצ'יצקי במתח מסוכן ותוך ערעור בריאותו. כל אותה עת ארוכה ארוכה שהיה שצ'יצקי מפרפר נואשות מסביב לאשה - אף כי למען האמת לא עברו אלא כחמש או שבע דקות מאז שנכנס ועד עתה - היה יושב גבר נוסף זה בשקט בבית-כיסא, עושה מה שצריך לעשות בנחת וללא התרגשות בהיות שלל-האשה מובטח לו, ומניח לשצ'יצקי לקוות לשווא ולהזיע בהורדת התנור. והלוא את התנור צריך היה גבריבית-הכיסא להוריד! אלא מה, האשה רצתה ודאי לגרום לו הפתעה, ניצלה את ההזדמנות שהוא פורש עם עיתון לבית-כיסא וצדה לה מישהו מן הרחוב שיעשה את המלאכה במקומו, ובכך היא גם גורמת לגבר שלה הפתעה וגם חוסכת את כוחותיו לעינוגי הלילה: ולזה הבא מן הרחוב היא משליכה כפתיון תקוות-שווא שהיא לבדה בבית, ושיש סיכוי לקשירת קשר של ממש אתה. והלוא את כל חייו השקיע שצ'יצקי בתקווה זו, למענה הסכים לבוא, למענה הוריד תנור ומזוודה שאינם לפי כוחותיו כלל, למענה שבע את חרפת הסטת-המבטים וחרפת המטבעות, וכאילו לא די בכל אלה שגרמו לו כבר שיצטרך לבלות את כל החורף חולה ושבור במיטתו, מכה אותו האשה מכה אחרונה ניצחת ושולחת אותו לשתות מים מאסלת בית-השימוש. הוא רץ אל דלת היציאה, חולף עליפני האשה מבלי להביט בה. אין הוא רוצה להיתקל במבטה, לראות את תגובתה, אך בהגיעו אל הדלת גובר אצלו משוס-מה ההכרח לראות אם האשה נהנתה מאפתעת-בית-השימוש שהכינה לו, לכן הוא מגניב מבט מאחורי כתפו לראות את פני האשה. זו, גם אם נשפכה לה לרגע על הפנים צהלה של עונג-ילדותי סודי, וודאי נשפכה, לא היתה סולחת לעצמה אילו היתה נותנת לשצ'יצקי את העונג לראות אותה מתענגת על כאבו, ולפיכך מיהרה למחוק את הצהלה מעל פניה, סוף-סוף היא אשה מבוגרת ופניה רגילות לא להביע כלום, ונתנה שוב לעיניה לשוטט על הקיר והתקרה. למבט שצ'יצקי לא היה במה להיאחז, האשה שקועה בענייניה הקודמים, פרשיית-בית-השימוש לא הותי- רה בה כל רישום, היא אינה מזכה אותו אפילו בזכות המינימאלית לזרות מלח על פצעיו. מבטו החליק עליה, נשמט ארצה וכבה. הוא סגר את הדלת מאחוריו ויצא. לרגע קט היתה איזו ריקנות בדירה והאשה הרגישה בה. היתה איזו פעלתנות ונפסקה. אך הרגע חלף ושוב דָּמְמָה הדירה, דְמָמָה של הכל על מקומו. עוד מעט תתמלא שוב פעלתנות, אך זו הפעם פעלתנות טבעית, מאוזנת, פעלתנות חמימה הנפתחת בקריאת-חדווה של האשה העגולה המראה תנור מוכן לקראת החורף לגבר שלה היוצא עם העיתון המקופל מכית-השימוש. קל לו ונעים לו, ירדה לו מעמסה מזוהמת מהמעיים ומעמסה של תנור מהראש. חיוך, חיבוק, התכוננות ליציאה לבית-קפה. שצ'יצקי נמוג, שצ'יצקי לא היה.

אך שצ'יצקי כן היה. הוא יצא מפתח הבית אשר אליו נכנס לפני רגעים אחדים שנדמו בעיניו כנצח, והלך ברחוב הקטן, השליו, מעורר התאווה לחיים משפחתיים חמים. אור היום האפיר מאוד, התמזג לאט בעלטה. תחילה חשב שצ'יצקי לצאת בחופזה מן הרחוב הקטן, להיות מוקא סוף-סוף אל הרחוב הראשי, שם תיטמע חרפתו ברעש ובהמון האנשים והמכוניות. הוא הרחיב את צעדיו ומיהר ללכת, ללכת משם, להבליע את הבושה בקצב הליכה מהיר ומטמטם. אך בטרם חלף על פני שלושה בתים, קפצה עליו המחשבה העוצרת, ממנה חשש כה רבות. קיימת אפשרות, אמרה המחשבה, כי גבריבית"השימוש אינו אלא קרוב משפחה של האשה ולפיכך אין הוא כלל בר-תחרות לשצ'יצקי. קיימת אפשרות אחרת, הוסיפה המחשבה, שגם הוא, גבר-בית-השימוש, הוא גבר שקראה לו האשה מן הרחוב לעזור לה במשהו, וגם אותו שלחה לשתות מים מאסלת-בית-השימוש, והוא, אדם מפוכח, ניצל את ההזדמנות, שלף עיתון מקופל מכיסו, הפשיל מכנסיים וקינן כמו ציפור על מים. ואם אפשרות שניה זו נכונה, אולי התכוונה האשה שייאבקו עליה שני הגברים ביניהם והיא תהיה לחזק יותר, לעקשן יותר. ולפיכך אסור היה לו ללכת, אסור היה לו לברוח משדה-המערכה, מצפים ממנו שיאבק, והוא, במקום להיאבק, נמלט. והרי יכול היה לפחות לברר את הדברים! שצ'יצקי הכיר לדעת בכל תיפלותן של תיאוריות חדשות אלה, הוא ידע כמה רעוע בסיסן, כמה עלובות ההתפתלויות האלה במוחו, ובכליזאת, משהחלה מחשבת-תיאוריה לכרסם בו, שוב לא תעזבנו עד שיוכיח לה באמצעות מפח-נפש חדש כי היא כוזבת. רגע קטן היתה מין מלחמה זעירה נטושה בין התיאוריות לבין צעדי-ההתרחקות, ומישנהו כבר נתנה המחשבה פקודה לרגליים לעצור, ואלה עצרו למגינתילבו של שצ'יצקי העייף עד מוות. הוא עוד הניע בראשו אחת ושתיים, מנסה לגרש את המחשבות המטרידות, מסתכל בשמיים, במרפסות מוארות, כדי להסיח את תשומת-לבו, אך המחשבות לפתו את מוחו, ועוד יותר מן המחשבות, הרצון הבלתי נדלה להוסיף מפח-נפש למפח-נפש, לרדת עוד יותר למטה, עוד יותר למטה. מחשבת-התיאוריה המשיכה במסלולה וקבעה: אם אומנם קיימת האפשרות, ולו הפעוטה ביותר, כי הגבר אינו מחמל-לב רומאנטי של האשה, על שצ'יצקי לעמוד ולחכות ולראות אם יוצא הגבר מדירתה לבדו והולך לו ואז נשארת האשה פנויה בביתה ושצ'יצקי פורש שוב את התוכניות בקשר אליה. אין טעם, הוסיפה המחשבה וקבעה, ללכת מן המקום מבלי לברר סופית, כי אז יציק שצ'יצקי לעצמו במשך חודשים ארוכים, אולי עד בוא האביב, על האפשרות שאולי הוחמצה, הוא לא יוכל לישון, לאכול, וחייו יתמקדו בכרסום מציק זה עד לשיגעון. זה היה נכון. שצ'יצקי ויתר ועמד נשען על גדר-אבנים של בית במרחק של שלושה בניינים מבית האשה, מביט אל מרפסתה וחלונה, מביט אל פתח הבית.

שעה חלפה, היה כבר חושך, אנשים יצאו מבתיהם אל בילויי הערב, אל הביקורים, אל הקונצרט והקולנוע. שצ'יצקי חיכה, היה לו קצת קר. לבו התייפח על האיחור בארוחת-הערב. הוא בנה פקפוקים ופקפוקי נגד, נמאס על עצמו בכל פעם מחדש, מחליט לעקור וללכת, משלים עם העובדה שמי שיש לו - יש לו, ומי שאין לו - אין לו, נשבע לא להתפלפל עוד לעולם באשר לחייו וגורלו, מחליט להתיר את פקעת היסורים הקטנטנים הרוחשת בקרבו כמו תלולית נמלים, לנשום לרווחה, לפתוח חלונות אל אופקים חדשים, חיים אחרים, לתת לחיים לזרום מעצמם בשטף ובקלות, והרי יש חיים של קלות, העולם לכאורה כה גדול, והמרחבים פתוחים לפני האדם. מקץ כשעתיים כבה האור בדירת האשה, ולאחר רגע קצר יצאו שתי דמויות חבוקות מן הבית והתקרבו אליו. שצ'יצקי הכיר את הגבר המשופם, שהחזיק עתה באשה באותה קורת-רוח בה החזיק בעיתון בבית-השימוש, ובאשה שהיתה שקועה בהבטה אל כותלי הבניין הזקוקים לשיפוץ אדריכלי מבחוץ. הוא איחר את המועד לנוס, לכן רק הפך פניו אל הכיוון הנגדי, אבל ברגע האחרון, משעמד כבר לחלוף על פניו הזוג היוצא לבילוי לילי, גבר בו שוב הצורך להביט, הוא היסב בחופזה את פניו לעברם והביט בפניהם. הגבר הביט בו רגע וגם מבט האשה נתקל בו כי שצ'יצקי עמד בדרכו. ללא ספק הכירוהו, אף כי לא עלו על פניהם חיוך וגם לא הבעה אחרת. מבטיהם לא אמרו כלום. לא במהרה ישכח שצ'יצקי מבט סתמי נורא זה שבו חלפה על-פניו אשה אשר לה הגיש שעה קלה קודם לכן בדמיונות קדחתניים אינספור את כל כולו. הם התרחקו להם, בני-הזוג, חבוקים, פונים מן הרחוב הקטן אל הרחוב הראשי, ושצ'יצקי כבר החל בהתייסרותו העצמית: למה חיכה לאשה ברחוב ליד חלונה כמו נער קטן, ומה בכלל יצא לו? הוסיף כלימה על כלימתו וכר וכר ועוד גרם לבני-הזוג הנאה גדולה של שחוק כרקע לבילוי-הערב שלהם. לא, לא צריך היה להישאר, צריך היה ללכת מייד, כפי שנשאוהו רגליו בתחילה. כאב גדול ניסר בתוכו על שלא השכיל לחסוך מעצמו את הכלימה הנוספת. אך משהלך והגיע כבר לקצה הרחוב, ניסה בכל-זאת לתרץ בפני נפשו את פשר עמידתו חסרת הסיכוי ברחוב: "אני לא יכול לסבול כשלונות מקוטעים או חצאי-כשלונות. אני אוהב מערכת כשלונות שלמה. כי אני אדם מסודר."