שְׁצִ'יצְקִי

פרק ראשון

לפנות-ערב אחד, בסוף הקיץ, לאחר שכבר שוטט בגן אשר על שפת הים ויכול היה לחוש בעליל לפי מיעוט המתרחצים ולפי הרוח הקרירה שהסתיו מתקרב, דהיינו, שעונה חדשה עומדת להתחיל, והאנשים כולם שוב מתכנסים לאט לאט מן הים ומן הרחובות וערי הקיט אל תוך בתיהם, ושם הם יושבים בדירות מתוקות עם מלאי מזון ובגדים חמים ומתכוננים לתקופת נמנום ותענוגות עצלניים – נכנס שְצִ'יצְקִי לאחד הרחובות הקטנים הסמוכים וטייל בו. אנשים ונשים, נערים ונערות, עדיין ישבו במרפסות וגהרו על אדני החלונות, אך פניהם כבר הביעו ציפייה של קוצר-רוח לְבוא הגשם והרוח שיאלצו אותם להיכנס פנימה אל תוך החדרים ולהגיף את התריסים מתוך הצמרמורת הנעימה התוקפת אותם מחדש בכל ליל חורף בשעה שהם עסוקים במחשבה על ההתחממות הקרובה. בחלון אחד הבתים עמדה אישה, גוהרת קצת לפניה, פניה מסתובבות פעם לצד זה ופעם לצד זה. ברור שהיא מחפשת מישהו, כנראה מחכה לגבר שנשלח על-ידה לחנות המכולת להביא מזון ועתה הוא בושש לבוא. שצ'יצקי התקרב לבית וראה את האישה. אף האישה ראתה אותו, הניעה בראשה לעבר שצ'יצקי וגם שלחה יד אל מחוץ לחלון ועשתה תנועה המזמינה את שצ'יצקי להיכנס.

שצ'יצקי אהב ללכת ברחובות קטנים של בתי מגורים. ברחוב הראשי טובעים החושים בתנועת מכוניות גדולה, ברעש חזק ובחנויות צפופות, ואילו שצ'יצקי מעדיף לְהַנוֹת את חושיו דווקא במראות שלווים של אנשים במרפסות בתיהם או בחצאי אנשים בחלונות חדריהם, או בדמויותיהם המטושטשות מאחורי הווילון הסגור, עושים תנועות כדי לאכול, להשתרע, או לבצע זה בזה מעשים מענגים עד לכאב. לעיתים ישחק מזלו והוא רואה באחת המרפסות נערה קצרת מכנסיים יושבת אל השולחן, אוכלת פירות וכותבת. אי אפשר לראות מה היא כותבת. אם כתיבתה היא הכנת שיעורים לבית-הספר, כי אז עניין לנו עם נערה צעירה, נוטה עדיין לעבר הילדוּת, ולפיכך לא טָבלה עדיין את בשר רגליה בים הגברים. אך מי זה מפריע לו, לשצ'יצקי, לתאר לעצמו שהנערה מבוגרת יותר, כבר סיימה את בית-הספר התיכון, אולי סטודנטית, נפשה כבר בוגרת, שמלותיה נועזות, מבטיה שקולים ובטוחים, והירכיים שלה שאותן הוא רואה מן הרחוב שוב אינן מכהנות עוד רק בתפקיד של בשר-חיבור בין השוק לאגן הירכיים, אלא עלו לדרגה גבוהה יותר וזכו במשמעות נוספת, אצילה, של איברים מסעירי-גבר. בתפקידן החדש כבר אין הירכיים מתנועעות רק קדימה, בכיוון ההליכה של הנערה, אלא תוך כדי הליכה הן מוצאות להן אף שהות וכוח לתנועות-נדנוד גדולות לצדדים, תנועות-תנופה רחבות, איטיות, כמו תנועת-מניפה אדירה המשיבה משב עז של כאב אל פני הגבר המתקרב מאחור. בשל תנועות אלה לצדדים נבלמת מעט התקדמות הנערה קדימה ועל-כן היא הולכת בצעד איטי יותר, כמעט נדמה שאינה מתקדמת כלל אלא עומדת במקומה, מסתפקת בעצמה ומניעה ירכיים בשלות אנה ואנה, בשלווה ובשקט. ובאמת, מה יש לה, לנערה המבשילה, למהר? ולאן יש לה בכלל ללכת? הרי הליכה נעשית לשם מטרה מסוימת, ואם ירכיה הן המטרה הנעלה והסופית לכל דבר, כי אז אין כל צורך ללכת. חלפו הימים בהם היתה אצה למשחקי הילדוּת שלה, ירכיה הן עתה שני אדונים חשובים, מרוחים במשחות ובסבונים עדינים, מכוסים בד יקר, חובשים, כל אחד, פלג-תחתונים כמו זר-מנצחים על הראש, אדונים חופשיים, זדוניים, מתמצאים בענייני כלכלה ושעשועים, יושבים על כורסאות משובחות, אם בדירות פרטיות, אם בבתי-קפה או בתיאטרון או על מושבי מכוניות מהודרות, או, במועד מאוחר יותר, על ברכיים עצבניות של גברים שפניהם אדומים ועיניהם מתערפלות.

כשרואה אפוא שצ'יצקי נערה מסוג זה הוא מצייר את גילה כנוטה לצד המבוגר יותר, שהוא גם הצד המסעיר יותר את הנפש. אך העיקר אינו בזה שהוא רואה ירכיים של נערה בשלה – אומנם בישיבה, ואומנם לא את כולן – אלא בזה שהוא רואה אותן בתוך מסגרת של בית. כי ירכיים מתנועעות סתם יש לנו ויש לנו לראייה אינסופית ברחוב ועל שפת הים בקיץ, אך אלה ירכיים שהושמו בתוך החלל הסתמי, ולפיכך נדבקת הסתמיות אף אליהן, הרבה-הרבה מכוח משיכתן גז לו באוויר הריקני. ואילו בתוך מסגרת הבית יש לירכיים ניחוח מיוחד המעורר בלב שצ'יצקי לא רק חשק, כי אם גם געגועים, ונדמה לו שהירכיים שואבות משמעות מיוחדת מן הכורסה שעליה ישבו לפני כמה דקות, מן הגבר הנח אולי עכשיו בבית-הכיסא לאחר המשמוש הממושך והתקיעה הגדולה אל בין הירכיים, ובכלל מן האוויר הזה הדחוס קצת, המהול בקצת בשׂמים וקצת סירחונות, ריח מלבושים, תבשילים, בשר גבר ואישה משתוקקים, אוויר של נעימות אין קץ הטופח על פני האדם ההולך לבדו ברחוב. שצ'יצקי הולך ברחוב ושואף אל קרבו את מראה הנערה היושבת על המרפסת. הנערה, לפעמים רואה אותו ולפעמים אינה רואה אותו, אך לא, ודאי שהיא רואה אותו, כי הרי אינה שקועה בכתיבתה כלל. מבטו של שצ'יצקי תר לשווא לפגוש את מבטה שלה ולקושרו אליו, אך מבטה עף, מרחף, נטול עניין בכל דבר, פגע רגע בשצ'יצ'קי פגיעה שבאקראי ויותר מזה אין לדרוש ממנו, מן העפיפון המפזז, הממשיך לשוטט על העצים, על המכוניות, שעתה נחת לפתע על ירכיה שלה עצמה בקורת-רוח סקרנית. שצ'יצקי, ההולך כל הזמן לאיטו – אסור לו לעמוד ולהסתכל פן ייחשב למציץ – חולף על פני המרפסת, ועתה, אם הוא רוצה להמשיך לראות את ירכי הנערה עליו להפנות ראשו לאחוריו, וזאת הוא אומנם עושה בתנאי שאין אנשים אחרים ברחוב העלולים להבחין בהפניית ראשו התכופה אחורה. אחר-כך מגיע הרגע – הוי! – בו מוכרח שצ'יצקי לחדול מלהפוך פניו אחורה, ועליו להמשיך הלאה בדרכו ולחפש נקודות בשר ביתיות אחרות בחלונות ובמרפסות בשעה נפלאה זו של שקיעה.

לפעמים מַטֶה הגורל חסד לשצ'יצקי ומאַנֶה לו, במרפסת או בחלון, לא נערה צעירה אשר הדמיון מתאמץ לציירה כמבוגרת ובשלה, אלא אישה בוגרת, משהו בשל באמת, עם עיניים מנוסות ופיקחיות, עם בשר גדול אך עדיין רענן, בשר לבן והגון הגינות ביתית חמה, קצת מרושלת, המעוררת בשצ'יצקי התייפחות פנימית. בדרך כלל זוהי אישה עסוקה. סוף-סוף אינה ילדה הסמוכה על שולחן הוריה, גם אינה אישה קשישה יבשה גלמודה ממורמרת. יש לה גבר, משפחה, ואולי הנערה בעלת הירכיים היא בתה אשר, עוד בהיותה סטודנטית, הספיקה להתחתן. שצ'יצקי מדמה לו את שתיהן נפגשות יחד וצוהלות ושואלות זו את זו המון שאלות קטנות מהירות, ואחר-כך, אולי מפני שהימים חמים, שתיהן רצות אל האמבטיה, מתפשטות ועושות מקלחת יחד על מנת שלא תהיה הפסקה בשרשרת השאלות והצהלות. והנה כבר נשמט הסבון אל קרקעית האמבטיה ושתיהן מתכופפות להרימו בצהלת משובה, ובהתכופפן הן מפנות את אחוריהן אל הראי המחוויר מעונג פתאומי ומחזיר להן בקפדנות ובדייקנות את אותם שני זוגות האחוריים שקלט. כזה הוא הראי, יצור מהימן נדיר בעולם של רמאים וגנבים.

להווי ידוע כי הראי הינו הכרה טהורה, טהורה יותר מהכרת האדם, כי פטור הוא מסירבולי הבשר הנלווים אל הכרת האדם וחוצצים בינה לבין העולם. כמו כן פטור הראי מפחדי האדם וייסוריו המטשטשים את הכרתו ובולמים את התקדמות המדע העיוני. הראי הוא ההכרה הפילוסופית והמדעית העליונה, הוא אינו המשַקף בלבד של תמונת בשרנו אלא גם הפרשן המדויק וההגיוני ביותר לתמונה זו. למשל, שָד. שד האישה. איזה פירוש יכול להיות נכון יותר ונאמן יותר לשד מאשר השד עצמו? הראי מוסר לנו אפוא את בבואת השד וזה מסביר הכל, אין לנו צורך בהסברים נוספים, אין לנו צורך עוד בשום דבר אחר בכלל, עד כדי כך מופלאה פרשנותו של הראי. וכיוצא בזה בעניין שצ'יצקי. בהשתקף שצ'יצקי בראי אין הראי, פילוסוף צונן, עושה דבר מלבד החזרת פני שצ'יצקי לשצ'יצקי, ומיותר להוסיף על כך דבר, שצ'יצקי מבין היטב מה שהוא רואה. אך כאן נשאלת השאלה: אם הראי הוא הכרה טהורה בלבד, האם היו הנשים טורחות לסובב מולו את בשרן כל-כך הרבה? ההיו הנשים מתמתחות ומתכווצות, מנתרות ומרקדות שעות רבות כל-כך מול צינת הפילוסופיה? למה להן? הרי הן מתאמצות להחדיר את בשרן אל מרבית ההכּרוֹת שבעולם רק כדי להיתקע בהן ולעורר בהן תסיסה ומערבולת, ולשם כך נחוץ שיהיה להכּרוֹת הללו נספח בצורת בשר-גבר משתוקק שיתגרה ויתרגז ויבלבל את ההכרה, ואילו הראי, שאין לו בשר-משתוקק – כיצד תתערבל הכרתו? והתשובה היא: נכון שאם היה הראי הכרה טהורה לחלוטין לא היו הנשים מוצאות בו עניין. אלא שעם כל צינתו וצלילותו אין הראי יכול להתכחש לחומר שבו, דהיינו החול, ולמרות שהחול אינו בשר בכל זאת יש בו משהו מטעם הבשר מפני שפעם היו מעורבים בו פגרי אדם ותולעים וחולדות, ולכן מתגרה אף הוא מבשר האישה, אומנם לאחר מאמצים ממושכים מאוד מצידה. זהו ההסבר להתכסותו של הראי באדים עם טבילת האישה באמבטיה שעה ארוכה – הכרתו מתערפלת. וכשהאישה מסיימת את טבילתה באמבטיה הוא אף מתחיל לטפטף. ולכשתראו ראי סדוק, דעו: אישה כהלכה שיחקה מולו חצי לילה בשדיה.

ובעוד מבטה המשוטט של הנערה הנתקל בשצ'יצקי הוא סתמי ונעדר הבעה לכאן או לכאן, הנה במבטה של האישה הבשלה נמסך יסוד של שחוק ולגלוג. אין ספק, האישה הבשלה כבר פגשה בחייה אנשים לא מעטים מסוגו של שצ'יצקי, אומנם לא שהתה עימהם אלא מיהרה וחלפה לה אל סוגים אחרים, אבל הסוג, הסוג הזה השולח אליה מבט מתחמק ואחר מפנה אחריה את ראשו הפניות עצבניות כמעט מבוהלות, הסוג הזה כה מוכר לה. כאן לא תועיל הליכה מאוששת מצידו של שצ'יצקי, גם לא מבט יציב, אף לא העדרו של מבט – האישה תזהה את הסוג. תחילה היה שצ'יצקי מנסה להיאבק עם ידיעתן זו של הנשים מיהו ומהו. אך כיצד? אינו יכול לעצור במקומו ברחוב ולהתייצב מולה התייצבות של אדם מסוג אחר, אין זה טבעי, והאישה גם עלולה לקרוא לבעלה או לגבר שלה כדי להכות אותו, או, מה שגרוע יותר, כדי שיצטרף אליה ויסתכל עליו מן החלון, ושצ'יצקי אינו יכול לעמוד מול שניהם משום שהוא יחיד ואין לו שותף לנהל עמו דיאלוג של לעג, ובכלל, מעדיף הוא בכל מקרה לעמוד מול האישה לבדה, כי אז יכול הוא לרקום לו בדמיונו שעשועי תקווה שאין לה לאישה זו בעל, אין לה גבר בכלל, למרות שהוא יודע מה נואלת התקווה, כי למה תחיה אישה מושלמת מסוג זה לבדה? כמו כן אינו יכול לצעוק פתאום אל אישה זרה הנשקפת בחלון "טעית!" ולהמשיך ללכת, כי אז ייחשב לאדם בלתי-שפוי המגיב לדבר שלא נאמר לו, למרות שהלגלוג כתוב כה בבירור על פניה! זאת ועוד, לא מספיק שאדם יצעק "טעית!", עליו גם להוכיח הוכחה מנומקת שאין הוא אדם מסוגו, וכיצד יעשה זאת, יעמוד באמצע הרחוב וירצה הרצאה משפטית שהוא עצמו יודע מה כוזבת היא? יעצור וישאל את האישה לשם משפחה בדוי אותו הוא מחפש בסביבה זו באמתלא לפתיחת שיחה? הלוא אז רב הסיכוי ששחוקה שבכוח ייצא אל הפועל, כי אישה מנוסה היא מכדי שלא תכיר תחבולות אנשים מסוג שצ'יצקי, או, מה שגרוע יותר, לא תענה לו כלל, כי אינה מדברת עם זרים, אלא תמשיך רק להסתכל עליו כאילו היה חתול שאל הסתכלותו אין כלל צורך להתייחס, או, מה שגרוע מכל גרוע, תִפנה מן החלון אל תוככי החדר ותיפול בפרץ-רגש על בטן בעלה השוכב תחתיה ומנקר בעיתון הערב, ואז תיעלם מעיני שצ'יצקי לחלוטין. ובכן, כיצד יילחם שצ'יצקי בידיעתן של הנשים? לא יילחם. אינו יכול לעשות מעשה טבעי ואינו יכול לעשות מעשה שיגעוני, אינו יכול לעשות כלום, הוא כפות ובלום. מתח האנרגיה שלא מצא לו מוצא החוצה מַפנה חודו פנימה ועושה לשצ'יצקי פצע קטן וצורב בקרביים. הוא חולה, קרביו מנוקבים פצעים. הוא הולך לאיטו, חולף כמו קפוא על-פני חלון האישה הממולאה שחוק פנימי, עיניו פעורות, רוויות חרדה נצחית מהתפתחות מחלותיו הפנימיות, ועורו קצת לוהט מחמת הידיעה לאיזה סוג הוא שייך, הניתכת עליו מחלונות וממרפסות הבתים ברחוב. הוא נכנס לרחוב אחר. אור היום מאפיר והולך, ובחדרי הבתים נדלקים האורות ומתחוללת תכונה נעימה לקראת ארוחת הערב, שהיא גם מענגת בפני עצמה וגם מזינה את האנשים לקראת תענוגות הלילה.

סמוך מאוד להגיעו אל קצה הרחוב עשתה האישה בחלון את התנועה לעברו. לשצ'יצקי נמצאה הצדקה מלאה – הוי, סוף-סוף הצדקה כשרה, הצדקה ללא פגם, הצדקה בטוחה המתנשאת מעל לכל הספקות – לעצור ולהשיב לאישה מבט ישיר.

פרק שני

למכת-אושר בלתי-צפויה זו לא היה שצ'יצקי מוכן כלל וכלל, ולכן גם לא יכול היה לשמוח מייד, כי השמחה היתה חסומה בו זמן כה רב ושכבות עבות וקשות כיסו עליה; גם מי יכול לזכור היכן היא מתגוללת, השמחה, ואיפה צריך לפשפש כדי למצוא אותה, היכן היא, היכן היא, זו שהיתה פורצת בשטף לא נדלה בימי ילדותו, ואחר-כך נסתמה ואבדה ופינתה מקום לצער הולך ותופח. זאת ועוד: הן לא ברור כלל אם יש כאן מקום לשמחה. הלא הדבר הנורא מכל יהיה לחטט ולמצוא לאחר מאמץ ממושך את השמחה, לנער אותה ולהחיותה, וכל זאת רק כדי להשליכה בחזרה אל האשפה כשהלב, התשוקה, השנינות, כל הכוחות המשמשים את השמחה כבר ניעורו, קפצו באוויר הרענן ועכשיו הם מצפים להתחיל להתגלגל בכל רגע. צריך אפוא לברר קודם כל אם יש כאן מקום לשמחה. אבל, מצד שני, אין זמן. על תנועת ראשה וידה של האישה יש להגיב מייד פן תוחמץ השעה והאישה תאסוף את ידה וראשה אל תוך החדר מתוך אכזבה מגולמיותו ואי-זריזותו של האיש ההססן הזה, שצ'יצקי, ובעוד הוא בודק אם לשמוח או לא, וכבר אין לו בסיס לשאלה הזאת. יש אם כן להגיב מייד, קודם כל להגיב על תנועותיה של האישה כדי שלא תסור מן החלון. אך להגיב כיצד? בגלל הלחץ העצום מצד כוחות ההתלבטות המאיצים בשצ'יצקי אבד לו בבת-אחת אמונו במראית עיניו, כפי שיקרה לעיתים לאדם השקוע נואשות בקשירת שרוכי נעליו המסתבכים עד כי אינו בטוח עוד אם בכלל לבש את מכנסיו. שצ'יצקי שאל את עצמו: הֲרָאָה מה שראה? העשתה לו האישה באמת תנועות, או שמא הוסיף דמיונו את התנועות לבשרה השקוע ללא ניע על אדן החלון. ואם עשתה תנועות, ההיו אלה תנועות מזמינות או תנועות דוחות? כבר אינו זוכר. הוא מנסה להעלות בזיכרונו את ציור התנועות אך זיכרונו כורע תחתיו מחמת הלחץ ומעלה בבהילותו ציור של אוטובוס. רצוי אם כן לחכות לתנועה נוספת מצד האישה, תנועה שתאשש את קיומן המציאותי של התנועות הראשונות. אבל כאן חוזרים אנו שוב לבעיה הקודמת: תנועה נוספת, אולי לא תבוא? אולי האישה הססנית אף היא, אולי היא כבר מתחרטת, אולי היא כלבה עצלנית, אולי היא גברת מן הסוג המשובח הנוהג לעשות כל תנועה רק פעם אחת ויחידה, ומי שהפסיד את התנועה שוב לא יראנה לנצח-נצחים? ובכלל, משתרבבת לכאן השאלה, מי היא האישה, איך היא נראית, איך היא לבושה, מאיזה סוג היא, בת כמה היא, מה צבעה? הרי מרוב התרגשות התרכז שצ'יצקי בתנועות בלבד ואילו את בעלת התנועות שכח לגמרי, אין הוא יודע עליה כלום. אה, צחוק, בושה, מוחו קטף לו שתי תנועות ערטילאיות בחלל הרחוב, ואת העיקר, את הבשר עצמו, שכח. עתה אינו יכול לראות את האישה כיוון שהשפיל את מבטו. השפלת המבט היתה הדרך האחת והיחידה שנותרה לו כדי לצבור זמן לשיקול מחשבה נוסף, והוא בחר בה. אם ירים אליה עתה את מבטו וזה ייפגש עם מבטה של האישה, ייאלץ להגיב מייד על תנועותיה, לגשת אליה או ללכת, דרך אחרת לא קיימת, ואילו השפלת המבט אל אחד השיחים אשר בחצר עשוי לטעת באישה את הרושם כי אפשר שלא ראה את תנועותיה ובכך לעורר אותה לבצען בשנית. אבל איך יראה שצ'יצקי את הביצוע החוזר של תנועותיה אם לא ירים את מבטו? ולא רק זאת, אלא שהזמן לוחץ, ועם כל שנייה שחולפת הוא לוחץ עוד יותר. גולגולת שצ'יצקי נתונה בלחץ נורא. ראו כמה שיקולים עליו לשקול, כמה החלטות עליו להחליט, הוא לא רגיל למהירות כזאת, הרי להתלבטות מסוג זה יכול היה להקדיש את החורף כולו, וגם אז מי יודע אם היה מקדם את פני האביב עם פתרון מוחלט, ופה צריך למהר כל-כך, ועוד אדם מסוגו. לא, הוא רוצה להתלבט בנחת, להפוך בדבר בכאב יסודי ומעמיק, הוא מבקש שיניחו לו להתייסר בקצב שלו, הוא לא מוכן לדחיפה אכזרית זו של התרחשות המאורעות, הוא אדם סובל, בקרביו נפתח עוד פצע לכבוד העניין החדש, הוא כבר שונא את האישה שאת פניה לא ראה ושאולי לא עשתה לו בכלל תנועות, מוטב לעקור וללכת משם בבת-אחת ומבלי להסב ראש, ואפילו להחמיץ בכך הזדמנות הניתנת לאדם כמו שצ'יצקי אולי רק פעם או פעמיים בחייו, הזדמנות שכנראה לא תשוב עוד ושאסור לו, אסור לו בשום פנים ואופן לשומטה מידיו, ושעל-כן אסור לו באיסור חמור, גם אם יעלה לו הדבר בסידרת פצעים בקרביים או בהתעלפות, לסור מן המקום בלי בירור סופי וממצה עד תום של ההרפתקה המופלאה.

יש חסד בעולמנו. משצ'יצקי נחסך הצורך לפתור את בעיית ההסתכלות למעלה ועוד בעיות אחרות, כי הנה נשמע קול האישה מעליו אומר:

"תיגש רגע הנה, אדוני".

בבת-אחת הרים שצ'יצקי את ראשו. האישה אכן דיברה אליו, היא קיימת, תנועותיה אומנם נעשו, שצ'יצקי אינו בעל-דמיונות, הוא אדם מציאותי. הוא נכנס אל החצר, דרך על דשא קצוץ ועמד מתחת לחלון האישה. עכשיו ראה אותה מלמטה למעלה בהסתכלות קרובה. אדם כמו שצ'יצקי לא יכול לאחל לעצמו ראייה מוצלחת מזו שראה באותו פלג-גוף עליון של האישה שנגלה אליו מעל לאדן החלון. קודם כל מתברר מייד לעין – אפילו לזו המטושטשת מחמת ההתרגשות – שאין זו אישה צנומה. נשים צנומות בעלות בשר קמצני משפיעות רוגז ועצבנות בשדה הראייה בשל נטייתן לזוויות חדות הפוצעות את עין הגבר. העין, כידוע, היא איבר כה רגיש, כה פגיע, אפיק של נהרות אור צלולים השוטפים את העולם ומוצגיו. נהר האור מבקש לו מראות חלקים, רכים, ובעיקר מעוגלים, מראות שיוכלו לשטוף אל תוך העין בחלקת נועם ולא יפלחו את האישון בהידחקם בלהבים מושחזים ובזוויות חדות. לא לחינם מעדיף הגבר את השדיים והאחוריים של האישה על פני חוטמה, ובשעת האהבה לא יימצא גבר אשר ימשמש בחוטמה במקום בירכיה ובאחוריה. וכיוצא בזה, בשעות של רוגז נוטה הגבר מייד לעגל את חוד חוטמה של האישה באמצעות מכת פטיש או כיסא ואינו מנסה לשפץ ולשכלל את צורת שדיה. אישה זו אשר בחלון היא איפוא אישה מעוגלת, אם כי, תודה לאל, לא מעוגלת מדי, מפני שהתעגלות מוגזמת מושכת את הבשר כלפי מטה ויוצרת חודים וזיזים חדשים. למשל השד הגדול, בעוברו את מידת הגדוּלה המתאימה, צונח בכל כובדו על מישור הבטן, עורו נמתח ובבסיסו נוצר קיפול בשר זוויתי חד וכך מועם זיו הגדוּלה, והגבר המסיר את החזייה מחזה האישה משתרע על המיטה בפחי-נפש. אחרת היא האישה שבחלון, בשרה מוצק, אין בה מום, פניה מתואמים יפה עם גופה ועם עצמם, ויש בה משהו העושה אותה לאישה מלבבת. תנועותיה, קולה ומבטה שופעים סמכות מסוימת ההולמת מאוד אדם ממושמע כמו שצ'יצקי. נעים לדעת שבשר כה משובח אינו מבוזבז על נפש רצוצה.

בראייה אחת ראה שצ'יצקי באישה הכל, כל מה שהלב יוצא אליו שנים כה ארוכות, ולשווא. הוא מצא בה נשמה חמה היוצאת להתלכד עם גבר כלבבה, מצא חולשה רכה ויפה שיש חשק לנשקה, ראה בה קשיות וחומרה שעליהם אפשר לבסס חיים יציבים בעולם רפה זה, ראה בה טוב-מזג וקלילות המתאימים להליכה לקולנוע אגב צהלה, וראה בה מזימות רשע ושנאה, תכונות נעלות לשעות לילה ארוכות של ייסורים עצמיים. ומעל לכל אלה, כמו כתר נוצץ בשמים, ראה בבשרה את הכוח האדיר המוצץ את הגבר, כוח עילאי הדוחף את שצ'יצקי למשש את הבשר, ללפות אותו ולקפוץ עליו קפיצות גועשות לקראת העונג המכאיב, והעונג המכאיב מתגלגל ובא ודוחה הצידה בחימה את האהבה וטוב-הלב והעדינות והסבלנות, ומבקש רק למעוך את הבשר, עוד יותר למעוך אותו, למעוך אותו ולתקוע לו ולסחוט אותו ולקרוע אותו להזנת רעבון העונג המכאיב, ולכבוש בו את הראש ולחבק אותו ולהיצמד אליו ולהסתתר בו בבקשת מפלט מפני העונג המכאיב המאיים. ובכן, אישה, אל תטרחי בי, אני אפקוד אותך כמו זבוב את זנב הפרה ואת התעסקי לך בינתיים בשלך, אכלי משהו, שתי משהו, צבעי ציפורן, קראי מגזין, אני אלוש לי ואתקע לי ואלך לי, ואם אומר לך פתאום בהיסח-הדעת משהו יפה, צחקי לך וזהמי את מילותי. באותו רגע צחקה האישה צחוק קטן ומנומס ואמרה:

"אולי יש לך שתי דקות לעזור לי?"

"כן", אמר שצ'יצקי, וחש מייד אל חדר המדרגות כשצמרמורת פתאומית כבירה והולם-לב קדחתני מאיימים להפילו ארצה, נחנק מאושר קטלני.

פרק שלישי

עוד כשעמד שצ'יצקי מאחורי דלת הכניסה לדירת האישה והתענוג האדיר מתוח בקרבו כמו מיתר מכוּון, ירדה עליו לפתע, כמו השראה פתאומית מן השמים, ההכרה כי עדיין לא ראה את פלג גופה התחתון של האישה שלא נכלל קודם במסגרת החלון, ושראייה זו עדיין מזומנת לו בעוד רגע. הכרה זו, שהיה נרגש ומבולבל מכדי לתת לה מקום במוחו קודם לכן, מתחה את מיתר העונג שלו מתיחה נוספת ושצ'יצקי חש עצמו כעומד לפני התפקעות. ובכן, צורת רגליה, ירכיה, ישבנה ומותניה טבועים עדיין עבורו בחותם של ראשוניות. בחפץ-לב היה הולך עכשיו הביתה ומשרטט לעצמו את אלה בדמיונו לפני שהיה נותן למציאות את זכות ההכרעה. מה צר שכבר לא נותר לו זמן לכך, בעוד שנייה או שתיים תפתח לו האישה את הדלת וכהרף-עין תתבזבז הראייה הראשונית הזאת, שכל הראיות הבאות אחריה כבר לא תשווינה לה. כל-כך מהר, יותר מדי מהר. לו לפחות היה נזכר בכך בעומדו בפתח חדר המדרגות היתה לו כרבע דקה כדי לדמות לעצמו את צורת הפלג התחתון, משום שאז היה כופה על עצמו לעלות לאט לאט, תוך כדי הפקת דמיונות, ואילו עתה, בעומדו מול הדלת, אשר הנה-הנה היא כבר נפתחת, הזמן כבר לא מספיק. אבל בינתיים עוברות כחמש שניות מאז צלצל בפעמון והדלת טרם נפתחה, מה שמעלה על הדעת אפשרות שהאישה מסדרת משהו בתוך הבית לקראת כניסתו, או מסתירה גבר הנמצא במיטתה, או, מה שנעלה מכל, מלבישה את פלג גופה התחתון שהיה עירום בשעת עמדה אל החלון. טוב אפוא, אם השהות מתמשכת, יש לנצלה להפקת דמיון אחד או שניים אודות פלג הגוף התחתון של האישה, אך יש להזדרז, להזדרז, להאיץ במוח. בכלל יש להרגיל את המוח לעבוד בתנאים קשים, בזמן קצוב, לא תמיד יהיו לו ימים ולילות ארוכים לשוטט ברחובות או להשתרע על מיטתו ולהגות לו בעצלתיים ועם הפסקות מרובות ולקפוץ מדמיון לדמיון כי הדברים עשויים להשתנות, הוא עשוי לקבל את האישה הזאת כבת-לווייתו בחיים, למצוא עצמו בעיצומם של שעשועים סוערים ועסקים מסובכים, ואז על מוחו לפעול במהירות, בצלילות, בביטחה. שצ'יצקי הגיש מייד את מוחו אל המלאכה הנוכחית מול הדלת הסגורה, אך המוח, לא רגיל לתנאים קשים ובלתי-שגורים אלה, הפיק שוב תמונת אוטובוס. אומנם לאחר התרתחות מיידית של שצ'יצקי ונפנוף שתי ידיו באוויר הצליח המוח להפיק תמונת ירכיים, אך היו אלה ירכיים צנומות-בשר, למען האמת שלד של ירכיים. וכאילו לא די בכך שעט באותו רגע ילד במורד המדרגות, ילד שנולד כדי להפריע, עבר על פני שצ'יצקי, ממהר השֵד יודע לאן, ושצ'יצקי, פניו מאדימות לפתע מבושה, מיהר להטביע את שתי הירכיים הצנומות בתוך דמיון צונן ומוסרי של ים כחול רגוע.

הדלת נפתחה ובפתח נראתה אישה קצרת-קומה, רחבה וכבדה, אישה שקשה להפיל אותה, אישה שקשה להקיף אותה, אישה שטוב להישען עליה. חלוק-הבית שלה הגיע רק עד ברכיה (היה זה אותו חלוק שלבשה בעומדה אל החלון) ומתחת לו נגלו שתי שוקיים, שהיו דקות באופן יחסי ליד הקרסול והלכו והתעבו כלפי מעלה. באמצע הרגל הפסיקה – מה חבל! – הברך את ההתעבות, אך זו לא נעלמה, אלא שבה והופיעה מעל לברך, המשיכה והתעבתה עד שנעלמה בעיצומו של תהליך ההתעבות מתחת לחלוק במעלה הירכיים העליונות, שם היא מגיעה לעוביה הרב והקסום ביותר בערך כממדי בטנו של איש מצליח קטן ושמן, ואז היא נפגשת לה למעלה למעלה במסתרים עם קפלי הבשר המסמנים את תחום אזור כדורי-האחוריים. האישה הצטדדה ליד הדלת כדי לתת לשצ'יצקי רווח להיכנס, ושצ'יצקי נכנס. האישה סגרה את הדלת ועכשיו נמצאו שניהם לבדם בפרוזדור המואר באור קלוש של לפנות ערב. היא לא הציגה עצמה בשמה, גם לא שאלה לשמו של שצ'יצקי, אלא פנתה מייד לעניין אשר לשמו הזמינה אותו לביתה ואמרה:

"מוכן להוריד בשבילי תנור-חורף מהעלייה בחדר האמבטיה?"

"כן", השיב שצ'יצקי מייד. האישה לא השהתה מבטה על עיני שצ'יצקי אלא כדי צורך השאלה והתשובה, וניסיונו של שצ'יצקי להפגיש שוב את מבטו בשלה לאחר תשובתו עלה בתוהו. מובן שאין זה רמז חיובי לגביו, וודאי שאין בו כדי לבשר לשצ'יצקי שהאישה מוכנה להתחתן איתו, אך מצד שני אין כאן עדיין סימן שלישי ושום אפשרות עדיין אינה חסומה. ייתכן מאוד שהאישה ביישנית, למרות שקשה להעלות על הדעת שאישה ביישנית תזמין גבר זר מן הרחוב לדירתה, אם כי יכול להיות שהיא ביישנית בענייני נישואין ונועזת בענייני תנורים. בין כך ובין כך כדאי לנסות בכל זאת להפגיש עוד מבט. כיוון שהאישה השפילה מבטה מעיני שצ'יצקי היה על שצ'יצקי להתכופף כדי להביא גם את עיניו למטה. שצ'יצקי כרע ברך, כאומר לקשור מחדש את שרוך נעלו שנפרם, והביט למעלה אל עיני האישה, אך עדיין לא הצליח לפגוש את עיניה, עליו להביא את עיניו שלו לאותה נקודה על הריצפה שבה נעוץ מבטה, ופירוש הדבר להצמיד ראשו אל הריצפה. כאן כבר אין שום אמתלה ששצ'יצקי יוכל להיאחז בה, ובעוד רגע כבר יגמור לקשור את השרוך ויהיה עליו לקום. התלבטות קצרה זו נפתרה חיש-קל בידי האישה שלקחה את מבטה מן הריצפה ונשאה אותו למעלה, אל התיקרה. שצ'יצקי קם מייד על רגליו. עכשיו הוא צריך להגיע לתיקרה, אך שום תירוץ שבעולם לא יוכל להצדיק ניתור כלפי מעלה, גם אין לו צל של סיכוי להגיע בניתורו עד לתיקרה, ואילו לבקש כיסא ולעלות עליו הוא מתבייש, יודע היטב שאין מעשה פראי ומחוצף כזה מתאים לאדם מסוגו ומבקש בו במקום מאלוהים בקשה מהירה ורותחת שיעשה ממנו כבר אדם אחר, חופשי, המסוגל לעשות מעשים נועזים, ולהתחבב בגללם על נשים.

האישה סיימה את השהות המנומסת הדרושה לעמידה זה מול זו בפרוזדור, היא לא תמשיך לעמוד אפילו רגע אחד נוסף מעל לנדרש, היא גם לא נולדה לשחק עם שצ'יצקי משחקים. היא סבה על עקביה והלכה אל חדר האמבטיה. שצ'יצקי ראה לראשונה את אחוריה, והם היו בדיוק כמו אלה שהוא תמיד רצה. כאלה אחוריים הוא רוצה, שצ'יצקי, כאלה הוא רוצה, הוא מתקיים בעולם, עובד, אוכל ושותה והולך ומחפש בדיוק כאלה אחוריים. האישה נעלמה בחדר האמבטיה ושצ'יצקי לא ידע אם היא מתכוונת שיילך אחריה ויוריד את התנור או שיחכה בפרוזדור להזמנה מפורשת מצידה. לעת עתה הוא מסתכל סביבו ומנצל את הזמן כדי ללמוד עובדות רבות ככל האפשר אודות אישה זו ולהסיק מהן מסקנות לצרכיו. מולו תלוי על הקיר קולב, על הקולב אין כלום, ובייחוד אין עליו, להתרוננותו של שצ'יצקי, כובע או מקטורן של גבר. מצד שמאל דלת חדר נעולה, חדר השינה מן הסתם. הדלת עשויה להיות נעולה מפני שהאישה עדינה ומנומסת ונוהגת לסגור פתחים אינטימיים בהיכנס זר הביתה, אך היא עשויה להיות נעולה גם מפני שנמצא בחדר גבר, שוכב על המיטה כמובן, ומעשן סיגריה במנוחה לאחר ביצוע מעשה מלהיב עם האישה. שצ'יצקי מטה אוזן ומנסה לשמוע קול מן החדר הסגור, אך כל רחש לא נשמע. כנראה שהחדר בכל זאת ריק, ורק הסדינים והמצעים והכריות שומרים בקנאות על צורתה של האישה הטבועה עוד בהם לאחר תנומת הצהריים שלה. גבר, כך מסתבר, אין שם.

וכבר יצאה האישה מחדר האמבטיה, חזרה אל הפרוזדור וקראה:

"למה אתה מחכה?"

בקוראה היה מין חיוך מתוח על פניה, אך במילותיה ובטון אמירתה נשמעה בבירור נימת תרעומת. היא כבר כועסת עליו. שצ'יצקי הצליח לעורר את כעסה מהר מאוד. במידה מסוימת הצדק עימה. אם לא היה בכוונתו להוריד מייד את התנור וללכת, לא היה צריך להיענות לפנייתה מן החלון ולהטריח אותה לחינם במירוץ על פני המסלול שבין החלון לדלת הכניסה, ועל פני המסלול שבין דלת הכניסה לחדר האמבטיה, וכל זה רק על מנת שתגלה שטעתה באיש, שאין בכוונתו כלל לחוש ולהוריד תנורים, ותצטרך לשוב אל החלון, לקרוא לגבר אחר מן הרחוב ולרוץ במסלולים האלה מחדש. ואם אומנם יש בכוונתו להוריד מייד את התנור, אל ישתהה לו, ההססן המתפנק, על חשבון זמנה של אישה טרודה, אלא ייגש מייד למלאכה. למלאכה? איזו מלאכה היא זו לו? הוא הרי בא לכאן כדי לעזור בהתנדבות, מרצונו החופשי, הוא בא לכאן, מבחינות מסוימות, כאביר, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לגעור בו, הוא לא משועבד כאן לשום מרוּת זולת מרות רצונו הוא, אשר תיכף ומייד הוא עשוי לבטלו, אם ירגיזוהו יותר מדי, וללכת מכאן. ובכל זאת – חייב שצ'יצקי להודות בפני עצמו בחשאי – הנה גוערים בו והוא אינו הולך, כלומר הוא דווקא כפוּת, כפות למלאכה זו למרות שאין זו מלאכתו, למרות שבא אליה כביכול מרצונו החופשי, כפות לגמרי למלאכה זו שהוטלה עליו בידי אישה קטנה ומוצקה זו. קשה לשצ'יצקי להשלים עם רעיון זה ולכן הוא מנסה לסנן את דברי האישה, להשמיט מהם את יסוד הגערה ולשמור רק את יסוד החייכנות. אך כאן הורסת האישה מייד את ניסיונו באומרה בניסוח שאין לטעות ביסוד הגערה שבו:

"כמה זמן אתה חושב שאעמוד ככה ואחכה לך?"

ככה. היא כבר חסרת סבלנות לחלוטין, היא פונה אליו עתה בבירור כאל אדם שמכירים אותו ואת סמרטוטיותו זה זמן רב עד שכבר אפשר לפנות אליו כאשר צריכים אותו בדיבור קצר וגס מבלי לטרוח עליו בניסוחי נימוס מרשימים.

כפי שיארע תכופות ביחסי אדם עם זולתו, כאשר ברגע מסוים, בדרך כלל בתחילתם של היחסים, נערך מבחן הכוח בין האדם לרעהו, ואם לא תיקבע העליונות שלו עכשיו, שוב לא ישיג אותה עוד לעולם, כך חש שצ'יצקי כי אם לא יקום וילך מייד מבית האישה אלא יישאר וייכנס אל האמבטיה, כי אז פרושה לפניו רק דרך אחת, היא דרך ההידרדרות כלפי מטה. כמובן, גם האישה ידעה זאת, איך לא תדע דבר כזה שאותו היטיבה ללמוד ולשנן בבתי-קפה ובחדרי שינה. דמו של שצ'יצקי צעק לעמידה של כוח וכבוד מול האישה. יחד עם זאת לא יכול היה להעלות בדעתו אפשרות שייצא מן הבית ויחמיץ הזדמנות מלכותית זו לאריגת יחסים חדשים עם אישה כזאת. הוא לא הלך. מעתה לא נותר לו אלא לסמוך על טוב-לבה של הגברת שיואיל לתרום תרומה קטנה של כבוד לשצ'יצקי. כמובן שדבר כזה לא יקרה לעולם. וכי למה יקרה? למה תוותר אישה מנוסה על יתרון שנזרק לחיקה בקלות כה רבה? היא אישה בשלה, היא לא בשר-בוסר, ומי שמחליט להתקרב אליה יידע שהוא מתקרב לא רק אל בשר מצוין כי אם גם אל מוח מאומן. אך שצ'יצקי, בדומה לאנשים כה רבים, מפלל בכל זאת, וללא שום בסיס, לטוב. ובדומה לאנשים כה רבים הוא ישתדל מעתה ואילך לחייך אליה, להתלוצץ, להנעים לה במופגן על מנת שתחייך אליו ותנעים לו בתגובה, ובכך תיתן לו הוכחה שהיא מעניקה לו כבוד ומתייחסת אליו כראוי. לשווא. אפילו אם יתאמץ ויצליח למתוח על שפתיו החרדות עשרים חיוכים עד שיצליח לעקור חיוך אחד מבין שפתיה, אפילו יצחיק אותה פה ושם, אפילו יסחט ממנה לעיתים תנועה קטנה של נדיבות-לב כלפיו, לעולם יישאר חרד, חרד מן הרגע הבלתי-צפוי בו יסתיים חיוכה, חרד מן הקטיעה הפתאומית של חסדה, מן הרגע בו תשוב הצינה המשועשעת לעיניה. האישה תדע אף היא שהגבר חרד מפני סיום חיוכה והיא תנסה להפתיעו בכל פעם בהלם ולסיים את החיוך ברגע בו לא ציפה לו. היא תנסה, למשל, לקטוע את החיוך באמצע, או שתאריך אותו באופן מלאכותי הרבה לאחר המועד הטבעי שלו, או שתצחק ולפתע תחדל וכשתראה שפני שצ'יצקי נופלים ומתארכים תחדש את צחוקה ושצ'יצקי לא יידע אם לבטל את נפילת פניו ולהאירם שנית, ואז היא תכה בידה על כתפו ברוגז על שהוא אדם נכא-רוח ומקלקל לה את צחוקה ועליזותה. בקיצור, האפשרויות הן רבות ושצ'יצקי היה ער לכולן. הוא עתיד לסבול מאוד מיד האישה, כל זאת, כמובן, בתנאי שייווצרו בכלל יחסים ביניהם, דבר ששצ'יצקי השתוקק לו עתה, למרות הסבל הצפוי ואולי דווקא בגללו, עד כלות נפשו.

פרק רביעי

עם סיום ההרהורים על הסבל האפשרי הצפוי לו בעתיד, זז שצ'יצקי ממקום עומדו על שתיים או שלוש המרצפות שהיו הבסיס לכל-כך הרבה מחשבות מפותלות וצער חרישי, ופנה להיכנס אל חדר האמבטיה. הפעם לא הפנתה לו האישה את אחוריה ולא נכנסה לפניו, אלא המתינה ליד פתח חדר האמבטיה כדי להיות בטוחה ששצ'יצקי, הגבר שנקרא לעזור, מתעתד אומנם להיכנס פנימה ולא להיעצר שוב בפרוזדור ולחלום לו חלומות בשעה שכאן יש עבודה שצריך לעשותה בלי שהיות יתרות, כי החורף מתקרב ולאישה נחוץ כבר תנור כדי לשמור על חום גופה. האישה הצטדדה ליד הפתח ושצ'יצקי עבר בסמוך לה, כמעט נוגע בחזהּ. היא לא ניסתה כלל לצמצם את בטנה וחזה על מנת שלא יתחככו בגוף שצ'יצקי, היטב ידעה ששצ'יצקי ייטול את כל מאמץ אי-ההתחככות על עצמו. ואומנם כך היה. שצ'יצקי נצמד בגבו אל מזוזת הפתח והשתפשף בה עד שהצליח לשרבב את כל גופו פנימה מבלי שייגע, ולו ברפרוף, בגופה של האישה. במעשה זה הציג עצמו כאדם מעודן יתר על המידה, שכן אם אין היא מנסה למנוע את ההתחככות, מדוע זה ימנענה הוא, שהאינטרס הברור שלו דווקא מצדד בהתלהבות בחיכוך? ומדוע זה חייב הוא ליטול על עצמו את כל מנת העדינות שאישה זו מטילה ממנה והלאה? ושוב, כמו קודם, קם ונהיָה ביחסי שצ'יצקי עם האישה דבר שאי אפשר עוד לשנותו לעולמים.

שצ'יצקי נכנס אל חדר האמבטיה. אין ספק, חדר אמבטיה מובהק של אישה. הליטוש והצחצוח של הכיור, האמבטיה ובית-הכיסא, על ברזי הניקל הנוצצים בחגיגיות, יחד עם קבוצת בקבוקי הבושם וצלוחיות המשחה, העידו כי כאן שוכנת אישה מתרוננת ולא גבר מסריח הבא לשפוך במקום זה את מרירות לילותיו וקוּבּעת כישלונותיו. אישה בעלת אמבטיה חגה לה באמבטיה, מרחפת כמו ציפור, קצת מזמרת, קצת מעלעלת במגזין, קצת מתמרחת ומתבשמת, מתרטבת ומתנגבת, ואף ביושבה על מושב בית-הכיסא היא מטילה לה, הסירחונית-פרחונית, את מה שמטילה, כמו טבחית מומחית המטילה ביד אמונה קציצות אל תוך הסיר, וראשה מנתר לו מצד אל צד כמנקר באוויר זרעוני מחשבה מבושמים. לעומת האישה, המפזזת מעל מחוזות הטואלטה, כושל הגבר אל האמבטיה לאחר לילה של מאבק נואש באישה או חלומות נוראים מפילי תשישות, או לאחר יום מפרך של מעשים קטנים, דביקים, שהוא מנסה לנערם מעליו שם, בעוד הראי מחזיר אליו פנים של זוהמה בלתי נמחקת. ובכן, אמרנו, חדר אמבטיה של אישה. אך על שצ'יצקי עוד לבדוק אם אין מתגלגלים שם דרך מקרה על הקולב ועל הכוננית שמעל הכיור תחתונים מוכתמים או כלי גילוח, וכיוצא באלה ירושות אופייניות של גבר. במבט ראשון אין כלום, אף כי ייתכן שנעלם משהו מעיני שצ'יצקי, אשר, בל נשכח, לא הפסיקו לרגע להתערפל מאז השמחה הפתאומית שהציפה אותו בקרוא לו האישה לפני כמה דקות מן הרחוב, שמחה שהתחלפה עד מהרה בחששות וספקות נוראים, אשר אף הם מצידם תרמו לעירפול הראייה. צריך לעשות בחינה מדוקדקת יותר של החפצים בחדר האמבטיה, אך זו יכולה להיעשות רק אם תצא האישה משם לרגע כדי להביא לו משהו לשתות או להוריד סיר מעל האש. אבל האישה עומדת ואינה זזה.

לא רק שהיא עומדת ואינה זזה, אלא שגם אינה אומרת כלום, כאילו היתה מחכה ששצ'יצקי יידע מעצמו היכן התנור ואיך ולאן להורידו, וכאילו היא והאמבטיה והתנור שלה כל-כך מפורסמים עד שהם מובנים מאליהם ואין צורך לדבר עליהם. אכן, יש לה, לאישה, דעה מאוד נעלה על עצמה, ואתם הנבוכים, לכו לחפש לה משמעות בספרות ובשמים. לכו, חפשו, היא בינתיים תנוח. ובאמת, מה אנחנו עושים כל הימים אם לא נוברים בספריות באולמות מוארים באור מלאכותי ומחפשים פירושים תוך משמוש קדחתני במכנסיים והבטה עצבנית לצדדים, בעוד האישה מספיקה לעצמה בהחלט, אוכלת ומתרחצת ונחה על הספה עד שאנו שבים בערב ומניחים לרגליה את תוצאות מחקרנו אודותיה. היא עוצמת עיניה – הוֹפּ, מבטנו כבר חוגג על שדיה – ומבקשת מאיתנו שנספר לה על מחקרנו, אין היא רוצה לשמוע פרטים רבים מדי, בלי פרטים בכלל, גם לא לעקוב אחר תהליך פלפולנו שאנו כה גאים בו, לא, היא רוצה לדעת רק אם אוהבים אותה או לא, זה הכל. אם התשובה שלילית היא עצובה על שאין היא אהובה, אף כי אין תשובה שלילית כשמבטנו חוגג על שדיה. ואם התשובה חיובית, כן, אנו אוהבים אותה, היא עצובה מפני שאישה שאוהבים אותה יכולה להרשות לעצמה להיות קצת עצובה.

עברה עת ארוכה דיה כדי שתבין האישה כי שצ'יצקי לא יזוז ממקומו ללא הוראה נוספת. שוב להורות הוראה. שצ'יצקי מתחיל להיות עליה לטורח. למרות שההיגיון אומר כביכול ששצ'יצקי אינו יודע היכן התנור ואינו רשאי לפעול בבית זר על דעת עצמו, הנה לא יכלה האישה להשתחרר מן ההרגשה שהעמיסו עליה מעמסה, להנחות מין גבר ילדותי במעשיו. מדוע אינו נוטל את היוזמה לידיו, מדוע אינו עורך במוחו חקירות מהירות ומנסה למצוא היכן התנור על דרך ההיקש, ואם עוקץ מחשבתו קָהָה מחמת הפגישה המהממת עם אישה כמותה, מדוע אינו שואל ודורש בדיבור היכן התנור, מדוע לא השכיל לנצל את הזמן עד עכשיו ולהביא כיסא מן המטבח כדי שיוכל לטפס עליו, שהרי ברור שהתנור נמצא למעלה, אחרת לא היתה האישה מבקשת את עזרתו מן הרחוב. הגבר צריך לתסוס, אפילו לריק, אבל לתסוס. אם גבר קפוא, אם גבר משותק, מוטב לה לקנות פסלון בגודל זעיר שעליו תוכל לא רק להסתכל אלא גם לשחק עמו כפי רצונה, אך שצ'יצקי אינו פסלון, הוא אדם, יש לו עצמאות, רצון משלו. שצ'יצקי הכיר היטב בחסרונותיו אלה, שדבקו אליו עקב היותו בן-אדם, ולא אחת קילל את הגזירה הנוראה להיות אנוס לרצות רצון משלו בעוד הוא כה משתוקק לכופף עצמו מתחת לרצונו היציב של מישהו אחר, שם ישכון לבטח בטוויית הזיות חמות ומרופשות ביחד עם כלי בית חלודים, חלקי רהיטים שבורים, ואולי גם שאריות אוכל רקובות.

סוף-סוף פקע מיתר השתיקה והאישה, למרות רצונה העז שיבינו אותה מבלי שתאמר כלום, נאלצה לדבר. היא אמרה:

"התנור למעלה, ליד הדוד. צריך להביא כיסא מהמטבח".

שצ'יצקי פנה לצאת מחדר האמבטיה וללכת אל המטבח להביא כיסא, מחליט בנפשו לוותר על עינויי השאלה הפנימית "מפני מה אין האישה טורחת לסייע לו קצת, להביא לו את הכיסא בעצמה?", כי כבר נמאס לו מהשאלות הפנימיות האלה, נמאס לו להיעלב, אדם אינו יכול להתפרנס לנצח על פגיעות נפשיות, עליו לחיות קצת. אבל בהחליטו לחיות נבהל משהכיר לפתע כי עדיין לא הגיב במילים על דברי האישה מתחילת יחסיהם ועד עתה, וכי אם הוא רוצה אומנם לחיות ולכלול את האישה בחייו, עליו לענות לה, לדבר איתה, להנחות את מגעיו עמה לפסים של שיחה קלה ונעימה, שאם לא כן עוד מעט יוריד לה את התנור וילך משם כלעומת שבא והזדמנות כבירה זו תוחמץ מבלי שעשה אף ניסיון פעוט אחד לנצל אותה; תחושת הזמן המתבזבז, הכָּלֶה והולך, היכתה בשצ'יצקי. דבר ראשון החייב להיעשות הוא להאט, להאט את פעולתו ובכך להאט את כל קצב המאורעות המועטים כל-כך ועומדים תיכף להסתיים. להשהות את הרגע בו יהיה עליו להיפרד וללכת. וקודם כל – לעצור. לאחר דברי האישה כבר הספיק לצעוד צעד או שניים כדי לצאת מן האמבטיה וללכת אל המטבח להביא כיסא, אך עתה נעצר, הביט באישה, ניסה לפגוש את עיניה, מקווה בלבו תקווה נואשת כי לכשייפגשו מבטיהם יפיק פיו דיבור מתלוצץ נעים. אך מבטה שוב הולך למטה, הפעם אל האמבטיה. אוי, כמה רצה שצ'יצקי שההסבר להשפלת מבטה יהיה נעוץ בביישנותה! לא ולא, ההסבר נעוץ עתה, כקודם, ברצון האישה לבדוק בדיקה שטחית-אוטומטית של עקרת-בית את מצבם וניקיונם של חלקי דירתה, של הריצפה, התיקרה, האמבטיה – חלקים שקשריה עימם נצחיים, בניגוד לשצ'יצקי שהוא חומר זר ורגעי בחייה, ושעל-כן אין צורך להעיף עליו כל מבט.

למתוח שוב את מיתר השתיקה לא רצה שצ'יצקי הסחוט, אשר מי יודע אם נותר בו עוד כוח להוריד את התנור. לכן החליט לדבר. ויש על מה לדבר. הוא שאל:

"איפה המטבח?"

"שמאלה", אמרה האישה.

עד כאן שיחתו של שצ'יצקי עם האישה, שיחה שנערכה ביוזמתו הוא. מה יאמר עכשיו? אולי ישאל אותה איזה כיסא להביא? ובעוד הוא חוכך בדעתו במסתרים אם לשאול את השאלה הזאת או לא, נטל פיו הנבזה את מוסרות השלטון והוציא לפועל את השאלה הטיפשית הזאת, שעליה התחרט מייד:

"איזה כיסא להביא?"

האישה היתה כה שקועה בהתבוננות בכתם קטן שבאמבטיה עד שלא קפצה בעונג על טיפשות שאלתו וענתה לו:

"לא חשוב".

נסתתמו שאלות שצ'יצקי, נחתמה האפשרות לנהל שיחה, תשובה כזאת סוגרת הכל. יעזור לו האלוהים ויקרה משהו בשעת הורדת התנור. שייפול וישבור רגל, או מוטב שייפול והאישה תבלום את צניחתו בזרועותיה, ולאחר שיהיה ביניהן  – אז כבר יידע מה לעשות, וגם האישה תתמוסס סוף-סוף, הרי היא יצור אנושי, ואם אינה מסוגלת להתאהב בשצ'יצקי באופן פתאומי ספונטני, קרוב לוודאי שתתאהב אחרי רגעים ארוכים של רחמים וחששות לשלומו כאשר ייפול מן הכיסא. שצ'יצקי פנה שוב לצאת מחדר האמבטיה, הגיע לדלת, לחץ גבו אל המזוזה, ושוב צמצם את גופו והעבירו באופן שלא ייגע באישה שלא זזה כל העת מן הפתח. הוא עמד בפרוזדור, הפרוזדור הזה שהוא כה מוכר לו, ושלאחר דקה אחת של שהייה באמבטיה הוא שב אליו כמו ששבים אל בית מוכר וישן, בית שהושקעו בו מיטב השאיפות והחלומות, ושכתליו מדיפים ריחות של חיים שראוי לחיותם. בצאתו מחדר האמבטיה הפנה שצ'יצקי מבטו אל האישה, אך זו, נסמכת בזרועה על אחת המזוזות וחוסמת את כל הפתח, הביטה לעבר העלייה ודוד המים, החלון ווילון האמבטיה, אומדת את כל אלה כאילו היא מתדיינת בתוכה אם לערוך שינויים אדריכליים בחדר האמבטיה שלה. אכן, מזל ביש לשצ'יצקי. כפי הנראה יצאה לו אישה שהאהבות והרומנטיקה כבר מאחוריה, ועכשיו היא שקועה בדברים רציניים יותר, ענייניים, כמו עיצוב הבית ושיכלול תנאי החיים החומריים. או אולי דווקא יש לה אהבה, אהבה ותיקה ומבוססת שהפכה כבר לחלק מובן מאליו מחייה ושאין צורך להקדיש לה שום מחשבה. רעיון מוכר נפל מחדש על שצ'יצקי והמם אותו: יש לה גֶּבֶר.

פרק חמישי

שצ'יצקי, הגבר ההמום, נכנם למטבח לקחת לו כיסא אל האמבטיה. גם במטבח ניצל את ההזדמנות והביט סביבו, כפי שעשה כבר בפרוזדור ובאמבטיה, לראות אם אין שם איזו מגבעת או עניבה של גבר. לכאורה אין המטבח מקום טבעי להנחת כובע או עניבה של גבר, אבל צריך להבין כי הגבר השוקק, הלופת את גוף האישה בשעת שתיית תה במטבח, אינו מקפיד להוציא החוצה את כובעו ולתלותו כיאות על הקולב בפרוזדור, אלא התשוקה הנמרצת מציפה אותו וגורמת לו להשליך את קליפות בגדיו באשר ישליך, אפילו במיטבח – לא עת סדרים היא זו – ולרוץ עם האישה אל חדר השינה כדי לבצע בה שם את המעשה היקר לו מקיום כל האנושות ואוצרותיה, מעשה שבשלו הוא נוהג מאז גיל שש-עשרה לרמוס את המוסר, להשחית את האמנות וללכלך את תחתוניו.

גבר אחד לפף אישה במרפסת דירתה, לפף ולפף, עד שהגיע לקדחתנות כזאת שלא יכול היה לשאת עוד את השהות שתצריך ההליכה לחדר השינה. לפיכך הפיל את האישה שם, במרפסת, על מזרן דק שהיה פרוש לצורך שיזוף הבוקר שלה. בעצם, לא ברור אם הפיל אותה על המזרן או שהתפרקדה היא מעצמה ומשכה אותו אחריה, ומכל מקום נפלה הסכמה חשאית בין שניהם לבצע את מעשה ההתלקחות במרפסת. לאחר הלטיפות סביב היקף הגוף והליקוקים על העור המצטמרר, הגיעה השעה לחדור לעומק. האישה שכבה על גבה ופשקה את רגליה ועצמה את עיניה, מוכנה לקליטת כל הטוב שבעולם, והגבר שלח קדימה את הגולם המטפטף שלו בשליחות רטובה אל תוך מאורת האישה השועלית. הגולם המטפטף, יצור גחכני וגס, נדחק פנימה, לחוץ מכל צד, והחל מייד במעשהו בתוך המאורה השועלית האפלה. עיניו הרואות, פיו המנשק, וידיו הממששות של הגבר העבירו אנרגיה והתלהבות להמרצת הגולם המטפטף, המשתפשף בפנים כמו סוס עבודה עיוור המושך בגלגל הריחיים. עברה שעה קלה והגבר כבר אדום ומזיע, עורו רגיש מאוד, והגולם המטפטף מזיל ריר מרוב מאמץ ושולח אל אדונו תחנונים לתת לו אישור לסיים את שליחותו ולבצע כבר את ההתנפצות הסופית אל עמקי המאורה, לרקוק החוצה את מיץ התשוקה הלבנבן המנקז את אשכי הגבר ובלוטת הערמונית שלו ומשחררם לשעה קלה מלחצו המכביד. בהזדמנות זו מבקש הגולם המטפטף גם אישור מראש לניקוז שלפוחית השתן מייד עם תום השליחות. הרבה לא יועיל לו, לגולם המנקז, כי מייד לאחר פעולת ההרקה והשיחרור ילך הגבר למטבח או למיטה, ישתה קפה, בירה וחמיצה, ויאכל מיונז, נקניק וחרדל, וילכלך שוב את הפה, הוושט, צינורות השתן והמעיים, וגם באשכיו ובבלוטת הערמונית יצטבר עד מהרה מיץ לבנבן. לעולם לא יהיה טהור.

ובעוד הגבר שמח על תענוגו ורחב-לב, מאשר בנדיבות את כל הבקשות ומתחיל להגביר את קצב שפשופו של הגולם המטפטף בתוך מאורת האישה השועלית לקראת ההתנפצות הסופית, ולא נותרה לו אלא גולת כותרת של שניים-שלושה שפשופים אחרונים בלבד, הנה אז, בדיוק אז, צצה לה ברחוב מתחת למרפסת בעלת-הבית הקשישה והגלמודה שאצלה מתגורר הגבר – מכבר היא עוקבת אחר הליכתו התכופה אל בית האישה ונרעדת למחשבה שמא בכוונתו להתחתן ולנטוש את ביתה – וקראה לו בקול שיירד למטה וישלם לה מייד שכר דירה, היא חשה שלא בטוב, והיא זקוקה לכסף כדי ללכת לרופא מומחה. הגבר לא היה מוכן אותה שעה לתשלומי שכר דירה. בכלל לא היה מוכן להפרעה כלשהי. דבר ידוע הוא שבשעת ליפוף האישה ושפשוף הגולם המטפטף במאורה השועלית חייב הגבר לחסום ולהצפין את כל רגשותיו וזיכרונותיו, זולת אלה המשמשים לו במישרין כזרדים יבשים להתלקחות התשוקה. מחשבות על עניינים כספיים חייבות להידחות הצידה, לחכות במחבוא, כמו גם הרהורים פוליטיים, זיכרונות משיעורי המתמטיקה בבית-הספר, וכן העלאה בדמיון של פקידים מסניף הדואר, חפצי מתכת בעלי זוויות חדות, שיניים תותבות, ספרי תפילה ישנים וכדומה. לגבי חומרים מסוימים, כמו גומי, למשל, המצב אינו חד-משמעי. פקק גומי לכיור לא יועיל ולא כלום להתלקחות התשוקה, בעוד צמיג גדול של אוטובוס, בייחוד בשעת היותו חם ומעלה אד לאחר נסיעה ארוכה, עשוי, אצל כמה גברים, לסייע. מסייעים, ללא ספק, אף כלי חרסינה, כסתות, לחם, חלה, ירח, שמים, הרים, מזוודות עור, סוגי לכלוך מסוימים, וכמובן חזיונות נשים לבושות ועירומות מתוך המלאי הגדול והעשיר של שחקניות הקולנוע (בתיאטרון המצב יותר קשה, וכדאי להסתפק בריפוד הכיסאות באולם). דמות בעלת-ביתו של הגבר שייכת היתה לאותו סוג מחשבות שצריך לדחקן הצידה בזמן הליפוף והשפשוף באישה. לא רק שלא היה בה, בדמות בעלת-הבית, כוח מסעיר ומעורר, אלא היא היתה פתיל זדון צורמני וצרחני, מטרפדת תענוגות נצחית, קושי חסר-יופי שבו נגזר עליו להינגף בלי הרף בכניסתו לחדרו ובצאתו ממנו. עתה היא זוממת להשבית את שמחת חייו ולהפוך אותו לסניטר למרגלות ערש דווי שלה, היא קוראת לו עתה מלמטה ואינה מרפה אלא מוסיפה עוצמה לקולה – וזו רוצה שנאמין לה שהיא חולה! – לא כדי שישמע הוא, כדי שישמעו השכנים ויתווספו לקבוצת האנשים הגדלה והולכת המשמשת עדות חיה לחרפת אי-תשלום-שכר-הדירה שלו.

בגלל שהוסחה קצת דעתו של הגבר מגירוי בשר האישה בשל קריאות בעלת-הבית ועקב התקבצותן של כמה שכנות במרפסותיהן במטרה להנעים לעצמן את השעה בתיאטרון החיים העממי הבלתי-צפוי המוגש להן כאן בחינם, החל הגולם המטפטף להתרכך בתוך המאורה השועלית כאומר: "אני לא יכול לעבוד בתנאים האלה, אין שקט, צועקים, רבים, תשומת-הלב מוסחת ממני, מוטב שאתכווץ לי בין שתי ביצי עד שתשכך המהומה. אנוח לי, אנוח". מפליא עד כמה רגיש הוא הגולם הזה אשר מבחינה שכלית הריהו כמובן מטומטם גמור. הוא מתייחס אל עצמו כמו אמן-וירטואוז שכולם פוחדים לגעת בו ולהפריע לו פן יקלקלו את כישרונו; לפני ואחרי ההופעה ממהרים להכניס אותו לתוך הנרתיק שלא יצטנן, שלא יתלכלך, ומשם, מן החממה המפוארת הזאת, מֵסֵב לו בנחת בין שתי כריות עגולות, הוא משעבד אותך לצרכיו עשרים וארבע שעות ביממה, מכתיב לך את תנאיו, ואוי לך אם לא תמלא אחריהם מייד, הוא יסרב להופיע! מאוד מרגיז, מאוד מרגיז, אך מה לעשות. הגבר חש בהתכווצות הגולם המטפטף וכבר היה מוכן להינתק מן האישה, לקום, להרים את מכנסיו ולרכון מעל למעקה לעבר בעלת-הבית המשוועת אליו, ולענות לה, ואחר-כך לרוץ במורד המדרגות, למהר אליה ולהושיבה במונית כדי שתחוש לרופא מומחה, אך כאן קרה דבר שסיכל את כוונתו. האישה הרגישה בהצטמצמות הגולם המטפטף במאורתה השועלית ובכוונת הגבר להינתק ממנה, וידעה כי אם לא תעשה מעשה-קסם שילכוד מחדש את כל תשומת-לבו השותת של הגבר, היא מאבדת אותו עתה. כמובן, הוא כשלעצמו אינו חשוב לה כל-כך, העיקרון חשוב כאן: אצלה לא יוציא גבר את הגולם המטפטף שלו שני שפשופים לפני ההתנפצות רק מפני שזקנה יבשה, מה גם בעלת-בית, צורחת אליו מלמטה. לא, לא אצלה. בבת-אחת, ובטרם יספיק הגבר לשלוף את הגולם המטפטף, דחתה אותו מעליה בשתי ידיה ומשכה את אגן-ירכיה אחורה, ובכך הוציאה הוצאה פתאומית את הגולם מתוך המאורה, ומייד, בסמוך לכך, התהפכה על בטנה, כשהיא מפנה לגבר ההדוף את גבה ואחוריה, נדנדה נדנוד-אחוריים אחד למציאת תנוחה נוחה להתפרקדות, ונשארה רובצת על גחונה, פניה מונחות על זרועה, וכאילו, בעצם, מה לה ולכל הצעקות הבוקעות מן הרחוב, יסתדר לו הגבר עם בעלות-בית, ירחיקו מעליה את המעמד המגוחך הזה, ועד שירחיקוהו – הרי אחוריה. היטב ידעה מה יהיה רושם התהפכותה הכמו-אדישה על הגבר. ואכן, בבת-אחת שונו פני הדברים תכלית-שינוי בשבילו. הוא הבין כי היה לבוז ולטורח בעיני האישה החופשייה ואוהבת-החיים הזאת עד כדי כך שדחתה אותו ראשונה מקרבה והפנתה לו את אחוריה כמי שמראה לו את המקום שראוי להפנות למחזה כזה. אם מידת הבוז והזלזול שרוחשת לו האישה גדולים כמידת אחוריה, כי אז המנה גדושה באמת. אחוריים גדולים, אחוריים מלאים, גו מוצק, עמוד שדרה ישר, וצוואר, צוואר שמנמן שמעליו עורף מכוסה פלומת שיער רכה ועדינה, ובכל אלה טבוע עמוק-עמוק מין זלזול, בכל תפיחת-בשר, בכל שירטוט-גיזרה – זלזול. והזלזול כל-כך גדול עד שיש סכנה שגבר שמזלזלים בו בצורה כה לוהטת הוא גבר בעל ערך שאי אפשר לזלזל בו, וכדי למנוע סכנה כזאת – מייד הזלזול של האישה סותר את עצמו והופך לאדישות שלֵווה, נמנמנית, אדישות גמורה לכל מה שיבחר הגבר לעשות, הוא לא נוגע לה ולא מעניין אותה, הוא כבר נשמט מחייה כפי שנשמט לנו פלח-בשר מן המזלג אל הריצפה; תימהון, מורת-רוח, סילוק הנתח בנעל לעבר הכלב ושיכחה גמורה, והלאה, לפלח הבא.

לחוץ בין בעלת-הבית המשוועת אליו מלמטה ונידח על-ידי בשר האישה הרובצת תחתיו, צפה ועלתה בו התמרמרות ותיקה כלפי כל מה שמפריע לו באמצע תענוגותיו, ובראש וראשונה כלפי בעלת-הבית. היא, סילון קר של מים על כל מדורת-חשק שהוא טורח ללבות בעצמו, כלבה נשכנית זועפת שאינה מרפה מעקבו, זקנה חירשת מטומטמת תובענית ההופכת אותו ללעג וקלס בציבור והמעלה כבר עכשיו על שפתי האישה המפורקדת בת-חיוך צרה של קורת-רוח למראה מעידת יחסיהם של שני אנשים שנפשם מקרטעת ברוגז, והכל בגינה. אך לא רק ההתמרמרות על בעלת-הבית ועל קלקול חייו בידיה, לא רק הצריבה הצרחנית בקיבתו עקב חוסר-אוניו, לא, אלה לא הכאיבו לו לבדם כפי שהכאיבו לו בהצטיירותם דווקא על רקע האחוריים הכבדים המוטחים אל פניו של האישה המפורקדת. הוא החליט – לא הוא החליט, כי אם משהו החליט בתוכו – להתנגח בכל כוחו אל מול חומה זו של ישבן כביר שהפך למציבה נצחית לכשלונו. הגולם המטפטף זינק וקפץ למעלה, התמתח כמו כלב תחש נקניקי אל מול שמלת גבירתו, וגעש עצום זרק את הגבר על גבה של האישה, והגולם המטפטף פירכס, על סף היריקה, מגשש בבהילות עילאית עיוורת אחר המאורה השועלית המוכרת.

בבת-אחת, מבלי להתהפך בחזרה על גבה, מבלי להרים את ראשה או להסיבו, אף מבלי לפתוח את עיניה או לשנות את רוחב שפתיה, הגביהה האישה את אחוריה מעט, שלחה אל מעבר לגבה יד מדריכה מנוסה, תפסה בראשו של הגולם ותחבה אותו בלא דקדוקי-נימוס בחזרה אל תוך המאורה. ובכן, הגולם המטפטף חזר אליה, ועוד איך. חזר. אלף זעקות של אלף בעלות-בית חולות לא יחלצו מבין רגליה גבר מזקיף. אצלה יזקיפו לפי רצונה היא. היא תהפוך את כולם – את כולם! – לזקיפים נטועים לנצח מול שער ארמונה. בטפטוף איטי של הכרת תודה שב הגולם המטפטף אל המאורה החמה, המלוחלחת לקראתו, לקק את דפנותיה, תחילה לאט ובמתינות, עושה עימם היכרות מחודשת, אחר-כך ביתר תוקף, ביתר מהירות, מכין עצמו שוב לקראת שפשופי הגמר וההתנפצות הסופית. עקב התהפכות האישה התהפכו גם יחסיהם במרחב, ומה שהיה קודם ימין נעשה עתה שמאל. במחשכי המאורה ובלהט השפשופים לא ניתנה, כמובן, הדעת כלל לשינויים אלה, גם לא היתה לכך חשיבות משום בחינה שהיא לגבי הגולם והמאורה, אלה בכלל אינם בעלי הבחנה דקה ביחסים מרחביים, ונזכיר שוב שמבחינת יכולת חשיבה מופשטת הרי גם הגולם גם המאורה הם שני טיפשים מופלגים. אך אם לגביהם לא אמר השינוי ביחסים המרחביים ולא כלום, הרי לידיו של הגבר ולמבטו אמר הרבה. שכן אי אפשר כלל להשוות את ביאת הגבר אל האישה מלפנים לביאתו מאחוריה, כל שכן במקרה מיוחד זה. בביאה מלפנים מסתעפת עבודת הגירוי והחשק בין הגולם המטפטף המשתפשף במאורה לבין הידיים הלשות את שתי מִקרצות השדיים, ועל הגירוי לעשות דרך ארוכה משני כיוונים ולהתאחד במוח. בביאה מאחור מחליק לו הגולם המטפטף בין שתי מִקרצות האחוריים בדרכו אל המאורה השועלית ולש אותן בנענועיו, וכך יוצאים שני הגירויים מרוכזים במקום אחד, המקום החשוב ביותר, גליל הגולם המטפטף, ותשוקת הגבר עולה בכעשר דרגות. הבדל אחר, פסיכולוגי עדין, הוא בכך שבהפניית האחוריים נוספת לגבר גם מתיקות קסם החוויה של קבצן הזוכה בעצם שמשליכים אליו מבעד לדלת האחורית, או של ילד שקיבל היתר שבעצימת-עין להתפלש בזוהמה! כך הוא מטביל את תענוגו ברוטב שמן של השפלה, מתענג עד לזרא, עד לגועל נורא, הנה הוא עולה ויורד, והאישה ללא כל תנועה, מלבד זיע קטנטן של אגן-הירכיים, מחכה להתנפצותו הסופית. קרֵבה ובאה ההתנפצות, הגולם המטפטף ממותח עד לקצה גבול יכולתו, ומתקבל הרושם כי אם לא היה מחובר בבסיסו לתחתיות הבטן של הגבר מייד היה פורץ פנימה, מעמיק אל תוך המאורה השועלית, פולח את הרחם והקיבה, ומשייט בוושט עד צוצו במפתיע בגרון, וכל זאת בכוח האנרגיה הקפיצית שהוא אוצר ברקמותיו הגמישות, וגם בכוח פליטת סילון הזרע המשמש לו כוח דוחף, סילוני. למעשה אין הגולם נורא כל-כך, אל-לכם להיבהל, הוא לא יכול להרים אפילו ספר בכריכה קשה, ואם ננסה להצליף באמצעותו בכוח על פני האישה – היא תצחק לו ועוד תלקק אותו, את השובב החלוש, לתנחומים.

בכל אותה עת היתה אחת השכנות עומדת במרפסת דירתה וסוקרת את בעלת-הבית וצווחותיה ללא ניע, כי אין עליה חובה לרדת ולעזור לאישה זרה אשר הדייר שלה עצמו הנמצא באותו בניין ושומע אותה אינו רץ לעזור לה. במרוצת הצווחות יצאו כשתיים-שלוש שכנות נוספות אל מרפסותיהן, וכיוון שהצווחות חזרו כל העת על עצמן ולא חידשו חידוש רב, נפנו בין הצצה להצצה לשוחח גם על עניינים משותפים אחרים, עניינים פוליטיים למשל, אך לא מן הצד הלוגי שהיה שמור לגברים שלהן בלבד, אלא מן הצד הרגשי, דהיינו היו מקללות את האויב ונאנחות אנחות עמוקות באוויר הצח על גורל הנערים המשרתים בצבא.

ובעלת-הבית, כאילו בתיאום מופלא עם הגולם המטפטף החותר לקראת התנפצותו, היתה מגבירה צווחותיה הנישאות כלפי מעלה – חצי צווחה לגבר-הדייר חצי צווחה לאלוהים – שהכאבים בחזה תוקפים אותה ביתר-שאת, שקשה לה לנשום, ושהיא כבר עומדת ליפול, לא בקול בוכים ולא בזעקות קורעות-לב צָווחה, כי אם בקול רם, דק ויבש, בקול מנסר שלא נחלש לרגע, ושישמעו כולם, אדרבה, שיעזרו לה להיות ראי גדול ומלוטש לחרפת הדייר שלה, אחרון יקיריה ומטופחיה, הרובץ שם על אישה זרה ומנקר אותה בהנאת ציפור ריקנית, הנאה אשר פריצותה וגסותה שמות ללעג את כל איסורי בעלת-הבית וצדקתה עלי אדמות.

והאישה הופכת-האחוריים שהגבר-הדייר רובץ עליה מגבה, ושעד עתה התייחסה בשלוות-נפש גמורה לשוועת בעלת-הבית, הניעה לפתע את זוויות שפתיה במורת-רוח, מפני שיש גבול למידת הצורמנות אותה מוכן לשאת אדם, אפילו הוא אדיש, מה עוד שהוא נמצא עכשיו באמצע עינוג המחייב הרמוניה סביבתית. כבר ראינו קודם כי הגבר הדייר היה סמוך מאוד להתנפצות הסופית, ולא היו חסרים לו אלא עוד שניים-שלושה שפשופים, והנה בא ניע זוויות שפתי האישה והניף אותו לפסגה חדשה של עונג ובושה וחלחלה מתוקה. מפסגה זו, משברון גבהים זה, הדף את העציץ הכבד שעמד על מעקה המרפסת למטה בכיוון ראש בעלת-הבית המשוועת, ומייד, מדלג כנראה על שפשוף אחד, הגיע אל התנפצותו הסופית בתוך מאורת האישה, ולבו כמעט מתפקע מחמת הרפתקאות הדרך הממושכת ורבת-החתחתים של התענוג הזה, עד הגיעו הנה. הגולם המטפטף התריס פעם, פעמיים, שלוש, בתוך המאורה, הטיח בכתליה נוזל לבנבן, נותר רגע מתוח, קפוא, כמו החייל הגוסס לפני פרפורו האחרון, אחר כרע, נידלדל, והחל מצטמצם לאט לאט בתוך המאורה, נסוג אחורה עד שיצא החוצה רטוב, חלקלק, מין יצור גמדי מקומט שעשה מאמץ עילאי ונותר המום, מנסה להבין את מה שעשה ואינו יודע ומבין כלום.

על מה שאירע למטה חלוקות הדעות: אחדים מן העוברים-ושבים סברו כי העציץ פגע במצחה של בעלת-הבית, הפילה לארץ והרגה. אחרים טענו כי קודם אחז בה השבץ – ועדות לכך היו זעקותיה על המיחושים בחזה – היא נפלה אפיים ארצה, נחבלה במצחה ומתה, ואילו העציץ נפל בסמוך לה מבלי שייגע בה. בין כך ובין כך שכבה בעלת-הבית עם ראש שבור, ורגבי אדמה קטנים מלכלכים את פניה שטופי הדם, רמז קל ולעגני לתפאורה שעתידה להקיף אותה בעוד יום או יומיים. עם שנדם קול בעלת-הבית ועלו במקומו מן הרחוב קולות אנשים אחרים צועקים, התפשטה במהירות צינת קרח בבטנו של הגבר-הדייר. הוא קם, ברכיו פקות, הציץ מעבר למעקה וראה מתוך עירפול הראיה שלאחר העונג גוויית-אישה שרועה על המדרכה, וארנקה, ארנק בעלת-הבית הלבן, מוטל במרחק כמה צעדים ממנה. למרות שנדמה היה לו כי לבו נשתתק כליל, רץ עם מכנסיו אל תוך החדר, לבש אותם בנשימות חפוזות המקושטות בהתחלה של התייפחות, יצא מן הדירה ורץ למטה במורד המדרגות. את התרחבות ניע מורת-הרוח של זוויות שפתי האישה לא הספיק לראות. היא התהפכה על גבה. הגבר גמר וברח, הלוואי שימות לכבודה, והלוואי שתמות גם בעלת-הבית אם עדיין לא מתה. למה לה כל העסק הזה עם גבר שבעלות-בתים רודפות אחריו ושכנות בולשות מסביבו. למה לה כל העסק הזה ששמו גבר בכלל. יש לה דירה משלה, היא זכאית לחיים פרטיים ובלתי מופרעים, היא שׂבעה דיה אכזבות, שגיונות ואסונות, עכשיו חשוב לה לשמור על טיפוח עורה, והיא רוצה לברור לה הנאות קטנות מפעם לפעם, שהיא, ורק היא, תהיה להן אדונית. דומה כי מיותר להזכיר כי הגבר-הדייר לא יזכה להשתעשע עוד עם האישה הזאת. הוא אומנם ינסה לשוב אליה בעתיד הקרוב, ידפוק על דלתה בלב הולם מחרדה, מצטדק בפני עצמו על שהוא נאלץ לחזור בלחץ הגולם המטפטף, אך היא לא תפתח לו את דלתה. מבחוץ ישמע רחשים קטנים בוקעים מתוך דירתה, ובפנים מחווירות יְעַנֶה עצמו במחשבה כי גבר אחר משחק שם, עם פנים אדומים ממאמץ, באחוריה.

הוא יצא מפתח הבית כמו מרחף, רץ שני צעדים לעבר התקהלות האנשים סביב גוויית בעלת-הבית הרצוצה, ומייד סב על עקביו וברח מן המקום, מנסה קודם כל למחוק את כל המצב מחייו, אינו מצליח, מנסה לפלל שאנשים אחרים, זרים, בסיוע אמבולנס ושוטרים יעשו את הטיפולים הדרושים בבעלת-הבית ויצילו את חייה, אינו מצליח, מנסה לדמות לעצמו בסתר לבו כי עכשיו לילה והוא חולם וכי עוד מעט יהיה בוקר והוא יקיץ מחלום הביעותים הזה אל מציאות בהירה, שוב אינו מצליח, אלא יודע היטב, עם לב עטוף כפור, כי הוא נס ממעמד גוויעת בעלת-הבית, נוטש אותה בודדה למר-מותה.

כך המשיך הגבר-הדייר לרוץ ברחובות, רץ, רץ, מתייסר על ההנאה שנהנה אצל האישה, מתייסר על כל הנאה אחרת שנהנה בחייו, מחרוזת הנאות מחליאות בנות-רגע המחווירות מול מעשה מותה של ישישה יקרה, העתיד מעתה להיפרש כמו שמים קודרים נמוכים ולוחצים מעל נוף חייו המשמים. כפור עז הלך והתווסף סביב איבריו הפנימיים ככל שהתרחק ממקום המעשה, עד שתנועותיו קפאו וברגליים כושלות נכנס אל בית-קפה, שם מצא עצמו יושב בין אנשים במצב שיגרתי ודוגר במין שקט מוזר על סיפורו הדרמטי.

נביא את סוף הפרשה בקצרה: נערך משפט, והגבר-הדייר, למרות ייסורי אשמתו הפנימית, טרח להגן על עצמו היטב, ושכר לו עורך-דין מבריק ומפולפל שהצליח להזים את כל הוכחות הקטיגור על רצח בעלת-הבית בעציץ בידי הגבר-הדייר. בייחוד הסתמך על כך שבעלת-הבית היתה אישה חולה והיתה שרויה באמצע התקפת הלב הקטלנית שלה בשעה שקראה לגבר-הדייר, עובדה שהיא עצמה צעקה אותה בקולי-קולות וכל השכנות היו עדות לכך. לפיכך יש להניח שהיא נפטרה עוד לפני הַגיע העציץ אל המדרכה, ומכל מקום לא הוכח הוכחה מספקת שהעציץ הוא שגרם למותה. למרות הכל אין לדעת אם היתה זו מסכת פלפוליו של הסניגור שהצילה את הגבר-הדייר, שכן, בשעת מתן גזר-הדין נראה השופט, היושב מאחורי דוכנו הרם החוצה את האולם לרחבו, מתרומם מעט על מושבו, מנפנף בפטישו, נע קדימה ואחורה בלהט ופניו מאדימים-מכחילים, והכל כבר בטוחים היו כי בחמת כעסו הוא עומד לגזור גזר-דין מוות (שאינו נהוג אצלנו כלל), והנה נשמע קולו המרוסק, הקטוע, והכריז על זיכויו המלא של הגבר-הדייר. השופט, אשר נוכח התענוג שמתחת לדוכן נראה לו לפתע כל מה שמעבר לדוכן כקשקוש הבלותי זר ורחוק, כולל יחסי בעלת-בית ודייר, רוצח ונרצח, תובע ונתבע, בקיצור, הכל, זיכה בו-במקום את הנאשם ובלבד שיניחו לו. כך יצא, בדרך מקרה או גורל, שגולם מטפטף של גבר אחד תמך בגולם מטפטף של גבר שני. יש חוקיות סמויה בעולם, יש אחוות גלמים מטפטפים. הי, אתם הקודחים במאורות הנשים, אינכם כה בודדים!

לא נוכל שלא לסיים פרשה זו ללא תוספת מאורע קצר שקרה מייד עם תום המשפט. ידוע לנו כי המתים אינם נוהגים לזוז ממקומם. הם שוכבים בשקט, מקשיבים לצפצוף המוות הארוך מתוך תרעומת חרישית-חרישית של גופות מיואשות. גם בעלת-הבית חדלה לזוז מרגע מותה, ולאחר שקברו אותה ויד חי לא נגעה בה עוד לא נמצא גם מי שיזיז אותה. משהוקרא גזר-הדין יצא ברק מחלון אולם בית-המשפט, חדר אל קברה של בעלת-הבית, פגע בה, זעזע את גווייתה והפכה פעמיים על משכבה תוך הכפשת פניה בעפר. כתוצאה מן הזעזוע יצאו מן הקבר גלי הדף-אוויר של הטחה כלפי השמים הריקים ולעבר כל הכיוונים, ואחד מגלי ההדף הגיע, חלש מאוד, אף אל הגבר-הדייר שכבר ישב במזנון בית-המשפט ושתה קפה, והניד אותו תנודה בלתי-מורגשת כמעט על כיסאו, תנודה שאחת הפקידות היושבת מולו פירשה אותה כתנועת נשיאת-חן המכוּונת אליה, ושבתגובה עליה שלחה לעברו חיוך קל. והגולם המטפטף של הגבר-הדייר החל להתמתח.

הבאנו דוגמה קצת ארוכה לעוצמתה הדורסנית של תשוקת הגבר, ממנה אפשר להקיש אף לענייננו. אנו קובעים: כפי שהגבר שלפף אישה במרפסת לא נענה לשוועות בעלת-ביתו החולה ואף השליך עליה עציץ מן המרפסת, כך גם הגבר המלפף את האישה במטבחה לא יטרח להקפיד על הסדר ולשים את כובעו בפרוזדור, אלא ישליכו באשר הוא ויאוץ עם האישה לחדר השינה או אפילו יפיל אותה במטבח. צדק אפוא שצ'יצקי בחפשו סימני גבר במטבח. אך שום סימן לגבר לא היה שם. שצ'יצקי לקח כיסא והלך איתו אל חדר האמבטיה.

פרק שישי

שצ'יצקי שב אל האמבטיה ובידו הכיסא. הכיסא לא היה קל כל-כך לנשיאה ושצ'יצקי נאלץ לשאתו תוך הטיה משונה של הגוף, מה שגרם לו לנסות ולהתבונן על עצמו מן הצד ולשאול את עצמו אם הוא מגוחך. תוך כדי ההתבוננות בו ובכיסא מן הצד מצא עצמו משתומם פתאום על שהוא שרוי בדירה זרה שלא ביקר בה אף פעם, ונוסף לכך הוא עוד מעביר כיסא מן המטבח לחדר האמבטיה, וכל זה כדי להוריד תנור בשביל אישה לא מוכרת. אכן, יש על מה להשתומם. אך השאלה היותר חשובה היא: היש בכך השפלה? הייחשב שצ'יצקי בעקבות מקרה זה לאדם רך וחלש שהמקריות עושה בו כחפצה ומטלטלת אותו אנה ואנה? לא, שצ'יצקי לא הסכים לכך, הוא התאמץ לראות את שקורה לו עתה כהרפתקה מוזרה, מפני שידע שאופייני מאוד לגברים אמיתיים שהרפתקה בלתי-צפויה סוחפת אותם אל מחוזות נעלמים, ואין זה נחשב להם בשום פנים ואופן לחולשה או לרוך. השאלה היא רק אם רשאי שצ'יצקי לראות עצמו עתה כשרוי במחוז נעלם. אפשרות חדשה זו עינגה אותו מאוד, וכשנכנס עם הכיסא אל האמבטיה הביט באישה במבט חדש, מבט של הרפתקן פצוע ויגע שזחל עת ארוכה בתוך מערה חשוכה עד שהגיע אל הפתח המואר, שם כבר מחכים לו בזרועות פתוחות ועם כל ציוד ההצלה הנדרש, והוא, גיבור שעשה את שלו, יכול כבר להניח את ראשו זב-הדם על ברכי המושיעים ולהתעלף מתוך ביטחון גמור בהחלמתו ובהמשך חייו. כאן אולי המקום להזכיר את ההבדל המהותי שבין ההתעלפות מתוך ביטחון לבין ההתעלפות בחוסר-ודאות. המתעלף מתוך ביטחון הוא בדרך כלל אדם המתעלף לאחר מאמץ רב שהביאוֹ לחוסר אונים או אדם שאיבד דם רב וגופו כבר מתחיל להצטנן, אך הנה מגיעה עזרה רפואית בזמן, והוא מפקיד את הטיפול בחייו בידי צוות רופאים ואחיות הנעזרים בשוטרים וכבאים, והוא מתעלף בחיוך קט של הקלה, כמו העייף השוקע לתוך תרדמה עמוקה. בהתעוררו הוא כבר בריא, שוכב במיטה ומקבל אוכל וקפה. לעומתו, המתעלף בחוסר-ודאות הוא בדרך כלל זה הצונח ללא כל סיבה נראית לעין ברחוב או על כיסאו בביתו באמצע ארוחת הערב ומאבד את הכרתו. מתעלף מסוג זה שוקע לתוך עלפונו מופתע לחלוטין, אינו יודע מה הסיבה לעילפון, ורגע לפני שהוא מאבד את הכרתו הוא מפשפש במוחו למצוא סיבה נאותה אך אינו מוצא כלום זולת אפשרות של מחלה פנימית ממארת בשלב מתקדם, מוות קרוב, והוא שוקע לתוך העילפון בלא כל ודאות שיקיץ ממנו אי-פעם; אדרבה, קרוב לוודאי שמן העילפון יועבר מייד באמצעות מחלתו אל הגסיסה וממנה אל המוות. לאחר שצנח ארצה, ועוד בטרם ישקע כליל בתוך האַין, הוא נאחז חרדה עמוקה כל-כך פן נגזר עליו שלא להתעורר עוד לעולם מן העלטה המוצצת אותו לתוכה, עד שחרדה זו עצמה מביאה עליו עילפון נוסף, וכך מתעלף המתעלף מן הסוג הזה שתי פעמים: פעם אחת התעלפות בסיסית, ופעם שנייה התעלפות מתוך חרדה על התעלפותו הבסיסית. ברור לכל שממצב זה של עילפון כפול קטנים סיכוייו של המתעלף לקום. הפנים שחוורו לא יידעו עוד צבע אחר. מחשבות העילפון דחפו את שצ'יצקי לרצות לבקש מהן מפלט בהטלת ראשו על ברכיה של האישה, כריכת ידיו סביב מותניה וחישת חום בשר ירכיה מבעד לבד החלוק הדק.

בערך פעמיים או שלוש התרוצצה נפש שצ'יצקי בין הרגשת הזרות התמוהה לבין תחושת האינטימיות הנשפכת כלפי הדירה והאישה, והתרוצצות זו התישה את כוחו. לבד מהתרוצצות זו היה חלק אחר בנפשו עסוק בבליעת רשמים רבים ככל האפשר מן האישה וביתה וחקיקתם בזיכרונו, כאילו ידע מראש שעוד מעט ייפרד מכאן בלא-כלום והוא משתדל להציל לו קצת זיכרונות והתרשמויות כדי לבסס עליהם דמיונות עונג עקרים. הוא הניח את הכיסא על הריצפה מתחת לעלייה, טיפס עליו, הושיט ידיו למעלה ופתח את דלת העלייה. לעיניו נתגלתה מזוודה גדולה ולידה תיק משרדי של פקיד. בחילה מילאה את קרבו: יש לה גבר. ודאי, התיק הוא תיק של גבר פקיד, אישה אינה הולכת עם כאלה, בייחוד לא שמנמונת שכמותה אשר התיק המקסימלי המתבקש לה הוא כלב קטן, כיוון שאין צורך לשאת אותו בידיים אלא הוא נושא את עצמו. האישה אמרה:

"תוריד קודם את המזוודה, התנור מאחוריה".

המזוודה היתה כבדה וגדושה בחפצים, ודאי מסמכים ישנים או בגדי חורף של גבר. מי ייתן ויכול היה לפתוח אותה ולראות, אך זו נעולה היטב כל-כך, ודאי בידי גבר קפדן. ומצד שני, אולי אין התיק המשרדי אלא שריד אחרון, מצחיק ולבבי, מאביה שנפטר והלך בלי תיק אל הקבר? או אולי שייך היה התיק לגבר ממנו נפרדה מכבר? אדרבה, העובדה שהתיק מונח בעלייה מוכיחה כי אין מי שישתמש בו בבית הזה. ואם נצרף לכך את העובדה שאין כל סימן לנוכחות גברית בבית – והרי העדות בחדרים היא הקובעת, ולא זו הנמצאת מי יודע כמה שנים בעלייה המאובקת – יוצאת מסקנה לא רעה בכלל: אין פה גבר, אין פה גבר. ובכל זאת, בהורידו את המזוודה ובאמור לו האישה,

"בזהירות",

לא יכול היה להימנע מן ההרגשה כי אפשר גם אפשר שהוא מוריד כעת מזוודה מלאה תחתונים וגופיות של גבר שהוא אהובה הבלעדי של האישה, ובכך נמצא שצ'יצקי עובד בתור משרת למען חיי אהבתם של גבר ואישה זרים, ובנוסף לכל זה עוד מצַווה עליו האישה להיזהר. כן, להיזהר לבל תיפול המזוודה, לבל תיפתח וישובש חם וחלילה סדר התחתונים והגופיות של גבר אחר – הנה בשביל מה שנכנס לדירתה, בשביל מה שקראה לו, בשביל מה שהוא חי בכלל. מרירות זו תורגמה מייד לרפיון זרועות וכמעט שנשמטה המזוודה מידיו – הלוואי שהיתה נופלת ארצה ונפתחת והיה רואה כבר מה שבתוכה – עד שהאישה נאלצה לקרוא בשנית, הפעם בטון חריף יותר:

"אמרתי בזהירות".

ככה, היא כבר משננת לו את אזהרותיה. עוד מעט תחייבוֹ ללומדן בעל-פה. כעס גדול ניצת בו כלפי האישה המפוארת הזאת. מפוארת ככל שתהיה, כלום היא רשאית להתעלם מסבלו? כלום אינה רואה שהוא מתחבט בשאלת הימצאותו של גבר אחר בבית? ודאי שהיא רואה, הדבר כה גלוי לעין, שצ'יצקי הוא אדם שקוף. מדוע אם כך אינה אומרת לו כלום, מדוע אינה זורקת לו רמז, אפילו שלילי, ופוטרת אותו אחת ולתמיד מספקותיו המענים? האישה לקחה בינתיים סמרטוט קטן וניגבה את האבק מן המזוודה, הזדמנות-פז לניקיון, בעוד שצ'יצקי מושיט ידיים לתנור. אין ספק שחשה בהתחבטויות שצ'יצקי, היא מנוסה דיה כדי שתבחין אפילו באותות קלים מאלו, אך למה לה לפתור לו את בעיותיו, למה לה לגלות לו גילויים מחייה אם יש לה גבר או אין לה גבר, יעזור הוא לעצמו, היא אינה אלא אישה קטנה, אישה שאולי יש לה מישהו ואולי אין לה מישהו, ימשיך-נא שצ'יצקי לחטט בעניין בלי לערבב אותה, היא שונאת עירבוביה.

בעמל רב הוריד שצ'יצקי את התנור. הוא הזיע הרבה ואבק התנור התערבב בזיעה ששפעה ממנו והוא לכלך את ידיו, פניו וחולצתו. הוא החזיר את הכיסא למטבח, חזר אל האמבטיה ושטף את פניו במים. בגלל שאיפתו להדגיש את נימוסיו ולהפגין את העובדה שהוא אינו מלכלך מגבות של אישה זרה שכן המגבת מייצגת יחם אינטימי ביותר שבין המנגב למנוגב, קינח את פניו בשולי חולצתו ולכלכהּ עוד יותר. האישה לא הציעה לו כלל מגבת נקייה לנגב בה את פניו, דבר שאפשר לפרשו כדחייה מוחלטת של כל רצון להתקשר עימו, או להפך, כהיתר להתנגב במגבת הפרטית שלה, דהיינו ביטוי לידידות, ואולי אף לניצנים ראשונים של אהבה. הפירוש השני נמחק מייד, האישה כבר אינה ילדונת, היא לא צריכה לרמוז לגבר רמזי קירבה דרך מגבת, ולו היתה באמת רוצה בו, לו היה נדלק איזה זיק, היתה ללא ספק מגלה כלפיו התעניינות ישירה. גם הפירוש השני, למען האמת, אינו תקף כל-כך, כי האישה לא נמצאה עם שצ'יצקי בשום יחס או קשר שכלפיו היתה זקוקה להפגין דחייה. הפירוש הקרוב ביותר לאמת נראה היה הפירוש הממוצע, לפיו כלל לא שמה האישה לב לעניין ניגוב פניו של שצ'יצקי, משום שהיתה טרודה, כמו קודם, בהתבוננות בניקיון ובאדריכלות הפנים של חדר האמבטיה, ומעכשיו גם בניקוי התנור ובהזזת חלקיו השונים כדי לראות אם לא החלידו, ואם הוא עדיין מוכן כולו, כמו בשנה שעברה, להעניק לה שירותי חום תוך הכנעה גמורה והתבטלות בפני רצונה. למשל, היא ניסתה לסובב את בורג מווסת-הלהבה. היתנגד לה הבורג הפעם, או יסתובב בידיה כמו בשנה שעברה, בעת שדי היה בלחיצת יד קלה והוא, הבורג, אשר מתחת ללהבה המפיצה חום אל שדיה הרוכנים של האישה, היה מציית לה באופן כה כלבי? כי שנה שלמה חלפה, האישה אולי הזדקנה, אולי בלתה, אולי התכערה, אולי שכחו אותה הברגים ומצאו להם אהבות והתרפסויות אחרות, או שקפאו ומתו בעלייה המאובקת ומגע אצבעות אישה לא עוד ירטיט אותם לעולמים? צריך לבדוק. מבחן הוא גם לברגים, גם לאישה. אולם בכל מקרה, גם אם לא יצייתו הברגים, בל נחשוב כי האישה סובלת. לא, הברגים הם שיסבלו. לא מסתובבים? לא מצייתים? חורקים? הלאה, לפח, ברגים חולי שיגרון, מצורעי חלודה, לכו עם עצמות העופות והדגים ועם קליפות הירקות ושברי הצלוחיות וקרעי הניירות ועם סחי ועם קיא לשכון יחד בזבל, אולי תישאו חן בעיני עכברוש. במקומכם יבואו אצל האישה ברגים חדשים, צעירים, משוחים בשמן, הם יסתובבו בקלילות פריזאית וינשקו לה את האצבעות בחנפנות פולנית, הם לא הכירו אותה לפני שנה והיא מסעירה אותם כפי שהיא כעת. כך ישלמו הברגים את מחיר הזדקנותה של אישה. כל שנה יושלכו ברגים ישנים ויצוצו חדשים עד לשנה הבאה וחוזר חלילה, כניסות ויציאות לאורך קו זמן מתמשך של בליית אישה שמנמנה קטנה.

שצ'יצקי ראה למגינת לבו כי הנה כילה את מעשיו אשר לשמם נקרא לדירת האישה ואין לו עוד צידוק להישאר, עליו ללכת. מה עושים, מה עושים! חיש קל, הבזקה גאונית בלתי אופיינית, גהר גם הוא אל התנור והחל למשמש בחלקיו, כאילו מעשה טבעי הוא שלאחר שמורידים לאישה תנור מן העלייה אף עוזרים לה לבדוק את חלקיו ואת תקינותם. ואומנם, היה היגיון ג'נטלמני במעשה הזה, ושצ'יצקי שׂשׂ מאוד על ההמצאה השנונה שהעניקה לו אורכה להישאר בבית האישה, וכבר חשב שמא אין זה אלא ניצן של אופי חדש ואישיות חדשה-רעננה שהוא עומד לקבל. עוד מעט ילמד גם לרקוד. אבל האישה לא ביקשה ממנו לעזור לה במשמוש התנור ולכן אמרה:

"אין צורך".

נלחם על חייו החוויר שצ'יצקי. חייו מתפוגגים, לא אופי חדש, לא אישיות חדשה – הכירסום הרגיל בקיבה. למרות זאת הֵעֵז להתנגד לה, במרי שקט, כמובן. הוא המשיך למשמש בחלקי התנור כאילו לא שמע, ומשחזרה ואמרה:

"אבל אין צורך, באמת",

השיב:

"אין דבר",

ובכך ניסה להפוך את התנגדותה של האישה להתנגדות שבנימוס, כלומר, היא כביכול חסה על זמנו וטירחתו, ואילו הוא מוכן להמשיך להקריב עבורה הקרבה גינטלמנית. ואם לא נעים לה להטריחו משום שהוא אדם זר, אדרבה, היא יכולה לשנות את יחס הזרות שביניהם ליחס של קירבה כהרף-עין. מזימתו של שצ'יצקי לסובב את פני הדברים כך ולטעת בלב האישה הרגשה שהתנגדה רק מטעמי נימוס בעוד למעשה היא מעוניינת שימשיך, מזימה זו לא צלחה בידו כי האישה חזרה ואמרה בשלישית, והפעם בניסוח שאין לטעות בו,

"אבל אמרתי שמספיק",

ואף לקחה מידיו בורג ששלף בזה הרגע מן התנור. תם תור העמדת הפנים. לפני שצ'יצקי נותרו שתי אפשרויות: האחת לקום וללכת מקופל סביב הכירסום הצורב בקיבתו, נידח מן האושר העליון, אשר על-פי האמת כבר לא היה עליון כל-כך משום שנתמאס מחמת החיטוטים הממושכים ואי-הוודאות. האפשרות השנייה היתה לעוט על התנור, מעשה פרא עקשני, ולא להרפות ממנו עד שיכוננהו כראוי. אך שצ'יצקי ופראות? שצ'יצקי ועקשנות? מוחו בחר באפשרות ההליכה, הוא פנה ללכת, והנה מאי-שם בקרבו הגיח כוח המרירות שנתחשל ונתלבן באש אכזבות כה רבות, והטיל אותו על התנור. הוא התכופף, כמעט שנפל על התנור, ידיו המזיעות מישמשוהו בעצבנות, עיניו מושפלות מפני האישה ותגובתה, מנסות לרכז מבט בתנור, רק בתנור, בתנור, בתנור. האישה אף לא חשבה למנוע בעדו. הגבר תקוף רצון משוגע לשרת אותה? – היא נכנעת. כי אכן, מה כניעה היא זו, להסכים שיכוננו בשבילה תנור, שיעמלו בשבילה כדי שהיא לא תצטרך להתאמץ. האישה אהבה כניעוֹת מהסוג הזה. לבה צחק. גם שיגעון שצ'יצקי חלף עד מהרה כלעומת שבא, הוא סיים את התקנת התנור ונשאר גוהר עליו מרוקן כוח. וכי מה, ניצח? האישה צוחקת, משמשים אותה. אלא מה, יצא באיזה רווח? הרוויח עוד דקה אחת בדירת האישה, דקה שבה הזיע, התלכלך, התנהג באיוולת, ושוב הוא עומד בפני הכורח לצאת מן הדירה כשביחסיו עם האישה לא חל שום שינוי, שום שינוי.

פרק שביעי

עוד מבט אחד ממושך תקע שצ'יצקי באישה, אחר הסב פניו כמעט בכאב ופנה לצאת מחדר האמבטיה אל הפרוזדור. הנה הוא הולך לכיוון דלת היציאה, הנה הוא מתקרב אליה, עוד מעט ויהיה בחוץ – לבדו בלי האישה, ולעולם לא תהיה לו עוד דרך חזרה. אם צריך שיארע אי-פעם לשצ'יצקי נס, שצ'יצקי רוצה אותו עכשיו. נס, נס שיפתח לפניו את שער החיים הכבד ויראה לו את הדרך לסוב על עקביו וליפול על האישה ולמעוך אותה תחתיו מעיכה הגונה כמו שהיא ודאי אוהבת. בהגיעו בערך למרחק של שתי פסיעות מהדלת נטש כוח הרצון, תוך מחאה אילמת אדירה, את רסן השלטון על גופו, ושצ'יצקי, נשלט בידי מנגנון שלאחר-ייאוש, ובניגוד גמור למיטב הכרתו ושיפוטו, מצא עצמו נעצר, מסתובב ועומד כשפניו אל האישה. הוא לא ידע מה לומר, גם לא התכוון לומר כלום, רק עמד מולה, מין מעשה מכאניקה, וחיכה. אי אפשר כמובן לעמוד זמן-רב מעשה מכאניקה ללא כל סיבה, אך המנגנון-שלאחר-ייאוש של שצ'יצקי החליט לנצל את הזמן האפשרי עד תומו, עד שכוחות הבושה יפרצו את הסכרים וידחפו את שצ'יצקי לנוס מן המקום, או עד שתדחוף אותו האישה בעצמה. היא התבוננה בשצ'יצקי במשך כמה שניות – הפעם הראשונה בה הביטה בפניו – ואחר-כך השפילה מבט בענייניות, הכניסה יד לכיס חלוקה, שלתה ממנו ארנק קטן, הוציאה מן הארנק מטבע אחת, ולאחר היסוס-מה עוד מטבע, והושיטה אותן, בהטיית ראש נחרצת לאחור, לשצ'יצקי. שצ'יצקי השהה מבטו עתה על כף-ידה המושטת לקראתו, כף קטנה, מוצקה ושמנמנה, בעלת אצבעות זעירות-חמודות ופרק-יד מחורץ חריץ מחמת השומן. למראה היד הכובשת הזאת חש שצ'יצקי חולשה סוערת גדולה – המכאניות נגוזה – ונטייה טבעית לנשק אותה בלהיטות קודחת ולהטביע בה את טביעת שפתיו, תוך התכופפות, עד שיכחילו. אך הצרה האיומה היתה שהיד הושטה לא לשם נישוק אלא לשם מסירת המטבעות, ואת אלה לא התכוון שצ'יצקי לקחת כלל.

חייבים לומר שלא בנפש חפצה כל-כך היתה האישה פותחת את ארנקה ומוציאה ממנו מטבעות, שלא לדבר על שטרות. אומנם, כשהיתה קונה לעצמה עוגה או שמלה נראה לה הכסף תמורה טבעית ביותר לעוגה או לשמלה: היא רצתה בהן בצורה כה נמרצת עד שהיה ערכן גדל בעיניה מאוד וכל מעייניה היו מרוכזים בהן, ואז היתה מוכנה להיפטר מכל סכום שהוא, ממש לזרוק אותו, כדי לקבל כבר, מייד ובמקום, את העוגה או השמלה וליהנות מהן ולמַצוֹת עד תום את כל האפשרויות הגנוזות בהן. שונה היה המצב כשהיתה צריכה לפתוח את ארנקה הקטן כדי לשלם חשבונות ערטילאיים כמו חשבונות מים וחשמל, או מתנה לאיזה ילד (בדרך כלל היתה נמנעת מלתת מתנה לילד כיוון שממילא יחדל מלהיות ילד בעוד חמש או עשר שנים, והרי זה בזבוז), או לשלם שכר עבודתם של אנשים שעשו למענה עבודה (האין זכות זו, לעשות עבודה למענה, התשלום הנאה ביותר?). ארנקה היה קטן מאוד, מין צימוק-עור, והכיל מספר מועט של מטבעות ושטר אחד מקופל בתחתיתו. הרעיון הטמון בקוטן הארנק הוא שארנק שאין מכניסים לתוכו הרבה גם אין מוציאים ממנו הרבה. בעניין שצ'יצקי התלבטה ממושכות, ועתה נוכל כבר לגלות, כי לפחות חלק מאותן הסתכלויות שלה לצדדים ולתיקרה ולריצפה ולרהיטים שונים, הסתכלויות שפורשו כבחינת ניקיון ושינויים אדריכליים פנימיים, לא היו אלא פלבולי עיניים ונעיצות מבט של התלבטות אם לתת משהו כספי לשצ'יצקי, ואם לתת, כמה לתת.

כל העת היה הארנק מונח בכיס חלוקה, וידה נשלחה אליו כפעם בפעם למשש אם הוא נמצא שם, שכן, עם כל האבּסוּרד שברעיון, אי אפשר לדעת אם שצ'יצקי אינו גנב-כייס מאומן להפליא בעל חזות שְצִ'יצְקִיִית, המנצל את עזרתו לנשים קטנות כדי לחמוס מהן את צימוק ארנקן הפעוט והיקר. כמעט כל זמן שהייתו של שצ'יצקי בדירתה היה מנוי וגמור עימה שלא לתת לו כלום, כי מה מגיע לו בכלל עבור מאמץ גברי של שני רגעים? לא, היא לא תפזר כספים, שיגמור וילך. רק פעם אחת, כשראתה אותו עומד על הכיסא, עומס את התנור על כתפו, מזיע ומתלכלך וכמעט מט ליפול, עבר לה זיק של נתינה בלב, והיא מיששה את צימוקה הפעוט, חוככת עדיין בדעתה אם להוציאו, ואם לא מוטב לכבד אדם כמו שצ'יצקי דווקא בסוכריה. שעת רצון ונדיבות היתה אותה שעה בעולם, שכן האישה החליטה על מטבע ולא על סוכריה. היא מיששה את צימוקה הפעוט, וכיוון שהיה פעוט באמת גמרה אומר להעניק לו מטבע אחת, שהיא, מנקודת-מבט מסוימת, חצי ארנק. מאוד קיוותה בלבה שיש לה בארנק מטבע בערך שאותו רצתה לתת, ולא תצטרך לתת לו מטבע יקרה יותר ולבקש ממנו עודף. לאחר שכבר הוריד שצ'יצקי את המזוודה וגם את התנור, מחקה האישה מזיכרונה את מאמצו וזיעתו במהירות גדולה, התחרטה על רצונה לתת לו מטבע וליטפה את צימוקה הפעוט כאומרת "אל תדאג, אני לא אוציא לך את הקרביים, לא אני". פעם נוספת ירדה עליה הדאגה שמא תצטרך לתת בשעה ששצ'יצקי התנפל על התנור והברגים והתעקש לכונן את התנור, וזו היתה הסיבה להתנגדותה ולרצונה שיַרפּה כבר מעבודת השירות בשבילה ולא יעמיד שוב את נדיבות לבה במבחני סחיטה. אך כל דאגותיה נעלמו-נגוזו משפנה שצ'יצקי ללכת וכבר התקרב אל הדלת ועוד מעט וייצא כשתוכן צימוקה הפעוט לא נגרע כמלוא הנימה. כיוון שהוקל לה מאוד, ונפטרה מאימת הנתינה, שלחה את בלמי הנדיבות לחופש קטן והרשתה לעצמה להרגיש קצת צער על ששילחה את שצ'יצקי בלא מתת וקצת שאיפה לתת לו בכל זאת משהו. היה זה בדיוק באמצע צער ושאיפה אלה ששצ'יצקי סב על עקביו מעשה מכאניקה והביט בה בלא אומר, האישה האדימה, שצ'יצקי לכד אותה בדיוק באמצע השאיפה לתת, נדמה היה לה כי כוונות לבה נגלו לפניו, היא האדימה מחמת הבושה, ואחר-כך הוסיפה והאדימה מחמת הזעם שהחל מציף אותה על שכופים אותה לתת. חרטה נוקבת על מטבעותיה האבודות כבר חלחלה בתוכה. מתוך האדמומית, שהפכה כבר ארגמן, פתחה את ארנקה, הוציאה מטבע אחת ואחריה – ילך כבר הכל לעזאזל – עוד מטבע, והושיטה לשצ'יצקי בתנועה המדגישה מאוד מאוד את הנתינה.

כמובן, מתחת למערכת שיקולי ההתלבטות הגלויה הזאת רחשה לה כל הזמן במעבה מוחה של האישה גם הנהלת פנקסים נוספת, סמויה, שהתפתחה מסביב לצורך העז להוריד את הגבר העוזר לה למישור של סַבָּל-שַמָש. בכוחו של תשלום המטבעות היה להפוך את שצ'יצקי מגבר-אבירי-חש-לעזור לסַבּל-שמשמש-בשכר בשירות האישה, שינוי שהיה מנחית על כוונות שצ'יצקי כלפיה מכת השפלה כבדה ושולל ממנו כל אפשרות לנסות אליה דבר במישור של גבר-אביר. כמו כן היה התשלום פוטר אותה מלהכיר לו תודה כלשהי, לרווחתה ולהקלתה. היא לא אהבה להכיר תודה למישהו שאינו היא עצמה.

דוגמה נאה לקיום הנהלת פנקסים כפולה אצל האישה היא האישה האוכלת אבטיח בשעה שיושב מולה הגבר המשתוקק אליה ומנסה ללכוד את מבט עיניה, כדי לשפוך לתוכן את מבט עיניו השופעות להיטות. מבחינת הנהלת הפנקסים הגלויה שלה היא אומנם מתרכזת באבטיח כאבטיח, ויש במה להתרכז, והיא די נלהבת לאכול אותו, אך לנעיצת מבטה הממושכת והעקשנית בפלח האבטיח ובגרעינים השחורים הקטנים המסולקים הצידה במזלג יש גם הנהלת פנקסים נוספת, סמויה, המרוכזת סביב הניסיון להסיט את מבטי הגבר ורצונותיו לכיוון האבטיח. נדמה לה שאם תביט היא ממושכות באבטיח, תיעלם היא עצמה בעוד האבטיח מתעצם, ואז יסטה ממנה באופן טבעי מבט הגבר וינוח על האבטיח ולא יוסיף להטרידה. לאחר שהות ממושכת של נעיצת מבט באבטיח, שנדמית לאישה כי דיה להפיק את זממה ולהיחלץ מהסתכלות הגבר הדביקה והמכתימה, וכשנדמה לה כי מבט הגבר כבר לכוד לגמרי באבטיח ההולך וכלה, היא מרימה אט אט את הצלחת שעליה מונחים עתה קליפה ירוקה ומבט גבר צהוב מרותק, נושאת אותה על בהונות – הס פן תעיר! – אל מתחת לכיור, שם היא מתכופפת בלאט, מרכינה את הצלחת אל פח האשפה, וחיש משליכה את הקליפה ביחד עם מבט הגבר אל תוך הפח וסוגרת עליהם את המכסה. בכך היא חושבת שהצליחה להיפטר ממבט הגבר המייגע, ועכשיו היא תלך סוף-סוף לנוח על מיטתה.

אם השיקול לתת לשצ'יצקי שתי מטבעות כדי להופכו לשמש-סבל-בשכר היה שיקול סמוי אצל האישה, הרי לשצ'יצקי היה גלוי מאוד, הוא לא חשב על שום אפשרות אחרת, חוש העלבון שלו, שהיה מפותח במידה בלתי-רגילה, רחרח מייד: רוצים להפוך אותי מאביר לשמש. בהושיט האישה את ידה עם המטבעות לעברו נדהם, לא מחמת העלבון הבלתי-צפוי, כי אם להפך, מחמת היותו של העלבון כל-כך צפוי, כל-כך ודאי, עד שיש מקום לתדהמה גמורה על הסדר והעיתוי המדוקדקים של הזדון בעולמנו. עבר רגע, העלבון חלחל ונכנס למחסן העלבונות בנפש שצ'יצקי, הוא התעורר מקיפאון תדהמתו והתחיל למתוח על שפתיו חיוך של נימוס תוך כדי תנועת דחייה ג'נטלמנית בידו. האישה כיווצה מעט את זרועה בכיוון גופה על מנת לפשוט אותה שוב לפנים לעבר שצ'יצקי במשנה מרץ – סירובו הועיל להגביר את נדיבות לבה – ואגב כך כופפה מעט את ברכה וישרה אותה בבת-אחת, מעשה סמלי של רקיעה בריצפה. נוכח ביטוי זה של מוצקות אדונית החל שצ'יצקי להיאבק נגד הצורך שהתעורר בו שוב לנשק את כף ידה המושטת, דבר שלא יכול היה לעשות מחשש פן יתפרש כאילו הוא מוכן לקחת את המטבעות. אולם הפעם, אולי בשל רקיעת רגלה המרומזת אך האלוהית של האישה, היה זה מאבק אבוד מראש, ושצ'יצקי ידע כי אם לא ינשק לה מייד את היד, יצטבר אצלו דחף הנישוק עד שיפיל אותו אל הריצפה ויאלצוֹ לנשק את רגלה. נחשול אדיר של רצון-נישוק-יד-האישה, נחשול הניזון מן המתח שבין הרצון להסתער על כל האישה לבין האפשרות לגעת רק בקצה שלה, היכה בו פתע בעורפו. פלג גופו העליון התעקם קדימה ולמטה, אל יד האישה, שפתיו פשוקות, מתעבות מחמת הדם הממלא אותן, והוא שואף אוויר בכבדות. מבוהלת מחמת הצלילה הפתאומית של ראש הגבר הזה לעבר ידה אספה האישה את ידה בתנועה מהירה של רתיעה, ואחר השליכה כמו נגעלת את המטבעות אל פני שצ'יצקי, וכוונתה: "קח את המטבעות ואל תיגע בי". המטבעות נפלו על הארץ ושצ'יצקי הזדקף. העלבון הגיע ללא ספק לשיא חדש. איזה עולם, איזה חיים! שצ'יצקי נלקח מן הרחוב, מוריד לאישה מזוודה ותנור, מסרב לקחת תמורה, ובסופו של דבר הוא עוד מוצג כנבל, כאדם בהמי המנסה לכפות על האישה דבר-טינוף, והיא, היא מסכנה, היא אומללה, מאלצים אותה להיות משורתת, אונסים אותה לקבל את כל טוב העולם, והיא מתרעמת על הכל, שולחת אצבע מאשימה, רוקעת ברגל, זורקת מטבעות. דוגמת האישה הנאנסת אופיינית מאוד לענייננו. אישה, חיה זרה ומתגרה זו, שאין לנו כל שפה משותפת איתה ושלעולם לא נכירנה באמת, קמה ובנתה ועיצבה ושייפה לעצמה חלקי גוף ופרצוף המסעירים את דמנו ומפריעים לנו לקרוא ספרים, להיות דתיים ולבנות חברה שכלתנית מתוקנת. לא זו בלבד שהתקינה לעצמה את כל אלה, היא יוצאת גם לרחובות ולאולמות השעשועים, ושם, במקום שתנוע על גלגלים כדי שכל גופה יהיה מיקשה אחת, היא משתמשת בשתי רגליה בשולחה אותן קדימה זו אחר זו, דבר המחייב ממילא הנעת הירכיים, נדנוד האחוריים מצד אל צד, הקפצת השדיים והטיה מחוצפת של הראש לצדדים. לאחר שהיא עושה כל זאת, היא מעזה גם לכסות את גופה בשמלה כאילו היו בה סודות צבאיים ואנו איננו אלא פושעים ומרגלים. היא מפעימה אותנו, היא מלהיבה אותנו בכל הדרכים האפשריות, וכל זאת כדי לרומם ולהגביה במכנסינו מין איבר גולמי גלילי המתאים לחור הפעור לה בשיפולי בטנה, ושאותו היא מעוניינת תמיד לסתום כדי לא להרגיש פרוצה לכל עבר וחסרת הגנה בעולם עוין. ומשאנו תופסים בה סוף-סוף ומשכיבים אותה תחתינו לנוחיותה המופלגת, ובפנים אדומים ממאמץ ולב הולם עד להתפקע אנו מחבקים אותה, וקורעים מעליה את שמלותיה ותחתוניה, כמו שרופא מומחה קורע תחבושת זמנית כדי להטליא ולאחות פצע, היא מעיזה לצעוק ולהתנגד לנו, לשרוט את כתפינו ופנינו, ומשאנו מצליחים סוף-סוף להפשיטה לקראת הטיפול בה, ומגישים את אברנו הגולמי הגלילי אל תחתיות בטנה, וכבר מסתמנים על פניה סימני הקלה ואפילו הנאה והיא מצייצת ציוצי עינוג, ואנו מתאמצים ומתאמצים עד שאנו מצליחים סוף-סוף להפריש לתוכה חומר-דבק כדי להדביק את החור, ואנו צונחים תשושי כוח ושואפים למות על חזהּ – גם אז אין היא מכירה לנו תודה, אין היא מרוצה, אלא הודפת אותנו מעליה ורצה אל החלון לזעוק למשטרה. ולפיכך, לעזאזל, אינסו אותן והירגו אותן! אינסו אותן והירגו אותן! אינסו אותן והירגו אותן!

ובכל זאת עשה שצ'יצקי מאמץ כביר נוסף להתנער ממי הביצה המרופשת שאליה הוטלה נפשו בידי האישה, להירגע, לאזור כוח ולהמשיך לעמוד מולה נקי ויבש, מנצל בשכל דק וזהיר כל הזדמנות. המצב בו נמצא היה כזה: שתי המטבעות מושלכות על הריצפה. מצד אחד סולל בפניו דבר זה את הדרך לכרוע ברך על הריצפה, ומשם אולי לנסות ולזנק שוב בפראות אל רגלי האישה. מצד שני אינו יכול בשום אופן לקחת את המטבעות כשכר על עמלו ההתנדבותי. אך כאן מסתמנת עוד אפשרות: הוא יתכופף להרים את המטבעות לא כדי לקחתן לעצמו אלא כדי להחזירן לאישה. הרי ידוע שהאישה מפילה כסיות ומטפחות והגבר מרים לה אותן, מדוע לא יחול דין זה גם על מטבעות? בין כך ובין כך, מה שהכי נפלא הוא שכאן ניתנת לו הזדמנות-פז להישאר עוד קצת בדירת האישה. זחוח-דעת בשל ההזדמנות הזאת, ומנסה להרוויח עוד זמן כדי להחליט באיזו אפשרות לבחור, שאל שצ'יצקי:

"אפשר לקבל כוס מים?"

שאלה שעליה השיבה האישה חותכות וללא שהיות מיותרות,

"מים תשתה מאסלת בית-השימוש",

והצביעה אל מאחורי כתפה להראות לו את הכיוון המדויק. בבת אחת התלקחה נפש שצ'יצקי באש תאוות כלימה בלתי מרוסנת, הוא הזדקף, חלף על-פני האישה והלך לבית-השימוש.

פרק שמיני

שצ'יצקי הלך מהר, כמעט רץ, אל בית-השימוש, בחזהו מועקה והלמות לבו קשה מנשוא. בלא לעצור פתח בתנופה את דלת בית-השימוש ומייד נרתע בקפיצה קטנה לאחוריו, כשידו האחת מתרוממת לסוכך על פניו, שכן על האסלה היה יושב במכנסיים משולשלות גבר עם שפם וקורא עיתון. פני הגבר היו סמוקים ופיו עדיין היה משמיע מציצות לניקוי פירורי האוכל שדבקו בין השיניים לאחר ארוחת ארבע. כשפתח שצ'יצקי את הדלת הרים האיש את עיניו מעל העיתון ונתן בו מבט שהיה עלול להיות חמור, אלמלא היה האיש כה שבע מן הארוחה שאכל קודם לכן, כה קל וטהור לאחר הרקת המעיים המוצלחת, כה שקוע בידיעה פיקנטית מחיי הפוליטיקאים שהופיעה בעיתון שעל ברכיו, כה מורטט-עונג לנוכח הבילוי הצפוי לו עם האישה בבית-קפה עם רדת הערב ובמיטה עם בוא הלילה; בקיצור, היה זה איש שלא היה עתה במצב שבו נוח לו להטיל מבט חמור, ועל כך היה לו חבל מאוד, כי עד שמזדמנת לו לאדם הזדמנות ליהנות מזריקת מבט חמור יוצא שהוא שרוי במין נועם נפשי ועצלות ואין לו דחף להתאמץ לרכז את מבט עיניו ולנקוב בעזרתו איזה פרצוף רך ואשם, משהו בסגנון שצ'יצקי. דבר דומה אנו מוצאים אצל האדם שישב במרפסת דירתו אחרי הצהריים לאחר שישן שינה ברוכה, הוא שותה קפה ואוכל עוגות פריכות, וטוב לו עד אין קץ. והנה נופל אדם זקן מן המרפסת שמעליו, כלומר מן הקומה הרביעית, וצונח למטה אל החצר המכוסה קצת דשא גזוז אשר לפני הבית. נטייתו הטבעית של לוגם הקפה בכל עת אחרת היא לגהור על מעקה מרפסתו ולהסתכל מתוך חלחלה ספוגת להיטות בזקן המרוסק הגוסס על הארץ מתחתיו, ולרעוד קצת בכל גופו רעדת עיסוי. אך דווקא עכשיו, במצב זה בו הוא לוגם קפה לאחר שינה, כשעיניו אינן מכוּונוֹת עדיין ומחשבתו אטומה, ומחוץ לניחוח הקפה וחומו ומתיקותן השמנונית המחליקה של העוגיות הוא מתעצל מלקבל כל רשמים שהם; דווקא עכשיו לא הוא האדם שיגהר מעל המעקה, אפילו לא נשא עיניו לראות מי נפל, אדם או חפץ, והוא מחכה ושותה קפה במציצות ואנחות, ומסתכל בטמטום חושים באיזו נקודה חומה שעל רגלו, וגם כשהוא שומע את קול החבטה מן החצר, ולאחריו קולות אנשים צועקים, עדיין אינו מבדיל בין קול המציאות לקול הרדיו, והוא ממשיך לשבת, מין מכשיר קהה הקולט רעשים מעורבבים. עם תום שתיית הקפה הוא מוסיף לאכול עוד כעשר עוגיות, ורק אז, רווּי עד לזרא במתיקות, מחזיר אותו הגועל שלו אל החיים, ומתוך עומס קיבתו הוא נעשה פעיל יותר ברטינה, בהכאבה זדונית ובתחושות מנסרות של צער וקבס. אז, רק אז, הוא קם על רגליו, ניגש אל המעקה ורואה רק כמה שכנים וביניהם שוטר מתגודדים על הדשא ומדברים בצורה נרעשת. הזקן המת כבר נלקח, ולוגם הקפה העצלני החמיץ את מחזה פרפורי מותו, ואת מחזה ריצת השכנים, בוא האמבולנס ונשיאת הגווייה. הרבה הוא החמיץ, ועתה הוא מתחרט על כך. כך התחרט גם האיש המשופם היושב בבית-הכיסא על שלא הספיק ליהנות מהטלת המבט הנוקב ומטיל המרות על הפולש המבוהל, שכבר הספיק בינתיים לצאת החוצה בפסיעה גדולה ולסגור את הדלת. קורת-רוח קטנה יש לו בכל זאת מן העובדה שהפולש נבהל גם בלי מבט נוקב, ובכלל, לא צריך להצטער, עוד תזדמֶנָּה הזדמנויות להטלת מבטים חמורים, ואנשים עוד ייבהלו ויתמוססו.

ובכן, סופית: יש לה גבר. כל הנימוקים לכאן ולכאן, כל השיקולים והפלפולים המסתמכים על משאלות-לב יותר מאשר על עובדות, כל הצקות-הנפש הקטנות, הכל היה לשווא. יש לה גבר, ואת זאת הוכיחה המציאות בפשטות גאונית, בהורסה אגב כן בניינים מפוארים כל-כך של סברוֹת והיקשים, תילי-ענק של פירושים וצידוקים שבנה מוח שצ'יצקי במתח מסוכן ותוך ערעור בריאותו. כל אותה עת ארוכה-ארוכה שהיה שצ'יצקי מפרפר נואשות מסביב לאישה – אף כי למען האמת לא עברו אלא כחמש או שבע דקות מאז שנכנס ועד עתה – היה יושב גבר נוסף זה בשקט בבית-כיסא, עושה מה שצריך לעשות בנחת וללא התרגשות בהיות שלל האישה מובטח לו, ומניח לשצ'יצקי לקוות לשווא ולהזיע בהורדת התנור. והלא את התנור צריך היה גבר-בית-הכיסא להוריד! אלא מה, האישה רצתה ודאי לגרום לו הפתעה, ניצלה את ההזדמנות שהוא פורשׁ עם עיתון לבית-כיסא וצדה לה מישהו מן הרחוב שיעשה את המלאכה במקומו, ובכך היא גם גורמת לגבר שלה הפתעה וגם חוסכת את כוחותיו לעינוגי הלילה; ולזה הבא מן הרחוב היא משליכה כפתיון תקוות-שווא שהיא לבדה בבית, ושיש סיכוי לקשירת קשר של ממש איתה. והלא את כל חייו השקיע שצ'יצקי בתקווה זו, למענה הסכים לבוא, למענה הוריד תנור ומזוודה שאינם לפי כוחותיו כלל, למענה שׂבע את חרפת הסטת המבטים וחרפת המטבעות, וכאילו לא די בכל אלה שגרמו לו כבר שיצטרך לבלות את כל החורף חולה ושבור במיטתו, מַכָּה אותו האישה מכה אחרונה ניצחת ושולחת אותו לשתות מים מאסלת בית-השימוש. הוא רץ אל דלת היציאה, חולף על פני האישה מבלי להביט בה. אין הוא רוצה להיתקל במבטה, לראות את תגובתה, אך בהגיעו אל הדלת גובר אצלו משום-מה ההכרח לראות אם האישה נהנתה מאפתעת-בית-השימוש שהכינה לו, לכן הוא מגניב מבט מאחורי כתפו לראות את פני האישה. זו, גם אם נשפכה לה לרגע על הפנים צהלה של עונג ילדותי סודי, וּודאי נשפכה, לא היתה סולחת לעצמה אילו היתה נותנת לשצ'יצקי את העונג לראות אותה מתענגת על כאבו, ולפיכך מיהרה למחוק את הצהלה מעל פניה, סוף-סוף היא אישה מבוגרת ופניה רגילות לא להביע כלום, ונתנה שוב לעיניה לשוטט על הקיר והתיקרה. למבט שצ'יצקי לא היה במה להיאחז, האישה שקועה בענייניה הקודמים, פרשיית-בית-השימוש לא הותירה בה כל רישום, היא אינה מזכה אותו אפילו בזכות המינימלית לזרות מלח על פצעיו. מבטו החליק עליה, נשמט ארצה וכבה. הוא סגר את הדלת מאחוריו ויצא. לרגע קט היתה איזו ריקנות בדירה והאישה הרגישה בה. היתה איזו פעלתנות ונפסקה. אך הרגע חלף ושוב דָּמְמָה הדירה, דְמָמָה של הכל על מקומו. עוד מעט תתמלא שוב פעלתנות, אך זו הפעם פעלתנות טבעית, מאוזנת, פעלתנות חמימה הנפתחת בקריאת חדווה של האישה העגולה המראה תנור מוכן לקראת החורף לגבר שלה היוצא עם העיתון המקופל מבית-השימוש. קל לו ונעים לו, ירדה לו מעמסה מזוהמת מהמעיים ומעמסה של תנור מהראש. חיוך, חיבוק, התכוננות ליציאה לבית-קפה. שצ'יצקי נמוג, שצ'יצקי לא היה.

אך שצ'יצקי כן היה. הוא יצא מפתח הבית אשר אליו נכנס לפני רגעים אחדים שנִדְמוּ בעיניו כנצח, והלך ברחוב הקטן, השלֵו, מעורר התאווה לחיים משפחתיים חמים. אור היום האפיר מאוד, התמזג לאט בעלטה. תחילה חשב שצ'יצקי לצאת בחופזה מן הרחוב הקטן, להיות מוקא סוף-סוף אל הרחוב הראשי, שם תיטמע חרפתו ברעש ובהמון האנשים והמכוניות. הוא הרחיב את צעדיו ומיהר ללכת, ללכת משם, להבליע את הבושה בקצב הליכה מהיר ומטמטם. אך בטרם חלף על פני שלושה בתים, קפצה עליו המחשבה העוצרת, ממנה חשש כה רבות. קיימת אפשרות, אמרה המחשבה, כי גבר-בית-השימוש אינו אלא קרוב משפחה של האישה ולפיכך אין הוא כלל בר-תחרות לשצ'יצקי. קיימת אפשרות אחרת, הוסיפה המחשבה, שגם הוא, גבר-בית-השימוש, הוא גבר שקראה לו האישה מן הרחוב לעזור לה במשהו, וגם אותו שלחה לשתות מים מאסלת בית-השימוש, והוא, אדם מפוכח, ניצל את ההזדמנות, שלף עיתון מקופל מכיסו, הפשיל מכנסיים וקינן כמו ציפור על מים. ואם אפשרות שנייה זו נכונה, אולי התכוונה האישה שייאבקו עליה שני הגברים ביניהם והיא תהיה לחזק יותר, לעקשן יותר. ולפיכך אסור היה לו ללכת, אסור היה לו לברוח משדה המערכה, מצפים ממנו שייאבק, והוא, במקום להיאבק, נמלט. והרי יכול היה לפחות לברר את הדברים! שצ'יצקי הכיר לדעת בכל תפלותן של תיאוריות חדשות אלה, הוא ידע כמה רעוע בסיסן, כמה עלובות ההתפתלויות האלה במוחו, ובכל זאת, משהחלה מחשבת-תיאוריה לכרסם בו, שוב לא תעזבנו עד שיוכיח לה באמצעות מפח-נפש חדש כי היא כוזבת. רגע קטן היתה מין מלחמה זעירה נטושה בין התיאוריות לבין צעדי ההתרחקות, ומישנהו כבר נתנה המחשבה פקודה לרגליים לעצור, ואלה עצרו למגינת לבו של שצ'יצקי העייף עד מוות. הוא עוד הניע בראשו אחת ושתיים, מנסה לגרש את המחשבות המטרידות, מסתכל בשמים, במרפסות מוארות, כדי להסיח את תשומת-לבו, אך המחשבות לפתו את מוחו, ועוד יותר מן המחשבות, הרצון הבלתי-נדלה להוסיף מפח-נפש למפח-נפש, לרדת עוד יותר למטה, עוד יותר למטה. מחשבת-התיאוריה המשיכה במסלולה וקבעה: אם אומנם קיימת האפשרות, ולו הפעוטה ביותר, כי הגבר אינו מחמל-לב רומנטי של האישה, על שצ'יצקי לעמוד ולחכות ולראות אם יוצא הגבר מדירתה לבדו והולך לו, ואז נשארת האישה פנויה בביתה ושצ'יצקי פורשׂ שוב את התוכניות בקשר אליה. אין טעם, הוסיפה המחשבה וקבעה, ללכת מן המקום מבלי לברר סופית, כי אז יציק שצ'יצקי לעצמו במשך חודשים ארוכים, אולי עד בוא האביב, על האפשרות שאולי הוחמצה, הוא לא יוכל לישון, לאכול, וחייו יתמקדו בכירסום מציק זה עד לשיגעון. זה היה נכון. שצ'יצקי ויתר ועמד נשען על גדר אבנים של בית במרחק של שלושה בניינים מבית האישה, מביט אל מרפסתה וחלונה, מביט אל פתח הבית.

שעה חלפה, היה כבר חושך, אנשים יצאו מבתיהם אל בילויי הערב, אל הביקורים, אל הקונצרט והקולנוע. שצ'יצקי חיכה, היה לו קצת קר. לבו התייפח על האיחור בארוחת הערב. הוא בנה פקפוקים ופקפוקי-נגד, נמאס על עצמו בכל פעם מחדש, מחליט לעקור וללכת, משלים עם העובדה שמי שיש לו – יש לו, ומי שאין לו – אין לו, נשבע לא להתפלפל עוד לעולם באשר לחייו וגורלו, מחליט להתיר את פקעת הייסורים הקטנטנים הרוחשת בקרבו כמו תלולית נמלים, לנשום לרווחה, לפתוח חלונות אל אופקים חדשים, חיים אחרים, לתת לחיים לזרום מעצמם בשטף ובקלות, והרי יש חיים של קלות, העולם לכאורה כה גדול, והמרחבים פתוחים לפני האדם. מקץ כשעתיים כבה האור בדירת האישה, ולאחר רגע קצר יצאו שתי דמויות חבוקות מן הבית והתקרבו אליו. שצ'יצקי הכיר את הגבר המשופם, שהחזיק עתה באישה באותה קורת-רוח בה החזיק בעיתון בבית-השימוש, ובאישה שהיתה שקועה בהבטה אל כותלי הבניין הזקוקים לשיפוץ אדריכלי מבחוץ. הוא איחר את המועד לנוס, לכן רק הפך פניו אל הכיוון הנגדי, אבל ברגע האחרון, משעמד כבר לחלוף על פניו הזוג היוצא לבילוי לילי, גבר בו שוב הצורך להביט, הוא הסב בחופזה את פניו לעברם והביט בפניהם. הגבר הביט בו רגע וגם מבט האישה נתקל בו כי שצ'יצקי עמד בדרכו. ללא ספק הכירוהו, אף כי לא עלו על פניהם חיוך וגם לא הבעה אחרת. מבטיהם לא אמרו כלום. לא במהרה ישכח שצ'יצקי מבט סתמי נורא זה שבו חלפה על פניו אישה אשר לה הגיש שעה קלה קודם לכן בדמיונות קדחתניים אינספור את כל-כולו. הם התרחקו להם, בני-הזוג, חבוקים, פונים מן הרחוב הקטן אל הרחוב הראשי, ושצ'יצקי כבר החל בהתייסרותו העצמית: למה חיכה לאישה ברחוב ליד חלונה כמו נער קטן, ומה בכלל יצא לו? הוסיף כלימה על כלימתו וכו' וכו' ועוד גרם לבני-הזוג הנאה גדולה של שׂחוק כרקע לבילוי הערב שלהם. לא, לא צריך היה להישאר, צריך היה ללכת מייד, כפי שנשאוהו רגליו בתחילה. כאב גדול ניסר בתוכו על שלא השכיל לחסוך מעצמו את הכלימה הנוספת. אך משהלך והגיע כבר לקצה הרחוב, ניסה בכל זאת לתרץ בפני נפשו את פשר עמידתו חסרת הסיכוי ברחוב: "אני לא יכול לסבול כישלונות מקוטעים או חצאי-כישלונות. אני אוהב מערכת יכשלונות שלמה. כי אני אדם מסודר".

1974