תענוג מיני של ליל קיץ

הבחורה אינה מאוסה, לא, ירכיה די עבות וחלקות, וכשהבחורון מועך אותן, מציף את בטנו גל חם של תשוקה, כאילו שפכו כוס תה רותח ישר לתוך קרביו: רק חבל שליסתה ארוכה ומזדקרת ושיניה צהובות ובולטות, והרי לנו כבר שני סימנים המצטרפים כמעשה פסיפס לדיוקן סוס. ובכן מה, למעוך ירכיים ולראות סוסה מול עיניך? הלוא זה ליבוי וכיבוי התשוקה כאחד. ולהאפיל את החדר לא נעים, שמא תיעלב הסוסה בחושבה כי אינו יכול לשאת את מראה פניה. לפיכך מעדיף הבחורון לעצום עיניו כאילו מחמת גודל ההתרגשות, וכבר הוא פטור מן המראה הסוסי, אף חופשי להעלות בדמיונו כל פרצוף שיחשק ולהדביק אותו לירכיים אותן הוא ממשש.

והסוסה, אף היא נוקטת מנהג הבחורון. למה לה עכברון אפור מול עיניה, והרי היא יכולה – בעד אותו מחיר, כמו שאומרים –  לחוש איבר בין רגליה, ולדמות לה את בעל האיבר כאוות נפשה, מין מאהב מסעיר, השד יודע מניין, אלוף טניס משוודיה, אליל בד מצרפת, וכבר היא פטורה מזרותם המעיקה, הלא-סימפטית, של פני העכברון.

ושניהם, הסוסה והעכברון, קופצים מלוכדים זה על זו - ובכן, לא בדיוק קופצים, למעשה רובצים, ורק מעת לעת מקרטעים קירטוע חפוז וקצר מעלה ומטה, וחוזרים לרבוץ כסוס יאור בבוץ: ושניהם חוזים להם אגב כך בדמיונם - שאף הוא, כמו גופם, עצל בליל קיץ מחניק זה - פנים אחרים מורכבים על גופותיהם המזיעים. העכברון רואה תחילה את בתה הבכירה של נסיכת מונאקו מתכופפת עירומה ללטף כלב פודל, אחר-כך פורשת זו מדמיונו והוא רואה כוכבת קולנוע מפורסמת מלוס-אנג'לס מפזזת עירומה עם כושי ענק במקלחת, אחר-כך באה חתולת מין בינלאומית מפראנקפורט שראה פעם במאגאזין, ומתמתחת עירומה על פרוות עור נמר: וכך הן חולפות להם במצעד עצל, באות לאט, לא להוטות במיוחד, אלא ככה, בלי חשק, כאילו הזעיקו אותן בעל כורחן, והדמיון המיסכן אין לו אפילו כוח לשמור עליהן, והן נמוגות באוויר ומתפוגגות. וכך שעה תמימה: מונאקו מופיעה, מתכופפת, קירטוע, רביצה, מונאקו מתנדפת, משאירה ירך, גם הירך מתנדפת, רגע חושך, כלום, טימטום, ושוב צצה מישהי, לוס-אנג'לס, פראנקפורט, נורה מהבהבת, קירטוע, רביצה, וחוזר חלילה.

כך העכברון וכך אף הסוסה, איש ואשה, כל אחד מביא מצידו פמליה, כמו משפחת החתן ומשפחת הכלה. שעה עוברת. אין קץ ואין תכלית. הקירטועים נמשכים, נעשים נדירים יותר ויותר, ההפוגות ביניהם הולכות ומתארכות, וכיוון שהלילה חם וקשה להירדם, ויש בכל-זאת חשק להעפיל עד לפסגונת המינית, הנה אין שתי הגופות המלוכדות נפרדות: חמות, מיוזעות ומיוגעות הן ממשיכות במסע העצלתיים הדביק שלהן בחיר אור החשמל הצהבהב-עכור, כאילו היו טובלות בשלולית שתן.

השעה המתארכת, שלולית השתן, סרחון הגופות, הכל יחד חובר לפיעפוע של טינה מתחת לעור המזיע, ועתה, כעבור שעתיים או יותר היא יוצאת לה, הטינה, מבעד לנקבוביות העור, כמו רעל. כי הנה לא די לו לעכברון שהעביר בסך גלריה של יפהפיות ועשה את דמיונו מסלול-דוגמנות, כבר הוא מתחיל גם להשתטות, ועם התמעטות האש המינית נחוץ לו להתלוצץ, הומור קופץ עליו פתאום, והוא מזין את דמיונו בשעשוע: הוא רואה את הסוסה והיא כרטיסנית באוטובוס מיספר 5, ועתה, בצהרי יום קיץ, באוטובוס הדחוס המון אדם המתנהל לאיטו לאורך שדירות רוטשילד, היא מזרזת אנשים להתקדם פנימה - "עד הסוף! ביקשתי עד הסוף!" - וקמה ועומדת על רגליה, גוחנת קדימה לקחת כסף, מקשקשת קיש-קישיקיש בעוגב המטבעות, תולשת כרטיס באגודל שעליו אצבעון גומי מחוספס, מוסרת את הכרטיס עם העודף, ומזרזת, מזרזת, מזרזת: והנה עוצר האוטובוס בתחנה, והסוסה לוחצת על כפתור פתיחת הדלת, והמון אדם מסתער פנימה, והאוטובוס כבר מלא, והיא לוחצת על הכפתור, מנסה לסגור, והדלת עושה צססס... צססס..., אך אנשים צובאים בפתח, והיא גוערת, רבה, משדלת - "לא יותר! ביקשתי לא יותר!" - ותוך כך ממשיכה לתמרן תמרונים בכפתור הדלת צססס.... צססס..., והריהי כמי שתוקעת כל העת נפיחות-מעיים חרישיות תחתיה צססס... צססס...: - והעכברון פולט ציחקוק-פתע.

הסוסה המנומנמת ננערת פתאום, אך אינה שואלת על מה הציחקוק. נים לא-נים היא שוקעת בחזרה לתוך חזיונותיה. ובחזיונותיה שלה היא רואה עלם נאה, חייל, יושב על ספסל בשדירה, קורא עיתון-ערב, והיא מעבר מזה של הכביש, רוצה לחצות אותו ואולי להתיישב אף היא על הספסל, והנה אוטובוס חולף על פניה, ומי נגלה לעיניה על מושב הנהג כשכובע מצחיה של נהגים שמוט לו באלכסון, מעשה גנדרנות לא מוצלח, על ראשו המחודד? - כמובן, העכברון. העכברון הוא הנהג. לובש מכנסיים קצרים הנדבקים מלפנים אל מבושיו מחמת הישיבה הממושכת, הוא מנווט את האוטובוס בזריזות עצבנית בין המכוניות הקטנות שמסביבו, ועוצר בחריקה מול רמזור. ועד שיתחלף האור האדום לירוק הוא מנסה - ככל יכולתו בחשאי, בגלל הנוסעים שמאחוריו - לקלף את מכנסיו ולהפרידם ממבושיו, ולהעביר את אברו האצבעוני ממיכנס שמאל למיכנס ימין, כי הגיעו מים עד נפש, אגב גירוד עמוק, מסעיר, נשכני בביציו המזיעות, המשוועות זה חצי שעה לציפורן מושיעה: אך החשיבות העליונה נתונה מכל מקום להעברת האיבר ממיכנס שמאל למיכנס ימין - הנה מה שמצטייר עכשיו לנהג העכברון כתכלית חייו! והסוסה מחייכת. לא פולטת ציחקוק, רק מחייכת, והעכברון שעיניו עצומות אפילו לא יודע.

כך הם נוסעים ושטים להם, העכברון והסוסה, נישאים זה על כנפי דמיונו של זה באותו אוטובוס מספר 5 בצהרי יום קיץ לח ומחניק כשדירות רוטשילד, היא תוקעת צססס... צססס... והוא עמל על העברת אברו ממיכנס למיכנס, עד שהם נעלמים במורד השדירה.

כמה עלובים חיינו, רבותי. שהרי להזדווג - לא אנו הזדווגנו, כי אם בתה של נסיכת מונאקו עם אלוף הטניס השוודי. הם, לא רק בחיים ממש הם מזדווגים, אלא אף בדמיונותינו. ואילו אנו נוטלים ומעמיסים זה את זה על אוטובוס צפוף בתנאים קשים ומגוחכים, ונוסעים. לאן, רבותי?

ומתי נחיה גם אנו פעם? מתי נזדווג בעיניים פקוחות? מתי ניהנה? כן, רבותי, מתי נרד סוף סוף מן האוטובוס הארור, הדחוס, המחניק הזה, ונתחיל לחיות.

1983