הגיגים

על זהות האישה המודרנית בעידן המודרני

האישה בעידן המודרני מחפשת את זהותה. אבל כיצד תמצא אותה והיא עוטה תחפושות לא-לה? הנה היא צעירה כבת עשרים וארבע, והולכת עם ידידה אנין-הקולנוע להצגת אחר-הצהריים, לראות סרט שובר לבבות. הם כמובן לא הולכים לשבור להם את הלב, אלא כדי לשׂחוֹק בעַין אירונית-לגלגנית על זוֹלוּת הסרט, ואגב שׂחוֹק משותף – גם להתחבק קצת בחושך. על ראשה של הצעירה שיער המורכב מאלפי תלתלים קפיציים משונים, לעיניה משקפיים עטורי תיל, וציפורני ידיה ורגליה משוחות ירוק. מכנסיים גסים צרים מלפפים באדיקות את ירכיה ואחוריה, אבל אחוריה צמוקים. מרבית כובד גופה הוא באזור התלתלים, ולוּ היתה הבחורה קרש נדנדה עולה ויורד, היה חצי הגוף שבו השיער מכריע כלפי מטה, וחצי הגוף ובו האחוריים עולה במהירות כלפי מעלה, מבקש להמריא כעלה נידף.

ובכן, יושבת צעירת-התלתלים הקפיציים במחשך האולם לצד אנין-הקולנוע וחוזה בסרט הבינוני שובר הלבבות. מאליו מובן שלבה לא הומה כמו לב עקרת-הבית, היא לא, היא צופה בסרט מבעד למשקפיה עטורי התיל במבט מאוד ביקורתי. אפילו חוטמה קצת מעוקם מחמת הביקורת והזלזול. כן, היה עלינו לחזות זאת מראש, עם ישבן קמצן כזה ודאי שתהא נוטה לביקורת, העכברונית הממושקפת.

והנה שיאה של המלודראמה, הגיבור נוטש את אהובתו מבלי לדעת שהרתה לו, וזו אינה מגלה לו את הדבר, על-מנת שלא להפריע לו בקריירה המדעית שלו. וזה הרגע להיאנח אנחה כבדה, אפילו לא אנחה, מין נהמה של השתתפות, כמו זו שמשמיעים בשעה שהלב נכמר, יוצא אל משהו. אבל אנין-הקולנוע מעביר לשונו הצידה בתוך פיו, מניחה על שיניו ומשמיע מין מציצה שאנו מוצצים בשעה שנבקש לשאוב פירור מסדק בין שינינו, והאות הוא כמובן אות של שוויון-נפש מופגן, הגובל בזלזול כלפי שיא המלודראמה. נהמת הלב המבקשת לבקוע מחזה צעירת-התלתלים נעצרת, היא הרי אינה פרה פתיה, וכך, בדומייה, באף מעוקם, ביקורתי, היא ממשיכה לנעוץ מבט מבהיק מבעד לזכוכיות משקפיה, ואף מניחה רגל על רגל ותומכת סנטרה בידה ומפליטה קצת רוח  – מין "אוּף!" – כמבקשת לרמוז לאנין-הקולנוע שאף אותה אין קונים בזול, שגם דעתה שלה אינה נוחה משיא המלודראמה, והיא ממשיכה לצפות בה בבוז.

חולפות כעשרים-וחמש שנים, ובחדר אחד, בדירה, על ספה, אל מול הטלוויזיה יושבת צעירת-התלתלים, ועכשיו היא בת חמישים ואינה צעירה ואין לה תלתלים. מספיחי השערות שנותרו עשתה לה מין עוגת שיער נפוחה, שמתחתיה כבר מתגלה לובן הקרקפת הקירחת-למחצה. ואין משקפיים. והישבן, הוֹ הישבן, עד כמה גדל, עד מה עָבוּ הירכיים, כמה חומר יש בהן, כל כוח הכובד וההכרעה הנה עבר אל העֵבר השני של הנדנדה. והמועד הוא ערב קיץ, ובטלוויזיה המלוהטת מראים את הסרט ההוא, הישן והבינוני, והמלודראמה הולכת ומגיעה אל שיאה, והנה תמונת הפרידה, והגיבור הולך, והגיבורה הנושאת את ולדו ברחמה שותקת בגבורה, וחוטם האישה הצופה בטלוויזיה מאדים, והנה מתמלטת מפיה אנחה כבושה, זו שנעצרה בחזהּ עשרים וחמש שנה, ועתה סוף-סוף נפרקה.

הנה לכם זהות האישה: נהמה קצרה לעבר טלוויזיה. וכפי שזהות האדם בתעודות המדינה מורכבת משש או שבע ספרות; וכמו ששמו האישי המיוחד לו בנוי משש או שבע אותיות; הנה אף זהות נפש האישה מורכבת משש או שבע פליטות קול שהיא פולטת מקרבה, פֹּה נהמת לב נכמר, שם צִווחת גיל, צריחת כעס, גיהוק אופייני לפני השינה, גרגור, חרחור ונפיחה, כל הקולות המשותפים לכולנו, שרק צליליהם וצירופי צליליהם מיוחדים לכל איש ואיש, ומעניקים לכל אדם את זהותו הנבדלת.

והאישה יושבת מול הטלוויזיה ובוכה. על מה את בוכה, אישה, על חייך? אי, בהמה, בהמה, למה עצרת בחוּבּך כל השנים האלה את נהמת הלב הנכמר? והלא גם אז נהנית משיא המלודראמה הבינונית, רצית להיאנח, רצית לנהום, אבל – אהה! הביקורתיות, הביקורתיות! ולמה עצרת בעד ישבנך מלפרוח? לא ידעת שאֶל אחוריים עבים ופשוטים משתוקקים כולנו, ואנין-הקולנוע בתוכנו? ועתה, מה בצע לו באחורייך המלאים, הוא כבר איננו, אולי באמריקה, אולי מת, ובעלך ימות גם הוא עוד מעט, ואת שנותייך הכי טובות, שנות היצר והתענוג, בזבזת על אחוריים צמוקים ומבטים ביקורתיים. עשרים וחמש שנה צריכה היית למרוד בטבעך, להניח לַזמן לרוצץ אותך לאט-לאט בהלמות פטישים כבדה, ולסַתת אותך למי שאת היום, אישה כבדה, בהמית, נוהמת נהמה זולה מול תמונה זולה בסרט זול בטלוויזיה?

אִי, בהמה, בהמה, ומה בצע מתחפשים אנו כולנו בשחר נעורינו לְמה שאיננו? לָמה כל העמל והטורח הזה? והרי כולנו, כולנו מין סבתות קשישות ופשוטות, ולאט-לאט נושר המסווה, נושרות המחלצות והעטיפות, והנה יום אחד שוב אין אנו אלא סבתנו הישישה, היושבת יגעה על כיסא לפנות ערב, בוהה מבעד לחלון אל הרחוב המאפיר, ומורטת במלקחיים קטנים שׂערה מסנטרהּ.

על הרגעים הנדירים המבוזבזים של קורת-רוח

טְרוֹמְפְּצְקִי ישב בערב בחדרו והיה עצוב. קיץ, צחוק, נשפים – והוא גלמוד, שערו כבר מאפיר, ואין לו לאן ללכת. קם והלך למטבח להכין לו כוס קפה. פתאום צילצל הטלפון. לב טרוֹמפּצקי קופץ-מתרונן, והוא שואל בלי קול: "מי שם? מי שם?"

הרים טרוֹמפּצקי את השפופרת השחורה ושאל:

"הלו?"

"טרוֹמפּצקי?"

"טרוֹמפּצקי".

"שרה שָׁצְקִי".

שרה שָׁצְקִי היתה מזכירה במשרד בו עבד טרוֹמפּצקי, כבת ארבעים, לא יפה, צוחקת ומגלה שיני סוס, ולה בעל ושתי בנות לא יפות, צוחקות אף הן ומגלות שיני סוס. לב טרוֹמפּצקי שקע: מה היא רוצה, הסוסה?

– להזמין אותו לחנוכת דירתה החדשה, בשבוע שעבר עברו, הרחיבו, שיפצו, בשבוע הבא מסיבה, כל המשרד יהיה, גם טרוֹמפּצקי מוזמן.

"בשבוע הבא אני אצל הורי בירושלים", אומר טרוֹמפּצקי, "לבן-דודי יש בר-מצווה".

"חבל", אומרת שצקי, "אבל ההזמנה בעינה עומדת. אתה מוכרח לראות את חדר המיטות. חדר המיטות הוא באמת משהו!"

והיא תוקעת ציחקוק רם.

"אוֹהוֹ!" משיב טרוֹמפּצקי. אין שמחה אמיתית בקולו, אבל הוא חש עצמו אנוס מחמת הנימוס להיגרר אחר ההומור של שרה שצקי.

"נשמע מאוד מפתה. מאוד-מאוד מפתה", הוא מוסיף בהנמכת קול לחשנית שבינו לבינה.

שרה שצקי גועה בצחוק, מופתעת כביכול:

"נו, שכחתי עם מי יש לי פה עסק...!"

חיוך של קורת-רוח אמיתית עולה על פני טרוֹמפּצקי. החניפה לו. יש פה, ללא ספק, מחמאה עקיפה. חושבים אותו לדון-ז'ואן. ובאמת, מי אמר שלא? הלא אם נחשב באוֹבּייקטיביוּת את הישגיו בשנתיים האחרונות, כן-כן, בהשוואה לאחרים הוא כלל לא קוטל-קנים, להפך, עובדה שמקנאים, שמדברים בו נכבדות...

עוד כעשר דקות לאחר סיום השיחה היתה בת-שחוק של קורת-רוח מרוחה על שפתי טרוֹמפּצקי. משחזר למטבח לעשות לו את הקפה, היתה תנועתו גמישה יותר, או לפחות כך נדמה לו, והוא הניף את ספל הקפה בתנועה אלגנטית, ובראש קצת מצודד ומורכן – גאוותן צנוע – חזר לחדר, צנח כמו פנתר צעיר לכורסה ושתה. והחיוכון עוד על שפתיו. יתוש חג מול פניו. הרים שתי ידיו בחינניות, ובתנועת רקדנית מזרחית המכה במצילתיים ספק כפותיו, מחץ ביניהן את היתוש, והדף את פגרו באצבע אחת קלילה.

עד שסיים את הקפה נמחק החיוכון, רושם מחמאתה העקיפה של שרה שצקי פג. וחבל היה לו, לטרוֹמפּצקי, שהרגעים המועטים של קורת-רוח, הומור וגמישות-איברים בוזבזו על הריגת היתוש. כי ליתוש הרי לא איכפת אם נמחץ בתנועה אלגנטית או גולמנית, גם לטרוֹמפּצקי לא איכפת מה יחשוב עליו היתוש ברגע מותו. לא-לא, אלגנציה וגמישות ראוי לנצל בבילוי עם בחורה, לא עם יתושים. הוי, לוּ היתה עימו בחורה באותם רגעים, כמה חן היה שופע, איך היה שובה את לבה...

אבל בחורה לא היתה, רק הטלפון משרה שצקי, ואחר-כך היתוש. וטרוֹמפּצקי שקע לתוך עצבותו הקודמת.

על הפסימיזם

מכירים אותם, את אלה שרע להם. תמיד הם רוטנים "החיים רעים", "החיים הם טינופת", "החיים מסריחים", ושאר חרפות וגידופים. כל מי שרע לו – צועק. אף פעם לא יאמרו "חיינו הם הרעים", לא, צורך יש להם באמירות כלליות על העולם. בלי לחבר כביכול פתגם או מכתם, אי-אפשר להם. נשמט לאדם כפתור לבית-כיסא, מייד הוא צוֹוח: "החיים הם חרא!"

ומי הם הצוֹוחים? עניים, בעלי-מום, חולניים, עקמומיים, נכים, מטורפים וגלמודים. אם כך, מה החוכמה? והרי אנו מכירים מהצד ההפוך גם אחרים, שיש להם בית קטן עם גינה צנועה בקריית מוצקין, והם מבקשים לשבת על כיסא-נוח בגינתם לפנות ערב עם תום העבודה ולקרוא בעיתון בעוד הממטרה מזליפה.

ומה יוצא? יוצא שבהודו ובפקיסטאן, שם מרבית האוכלוסייה רעבה, זועקים רוב האנשים נגד החיים, והיות שהם הרבים וכאבם לוחץ, הרי זעקתם מחרשת כל דיעה אחרת. ואילו הנח על כיסא-הנוח בקריית מוצקין לא יקום כמובן לפתע באמצע המאמר ויצווח מול הממטרה "החיים טובים!", אלא הוא יושב ושותק. וכך מסתלפת התמונה, הפּסימיוּת ההודית הצעקנית חוגגת ונותנת את הטון. ומה נעשה אם באמת יש אלוהים בשמים והוא שומע לשוועת האדם? כל היום ישמע "חיים רעים, חיים מסריחים" – לבסוף יימאס לו ויחריב את כל העולם, ובעל המנוחה מקריית מוצקין יתהפך עם כיסא- הנוח, עם הממטרה והגינה והבית ו... שלום, אין קריית מוצקין!

אכן, גדולה ההתנכלות מצד הודו כלפי קריית מוצקין. וטוב יעשה ראש המועצה המקומית קריית מוצקין אם יחדל לשעה קלה מריב סמכויותיו עם ראש המועצה קריית ביאליק, ויישב ויכתוב על נייר רשמי של המועצה בעברית ובאנגלית: "בקריית מוצקין טוב, ובכלל טוב!"

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה

תמוהה הנטייה בקרב אנשים לא מעטים להידחק בעצרות-עם כדי ללחוץ את ידו של ראש הממשלה. וכי מה רֶווח מזומן להם בזה? לא כסף, לא בריאוּת, לא מזל. הם מנסים לחוות, כביכול, חוויה היסטורית, אך החוויה מתפוגגת במהירות, ראש הממשלה לא יזכור אותם, מגע ידו לא יישאר טבוע בכף-ידם, אף השררה הרי לא תהיה שלו לעולמים. ובכן, למה? להותיר רושם עז על שכנים וקרובים?

הנה, נניח, חזרתָ הביתה. מלמטה, מן החצר, צעקת אל שכנך היושב על המרפסת:

"לא היית בעצרת?"

והלה משיב: "אוכלים אבטיח".

ואתה:

"ראש-הממשלה נאם נאום גדול. אחרי העצרת ניגשתי אליו. לחץ לי את היד".

והשכן:

"כן?"

וחוזר לאבטיח.

וזה הכל. "כן?" אחד קטן, השתאות קצרה, שהנה כבר פסה לה מן העולם. ההוּכּה השכן בשבץ? החדל לרגע מאכילת האבטיח? העלה ערכך בעיניו? היְוַותר לך ולו על פרוטה מחלקך בהוצאות ניקוי חדר המדרגות? אין שום ממשות בלחיצת היד ההיא, לא כלום, אוויר, ריקנות גמורה.

ודאי תאמרו, כן, נכון, אך הלא כל חיינו הם כאלה, מורכבים מחוויות קטנטנות המתנדפות להן באוויר, ולא נשאר מהן אלא זיכרון מתפוגג, ועד שמסתדרים בקבר כבר לא נשאר אלא תאריך לידה ותאריך פטירה וביניהם – גיהוק. ועל כך נענה: נכון, כל החוויות הופכות לאַיִן, אך יש אַיִן ויש אפסי מן האַיִן, או אם תרצו, אַיִן שבאַיִן.

הנה לדוגמה, נזדמנה לנו פעם בחדר נקבה. היא היתה עירומה. פתאום התכופפה לגרד קרסול ואחוריה מופנים אלינו, ואנו – בהרף-עין נדיר של העזה! – תקענו אצבע זקורה לחריץ המפלג את ישבנה לשניים, והחלקנוה מלמטה למעלה, מעשה הקרוי בלשון עממית "וִיש". לשנייה אחת היתה לנו התרגשות גדולה, והאצבע המאושרת היתה זקורה רגע באוויר, פרושה משאר האצבעות המשתאות לה, כביכול מתגנדרת לעומתן, מעין "ראש הממשלה לחץ לי את היד". מייד קפצה הנקבה, נזדקפה ברוגז, ישבנה ננעל, והיא ציוותה עלינו בזעף:

"לך כבר להוריד את הזבל, לך!"

וכשנכנסנו למטבח והרמנו את פח האשפה, כבר לא היתה האצבע המאושרת זקורה ומתבדלת, אלא נשאה, כמו יתר ארבע האצבעות, במלאכה המכבידה והמצחינה, ואף לא עלה לרגע בדעתה שתוענק לה זכות-יתר תודות למעשה ה"וִיש".

אכן, רבותי, גם כאן הפך הרגע לאַין, ההשתאות חלפה – אך איזה הבדל! פה היה ישבן, רבותי, בשר אמיתי, הלמות לב, שצף דם, ואילו שם בעצרת – לא נקבה, לא תחת, סתם שתי ידיים גרומות שאין להן כרגע שום ישבן למרוח, והריהן מטלטלות זו את זו טלטול סתמי באוויר הריק, כמו שתי ישישות חסרות-שיניים הלועסות, באין להן משהו מוצק יותר, פרק תהילים.

"האינסוף והצמצום" או "בריאת העולם מתוך צמצום האל" – הגיג זוטא

הנה סוברים שהאל הממלא בישותו האינסופית את חלל היקום עד לבלי הותר סדק נאלץ לצמצם עצמו על-מנת לעשות מקום לעולם הנברא.

דבר דומה אירע בעירנו בחנות ללבני נשים של פרופסור קַפְּליצקי הזקן. פרופסור קַפְּליצקי שלט בחנותו כריבון, שפתיו חיוורות וקמוצות וידיו רוטטות בזעם נצחי על הגברות הלקוחות מוצצות הדם והכוח. סדר ומשמעת קפדניים שררו בחנות, הזבן הרהוּי היה צייתן לאין-שיעור, כל ישותו אומרת נכונות תמידית לקפוץ בבהלה מחמת מורא קַפְּליצקי, ולא היה לך בכל פינה אלא קַפְּליצקי, קַפְּליצקי, ושוב קַפְּליצקי, ואם קַפְּליצקי לא היה – הנה על הכותל תמונת אביו של קַפְּליצקי, והריהו ממש כבנו, מלבד שהבן החי דהוי ומרופט, ואילו האב על הקיר רענן וחי תמיד.

ערב קיץ אחד, כמה דקות לפני נעילת החנות, נכנסה גברת אחת עבת-בשר, וציוותה לה זוג תחתונים, ודווקא מודרניים-זעירים (מסוג אלה המכסים את ערוות האישה במשולש קטן, כמו מסכת-בד על חוטמו של שודד).

וכיוון שלא זכרה את מידת ירכיה, או שהתעבתה לאחרונה מאוד, דרשה למדוד את התחתונים לפני הקנייה.

הפרופסור הרתחן ללבני נשים הושיט לה את התחתונים ללא אומר, וכששפתיו קמוצות כרגיל, פתח לפניה דלת קוּבּה קטנה שבתוכה ראי, והגברת עבת-הבשר, אוחזת בתחתונים בין אגודל לאצבע כמו בזנב עכבר קטן, שפתיה שלה קמוצות אף הן במין שאט-נפש, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת נמרצות; הכל ברוגז וטינה הדדיים, שהם כה אופייניים ליחסי המסחר בעירנו.

בלא להמעיט כלל מגוש התרעומת שבקרבו, הלם לפתע בלבו של פרופסור קַפְּליצקי ריגוש מרעיל, כל חייו שחי עד הנה נמאסו עליו, ובהרף-עין של החלטה גורלית התכופף מול הדלת, צמצם את גופו, כיווץ עינו האחת, והציץ בעד חור המנעול פנימה לראות את מערומי האישה.

בהצטמצם פרופסור קַפְּליצקי הרתחן-התאוותן מול חור המנעול, נברא עולם שלם מאחורי גבו. הזבן הצייתן קפץ על הדלפק והתחיל לרקוד, תריסר קופסאות גרביים נפלו מעל אחד המדפים, שני נערים פוחחים התגנבו פנימה, שלחו יד לחלון הראווה וגנבו בובת-אישה עם חזייה, ואפילו עכבר יצא מחורו, רץ, חטף פירור גבינה מעוך שהיה על הרצפה, ונכנס לחור אחר.

האם סוף-סוף יש אלוהים או אין אלוהים?

והזוכר אתה את יציאתך הראשונה אל מחוץ לגבולות הארץ? טסת לשווייץ. עד הרגע האחרון לא האמנת כי באמת קיים חוץ-לארץ. אומנם כן, אתה אדם שפוי, קראת ספרים, עיתונים, ראית סרטי קולנוע, ידעת בשכלך החברתי כי חוץ-לארץ קיים. אך משהו עמוק יותר בתוכך, איזה אינסטינקט זהירות קמאי לוחש לך: "והרי לא ראית!", והשכל הישר, הפשוט, מתחבט, מפקפק, מקרקר בקרבך כצפרדע: "פתי! תאמין ובסוף יצחקו ממך! כפי שהאמנת בגיל שש שלחברך צְווינוּש יש אווירון אמיתי בחדר הכביסה על הגג, ובסוף – אין אווירון, בקושי מכונת כביסה מקולקלת, ואתה יצאת טיפש!"

והנה נחת המטוס בשווייץ. ושווייץ קיימת. דרכת עליה. יש אדמה, על האדמה בתים אדומי רעפים, כבישים, מכוניות, ואנשים שווייצריים. ובצאתך משדה-התעופה – אוטובוס שווייצרי מבהיק, ולידו הנהג, טיפוס חכליל-לחיים ובעל פנים זועפות, קמצניות. לא ברצון יענה על שאלותיך. ואתה נכנס לאוטובוס, עדיין אחוז השתאות והתפעמות לנוכח קיומם של השווייצרים, אבל הם לא שמים לב להשתאותך, הם ממשיכים בעיסוקיהם השיגרתיים, והנהג נוהג לו באוטובוס כאילו קיומו המופלא הוא משהו מובן מאליו.

אנו חפצים להאמין כי אלוהים, כמו שווייץ, אכן קיים קיום פשוט, אוֹבּייקטיבי, חרף פקפוקינו הקמאיים. איננו משווים חלילה את אלוהים לנהג האוטובוס השווייצרי (גם מקווים אנו כי מזגו קודר פחות), אך מבקשים היינו להאמין כי אי-פעם אי-שם נבוא ונתייצב לפניו משתאים פעורי-פה, וכמו אותו נהג אוטובוס, נמצא אף אותו שקוע בשיגרת מעשיו, קיים ונוהג את העולם כרגיל, ואפילו משתאה קצת על השתאותנו.

ומאידך, קיימת גם החֲזָרָה משווייץ. בחוזרך משווייץ הבאת בכיסיך שעון יד ושתי חפיסות שוקולד שווייצרי מתנה לאביך. ובעלותך בחדר המדרגות בבית ילדותך הישן, דמך מוצף מתיקות חמה לקראת שמחתו הצפויה של אביך, נפתחת דלת השכנים, והשכנה עומדת לה בפתח ומבשרת לך כי אביך מת ונקבר, חיפשו אותך בשווייץ ולא מצאו. הנה כך, לפתע, רק הפנֵית גב, וכבר בור נכרה, בשר מבשרך אל תוכו הוטל, כוסה עפר, ולא תראנו עוד. ובחילה פתאומית גואה בך למחשבה, כי בהיותך קונה שעון בציריך, פסק פֹּה לב אביך מלפעום, קפא דמו, חייו תמו. והשעון ושתי חפיסות השוקולד המעוכות מונחים בכיסיך כשרצים מתים.

אכן, כוזבת היתה מתיקות השוקולד השווייצרי, כוזב דיוקם של השעונים השווייצריים, וכל שווייץ היפהפייה, על בתיה הקטנים והרריה המושלגים, כולה מראית-עין, רמאות, כי הנה מתקלפת לה שווייץ כמו כרזת פירסום צבעונית בגשם, ומתחתיה פני אביך המתים ממלאים את חלל העולם.

אומנם כן, חוששים אנו כי נבוא אל אלוהים, וצרור תפילותינו ואמונותינו בכיסנו, כמו חפיסות השוקולד והשעון השווייצריים בבואנו אל אבינו, והנה תחת אלוהים תצא שכנה מפתח דלת סמוכה ותאמר לנו: "מת, נקבר".

ושוב חזרנו אפוא אל נקודת המוצא שלנו: יש אלוהים או אין אלוהים? מה האמת, הנסיעה לשווייץ או החזרה ממנה?

מסה קטנה על הגבול הדק, הבלתי-מסומן

כידוע לכולנו מתרחשים פרקי הרומנטיקה שבחיינו על עור האישה. אין אנו מכירים את פנימיותה, אלא את מירבצי עורה בלבד. נכון שגם הנפח משחק תפקיד עצום, אך אנו מתוודעים רק למעטפתו החיצונית, ולא לרקמותיו הפנימיות. כך, לדוגמה, אין לנו היכרות וקשר רומנטי לעצמות האישה או למעיה. אם נראה את מעי אהובתנו, יתעורר בנו הרגש המתעורר בנו למראה מעי בהמה. שפתיה של אהובתנו, לעומת זאת, ירגשונו עד כלות הנפש.

במקומות בהם יש לאישה חור או לוע, הולכת היכרותנו ומצטמצמת בהדרגה ככל שאנו מעמיקים פנימה, ועימה פוחתת אהבתנו. שיניה החותכות של אהובתנו מוכרות היטב; שיניה הטוחנות – לא כל-כך. מישטח לשונה העילי, זה המישור המחוספס, נגלה לעינינו תכופות, ברגעים של ליקוק ובשעות של לעג; תחתיות לשונה, זה הנתח הרירי המשורג בקישורי שרירים שצבעם כחול מרוב דם – נחבא לחלוטין. כיוצא בזה באוזן, באף, בנקב הערווה ובנקב פי הטבעת. על זה האחרון ברצוננו להרחיב מעט.

הנה, כזה הוא המצב: אנו סרוחים פרקדן על המיטה, האישה שרועה עלינו לכל אורכנו, לשוננו מכשכשת כמו זנב-כלב בתוך פיה, אברנו הגלילי נעוץ בנקב ערוותה, ידנו השמאלית משחקת בשערה ובעורפה, מחדירה מדי פעם אצבעונת לחור האוזן שלה, שאז חולף זעזוע קל מקְצֵה האישה ועד קָצֶהָ וקול נהמה כבושה בוקע מפיה, ואילו ידנו הימנית מה? - פנויה. יוצאת לה אפוא היד הימנית למסע, יורדת לאורך גב האישה למטה, עוקפת את אחוריה, עולה מן האגף אל הירך, צצה לה מכיוון דרום אל מעלה הררי האחוריים, מטפסת-מטפסת מעלה-מעלה, עד שהגיעה אל פסגת רכס, אחד מצמד הרכסים התאומים המהווים את ההימלאיה של האישה. (כאן אין לנו, כמובן, כמו בתורה, הר גריזים והר עיבל, הר הברכה והר הקללה: כאן שניהם הרי ברכה, שופעים ברכה ומביאים ברכה גדולה לאנושות.) מעל פסגת הרכס, משקיפות אל הגיא הצר שתחתיהן, אומרות חמש האצבעות שלום לכף היד, נפרדות ממנה וגולשות בצעדי ריקוד ופיזוז אל הגיא, החריץ הצר והעמוק שבין שני הרכסים. בהגיע חמש האצבעות למטה, נפרדת אצבע אחת משאר האצבעות – זוהי בדרך כלל האצבע בה הצבענו בכיתה בהיותנו תלמידים – ומתחילה לרדת מטה-מטה אל התהום שמתחתיה, הלא היא מערת פי הטבעת. ארבע האצבעות הנותרות מחכות להן על פי התהום. ואז נתחבת אצבעי התלמיד פנימה. הריגשה האוחזת בלבנו היא עצומה. נוסף על הריגשה יש פה גם נעימוּת-לוואי צנועה. כי האצבע הנתחבת מעוררת את הרפלקסים השריריים של פי טבעת האישה להגיב תגובת נגד, ואלה מתהדקים סביב אצבענו ולוחצים לחץ, לא חזק מדי, רק עד גבול הנעימות, כאילו ענדה לנו אהובתנו טבעת-בשר עדינה על אצבענו. וכך ממשיכה האצבע ומתחפרת פנימה, הכל בתנועות סיבוביות-איטיות, על-מנת שלא להכאיב או לגרום נזק לאזור בטחוני-סודי של האישה.

התענוג שבהימצאנו בחור הישבן של האישה הוא עילאי. איך לבטא זאת? זהו המקום של המקומות, אם מותר להתבטא כך, ירושלים דירושלים, או בפשטות – אמריקה. כמדומה, תחיבה פשוטה של אצבע לישבן פותחת במוחנו איזה פּישפָּש קטן, שמאחוריו גועש אוקיינוס אינסופי.

עם חדירת האצבע לפי הטבעת, ועם התקרבות הגבר אל פסגת שצֶף תאוותו, פוסעת האצבע עוד פסיעה, וכבר חדרה פנימה, והריהי נמצאת בתוך התהום שמעֵבר לפי הטבעת, בתוך מעבה המעיים. עד שם – שטחי העור של אהובתנו, כרי דשא רומנטיים של תשוקה, חיים, אהבה, להט ויצר; ולפתע – חושך צלמוות, נכנסה האצבע למעבה היער האפל, טריטוריה חדשה וזרה לחלוטין, טריטוריית קרבי האדם, מלכותה של המדיצינה הקלינית. כביכול – בדימוי אחר – יצאנו מחדר הנשפים, ומצאנו עצמנו פתע בחדר המכונות המלוכלך, המרעיש, המלא שמן ופיח, גאז ופסולת.

המַעבר מעולם אחד למישנהו נעשה בכהרף-עין. חוט השׂערה מפריד בין הבית לבין הג'ונגל. כביכול קו גבול בלתי-נראה ובלתי-מסומן (כמו קו אווירי) מתוח כקרום דקיק בפי טבעת האישה, קרום המפריד בין עולם הרומנטיקה לעולם האנטומיה, בין אולם הנשפים לחדר המכונות. מי יידע בדיוק היכן הוא גבול זה, היכן סוף העור ותחילת הקרביים, היכן נגמרים השמחה והמוזיקה ומתחילים החושך והאימה, הזרות והסלידה. אהה, גבול לא-מותווה ללא גדר, ללא סימן, ללא שומר חמוש שיתייצב מולנו ויאמר: "עצור! עד הנה! מכאן – המוות!"

על הטוב ועל הרע אשר בנפש האדם

הטוב והרע אשר בנפש האדם הרי הם כשני מקווי מים השוכנים זה לצד זה. האחד, מקווה הרוע, הוא בעצם ים, אוקיינוס רחב, עמוק מני-חקר, שורץ דגים שונים ומשונים, צמחי-ים ושוניות – עולם העולה על כל דמיונותיך, מדהים לאין-קץ בשלל צבעיו ואפשרויותיו. ואתה, קפוֹץ לתוכו, שְׂחֵה לכאן, שְׂחֵה לשם, צלוֹל ועלֵה ושוּב וצלוֹל - ואל רזי סתריו לא תגיע, ואת תהום חשכתו לא תאיר.

ואילו הטוב, הטוב הוא מין אגם קטן, לא, לא אגם – ביצה, וליתר דיוק, שלולית קטנה, כגון זו הנקווית בגומה שבחצרנו לאחר ליל גשם. כמובן שמדי פעם מנסה מישהו לחדור אל הטוב שבקרבנו. הוא עולה על אבן גבוהה, פושט ידיו לפנים, מכופף ברכיו, מנתר באוויר קְפיץ-קפוֹץ וְ... ראשו נחבט בקרקעית, ומייד הוא מתרומם ויוצא צולע ושבור צלע, מגדף את כל העולם, ושני מעשי צדקה נושנים שלנו, בדמות שתי צפרדעים זקנות, מוציאות ראשיהן בהפתעה גמורה מתוך המים העכורים, ומקרקרות אחריו בתימהון: קְוָוה-קְוָוה? קְוָוה-קְוָוה?

מסה קטנה על הזולת

עוול גדול גרמתי לשארת-בשרי הרחוקה, דודת-דודתנו המנוחה, בהקפיאי אותה בבית-הכיסא. וכך היה המעשה: באתי אליה פעם, לאחר שנים של הזנחה ושיכחה – אני וארוסתי – להזמינה לחתונתנו. באותם ימים היתה הדודה כבר זקֵנה. דייר-מישנה בדירתה – אף הוא ישיש – פתח לנו את הדלת והודיענו כי דודת-דודתנו נמצאת בשירותים ותיכף תצא.

ואני הייתי מאוהב אהבה גדולה בארוסתי, ראיתי עימה חיי עונג ומתיקות, הלאה ממני היו כל טחב וצינה, ימַי ולילותַי עברו כאילו שאב לבי בלי הרף לא דם, אלא גמיעות גדולות ורעשניות של תה רותח ומתוק. בקיצור, גנחתי רק מתענוג.

רגע אחד חיכינו לדודת-דודתנו עד שיצאה מבית-הכיסא, וביוצאה עוד ישרה מעט לעינינו את שולי שמלתה. היא ישבה מולנו בכורסה, ואני הזמנתיה לחתונה. בחיוב, אם גם לא בשמחה יתרה, קיבלה את הזמנתי, והבטיחתני כי אם תהיה בקו הבריאות, תבוא. ואני בזתי לה בלבי על אדישותה ורפיונה, לא הבינותי איך אפשר כך ללא התלהבות, מין חיים כבויים וצוננים. ובלכתי הביתה לא זכרתיה עוד, ולחתונה באה או לא, איני זוכר, ואם צפה ועלתה מפעם לפעם בדמיוני, ראיתיה יושבת בבית-כיסא, שמלתה מופשלת, והיא משתינה השתנה דלוחה, סרת טעם, ועיניה מביטות אל הקיר, ובמוחה אין כלום, מלבד אולי מחיר המרגרינה והביצים, ולבה ריק, ורק מתחתיה טיף-טף עגום. כך הוקפאה דודת-דודתנו בעיני רוחי בבית-כיסא.

חודשים ושנים עברו, אהבתי התמוטטה. בשעות הארוכות של ייסורַי עברו לעיני כל תולדות אהבתי לפרטי-פרטיה, אף הזוטות הפעוטות והטפלות, ואף זכרתי את לכתי עם ארוסתי אל דודת-דודתנו (אשר כיניתיה כבר בלבי "דודת-בית-הכיסא") להזמינה לחתונתנו, ואיך יצאה מבית-הכיסא, מיישרת את שולי שמלתה, ואני הייתי מלא להט, והיא – כבויה. גם עתה בזתי לה בלבי, כי אפילו בסבלי וביגוני הנני חי, קודח, חוֹוה חוויות עזות, ועתיד שוצף עוד מחכה לי, ושם – דודה בָּלָה יושבת על מושב בית-כיסא צונן ומטפטפת שתן קר.

אחר-כך מתה דודת-בית-הכיסא. אף בהלווייתה המשכתי להקפיא אותה שם. אכן, עוול גדול עשיתי לה, כי בלי ספק היו גם לה חיים משלה, גם היא ידעה פעם אהבה, צער, גם את נפשה עברו סערות ותהפוכות, אך אני, מרוכז סביב עצמי בלבד, לא ראיתי כל נפש זולתי, ונוח היה לי לשמר מדודתי – כמו היתה איזה חפץ – תמונה אחת בודדת, אווילית. ובעצם, כלום אין אנו כולנו חגים אך סביב עצמנו ומקפיאים את שארית האנושות הקפאה עמוקה, מי בבית-כיסא, מי בחנות הדגים, מי עם אצבע תקועה בחוטמו, וכן הלאה תמונות מגוחכות? והבוז שאנו רוחשים לכל אלה שאינם אנחנו, כלום אין מקורו באיזו זוֹלוּת ראייה הטבועה בתוכנו אנו?

עלובים היו חיי דודתי, ועלוב מותה. לא שפר חלק גווייתה בקבר, ולא חלק זִכרהּ במוחי. כי הנה בעוד גווייתה נרקבת בבור ומתכרסמת, הרי לא היטיב עימה גם מוחי, ועדיין היא מוקפאת שם בעיני רוחי הקפאה עמוקה בבית-כיסא. ותקווה גדולה יש לה, לדודת-דודתנו, רק כאשר אמות גם אני. אז, כאשר יכבה מוחי בחשכת המוות, יואר סוף-סוף בית-הכיסא בו נכלאה דודתי שנים כה רבות, הדלת תיפתח לרווחה, והיא תצא משם קלה, מרחפת, חופשייה מאזיקיה, למעלה, אל השמים הכחולים, שם תדאה ותתרחק כמו ציפור קטנה עד שתיעלם.

על הנעורים בראי הזיקנה

הצעירים חושבים שאין לזקנים מה לעשות, מלבד לשבת על המרפסת ולתלות בהם עיניים משתאות. בחור צעיר, רווק, עומד ליד המכונית שלו ברחוב, וזקן משקיף עליו ממרפסת הקומה השנייה. נערה צעירה באה במורד הרחוב בדילוגים עליזים היישר לזרועות הבחור. הם מתנשקים. הבחור אומר לה משהו, היא צוחקת, הוא מתמתח בגו גמיש, כולו שופע כוח ועליצות. כמובן, אין לו עניין בישישון המיובש הרובץ למעלה עם הכביסה המתייבשת, אבל שמינית-שבשמינית מצחוקו והתמתחותו היא מעֵין הפגנת נעורים כלפיו. הישישון, כך סבור הבחור, מביט בו במבט משתאה ומקנא, ורוצה למחוא לו כף. תשאלו, לשם מה לו לבחור השתאות של זקן זר, והרי יש לו נערה ומכונית כמו מהקולנוע וכל העולם לרגליו?! –  ובכן, ככה זה, קצת השתאות וקנאה לעולם לא יזיקו.

הבחור מוציא לו סיגריה, ומשליך את הקופסה הריקה על המדרכה. בבת-אחת קם הזקן על רגליו וצוֹוח: "אדוני, כאן לא פח זבל!", והבחור נושא אליו רגע עיניו, גיחוך קל על שפתיו, ושב ותולה אותן בבחורה. את החפיסה אינו מרים. הזקן חש מדקרה בלבו. "מה הם חושבים לעצמם?!", צורח בו קול פנימי דק. ותימהון גדול, תימהון יוקד של שנאה וקיפוח ממלא אותו.

ובכן, לא השתאות, לא הערצה לנעורים, רק תימהון עצום ומר, ממש אינו מבין, הכיצד אין הבחור הזה שם למטה תופס כי גם הוא, הזקן, היה פעם צעיר וחיבק בחורה (אומנם לא ליד מכונית), וכי הוא, הבחור, יזדקן ויהיה פעם כמוהו, גופו יתאבן ושיניו ייפלו, והוא יישב במרפסת עם טיח מתקלף, עצמותיו רוחפות מחולשה ופיו מלא חמצמצות תפלה?! ואם הוא אכן תופס זאת, הכיצד הוא מסוגל להשליך קופסת סיגריות ריקה, איך הוא מסוגל בכלל להמשיך לצחוק, איך לא קופאת ידו הכרוכה סביב מותני הבחורה, ומדוע אינו בא לשבת לצידו, לצד הזקן, ולשמוע מפיו את הלקח הזה, ואיך הוא מעז לנטוש כך אמת ברורה-כשמש זו, להיכנס למכונית ולהפליג משם עם הזונה שלו?! מבין טורי הסמרטוטים התלויים על חבל הכביסה שמעל ראש הזקן – מגבות ישנות, גרבי צמר, גופיות, תחתוני בד לבנים-צהבהבים רחבים כשמלת אישה, ואפילו שקית ניילון שנרחצה ועתה היא תלויה לייבוש – מבין טורי הסחבות האלה רוצָה צעקה גדולה לבקוע, כן, שישמע כל העולם כולו: "גם אתם תמותו! כמוני, כמוני! תמותו!"

בלילה כבֵדה נשימתו של הזקן. לבו הולם בכוח, הוא מלא שנאה ומרירות עד להתפקע. כאב נוקב הולך ומתפשט בחזהו. הוא מבקש לשכוח, להירגע, לנוח, לשקוע בשינה מחלימה, אך חרחור צייצן בוקע מחזהו, קופסת סיגריות שָבה ומופיעה מול עיניו, ואחריה, כמו הלמות פטיש: "גם אתם... גם אתם... גם אתם...!". כל הלילה עמֵל הזקן להחדיר בינה בקודקוד הבחור, לשכנע אותו שגם הוא ימות, ואילו הבחור, באותה שעה, רוקד לו עם הנערה שלו במועדון לילה, מסרב להחכים, מסרב בתוקף להכיר בכך שגם הוא ימות. פשוט מסרב להכיר.

בבוקר, בשעה לא מוקדמת כלל, יוצא הבחור לקנות לחמניות טריות, ורואה מודעת אבל מודבקת על פתח הבית. מת לו הזקן, ועל המרפסת מתנפנפים תחתוני בד לבנים-צהבהבים, ריקים, ברוח בוקר קיץ. הבחור מעיין במודעה. צל שחור, משב צינה לא-נעים חולף בגוו. חבל לו על הזקן. הוא חובב ישישונים. לדעתו הם ציוריים (אלה הזרים – לא הוריך!), הם שקטים, טיפוסים, משרים אווירה, ובייחוד, אין להם כביכול חיים משל עצמם, אלא הם יושבים על המרפסת, נטועים כעציץ, בשורה אחת עם הכביסה התלויה, ומשתאים לזוהר הנעורים.

עובר שבוע, חודש. לדירת הזקן נכנסים דיירים חדשים, בעצם דיירת. על המרפסת עומד כלב, מסתכל החוצה. הבחור יוצא מן הבית וניגש אל מכוניתו. הכלב מסתכל בו, לא משתאה על כלום ולא מרוגז על כלום. הבחור פשוט לא מעניין אותו. חבל, חבל לו לבחור, אבל חבל רק קצת. כי עד שהוא מפליג במכוניתו, כבר פרח כל העניין מראשו, וראשו נקי לחלוטין מן הזקן, כפי שנקי מן הבחור ראשו של הכלב השעון על מעקה המרפסת מתחת לכביסה החדשה, הכוללת תחתוני נערה צעירה, מודרנית, תחתונים זערערים-אדמדמים-שקופים עם פרפר רקום באמצע.

מסה קצרה על תולדות המחשבה האנושית

ידוע לנו כי כל מחשבה – תחילתה במחשבה קודמת לה, כל הרהור הינו חוליה בשרשרת הרהורים ונולד מן הרהור שלפניו, אם בדרך ההשתלשלות ההגיונית, ואם בדרך פיזוזי הדמיון הפרוע. לפנינו איפוא שלשלת, שבה לכל חוליה – חוליה קודמת. והשאלה היא: היכן ראשית השלשלת? או במילים אחרות: מהי המחשבה הראשונה, הקדמונית, שממנה נגזרות כל היתר?

חקרנו והגענו למסקנה נחרצת כי שתי המחשבות היחידות שאינן צריכות חוליה קודמת הן מחשבה על GRAPES ומחשבה על FLOATS.* מחשבות אלה צצות בראש ההוגה סתם כך, מעצמן, בלי שום קשר לכל מחשבה קודמת. ללא משפחה, בלי אחים ואחיות, לא צומחות משום קרקע ולא קשורות לשום אקלים, הריהן מרחפות בחלל האוויר, שתי בועות מחשבה סגורות, אוטונומיות. אלו, אם אפשר לכנותן כך, מחשבות אַקְסְיוֹמָטיוֹת, ומהן נגזרות כל שרשרות המחשבה האנושיות.

שוכב לו גבר נרפה סרוח לצד בחורה, בידו כוס יין, הוא מנומנם, בפיו תפלוּת חמצמצה. פתאום הוא מחייך. עלתה במוחו מן התוהו, מן האֵינוּת, מחשבה על FLOATS. הבחורה, הסוקרת באותה עת את פניו – תוהה בלבה אם הוא חומד אותה רק פיזית או גם נפשית – שואלת למה הוא מחייך. הוא עונה לה שהרהר ב-FLOATS. היא שואלת מה פתאום FLOATS. הוא מושך בכתפיו ומתחיל לצחוק צחוק אווילי. היא בטוחה שהוא החל למאוס בה. הוא מכחיש. מתפתח ויכוח, צומח ריב, מוטחים דברים קשים וארסיים, חלקם אף נוקבים. מחשבות מתגלגלות, משתלשלות, עולמות נבראים, מתערבלים בקדחת, ניתזים החוצה משני מוחות אנוש.

וזאת להוכחה כי שורש המחשבה (ואולי גם שורש העולם) בשתי הנפיחוֹת האנגליוֹת.

1981

* מטעמי ניקיון השפה העברית החלטנו להעביר את הלכלוך לאנגליה.