מלה בזכות הביקורת

הרבה דיו נשפך בעניין הביקורת, ולא הייתי דש שוב בנושא הזה, שנדמה כי אי אפשר לחדש בו עוד, אלמלא הצורך הרגשי להגיב.

הטענות כנגד הביקורת רבות ושונות: אנו נוטים להאשים את המבקר בגסות-רוח, בחוסר-הבנה, בהתפרצות לתחום שאינו שלו, וכיוצא באלה רעות חולות.

אין בכוונתי לסנגר על המבקר באופן מוחלט, ומודע אני היטב לכמה מחולשותיו האופייניות. כמו כן מוכרת לי באופן אישי תחושת ההתפתלות הנואשת שבהתייצבות מול המבקר. ויחד עם זאת חש אני כי מבחינה מסוימת נעשה לו עוול.

המבקר הוא בראש ובראשונה נציג החברה ולא נציגנו אנו. הוא נשלח על-ידי החברה, מתפקידו לשרת את האינטרס שלה - על חולשותיו ומעלותיו - ואין אנו רשאים לבוא אליו בטענות על שלא השכיל לחדור אל צפונות נפשנו, לפרש את כוונותינו, וביחוד על שאין הוא נותן בנו אמון. ראוי לזכור: אנו עושים את שלנו והמבקר עושה את שלו, ואין בין השניים ולא כלום.

נקודה שניה, והיא המכרעת: המבקר, יותר משהוא בא לבקר אותנו, בא לבקר את הנהג. כי עיקר מעייניה של החברה הוא לא כל-כך בכניסתנו או אי-כניסתנו לאוטובוס ללא כרטיס, אלא בהשגחה קפדנית על הנהג או הכרטיסן שמא יסיע את מקורביו או ידידיו בחינם, ובכך יגרום הפסד לחברה. נדמה לי שעם כל אי-הנוחות שבדבר, ביחוד בקיץ, כשהצפיפות באוטובוס רבה, עלינו להאריך רוחנו ולעזור כמיטב יכולתנו לאותו מבקר שלוח-החברה, אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה, הנכנס בדלת אחת, נוסע ללא תכלית ומטרה, ויורד כעבור רגעים ספורים בדלת השניה.