בגרות
תענוג מיני קטן
הנה מאורע מדהים למחצה שאירע לבחור לא צעיר, חיטרא שמו, בעת סיימו תענוג מיני קטן עם בחורה לא יפה ושעירה, אשר מפאת כיעורה וחוסר חשיבותה שכחנו את שמה ונקרא לה הבלותא. מובן שהבלותא שימשה לחיטרא רק כבשר ללפיתה, הוא לא התענג עליה כלל, הוא עצם עיניו ותוך משמוש בבשרה דימה לעצמו בחורה אחרת, יפה ובלתי-מושגת לחלוטין, עומדת כשגבה אליו, מפנה ראשה אחורה, לעברו, ומחייכת חיוך קליל של חמלה ולגלוג, חיוך של מי שאינה ניתנת להשגה, ולפתע הלהיט אותו עד כדי כך החיוך הקליל של הבלתי-מושגת, שהוא לפת לפיתה אדירה בירכי הבלותא, פלט בעיניים עצומות יבבת נכאים כלפי הבלתי-מושגת, והגיע אל פסגת תענוגו תוך שיבבתו מתחלפת פתאום בשתי נחירות עמוקות, ולאחריהן געה בצחוק משוחרר של פורקן, פלט לפתע גם נפיחת תרועה קצרה ועמומה מתוך מעיו, גיהק, ולבסוף התעטש, התגלגל על גבו ושוב צחק, הפעם לא מפורקן אלא מחמת הסידרה הנדירה של פליטות אויר קולניות אשר אירעו לו בסמוך לפסגת התענוג. הבלתי-מושגת התפוגגה באויר (תחת שתתפוגג הבלותא), והבלותא שכבה לצידו ועישנה סיגריה בחוצפה של אדם המעז להתנהג כמו בסרטים. היא הביטה בחיטרא בגבות מורמות מעט, כמו בתימהון למשמע הצחוק הקולני, אך התימהון לא היה אמיתי, חיטרא לא עניין אותה יותר כפי שעניינה היא אותו, ולאחר ששאלה פעמיים "מה הצחוק הגדול?" וחיטרא לא ענה אלא בפרצי צחוק נוספים, חדלה מלשאול, המשיכה לעשן ואפילו הציצה בעיתון. חיטרא קם ולבש את בגדיו בלי לומר מילה, ותוך כך כבר ראה עצמו מספר כלאחר-יד למישהו מידידיו את המאורע המשונה שקרה לו בהיפלט לו מכל חורי גופו תרועות ונשיפות עם הגיעו לפסגת העונג על בשר האישה. כמובן, הסיפור מיועד היה ליצור בלב השומע רושם שכאן מדובר בגבר מצליח המשיג נשים באדישות ואינו שם לב בכלל לבשר עצמו, אלא רק לרוטב הפיקנטי המתלווה אליו; זאת ועוד, שהוא זכאי, ללא עוררין, לפלוט את שפלט בנוכחות אישה מבלי שתגרש אותו מעל פניה או תמאס בו, וזה מוכיח שוב את אדנותו המוחלטת בעולם הנקבות, קסמו הפראי שאין לעמוד בפניו, ובוזו לכל הלכות נימוס הקשורות בעולם הנקבות. "ועכשיו", אמר חיטרא בלבו עם צאתו מן הדירה, "עכשיו צריך רק לספר". כן, אך למי מספרים כעת באישון לילה? לפני מי להתפאר? לפני מי להתגנדר?
יפתה והתפתחה
חיטרא השלים במחשבתו עם דחיית הסיפור למחר, וכבר עלץ בציירו לעצמו את הסיבּוֹ למחרת במסיבת רֵעים וסַפּרוֹ את המעשה המדהים למחצה. אבל לא היתה לו למחרת כל מסיבה, ולא היה לו שום רֵעַ. חיטרא היה בודד בעולם עם הסיפור שלו. לפנות ערב הלך לבקר את אמו הישישה, אשר גם לה כמובן אי אפשר היה לספר את המעשה. אך בבואו אל אמו מצאהּ לבושה בשמלה במקום בחלוק מהוּה, אם כי בלי מעיל, ולחיים קצת מפודרות, אם כי שפתיה לא משוחות בצבע שפתון. ופירוש הדבר: היא עמדה לצאת מן הבית, אך לא למרחקים ארוכים, במשוער לא יותר מרבע קילומטר.
"כן", אמרה האם בנימה של סיפוק כבוש, "אני מוזמנת. לחברתי הטובה פְּשיצָה. מוזמנת לבלות, אתה חושב? לא אמך, אמא לא נולדה לבילויים. ראשית, הלא פּשיצה היא שכנה, אין כאן נסיעה, ואיזה מין בילוי זה להיכנס לשכנה? ושנית, אלוהים הרי רצה שפּשיצה תהיה עשירה ממני, יש לה ויש לה בלי עין הרע, הלוואי עלי, הרי את כל השמלות שלה היא תופרת אצלי, אין לי יום ואין לי לילה, וכשהיא מזמינה אותי אליה, אז מה, לרקוד אני מוזמנת? לעזור בהגשה! הנה, אפילו לקחתי לעצמי בארנק סינר קטן".
וכאן פתחה אם חיטרא, אמנית ההתמרמרות, את פיה ודיברה שעה ארוכה על ההגשה, וההשפלה שבהגשה, ועל גורלה להגיש לאחרים, ועל טוב חייהם של אלה שמגישים להם, והוסיפה והתלוננה מתוך לב מורתח מלא רעל: הגשה, הגשה, הגשה... ומקץ ההתמרמרות חשקה לסתותיה, סמל לנשיאה בעול, נענעה ראשה שלוש-ארבע פעמים כנדה על מר גורלה, ואז נטשה לזמן-מה את גורלה ושבה וחזרה, בנחיריים מתרחבים מעונג נסתר, אל הנתחים העסיסיים של החיים:
"נו, ואתה לא יודע מי בא לפּשיצה? בֶּלְבָּלֶה! בּלבּלה באה! בּלבּלה, בתה של פּשיצה, חזרה מלימודים באמריקה עם מי? עם הוֹכְצַייט ארוסה! ולפנות ערב הם בביקור אצל האמא, פּשיצה, ואני מוזמנת! ואלי תצטרף גם אתה, ותראה את בּלבּלה אחרי עשר שנים באמריקה, אומרים שיפתה והתפתחה, לא כמוך, היא מאוד תשמח לראות אותך ולהכיר לך את הוֹכצייט ארוסה, הוא אמריקאי ממוצא שווייצי, לא כמוך, וגאון גדול בהנדסה מתחת למים, ככה שמעתי".
חלקיה המוצנעים
חיטרא עיקם את אפו פעמיים, אבל הסכים מייד להצטרף. מה יש לו לעשות כעת, מלבד להיות עם עצמו, ואת עצמו יש לו הרי גם אחר-כך. בּלבּלה היתה בחורה חיננית, למרות שזכר אותה כבעלת גוף כחוש. אבל אולי – כפי שמרמזת אמו במלה "התפתחה" – אולי חזרה מאמריקה עם נתחי בשר מלאים? אומנם, רזון או שומן, כלום לא יועיל לו כאן, היא הרי באה עם ארוסה הוֹכצייט, המומחה השווייצו-אמריקאי בה"א הידיעה להנדסה תת-מימית, ולו, לחיטרא, אין כלל סיכוי, אבל הלא להסתכל אפשר, תענוג לא קטן ניתן להפיק מהצצה כהלכה באישה. ואדרבה, המאבק לראות את חלקיה המוצנעים קשה הרבה יותר, אך גם הפיצוי רב יותר. עליך לשבת מולה, ראשך נמוך ככל האפשר – לשם כך עליך להגליש גבך אט אט, מטה מטה בתוככי הכורסה, ולחכות עד שתגביה רגל על רגל, ואז יתגלה לעיניך בשר ירכיה הלבן והמרגש כל-כך, ואפילו, ברגע של הסחת דעת, ייפשׂקו הרגלים, והוֹפּ, הנה לעיניך מחוזות התחתונים! מה יש כאן לדבר, טוב ללכת אל פּשיצה (גם את ירכיה שלה לא מזיק לראות, הן שופעות ורוטטות), טוב להציץ בבתה בּלבּלה בתשוקה, טוב לסקור בלגלוג ובעוינות את הוֹכצייט ארוסה (פגמים ודאי לא יחסרו גם בו), טוב לשתות קפה ולאכול עוגה אצל מישהו בלי לשלם, טובה, טובה ונעימה החברה האנושית. ומה על סיפור המעשה המדהים למחצה? אולי יימצא מישהו בערב. אולי מחר. הזדמנויות לא תחסרנה, העולם מלא אוזניים, מלא פיות פעורים, מלא טפיחות על שכם, החיים הרי רק מתחילים, ועל כל פנים לא רחוקים מהאמצע.
יוצאת מן האמבטיה
איך לתאר את דמותה של בּלבּלה? היא היתה הנערה הנצחית שאחרי אמבטיה, זו הדמות הנשית הנפלאה העטופה חלוק רקום, היוצאת ברה ונקייה מן האמבטיה, מדיפה ריח ניחוח מיוחד, עיניה בורקות ברעננות ושערה רטוב מן החפיפה. היא אינה שמה לב כל-כך אליך, אלא ניגשת אל שולחן הטואלטה הקטן, נוטלת מסרק ומסרקת את שערה. כיוון ששערה ארוך, היא מטה בכל פעם את ראשה קצת הצידה לסרק היטב היטב, פעם את מחצית השיער מצד ימין, ופעם את מחצית השיער מצד שמאל, פניה הנשקפים בראי קצת כאובים מחמת הימשכות השערות בשיני המסרק, והמתבונן בה מאחור ורואה את ראשה הנוטה הצידה ואת פניה הנפלאים המיוסרים בהטרדה של מה-בכך, ייתקף בתשוקה אדירה אל הדמות הזו. והיה לה, לתכונת "הנערה שאחרי אמבטיה", עוד פן אחד, נפשי. נפשה של בּלבּלה היתה פשוטה, נחרצת, לא עקומומית ולא ערמומית. מין פשטות נפלאה כזאת – סבון ומים. הנה, מצד אחד העולם, הלכלוך, ומצד שני – בּלבּלה, סבון ומים. כזאת היתה בּלבּלה, הנערה הנצחית שאחרי אמבטיה, ראשה תמיד – אפילו לא לאחר הרחצה – מוטה קצת הצידה, ופניה נתונות בהעוויה קלה של ספק ייסורים ספק סלידה מכל האופף אותה.
האפלולית שבין ברכיה
חיטרא ידע היטב כמה אפשר וראוי לסלוד ממנו, ולפיכך מצא עצמו בהתאמה מושלמת מול פניה מביעות הסלידה של בּלבּלה בבית אמה פּשיצה. הוֹכצייט, הארוס, היה שם כמובן אף הוא, יושב על הספה לצד בּלבּלה, ידו האחת תומכת בסנטרו, פניו משתדלות לנהור מאינטליגנציה, לעיניו משקפיים עם מסגרת דקה (חיקוי למשקפי המלומד האיטלקי הגאוני פוֹנטאנה-מוֹנטאלה), וחיוך אירוני קטנטן תמידי משוך על שפתותיו כתרומה חברתית פעוטה, כלאחר-יד, של אדם השקוע כל הזמן בספֶרוֹת עליונות. פּשיצה ואמו של חיטרא התרוצצו כל הזמן בין המטבח לחדר – לצורך ושלא לצורך – מביאות קפה ועוגות ועוגיות, בוחנות בדרכן בדים ומודדות שמלות ומקפלות כביסה, ומסדרות ארונות, ומקרקרות, מקרקרות קוּקוּריקוּ אינסופי, אחת תרנגולת גאיונה, ואחת תרנגולת מרוטה. בצאת פּשיצה מן החדר היה חיטרא מעיין באחוריה הגדולים, ובהיעלמה בפתח היה מחזיר מבטו אל בין ברכיה של בּלבּלה, והוא מתאמץ לחדור אל האפלולית שבין ברכיה מתחת לשמלתה. הוֹכצייט ישב, חיוכו הזעיר על שפתיו והסתכל מבעד למשקפי פוֹנטאנה-מוֹנטאלה שלו לאנשהו, איש לא ידע לאן. ואז אמר חיטרא:
"שמעתי שאתה מתמחה בהנדסה הידראולית".
"הוֹכצייט משווק צעצועים לאמבטיה", אמרה בּלבּלה ברעננות נחרצת. כמו שאמרנו: סבון ומים. חיוכו של הוֹכצייט לא השתנה כלל, אבל חיטרא הסתכל עליו, על השרץ הקטן המבקש להצליח באמריקה, וראה לפתע את חיוכו כמוֹת שהוא: חיוך של מורך ופייסנות רבה של בחור הרוצה מאוד את בּלבּלה, ומבקש להיכנס אל תוך חייה ולהתחבב על אמה ועל כל מכיריה, ובכלל, להיות בטוב עם כל העולם. אכן, זהו אדם שלא יודע להגיד "לא". הציעו לו עוגה – ייקח, הציעו לו דג מלוח – ייקח; ואם יסרב, יסרב בנימוסיות מופלגת, נמסה, חלזונית. אכן – ורק עתה הבחין בזאת חיטרא – דומה שקריצה מתמדת עומדת ותלויה לו בקצה העין. הצע לו איזה דבר סרסרות קטן – מיד ישיב לך בקריצה חטופה בעין וילך להסתודד עימך בפינה. צאתך לשלום, פונטאנה-מונטאלה המלומד הגאוני, ברוך הבא פישל הוֹכצייט רוכל הסדקית.
שולי שמלתה מתרוממים
חיטרא הרגיש לפתע הקלה עצומה, הרגשה נפלאה של כוח ורוממות. כאילו משא כבד הוסר מעליו. ובכן, הוא אינו היחידי הראוי לסלידה בעולם. ואם בחורה כבּלבּלה מוצאת משהו בהוֹכצייט, הנה גם לו יש תקווה גדולה בחיים. חיים צבעוניים ועליזים נפרשׂו פתאום לפניו, ומן הרדיו שבדירה סמוכה בקע פתאום ואלס. בּלבּלה, שחשה אף היא בהתמעטות ערך אירוסיה בעיני חיטרא, קמה מייד ממקומה, ניגשה לארון קטן בעל דלתות זכוכית שבפינת החדר, להוציא אלבום תמונות ילדות שלה, אשר לאחת מהן, ודאי מתקופת גן הילדים, השתרבבו גם פניו של חיטרא. עוד היא גוחנת – ושולי שמלתה מתרוממים קצת מאחור – על הארון הקטן, וחיטרא קפץ ממקומו וניגש ועמד לצידה. בּלבּלה דפדפה רגע באלבום, והנה מצאה תמונה ישנה ובה היא, בגיל ארבע או חמש, ליד שולחן קטן עמוס ממתקים, ועל ראשה זֵר, ולצידה, בין ראשי הילדים המצטופפים סביבה ומבקשים ליהנות מזיו חשיבותה, פני ילד אחד, אף הוא באותו גיל, פניו מביעים תימהון אין קץ לעומת הצלם המצלם, אך ידו שלוחה כבר אל העוגה שלפניו, ועל ראשו, לא זר, כי אם כובע. זה היה חיטרא.
קירבה אינטימית
חיטרא, אם משום שחש עצמו לפתע, למראה התמונה, מקורב קירבה אינטימית, כמעט משודך אל בּלבּלה, ואם משום דעיכתו הפתאומית של הוֹכצייט בעיניו, עשה פתאום מעשה נועז. הוא קירב אוזנו לאוזן בּלבּלה הצחה ולאט בטון אדיש, כביכול, אך לא בלי רעדה קטנה של מורא:
"אתמול בערב שכבתי עם נקבה, וכשגמרתי תקעתי שתי נחירות, ציחקוק, נוד, גיהוק, והתעטשתי לקינוח. אף פעם לא ניגנה אצלי תזמורת כזאת".
"בוא אחרי!", אמרה מייד נחרצוֹת בּלבּלה, סגרה את האלבום ויצאה מן החדר, כשחיטרא הולך אחריה מתוך חשש מהול בעונג, והוֹכצייט, שהחיוכון לא מש מעל פניו, המשיך להסתכל אל מקום בלתי-ידוע, אך נראה ששני חריצי דאגה נחרשים לו במצחו בהמשך לאף.
עמדה לצד האסלה
בּלבּלה פתחה את דלת חדר בית-השימוש הקטן, ולא סגרה אותה, אלא עמדה בפתח, פניה אל חיטרא, מזמינה אותו להיכנס. חיטרא נכנס ללא אומר, ובּלבּלה סגרה את הדלת אחריהם. היא לא התישבה על האסלה (מן הסתם לצורך זה לא היתה מזמינה את חיטרא להיכנס עימה), רק עמדה לצד האסלה, צדודיתה מופנית אל הצוהר הקטן אשר למעלה, וחיטרא עמד מול האסלה כמו מול מזבח משונה, אשר בתחתיתו מקווה מים קטן עגול – שעתה היה שחור וצלול – לשטיפת הקורבנות תהומה. בּלבּלה פתחה ואמרה:
"ומה אתה חושב לעצמך, אתה עם ההעזה המתגנדרת שלך. לבוא ולספר לי בהפגנת נוצות טווסית את פרשת סירחונותיך עם בחורה אחת לא-נחשבת ולנסות להדהים אותי. אינני נדהמת כלל, למעשה אפילו ציפיתי לאמירה המופגנת שלך, שכן אני מכירה אותך מילדות. תמיד היתה בך תכונה זו, ההעזה, כביכול, השטחית שלך. אני אומרת 'כביכול', מפני שלמעשה גם העזה אין כאן. מה יש כאן? מין ניסיון נואש להיות נועז, לשמור על חן נעורים שכבר אבד ואיננו. והרי אינך נער עוד. כמה המוני, כמה זול. שום עומק, שום בשלות, הכל מרפרף על פני השטח. כי מי אתה בעצם בבדיקה השוואתית? אפס מוחלט על פי קנה מידה בינלאומי ולאומי, בהמה גמורה על-פי קנה-מידה עירוני, אדם בינוני לחלוטין בקנה-מידה שכונתי, וגאון גדול על-פי קנה-מידה הכולל אותך ואת חתול חדר המדרגות שלך. ומה שמניע אותך הוא כמובן רק הרצון הנואש לשאת חן, וזאת אתה עושה בגנדרנות עצמית מסתלסלת שאין לה אח ורע בכל דברי ימי האנושות – אבל מה אני אומרת 'שאין לה אח ורע' – יש לה המון אחים ורעים, כל-כך הרבה אחים ורעים יש לה – כי מה שאתה אומר אין לו אפילו הכוח להדהים! ובה, בגנדרנות הנפוצה הזאת, מצאת לך את הדרך הילדותית, השטחית ביותר לנשיאת חן בעיני גברות. הבט בעצמך! מה אתה מכיל חוץ מהרצון לשאת חן בעיני גברות? שום שאיפה אמיתית, שום תכלית וייעוד, סתם התפנקות. נשאַרת ילד מפונק, מוג לב, לא מבוגר. כמה מביך, אף מעורר סלידה, לראות אותך בגילך, וידך קצרה מלהתבגר".
הציגה ידיה על מותניה
חיטרא, שהביט לפני דבריה ועם תחילתם אל פניה של בּלבּלה במתח גדול של גירוי וסקרנות, השפיל בהמשך, משראה להיכן דבריה נוטים, את מבטו למטה, קצת הצידה, אל נעליה וקרסוליה של בּלבּלה, ופניו אדמו מבושה. בּלבּלה הציגה ידיה על מותניה, נשמה והמשיכה: "אני מרחמת עליך יותר מאשר כועסת עליך. אני מרחמת על מי שכך רואה את העולם, שאופקיו צרים כל-כך, ועולמו הרוחני דל וילדותי כל-כך. אני מרחמת עליך מפני שאתה מפסיד כעת את הקטע החשוב ביותר של חיי האדם – הלא הוא פרק הבגרות. כי לשם מה מכוּונים חיי הילדות, אם לא להכשיר אותנו ליום בו נתבגר, ננשום עד מלוא קיבולת הריאות, נראה את העולם כפי שהוא, למלוא גווניו ולרוחק כל אופקיו, נתמודד מתוך בשלות עם שמחותיו ובעיותיו, נקשור קשרים יציבים של אמת עם הזולת, ונייעל את העולם למען הבאים אחרינו?! כי מה יש לנו אחרי הבגרות? – הזיקנה המסכנה על החולי, התשישות, אובדן כל הכוחות. אומללים הם האנשים העוברים מן הילדות לזיקנה בלא הפרק החשוב ביותר של חייהם, הוא פרק הבגרות!". ראשו של חיטרא היה עתה שמוט על חזהו, פניו סמוקות לגמרי, ובעיניים מעורפלות העביר את מבטו מנעליה וקרסוליה של בּלבּלה אל המקווה הקטן העגול שבתחתית אסלת בית-השימוש, שם נשתקפה לו בבואת פניו האפורים. ארשת שביעות הרצון והתרוממות הרוח נעלמו מהן כליל, נעלמה אף הבושה, ובמים השתקפה סתם עייפות. בּלבּלה נעצה עוד רגע את מבטה הרענן והחד בפניו, ויצאה מבית-השימוש, סוגרת אחריה את הדלת. חיטרא המשיך לעמוד דום, כמו מרַצֶה מין עונש פנימי לא ברור, לא גלוי, אשר הוטל עליו בלי אומר.
מונעלת נעל חדת חרטום
כדקה או שתיים הביט חיטרא אל המים, מנסה לכבוש את עלבונו ואכזבתו ולחזור אל החדר שלֵו ואדיש. אכן, מפח-נפש שכזה! צוננים כאלה על ראשו, רפש כזה על פניו! והוא קיווה לתגובה שונה לגמרי, קיוה להדהים אותה, להתחרות ברוכל הצעצועים חומד ההצלחה האמריקאית, קיווה שהיא תעדיף אותו על פניו, ואולי, מי יודע, אף תתאהב בו. כי אכן, כמה נכון הוא מה שאמרה לו אודות הצורך והרצון לשאת חן. כמה קלעה אל המטרה. אהה, איזו אמת נוקבת היתה בדבריה! חיטרא היה גדוש כאב גדול ועלבון, והעלבון, כמו גוש שיש גדול וקר, רבץ בתוך מערת בטנו, ואיזה פַּסָל נסתר כבר היכה בו כאיזמל ועיצב אותו לאיזו דמות, ושׂירטוטי הדמות הלכו והסתמנו יותר ויותר בבירור, ומן העלבון הקהה הגולמי עלה דיוקן מלוטש של שתי ירכיים כבירות ולבנות, ירך אחת על רעותה, ומן הירך המוגבהת יוצאת שוק, וממנה כף רגל מונעלת נעל חדת חרטום, והנעל מתנדנדת באויר, וחרטומה משחק מולו ודוקר את לבו וקרביו בכוח וקורע מהם נתחים, ומעל הירכיים הכבירות פנים, פנים שהולכות אף הם ומתעצבות, והנה הראש מוטה מעט הצידה, ושׂער הצד המוטה תלוי באויר וקצת לח, כמו אחרי אמבטיה, ועיניים פקחיות רעננות מביטות בו קצת בחמלה, קצת בלגלוג, כן, מבטה החד והמסעיר עד כלות הנפש של בּלבּלה הגדולה.
אמרה בלקלוק שפתיים
חיטרא, לבו סואן בעוז ונשימתו כבדה, יצא מבית-השימוש, סגר את הדלת אחריו והלך אל החדר. פּשיצה ואמו כבר ישבו אף הן בסלון מול הוֹכצייט, קרייריסט הפלסטיק, וקראו לבּלבּלה שעמדה מול הארון הקטן ועלעלה, כמו בפיזור-דעת, באיטיות בדפיו של האלבום.
"הקפה מתקרר!", טענה פּשיצה באוזני בתה.
"כבר קר לגמרי!", הוסיפה-נזפה אמו של חיטרא בפנים חמוצות מחמירות, מעין נזיפה של משרתת היודעת שמותר לה לנזוף כי היא מתכוונת רק לטובת הגברת, ובנזיפתה היא כאילו רוכשת לעצמה קצת כבוד. בּלבּלה הפטירה "כבר, כבר" בטון שלֵו ומסביר-פנים של מי שידו על העליונה ואינו צריך להפגין זאת. היא גירשה מעליה את טענות שתי הנשים הבלות באותה חביבות עצלתיים בו נַפּיל מעל זרוענו פרת משה רבנו שמטפסת עלינו בפיקניק. חיטרא נכנס אל החדר. הוא ראה את בּלבּלה עומדת ליד הארון הקטן ומעלעלת באלבום. לבו קפץ מהתרגשות: "היא עומדת שם ומחכה לי!", כי אחרת, באמת, מדוע אינה יושבת ליד הוֹכצייט ארוסה כפי שישבה קודם, וכפי שמחייבים גינוני הפּרוֹטוֹקוֹל?" שתי פעימות עזות עד להכאיב של הלב – והנה הוא לצידה, לוחש בשקט על אוזנה:
"אני חייב לך תשובה".
פניו נעשו סגולות מחמת עומס הדם שהצטבר בהן. בּלבּלה היטתה אליו מעט את פניה. "בואי איתי", הוסיף ואמר לה, וקולו רוטט ע כדי כך שאת ההברה האחרונה כבר לא יכול היה לבטא, אלא בהפחת רוח צרודה מפיו שנשמעה ספק כנהמה, ספק כגיהוק. הוא הסתובב ויצא מן החדר, ובּלבּלה – הפלא ופלא! – הלכה אחריו. בצאתם מן החדר היטה הוֹכצייט את גופו מעט לפנים, כאילו ביקש לקום מן הספה, ועיניו התרוצצו רגע לכמה כיוונים בתימהון של מי שאינו מבין מה קורה כאן. אך פּשיצה אמרה בלקלוק שפתיים:
"הם גדלו יחד, יש להם כל-כך הרבה זיכרונות משותפים, לילדים, מי ניגב לבּלבּלה את הישבן אם לא חיטרא?"
"ואיך ניגב?" שאלה אֵם חיטרא בשחוק מלא חמיצות, "והרי הם באותו גיל!"
"ניגב, ניגב", פסקה פּשיצה בשקט ללא עוררין, ואם חיטרא הינהנה בהסכמה לא-חפֵצה.
נתנה לו לנשק
חיטרא עמד ליד דלת בית-השימוש הפתוחה וחיכה עד שבּלבּלה נכנסה, אחר-כך נכנס גם הוא וסגר את הדלת. בּלבּלה התכוונה לפסוע חצי פסיעה ולעמוד בין האסלה לקיר, במקום שעמדה קודם, אך חיטרא משך בידה לעצור אותה, ומייד הצמיד אליה את גופו. הוא חיבק אותה ונישק אותה בלהט גדול, והיא, בּלבּלה הגדולה, המבינה, הניחה לו. היא נתנה לו לנשק אותה ולא נקטה בשום צעד תגובה למעשיו, לא לחיוב, לא לשלילה. חיטרא היה לוהט מאוד בתחילה, אבל עד מהרה, משבושש הלהט להתפרץ גם אל מכנסיו, ואזור המפרץ נותר צונן וחסר תנועה, הלכה הצינה וזחלה גם אל שפתיו, כובד נמסך גם בתנועותיו, ותנועותיו כבדו ונעשו איטיות יותר ויותר, ומצמוצי נשיקותיו נחלשו עד שפסקו, ואז נחו שפתותיו בעוגמה על שפתיה, וגופו היה דבוק לגופה קרוש וללא תנועה, ורק רֶתֶת קטן היה עובר בגופו מפעם לפעם, ואף זאת לא כתוצאה מתשוקה ולהט, אלא מחמת התכווצות השרירים האוטומטית של הגוף. רגע ארוך של כלימה עבר, ואז ניתקה ממנו בּלבּלה, וראתה איך גופו מתרפה, ובעיניו נמסך דוק ערפל לח.
היא אמרה: "כפי שאמרתי לך קודם, פסחת על פרק הבגרות, והגעת היישר משלב הילדות אל שלב הזיקנה. אתה תשוש. התבלית בטרם עת כתוצאה מאורח חיים נפשי בלתי-בריא ומאומץ, וכתוצאה ממיבנה גוף חלש. למעשה אתה גמור. היית כל חייך קצר-נשימה, והנה נסתתמה נשימתך. חייך העכשוויים אינם אלא ריטוטים אחרונים. אומנם ריטוטים אלה עשויים להימשך עוד כעשרים או אפילו שלושים שנה, אך בל תטעה – אתה עומד על מפתנה של הזיקנה".
"אהה!", התמלטה קריאה נוראה של צער מבין שפתותיו של חיטרא, מין חיל חלוץ של כל שיח נפשו המיואש ותשפוכת מוחו הקודח לשנים הקשות והעלובות שיבואו מעתה.
"כן, חבל עליך", הוסיפה ואמרה בּלבּלה, "חייך הוחמצו כליל. סבל, תשישות ומחלות – אלה מחכים לך. רוב שרידי כוחך ומרצך יושקעו מעתה בקנאה באלו החיים חיים מלאים, כאלה שהבשילו והתבגרו".
החלה להפשיל את שמלתה למעלה
"בגרות, בגרות!", לָאַט חיטרא בקנאה (הוא לא איבד זמן, והחל מייד במלאכת הייאוש והקנאה), "האם החמצתי את בגרותי לחלוטין?", והביט בפניה של בּלבּלה, מפלל – לאחר חריצת הדין – להקלת-מה בעונש.
"לא", ענתה לו בּלבּלה, וקולה היה לפתע רווי בשמנוניות של נטיית חסד, "לא לחלוטין. בביקורנו הקודם בבית-שימוש, לפני שלוש דקות, היה לך רגע אחד של בגרות. היה זה כשהסתכלת בראש מושפל לתוך האסלה. היה בעמידה שלך ובמבט שלך משהו מאוד בוגר ומפוכח".
"חשבתי באותו רגע על אבי ז"ל", אמר חיטרא.
"היתה באמת נימה טראגית, אך מפוכחת מאוד, במבט הזה. מכל מקום, הרגע הזה, הוא שחצץ בין ילדותך לזיקנתך. מייד אחריו התחילה דעיכתך – כפי שהתברר לנו לפני רגע בלפיתת הגוף חסרת-האונים שלך – ודעיכה זו תימשך מכאן עד יום מותך".
"היה רק רגע אחד!", קרא חיטרא כהד עמום אחר דבריה.
"כן", אמרה בּלבּלה, "וחבל שגם רגע אחד ויחיד זה של בגרות התבזבז על אסלה של בית-השימוש, אך זה כבר לא כל-כך באשמתך, אלא באשמת הנסיבות".
היא סיימה, התיישבה כשאחוריה מופנים אל האסלה והחלה להפשיל שמלתה לאט למעלה, ולמבט עיניו הכבוי, מתחת לשני חריצי הייאוש שבמצחו, אמרה, כשצל של חיוך מחליף את החומרה על שפתיה, אך מבלי שתאבד את ארשת הבגרות הכללית:
"ולאסלת בית-השימוש יש, כפי שוודאי ידוע לך, גם שימושים אחרים".
וחיטרא הסתובב בלא אומר, פתח את הדלת, ויצא מבית-השימוש אל שארית חיי זיקנתו.
אוקטובר 1981
[בצד השני של הדף כתב לוין טיוטה להמשך:]
חיטרא נשאר בחוץ וביקש להשתין גם הוא. בּלבּלה אומרת לו מתוך בית-השימוש שיחכה. לאות מחאה הוא משתין על הרצפה במסדרון.
היא יוצאת ורואה זאת.
היא מצווה עליו ללכת לבית מרקחת לקנות לו חיתול או אולי היא הולכת איתו.
בבית המרקחת חיטרא מנסה לעשות מזה צחוק מול הרוקחת, אך הרוקחת צוחקת ממנו.
חוזרים לבית. שתי האמהות משקיפות בגאווה מהמרפסת, כשהוֹכצייט משקיף מעבר לכתפיהן.
בתוך הבית מלבישה בּלבּלה לחיטרא את החיתול בסאלון לעיני כולם, בייחוד לעיניו הנדהמות של הוֹכצייט. לבו של הוֹכצייט מנבא לו רע לגבי המשך נישואים.
אמו של חיטרא נאלצת לנקות את השתן שהשתין בנה על הריצפה. היא פורצת בבכי. חיטרא, לבו נכמר עליה. אינו יודע מה לעשות, מתחיל אף הוא לבכות כמו תינוק כדי שאמו תפנק אותו, אך היא אינה עושה דבר. היא מסיימת את ניקוי השתן, אף מנגבת את מי השתן של בּלבּלה באסלה והולכת הביתה תוך בכי. חיטרא נלווה אליה, מנסה לבקש ממנה מחילה תוך בכי.
לפני הפרידה מבּלבּלה היא מרימה שמלה, תוקעת נוד וצוחקת, ומראה שיש לה שן אחת חסרה או רקובה. כך מתנפץ המיתוס של בּלבּלה, והוא הולך הביתה עם אמו, ללא מיתוס, כשכל השכנים מכל המרפסות מסתכלים בהם לבוֹשתם. אכן סיום נאה ליהירותו של חיטרא מן הפתיחה. אך כיברת דרך נאה עשה לו מן הדפיקה בליל אמש עד לחיתול היום לפנות ערב.
[הסיפור "בגרות" נכתב ב-1981 אבל לא הושלם ולכן לא פורסם. כמה מרכיבים בסיפור, ובהם הרעיון של "פרק הבגרות", מופיעים במחזה 'הופס והופלה', שהועלה בתיאטרון הבימה ב-1989.]