הילדים מעיפים עפיפונים והזקנים מסתכלים

הַקַּיִץ כְּבָר עוֹמֵד לְהִגָּמֵר,

וּבֵין-עַרְבַּיִם רוּחַ מַעֲרָב.

בַּגַּן הָעִירוֹנִי עוֹד אוֹר חִוֵּר

שׁוֹפֵךְ עַל הָעֵצִים זָהָב.

הַיְלָדִים מוֹשְׁכִים בַּעֲפִיפוֹן,

וְהַזְּקֵנִים מִתְבּוֹנְנִים אֶל קְצֵה הַחוּט,

וְעוֹד מְעַט, בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן,

יֵלְכוּ גַּם הֵם בָּעֲנָנִים לָשׁוּט.

הַחוֹף כְּבָר רֵיק, הָלַךְ גַּם הַמַּצִּיל,

וְעַל הַחוֹל נוֹתְרוּ רַק הַקְּלִפּוֹת,

אָדָם בּוֹדֵד עוֹמֵד בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל,

וּמִסְתַּכֵּל בָּאֳנִיּוֹת.

הַיְלָדִים מוֹשְׁכִים בַּעֲפִיפוֹן...

עוֹד יוֹם יוֹמַיִם יִהְיֶה כָּאן סְתָו,

וּבַשָּׁמַיִם עֲנָנִים כְּבֵדִים,

עַל הָעֵצִים לֹא יִהְיֶה זָהָב

וְלֹא יִהְיוּ כָּאן יְלָדִים.

הַיְלָדִים מוֹשְׁכִים בַּעֲפִיפוֹן...

[לחן: אלכס כגן]