שיר על ששה בתים

הַשִּׁיר מַתְחִיל בַּבַּיִת הָרִאשׁוֹן

וְזֶהוּ בֵּית כְּנִיסָה,

וּבוֹ הָאֵם הַמַּשְׁכִּיבָה לִישֹׁן

תִּינוֹק בַּעֲרִיסָה.

בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי, יַלְדּוֹן שׁוֹבָב

קוֹפֵץ בֵּין הַשּׁוּרוֹת,

זוֹרֵעַ אַחֲרָיו שִׁנֵּי חָלָב

וּזְגוּגִיּוֹת שְׁבוּרוֹת

מִבַּיִת לְבַיִת חוֹלֵף הַפִּזְמוֹן

מִבַּיִת לְבַיִת הָאִישׁ רָץ עִמּוֹ לְתֻמּוֹ

הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי נִמְשָׁךְ עָצוּב

וְאֵין בּוֹ דֵּי מֶרְחָב

לְסַעַר פְּעִימוֹת בְּלֵב עָצוּב

שֶׁל עֶלֶם מְאֹהָב.

הַבַּיִת הָרְבִיעִי הִנּוֹ עָשׂוּי

תּוֹאֵם עַל פִּי מִדָּה

לְגֶבֶר מְאֻשָּׁשׁ, אַךְ גַּם נָשׂוּי

וּלְאִשָּׁה צְרוּדָה.

וְזִמְּרוּ לוֹ מַלְאָכִים בְּקוֹל נָאֶה...

בֵּין בַּיִת רְבִיעִי לַחֲמִישִׁי

כִּמְעַט שֶׁאֵין הֶבְדֵּל

זֶה רְבִיעִי שֶׁשָּׂח לוֹ חֲרִישִׁי

דּוֹהֶה וְלֹא חָדֵל

עַד הֵנָּה אֹרַח הַפִּזְמוֹן נִסְלָל

עַד בַּיִת הַסּוֹגֵר,

הוֹלֵךְ הַמֵּת וְשָׁב אֶל הָעוֹלָל

וְהַפִּזְמוֹן חוֹזֵר....

וְזִמְּרוּ לוֹ מַלְאָכִים בְּקוֹל נָאֶה...