הספינה סנט לואיס

או "מזמורי מוות", נושא למחזה מיסטריות טיוטה ל"הילד חולם"

1. משפט פתיחה: מישהו אומר לקבוצת העולים על האוניה (מפחדים): "תבינו, אין לכם מקום על האוניה הזאת" ("אין לכם מקום במדינתנו, תבינו, במדינתנו קצת צפוף").

2. מונולוג לקראת סיום, בו מתים כולם: אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ואת העצים ואת החיות ואת בני האדם. וביום השביעי אמר אלוהים: "ששש!" וכל העולם, כל החיות וכל האנשים צעקו אל אלוהים מחמת סבלם, ואלוהים אמר להם "ששש!" מה זה ה"ששש!" הזה שמכסה את העולם? הלא בשמים שוב מכסה אלוהים את כולנו, את עוניינו ואת סבלנו, ומאז בריאת העולם ואילך יושב אלוהים בשמים, שומע את צעקותינו ואומר בלי סוף "ששש...!" (אולי המונולוג נאמר מפי אב או אם אל תינוק הבוכה בזרועות האם).

3. קבוצת המפליגים צפופה על פודיום אחד במרכז הבמה.

4. סצינה של המתאבד הקופץ מן האוניה המיימה. (קרי: מן הפודיום לבמה). הוא מבצע מחוץ לאוניה תנועות פרפור ושחייה על המים. הוא מדבר על כך שבעיותיהם לא התחילו רק עם האוניה ("אל תחשבו שאין לי עוד בעיות חוץ מבעיית [כישלון] הנדודים האלה. אל תחשבו שאם הייתי ישן עכשיו בשקט על אדמה מוצקה, הייתי מאושר. מסיבות רבות, שונות ומשונות, אינני יכול לשאת עוד את חיי, וכו'") והוא יוצא מן המים בתנועות דמיוניות של ציפה על המים.

5. בסצנה האחרונה האוניה הופכת למשרפה. האנשים כלואים בתוכה. הם מתפשטים ומדברים בשקט זה אל זה, בודים מעשים בליבם. במה אין לקפל את הבגדים, וכו'. ורק אח"כ אולי עולה שוועתם האחרונה השמימה.

6. "וּכְפִתְחוֹ את החותם החמישי וארא מתחת למזבח את נפשות הטבוחים על דבר האלוהים ועל העדות אשר היתה בפיהם. ויזעקו בקול גדול ויאמרו אדוני הקדוש והאמיתי עד מתי לא תשפוט ולא תִקוֹם את דמינו מיושבי הארץ. ויתן לכל אחד מהם שמלה לבנה ויאמר אליהם לנוח עוד זמן מעט עד-מלאת מספר חבריהם ואחיהם שסופם לֵהָרֵג כמוהם" (חזון יוחנן, ו, 11-9).

7. הקצינים הגרמנים ליהודים בסוף: לאחר שלא נמצא לכם מקום ביבשה, ומתברר שאף לא בים – תצטרכו לעלות לחפש מקום בשמים.

8. פזמון חוזר של אנשי האוניה בכל פעם שהם מתקרבים לאיזה חוף מבטחים: פני התקווה.

לתקווה הרבה פנים,

הרבה שמות לתקווה,

לאיש רעב התקווה היא לחם,

לאיש הנודד התקווה היא אשה,

ולאיש הנודד באוניה על המים,

שם התקווה היא קובה, הוואנה

מי היה מאמין שיום יבוא,

וקובה, ארץ רחוקה במרכז אמריקה

תהיה בעינינו התקווה בהתגלמותה?

9. חומר: אריה אליאב, "הספינה אולואה", הומרוס, האודיסיאה.

10. סצינה: קבוצת נזירות או נשים מחיל הישע מופיעות על החוף ושרות לאוניה המתרחקת:

יקירינו בני האדם

אין לנו נחמות (אחרות) בשבילכם

זולת המלים האלה שאנו שרים,

שאנו שרים לכם.

זה מזה אנו מתרחקים,

ואין לנו מה לעשות,

זולת המלים.

וגם המלים כבר הולכות ומתרחקות,

כך מתרחקת התקווה,

ומתקרבת הדומיה הסופית.

אנחנו נשארים על החוף,

אתם במים מתרחקים,

זהו העולם של העובדות,

זאת יש לנו לומר לכם.

(אולי בסוף השיר, כדי להראות שהאוניה התרחקה, מתחיל ערפל לכסות את הנזירות על החוף, קול השירה הולך ונחלש עד שנשאר רק ניע שפתותיהם בלא קול).

11. ספינה חולפת ע"פ האוניה "סנט לואיס". זו יכולה להיות ספינת מלחמה או ספינת דַיִג או ספינת שעשועים, או אניית רפאים. מתנהל דיאלוג מעל סיפון שתי אוניות החולפות.

12. בסוף המחזה אולי: בואו של המשיח, יהודי דתי, גוץ מזיע ומרופט עד מאוד הקופץ על המתים ומחבקם כדי לעוררם לתחיית המתים. כשהמשיח מופיע, כל המתים רועדים ונעים בהתרגשות במקום משכנם כמו תינוקות המקרטעים במיטתם ומחכים שיוציאום ממנה. אך הקלגס הגרמני תופס את המשיח בזקנו. רוקד איתו ומתעלל בו קצת ולבסוף רוצח (שוחט) אותו. פרפורי המשיח. תחילה החיילים מתנהגים כאילו המשיח באמת הצליח להפנט אותם או להכניעם. אך מתברר שהם רק חומדים לצון, הם רק עושים הצגה ופועלים בצחוק ואז הורגים אותו.

13. סצינת קרקס של התעללות ביהודים:

מלוא ידו תפס החייל בזקנו של היהודי והחל לטלטל את ראשו, אחרי כן בעט בו ברגלו והאיש הסתלק במרוצה. התור כולו החל לצחוק [...] הכריחו אותו לחלוץ את נעליו, ואחרי כן, בבעיטות, אילצוהו לנתר כצפרדע על הכביש, משך זמן רב מאד, וצוחקים היו [...] ("בשם כל בני ביתי" עמ' 25)[1]. הם (הגרמנים) מחזיקים בתינוק, הם זורקים אותו איש לרעהו, היא עומדת, מושיטה ידיים, אינה יודעת אל מי עליה לפנות, מנסה לתפוס בתינוק הזה שאפילו אינו בוכה. ואחד החיילים החטיא ולא תפס את התינוק (עמ' 39).

[...] והגרמנים אילצו אותם לרקוד, לקפוץ, להתפשט מבגדיהם, לשיר. אחרים היו צריכים לתת את הקצב במחיאות כפיים והחיילים היו מזרזים אותם בקולם ובאגרופם. בתוך החבורה היה יהודי אחד זקן שכמעט השים עצמו דוב, עומד על רגל אחת, פניו מורמים, מפציר באדוניו." (עמ' 40)

[...] שלושה יהודים זקנים, פשוטי זרועות, עושים תנועות התעמלות. אחד מהם מועד ונופל לתוך הבוץ. הוא נשאר מוטל בלי נוע, וחייל אחד דורך על גופו לאט לאט. הלאה משם ברחוב לֶשנו, אנשי ס.ס. מקפיצים שוטרים יהודים על רגל אחת, בקצב." (עמ' 46)

ברחוב אוֹגרוֹדוֹבה אשה אחת מנשקת את המדרכה בעוד הם צוחקים (שם)

[...] "הם היכו באיש עד שנפל על הכביש, אחר כך קראו לשוטרים היהודים. הקצין ניגש, נתן פקודה, וחייליו פרצו בצחוק. עוד מעט והשוטרים היהודים השתינו על הפצוע" (עמ' 47)

יענקל-סומא הטיח כנגדי:

"מייטק, מה אתה מחכה? הרי כל הקודם זוכה". (עמ' 103)

היה זה כנראה אמצע אוגוסט: חזרתי הביתה לשמע שיריהם ועד-מהרה ראיתי אותם מחזיקים זה ביד זה, מסורקים, נקיים. לפניהם צעד הדוקטור קורצ'אק. ילדי בית היתומים יצאו לאומשלאג-פלאץ. (עמ' 104)

הדוקטור קורצ'אק היה צועד ומביט נכחו, מחזיק בידיהם של שני פעוטות, פניו קפואים. צעדתי על ידו ומילמלתי: "דוקטור, דוקטור". התחננתי אך הוא לא השיב לי, כאילו לא הכיר אותי, לא שמע." (עמ' 104)

14. סצנה: הנשים המסמיכות ראשיהן זו לזו ומייללות.

15. סצינה: הקצינים המצטופפים על החוף, צופים במה שמתרחש על האוניה, ראש מעל ראש, עומדים על בהונות, נדחקים אלו בין אלו.

(לאורך העמוד הבא, כולו, בשוליו השמאליים של העמוד: "אולי משפט פתיחה: אור גדול של רחמים נגה מגרמניה").

16. פרולוג של המפקד הנאצי:

יהודים, אין להם מקום בעולם

הלא תראו: גם האדמה מקיאה (אינה רוצה) אתכם

התבונה המדעית ממציאה כימיקלים

להדברת המזיקים והשרצים בעולמנו

והשרצים בחכמת-השרץ שלהם,

מוצאים לנכון להתגונן

מן הים שהשנה היא 1938 (אביב, מארס 1939)

ועידן הברבריות חלף עבר, והעת היא נאורה.

אומרת גרמניה: צאו, חפשו לכם מקום

אור גדול של רחמים; עם ישו, בלי ישו

נוגה מגרמניה.

17. קברניט אינני יהודי. ליהודים אני מוכר

שירותי שיט בתשלום לא נמוך.

אדם חייב להתפרנס.

אני מוביל, אם תרצו, מטען של זבל,

ומקווה למצוא מזבלה מסריחה בים

כדי לפרוק אותו.

בינתיים, למשך זמן ההפלגה, נסתום את האף.

18. המפקד הנאצי, לקראת הסיום, כשהאניה חוזרת לנמל המבורג:

מה? לא רק האדמה, גם הים פלט אתכם?

אם כן, אולי נשאר לכם מקום, רק באוויר.

יהודים, אנחנו נעזור להם לעלות באוויר.

להתנדף מעל היבשה, מעל המים, מעל כל העולם הזה.

אשר הקיא אתכם סופית.

(ואז סצנת תאי הגזים).

19. נשיא קובה: מה קובה? מה רוצים מקובה?

מה כוחה של קובה? יקחו אתכם לאמריקה,

או אנגליה, יקחו אתכם הגדולים באמת,

שאנו רק כלי צעצוע בידיכם.

20. סצנה: ריקוד של שבויים או של בני ערובה תוך זחילה על גחונם.

21. [ציטוט]

"איש-ס"ס, רובה תחוב תחת זרועו, קרוב לשפת הבור. הוא מסתכל למטה, מפהק, ואז שולף פין חיוור ומשתין על הגופות. אותו הברנש עושה את הדבר הזה בכל יום, בדרך כלל מספר פעמים ביום. או שזהו הומור, לדעתו, או שזוהי דרכו המיוחדת להביע את בוזו ליהודים וסלידתו מהם. הוא גרמני צעיר, לא מכוער, פניו צרים וארוכים, שערותיו סמיכות ובלונדיניות, עיניו כחולות בהירות. מלבד זה, אין הם יודעים אודותיו מאומה; הם קוראים לו "המשתין". בצעדו-בסך אל אתר-העבודה וממנו, אין הוא שונה במאומה מאנשי הס"ס האחרים, נוקשה וגס, אבל לא אחד מאותם הסאדיסטים שרק מחפשים עילה להכות יהודי. רק שיגיון אחד לו, להשתין על המתים" ("מלחמה וזיכרון", עמ' 718).[2]

בהתנהגותו אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו מיום 20 ביולי, 1944, הוא גילה את פרצופו האמיתי. מי שישב לצידו, כמוני, וראה אותו מתפעל ומצטחק ומוחא-כף למראה סרטי-קולנוע המראים גנראלים גרמניים דגולים, מפקדַי ועמיתַי הנערצים, כשהם נחנקים עירומים בעניבות חנק ממיתרי פסנתרים, עיניהם חורגות מפניהם המעוותים, לשונותיהם הארגמניות משתרבבות החוצה, דם, שתן וצואה זולגים וניגרים לאורך גופותיהם הנזרקים מצד לצד, מתפתלים, מזדעזעים, לא יכול היה אחרי-כן להרגיש כלפי היטלר כל רגש אחר מלבד סלידה ושאט נפש." (עמ' 758)

בני אדם מן השורה מעדיפים לשכוח אותו: אפיזודה בת שתים-עשרה שנה, החושפת את ערוותה של אירופה-בהידרדרותה, אין טוב מאשר לטאטאה מתחת למרבד. חוקרים ומלומדים אונסים אותו להידחק אל איזו מגירה-אקדמית זו אל זו: פופוליזם פלוס טרור, קונטרבולוציה קפיטליסטית, התחדשות הבונפארטיזם, דיקטוטרה של הימין, ניצחונה של הדמגוגיה; חוויות-למדניות ללא סוף, שיש המפתחים אותן לכלל כרכים ארכניים. אף לא דבר מכל הדברים האלה, אין בו כדי להסביר או לבאר או לתרץ או לפרש את הרייך השלישי. הכתם האדום האימתני, שעדיין מתפשט, שעדין מביך ומתמיה, אותו טבעה במין האנושי כולו גרמניה הנאציונאל-סוציאליסטית, הוא-הוא השאלה המכרעת, אם-גם המועדת להידחות לקרן זווית, של המצב האנושי העכשווי – יותר מאשר התפוצצות האוכלוסין, יותר מאשר הפצצות הגרעיניות, יותר מאשר הרס או התכלות הסביבה." (עמ' 798-9).

הוא קם על רגליו ומצדיע. "הר קומדאנט, אני הוא היהודי המסריח, יסטרו...פניה בנוסח "יהודי מסריח" היתה ענין שבשגרה" (עמ' 875)

"שמעתי אותו מתרחק, אומר: "קום על ברכיך".

צייתתי, כולי רועד.

"ועכשיו תגיד לי מי אתה".

גרוני היה משותק מפחד.

"אתה רוצה לחטוף עוד? תגיד מי אתה!"

יסלח לי האלוהים על שלא הינחתי לו להרוג אותי. כברק חלפה בערפל-ההלם שלי המחשבה, שאם אמות עכשיו, נטאלי ולואיס יהיו נתונים בסכנה נוראה שבעתיים.

פלטתי חנוקות: "אני שק רקוב של חרא יהודי מסריח." (עמ' 847)

22. הסיום בתא הגאזים. מישהו אומר: "בעוד מאה שנה לא תוכל עוד הארץ להכיל את הפשע. אז תשלח האנושות משלחת לשמים. אני אצבעות הגישוש הראשונות כלפי שמים".

23. הכוהן או המשורר העולה וצומח בתפקידו לאורך המחזה. הוא משמש כותל הדמעות לכל הסובלים ולכל הסבל. תחילה, כאשר קוראים לו כל פעם לשמוע איזו זקנה מקוננת מתלוננת או ילד בוכה הוא עושה זאת באי רצון. אך לאט לאט הוא הופך ל"כתובת" או כפי שהוא מדמה זאת לעץ בודד ומבודד שאליו באים כל הילדים להשתין. תחת מנת הסבל שהוא רואה סביבו וקולט הוא נעשה יותר ויותר עצוב ועמוק, עד שהוא מחפש בעצמו איזה "עץ" לפרוק לרגליו את הבכי המצוי בתוכו. אך אין לו "עץ" כזה, וכך נולד אצלו הצורך באלוהים והוא מחפש את אלוהים.

24. עוד להתפתחות העלילה ב"האוניה סנט לואיס":

האם שולחת את הילד שלה כי לה כבר לא נשאר מקום והיא רוצה לפחות למלט את נפשו של הילד. הילד אינו מבין זאת כך. הוא רק יודע שהוא ניתק מאימו שלא ברצונו.

בהגיע האוניה לקובה מבקש נשיא קובה לגרש את כולם. אך מכיוון שנוכחים במקום עיתונאים וצלמים הוא אינו יכול לגרש את הילד. בעזרת הרבה ערמומיות הוא שואל את הילד לאן הוא רוצה להגיע, והילד עונה לו שהוא רוצה לחזור לאמא. כל הניסיונות של הנשיא לשכנע אותו שלא כדאי לו לחזור, שלחזור אל אמו פירושו למות, אינו מתקבל על דעתו. הוא מתעקש לחזור לאניה, לזרועות אמו. נשיא קובה רואה עצמו חופשי מלהשאיר אותו בקובה ושולח אותו עם יתר נוסעי האוניה המרוגזים בחזרה להמבורג.

אמו של הילד מחכה לו בהתרגשות על הרציף. היא יודעת ששובו של הילד הוא מוות עבורו. פגישתם היא תערובת של שמחה (על הפגישה עם הילד) וצער (שלא ניצל).

בסוף המחזה, כשהילד מת, האם רצה ומבקשת ממנו לוותר על חייו ולהסתפק באיזו מתנה אחרת (מזבח, קטורת, ממתקים על קברו, פינה בלב וכו'). אין הילד שראה באמו התגלמות הבטחה של חיים, רואה במוות בודנות של אמו ואינו יכול לסלוח לה על כך.

המחזה מסתיים בדיאלוג בין האם לבנה, כשברקע מקהלת המתים קוראים לילד להשלים עם מותו, לנוח, ולא לבקש יותר לחיות.

לפרק של המקהלה: "ולא נאמר אמן" (במקום "לא מאמין.")

כל סיפור האוניה הוא למעשה סיפור של הילד הקטן ואמו.

סיפורו של הילד הקטן הוא השיבוש שחל בזיהוי החיים עם האם. האם מייצגת בדרך כלל את החיים אך בנסיבות אלה היא מייצגת את המוות והילד אינו קולט את פשר המשמעות הנוראה של היות אמו מזוהה עם כוחות האופל המפלצתי של המוות, ולא של החיים.

25. "ובימים ההם יבקשו בני-אדם את-המוות ולא ימצאהו וישאלו את-נפשם למות והמוות יברח מהם" (חזון יוחנן ט', 6).

26. סוף הסיפור: הוא נטל את בגדיו והלך משם, מוחה מפעם לפעם בתנועת ידו קצת לכלוך שדבק לפניו ואף כעת הוא מושיט את ידו ומנער, מוריד ממנו ספק, ספק טופח על פניו או מלטפם. וככל שהתרחקו בהמשך הנתיב, והצופים בהם ראו איך מתקטנים שניהם ומתקטנות תנועות שניהם, וככל שהתקטנו הם גדול והתעצם החסד שמילא אותה שעה את הרחוב.

ציטוט מ"משפט ירושלים", חלק ראשון, עמ' 231, חלק שני, פרק 18

<<הידיעות על הרציחות, ההוצאות להורג, הגירושים וההתעללויות בפולין הכבושה בשבועות הראשונים של המלחמה הגיעו חיש מהר לארצות הברית, שעמדה תחילה מחוץ למאבק הצבאי ונשארה נייטרלית במשך שנתיים ומעלה. היו אלה השנתיים הגורליות האחרונות, שעוד ניתן בהן להציל יהודים בקנה מידה גדול – אילו הסכימה אמריקה לפתוח את שעריה לפניהם.

אך כל מה שהציע רוזבלט לוועד הבינמשרדי לפליטים, שהתכנס בוושינגטון ב-17 באוקטובר 1939, היה 'לסקור וללמוד באופן מדעי וסופי את האפשרויות הגיאוגרפיות והפוליטיות ליישב כמה מיליונים של אנשים בשטחים חדשים על פני כדור הארץ'. ההצעה המעשית היחידה שהעלה הנשיא היתה תכנית התיישבות ברפובליקה הדומיניקנית. זה כל מה שהעלתה אמריקה האדירה לפני מיליוני אנשים שחייהם היו תלויים להם מנגד ושהחלו במנוסת בהלה ממלכודת המוות באירופה. אמריקה לא פתחה את שעריה אף כאשר גנרל פרנקו, בן בריתם של הגרמנים, היה מוכן להכניס לספרד 400,000 יהודים (!), אם יהיה להם לאן לנסוע משם.

אמריקה ידעה על ההצעה הספרדית היוצאת מהכלל, אך שעריה נשארו נעולים. כל אותה עת עדיין נשארה גרמניה דוגלת במדיניות של גירוש היהודים. זו אף נשארה מדיניותה בשנתיים הבאות. 'אנו מעוניינים גם להבא בהגירה יהודית רבתי ואנו מוכנים לקדמה בכל האמצעים שבידינו', הודיע רסה"א, המשרד הראשי לביטחון הרייך, בהתכתבות פנימית, למשרד החוץ הגרמני באוקטובר 1939, חודש אחרי פרוץ המלחמה.

כעבור חודשים מספר הסתער הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) על אנגליה. קנדה ואמריקה הצהירו מיד על נכונותן לקלוט את כל ילדי בריטניה והחלו בהכנות למבצע פינוי ימי בממדי ענק, שבוטל רק עקב התנגדותו הנמרצת של צ'רצ'יל להשאיר את אנגליה ללא ילדיה.

איש לא קם להציל את ילדי ישראל.

באותו זמן פורסם בשיקאגו בכתב-עת המוקדש לחיות בית Pets Magazine, בגיליונות אוגוסט וספטמבר 1940, קול קורא דחוף לחובבי הכלב בארצות הברית, 'לספק מקלט לכלבי בריטניה האומללים, כאשר תהיה אפשרות להעבירם אלינו'. הכוונה הייתה לפנות את הכלבים טהורי הגזע של אנגליה שבתיהם נפגעו בהפצצות ולהעבירם למקום מבטחים בארצות הברית. לפרסום נתלוותה כותרת: 'אני רוצה בית', ובצידה תמונת כלבלב וכתובת: 'נולדתי לפני שלושה שבועות... אני חסר-בית, רעב ועייף מנדוד בשדות'; פורסם גם מאמר ראשי נרגש. הפנייה הביאה, לדברי העורכים, 'היענות ערה ומשביעה רצון ביותר'. כמה אלפי אמריקאים כתבו שכל אחד מהם מוכן להעניק בביתו מחסה לכלב אירופי פליט.

איש לא חשב על מעשה דומה לגבי היהודים. איש לא ניסה להעמיס את הפליטים על ספינות שעגנו בנמלים של ספרד הנייטרלית, או שחזרו ריקות מנמלים נייטרליים אחרים והפליגו לעבר אותו החלק של האוקיינוס שהוכרז כאזור ביטחון של ארצות הברית. איש לא הסכים אפילו לדון בכך במשך שתי שנים תמימות, כששערי היציאה היו פתוחים עדיין, כשאמריקה הייתה עדיין ניטרלית וגרמניה מחזרת אחריה במאמצים אין ספור שתישאר כזאת.

לעומת זאת נמצאו הדרכים והאמצעים להציל לא-יהודים על אף המחסור החמור באניות. ב-1942 הסכימה ממשלת ארצות הברית לסייע בהעברתם של עשרת אלפים ילדים פולנים, עם אמותיהם מברית-המועצות לדרום-אפריקה. זמן מה לאחר מכן הודיע מזכיר המדינה קורדל הול לעמיתו הבריטי, אנטוני אידן, כי אמריקה עוסקת במבצע רב-ממדים של העברת אלפי פליטים פולנים שהגיעו מרוסיה לפרס. הללו הוסעו על פני מחצית העולם והובלו למקסיקו. האוצר האמריקאי הקציב מיליוני דולרים למטרה זו.

רק למען הצלת היהודים לא נמצאו לא אמצעים ולא כלי שיט. במסמכים שנתפרסמו באחרונה נתגלה, כי רוזבלט הציע בפגישה סודית עם מנהיגים בריטים 'לפנות 60 או 70 אלף יהודים מהבלקן, הצפויים להשמדה מיידית אם לא יוצאו במהירות', ולהעבירם לא לאמריקה, חלילה, אלא לשטח כלשהו באזור הים התיכון. אנטוני אידן, שר החוץ הבריטי, הפציר ברוזבלט ובמדינאים אמריקאיים אחרים לבל יציעו זאת. 'כל השאלה היהודית באירופה היא קשה ביותר', טען אידן, 'ואנו חייבים לפעול בזהירות מרובה בקשר לכל הצעה לפנות יהודים ממדינה כלשהי. [לפזר] אם נעשה אחרת, יתבעו מאיתנו יהודי העולם לעשות צעד דומה לגבי פולין וגרמניה. היטלר בוודאי יתבע מאיתנו שנבצע זאת ואין לנו די אוניות ואמצעי תחבורה [סוף פיזור]. (ההדגשה שלי – ג.ה). אידן ביקש מהאמריקאים לבל יבטיחו כל הבטחות בעניין הפליטים. נראה שלא קשה היה לאמריקאים להשתכנע ולמשוך ידם מכל העניין, שירד מהפרק.

באותה עת עצמה שאנטוני אידן חרד כל כך פן ימסור היטלר בידו את שארית היהודים, טען נציג הממשלה הבריטית בפרלמנט, שממילא 'אין כל טעם להכריז על הצעות של מתן מקלט', כי הגרמנים לא ירשו ליהודים לצאת בשום פנים ואופן. זה היה שקר, והבריטים ידעו זאת.>>

גדעון האוזנר, "משפט ירושלים", בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1080, עמ' 231– 233[3]

חנה ושבעת בניה, מחזה ייסורים (ספר האגדה, עמ' קכ"ז, "מות הבנים")

איך ממיתים את בניה של חנה לעיניה בצורות שונות ומשונות. ואיך היא משתדלת על חייהם וכל מה שהיא עושה לשם כך. ואיך היא נתקלת ביצר ההתעללות של האדם ואיך הטרגדיה האישית שלה נשחקת באדישות המאורעות ההיסטוריים הגדולים, ואיך היא נכשלת בניסיונה להיעזר בטוב ליבם של מתי מעט שברצונם לעזור ואיך מומתים לבסוף כל בניה ואיך עומדים עליה הייסורים עד שהיא נעשית לאבק.

תמונת פתיחה: עם היפתח המסך אנו רואים גוויה תלויה מלמעלה באמצע הבמה. קהל מתבונן בגוויה. ביניהם חנה. התלוי הוא בנה. הנאספים מתפזרים.

חייל: (לחנה) קחי אותו. (בנך חזר אליך). הוא שוב הילד שלך.

תמונה: חנה פונהת לאחד המפקדים לרחם על בנה. היא אומרת לו משפט כמו "אני אלמנה. אין לי אף אחד בעולם", בטוחה בדיסקרטיות של השיחה שלהם. כשהיא יוצאת ממשכבם מישהו כבר חוזר באוזניה בלעג על המשפט שלה "אני אשה אלמנה, אין לי אף אחד בעולם". עד שהוא הופך ממש לשיר. בכל מקום שרים בפניה בלעג "אני אשה אלמנה..."

תמונה: חנה מנסה להציע את גופה למישהו על מנת להציל את חיי בנה העומד להיות מוצא להורג לפניה. שוכבים איתה ומתעללים בה, ולבסוף הורגים אותם.

תמונה: (חנה נכנסת למפקד)

המפקד: אה, את האשה עם חמשת הבנים...

חנה: כבר ארבעה

לבן אחד שופכים לאט לאט את המעיים.

לבן אחר, מכניסים את ראשו לדלי מים כדי שייחנק, ומוציאים לו בכל פעם את הראש לפני החנק, וכך מתעללים בו לעיני חנה.

אולי המת האחרון הוא ילד וכשבאים להרוג אותו, הוא בוכה על כך שעדיין לא ידע טעמו של חטא.

אולי גם מביאים לפניו חשפנית ומספרים לו שאת עיקר ההנאה בחיים עדיין לא עבר בכלל והוא מפסיד תענוגות עלומים ("לא הספקתי לגלות", "לא ידעתי עדיין את טעמו המתוק של החטא הכמוס").

חנה מתעלפת אחרי מות בנה הראשון. הקצין אומר לה:

קצין: עדיין אנחנו רק בפתיחה

ואת עושה פה מעשים

הימים לסיום. (מעשים היאים לסיום המחזה)

מה יהיה עם החלק השני והשלישי

ולאן תגיעי כשנגיע אנחנו לשביעי?

חנה, בסיום על שתי עיניה: שתי העינים האלה היו שתי מראות בהם השתקפו רק חזיונות של תופת. אם העיניים הן ראי העולם, מעולם לא הכילו שתי מראות חזיונות תופת כאלה.

המחזה הוא על הניסיון שמעמידים את חנה. מעמידים בפניה את הברירה: לבחור אחד מבניה שאותו יהרגו, או שיהרגו את כולם. והיא נאלצת לבחור.

לבדוק ב"נתן החכם" של לסינג. מונולוג של נתן על האופן בו רצחו הצלבנים את אשתו ושבעת ילדיה.

 

[1] מרטין גריי, "בשם כל בני ביתי", נרשם בידי מקס גאלו, תרגם אהרון אמיר, הוצאת ידיעות אחרונות, 1977, הערת המביאה לדפוס - סיגל פרלמן

[2] הרמן ווק, "מלחמה וזיכרון", תרגום עמשי לוין, זמורה, ביתן, מודן, ספרית מעריב, 1981, עמ' 718, (ההעתקה מן הספר היא מעשה ידיו של לוין), הערת המביאה לדפוס.

[3] את הקטעים מספרו של האוזנר לוין לא העתיק, והסתפק בציון מראה מקום, משום שהיה לו, מן הסתם, תחת ידו הספר. (הערת המביאה לדפוס.)