סאטירה, לפני יוני 67'

["דף האחוריים של חנוך לוין" התפרסם ב'דרבן', עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, מ-1965 ועד 1967.] 

המועצה

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

"לא!" אמרה המועצה לשיווק פרי-הדר.

"לא!" אמרה המועצה למניעת תאונות דרכים.

סלי...

"לא!"אמרה המועצה האֶקוּמֶנית.

אב...

"לא!" אמר הוועד למען החייל.

יש...

"לא!" אמרה המועצה למניעת שריפות.

אין לכם בי...

"לא!" אמרה מועצת הלול.

רג...

"לא ולא!" פסקו מועצות הפועלים מדימונה ועד שפּיצבּרגן.

ויאמר אלוהים "יהי אור!"

"תפוזים", אמרה המועצה לשיווק פרי הדר.

"עגבניות", אמרה המועצה לשיווק ירקות.

"ציציות", אמרה המועצה הדתית.

"ביצים", אמרה מועצת הלול.

"סטודנטים", אמרה מועצת הסטודנטים.

"טינופת", אמר אלוהים וירק. טבעו גם אלה שידעו

לשחות.

[מודעה במסגרת:] 

מחלקת החינוך של עירית ת"א מודיעה:

נותרו שלושה ימים בלבד למותה

של

סבתא אליהו

רכשו כרטיסים עוד היום

[מודעה במסגרת:] 

במוצאי-שבת 4.12.65

יתקיים בבית ציוני אמריקה רסיטל זמרה של סבתא אליהו

בתכנית:

הפתיחה "הקשיבו לי"

אינטרלוד "תנו לי לנשום"

"למה תכו אותי"

"אני אשה זקנה"

"תנו לי ללכת"

"אי! אי!"

"רחמו עלי"

"הרי אני סבתכם"

וכן להיטה המפורסם "אחרי מותי ספדו לי חה-חה"

היו חביבים ובואו

היכל "תל חרבון"

מזה שנים רבות מורגש בעירנו חסרונו של מוסד מסוג זה. מן התושבים נמנעה כל העת הזכות האלמנטרית של החראה פומבית, זכות שאפילו הציפורים מנצלות אותן באופן כה טבעי בפרהסיא. בעיר הגדולה בארץ, מוקד התרבות במזרח התיכון, נאלצו משפחות משלשלות וילדים חסרי מעצורים והתאפקות להיות מרותקים בבדידות לחדרים קטנים בבתיהם ונמנע מהם תענוג הבילוי המודרני של "שבת אחים" במחראה צבורית.

לאחר שנים של תוכחה נוקבת מעל "דף האחוריים" שעוררה סערה ציבורית עצומה, הפשילה העיריה את מכנסיה וניגשה למפעל האדיר.

התוצאה:

אולם ענק המכיל עשרת-אלפים אסלות ישיבה מרופדות. מים זכים משַקפים מתחתית כל אסלה את דמות היושב. אקוסטיקה נהדרת ורשת רמקולים. תצפית מצוינת מכל מקום לכל מקום. מגבים אוטומטיים ומגרדים סטריאופוניים הוזמנו מחו"ל והותקנו בכל מושב. את הקהל תבדר במשך 24 שעות ביממה תזמורת כלי נשיפה. בשבתות וחגים ייערכו במקום פיקניקים המוניים וכן תחרויות נושאות פרסים בחסות חברת "אקס-לקס".

טקס חנוכת ההיכל יתקיים ביום ה' 10.2. בשעה 4.00 אחה"צ, לאחר עצירוּת-עם חגיגית שתיערך מבעוד בוקר ברחבת העירייה, וישתתפו בו ראש העירייה, שרי ממשלה ואישי ציבור. הפותחת: סגן ראש העיר, פ. נאד.

הציבור מוזמן. בואו בהמוניכם.

הבילוי הנבון – במחראות "תל-חרבון"

1965

[מודעה במסגרת:] 

סבתא אליהו מציעה לך את חסדיה:

מי יבוא אלי?

מי יבוא אלי?

מי יבוא אלי?

הזבובים שבנחירי ההיסטוריה

"מטוסי הדקוטה רוחשי המנוע נסקו זה אחר זה אל המרומים הערפליים של מנחת-אוקטובר מאדמת-אופק. צל ענק עבר-חלף על פני ערבת הנגב. מפקד המטוס איציק מ. לא ראה את הצל. פניו היו אל היעד".

בתיאור זה של התחלת ההתפתחות ההיסטורית הענקית הקרויה "מבצע קדש" היו תמימי-דעים כל עיתוני הערב ועיתוני הקסרקטין, מבחינה עובדתית וסגנונית גם יחד. המחלוקת פרצה ביחס לעיתויו של האקט ההיסטורי הבא. בעוד ש"ידיעות אחרונות" טען כי בשלב שלאחר מכן "הניח מפקד המטוס איציק מ. את ידו השעירה על ההגה", הרי אין "מעריב" מפקפק כלל שפעולה זו באה רק לאחר ש"מפקד המטוס איציק מ. אימץ את עיניו החדות כדי לראות מבעד לערפל". עיתונות הקסרקטין שלנו לא נקטה עמדה בוויכוח משום שקיבלה מ"לייף" אינפורמציה סותרת.

כנראה שלעולם לא נדע את האמת. מפקד המטוס איציק מ. מת וכך נגזר עליו מדי שנה להיות מסופר בפי-הערווה של עיתוני הערב. מפני שאיציק מ. נהרג וכמו תמיד "הזונות רוחצות בדמו". מצד שני, לו היה חי, אפשר שבעצמו היה הופך לעיתונאי, או לבעל מסעדה שהוא חבר-כנסת, או לחבר-כנסת שהוא גנב, או לגנב שהוא צייר, או לצייר שהחליף את מינו, כדי שיוכל לקיים יחסים טבעיים עם שדרנית "קול ישראל".

מה עלי לעשות? הצחוק הזה הוא מר והספדים על אדמה תחוחה מעוררים בדרך כלל תיאבון. אני נזכר בידידי גראבּן ר. זלעפות. הוא האדם איתו עמדתי על שפת הים, שם ראינו מטוס נופל. והוא שאמר: "מטוס נופל". אני שראיתי את המטוס נופל נוכחתי בצדקת דבריו. הוא אמר רק מה שראה. וזה הרבה מאוד. אפילו לעיתונאי.

נעימת ביניים לגראבּן, גריזלדה וצ'מבּלר

אני מוזמן לתה מנחה אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת. אני חוצה את כיכר הנוחיות ומגיע לחדר. החדר מוצף צלילי גיטרה רכים. ראשו הלבבי של גראבּן ר. זלעפוֹת מוטל בחיקה נעים ההליכות של אשת-חיקו גְריזֶלְדָה טוֹטנבּוֹים-מעדנוֹת. עיניה סמליות, אוזניה מרומזות, חוטמה יוצא ידי חובה. קולה של גְריזֶלְדָה מפעפע בחדר ומפיץ ריח עמוק. אני מאחר את התה של שעה חמש אך מספיר לשיר הלירי של חמש ורבע.

גְריזֶלְדָה טוֹטנבּוֹים-מעדנוֹת שרה שיר לירי גוץ לשוכן-חיקה גראבּן ר. זלעפוֹת על רקע דמדומים וחוסר-תה. פעמיים ביום. למצוץ.

הוא לא ידע את השעה

לחן: משה וילנסקי; מילים: ענף הווי של הצבא הכי טוב במדינה.

הָיָה כְּבָר עֶרֶב בְּצִלּוֹ שֶׁל הַדָּקוֹטָה,

הַמְּנוֹעִים שָׁרְקוּ בְּנַהֲמָה כְּבֵדָה,

הַלַּיְלָה אֶת גּוּפוֹ עָטַף כְּמוֹ קַפּוֹטָה

וְאָז גָּאוּ בּוֹ כָּל חַיָּיו כְּמוֹ חִידָה.

הַשָּׁמַיִם הוּאֲרוּ בְּאוֹר רָקֶטָה

וְהִיא נִצְּבָה שָׁם מֶשֶׁךְ כָּל הַהַמְרָאָה,

וּכְשֶׁנָּסַק לַמְּרוֹמִים נִזְכַּר לְפֶתַע

שֶׁשּׁוּב שָׁכַח לִשְׁאֹל אוֹתָהּ אֶת הַשָּׁעָה.

[פזמון חוזר:]

הוּא לֹא רִסֵּק עֵצִים

וְלֹא מָעַךְ בֵּיצִים

וּמְטוֹסוֹ אַף לֹא הֻפַּל לְמַטָּה

וְהוּא יָדַע יֵשׁ יוֹם

בּוֹ יִפָּגְשׁוּ פִּתְאוֹם

בּ"הַמּוֹזֵג" אוֹ אֵצֶל אֵיבִּי נָתָן.

הַפַּרְפָּרִים יָצְאוּ בַּחֲרִיקַת לַמְבְּרֶטָה,

הַמְּשׁוֹרְרִים הַמַּקְרִיחִים עָשׂוּ שָׁאוֹן,

הוּא הִבִּיט בָּהּ וְהֵבִין הַכֹּל לְפֶתַע:

שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ, לֹא הָיָה לָהּ כְּלָל שָׁעוֹן.

גריזלדה מלטפת את ראשו הראשי של ידידי גראבן ר. זלעפות. הוא משיב לה נשיקה על שפת-הים שלה. אני עוזב את המקום צעיר משהייתי, צעיר משאהיה.

[שלא כמו שלוין מציין, את השיר "הוא לא ידע את שמה" (שהטקסט של לוין הוא פרודיה עליו) לא הלחין משה וילנסקי אלא סשה ארגוב.]

יותר קוּרט וַייל ופחות אימבּר

אני מוזמן לקפה של עשר אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת. ידידי עומד בפתח.

הוא אומר: אל תבין אותי שלא כראוי. אינני מתכוון להעלות זיכרונות. אני רוצה לתקן טעות איומה ועוול שנעשה לי. ממשלת גרמניה המערבית מסרבת לקבל אותי כקונסול כבוד של ישראל בה. היא טוענת שהשתתפתי בפעולות פרטיזניות נגד הגסטפו. היא טוענת שניסיתי להציל יהודים באמצעות הבריטים. היא טוענת שהורי התנגדו להיכנס לתא הגזים. אין בכל אלה אף מילה אחת של אמת.

האם היה עלי להתגייס לוורמאכט כדי להיות יהודי כשר? אולי צריך הייתי למות על מנת שהנערות הגרמניות יצטערו על שאינני חי? (דמעות בעיני)

אני: אני מבין אותך. אבל אתה גולש לבעיית גרמניה.

הוא: גרמניה אינה בעיה; גרמניה זו בירה!

אני: נעזוב את גרמניה.

הוא: למה נעזוב? אדרבה! נדבר! זה משחרר את הגזים. נדבר גם על הנוער הישראלי.

אני: סלח לי.

הוא: לא. איזה מין מראיין אתה?

אני: אינני מראיין.

הוא: לא. אתה מראיין משונה מאוד! למה לא תשאל אותי על הנוער הישראלי? ועל תפקיד הפלאפל כמעצב האוּלקוּס? ועל המדע, חיוב או שלילה, לאור הקמת הטלוויזיה החינוכית, ולמה לא על השואה (חיוב או שלילה?), בוא נדבר קצת על השואה.

אני: הירגע, ידידי.

(ידידי חג סביבי בהתלהבות נעורים בריאה. ידידי אינו מסתיר את יצריו הבריאים. הדבר מוסיף לו חן וצלקות.)

הוא אומר: אני רוצה לדבר על השואה. אני רוצה שואה.

שואה. שואה אמרתי! (הוא שופע שואה)

עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, תנו לי קצת שואה.

יבש לנו בגרון. עם לחם בחמאה.

אני: אתה מַפריז.

הוא: לאו דווקא. אני מכיר גם את האספקטים האחרים (עיניו לחות). זה מנקה את הדם. אשיר לך את הבלדה על בֶּרְטָה קיש. (צועק) גְריזֶלְדָה! תני לי ליווי לבּרטה קיש. (צלילי גיטרה מתייפחים) לא! לא טוב! יותר קוּרט וַייל ופחות אימבּר. (מקשיב) טוב.

בּרטה קיש היא יהודייה, יהודייה מופקרת, או אולי נקרא לה יהודייה עם חדוות-חיים. היא אינה יכולה להתכחש לטבעה. היא אינה יכולה להיות רבנית. אבל גם רבנים מבקרים אצלה לפעמים.

בלדה על בּרטה קיש

לחן – בלתי ידוע; מלים – ידועות.

לַיְלָה חַם בִּפְרַנְקְפוּרְט עַל נְהַר הַמַּיין,

"מִי דּוֹפֵק אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת בֶּרְטָה קִישׁ.

גֶּרְמָנִים יָפִים וּבָעֵינַיִם יַיִן,

הַנָּהָר נוֹשֵׂא צְחוֹקְךָ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

לֵילֵךְ פָּרוּעַ אַךְ יוֹמֵךְ מַבְאִישׁ.

בַּמַּחֲנֶה שֶׁל בּוּכֶנְוָלְד הַלַּיְלָה חַם,

"מִי הוֹרֵג אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת בֶּרְטָה קִישׁ,

גֶּרְמָנִים יָפִים וּבָעֵינַיִם דָּם,

עָנָן רָחוֹק נוֹשֵׂא אוֹתָךְ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

זִכְרֵךְ יָפֶה הוּא אַךְ גּוּפֵךְ מַבְאִישׁ.

בְּשִׁכּוּנֵי לָכִישׁ נָחִים לֵילוֹת אַלְפַּיִם,

"מִי דּוֹפֵק אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת דַּפְנָה קִישׁ,

גֶּרְמָנִים יָפִים, כֻּלָּם עִם מִשְׁקָפַיִם,

הָרְחוֹב נוֹשֵׂא צְחוֹקֵךְ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ

הַבִּיטִי אֵיךְ עוֹשִׂים עָלַיִךְ קַדִּישׁ.

אני מציין את יְפי השיר ועוזו. אני עומד על ההקפדה המשקלית.

הוא אומר: כן, אבל קרה משהו באמצע. הנורמליזציה הופיעה באמצע הבית השלישי. הנקמנות קיבלה פיצויים ומְזונות והועפה דרך החלון. הצרה היא שמשורר מתחיל לכתוב שיר מבלי שיהיה בידו האקדח כדי לגומרו.

אני: אולי נחליף את דפנה קיש בפטימה?

הוא: תגיד מה שתגיד על הגרמנים, יש להם טעם. קודם כל אני מתכוון לזה שהם מתרחצים.

אני: נכון. אני אחליף לך את כל הבית.

הוא: תעשה עימדי חסד רב. (אני יוצא לכיכר הנוחיות, מחליף את הבית וחוזר.) גְריזֶלְדָה, מוזיקה! (מקשיב) לא טוב! לא כל-כך הרבה קוּרט וַייל וקצת יותר בֶּני בֶּרמן. (שומע) בסדר!

קורא יקר!

אבקשך לראות את הבית השלישי של הבלדה כמבוטל ולקבל תחתיו את הבית הבא כממלא-מקומו המוסמך:

בְּשִׁכּוּנֵי לָכִישׁ כְּבָר לֵיל מַרְגּוֹעַ רַד,

"מִי זֶה שָׁם דּוֹפֵק?", שׁוֹאֶלֶת דַּפְנָה חֵן,

אַנְשֵׁי הַלִּיגָה לִמְנִיעַת סַרְטַן הַשָּׁד

עֶשֶׂר לִירוֹת לְנִשְׁמַת אִמָּהּ תִּתֵּן,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

הַבִּיטִי אֵיךְ עוֹשִׂים לָךְ יָד וְשֵׁן.

ידידי אומר: זה בית יפה.

אני: יש לקוות. זה יהיה מגוחך אם דפנה חן תחלה בסרטן השד.

בלדה מחושלת

אני מוזמן ל"מים אחרונים" שלאחר סעודת הצהריים אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת וחוצה את כיכר הנוחיות. מסתבר לי שגם המים האחרונים אזלו דקה אחת לפני בואי. ידידי מפשפש במקרר ומוציא בשבילי בלדה קטנה על פְרידה וגלבוע.

אני אומר: לך לכל הרוחות! לך לגארי בֶּרתיני צ'וֹרטה!

הוא אומר: זה טוב, זה עשוי בשמן.

אינני משתכנע. מאפרה כבדה נוחתת עלי ופותחת את אוזני. עכשיו כולי אוזן. השירי נשמע לי מלא דם.

הוא צועק: גְריזֶלְדָה! קצת רוח חיים בפּוּפּיק! תני לו התחלה יפה לגלבוע. (צלילי גיטרה).

בלדה מחושלת על חייל וחיילת

כפי ששרו מקורות יודעי דבר

לחן: ג. שרמן; מלים: פייבל סנטוריון.

הַיָּרֵחַ שָׁט, מַכְסִיף, גָּבוֹהַּ,

שֶׁמֶשׁ אֶת קַרְנֶיהָ כְּבָר הוֹרִידָה,

רָב-טוּרַאי חָסוֹן וּשְׁמוֹ גִּלְבּוֹעַ

הִסְתַּכֵּל עַל הַסַּמֶּלֶת פְרִידָה.

מַשֶּׁהוּ נִכְמַר בְּלֵב גִּלְבּוֹעַ

וּמֹחוֹ רָחַשׁ לְפֶתַע: פְרִידָה!

כְּסוּמָא הוֹשִׁיט קָדִימָה זְרוֹעַ

הִיא כְּתֵפָהּ אֱלֵי חָזוֹ הִצְמִידָה.

וּבַמֶּרְחָק, מִתּוֹךְ הָעַרְפִלִּים,

בּוֹקַעַת וְעוֹלָה שִׁירַת הַחַיָּלִים,

מִתְיַפֵּחַ לַחַן אַקוֹרְדְיוֹן

וְנִבְלָע בְּנַהַם הַשִּׁרְיוֹן.

הוּא לִטֵּף אוֹתָהּ בְּלֹא לִשְׂבֹּעַ,

פִּיהָ מִשְּׂפָתָיו הִיא לֹא הִפְרִידָה,

חוּט עָבֶה נִקְשַׁר מִלֵּב גִּלְבּוֹעַ

אֶל לִבָּהּ הַמִּתְפָּעֵם שֶׁל פְרִידָה.

עֶלֶם שַׁתְקָנִי הָיָה גִּלְבּוֹעַ

וְכָמוֹהוּ שַׁתְקָנִית גַּם פְרִידָה,

הֵם יָשְׁבוּ בְּלִי אֹמֶר וּבְלִי נוֹעַ,

הַשְּׁתִיקָה אֶת דִּבְרֵיהֶם הִגִּידָה.

וּבַמֶּרְחָק, מִתּוֹךְ הָעַרְפִלִּים,

בּוֹקַעַת וְעוֹלָה שִׁירַת הַחַיָּלִים,

מִתְיַפֵּחַ לַחַן אַקוֹרְדְיוֹן

וְנִבְלָע בְּנַהַם הַשִּׁרְיוֹן.

שֶׁמֶשׁ מִמִּזְרָח עָלְתָה גָּבוֹהַּ,

הַלְּבָנָה קַרְנֶיהָ כְּבָר הוֹרִידָה,

בְּפִהוּק רָחָב הֵקִיץ גִּלְבּוֹעַ,

אַחֲרָיו הִתְעוֹרְרָה גַּם פְרִידָה.

הַפְּלֻגָּה חָזְרָה בְּיִלְלַת מָנוֹעַ

וְשַׁרְשֶׁרֶת בֵּין שְׁנֵיהֶם הִפְרִידָה,

מִן הָעֵבֶר הָאֶחָד נִצָּב גִּלְבּוֹעַ,

תְּהוֹם בֵּינוֹ חוֹצֶצֶת וּבֵין פְרִידָה.

וּבַמֶּרְחָק, מִתּוֹךְ הָעַרְפִלִּים,

בּוֹקַעַת וְעוֹלֶה שִׁירַת הַחַיָּלִים,

מִתְיַפֵּחַ לַחַן אַקוֹרְדְיוֹן

וְנִבְלָע בְּנַהַם הַשִּׁרְיוֹן.

וּמִנֶּגֶד עוֹד עָמַד גִּלְבּוֹעַ,

לַחְלוּחִית עָטְפָה עֵינָהּ שֶׁל פְרִידָה,

הִיא לָחֲשָׁה בְּקוֹל נוֹגֵעַ: בּוֹאָה...

הוּא אָמַר לָהּ: זוּזִי כְּבָר הַצִּדָּה!

אִם אָמְנָם הַשִּׁיר נִגְמָר לוֹ כָּכָה

הוּא יָכֹל לְהִגָּמֵר אַחֶרֶת,

כִּי הַכֹּל אַךְ פְּרִי מִקְרֶה הוּא, אָחָא,

רַק בַּטַּנְק נִשְׁאֶרֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

"השיר יפה", אמרתי.

"הבה נשוחח עליו", אמר ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת והזמינני להישאר לשטיפת כלים של שעה שתיים.

1965

פְרוֹילַין בּרטה קוֹךְ

פְרוֹילין בֶּרְטָה קוֹךְ ונערותיה הגיעו לנמלהחיפה במשחתת השעשועים "שלום עליכם היטלר".

לעיתונאים אמרה פרוֹילין קוֹך: "הגענו במסגרת הסכם הסיוע".

למסדר המשטרה אמרה: "10% הנחה לכוחות הביטחון".

לנשיא המדינה אמרה: "סלח לי, הֶר פּרזידנט, איפה הנוחיות?" (ריאל-פוליטיק).

ועל דוכן הכנסת אמרה: "חם פה, אצלכם", ופתחה רוכסן.

המשטרה היתה עצבנית. היא כלאה את ניצולי השואה במחנות-הסגר מיוחדים מחשש התפרעויות.

"מה זה?", שאלה פרוֹילין קוֹך ונעצרה לפני גדר התיל.

"בבקשה להתקרב", אמר רב-פקד תַחְכְּמוֹני, "זה לא נושך".

המשטרה היתה עצבנית מאוד בשל תפקידיה המעצבנים.

היא עקרה את היד מ"יד ושם".

היא הטילה רימוני גז צחוק במרתף השואה.

"מה זה?", שאלה פרוֹילין קוֹך.

"מרתף", ענה רב-פקד תחכּמוֹני ולקח אותה למגדל שלום.

המשטרה היתה עצבנית מאוד וירתה כדורי הרגעה בציבור.

"מה זה?", שאלה פרוֹילין קוֹך והצביעה על קיר מכוסה בצלבי-קרס.

"פרוֹילין תרגיש עצמה כמו בבית", השיב רב-פקד תחכּמוֹני בנימוס.

המשטרה חטפה עצבים נוראיים. 100 שוטרים שכונו "חמורים!" נעלבו קשות (ועדיין לא יצאו מכלל סכנה). ילדי-גן ששיחקו ב"חמור חדש" הוכו עד זוב-דם.

"מה זה?", שאלה פרוֹילין קוֹך.

"דם", השיב רב-פקד תחכּמוֹני.

"אוה, דם!", אמרה פרוֹילין קוֹך, "אבל אני מעדיפה שמפּניה".

ביום השלישי אמרה פרוֹילין קוֹך: "זהו היום הגדול בחיי", וחיכתה ללילה.

וביום השביעי שרו פרוֹילין קוֹך ונערותיה "הבה גילה".

"הבה נגילה, הבה, הבה", שרה פרוֹילין בּרטה קוֹך.

המשטרה העצבנית איבדה את מכנסיה.

העם מחא כף-מרק.

היא היתה נהדרת, פרוֹילין בּרטה קוֹך, במכנסי-העור שלה ומגפי הרכיבה שלה מול העיניים הלחות מתחת לקסדות הירוקות של המשטרה העצבנית.

"אנחנו רק מילאנו פקודות", מסר דובר המשטרה.

12.6.1966

[מודעה במסגרת:]

צעיר ערבי!

המחלקה הסַניטָרית של עירית ת"א קוראת לך!

אם אתה מוכשר, בעל יוזמה ושואף לגדולות

אם אתה דוגל בניקיון וטוהר-כפיים

מקומך אצלנו!

טאטוא רחובות שעות הלילה בתנאים של שקט, אוירת-מרגוע ואויר צח, מתחת לשמים מכוכבים.

רחובותינו מחכים לך!

הרקת פחי-אשפה בשעות הבוקר המוקדמות, פחים מוזיקליים, אשפה מעניינת, הפתעות בהופעת חולדות.

אשפתנו מחכה לך!

פיקוח על משתנות ציבוריות, עבודה חיונית, שופעת עסיס.

משתנותינו מחכות לך!

סניטר בבית-חולים, אם אתה ממורמר, אם אתה חש שקיפחו אותך, פנה לבית החולים העירוני ותכניס חוקן ליהודים.

אחורינו מחכים לך!

29.11.1965

אור כחבצלת, הרקיע רך

אוֹר כַּחֲבַצֶּלֶת, הָרָקִיעַ רַךְ;

זֶה שֶׁלֹּא רָץ, נָח.

בּוֹאִי סִינְיוֹרִינָה, צַחֲקִי נָא,

עָנָן מִתְפַּקֵּעַ בַּשָּׁמַיִם,

שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה הִשְׁתִּינָה

לַחַיָּל שֶׁלְּךָ בָּעֵינַיִם.

[פזמון חוזר:]

קְצָת מְגָרֵד מִתַּחַת לָעוֹר,

אַל תִּצְעַק, זֶה לֹא עוֹזֵר!

יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא תַּחְזֹר;

שֶׁרַק הַפִּזְמוֹן חוֹזֵר.

אָהַבְתָּ אוֹתִי עַד חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת,

עַכְשָׁו אֲנִי מֵעַל הַגַּגּוֹת.

אוֹר כַּחֲבַצֶּלֶת – בֵּן כַּלְבָּה –

ד"ש לְנִילִי וְתוֹדָה רַבָּה.

עַל קִבְרִי הַגַּבְנוּנִי

שִׂימִי פֶּרַח בֵּינוֹנִי.

ג'וֹנִי אִיז דֶה בּוֹי פוֹר מִי,

לְסִיסִי עֶלֶם חֲמוּדוֹת קִרְבִי,

לִבִּי שָׁבוּר, מַחְמַד לִבִּי,

אוֹר כַּחֲבַצֶּלֶת; בִּי אֲדוֹנִי

אֵיפֹה אֶפְשָׁר לְהָקִיא?

בּוֹאִי סִינְיוֹרִינָה, צַחֲקִי נָא,

דּוֹדָה אֶתֶל מֵתָה בַּלַטְרִינָה,

צ'יק צַ'ק מֵתָה בַּלַטְרִינָה

מִשְּׁבַץ־הַלֵּב.

מִן הַשָּׁמַיִם יָבוֹא עוֹף

וִיחַרְבֵּן לָנוּ סוֹף;

כֵּן, כָּזֶה יִהְיֶה הַסּוֹף.

אוֹר כַּחֲבַצֶּלֶת, יַקִּירִי הָלַךְ,

חָזַר אֵלַי כְּמוֹ כַּעַךְ,

חֹר בָּאֶמְצַע וְסָבִיב סָבִיב

מָלוּחַ וְקָשֶׁה.

אוֹר כַּחֲבַצֶּלֶת, קְצִינֵי הָאוֹיֵב

כְּבָר עוֹשִׂים לְךָ קוּ-קוּ בַּלֵּב.

מְגָרֵד לִי פֹּה, מְגָרֵד לִי שָׁם,

אֶזְכֶּרְךָ לְעוֹלָם.

בוא חייל של שוקולד

הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים,

וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים,

כָּל הָאֲנָשִׁים אַחִים מִתַּחַת לַפְּרָחִים –

כְּשֶׁרוֹעֲמִים הַתּוֹתָחִים הַיְלָדִים בּוֹכִים.

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד

שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,

שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא

וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

אָחִינוּ אִישׁ אַמִּיץ הָיָה, עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נָפַל,

וְגַם הֵקִימוּ גַּל מֵעַל בְּשָׂרוֹ הַמְקֻלְקָל,

וְהָיָה לוֹ, לְאָחִינוּ, דָּם אֲבָל הַדָּם נָזַל,

לֹא יְשִׁיבֶנוּ עוֹד אֲפִלּוּ צַו הָרַמַטְכָּ"ל.

בּוֹא...

מִפִּצְעֵי אָבִיךָ כְּבָר נוֹדְפִים רֵיחוֹת שָׁלוֹם,

הַמָּשִׁיחַ לֹא יָבוֹא לְלֹא מַרְבָד אָדֹם,

הַמַּשְׂכִּיל, אוֹמְרִים כֻּלָּם, בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם

וּמִי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנוֹחַ כְּבָר שׁוֹכֵב בְּדֹם.

בּוֹא...

הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ הוּא אֵלֶיךָ לֹא אָדִישׁ,

רֶבַע אִינְטְשׁ יַקְדִּישׁ לְךָ וְגַם חֲצִי-קַדִּישׁ,

נַעֲרָה תִּבְכֶּה עָלֶיךָ, וְגַם זֶה יוֹבִישׁ,

הַמָּוֶת אֵין לוֹ רֵיחַ (אִם הָאַף אֵינוֹ רָגִישׁ).

בּוֹא...

"שְׂמֹאל יָמִין, יָמִין הוּא שְׂמֹאל" הַגְּדוּד הוֹלֵךְ וְשָׁר,

"הַחַיִּים מְסֻרְבָּלִים, הַמָּוֶת הוּא קָצָר",

כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ אַחַר עָרְפּוֹ שֶׁל הָרָסָ"ר,

וְהָרָסָ"ר הוֹלֵךְ גַּם הוּא בְּדֶרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר.

בּוֹא...

1966