סאטירה, אחרי יוני 67'
כך היכרתי את בעלי
[אישה עומדת על הבמה.]
אישה [לקהל] עלי לספר לכם כיצד היכרתי את בעלי. זה היה בצהרי יום קיץ. עמדתי ברחוב והתבוננתי בשמים הכחולים, שם התחולל אותה שעה קרב אוירי נפלא בין מטוסינו למטוסי האויב.
[נושאת עיניה למעלה, מרימה ידיה וצועקת בהתלהבות.]
מיג! מיג מאחוריך! תוריד אותו! מיג!
[נכנס איש מאחוריה. הוא אדיש לגמרי למה שנעשה למעלה. הוא ניגש אל האישה מגבה ולופת בשתי ידיו את שדיה מאחור. האישה אינה שמה לב בכלל, ממשיכה לצעוק.]
מיג! מיג!
איש [באדישות, לוחש מעבר לכתפה] כן, מיג.
אישה [אינה מבחינה בו] מיג נופל! מיג נופל! שניים!
איש [כמו קודם] כן. שניים.
[ממזמז את שדיה.]
שניים.
אישה [עדיין אינה מבחינה בו] עוד מיג! עוד מיג! דפוֹק אותו!
איש [כמו קודם] כן, דפוק אותו.
[פאוזה. האישה מורידה את ידיה ומבטה. היא מַפנה אליו את ראשה לאט לאט ומתבוננת בו כשידיו עדיין על שדיה. הם מתבוננים זה בזה. פאוזה ארוכה.]
אישה [לקהל, ידיו עדיין על שדיה] כך היכרתי את בעלי.
קרב אווירי
[על הבמה, בקבוצה אחת, יושבים כולם, פרט לאחד, ומביטים השמימה על דבר-מה המתרחש שם. יוחנן פוקס מגיע למקום, רואה את כולם.]
פוקס [פונה אל איש מבין הנוכחים] סליחה, אדוני, לְמָה מחכים?
איש [ממשיך להביט השמימה] כפי שאתה רואה, מתחולל בשמים קרב אווירי למופת בין מטוסינו לבין מטוסי האויב ואנחנו מסתכלים בחרדה מהולה בסיפוק בהגשמת עליונותנו האווירית.
[פוקס מעיף מבט למעלה, אבל הקרב אינו מושך אותו. התעניינותו של החרמן הזה, פוקס, נתונה בעיקר לאחת הנשים היושבות בקבוצה. הוא נעמד בסמוך לה, מציץ בשמים ובשדיים לסירוגין. ולבסוף:]
פוקס שמי יוחנן פוקס, אפשר להזמין אותך לרקוד?
[האישה אינה מתיקה עיניה מן הקרב. היא קמה באופן מכאני, מבלי לראות את פוקס, מניחה יד על שכמו, ושניהם מתחילים לרקוד על פני הבמה ואלס איטי, כשהאישה ממשיכה להביט השמימה, ופוקס, בארשת עצובה, מתבונן בשדיה. הריקוד נמשך לקצב תיאורו של האיש.]
איש שלושה – מטוסי – אויב – משמאל,
מטוס – שלנו – באיגוף – גדול,
מצד – מזרח – בזווית – מתקרב,
פגיעה – ישירה – במטוס – האויב,
צולל – לים – בעשן – כבד,
הטייס – אינו – מצליח – לצאת,
מטוס – שני – מאבד – כנף,
נוסק – למעלה – לגובה רב,
שלנו – מבצע – תפנית – חדה,
פוגע – בזנב – פגיעה – שנייה,
המטוס – מתרסק – לאלפי – רסיסים,
עם – הטייס – וכובע הטייסים,
שלנו – בזינוק – אנכי – צולל,
מטוס – אויב – שלישי – מחסל,
נשרף – נופל – לעבר – החוף,
השמים – ריקים – וכחולים – סוף.
[אפשרות אחרת היא ריקוד בדממה גמורה וללא תיאור הקרב. האור יורד.]
חולדה וזאב נוסקים במטוס
זאב הגובה 40,000 רגל. הגובה 40,000 רגל.
חולדה אני יודעת מה אני רוצה. תמיד ידעתי מה אני רוצה. לא היה רגע שלא ידעתי מה אני רוצה. אל תדאגו. אני יודעת מה אני רוצה. אני בּוּבּוּש ואני יודעת מה אני רוצה.
זאב הגובה 60,000 רגל.
חולדה אני בחורה מעשית ותכליתית. אני מעשית ותכליתית כמו שרק בּוּבּוּש יכולה להיות. אני בּוּבּוּש. אני בּוּבּוּש-בּוּבּוּש. מגישים לי כל בוקר למיטה קפה ותרנגולת.
זאב הגובה 70,000 רגל.
חולדה כשאני רוצה משהו אני משיגה את זה. אצלי אין חוכמות. כשאני ישנה בין שתיים לארבע זה קדוש ובעלי חובש כיפה.
זאב הגובה 100,000 רגל.
חולדה אני בורגנית קטנה, זה מה שאני. אני רוצה נוחיות בחיים. אני לא בעל-שם-טוב. לי נחוץ פריג'ידר.
זאב הגובה 200,000 רגל.
חולדה אני רוצה את שלי, מה אכפת לי מהשאר? אני בּוּבּוּש וחיי מנוקדים בְּבּוּבּוּשִׁיזְמִים פרחוניים.
זאב הגובה 500,000 רגל.
חולדה כשאני מפהקת אז אני יודעת שאני מפהקת. בלי קונצים. אני אישה מסודרת, משפחה, ילדים, בית, אוטו, וכשאני מפהקת אז יודעים שאני מפהקת. אגב, אני לא פַּיילה. הו, לא אני.
זאב הגובה 700,000 רגל.
חולדה אין לי אידיאלים, כזאת מין בּוּבּוּש אני, מָטֶריאליסטית ואֶגוֹאיסטית. קודם הציפורן הקטנה שלי ואחר-כך בלגיה.
זאב הגובה 900,000 רגל.
חולדה מגישים לי כל בוקר למיטה קפה וחלב. אבל איפה בּוּבּוּש? בּוּבּוּש באמבטיה בּוּבּוּש לא מעונינת. בּוּבּוּש לא יורדת ממהנדס לרוכל, בּוּבּוּש עולה ממהנדס לארכיטקט.
זאב הגובה 1,000,000 רגל.
חולדה [עולה על כיסא, מושיטה את ידה כלפי מעלה ומושכת משהו לא-נראה. נשמעת צווחה מחרידה מבחוץ.] ועכשיו גם תפסתי את אלוהים בביצים.
פרידה ערב הגיוס
[הנער המיועד לגיוס יושב עם אביו, אמו וחברתו בליל גיוסו לצה"ל.]
נער אבי, אמי, חברתי הנוכחית, סלחו לי שאני לא שותה איתכם כוסית נוספת לכבוד גיוסי לצבא מחר, אני מרגיש שאני הולך להקיא את כל הנקניקים שהכנסתם לי.
אב להקיא? למה להקיא?
נער אל תעשה את עצמך אידיוט, אבא, וסלח לי שאני קורא לך ככה, אבל אם אני הופך ממחר לגבר, אז לקרוא לך אידיוט זה חלק מהעניין. אני מציע עכשיו שכל אחד ינאם את נאום הפרידה שלו ואחר-כך אומַר אני את המילה האחרונה ונלך לישון.
אם אתה רוצה כוס מיץ?
נער נאום הפרידה, שלך, אמא.
אם [קמה] אני אמא.
אב ואני אבא.
נער חכה לתורך, אידיוט.
אב אל תקרא לי אידיוט!
אם הוא הולך מחר לשלוש שנים לצבא, אידיוט!
נער אידיוט!
נערה [מהוססת] אידיוט.
נער המשיכי, אמא.
אם אני אמא, אני ילדתי אותך בייסורים, טיפלתי בך כל השנים, שמחתי בשמחותיך וסבלתי כשסבלת. אתה היית ותהיה תמיד חלק ממני. עכשיו, שאתה הולך לצבא, אדאג לך יום ולילה. תוך שלוש השנים שתהיה בצבא יתהוו קמטים בפנַי ושערותי יתחילו להלבין. אני אשלח לך לצבא חבילות מלאות בכל טוב, אכתב לך כל יום מכתב, אקשיב לחדשות בידיים רועדות, אבכה כשתבוא לחופשה ואבכה כשתחזור לצבא. לא אפסיק לחשוב עליך, אתה כל מה שיש לי.
[יושבת.]
אב [קם] קראת לי כאן לפני רגע אידיוט. לא אגיב עכשיו על הכינוי הזה, אבלע אותו בשקט ואשוך את שפתי כפי שאיאלץ לעשות לא פעם במשך שלוש השנים הבאות ולאחריהן. אני לא ילדתי אותך אבל אתה הזרע שלי.
[הנערה מצחקקת.]
הוא הזרע שלי! ואני אוהב אותך ודואג לך בדיוק כמו אמך, בהבדל האחד, שאני שומר את הכל בפנים. אכתוב לך ביחד עם אמך, אשלח לך כל סכום שתרצה כדי לקנות תָסָס בשֶקֶם, ואנצל את כל הקשרים שלי כדי להשיג לך חופשות. ממחר, יום לכתך לצבא, אני נכנס לסתיו חיי. זה הכל. ואל תקרא לי אידיוט.
[יושב.]
נערה [קמה] אני חברתך הנוכחית, ואף-על-פי שאנחנו עדיין רק בשלב המזמוזים, אני אוהבת אותך וקשורה אליך כמו שאוהבת נערה בת 17. אני אחשוב עליך בזמן הלימודים ובלילה. לפני השינה, אציץ בתמונה שלך. אל תצפה לזה שלא אשן טוב בלילה או שהשיער שלי ילבין, אני רק בת 17 ואני רוצה לחיות. אשלח לך מכתבים ארוכים וחבילות סמליות. אחכה לך כשתבוא לחופשות ובאחת מהן אחליש את ההתנגדות שלי ואשכב איתך. עם כל זה אינני בטוחה שאשאר חברתך במשך כל שלוש השנים, סוף-סוף שנינו עדיין צעירים ורק מגששים את דרכנו. בכל אופן, דע לך שבכל מקרה אני מאחלת לך כל טוב מכל הלב שלי.
[יושבת.]
נער אני יוצא לצבא בהרגשה שמקיפים אותי בכל האהבה, התום ומיטב הרגשות שאדם עשוי להיזקק להם בתנאים המצפים לי. אני מוכרח גם להוסיף שהמגייסים שלי בצבא הם בעלי פרצוף אנושי ואינם נובחים, ולרמטכ"ל ולחֶבֶר הקצינים שלו פנים סימפטיות ומעוררות-אמון, ואני גם יודע שהצבא ידאג לצרכַי ולחיי ככל שיוכל. אני מודה לכולכם בעד הכל.
[פאוזה.]
ואם יפגע לי כדור בראש?
[פאוזה. כולם מסתכלים בו והוא בהם.]
אה?
[פאוזה.]
אה?
[פאוזה.]
אה? ידעתי, זונות, ידעתי. אז אני הולך להקיא את הנקניקים והגבינות. לילה טוב.
[יוצא. השאר ממשיכים לשבת.]
אב בהתחלה אידיוט ועכשיו זונה. ומוכרחים לשתוק.
ההורים
[העלם צבי א. צבי יושב על כיסא ומתעסק במכשיר טכני מסובך. משני צדדיו יושבים אביו ואמו.]
האם בננו היקר צבי א. צבי שותק כמו תמיד. הוא בעל נפש עדינה ומכונס בתוך עצמו, פשוט מפני שהראש שלו חושב כל הזמן מחשבות ברמה של טכניון.
האב אבל היום, באופן מיוחד וחד-פעמי, הוא יגיד לנו שלום לפני שייצא.
האם ודאי שהוא יגיד לנו שלום, אין שום סיבה שהוא לא ייפרד מעלינו לפחות במילה אחת. הוא הרי יודע שאנחנו הוריו הקשישים והאוהבים.
האב כן כן, הוא יגיד לנו שלום, אף-על-פי שהוא שתקן ומסוגר כל-כך, מפני שהראש שלו חושב כל הזמן מחשבות בדרג של טכניון. אנחנו, הוריו הקשישים והמאושרים, יודעים שראשו עסוק במחקרים פיזיקליים בהם יעסוק עם תום לימודיו, אבל אני חושב שהפעם הוא בכל זאת ימצא לעצמו זמן להגיד לנו שלום כשייצא, ולו רק כדי לגרום לנו נחת.
האם הוא אוהב לגרום לנו נחת, הוא יודע גם יודע שאנחנו ההורים שלו.
האב כמובן, והוא גם יודע שאנחנו לא סתם שני סמרטוטים מפח הזבל, אלא ההורים שלו.
האם בהחלט לא שני סמרטוטים מפח הזבל, בהחלט לא שני סמרטוטים מפח הזבל.
האב ואת הדבר הזה אני חוזר ומדגיש במשך שנים: אנחנו לא שני סמרטוטים זקנים ומיותרים מפח הזבל, אנחנו ההורים האוהבים והמרוצים של בננו הצעיר צבי א. צבי, המקיף בשכלו את הטכניון, ואשר עקב העומס הביטחוני והעיונים בפיזיקה לא התפנה לומר לנו אף מילה אחת ב-16 השנים האחרונות.
האם וכדי שלא תהיה כאן שום אי-הבנה: אנחנו מבינים אותו, פשוט מבינים אותו. לב אבא ואמא פועם בקרבנו, אך אנו יודעים לשמור על חוש המידה.
האב מפני שכבר שמעתי על מקרים של בחורים צעירים במתח עצבים דומה שהיכו את ההורים שלהם עד זוב דם.
האם כן כן.
האב כמובן שאצלנו זה נשמע כמו סיפור דמיוני. היה מעניין אותי לראות אם יש מישהו שמעלה בדעתו שגם בננו הרים עלינו פעם יד.
האם זה מצחיק.
האב ברור שזה מצחיק. אפשר לצחוק יומיים בלי הפסקה אם יש רק פנאי. שבננו ירים עלינו, על הוריו המסורים, יד!
האם זה לא יכול היה לעלות כלל על דעתו.
האב אין לנו בכלל מה להתייחס לאפשרות כזאת. לנו יש, תודה לאל, בן יקיר שלא נתן למחשבה כזאת לעלות במוחנו.
האם הוא היכה אותנו במוט ברזל בראשינו וגרם לנו זעזוע מוח כדי שלא נוכל להעלות מחשבה כזאת.
האב ארבע פעמים הוא הניף את המוט וארבע פעמים הנחיתוֹ על ראשינו עד שהתמוטטנו. דם ניתז על הקירות ועל הרהיטים אשר עמלנו לרוכשם במשך עשרות שנים. איבדנו את הכרתנו וצנחנו ארצה.
האם במשך שלושה ימים שכבנו על הריצפה, פצועים ומזוהמים. וכאשר קמנו מעילפוננו, איבדנו את זיכרוננו ואת שכלנו והפכנו למטומטמים.
האב ועכשיו אנחנו מטומטמים לגמרי ואיננו יכולים להעלות בדעתנו שבננו ירים עלינו יד.
האם אנחנו מתאמצים מאוד, אנחנו מפעילים את כל כוח מחשבתנו, אבל זעזוע המוח שלנו הוא אנוּש. לעולם לא נוכל להעלות זאת בדעתנו.
האב אנחנו פשוט נישאר זוג הורים מאושרים עד סוף ימינו.
סבא'לה גליציה
[סבא וסבתא בּרוֹצקוֹס יושבים בנחת בחדרם כשלתוכו מתפרץ לפתע כרוח סערה נכדם צבי א. צבי המכניס משב-רוח של נעורים תוססים.]
צבי שלום, סבא בּרוֹצקוֹס, שלום, סבתא בּרוֹצקוֹס.
סבתא שלום צבי א. צבי, ילד חמוד.
סבא [קצת חירש וקצת סומא] מי זה בא?
סבתא זהו נכדנו היקר צבי א. צבי, בא להכניס לנו קרן-אור לחיים השחורים שלנו.
סבא [בכבדות] שלום, צבי א. צבי, מה שלומך? מה שלום אבא ואמא? מה שלום מיקי וחֲנַנְטְרוֹפּה?
[צבי ניגש אל כיסא פנוי במרץ-עלומים, מביט בו, מגחך בשובבות מתפנקת לעבר הזקנים, בועט בכיסא ומפיל אותו. סבא קם בכבדות אל הכיסא ומרים אותו, חוזר למקומו ויושב.]
שב.
[צבי מגחך וחוזר על המעשה שלו. סבא ניגש שוב אל הכיסא, מרים אותו ומתבונן בצבי מלמטה למעלה.]
אתה מפיל את הכיסא.
צבי אני שובב.
סבא אה?
צבי [מרים את קולו] אמרתי שכל החן הצברי שלי נובע מזה שאני עושה מעשי קונדס שובבים בספּוֹנטניוּת מוחלטת.
סבא אני לא יודע, אני רוצה את הכיסאות אצלי בבית שלמים.
[לסבתא.]
למה את לא אומרת לו שום דבר?
סבתא מה אני יכולה להגיד? אני סורגת לו כפפות לאוזניים בשביל הפּטרוֹלים שלו בפיקוד צפון, הוא הנכד שלי וסבתא זה תמיד סבתא.
סבא אה?
סבתא [מגבירה את קולה] סבתא זה תמיד סבתא.
סבא בסדר גמור! תזכרי שעזבת אותי לבדי מול הנכד המשתולל ברגע הקובע! רק שתזכרי!
צבי סבא'לה, אל תרגיז את סבתא'לה, היא מקבלת את חסותי.
סבא נכד משתולל צבי א. צבי, אני מזהיר אותך, תן לי לגמור את החיים שלי בשקט עם כיסא שלם.
צבי סבא'לה בּרוֹצקוֹס יקר, איך להסביר לך שמעשי הקונדס שלי נעשים בטבעיות ובחופשיות של ילד תמים, הם התבלין המעניק לי את הקסם האישי הצברי המאפיין אותי; כך גידלו אותי ואין מה לעשות נגד זה.
[תוך כך הוא מסובב את סבא בקלילות ובועט בעיטה קלה בישבנו אגב גיחוך. סבא מתחיל לבכות.]
סבתא תראה מה שעשית, צבי א. צבי, העלבת את סבא, התוסיק שלו לא בגילך והוא דורש יחס.
צבי מה אני יכול לעשות, סבתא'לה? אם הקסם שלי כובש, אז הקסם שלי כובש.
סבתא אל תבכה, בּרוֹצקוֹס, הוא לא התכוון. הוא בסך-הכל שובב. די. אל תבכה.
סבא [תוך בכי] איתָך בכלל אין לי מה לדבר! לעזוב חורבה כמוני בגיל 80 לטובת הנכד המשתולל!
סבתא הוא רצה רק להקסים אותך.
צבי [שהעניין מתחיל להרגיז אותו, מסובב את סבא אליו ותופסו מתחת לסנטרו] תגיד לי רגע, סבא'לה, כשאתה עומד פה ומיילל על עצמך כמו אליהו חתולי, מי שומר עליך מהערבים, אה? מי מגן עליך ודואג שלא יבואו ערבים בלילה וישחטו לך את הגרון, אה, סבא'לה גליציה?
סבא מה?
צבי מוּ! היום זה לא תקופת הטורקים, סבא'לה גליציה, היום הביטחון הוא רציני מאוד! ואנחנו לא מפקירים כמו שאתם הפקרתם את עצמכם והלכתם כמו כבשים, אנחנו זן חדש, סבא'לה גליציה, אנחנו שומרים, אנחנו דואגים, אנחנו נותנים את החיים שלנו בשביל לאסוף את העצמות הקרות שלכם ולחמם אותן, ואתה הרי לא רוצה שאני אעזוב אותך ואפקיר אותך כמו תרנגולת לערבים, אה, סבא'לה גליציה?! אה?
סבא אה?
צבי אז איזה טענות יש לך בכלל, סבא'לה גליציה? אני חייל או שאני אחות רחמנייה – תחליטו! והמתח שרובץ עלי בגללך, סבא'לה גליציה, אם אחרי כל זה אני מרשה לעצמי פעם ביובל להתלוצץ עם הכיסא שלך, אז לא צריך לקפוץ עלי כמו מכשפה'לה, סבא'לה גליציה!
[מרים את סבא באוויר בסנטרו.]
כי לי סולחים ואותי אוהבים בלי שום חכמות!
[מסיר ידיו, מתיחותו פגה, הוא מגחך לסבא. הסבא משיב לו בגיחוך נפחד.]
בלה
[המתאבל שיף יושב בכיסאו, ראשו מורכן ואינו מדבר. הזוג בלה וגרשום באום יושב מולו ומנסה לנחמו.]
בלה אז זה מה שאני אומרת, שיף. אין מה לעשות. זוהי ארץ אוכלת יושביה, אבל אנחנו מוכרחים להמשיך. מוכרחים להמשיך לחיות, נכון, גרשום?
גרשום כן, בלה.
בלה הנה, אפילו בעלי חי. נכון, גרשום?
גרשום כן, בלה.
בלה אין לנו ברירה. אנחנו צריכים לחיות כפי שגוזר עלינו הגורל שלנו ולמצות עד כמה שאפשר את הסיפוק שיש בזה. לבעלי ולי יש קצת סיפוק. לא הרבה, אבל משהו. נכון, גרשום?
גרשום כן, בלה.
בלה בעלי ממשיך לחיות על אף הכל. נכון גרשום?
גרשום כן, בלה.
בלה אתה שומע אותי, שיף? [פאוזה] תרים את הראש.
[גרשום מרים את הראש.]
לא אתה, שיף.
גרשום סליחה.
[מרכין את הראש.]
בלה [לשיף] אם היית מרים את הראש ומביט לצד ימין שלי, היית יכול לראות את בעלי חי. נכון, גרשום?
גרשום כן, בלה.
בלה מה "כן, בלה"?
גרשום אני חי, בלה.
בלה אז למה אתה לא אומר משהו לשיף? תגיד לו משהו.
גרשום כן, בלה. [לשיף] שיף... שיף... אתה רואה, שיף... כמו שאישתי אומרת... תראה... גם אני... גם אני חי...
בלה כן, אפילו בעלי חי. אפילו בעלי חי.
גרשום [שאינו יכול עוד להתאפק] ולמה שאני לא אחיה, בלה?!
בלה [שנאה של 22 שנה מוצאת את דרכה החוצה] תחיה, תחיה!!! תחיה, גרשום!!! תאכל, תשתה, תישן, תפהק, תנשום!!! מי אומר לך שלא תחיה?!
גרשום [נדהם] בלה!
בלה בֶּלָה שְמֶלָה גְרֶלָה!!! תמשיך לחיות!!! אתה ושיף ביחד!!! תחיו!!! תהרגו אותי!!! אני שמנה, תהרגו אותי!!! [בבוז] גרשום'ים ושיף'ים!
[יוצאת.]
מקור השראה רחוק ומקור נזילה קרוב
(מכתב למערכת 'קול העם')
עונש כבד היטלתי על עצמי לקראת ימי התשובה, להגיב על מאמרו של א.ש. בו הוא דן באספקטים הפוליטיים-אידיאיים של הקברט הסאטירי 'את ואני והמלחמה הבאה'. עונש כבד, אני אומר, כיוון שאפשר להתווכח עם דעה, אך לא עם חוסר-דעה. מילא, זו חליפתי, זו כפרתי.
אנסה להוכיח, בבדיקה טקסטואלית של המאמר, את אחת הקביעות הבאות: א.ש. לא קלט מה שראה בהצגה; או שקלט אך שכח מייד עם צאתו מן האולם; או שקלט וזכר, אך היה מעוניין מטעמים הידועים אך לו, להפגין במאמרו חוסר-בהירות שכלית.
א. כותב א.ש.: "כאשר חנוך לוין טוען באוזני הבריות כי הקובע הוא שהאדם מת ואין זה משנה אם המלחמה היתה צודקת אם לאו, הרי שזהו פאציפיזם ואינני מעלה על דעתי שחנוך לוין היה מעלה על דעתו לקרוא לפרטיזנים בעת מלחמת העולם ה-2 ולרמוז ללומי הגטאות לבל יתפסו בנשק..."
טעות לוגית: הטענה כי המוות במלחמה הוא דבר נורא אינה מוליכה בהכרח למסקנה שיש להרפות מן הנשק. אפשר ואפשר לחייב את כורח המלחמה ובעת-ובעונה-אחת לצעוק שהדבר נורא. חנוך לוין אינו מבקש להוסיף לך, לא פאציפיזם ולא היפוכו. אין הוא מבקש להוסיף לך דבר אלא לבטא את הדבר הנורא, ולא עוד. אם יוצאת נפשך לקרוא תגר על פאציפיסטים, הטרח עצמך, פשפש בספריך למצוא לך סימוכין מתאימים.
ב. כותב א.ש.: "קראתי את תגובת הלהקה להאשמה כי היא אינה יוצאת נגד צדקתנו באותם ששת ימים. ייתכן, אך שונה הדבר בקטעי המחזה. לדוגמה, תהודה שונה למילים גבוהות, הנאמרות לאחר קרב לשיריונאים, ששורותיהם הידלדלו בקרבות האימים, ולאותן מילים, כשהן נאמרות בין כתליו של מועדון ערב, לאחר בקבוק קוקה-קולה. כמובן שהטון יישמע בומבסטי ורבים ישאלו באימה – 'האם כך אנו מדברים?'"
ושוב טעות לוגית: הטענה כי המלחמה היתה צודקת אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי צודקות וראויות גם המילים הגבוהות של מפקד מסוים לאחר הקרב. אפשר ואפשר לחייב את צדקת המלחמה ובעת-ובעונה-אחת לטעון שהפראזה "הישרנו עינינו אל המוות והוא השפיל מבטו", היא פראזה אווילית, אווילית לא רק לאחר בקבוק קוקה-קולה אלא אף, ובייחוד, במסדר הניצחון שלאחר הקרב. כי אחרי ככלות הכל הוכיחו השורות המדולדלות – איזו אירוניה! – שהמוות לא כל-כך השפיל מבטו.
ג. מצטט א.ש. מאחד השירים:
וגר טוראי עם רב-סמל
ורב-סמל ירבץ עם גנרל
ונער קטון מכסה את הגופות...
ומוסיף: "שמעתי על צבאות בעולם שם היחסים בין טר"ש לרס"ל הם כבין זאב לכבש, ובין רס"ל וגנרל כגדי לנמר. אולם מה לזאת ולצה"ל? מה לזאת ולנו?"
טעות בהבחנה: השימוש בהקבלה לזאב-כבש שבתנ"ך הוא שימוש סגנוני ואינו רעיון השיר. רעיון השיר מתגלה בשורה השלישית – כולם שוכבים יחד, כולם מתים. אינך יכול לבודד את שתי השורות הראשונות ולכפות באמצעותן על השיר רעיון שאין בו. הרי באותה מידה של סבירות יכולת להתייחס רק לשורה "וגר טוראי ראשון עם רב-סמל" כרומזת על נטיות הומוסקסואליות בצבאנו.
ד. כותב א.ש.: "כל הדו-שיח נערך בתחנת הרכבת. פרידה בתחנת הרכבת? האם הרכבת היא המקום הקלאסי שבו נפרדים זוגות ישראליים? כפי שראיתי בסרטים אירופיים במערב ובמזרח, אומנם כך הוא המצב שם. לא ממציאותנו שואב ח.ל. את הרקע לשיריו".
ועוד טעות בהבחנה: אלמנט תחנת הרכבת הוכנס ביודעין דווקא משום שהוא "קלאסי" ו"ספרותי". תפקידו להמחיש את הניגוד שבין הדימוי האידיאלי של הפרידה לבין הפרידה כפי שהיא באמת. שוב החלפת בטעות אלמנט סגנוני בקביעה תוכנית!
ה. כותב א.ש.: "כלפי מה הדברים אמורים? כלפי השיר 'מקאמה לאלוף בום' המתאר כיצד אנו מנשקים באחורי האלופים... רק עיוור למציאותנו, רק אדם שראה גנרלים בארצות אחרות יכול לכתוב כך על אלופי צה"ל שאינם מתחבאים אי-שם בעורף אלא מסתכנים ומסתערים בראש חייליהם, על אלופים שבסיומה של מלחמה, שבה מודים הכל בכישרונם והצלחתם, הריהם פורשים, מי לתפקיד שגריר, מי למחלקת הקליטה של הסוכנות, שנחת רבה לבטח אין בה, אלופים המדגישים מדי פעם כי העם ניצח ולאו דווקא הם".
פעם נוספת ואחרונה, טעות לוגית: הטענה השוללת את אורגיות הנשיקות באחורי האלופים אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי אלופינו התחבאו בעורף, כי אין הם פורשים לסוכנות וכו'. אפשר ואפשר לכבד את אלופי צה"ל ובעת-ובעונה-אחת לסלוד מפולחן מחזיקי-המפתחות.
נשאלת אם כן השאלה: מדוע זה יבחר לו אדם הגון ונבון לכתוב על הצגה שאליה אינו מתייחס באופן ממשי אפילו במילה אחת?
התשובה נתונה באחת משלוש הקביעות האפשריות אותן היצגתי בתחילת מכתבי.
אסיים בהתייחסות למשפט אחד הלקוח מסוף המאמר. כותב א.ש.: "אך לא על עיוות וסילוף המציאות תהיה תפארתו של גל השמאל הישראלי".
אכן, הצימוק שבאירוניה: גל השמאל הישראלי, גל עכור שהפך לקרוסלה, שהוא שמאלי כמו ידי הימנית, שהוא לעיתים מזומנות אב ופטרון לכל עיוות וסילוף, גל זה מודיע ברבים את תפארתו. והמשכיל בעת ההיא יידום.
22.9.1968
[העיתון 'קול העם', ביטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) פירסם במדור הספרותי שלו, ביום 30 לאוגוסט 1968, ביקורת חריפה נגד הקברט 'את, אני והמלחמה הבאה', שהוצג לראשונה באותו חודש. הביקורת, בחתימת א.ש. (אליעזר שמעוני). ייצגה במידה רבה את רוח הפטריוטיות ששטפה א ישראל באותם ימים של אחרי-המלחמה, ולצידה הודפסו גם כמה קטעים מן הקברט עצמו. מכתב התגובה של לוין נדפס בעיתון כשלושה שבועות אחרי הופעת הביקורת, וכתיבתו היתה אקט יוצא-דופן מצד לוין – זהו אולי הטקסט היחיד שבו לוין "מנתח" טקסט של עצמו. ואכן, על המכתב חתום לא חנוך לוין, אלא "דני שחף" – שם-עט של דני טְרַץ', שהיה מפיק הקברט, ונעשה חברו הקרוב ביותר של לוין כל חייו.]