כתבים

אשת המהנדס

מהנדס: אני לא יכול יותר במתח הזה.

אשת המהנדס: תאכל עוד חתיכת דג מלוח.

מהנדס: אני לא רוצה.

אשת המהנדס: זה ירגיע אותך.

מהנדס: מה יש לי עם דג המלוח הזה? מי זה בכלל הדג המלוח הזה? את יודעת שזאת לא הבעיה.

אשת המהנדס: אני חושבת שיהיה בסדר.

מהנדס: קל להגיד. 

אשת המהנדס: הייתי רק בטוחה שהם יתנו רבע עוף.

מהנדס: זה לא כל כך בטוח. אין לי שום סיבה להיות בטוח. אני לא חי בגן עדן של שוטים. 

אשת המהנדס: אני בטוחה שהם יתנו רבע עוף, הכלה מבית טוב.

מהנדס: מה יש לי עם הכלה? מי זאת בכלל הכלה בשבילי?

אשת המהנדס: הכלה – אביה קבלן, אני לא מתארת לעצמי שהוא יעז לא לתת רבע עוף.

מהנדס: הוא יעז ועוד איך שהוא יעז. אפשר לראות על הפנים שלו שהוא מספיק חצוף כדי לתרום את כל הסכום לוועד למען החייל. אנשים עושים דברים כאלה. ולאורחים מה? בורקס. בורקס במקום רבע עוף. 

אשת המהנדס: אתה תמיד רואה שחורות. אתה אגואיסט שכמותך ונמאס לי להרגיע אותך. מה אתה חושב שלי אין בעיות משלי? הרי אתה בסדר, הם מכירים אותך. אבל הורי החתן מעין לי לדעת שהם יודעים שאתה מהנדס ושאני אשת מהנדס.

מהנדס: לא, לא, לא, זה ברור שאני מהנדס, ואני לא רק מהנדס אני מהנדס בחברה להנדסה. 

אשת המהנדס: אבל מניין לי לדעת שהם יודעים את זה? אולי הם חושבים אותך לטכנאי.

מהנדס: אח, מה – טכנאי! אני מהנדס אני לא טכנאי. בוודאי. מה?

אשת המהנדס: מעין לי לדעת שהם יודעים את זה.

מהנדס: אני מנסה להיות ריאלי, אני מנסה להיות מפוקח, אני מנסה לנתח את הדברים בצורה הנדסית. אם הוא לא תורם את הכסף, בלה, אם הוא לא תורם את הכסף לוועד למען החייל, הוא מספיק קמצן ומושחת כדי לא לגרום שמחה לחיילים שלנו ביום שמחתו, אממ – אז בוודאי שהוא לא ייתן את העוף, את הרבע עוף. למה שהוא יתן המנוול, אם הוא יכול לתת בורקס, אם הוא יכול להסתפק עם בורקס. הקמצן, מלוכלך. 

אשת המהנדס: לכלוך אתה רואה בכל מקום. 

מהנדס: מה לעשות.

אשת המהנדס: אני מסתכלת בעיניים של אם החתן. אני רואה שהיא חושבת שאני לא אשת מהנדס. חיים, אני לא יודעת מה לעשות. היא חושבת אותי לאשת טכנאי, או לאשת פקיד. ואני חשבתי שהמעיל שלי יגיד שאני אשת מהנדס. אבל מסתבר שהמעיל שלי לא אומר שום דבר. המעיל שלי שותק.

הוא בוודאי רוצה לתת את רוב הכסף שלו לבתו בכדי שתוכל לרהט את הדירה, אבל אז לא מספיק שהחזירה מתחנת היא גם תרצה לקנות ארון קיר. ואנחנו עמוק עמוק באדמה עם הבורקס.

אשת המהנדס: אשת טכנאי, היית מאמין?

מהנדס: אני לא באתי להנה בשביל בורקס, בלה. אני לא באתי להנה בשביל הבורקס. זאת החתונה הרביעית שלנו החודש. ותמיד המתח הזה יומיים לפני החתונה. למה? מה אנחנו עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי את החיים. בן אדם מת, אז את יודעת שהוא נפטר ואת נפטרת. בן אדם חולה, את קונה לו בונבוניירה. אבל בן אדם מתחתן, שבועות אתה הרוס - אתה לא אתה. יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש. בין אשליות ורודות לבין דכאון שחור, בין רבע עוף לבין בורקס. וזאת רק ההתחלה. הם ירצו ילד, לא? בוודאי שירצו ילד. ואז בירת מילה. ואז שוב שיערות שיבה, ושוב קמטים. ואז הילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס מאופס הזה שלא יכול לעשות פיפי לבד, יגדל. בטח שהוא יגדל. ואז בר מצווה. נכון? ואז שוב שיערות שיבה ושוב קמטים. ולהתחתן הוא לא ירצה בגיל 24 הדגנרט? הוא ירצה להתחתן. כולם ירצו. כל אחד רוצה. ורק אנחנו רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס. אני רק רוצה לדעת, בלה. מה אני? איפה אני עומד? אני רוצה לדעת!

אשת המהנדס: אתה – מהנדס, ואני – אשת מהנדס. ואף אחד לא יחשוב אותי כאן לאשת טכנאי. מה אכפת בכלל לפרוצה הזקנה הזאת שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת, העיקר שהיא מחתנת את הקיפוד שלה עם הצפרדע של הקבלן. מה אכפת לה ביום שמחתה – הלוואי וזאת תהיה שמחתה האחרונה – שאני סובלת. מה אכפת לה בכלל יחס אלמנטרי לבן אדם. מה אכפת לה שאשת מהנדס, שעלולים לחשוב שהיא אשת לא מהנדס, מפרפרת את הפרפורים האחרונים שלה לנגד העיניים שלה.

מהנדס: נניח שאני מאמץ את נקודת ההשקפה האומרת שיתנו רבע עוף ולא בורקס, נניח. אבל מניין לי לדעת שאני אקבל את החלק שאני אוהב. ואת הרי יודעת, בלה, שאני אוהב רק ירך ולא כנף. ואם הם יתחילו אולי לחלק דווקא מהקצה השני של האולם? הבני זונות, איזה סנטימנטים יש להם כלפינו? מלצר. למה כל מלצר יכול להיות יותר שקט ממנו? למה? הוא יכול לקחת כל מה שהוא רוצה, אפילו כפול. וזבוב. אפילו זבוב! למה כולם? למה כולם ואני לא? מפני שאני אורח? מפני שאני אורח לא יכולה להיות לי מילה בתרנגולת? אממ? והצ'יפס, בלה? הצ'יפס. השאלה היא שניים שלושה צ'יפסים שרופים, כמו השיניים השחורות של הכלה, או שהצ'יפס צריך להיות צ'יפס כמו שצ'יפס צריך להיות. צ'יפס. ורבע העוף על חשבון מה? על חשבון הקומפוט? הממ? הממ? או על חשבון הקפה והעוגה בסוף? ואת הרי יודעת שאני לא יכול לגמור ארוחה בלה, אם אני, לא נותנים לי קפה ועוגה בסוף לקינוח. מה יהיה, בלה? לאן מובילים החיים? 

אשת המהנדס: לבית החולים. מפני שאני, חיים, אני כבר לא יכולתי יותר. או שכולם יודעים שאני אשת מהנדס – כולם. כולל הורי החתן וקרוביהם. או שאנחנו מסתלקים.

מהנדס: אנחנו מסתלקים, בלה. הרי סופסוף חיינו לא תלויים בחתונת האשכבה הזאת. אנחנו נלך הביתה ונאכל לנו תרנגולת. 

אשת המהנדס: כן חיים. נלך הביתה. מפני שבבית שלנו אף אחד לא יחשוב שאני לא אשת מהנדס. מפני שבבית שלנו יש שלט, ועל השלט כתוב: מהנדס ואשת מהנדס; חיים ובלה פוקס.

מהנדס: אז נלך.

אשת המהנדס: כן, חיים. נלך.

מהנדס: אבל אולי בכל זאת יתנו רבע עוף וירך והרבה צ'יפס ואנחנו נפסיד.

אשת המהנדס: נכון, ואולי אם החתן וכל הקרובים יודעים שאני אשת מהנדס. ואני אפסיד לראות איך הם חושבים אותי לאשת מהנדס.

מהנדס: כן, כן, בלה. התלבטויות קשות מאוד. אנו אחוזי פקפוקים. הזדקנו בלה.

אשת המהנדס: מלחמות החתונות הותירו אותנו שברי אדם.

מהנדס: כן, את עוד תראי איזה לוויה נעימה אנחנו נעבור.

אשת המהנדס: כן, אבל השאלה היא: אם ידעו כולם שזו המתייפחת ליד הארון, היא אשת מהנדס.

מהנדס: לא, בלה. השאלה היא זו – יום לאחר פטירתך קוקי, אני אשב לי על שרפרף, ראשי מוטה למטה, השכנים יבואו כדי לעודד אותי, ויביאו לי מה? רבע עוף או בורקס?