כתבים

דף האחוריים של חנוך לוין

"דף האחוריים של חנוך לוין" התפרסם ב'דרבן', עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, מתחילת 1965 ועד אמצע שנת 1967. זו היתה הבמה העיקרית של חנוך לוין, בשנות היצירה הראשונות שלו, לכתיבה סאטירית, אבל במדור התפרסמו גם קטעים שאפשר בהחלט להגדיר אותם "ספרותיים" – הן בפרוזה והן בשירה.

רוב הפירסומים של "דף האחוריים" עוטרו באיורים של הצייר מיכאל דרוקס, שלוין שיתף איתו פעולה באותם ימים.

24 בינואר 1965

[הקדשה במסגרת]

מוקדש לידידי

גראבן ר. זלעפות

על מפעל חייו

לנעלי-בית בע"מ

[הקדשה במסגרת]

לפופורלובקה ה.

שאלמלא מסירותה המופלאה

הייתי כבר מזמן

בחור מצליח

הזבובים שבנחירי הההיסטוריה

"מטוסי הדקוטה רוחשי המנוע נסקו זה אחר זה אל המרומים הערפליים של מנחת-אוקטובר מאדמת-אופק. צל ענק עבר-חלף על פני ערבת הנגב. מפקד המטוס איציק מ. לא ראה את הצל. פניו היו אל היעד".

בתיאור זה של התחלת ההתפתחות ההיסטורית הענקית הקרויה "מבצע קדש" היו תמימי-דעים כל עיתוני הערב ועיתוני הקסרקטין, מבחינה עובדתית וסגנונית גם יחד. המחלוקת פרצה ביחס לעיתויו של האקט ההיסטורי הבא. בעוד ש"ידיעות אחרונות" טען כי בשלב שלאחר מכן "הניח מפקד המטוס איציק מ. את ידו השעירה על ההגה", הרי אין "מעריב" מפקפק כלל שפעולה זו באה רק לאחר ש"מפקד המטוס איציק מ. אימץ את עיניו החדות כדי לראות מבעד לערפל". עיתונות הקסרקטין שלנו לא נקטה עמדה בוויכוח משום שקיבלה מ"לייף" אינפורמציה סותרת.

כנראה שלעולם לא נדע את האמת. מפקד המטוס איציק מ. מת וכך נגזר עליו מדי שנה להיות מסופר בפי-הערווה של עיתוני הערב. מפני שאיציק מ. נהרג, וכמו תמיד "הזונות רוחצות בדמו". מצד שני, לו היה חי, אפשר שבעצמו היה הופך לעיתונאי, או לבעל מסעדה שהוא חבר-כנסת, או לחבר-כנסת שהוא גנב, או לגנב שהוא צייר, או לצייר שהחליף את מינו, כדי שיוכל לקיים יחסים טבעיים עם שדרנית "קול ישראל".

מה עלי לעשות? הצחוק הזה הוא מר והספדים על אדמה תחוחה מעוררים בדרך כלל תיאבון. אני נזכר בידידי גראבּן ר. זלעפות. הוא האדם עימו עמדתי על שפת הים, שם ראינו מטוס נופל. והוא שאמר: "מטוס נופל". אני שראיתי את המטוס נופל נוכחתי בצדקת דבריו. הוא אמר רק מה שראה. וזה הרבה מאוד. אפילו לעיתונאי.

נעימת ביניים לגראבּן, גריזלדה וצ'מבּלר

אני מוזמן לתה מנחה אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת. אני חוצה את כיכר הנוחיות ומגיע לחדר. החדר מוצף צלילי גיטרה רכים. ראשו הלבבי של גראבּן ר. זלעפוֹת מוטל בחיקה נעים-ההליכות של אשת-חיקו גְריזֶלְדָה טוֹטנבּוֹים-מעדנוֹת. עיניה סמליות, אוזניה מרומזות, חוטמה יוצא ידי חובה. קולה של גְריזֶלְדָה מפעפע בחדר ומפיץ ריח עמוק. אני מאחר את התה של שעה חמש אך מספיק לשיר הלירי של חמש ורבע.

גְריזֶלְדָה טוֹטנבּוֹים-מעדנוֹת שרה שיר לירי גוץ לשוכן-חיקה גראבּן ר. זלעפוֹת על רקע דמדומים וחוסר-תה. פעמיים ביום. למצוץ.

הוא לא ידע את השעה

לחן: משה וילנסקי; מילים: ענף הווי של הצבא הכי טוב במדינה.

הָיָה כְּבָר עֶרֶב בְּצִלּוֹ שֶׁל הַדָּקוֹטָה,

הַמְּנוֹעִים שָׁרְקוּ בְּנַהֲמָה כְּבֵדָה,

הַלַּיְלָה אֶת גּוּפוֹ עָטַף כְּמוֹ קַפּוֹטָה

וְאָז גָּאוּ בּוֹ כָּל חַיָּיו כְּמוֹ חִידָה.

הַשָּׁמַיִם הוּאֲרוּ בְּאוֹר רָקֶטָה

וְהִיא נִצְּבָה שָׁם מֶשֶׁךְ כָּל הַהַמְרָאָה,

וּכְשֶׁנָּסַק לַמְּרוֹמִים נִזְכַּר לְפֶתַע

שֶׁשּׁוּב שָׁכַח לִשְׁאֹל אוֹתָהּ אֶת הַשָּׁעָה.

[פזמון חוזר:]

הוּא לֹא רִסֵּק עֵצִים

וְלֹא מָעַךְ בֵּיצִים

וּמְטוֹסוֹ אַף לֹא הֻפַּל לְמַטָּה

וְהוּא יָדַע יֵשׁ יוֹם

בּוֹ יִפָּגְשׁוּ פִּתְאוֹם

בּ"הַמּוֹזֵג" אוֹ אֵצֶל אֵיבִּי נָתָן.

הַפַּרְפָּרִים יָצְאוּ בַּחֲרִיקַת לַמְבְּרֶטָה,

הַמְשׁוֹרְרִים הַמַּקְרִיחִים עָשׂוּ שָׁאוֹן,

וְהוּא הִבִּיט בָּהּ וְהֵבִין הַכֹּל לְפֶתַע:

שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ, לֹא הָיָה לָהּ כְּלָל שָׁעוֹן.

גריזלדה מלטפת את ראשו הראשי של ידידי גראבן ר. זלעפות. הוא משיב לה נשיקה על שפת-האם שלה. אני עוזב את המקום מבוגר משהייתי, צעיר משאהיה.

[את השיר "הוא לא ידע את שמה", שהשיר של לוין הוא פרודיה עליו, לא הלחין משה וילנסקי (כפי שמציין לוין) אלא סשה ארגוב.]

גראבּן ר. זלעפות של יום-יום

באחד הקוניאקים של אחת-עשרה בלילה עם ידידי גראבן ר. זלעפות (לו המשקה ולי הסחרחורת) פותח לפני ידידי את סגור לבו ומתוודה:

"רבים שואלים אותי משכבר, כיצד אפשר להסיר נקודת-חן מהשיניים. בעיה זו מטרידה חייכנים רבים. הפתרון קל ושנון: קח מקדח חשמלי וקדח בנקודת-החן עד שתקבל גומת-חן. את גומת-החן סתום במלט וקיבלת רמת-חן, מקום שקט ואקסקלוסיבי, בו מצפות לך דירות מפוארות בנות 3, 4, ו-5 חדרים עם כניסה נפרדת ויציאה זוגית".

אני דומם שעה ארוכה. מי עשוי היה לנחש את הצפון בלבו משך שנים ארוכות? אני פותח את הדלת ויוצא. משב רוח צונן ופוזיטיבי מקדם את פני.

אני מוזמן לקפה של עשר אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת. ידידי עומד בפתח.

הוא אומר: אל תבין אותי שלא כראוי. אינני מתכוון להעלות זיכרונות. אני רוצה לתקן טעות איומה ועוול שנעשה לי. ממשלת גרמניה המערבית מסרבת לקבל אותי כקונסול כבוד של ישראל בה. היא טוענת שהשתתפתי בפעולות פרטיזניות נגד הגסטפו. היא טוענת שניסיתי להציל יהודים באמצעות הבריטים. היא טוענת שהורי התנגדו להיכנס לתא הגזים. אין בכל אלה אף מילה אחת של אמת.

האם היה עלי להתגייס לוורמאכט כדי להיות יהודי כשר? אולי צריך הייתי למות על מנת שהנערות הגרמניות יצטערו על שאינני חי? [דמעות בעיניו.]

אני: אני מבין אותך. אבל אתה גולש לבעיית גרמניה.

הוא: גרמניה אינה בעיה; גרמניה זו בירה!

אני: נעזוב את גרמניה.

הוא: למה נעזוב? אדרבה! נדבר! זה משחרר את הגזים. נדבר גם על הנוער הישראלי.

אני: סלח לי.

הוא: לא. איזה מין מראיין אתה?

אני: אינני מראיין.

הוא: לא. אתה מראיין משונה מאוד! למה לא תשאל אותי על הנוער הישראלי? ועל תפקיד הפלאפל כמעצב האוּלקוּס? ועל המדע, חיוב או שלילה, בתעשיית המשקפיים? ועל התנופה לייצור המחוכים, חיוב או שלילה, לאור הקמת הטלוויזיה החינוכית? ולמה לא על השואה (חיוב או שלילה?), בוא נדבר קצת על השואה.

אני: הירגע, ידידי.

(ידידי חג סביבי בהתלהבות נעורים בריאה. ידידי אינו מסתיר את יצריו הבריאים. הדבר מוסיף לו חן וצלקות.)

הוא אומר: אני רוצה לדבר על השואה. אני רוצה שואה.

שואה, שואה, שואה! (הוא שופע שואה)

עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, תנו לי קצת שואה.

יבש לנו בגרון. עם לחם בחמאה.

אני: אתה מַפריז.

הוא: לאו דווקא. אני מכיר גם את האספקטים האחרים (עיניו לחות). זה מנקה את הדם. אשיר לך את הבלדה על בֶּרְטָה קיש. [צועק] גְריזֶלְדָה! תני לי ליווי לבּרטה קיש. [צלילי גיטרה מתייפחים] לא! לא טוב! יותר קוּרט וַייל ופחות אימבּר. [מקשיב] טוב.

בּרטה קיש היא יהודייה, יהודייה מופקרת, או אולי נקרא לה יהודייה עם חדוות-חיים. היא אינה יכולה להתכחש לטבעה. היא אינה יכולה להיות רבנית. אבל גם רבנים מבקרים אצלה לפעמים.

בלדה על בּרטה קיש

לחן – בלתי ידוע; מלים – ידועות.

לַיְלָה חַם בִּפְרַנְקְפוּרְט עַל נְהַר הַמַּיין,

"מִי דּוֹפֵק אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת בֶּרְטָה קִישׁ.

גֶּרְמָנִים יָפִים וּבָעֵינַיִם יַיִן,

הַנָּהָר נוֹשֵׂא צְחוֹקֵךְ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

לֵילֵךְ פָּרוּעַ אַךְ יוֹמֵךְ מַבְאִישׁ.

בַּמַּחֲנֶה שֶׁל בּוּכֶנְוָלְד הַלַּיְלָה חַם,

"מִי הוֹרֵג אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת בֶּרְטָה קִישׁ,

גֶּרְמָנִים יָפִים וּבָעֵינַיִם דָּם,

עָנָן רָחוֹק נוֹשֵׂא אוֹתָךְ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

זִכְרֵךְ יָפֶה הוּא אַךְ גּוּפֵךְ מַבְאִישׁ.

בְּשִׁכּוּנֵי לָכִישׁ נָחִים לֵילוֹת אַלְפַּיִם,

"מִי דּוֹפֵק אוֹתִי?" שׁוֹאֶלֶת דַּפְנָה קִישׁ,

גֶּרְמָנִים יָפִים, כֻּלָּם עִם מִשְׁקָפַיִם,

הָרְחוֹב נוֹשֵׂא צְחוֹקֵךְ וּמַחְרִישׁ,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ

הַבִּיטִי אֵיךְ עוֹשִׂים עָלַיִךְ קַדִּישׁ.

אני מציין את יְפי השיר ועוזו. אני עומד על ההקפדה המשקלית.

הוא אומר: כן, אבל קרה משהו באמצע. הנורמליזציה הופיעה באמצע הבית השלישי. הנקמנות קיבלה פיצויים ומְזונות והועפה דרך החלון. הצרה היא שמשורר מתחיל לכתוב שיר מבלי שיהיה בידו האקדח כדי לגומרו.

אני: אולי נחליף את דפנה קיש בפטימה?

הוא: תגיד מה שתגיד על הגרמנים, יש להם טעם. קודם כל אני מתכוון לזה שהם מתרחצים.

אני: נכון. אני אחליף לך את כל הבית.

הוא: תעשה עימדי חסד רב.

(אני יוצא לכיכר הנוחיות, מחליף את הבית וחוזר.)

גְריזֶלְדָה, מוזיקה! [מקשיב] לא טוב! לא כל-כך הרבה קוּרט וַייל וקצת יותר בֶּני בֶּרמן. [שומע] בסדר!

קורא יקר!

אבקשך לראות את הבית השלישי של הבלדה כמבוטל ולקבל תחתיו את הבית הבא כממלא-מקומו המוסמך:

בְּשִׁכּוּנֵי לָכִישׁ כְּבָר לֵיל מַרְגּוֹעַ רַד,

"מִי זֶה שָׁם דּוֹפֵק?", שׁוֹאֶלֶת דַּפְנָה חֵן,

אַנְשֵׁי הַלִּיגָה לִמְנִיעַת סַרְטַן הַשָּׁד

עֶשֶׂר לִירוֹת לְנִשְׁמַת אִמָּהּ תִּתֵּן,

כֵּן, בֶּרְטָה קִישׁ,

הַבִּיטִי אֵיךְ עוֹשִׂים לָךְ יָד וְשֵׁן.

ידידי אומר: זה בית יפה.

אני: יש לקוות. זה יהיה מגוחך אם דפנה חן תחלה בסרטן השד.

בלדה מחושלת

אני מוזמן ל"מים אחרונים" שלאחר סעודת הצהריים אצל ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת. אני פותח את הדלת וחוצה את כיכר הנוחיות. מסתבר לי שגם המים האחרונים אזלו דקה אחת לפני בואי. ידידי מפשפש במקרר ומוציא בשבילי בלדה קטנה על פְרידה וגלבוע.

אני אומר: לך לכל הרוחות! לך לגארי בֶּרתיני צ'וֹרטה!

הוא אומר: זה טוב, זה עשוי בשמן.

אינני משתכנע. מאפרה כבדה נוחתת עלי ופותחת את אוזני. עכשיו כולי אוזן. השירי נשמע לי מלא דם.

הוא צועק: גְריזֶלְדָה! קצת רוח חיים בפּוּפּיק! תני לו התחלה יפה לגלבוע (צלילי גיטרה).

בלדה מחושלת על חייל וחיילת

כפי ששרו מקורות יודעי דבר

לחן: ג. שרמן; מילים: פייבל סנטוריון.

הירח שט מכסיף, גבוה,

שמש את קרניה כבר הורידה,

רב-טוראי חסון ושמו גלבוע

הסתכל על הסמלת פְרידה.

משהו נכמר בלב גלבוע

ומוחו רחש לפתע: פרידה!

כסומא הושיט קדימה זרוע,

היא, כתפה אלי חָזוֹ הצמידה.

ומרחוק, מתוך הערפילים

בוקעת ועולה שירת-החיילים,

מתייפח לַחַן אַקוֹרְדְיוֹן

ונבלע בנַהַם-השריון.

הוא ליטף אותה בלא לשׂבּוֹע,

פיה משפתיו היא לא הפרידה,

חוט עבה נקשר מלב גלבוע

אל ליבה המתפעם של פרידה.

עלם שתקני היה גלבוע,

וכמוהו שתקנית גם פרידה,

הם ישבו בלי אומר ובלי נוע;

הַשתיקה את מיליהם הגידה.

ומרחוק, מתוך הערפילים...

שמש ממזרח עלתה גבוה,

הלבנה קרניה כבר הורידה,

בפיהוק רחב הקיץ גלבוע,

אחריו התעוררה גם פרידה.

הפלוגה חזרה בִּילֵל-מנוע

ושרשרת בין שניהם הפרידה,

מן העֵבר האחד ניצב גלבוע,

תהום בינו חוצצת ובין פרידה.

ומרחוק, מתוך הערפילים...

ומנגד עוד עמד גלבוע,

לחלוחית עטפה עינה של פרידה,

היא לחשה בקול נוגע: בואה...

הוא השיב לה: זוזי כבר הצידה!

אם אומנם השיר נגמר לו ככה,

הוא יכול להיגמר אחרת,

כי הכל אך פרי-מקרה הוא, אחא,

רק בטנק נשארת השרשרת.

"השיר יפה", אמרתי.

"הבה נשוחח עליו", אמר ידידי גראבּן ר. זלעפוֹת והזמינני להישאר לשטיפת כלים של שעה שתיים.

[השיר הופיע בשיבוש מסוים של סדר השורות; הוא מופיע כאן בצורה מתוקנת, כפי שנדפס שוב ב"דף האחוריים" של 2.6.1966.]

29 בנובמבר 1965

דף האחוריים של חנוך לוין

מודעות אחרונות של סבתא אליהו

במוצאי-שבת 4.12.65 יתקיים בבית ציוני אמריקה רסיטל זמרה של סבתא אליהו.

בתוכנית:

הפתיחה "הקשיבו לי"

אינטרלוד "תנו לי לנשום"

שירים:

"אל תכו אותי"

"למה תכו אותי"

"אני אישה זקנה"

"תנו לי ללכת"

"אי! אי!"

"רחמו עלי"

"הרי אני סבתכם"

וכן להיטה המפורסם

"אחרי מותי ספדו לי חה-חה"

הֱיוּ חביבים ובואו.

הודעה על מכירה פומבית

לרגל גסיסה ממושכת מציעה סבתא אליהו למכירה זיכרונות דקורטיביים:

1. פזמון, 6 בתים עם כל הנוחיות:

פזמון על סבתא אליהו וסבא אליעזר

לסבתא אליהו היה פעם סבא אליעזר,

ולשניהם היתה גינה והבגינה צמח גזר,

ובלילה שכב סבא אליעזר והשתעל

והגזר שבגינה היה הולך וגדל.

(ד"ר ו. טוען שהעניין הרבה יותר עדין

והגזר מסמל בעצם את אבר המין;

אל תאמין,

ד"ר ו. הוא רופא חשוב אך בגזר אינו מבין.)

נו, סבא אליעזר וסבתא אליהו לא נולדו אתמול,

וגזר, כך לימדו אותם, מגדלים בשביל לאכול,

ומי שחי צריך לאכול, מה יש כאן לדבר,

ואם לא תאכל אתה, יאכל מישהו אחר.

נו, סבא אליעזר, כידוע, לא נולד אתמול,

והיה משתעל תמיד וכוחו כבר לא היה גדול,

ובוקר אחד יצא לגינה ואחז בגזר ומשך,

אבל הגזר לא רצה להיעקר, או ששכח.

יצאה סבתא אליהו לעזור לסבא אליעזר

ולנסות, אולי, ביחד לעקור את הגזר.

משכה את סבא אליעזר והוא משך את הגזר,

אך הגזר לא נעקר, נעקר רק סבא אליעזר.

נו, סבתא אליהו לא נולדה אתמול,

היה קשה מאוד והכאב היה גדול,

אך מי שחי – חי, ואין פה שום חוכמות,

ואדם הוא רק אדם, אין מה לעשות.

ולסבתא אליהו כבר לא היה סבא אליעזר,

אך היתה לה עוד גינה, עם או בלי גזר,

ובלילות החורף שכבה לבד והשתעלה

והשתעלה ולא חדלה גם לאחר שהיום עלה.

(ד"ר ו. טוען שלוּ היה מושך בלפת

היה סבא אליעזר חי שנה נוספת;

אל תאמין,

ד"ר ו. הוא רופא חשוב אבל שכח את השחפת).

2. בדיחה ויזואלית, 18 מ"מ, הבדיחה האחרונה של סבתא אליהו:

ואז מתדפק הזר על דלת הנווה המשפחתי החמים ובעל הבית פותח לו את דלת הנווה המשפחתי החמים ולעיני הזר מתגלה נווה משפחתי חמים.

"זו אישתי", אומר בעל הבית. הנברשת נופלת על ראשו.

"נעים מאוד", אומר הזר.

"זה בני הבכור", אומר בעל הבית. התיקרה נבקעת.

"נעים מאוד", אומר הזר.

"זו בתי החיילת", אומר בעל הבית. רחובות נהרסים, העולם מתהפך.

"נעים מאוד", אומר הזר, ומחייך.

סבתא אליהו מציעה לך את חסדיה

מי יבוא אלי?

הודעה אישית

בכותבי את הדף הזה אני שרוי במצב שעיתונאים זבי-קולמוס מכנים אותו מזה כחודשיים בשם "אי-נחת", ומובנו הרטנוּניוּת שבתוך השמנוּניוּת, משהו מעין המועקה בקיבתו של נהג "אגד" בהתכופפו להחליף את הגלגל. לאחר שאני שולל כל נימה טראגית מ"אי-הנחת" שלי, עלי לייחס לה מעמד עקרוני. אני טוען שהיא מַתְנָה כתיבתו של דף סאטירי. היא ראויה לפולמוס פנימי חריף יותר ולניתוח מעמיק יותר מזה שהקצבתי לה בבדל-הטור הזה אבל עלי לפחות לרמוז לכם על מרכיביה על מנת שלא אהיה בעיניכם כצעיר מתרונן בהתחכמויותיו.

אמת

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

חינוך

אָמוּן על ערכי המסורת הסוציאליסטית או הדתית, אי אפשר היה ליישוב שהתנחל בארץ שלא לשעבד את האמנות למטרות שמחוץ לה. כך גויסו לשירות החינוך לא רק האמנות על כל תחומיה, אלא אף גופים שעירים ומיובלים ככנסת והצבא, שלא לדבר על העיתונות. זו הסיבה שכה טבעי הדבר לכתבי "דרבן" לנסות לשלוח ידם ללא היסוס בענפי הנבואה, ההטפה והתוכחה. לְמה יחנך אותנו "דרבן"? לאזרחות טובה, לנימוסים טובים, לשיבה טובה, לאהבה, כבוד, רחיצת אוזניים וכמובן – קריאת עיתונים. השאלה האחת היא, עד מתי תהיה טבועה קללת-הסירוס הזו של המגמה החינוכית בפעולתם של מכשירים קומוניקטיביים-ציבוריים שתפקידיהם אחרים לגמרי? הרי העיתונות העברית השיגה דרגת צחנה כזאת שלא תמצא בה היום אלא פשפשים! השאלה השנייה, הפרטית, היא בחסד איזה אל נקראו עורך "דרבן" וצאן מרעיתו לחנך את ציבור הסטודנטים? כדוגמה ממשית, בכוח איזו זכות רשאי אני להוכיח אתכם על יחס-זנות עם גרמניה? ובכלל, מי רשאי לחנך, את מי ועד היכן? הבעיות הן קשות, מכל מקום, אין זה מובן מאליו שהזכות לחנך נתונה אוטומטית לכל מי שנטל על עצמו את זכות ההבעה. נטייה כזו, על היוהרה ותחושת האפוטרופסות המלווים אותה, מסריחה כאלכוהוליזם ושיכרונה חמור יותר.

כוח

המילה היא סמל ריק. כוחה במה שמסתתר מאחוריה, במשמעות הלוגית, האסתטית או הסמנטית שההסכם מעניק לה. המילה מביעה את המציאות, אך אינה נוטלת בה חלק. אפשר לאטום אוזניים מלשמוע, אך לא לאוטמן ממכות. כוונתי מתמַצֵית במישור חברתי-פוליטי. לכן על אפם ועל חמתם של פראזיולוגים, הלשון כשלעצמה אינה כוח ואינה נשק ועוצמתה המאגית מתמסרת עם סטירת הלחי הראשונה. תכופות אני חש שהדיבור, גם הצעקה, חונקים אותי בעליבותם וכפות ידי מזיעות מרצון לדבר בלשונן הן. על מי שעוסק בלשון להכיר בגבולותיה של המילה, ובייחוד הדבר אמור לגבי זה היוצא לסייף בעזרתה, שעל-פי-רוב הוא ניצל רק בזכות מצנפת הליצן שעל ראשו.

אישיות

מה אני עושה כדי להיחלץ מ"אי-הנחת" המורכבת (ואולי המוגזמת) כל-כך? אני זונח את הסאטירה וכותב את המוֹדעוֹת של סבתא אליהו. אבל הן אינן נושאות חן בעינֵי חברַי למערכת, או שאין מקום בעיתון סטודנטים לסבתא זקנה החסרה שאיפות חינוכיות וחברתיות, או משום שאין מקום בעיתון סטודנטים לצעיר משתטה; זה וזה אינם גורמים לי נחת.

ואם אני בכל זאת כותב, וכנראה שאכתוב הלאה, הרי זה משום שכשאני משייט לי בתוגה חד-תרנית בין "איי-הנחת" שלי, יכול אני לראות באופק את "כֵּף התקווה הטובה": איש לא יקרא את העיתון!

המודעות של עיריית ת"א

עיריית ת"א מתכבדת להודיע על טקס פתיחת היכל המחראות החדש

בקרן הרחובות זבלני-שופכיני

היכל "תל חרבון"

מזה שנים רבות מורגש בעירנו חסרונו של מוסד מסוג זה. מן התושבים נמנעה כל העת הזכות האלמנטרית של החראה פומבית, זכות שאפילו הציפורים מנצלות אותן באופן כה טבעי בפרהסיה. בעיר הגדולה בארץ, מוקד התרבות במזרח התיכון, נאלצו משפחות משלשלות וילדים חסרי מעצורים והתאפקות להיות מרותקים בבדידות לחדרים קטנים בבתיהם ונמנע מהם תענוג הבילוי המודרני של "שבת אחים" במחראה ציבורית.

לאחר שנים של תוכחה נוקבת מעל "דף האחוריים" שעוררה סערה ציבורית עצומה, הפשילה העיריה את מכנסיה וניגשה למפעל האדיר. התוצאה:

אולם ענק המכיל עשרת-אלפים אסלות ישיבה מרופדות. מים זכים משַקפים מתחתית כל אסלה את דמות היושב. אקוסטיקה נהדרת ורשת רמקולים. תצפית מצוינת מכל מקום לכל מקום. מגבים אוטומטיים ומגרדים סטריאופוניים הוזמנו מחו"ל והותקנו בכל מושב. את הקהל תבדר במשך 24 שעות ביממה תזמורת כלי נשיפה. בשבתות וחגים ייערכו במקום פיקניקים המוניים וכן תחרויות נושאות פרסים בחסות חברת "אקס-לקס".

טקס חנוכת ההיכל יתקיים ביום ה' 10.2 בשעה 4.00 אחה"צ, לאחר עצירוּת-עם חגיגית שתיערך מבעוד בוקר ברחבת העירייה, וישתתפו בו ראש העירייה, שרי ממשלה ואישי ציבור. הפותחת: סגן ראש העיר.

פ. נאד.

הציבור מוזמן. בואו בהמוניכם.

הבילוי הנבון – במחראות "תל חרבון"

צעיר ערבי!

המחלקה הסַניטָרית של עירית ת"א קוראת לך!

אם אתה מוכשר, בעל יוזמה ושואף לגדולות

אם אתה דוגל בניקיון וטוהר-כפיים

מקומך אצלנו!

טאטוא רחובות בשעות הלילה בתנאים של שקט, אוירת-מרגוע ואויר צח, מתחת לשמים מכוכבים.

רחובותינו מחכים לך!

הרקת פחי אשפה בשעות הבוקר המוקדמות, פחים מוזיקליים, אשפה מעניינת, הפתעות בהופעת חולדות.

אשפתנו מחכה לך!

פיקוח על משתנות ציבוריות, עבודה חיונית, שופעת עסיס.

משתנותינו מחכות לך!

סניטר בבית-חולים. אם אתה ממורמר, אם אתה חש שקיפחו אותך, פנה לבית-החולים העירוני ותכניס חוקן ליהודים.

אחורינו מחכים לך!

מחלקת החינוך של עירית ת"א מודיעה:

נותרו שלושה ימים בלבד למותה

של סבתא אליהו

רכשו כרטיסים עוד היום.

פינת המודעה המצומקת

– מקסימה, סקיה ב', מחפשת אינטליגנטי, תרבות-תרפת ג'.

– לא תגנוב!

– אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, ואת יודעת זאת יפה-יפה. – הנרי.

– צוחק? מאושר? מרוצה? אנחנו נוציא לך את כל הג'וקים. פנה לקבוצת "אנחנו".

– לא תרצח!

– למכירה מכונית אריסטוקרטית בגיל העמידה עם 6 צילינדרים ועניבת פרפר, למטרות ייצוג. לפנות: ברוך יעקב אצל יעקב ברוך, רח' יעקב 10, תל ברוך.

– לא תחמוד.

– אמא! – בנך.

דצמבר 1965

דף האחוריים של חנוך לוין

אמנות הסיפור הקצרצר

מטאמורפוזיס

בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין. תחילה התקשה לאיית את השם אבל תפס מייד שהדבר יביא להטבה במשכורתו.

"בוקר טוב", אמרה לו דודתו דייזי רובינזון. היא חבשה לראשה את מגבעת אביו המנוח כדי להרבות באירוניה. רקסי רובינשטיין הזדקף ונגח בבטנה. הוא לא שיער שדודתו לא תבין את האירוניה.

"מוּת!", צעקה הדודה דייזי רובינזון והסירה בבעיטה את הסדין מעל גוויית אביו המת. נשות המשפחה ששוטטו בחדר בבגדים תחתוניים והחליפו ביניהן מחוכי-אבל ועגילי-יגון, תפסו מחסה מאחורי השולחן ומתחת למיטה. פלג הדודות מצד האב כלל שלוש נקבות-הרבעה, שש נקבות-מאכל וארבע אקדחניות שכורות שלא נמנו על המשפחה. מצד האם הופיעה דייזי רובינזון עם מקהלה קאמרית ותזמורת כלי נשיפה.

"מוּת!", צעקה שוב הדודה דייזי רובינזון. עפעפיה סגרו על עיניה כמו שפתי-חשק על סוכריות חמוצות. רקסי רובינשטיין ניסה לשכך את פרץ החימה. הוא הניח יד אחת על מצחו הצונן של אביו וגעה בבכי-יתומים חסר-שמחה; אבל נאקותיו בקעו בחרוזים הומוריסטיים ומחיטת אפו נשמעה כפזמון חוזר. דודתו דייזי רובינזון ליוותה אותו מתוך לעג, בקול שני. אז ידע כי אביו אינו הולם אותו עוד; רק עוד זמן עשוי להלום אותו.

באה לו עת מעש: תחילה קיצר את שמו לרקסי רובי, אחר-כך לבש חלוק בית והזמין את דודתו דייזי רובינזון לנער איתו את הסדינים. דודתו זרקה לו בחשדנות גומי-לעיסה. הוא הכניסו לפיו ולעס. כך נוצר הקשר הראשון.

ואז החל המספד האמיתי. רקסי רובי רקד עם דודתו לצלילי התזמורת. גרבי-משי בערו על שוקיים צלויות. דודנית אחת, מכוסה צלקות כמו שרשראות בסוכה, העלתה זיכרונות. היא סיפרה איך היה גרגור סמסא הצעיר שואל את אמו מה השעה כדי להרחיב את השכלתה. ועוד סיפרה כיצד היה שואל את אביו מה השעה כדי להשוות את תשובתו לתשובת אמו.

"ומה היה הסוף?", שאלה החבריא המסובה סביב למדורה הדועכת את רקסי רובי.

"רגע אחד", אמר רקסי רובי.

רגע אחד, רקסי רובי! אל תעשה זאת! אין זה הסגנון של פרנץ קפקא.

"זה נכון", השיב, "אבל אני אינני שרץ; אני רקסי רובינשטיין". הוא הרים את גופת אביו והשליכה מבעד לחלון. טוען פרנץ קפקא: אני עברתי מתחת לחלון. גופת האב פגעה בי.נפצעתי עמוק מתחת למכנסי. אינני אשם שארוחת הבוקר שלהם נודפת רחיח ביצים באושות.

דודי חוני

דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח-מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר-השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולריים. כל שָד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר-השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני היה אדם בלתי-מציאותי; הוא חשב למכור מעגלים בעולם ישר-זווית. היתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר-השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי-אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות-השרון ושושני-העמקים, שעיניהם כְּיוֹנים ולחייהם כערוגות-בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת-היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומתפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש היתה רשימה ארוכה של מחשבי-קיצין מבולבלים אך נקיי-זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר-השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין-מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר-המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו, פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?

המועצה

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

"לא!" אמרה המועצה לשיווק פרי-הדר

אנ....

"לא!" אמרה המועצה למניעת תאונות דרכים.

סלי...

"לא!"אמרה המועצה האֶקוּמֶנית.

אב...

"לא!" אמר הוועד למען החייל.

יש...

"לא!" אמרה המועצה למניעת שריפות.

אין לכם בי...

"לא!" אמרה מועצת הלול.

רג...

"לא ולא!" פסקו מועצות הפועלים מדימונה ועד שפּיצבּרגן.

ויאמר אלוהים "יהי אור!"

"תפוזים", אמרה המועצה לשיווק פרי הדר.

"עגבניות", אמרה המועצה לשיווק ירקות.

"ציציות", אמרה המועצה הדתית.

"ביצים", אמרה מועצת הלול.

"סטודנטים", אמרה מועצת הסטודנטים.

"טינופת", אמר אלוהים וירק. טבעו גם אלה שידעו לשחות.

ההזדמנות

בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח. ניגבו אותך מן המדפים והשולחנות, טיאטאו אותך מן הרחובות. לא היה לך כוח לפגוע באחרים, לא היה בך ארס להרעיל. לא היית די שנון בשביל להקיז דם, לא היתה חבויה בך אנרגיה הרסנית שתטפח מעליה חלומות על תוהו.

רק לפעמים, כשנשמו אותך אנשים עצבניים לריאותיהם, היו משתעלים או מכעכעים וגם זאת היו מפרשים כמעשה של חשיבות. אתה לא יכולת להעיר להם על כך אבל אשמתך היא שניסית.

כי אז נתגלה לך שהמתנת מיליוני שנים ארוכות כדי להחמיץ את ההזדמנות, לשתוק יחד עם אלה שיפרחו איתך מעל הגגות, גרגרים-גרגרים.

בּידוֹ-קוֹקִיי

מאת אנטול פראנס

ראית את עצמך כיצור נשגב בעוד שלא היו בך אלא כנות ורצון טוב. למה גָבַהּ לבך, בּידוֹ-קוֹקִיי? יען כי היית מן הראשונים להכיר כי פּירוֹ נקי מעוון וגְרֵיאָטוֹק נבל? אולם אלה שהגנו על גריאטוֹק מפני התקפות שבע-מאות הפּירוֹטים – שלושת-רבעים מהם מהם ידעו זאת טוב ממך. לא זה העיקר. מדוע אפוא התגאית? מפני שהעזת לגלות את דעתך? לזה קוראים אומץ-לב אזרחי, והוא כמו אומץ-לב צבאי, שורשו ביישוב-דעת לקוי.

היית קל-דעת. זה טוב, אך אין זה טעם מספיק שתשבח את עצמך יותר מדי. קלות-דעתך היתה קטנה; מידת הסכנה שהביאה עליך היתה בינונית; את ראשך לא סיכנת. הפינגווינים, אבדה להם אותה גאווה אכזרית ועקובה מדם, ששיוותה למהפכותיהם בעבר גדולה טראגית – תוצאה גורלית מהתרופפות האמונות והאופי! ואם צָפיתָ את הנולד, בפינה אחת, קצת יותר מאדם מן השוק, כלום זה די שיראוך כבעל שאר-רוח? חוששני, בּידוֹ-קוֹקִיי, כי נהפוך הוא: גילית מידה יתרה של אי-הבנת תנאי התפתחותם השכליים והמוסריים של העמים. שיערת כי מעשי עוול חברתי מתחרזים כמו פנינים ודי להוציא אחת מהן שתישפכנה כולן. זאת היתה השגה תמימה מאוד.

השתעשעת במחשבה כי במחי-יד תכונן צדק בארצך ובתבל כולה, אדם הגון היית, איש רוח ישר, בלי חוכמה ניסיונית יתרה. אולם, הצץ נא לתוך עצמך ותראה כי היתה בך מידה של עורמה זדונית, ובכנותך לא נוּקֵיתָ מעוֹקבּה. סברת שאתה עושה עסק מוסרי טוב. אמרת לעצמך: "הינה אנוכי איש צדיק ואמיץ-לב, אחת ולתמיד. להבא אוכל לשכון בנחת בחיק הכבוד הציבורי ותהילות ההיסטוריונים". ועתה שפגו השליותיך, עתה שלמדת כי קשה לתקן מעוּות ויש לשוב ולהתחיל כל יום, הינך חוזר אל כוכביך. הצדק איתך; אבל נחזור אליהם בענווה, בּידוֹ-קוֹקִיי.

[בסיום "דף האחוריים" הזה העתיק לוין – מן הסתם, מתוך הזדהות עם דברי הסופר – קטע מתוך הרומאן 'אי הפינגווינים' מאת אנאטול פראנס, בתרגום א. ראובני (הקיבוץ המאוחד 1951, ומהדורות רבות נוספות). הספר, שפורסם במקור ב-1908, הוא אלגוריה-סאטירה על חברת בני-האדם, ומתאר כמה פרקים בהיסטוריה האירופית (ובמיוחד הצרפתית). באחד מהם מסופרת פרשת פּירוֹ – מעין תמונת-מראָה לפרשת דרייפוס (פראנס היה, לצד אמיל זולא, מן המצדדים הנחרצים בחפותו של דרייפוס). בּידוֹ-קוֹקִיי (Bidault-Coquille) הוא דמות של מדען (אסטרונום) שמתגייס למאבק המשפטי-פוליטי למען פּירוֹ, ונדמה לו שבפעילות החד-פעמית הזאת שלו "הציל את העולם". זוהי מעין ביקורת של אנאטול פראנס – ושל חנוך לוין? – על מדענים, אינטלקטואלים, אנשי רוח המסתגרים ב"מגדל השן" שלהם.]

20 בפברואר 1966

דף האחוריים של חנוך לוין

כי הרעב והמוות הלא הם רקמת-חן

על גרבי-משי של עולם מזדיין

וכשנופלת השמש בין הערביים

נדלק הניאון בחנויות הגרביים

[ב-20 בפברואר 1966, "דף האחוריים" – שהפעם חתומים עליו יחד מיכאל דרוקס וחנוך לוין – היה ביסודו קולאז' גדול של דרוקס: זו היתה כביכול-פרסומת לגרבי-משי (בלוויית הסיסמה "התפנקי לך"), אבל דמותו המעונה של ילד וייטנאמי "חירבה" את הסקסיות-לכאורה של התמונה. ובמרכז הקולאז' הופיעו ארבע השורות של חנוך לוין, בכתב-יד גדול של דרוקס (כתב-היד של לוין היה כמעט בלתי-קריא).]

2 ביוני 1966

דף האחוריים של חנוך לוין

בוא חייל של שוקולד

הטבח מגיש בשר לרב-הטבחים,

רב-הטבחים מגיש בשר לתותחים,

כל האנשים אחים מתחת לפרחים –

כשרועמים התותחים הילדים בוכים.

בוא חייל של שוקולד,

שב אצלי על המשלט,

שב, תסריח, אל תירא,

ותשוב לעפרך.

אחינו איש אמיץ היה, על משמרתו נפל,

וגם הקימו גל מעל בשרו המקולקל,

היה לו, לאחינו, דם אבל הדם נזל,

לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל.

בוא חייל של שוקולד...

מפצעי אביך כבר נודפים ריחות שלום,

המשיח לא יבוא ללא מרבד אדום,

המשכיל, אומרים כולם, בעת ההיא יידום,

ומי שלא הלך בנוח כבר שוכב בדום.

בוא חייל של שוקולד...

הצבא שלנו הוא אליך לא אדיש,

רבע-אינטש יקדיש לך וגם חצי-קדיש,

נערה תבכה עליך, וגם זה יוביש,

המוות אין לו ריח (אם האף אינו רגיש).

בוא חייל של שוקולד...

"שמאל ימין, ימין הוא שמאל", הגדוד הולך ושר,

"החיים מסורבלים, המוות הוא קצר",

כל הגדוד הולך אחר עורפו של הרס"ר,

והרס"ר הולך גם הוא בדרך כל בשר.

בוא חייל של שוקולד...

[השיר התפרסם לימים בספר 'מה איכפת לציפור' בגירסה מעט שונה.]

שיר השמנים והרזים

כל הרזים נשלחו אל הקרב ויוָה לָה קוֹמְפָּני

רק השמנים עוד המשיכו לשכב ויוָה לָה קוֹמְפָּני

ויוָה לָה ויוָה לָה ויוָה לָה ויוָה לָה ויוָה לָה קוֹמְפָּני

כל הרזים הם קלי-איברים ויוה לה קומפני

קל גם לשאת אותם אל הקברים ויוה לה קומפני