היו ימים

היו ימים, ימי איזבל ואחאב,

ברחובות עשה שמח אליהו,

העם הריע בצמא וברעב,

אכל דובשניות, שתה קקאו.

האלילים שתקו, כעס רק אל שדי,

כיצד נראו פניו – האלוהים יודע,

אבל בלחוֹש איזבל: בוא אל בין שדי,

ידע כל נער איך נראו שדיה.

     היו ימים, היו ימים,

     כל יום ארך יומיים,

     ובלילות גם המתים

     הרימו כוס: לחיים!

     היכן הם הימים עתה?

     לאן הלך החשק?

     כשכל מיטה היתה מיטה

     כפולה או משולשת?

היו ימים, היה בידור: סקילת נָבוֹת –

"הרצחת", שאלו, "וגם ירשת?!"

אבל בַּכּרם התאחדו הלבבות

על גביעים של יין וכַרְכַּשְתָא.

היו קרבות, כמו קינוח סעודה,

ואיזה צחוק כשבן-הדד נחבא בחדר,

וכשחזרו אירחה איזבל כתודה

את הצבא כולו לפי הסדר.

     היו ימים...

היו ימים, ימי איזבל ואחאב,

ברחובות עשה שמח אליהו.

אך אם במקום לנדוד היה בוחר לשכב,

כי אז אל השמים לא עלה הוא.