ציפייה

"חכו-חכו", הוא אומר, עיניו לחות מחמת משקה שלגם, והוא מתנדנד קצת בזחיחות דעת ומחייך כצופן סוד, "חכו עד שתגיע האוסטרית שְׁפִּיצְל!" הוא אומר כמצטנע, כמי שאינו חפץ להתהדר וחיוכו הקטן מעיד על סוד גדול הכמוס עימו, "חכו ותראו כשתגיע האוסטרית שפּיצל!", חיוך דק של מי שיודע שהוא מענה אותנו, ואנו בולעים רוּקנוּ מקנאה, דריכות גדולה באוויר, מתח רב, "מי היא, מי היא כבר האוסטרית שפּיצל?!", עולה צביטה מכאיבה מליבנו בעוד אנו משיבים לו בחיוך שאינו עולה יפה, עוד מעט תגיע האוסטרית שפּיצל ואז נראה כמה הצליח ואנו נכשלנו, כי האוסטרית שפּיצל יש רק אחת, וכמה שידמו לה כל בנות תבל, הן לא תהיינה היא, והיא כבר שלו, ואנו הפסדנו, והיא תעמוד לצידו, ידה כרוכה על שכמו כמו על חלק הכרחי של היקום ותִצפּה בנו כמו בחלק מקרי של היקום, ושוב הוא חוזר ואומר "חכו-חכו עד שתגיע האוסטרית…", אך אנו כבר איננו מחכים, כשתגיע – תגיע, אז נראה, ולעת עתה איננו יכולים לעמוד ולקנא סתם, באוויר, בלי גבול, גם לנו יש חיים ועניינים משל עצמנו – אומנם בלי האוסטרית – ובכל זאת הרי לא נפסיק לנשום רק מפני שאין לנו האוסטרית, ולפיכך אנו פורשים הצידה, והוא על עומדו, עיניו נוצצות, גם דמעוֹנת לא תחסר, והוא לוקח פַּכְסָם עם זית ונקניק מן השולחן ותוחב לפיו, כי לו יש הרי תכלית, הוא הכרחי ביקום, הוא לקראת האוסטרית, אבל אולי אף הוא ללא תכלית, תוחב סתם, מפני שפּסכם וזית ונקניק, ולילה, ולגם קצת, וצריך, ויש, ולמה לא.