שיבת הבן
החולה פֵייליץ ישב בגב כפוף מול מדאם דוקטור טירפּיץ, ושמע את תוצאות בדיקתו.
"וגלידה?", שאל, "מותר לי גלידה?"
"לא!" חרצה מדאם טירפּיץ בנביחה, "לא גלידה ולא שוקולד ולא עוגות ולא כלום!"
"לא כלום?", מחה פייליץ במורך, "ולקולנוע?"
"שום קולנוע! ומייד לבית-כיסא!", והורתה בתנופת יד קצרת-רוח לעבר הדלת, "ולא לצאת עד חמש!"
פייליץ קם ויצא בראש מורכן. הוא תמה מפני מה נשלח לבית-כיסא, אבל לא שאל דבר והלך לשם. שמא נתבע ממנו שיעשה שם מה שנחוץ מבחינת פעילות מעיו. אבל אם כך, למה עד חמש? שמא נחוץ לבדוק דבר-מה מבחינת מדידת אורך הזמן.
פייליץ ישב נעול בבית-הכיסא והתאמץ, ולא הצליח. הוא ישב והגה בחייו. לרגעים נמנם. לרגעים העלה זיכרונות. ושוב הגה בחייו. השעות עברו. נדמה היה לו, באיזו הבלחה רגעית, שחייו אומנם משתפרים. הוא הגה בחיוב רב במדאם טירפּיץ. הטון שלה היה אומנם כעוס, אך היא רוצה בטובתו. היא יודעת מה שהיא עושה.
בשעה חמש ועשרה יצא פייליץ בפנים נזופות וצודקות מבית-הכיסא. האריך בעשר דקות כדי למצות את המשמעת ואף להפגין: "אני עושה מה שאומרים לי, ואפילו קצת יותר". רגש השתייכות אישית למדאם טירפּיץ הציף אותו עד דמעות. הוא נכנס אל החדר, שהיה כעת ריק מאדם, שם הפשיל מטה את מכנסיו ותחתוניו, ובנהמת התמסרות נפל-השתטח על הכיסא, אחוריו הרזים מזדקרים למעלה.
עד מהרה נכנסה מדאם דוקטור טירפּיץ, בידה צינור גומי ארוך, והבעה של אמהות לאין-קץ נסוכה על פניה. היא הניפה את הצינור. החולה פֵייליץ עצם עיניו, פער פיו וחיכה.