נטשת אותי! נטשת!

אני מנסה לצנן את יגוני במעשה כתיבת מכתבי אלייך, אך אין זו אלא מיכוות אש נוספת הצורבת בי מחדש: "נטשת אותי! נטשת!". עלי להוסיף ולהכאיב לעצמי.

זוכרת איך התחננתי לפנייך? – כמה התבזיתי! ואַת סירבת! ואני הוספתי והתחננתי! ואת הקשחת! כמה יפה סירבת! ועדיין לא ויתרתי! וייללתי! וכבר היה מעֵבר לכל מידה – והמשכתי! להתבזות, להתבזות! ולשווא! לשווא התרפסתי – וזה העניין: חומר לחרטה גדולה ועצומה – למה התרפסתי? הרי ידעתי שאבוד! אבוד! וזה העניין, שאבוד, ולכן יש להוסיף ולהתחנן! ולשווא! הכל כיאות! ואת גיחכת ונרתעת, בתערובת המשפילה כל-כך של תיעוב וחמלה!

כאן אין חיים בכלל, כאן דוֹחַק, צחנה וריקבון, כאן מתרכזים כל מעיינינו בכיסופים למקומות אחרים. לכאורה יכולתי אף אני להעביר כאן איכשהו את חיי, כעכבר במחילה.

אני קודח בקנאה ובתחושת השפלה שאינה יודעת רוויה על נטישתך אותי. עלי לבודד בזיכרוני את מבטך, מתחת לגבות עיניים המורמות בפליאה קלה של חומרה, כשסגרת את הדלת. אני נושם בכבדות, המועקה לוחצת ואינה מרפה: הרגע שבו הדלת נסגרה בפני. סגרת דלת בפני. אני בחוץ. בפנים טוב, ובחוץ רע.

ועם זאת, התחושה שעוד לא העמקתי די בַּכּאב המוצץ עד כלות הכוחות על נטישתך, על הפרשתך אותי החוצה מחייך. יש להמשיך, לא לוותר, יש לדון בעניין זה באריכות ולעומק, ואף אם נכַלה את כל מה שיש לנו לומר – ואכן כילינו! – יש לחזור על כך, כי הכאב גדול כל-כך ויש לנבור בפצע!

אני שוכב ללא ניע על מיטתי המזוהמת בחושך. אני מדגים לעצמי: כך אשכב בבור, מצפה לזוהמתך. הנה המחשבה הקדחתנית הצוֹוחת במוחי במקהלת הסכמה אדירה: "פֶּה משתוקק זה יש לטנף! לשון זו, המלקקת שפתיים חומדות עונג, יש לפורר!" לא ידוע למה, ידוע רק שיש לטנף ולפורר, ושנכון הדבר נכוֹנוּת עילאית!

אומרים: מה שעבר – עבר, ואין טעם להתחרט. ואני אומר: אין טעם? מדוע? ובמה יש טעם? ודווקא מפני שאין טעם! אני מתחרט על הזמן שהיית איתי ועל לכתך ממני. לא אחדל להתחרט ולהתענות. אעביר במוחי בלולאות מחשבה אינסופיות את לכתך, את נטישתך אותי מאחורייך. ימי יעברו כאיזו מתיחת גומי נוראה ומתמשכת של צער, צער אינסופי ללא תכלית.

אינך שואלת מה אעשה מעתה, אבל אני עונה: חיי יהפכו לאיזו הפרשת אילוח של נִרְגָנוּת עצבנית, חרדה קוססת שאין לה מַרפּא, מין פעפוע של רעל מתוך הנפש הצָבָה. מפעם לפעם יבקע מגרוני פרץ צחוק חלוד והיסטרי, כמו סוף סוף לנקז את האילוח; והאילוח המוגלתי לא יחדל, וימשיך לבעבע, שותת לתמיד, מתוך פצע פתוח עולמית: "נטשת אותי! נטשת!".

5.8.91