בארוחת הצהריים

בארוחת הצהריים ישבו זה מול זו. הוא רכן אל הצלחת בחזה שקוע וכתפיים מעוגלות וכירסם דג בשקיקה. משהו בהתמוגגותו, בתנועות לסתותיו האגואיסטיות מעל גוף מצטנע כביכול, קומם אותה מאוד. האיש נשא את עיניו, ראה את פניה ופיענח את מחשבתה עליו. בבת-אחת נפלה רוחו, לסתותיו חדלו רגע מתנועתן, ושבו ולעסו בלי חשק. השתררה מועקה כבדה.

לפתע, מחמת עצבנות, ועל מנת לשבור את השתיקה, ואולי דווקא כדי להתגרות ולהעמיד במבחן את סבלנותה, פלט הגבר ציחקוק בתקווה שתשאל אותו האישה על מה הוא צוחק, וכך תתפתח שיחה, ואולי אף יצליח להרשים אותה כבעל דמיון מפותח המעלה במוחו בכוחות עצמו חזיונות מבדחים. לפיכך שיווה לו בדמיון אוטובוס הנעצר בפתאומיות, וכל הנוסעים העומדים נדחפים קדימה כבתנועות מחול גרוֹטסקי. לאחר רגע, ולא כל-כך בטבעיות, נפלט לו הציחקוק.

האישה הביטה בו רגע ארוך במבט בוחן, אחר גרעה את עיניה ממנו, השיבה אותן לצלחתה, כאילו נוטה להמשיך לאכול אך הרהור טורד אותה, שוב הישירה אליו מבט ואמרה לו לאיטה: "חושב שאשאל אותך למה צחקת?" – הגבר עשה בדל הנהון כמעט לא מוחש – "אתה טועה. אתה שלשול".

הגבר נדהם, אחר-כך החוויר. למה? מה הקשר? נניח שאינה רוצה לצחוק ואינה רוצה לדעת למה הוא צוחק, אבל כיצד זה שלשול? מהו התהליך המחשבתי המגשר בין "חושב שאשאל אותך למה צחקת?" לבין "אתה שלשול"? יש להסיק במרירות שמאסה בו מכבר, שמכבר הבשיל בה ה"אתה שלשול", והנה בא ויצא, ובלי קשר לציחקוק. לחינם צחק, לחינם התאמץ. אין גם טעם להעמיד פנים, כל ימיו איתה הוא רק מחכה בציפייה מתוחה לרגע זה.

בתחילה צומצמו פניו ומצחו קומט, והוא נראה כהוגה באיזו בעיה חמורה ומרתקת, ובעצם הרי לא חשב על כלום, רק עיכל עלבון. אחר-כך התאמץ וחייך, עד כדי כך כאב לו. הוא שאל, והחיוך המאוס על שפתיו, לשלשול באיזה מובן היא מתכוונת, לתולעת או למובן השני, מאוד נחוץ לו לדעת, ובכלל, לָמה היא מכנה אותו ככה, מה עשה לה. היא לא השיבה. הוא שתק וניסה לתת לזמן לחלוף ולטשטש את הפגיעה מתוך מחשבה שההיסטוריה כבר מחקה פגיעות קשות מאלה. תהליך זה שאפה האישה למנוע, והיא הישירה שוב את מבטה אל עיניו, וחזרה ואמרה לאט ובהטעמה את המילים "אתה שלשול". היא היתה מאוד שלווה ומאופקת כשאמרה זאת, והוא חש ששלוותה ובריאותה דוקרים אותו דקירה נוקבת, אנושה, ובתוך-תוכו צווח מכאב.

הוא ידע שמוטב לו לשתוק, שאם יוסיף לדבר יקבל תשובה מַכלימה עוד יותר, אך העלבון היה חזק מדי, וכוח פנימי הלהוט לחכך בפצע לא הרפה ממנו והכריח אותו לשאול, בסבר פנים מאופק ככל האפשר, מדוע היא חושבת שהוא שלשול. דווקא עתה בחרה האישה לא לענות, והמשיכה לאכול במתינות.

בקרביו של הגבר גאתה התייפחות פנימית, והוא ידע שהוא שבוי בידי כוחות חזקים ממנו, ואינו יכול לחדול ממלאכת העינוי שהוא מענה את עצמו. לאחר רגע שאל שוב, ובאותו טון שהתאמץ להיות כבוש וענייני, לאיזה שלשול היא מתכוונת, ומדוע היא חושבת אותו לשלשול.

האישה הקפיאה לרגע את הסכין והמזלג באוויר, ופתאום הטיחה אותם בזעם אל השולחן וקמה, תוך כדי הפלת כיסאה לאחור, ועזבה את החדר. המזלג נזרק בכוח אל הצלחת והתיז רסיס של רוטב שומני דלוח היישר אל פניו של הגבר, סמוך לאפו.

הוא הרתיע את פניו, ולמרות שחש בכתם הרטוב על עורו, לא מחה אותו. הוא ישב וחיכה שהאישה תשוב לשולחן ותראה את פניו, הכתם ירכך את ליבה, יגרום לה תחושת אשמה, והיא תתחרט על הכל. הכתם, כן הכתם. תקוותו היא בכתם. הוא כבר העלה בדמיונו דו-שיח לוהט עם האישה, שבו הוא מאשים אותה והיא בוכה ומתנצלת, שופעת רגשי נוחם, והוא מקשיח את ליבו ואינו מוותר לה בקלות, אלא מרווה את נפשו בנקמה מתוקה ומניח לה להפציר, אולי אפילו להתפלש, עד רגע הנפילה זה בזרועות זו, עם הפיוס.

אך היא לא באה, והוא קם והלך אחריה אל החדר השני וראה אותה שרועה על הספה בשיכול רגליים, ופניה נשואות לתיקרה כמי שנקעה נפשה מהכל. הוא שירבב את פניו לשדה ראייתה כדי שתראה את כתם הרוטב על פניו. היא ראתה זאת. כיוון שלא הגיבה, חש צורך להיעלב שוב ולצאת ללא אומר מן החדר, אך ידע שליבו ועצביו לא יעמדו בדחייה נוספת, עד כדי כך רטטה נפשו מעלבון. הוא התהלך רגע או שניים בחדר, הלוך ושוב, חש הלמות ראש עצומה וצורך להקיא, ונדמה לו שעורק מרכזי במוחו עלול להתפוצץ בכל רגע והוא יאבד את שפיות דעתו מרוב חרון על העוול שנעשה לו.

הוא שירבב שוב את ראשו לשדה הראייה של האישה, הפעם מלמטה, כיוון שבינתיים התהפכה על בטנה. בהצביעו על הכתם המרופש על פניו שאל אותה בגיחוך מר אם לכך התכוונה כשכינתה אותו שלשול, והשתדל מאוד להיראות מגוחך ולהעלות שׂחוֹק של פיוס על שפתיה.

ואומנם שפתיה נמתחו לחיוך קלוש, והוא כבר התרונן בליבו שכבודו ניצל איכשהו וצף על המים העכורים, אך היא פצתה פיה בהמשך לחיוך ואמרה, ושוב בשקט ולאט, אך בהטעמה, שלא, לא לכתם התכוונה, הרי אמרה לו מה שאמרה עוד לפני התהוות הכתם – אכן, טורחת לדקדק דקדוקי היגיון במקום שמנסים איכשהו להחליק ולהמשיך לחיות – אלא התכוונה בפשטות לכך שהוא כולו שלשול (הנה, עתה לפחות נהיר לאיזה משני המובנים התכוונה).

שוב החוויר הגבר בשל עקשנותה שלא להבחין, או נכון יותר, לדחות נחרצות את תחינתו הסמויה כלפיה. הוא פנה ממנה, עדיין אינו מהין לצאת מן החדר, אלא המשיך להתהלך אנה ואנה ולפרק את עלבונו וכאבו לסידרת תנועות מונוטוניות. ליבו הלם בכוח והוא חש בקוצר נשימה ובכאבים עזים בחזהו.

בחוץ האפיר האור והוא המשיך להתהלך, וגם בתוך נפשו החל לפעול מנגנון של הליכה לקראתה וניסיון להסביר לעצמו שאכן יש שמץ של אמת בדבריה, כי הלא הוא בעל צחנה פנימית עזה, ואין להכחיש שיש בו משהו רקוב ונאלח מיסודו. הוא ניסה להמשיך ולפרש את דבריה כאילו נאמרו לא על דרך העלבון אלא על דרך הניתוח השקול. כיוון שהיא אישה ישרה ובעלת כוח חדירה פסיכולוגי, חייבת היתה לומר לו מה שאמרה. הוא התאמץ מאוד לאשר את דבריה על מנת להקל את כאבו, ובתוך נפשו נעשו כבר הנהונים קטנים של הסכמה עם האישה, והוקל לו מעט. הוא באמת שלשול, לא כגידוף אלא כתיאור אובייקטיבי.

הוא התעייף, פנה אל חדר האמבטיה למחות את הכתם, התבונן בראי, חש לפתע את צחנת הבל נשימתו, וניסה לצחוק בהעלותו בדמיונו את עצמו כהטחה נאלחת מתוך אחוריה, צונח לתחתית מי האסלה ומתיז בנפילתו טיפת מים קרה על פלג עכוזה וגורם להבעה חטופה מגוחכת של מורת-רוח על פניה. אך הפעם לא הצליח לצחוק, אפילו במאולץ.

6.10.93