קימבֶּרלי

והמבט הוא מלמטה. והמביט הוא ג'וק גווע, מפרפר תחתיה במקווה המים הקטן שבאסלה. המצב נואש, אך מהו שאינו מרפה ודוחף להמשיך ולנסות, לטפס על קוער החרסינה החלקלק, להישמט, לפרפר רגע במים, ושוב לנסות? היא לא זזה, אצלה כרגע לא עסק של חיים או מוות. שמה קימְבֶּרְלי. היא בחורה קנדית. הוא מאוד עייף. לפניו המוות. מעליו קימבּרלי.

כיווץ, שיחרור, ועוד כיווץ, ועוד שיחרור, ומתגלה פי הטבעת. וגם הוא נראה כג'וק. ואף הוא, כתריסר שערות מקורזלות מקיפות אותו, ממש כמשושי הג'וק. ומה פה, פּרוֹדיה? לא רק מעשה, גם לעג?

אנו, ההוגים בכך בחדרנו, בטננו נמצצת מעלבון, פנינו מאדימים מזעם אין אונים. התפוצצות פנימית צפויה כל רגע, עורק יפקע במוחנו. נורא לקבל שבץ תוך מחשבה על אישה קנדית נחשקת בבית-כיסא מעל ג'וק מפרפר. הדם מזרזף מן העורק, זוחל במוח, מציף את התאים, מטביע אותם. אט-אט מוצפת ונמחקת האינטליגנציה, נמחֶה-נשכח אף שמה של קימבּרלי, נמחקת קנדה, העולם מתערפל, הנה אבדה גם הקוֹאוֹרדינציה, נפלנו מן הכיסא, אבדנו בחושך, פינו נפער בניסיונות אחרונים לעלע אוויר. בד בבד נפשקות קמעא שפתי קימבּרלי ופניה מתכסות אדמומית בריאה, במאמץ קל, לא בלתי-מענג, של שריר תחתי. האמנם עוד פּרוֹדיה? גם עלינו? ומראש?

עתה קמה קימבּרלי ועומדת, קלה ונהדרת, וכבר יוצאת לענייניה, פרחה לה ואיננה. היא חופשייה מחלאתה, הג'וק משוקע בה עמוק כחרצן, דוֹמם סוף-סוף. דוממים גם אנו על ריצפת ביתנו. מעלינו אֵינוּת קנדית נפלאה, פּרוֹדיה אינסופית על שתי דממות. ואין קץ לחרפה.

5.10.94