זלזול

מגיע הרגע הגדול של הזלזול המפורש. כאילו היה טמון בדחיסות בחובו של העולם, וכוח אדיר עצר בעדו כל העת מלפרוץ, ובבת-אחת שוחררו הבלמים, והנה פרץ. בעודו רוכן על קשירת שרוכי הנעל, בשבע וחצי בערב, כשכבר צריך להזדרז וללכת לאופרה, שם הרי מדייקים, והוא, מתקשה בראייתו, ישב על השרפרף הקטן, כפוף קדימה, איכשהו הסתבך עם השרוך. האינו מבין שאצה הדרך? שיש להיחפז? והרי לא לנצח היא תעמוד מולו, עוטה מעיל ומקישה בעקב נעלה בריצפה בקוצר-רוח. ואכן לפתע ניתז ממנה, תחילה בלחישה צרודה – "קום! קום כבר!" – ואחר-כך בקול רם, חד מן הרגיל, וכבר אינה יכולה לעצור בעצמה, משלמת לו על כל השנים הארוכות שחיכתה לו בהקשת נעל – "קום כבר, קום!"

"והרי את רואה שהסתבכתי", הוא משיב לה בקול עמום, פניו מאדימות ממאמץ הרכינה קדימה, שפתיו תפוחות ועיניו חורגות מעט מחוריהן, "והרי את רואה כמה אני מתאמץ, קשה לי להתכופף, וכשאני מתכופף הראייה מיטשטשת, הכל בגלל לחץ דם גבוה, תוצאת המאמץ הבלתי-פוסק שהשקעתי בך עד היום לספק את מאווייך, והרי אין ספק שאילו הייתי חוסך מעט ולא מכלה את כוחותי, תוך כאבי מותניים אדירים שאינך יודעת עליהם כלום – שהרי חשקתי את שפתי על מנת שלא להפריע לך להתרכז – הייתי היום אדם אחר, בעל ראייה צלולה וגו גמיש ולחץ דם מתון; אבל לא עשיתי כך, ועכשיו מאוחר מכדי לשנות או להתחרט, ואני זקוק לעזרה גדולה ולרחמים, כי חיי עברו והמוות מחכה לי".

"ראו-ראו!" – פורץ מפיה – "עכשיו הוא סוף-סוף מדבר! כל החיים שתק, וכשמגיעים לרחמים משתחררת הלשון ונפשקות השפתיים ומגלים את האנושות ומגייסים את המוות! אז דע לך, אדוני, כאן לא מרחמים לפי הזמנה, כאן מרחמים כשנחוץ וכשמגיע, ולפי פנייה מראש! הרחמים הם ריבית על השקעה, ואתה לא השקעת!"

"את כל חיי השקעתי!" – הוא עונה בהיסוי כבוש, מנסה לא לצעוק, ובמיוחד לא לפרוץ בבכי.

"לא השקעת כלום, לא עשית כלום, אתה לא-כלום!"

"איך לא-כלום?! איך פתאום מ'לא השקעת כלום' אני כולי נעשֶׂה 'לא-כלום'?!" הוא מצווח בקול לא גברי.

"נעשֶׂה! כי ככה אני רוצה! לא-כלום! והאופרה לא תחכה לנו!"

הוא שב ונרכן בשפתיים חתומות אל פקעת השרוך, אבל ידיו רועדות מחימה שאין לה מוצא.

"וראו-ראו!" היא מוסיפה ומתיזה, וקולה הולך וגובר, ודמעות כבר פורצות מעיניה מחמת צער גדול ונוֹחַם על חייה שחלפו, על הקורבנות שהקריבה, "תמיד סבב הכל סביבך, השמש והירח והכוכבים, העולם נברא למענך, וגם עכשיו, כשאתה יושב שם ומסתבך עם שרוך, גם עכשיו אני עומדת וצופה בך, והכל סובב סביבך, והכעס נברא למענך, והשנאה למענך, והלעג והזלזול – הכל למענך! האופרה תתחיל, וכאן, במסדרון, ירכון אידיוט על שרוך, לא יוכל להתיר, וכשכבר יתיר לא ימצא את החור, ואיך ימצא חורים אחרים, אה?! איך ימצא חורים אחרים?! הביטו וראו, ראו-ראו!"

אז קופאת ידו על השרוך, ובעודנו רוכן כך, גבו מעוגל, עיניו בולטות ופניו הולכות ומאדימות, הוא יודע כי רגע חגיגי הוא זה, התחיל פרק חדש בחייו: בפעם הראשונה נאמרו הדברים במפורש, ומה שהיה עד עתה מרומז בעקיפין, הונח על השולחן.

והשאלה היא לא אם נעשתה טעות, כי טעות ודאי שנעשתה; והשאלה היא גם לא איך יהיה מעתה, כי ברור שיהיה רע; והשאלה היא גם לא אם יחלץ לרגעים את ראשו משׂק הנדון למוות שהולבש על ראשו והוא הולך ומתהדק, הולך וחונק; השאלה היא אחרת, השאלה היא איך, בהשיבו את מבטו מן השרוך אל פניה לאחר שיגמור סוף-סוף את הקשירה, איך יתגבר וימחק את חיוך הכלימה שלו, זה הטבוע כעת בפניו כמו מיכוַות אש; זה החיוך הקטן, הנעווה, המעיד על אזלת יד וקבלת הדין, והמוסיף בושה על הזלזול שכבר ספג מידיה, מידי זו המוסיפה לעמוד מעליו, ידיה על מותניה, ואינה גורעת ממנו את מבטה.

8.11.94