האסיסטנטים של הרפובליקה

כאן השלט המורה על המוזיאון להיסטוריה של האסיסטנטים של הרפובליקה. הרחוב שומם, שוממת גם רחבת הבטון האפורה, הדלוחה, שלפני המוזיאון. ובמוזיאון אין איש מלבד השומרים המפהקים, המתהלכים אנה ואנה במסדרונות באפס מעשה, נעצרים מדי פעם ללא סיבה, מביטים בחלון על עץ נע ברוח, או הופכים את כף ידם וסוקרים את ציפורניהם, וממשיכים ללכת. אין סיבה למה נעצר השומר, אין סיבה למה עקר את רגליו והמשיך ללכת. הפעילות סתמית, לא נובעת מכלום ולא מוליכה לכלום, ומאוד לא חיונית. ככה זה כשאין מה לעשות, ועגום, ושומם, ובחוץ קר ולח, ובפנים חם ומרדים.

אך זה טיבו של המוזיאון להיסטוריה של האסיסטנטים של הרפובליקה. כי מי זה ירצה לבוא ולראות את עוללות האסיסטנטים? הבריות רוצות לחזות במעשי הגיבורים; ואלה שסייעו להם, עזרו, נשאו כלים ותמכו ראויים אומנם לכל שבח, אך עניין אין בהם; הציבור, וזה טבעי, מבכר נושאי דגלים ושולפי פגיונות מבוֹססים בדם ואש, על פני מנקי בתי-כיסא ומגהצי מכנסיים.

האסיסטנטים אינם מוותרים. ההיסטוריה הספוגית רוויה רסיסי דם שניגר, אך בעיקר זיעה. ואם נשא אסיסטנט קוֹרה כבדה, לקה בשֶבר, וכתוצאה מכך חי חיים של אי-נעימות עם אֶשך תופח, אי-נעימות שהפכה לעינוי, ומצבו הלך והחמיר עד שמת, לא ממש כתוצאה ישירה מהשבר, אך על כל פנים כתוצאה מהסתעפויות נלווֹת, האם לא ראוי לו שייזכר בהיסטוריה של הרפובליקה? האין הוא הנדבך, התשתית, שעליו טופפות בימינו בחורות נאות ועליזות, לקראת פגישת התעלסות עם סטודנטים צעירים בפּריז? האין הוא ראוי, ולו משום כך, למצֵבה במוזיאון? עלמותי הנכבדות והצחקניות, אנו הרמנו משאות וקיבלנו בקע כדי שאתן תוכלנה לצחקק ולשהק, אם כך מדוע אינכן באות למוזיאון שלובות זרוע עם אהוביכן הצעירים? מדוע אינכן מהנהנות חרש למראה תמונותינו, כשדמעה מלחלחת את לֶחיֵיכן, חצי מטר מעל ערווֹתיכן, הלחוֹת עוד בטרם בואכן לכאן? גם אנו רצינו לחיות, אך החיים לא איפשרו, נאלצנו למסור את ימינו ולילותינו הטובים ביותר להקמת הרפובליקה והגנתה! בואו בהמוניכן למוזיאון, ומייד! השתאו עלינו! בְּכוּ וסִפקוּ כפיים ונוּדוּ: כאן עשו גברים אסיסטנטים מה שעשו!

הן כמובן לא באות והמצב לא טוב. האסיסטנטים לא כועסים, למי יש כוח. עצב שוֹרֶה על התכנסויותיהם המידלדלות: שָכח אותם העולם. אך את המוזיאון לא יסגרו. הם עצמם באים מפּקידה לפקידה למוזיאון – ממילא מה יש להם לעשות בבית – משתעים עם השומרים, תחילה בשיחות של אגב, אחר-כך כעוזרים במה שנחוץ, מיני זוטות, הזזת כיסא, חיזוק מסגרת תמונה שהתרופפה, ויוצא שגם שם, במוזיאון האסיסטנטים, הם מתעסקים במין אסיסטנטוּרה מסוימת. עומד מי שהיה אסיסטנט של הרפובליקה, סֵבֶר של כובד ומתינות על פניו, ומגיש תמונה לשומר העומד על סולם, תמונה שבה נראה הוא עצמו מגיש ארגז למישהו אחר בחזית הרפובליקה. לא, אינו יהיר, אין בכל הופעתו שמץ שחצנות; כובד, טוב-לב, רצון טוב ופשוט של נשיאה בעול, אלה המרכיבים המרכזיים בארשת פניו. פשוט, גשמי, בעל שפם עבות ונוקשה, איש מטה-שכם, איש שאפשר לסמוך עליו. לעולם אינו במרכז התמונה, את המרכז השאיר לאחרים. הוא, תנו לו צד, צד צדדי שבצדדי, ורק הַשאירוהו בתמונה. ככה, אחרים רכבו על סוסים, הוא דאג לניקוי האורוות.

במטבחון הקטון של השומרים הוא יושב עם אחד השומרים. מרתיחים תה, משוחחים. על קיר המטבחון תמונת אחד השומרים שנפטר זה מקרוב, ולידו עוד תמונה של אחד השומרים שנפטר לפני כשנה. והרי לכם אפוא המטבחון כמין מוזיאון-זוטא לשומרים של מוזיאון האסיסטנטים של הרפובליקה, וגם פה יושב האסיסטנט ומסייע במזיגת התה. מובן שגם לכאן לא יבואו הנערות הצחקניות מפּריז; אדרבה, לכן עוד יותר לא יבואו. אומנם לכאן, למטבחון, אף לא קיווינו, ואילו למוזיאון עצמו קיווינו, הה, כמה קיווינו.

3.12.94