בין שתי ערים

הנני איש המקווה משחר ילדותו לבית רעפים עם גינה קטנה, אישה בלונדית חייכנית ושני ילדים קטנים בפרבר אמיד הטובל בירק בסינסינטי. אולם, ואת זאת כדאי לזכור, אני גם רואה עצמי משחר ימי מלא מתח מחליא וקודח, ראשי נתון באסלת בית-שימוש של אישה בעלת ירכיים דשנות במרתף אפל שבגורד-שחקים בסן פרנסיסקו. היא, האישה, צריכה להופיע בכל רגע, לשבת מעלי ולהחשיך ללא דיחוי את עולמי. אני חוזר ומדגיש "ללא דיחוי", כי פעילות מעיה הבריאה חשובה בצורה עילאית.

האישה מסינסינטי לא מחכה לי כלל. איתה היה יכול להיות לי טוב: שמש, התזת מים, צחוק. ואילו בסן פרנסיסקו ציפייה מענה, קדחת נפשית, צחנת חומרי ניקוי וצואה, ותמיהה שאין לה קץ על מה ולמה.

גם האישה מסן פרנסיסקו לא מחכה לי. אחת היא לה מי יהיה שם תחתיה, כושי או מקסיקני או ג'וק או מים, אחת היא לה אם אפער את פי או אהדק את שפתי, אישה אדישה ובשלה, מופלאה ומורכבת, עשירה מאוד, יפה ומכאיבה, אישה בעלת אחוריים הנפרשים מעלי וממלאים את חיי בהטחות טינופת שאין דוגמתה.

זו מסינסינטי תובעת תביעות, לא יהיה קל איתה, אצטרך לשוחח, ללטף, גם את הילדים, לחבק בלילות. מה גדולה הטירחה! מה רב הנטל לשבת על כיסא בחברת נשים, ראשי בגובה ראשיהן, ולהעמיד פנים שראוי אני.

בסן פרנסיסקו היה יכול להיות לי טוב. הייתי שוכב בפה פעור ומחכה, פטור מהוכחה עצמית; אדרבה, כל המבחנים מאחורי, בכולם נכשלתי, וכעת אני מצפה למה שאישה אמריקאית בוחנת, מפקחת ומענישה, עומדת לעולל לי. נעים להיות במתח ותדהמה מתמידים לקראת מה שאינך מאמין שעומדים לעולל לך, ויחד עם זה לדעת בוודאות שאכן יעוללו. טוב לדעת שמעליבים אותך, שלא מדברים איתך, לא שואלים, ואין בך עניין, בין אם תפער את פיך או תהדק את שפתיך.

אינני יכול לתאר לכם כמה טוב, כמה מתוק עד לזרא בסינסינטי. להניח את הראש המבקש מנוחה ולבכות באושר חשאי על כל הזמנים הרעים. בנקיעת הנפש הינך מסב את פניך משפתֵי האוהבת מסינסינטי המתקרבות אליך, נפשקות לנשיקה. מה רב הכזב שבאושר הפרברי! בסינסינטי רע, בסינסינטי אוויר צח ואור שמש, וצריך לחיות ולעשות. אישה וילדים תולים בך תקוות.

גם לזו מסן פרנסיסקו שפתיים, אך אלה לא לנשיקה, אלה מתעקמות בחיוך דק, מגרה, הפולח את קרביך, לפני שהיא מַפנה את אחוריה אליך ויושבת מעליך ברגליים פשוקות. וגם חיוכה אחר-כך – אהה, בייחוד אחר-כך! – כשהיא קמה ורואה מה שרואה, והחיוך הולך ומתרחב וכבר עומד על סף הצחוק, ויש שבריר של רגע שבו עוד לא הוחלט אם תמשיך לחייך או תפרוץ בצחוק, וגם למען ציפייה זו כדאי לחיות. ולמען צחוק זה טוב לעמול, כי הצחוק מכאיב מן החיוך.

אינני יכול לתאר בפניכם כמה מחליא בסן פרנסיסקו, וכמה טירדה נפשית כמו חיכוך בָּעוֹר המודלק עד זוב דם. האם לא לשם כך יש לחיות? כדאי בסן פרנסיסקו, החיים אינטנסיביים ומגוּונים, יש הרבה חשמל באפלולית מרתפי סן פרנסיסקו, יש תכלית, פשר, עתיד גדול והוֹוה בשרני.

כללו של דבר, נקרעים בין סינסינטי לסן פרנסיסקו עם נטייה חזקה מאוד לסן פרנסיסקו, אם כי ברור שאין שום היקרעות, הפּוּר מוטל בטבעיות על סן פרנסיסקו, עם הימשכות קטנה גם לסינסינטי, תנודונת פה ושם.

אך לא זה העניין, אל העניין עוד לא הגענו. מחטטים אנו להנאתנו בסינסינטי ובסן פרנסיסקו ברננה כוזבת, בנעימות שמנונית – נעים להיטלטל בין שתי אופציות באמריקה. שׂחוק נכלם מדיף צחנה של פה לא מאוּורר על שפתינו. מתוך משמטה ודחייה כלפי עצמנו אנו נהדפים אחור, כאילו בעט אי-מי בפנינו בכוח לא ישוער. וצף ועולה החיטוט האמיתי, הנוקב: אם מותר לנו בכלל להיות בסינסינטי או בסן פרנסיסקו, ולו גם במרתף, ולו גם באסלה. באיזו זכות ועל סמך מה הגעתי לאמריקה? מי נתן רשיון? מי שׂם חותמת? באיזה תוקף גזלני השתרבבתי למקום שאליו זוכים לבוא הראויים בלבד?

כי תיאמר האמת במפורש: אם לסבול, להתענות – לֵךְ לרעוב ולקבץ נדבות בכּלכּוּתא. הלא המצב הטבעי לאדם הוא לא בסינסינטי ולא בסן פרנסיסקו, אלא מצוּמק ורעֵב, מוקף זבובים בכּלכּוּתא, ונוסף על כך בודד, בלי שום אישה אמריקאית, ובלי אסלה. שם הבסיס, משם מתחילים. וליותר מזה אינך זכאי.

זה העניין שצריך היה לְלַבֵּן, ולא לוּבּן. היטבנו לחמוק. ועל נפשנו צריכים היינו לירוק. ולשתוק היינו צריכים. ולא להיות. ובמקום זה הנה כך אנחנו. ובמקום לנגוס נגיסות, מפוררים פירורים, במקום לצהול, מגחכים.

מילא! אך די בכך.

5.12.94