את, הקוראת היושבת

שאו שלום, אתה, הקורא הנאמן, ובייחוד את, הקוראת היושבת ברגע זה ומרעיפה מבט – של חסד? – אל מילותי. צררתי את עצמי – למענך! – בצרור דפים דו-ממדיים. כעת עינייך, עינייך בלבד, מבט עינייך החם, המלבב, נפלאה שלי, הוא לבדו עשוי להעניק לי נפח של חיים. איך אזכה בזאת? דרכינו – אהה! – לא הצטלבו. בשעה שאני כותב את הדברים האלה אני רק מדמה אותך, ואילו את עסוקה בעיסוקייך שלך – הגופניים? אלה של יומיום? של נופש? – ואני כותב לך בשקידה, ובשעה שתקראי את הדברים האלה, היכן אהיה – בקבר? ואת – באוסטרליה? ויש לי חשק גדול כל-כך להישאר מואר במבטך החם, שתלטפי אותי דרך מילותי ותקריני עליהן חן וחסד וסלחנות. לסליחתך אצפה בכליון נפש. יעופו מילותי כמו זבובונים לא מרגיזים במרחב הקטן שבין הדף לבין מבטך! אהה, מבטך, עינייך! שאי ברכה ממני, המעריץ ומוקיר אותך ומקווה ממך לכל-כך הרבה! היי שלום! אני מברך אותך ומרשה לעצמי ללוותך עם הספר לחדר האמבטיה. אקווה ששלומך טוב ועגבותייך שופעות. בצער אני נוטש אותם עם היפשקן לרווחה. מה שם ביניהם? מה מזומן לנו? אהה, שאי שלום, ושוב שלום! עד כמה קשה לי להיפרד ממך את רואה בעצמך. ושוב, שלום-שלום לך, הנפלאה, ממני, הנותר מאחורייך (מאחורייך!), בין צללי העבר, בעוד את יושבת טוב-טוב בהוֹוה. לו רק לא הפריד בינינו הזמן! והמרחב! ובכן, שאי שלום! "בחדר האמבטיה" אמרתי, "עגבותייך" אמרתי, אם כך אמרתי הכל, שלום-שלום, אח!…

25.5.95