אמנות המחול

במעשה אמנות כמו יצירת המחול המפוארת המתחוללת ברגע זה לעינינו, וחסד ויופי בל ישוערו רועפים מן הבמה, בייחוד מן הרקדנית הראשית, הנאצלת שבהן, הרוטטת מחוויות עילאיות ומעבירה אותן אלינו, והרי זה צינור שפע אלוהי לא ייאמן וכו'.

הצופה חינֶנְזֶל יושב ואין בנפשו התעלות וחסד. המחול לא מעניין אותו, כל ישיבתו כאן מין מעשה הונאה – למען מי, למען מה? – והוא עצמו כולו מעשה-חושב של הונאה. עיניו הסוקרות את המתחולל על הבמה מעוררות אשליה שהוא רואה מחול, ולא זה מה שהוא רואה. בנפשו צרבת גדולה של גירוי למראה אחוריה הגדושים של הרקדנית הראשית. מיטב עניינו בבשר המקפץ עצמו, בבשריותו של הבשר.

שם, מלופפים כהוגן בבגד ריקוד צמוד, מתעצמים כדורי אחוריה בגמישות ומוצקות כאחד, וכשזה עולה זה יורד, והדברים חבוטים. ובשעות של עצב ודכדוך, כשצינה פושה בלב, קופץ ובא גירוי זה, חיכוך מענה ומענג במוח למראה שיוּפָם של שני פלגי הישבן זה בזה, ויש הרגשה שכדאי לחיות, ויש על מה. בסוף יהיה רע, אך באמצע נתגרד קצת; בסוף יהיה מוות, אך באמצע דגים מלוחים וישבנים. וזה שמצויים אנו כאן לכאורה למען האמנות אך באמת למען הסירחון – בזה אומנם נבוש, אך בושה שאפשר לחיות עימה. ומי יוכל לתפוס אותנו ברמאותנו? מי יוכל לחדור למתחולל באפלת מוחנו ולומר לנו "אינך מתרכז במחול כשלעצמו"?

וצץ ומגדיל אפילו הרהור: תוך שהיא מהדסת תזזית מקצה אחד של הבמה אל קצה, הלא שני פלגי הישבן העצומים מתחככים זה בזה, ולו היה עור האחוריים מחוספס, הלא, כמו בשפשוף שתי אבני צור, היה יוצא ניצוץ אש, עף רשף פתאומי ומחולל בעירה גדולה. בהחלט ודאי שאולי כן. ועל כל פנים מחשבה מבדחת, כמשב-רוח קל לנפש יגעה – כמה עייפנו מאמנות! – ולמחשבה הנאלחת, הקלילה הזו, עולה שחוק דק של שעשוע על שפתי חינֶנְזֶל השפוף בכיסאו.

ונוספים הרהורי-מישנה: כשתפשוט את הבגד התחתון ההדוק, מה תהא צורת אחוריה? הלא כבר ידענו אכזבות, כבר ראינו נשים שבעודן בשמלותיהן או במכנסיהן חשבנו שאחוריהן ככה, וכשהתפשטו כליל ראינו שככה; חשבנו שהכדוריים תפוחים ומעוגלים עד להתפקע, ופתאום ראינו שפלג השת נופל לו בצורת מלבן; לעתים מרים הבגד התחתון את בשר השת עד שהוא נדמה כמזדקר החוצה, ומתברר שבלא תמיכת הבגד בשר השת צונח-משתטח, ולא נוכל למדוד אותו במ"ק אלא במ"ר; במקרים אחרים חשבנו שפלגי האחוריים בשיפעתם מוצקים מאוד ומשיקים באמצעיתם זה לזה, ופתאום מתברר שרפויים ולא נוגעים, ובאמצע נוצרת מפרצת ומתגלה החור (והרי ידוע שאל החור אנו אוהבים להגיע רק כשהוא מוחבא בין שתי ערימות בשר ואנו עודרים בהן ומסלקים אותן בדי עמל לצדדים; הכלל הוא שאין החור כשלעצמו ולא כלום, אלא הקומפלט עושה את העניין); ויש מקרים שבהם אומנם שופע הבשר, אך יש חטטים ותפרחות אדמומיות; ויוצאות כל כך הרבה רמאויות, ואיך נדע, ונמצצת מחשבת חינֶנְזֶל ונודדת לרמאות אחת שקרתה לא מכבר, שקנה בחנות חשמל מומלצת בניו-יורק מכשיר אידוי חשמלי כי אמרו לו ששם זול, והסוחר הקוריאני או היפאני המליץ אף הוא על סחורתו והנהן במרץ כל הזמן, וכשחזר ארצה התברר שרמאות מוחלטת. ושפתיו שהתפשקו קצת עתה בחיוך נרפה לבצבוץ המחשבה המקורית על התזת הרשף מהתחת, שבות להבעת מרירותן היסודית, הבעת שפתי דג הקרפיון. ככה זה, הֶחלידה השמחה, החיוניות אבדה, וכשצץ לרגע דְבר לצון גס, מייד מחליף אותו פעפוע תרעלה, הנפש מקרטעת רגע ושוב כָּבָה.

שורה אחת מאחורי חינֶנְזֶל, מושב אחד משמאלו, משקיף על ערב המחול העילאי הבלתי נשכח הצופה יונתן פֶּץ. אף זה גבר שלא באביב ימיו, יבש, חרטומי, מביט בין שני ראשים, רואה את המתחולל על הבמה, אך בייחוד רואה באלכסון את צדודית פניו של חינֶנְזֶל. הוא רואה אותו כששפתיו נפשקות בשׂחוֹק קל, ואחר חוזרות ונוצקות אל תבניתן הטבעית. ועולה בלבו תרעומת מרה: "זה שלפני, עם שפתיו ביחד, מפני מה הוא יושב כאן? ובמה הוא צופה? כן, אִמרוּ נא כולכם, במה אתם צופים? מה זה מול עיניכם? והלא אין שם כלום! ואתן, שפתי חינֶנְזֶל, הדקות, האירוניות, שפתי אינטלקטואל מחמיר, הנפשקות ומתלכדות, כאילו משך שם את ליבכם המעשה האמנותי הצרוף, הלא כשתיגמר ההצגה ייפלט מביניכם דבר ניתוח של מבין עניין, והלא זה שקר! לא היתה לכם פה חוויה, לא רווח, לא אמנות, לא כלום, ואינכם מתעניינים בכלום זולת אוכל טעים ונמנום, וכשנפשׂקות שפתיכם לומר דברי שקר יוצא לכם הבל פה מצחין!". ומייד קופץ צפע בלבו ונותן נשיכה, והתרעומת על הרמאות של חינֶנְזֶל מתגלגלת אל הרמאות הכללית של איזה סוחר קוריאני או יפאני בניו-יורק (כן, אותו סוחר ממש!) שמכר לו מכשיר חשמלי לקירצוף חרסינה, מציאה כביכול, והתברר שרימה, ולשווא היתה כל הקנייה וטורח הנשיאה במזוודה ארצה. מפח נפש שכזה!

חלק מהזמן, ועל כל פנים שנים רבות מחיינו, אנו מתעסקים, אגב טינה כבושה, בתצורות של חיכוכים ויחסים בן פלחי שפתיים, אם אלה העבות של העכוז, או הדקות של הפה, ומהם איכשהו מגיעים תמיד לסוחר הקוריאני-יפאני הרמאי מניו-יורק. ואין אומנם להקיש מכאן, ואולי דווקא יש להקיש, ועל כל פנים עגום, עגום לאין שיעור, תחושת אחרית והחמצה, ואף אחרי המוות מי יודע מה.

והקוריאני-יפאני מה? מתי נתחיל להבין גם אותו? והרי גם הוא אדם עם צער כוסס בלב, עם אהבה לילדיו, ולא רק עם רמאויות עסקיות בענף החשמל. מתי נחדל להתעצל, וקודם כל נלמד להבחין בין יפאני לקוריאני? נוהג נפסד זה, שאנו נוהגים ליצוק בתבנית אחת את כל אוכלוסיית מזרח אסיה, בעוד בגוני-גוונים של טעמי עוגות ושוקולד אנו מבחינים יפה-יפה – האין זה אות ראשון לרפיוננו המוסרי? הבה נתקרב אליו – ושמא הוא בכלל פיליפיני? – ונשאל לשלומו. שומה קטנה ליד עינו, כלום אין חשש לסרטן העור? בנו צריך להתחתן, היכן יגור הזוג הצעיר? לפני שבועיים רימה אותו יבואן אינדונזי או בורמזי, היש סיכוי להקטין את הנזק? אהה, גם הוא מרומה! עוד לא ממש התחלנו בנפש האדם, וכבר אנחנו שוב באותו עניין: מאחורי כל קוריאני-יפאני מרומה עומד אינדונזי-בורמזי ואף הוא מרומה, ולכולנו חנויות, וכולנו עומדים בפתחי חנויותינו מרומים וממורמרים.

ואם כי לרגע קופצת מין שמחה בלב – הלא איננו רמאים של רמאויות גדולות, אנו בקטנות! – הרי מייד צפה ועולה נגדה התרעומת: אם כבר לרמות, למה לבוסס בזוטות? למה לא העזנו להונות את האנושות הונאה רבתי? אחרים מפירים בריתות וחוזים אדירים, חומסים אימפריות, מזייפים דולרים ושודדים בנקים, ואנו – מפוררים קטניות מבית השחי פרוטה לפרוטה. אהה, חיים מוחמצים, חרטה לאין קץ, גנבים קטנים היינו ונשארנו. ובלטינית "גנב קטן" – furunculus, וכבר חוזרת לה המחשבה אל הפורונקל הפוטנציאלי בישבנה של הרקדנית, וממנו שוב, כמו לולאה אינסופית, לרמאות האסייתית, וממנה שוב לאחורי הרקדנית. תִפלוּת לאין קץ. אכן, ערב עם אמנות המחול!

25.6.95